(גלריה צ’מרינסקי, ת"א)

ג’ון בייל מתייחס לבעיות שעוד לפני שנים מעטות העסיקו כמה מטובי אמנינו, כאילו היו פתורות מראש. הבעייה שהוא מציב לעצמו היא. למעשה, כיצד להפעיל ערכים מקובלים בקנה־המדה של טעמו הריאליסטית־סוציאלית, מראה שצורת־הביטוי עדיפה היום אפילו על הנושא, ושאיש אינו חושב יותר שהאמנות חייבת לשמש בבואה של המציאות האובייקטיבית.

בין הציירים הפיגוראטיבים, המהווים מיעוט בתערוכה, נציין את שמואל כץ הצעיר, המפעיל כדרכו קו גראפי מובהק ברישומיו, אם כי בחירות גדולה יותר מאשר בעבר. שרגא ווייל מתקרב, בדימוייו הסמליים, להפשטה. רישומיו של ברגל, אחד המוכשרים שבאמני הקיבוץ, עדיפים בעיני על ציוריו, משום היותם נקיים מהצבעוניות האפקטיבית של האחרונים.

הציירים המופשטים מגלים קירבה, לעיתים, להלכי־רוח הרווחים בקרב הדור הצעיר בארץ.כמה מהם (זאב ווייס, חוה ניר) הולכים, כמדומה, בעקבות שטרייכמן; אחרים היו כנראה תלמידיו של מאירוביץ (יוסף ווייס). המעניין שבכולם הוא יחזקאל קמחי, המוכר לנו כגרפיקאי, בינוני למדי: שלושת ציורי־השמן שלו מאישי. האובייקט המופשט, הנתון על פני המשטח הציורי הדו־ממדי, ירושת הקולאז', ציורי הטבע־הדומם של בראק וציירים אקטואליים יותר, כפימה הישראלי, ממלא תפקיד עיקרי בציורו של בייל. שני אלמנטים מודגשים במרבית ציוריו: הראשון מבטא את היחס שבין ההפשטה והפיגוראציה, והצייר בוחר לרוב בדרך של סינתזה, לעתים של פתרון דו־משמעי, של כעין מצב־ביניים. ואילו השני – מרמז על טעמו האישי של בייל, שהוא דקורטיבי מיסודו (בהשוואה לה של פימה, שניסח צורות דומות בדרך פרובלמאטית, סוערת ואכספרסיבית יותר).

בייל יוצר הארמוניה צבעונית המקשרת את יחידות־המבנה הכתמיות כדי לגבש מערך צורני שלעתים אינו פחות סטאטי מזה שבטבע־הדומם הסיזאני, ולעתים דינאמי כדרך הציירים האל־צורניים. חוש־פרופורציה מדוייק למדי ואלגנטיות שאינה חורגת מגבולות הטעם הטוב, מהווים, למעשה, את ייחודה של התערוכה.