(גלריה 220, תל־אביב)
תערוכת הבדים הצבועים בשיטת הבאטיק, המוצגת עתה בגלרה 220, הינה מאלפת מבחינות שונות. עצם שיתוף הפעולה ההדוק בין שני אמנים, בתקופה בה האינדיבידואליזם לבש ממדים מסחריים, הוא תופעה נדירה. ואשר לטכניקת הבאטיק, השימוש בה בהקשר אמנותי מובהק, ובעיקר אצלנו, היא משווה לתערוכה ענין מיוחד.
האמנים, ציוני שמשי ונחום כהן, מייצגים שני קטבים מנוגדים בתפיסתם האמנותית. נ. כהן הוא צייר מופשט וציונה שמשי היא ציירת, קראמיקאית ויוצרת תכשיטים; תפיסתה בציור, בהשוואה לזו של כהן, היא פיגוראטיבית ביסודה. למרות ניגוד זה שבין השניים, הם תרמו במידה שווה לעיצוב זהותו של הבד על ידי שילוב אורגאני של הצורות המוגדרות עם האפקטים הטכטוראליים החופשיים, המהווים את עיקר תכנו של הבד, שילוב המתאפשר משום האופי הדקוראטיבי המיוחד לטכניקת הבאטיק.
טכניקה זו מקורה ביאווה ובציילון. המזרח הרחוק הירבה להשתמש בה מזה אלפי שנים. היא הובאה לאירופה על־ידי ההולנדים במאה השבע־עשרה, ותקופה ממושכת הם היו היחידים שיצרו בדי באטיק. בימינו נוצלו בדים אלה, באירופה ובארצות הברית, למטרות קישוט וריהוט שונות. למרות המגמה המסחרית שניכרה בייצורם, שמרו בתי הבאטיק על תכונותיהם המקוריות, המבדילות אותם מן הבדים המודפסים בשיטת הרפרודוקציה לאין־סוף של דגם דקוראטיבי מסויים.
טכניקת הבאטיק לא השתנתה ביסודה מאז פותחה במזרח הרחוק; תחילה מכסה האמן בשעווה את הדגם. לאחר־מכן הוא טובל את הבד בצבע, המסה את חלקי הבד החשופים. כאשר הבד יבש, חוזר האמן על פעולתו שנית, ומכסה בשעווה חלקים נוספים. שיטה זו – הדומה לשיטת התחריט – פותחת דרך למערכים צבעוניים וצורניים מורכבים, ללא הגבלה. למעשה, המאה התשע־עשרה, שגילתה את האפשרות ליצור אפקטים דמויי שיש על ידי יצירת שברים במשטחים המכוסים שעווה, העניקה לאמני הבאטיק צורות ביטוי חדשות, המבוססות על השימוש בניגודים טכסטוראליים, שנוצלו במלואם על ידי אמני תקופתנו.
בדי הבאטיק של ציונה שמשי ונחום כהן מבססים את ייחודם על תכונות־ביטוי אלה. הדגם הפיגוראטיבי, שהינו דקוראטיבי מובהק, נתון במסגרת טכסטוראלית עשירה שאינה זרה לתפיסות ה"חמריות" האופייניות לציור בן־זמננו. הטכניקה עצמה מעמידה בפניהם דרישות מסויימות: הצורות חייבות להיות מוגדרות כדי להעניק לכל בד את ציביונו, כדי ליצור את הדימוי המבדילו מכל בד אחר. בנקודה זו שונה הבאטיק מן הציור: איכות הדימוי מעוררת בנו אסוציאציה עם הדימויים המאגיים הסטאטיים של האיקונין או הקראמיקה הפרסית.
נקודה “מאגית” זו הינה אולי סימן ההיכר המובהק ביותר בתערוכה זו: בדי הבאטיק המוצגים נועדו אמנם בחלקם לשימוש: אולם צעיפים, שמלות וגלימות שוכנים לצד “דגלים” ובדים, שה"פונקציה" שלהם אינה יותר מאשר ייעודם הדקוראטיבי. בכולם מכתיב הדגם את אופי היצירה, המאחד בתוכו את תכונות הדימוי העממי, הומור וכושר המצאה רב. בסגנון הדגמים – בצפרים, בכלים ובערבסקות, בהם ניכרת ידה של ציונה שמשי – אפשר לזהות בנקל אבות־טיפוס מזרחיים; לעומת זאת חייבת התפיסה הצבעונית והחמרית את סגולותיה לאסתטיקה המערבית בעיקר, הן ביצירת ההארמוניות הצבעוניות העשירות, והן בגילום השקיפויות העשירות, והן בגילום השקיפויות והמישורים השונים, המשווים עומק לדו־ממדיותו של הדימוי עצמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות