ירושלם
שנת אלף ותתל"ח לחרבן.
מערכה א. 🔗
בפריז בשנת 1907. חדר עבודה של חכם מלמד חוקר בחכמת בריות בראשית המאֻבנות בבטן האדמה. דפופות עומסות ודחוסות ספרים, ודברים מאֻבנים שהוצאו מבטן האדמה. כסאות וספרה. על זיז עומד צלמו של דרוין. על הכותל ציור גדול: שעור של חכמת הנתוח, על פי הציור של רמברנדט.
על כסא משלכים מעפורת, חבילת מקלות ושמשיות, סימן שבעל הבית שב עתה מהדרך, וכמו כן מכונה של ציור אור בנרתקו, תבת כרתון לכובעים, ונראה משם כובע לבן של מדינות הים, ומאחורי המכתבה תבה גדולה עוד סגורה.
חלון גבוה מימין. משמאל דלת בעלת שתי צלעות להמבוא, ומבעד להפתח הפתוח נשקף חדר האכילה. משמאל עוד פתח לחדר האורחים, ומימין לחדר אחר. סדר החדרים ותמונת כלי הבית, הכל מעיד שזה מדור באחת מהשכונות הישנות עלולות לבדידות. ובאמת, מבעד להחלון נראה בית הכנסת אטיין הקדוש של ההר, בקרבת מקום אצל דירת החכם המלמד, בפנה זו של פריז שמזה שבע מאות שנה האמונה והחכמה דרות כמו בכפיפה אחת.
אור שמש בקר מחליק על הרצפה מתוך הגנה הקטנה בחצר. ענפי ערמון זקן מגיעות לעליה זו ומנשקות חלונות דירת החכם.
חדר העבודה ריק. שני קולות עליזים מתחלפים בסרוגים בחדר המטה, ונראה הפתח פתוח קצת. אחרי כן, מהפתח שבקצה החדר נכנסת פלורנס פתאם, כמו בגנבה. לבושה יעקובית, כובע על ראשה, צרור פרחים בידיה, שושנים וחבצלות, עינים, הכל לבן.
פלורנס (לוחשת בפתח החדר): אמא… אמא… (מגדלינה, בבקרים, משתמטת מתוך חדר המטות) אמרי, יפים הם?
מגדלינה: נחמדים! אבל, למה כלם לבנים?
פלורנס: אינך מבינה זאת? פרחי מרים, פרחי חדש מרים!
מגדלינה: איזו מחשבה זרה! לקשט את ה"מזבח" בבית הכנסת טוב, אבל לאביך?
פלורנס: הריני מחזרת לך הכסף (מחזרת לאמה זהוב).
מגדלינה: לא שלמת?
פלורנס: אבל, אמא!
מגדלינה: ממעות זקנתך? אינני מקבלת…
פלורנס: אה, לא, אמא! לא ממעותיה.
מגדלינה: הראית כזאת?
פלורנס: אני מוצאת אותם כ"כ יפים. אל נא תשחיתים לי.
מגדלינה: מלאך! מלאך יקר (מסבה ראשה לעומת המבוא) אבל, הכנסי איפוא, הכנסי אמא!
האם הזקנה (מהמבוא): לא! לא! אינני רוצה להפריע…
מגדלינה: אבל, אינך מפרעת, אינך מפרעת, אינך יתרה בביתנו לעולם.
פלורנס: איננו שם!
(הזקנה נראית על המפתן עודנה לבושה במלבוש היציאה החוצה, מלבוש בריטוני הכל שחור).
הזקנה: דומה אני באמת ששכבתם מאוחר…
מגדלינה: יראה אני להגיד… קרוב לשעה שלש… התדמי, כי בכל התרגשות זו שכח נשכח את הפרחים? “גבר” בלי פרחים בשובו הביתה! (לפלורנס) שימי יעה על הזיז ואחת על השלחן.
פלורנס: זקנתי אמרה לך? רצונה לעזב אותנו, היא יוצאת היום…
מגדלינה: כיצד?
הזקנה: הן, מגדלינה. הואיל ובעלך שב, כלה תפקידי.
מגדלינה: תה, תה, תה! זו בריטניה שלך!… לעולם לא תסלחי, לפריז המסכנה הלזו!… רגליך נכוות בו… (לפלורנס) אם כן, בת קטנה, אינך מקשטת לו חדר עבודתו?
פלורנס: אחרי כן. אחרי כן… נצרכים לי פרחים…
מגדלינה: אחרי מה איפוא?
פלורנס: אל נא תגידי, זקנתי…
מגדלינה: הראית כזאת? קשר?
פלורנס: זו הפתעה מזקנתי לאבא ולך…
מגדלינה: גם לי כמו כן? זה לא יפה, צריך היה לשתף אותי בהסוד…
הזקנה: (לפלורנס) לכי בתי…
פלורנס: כשאני חשבת שהוא שם, יש לי תשוקה לשיר… מהרי נא זקנתי (היא יוצאת.)
מגדלינה: היא אלהית, פלורנס הקטנה שלנו.
הזקנה: אל נא תחללי מלה זו! הניחי אלה המנהגים ל"העולם",
מגדלינה: האמנם רצונך לעזב אותנו עוד היום?
הזקנה: יום יותר או יום פחות…
מגדלינה: כיון שהדרך תמיד מוכן לפניך? המתיני עד אם ראית את דניאל, עד אם שחת אתו מעט… כל כך הוא מכיר לך טובה… לו ידעת…
הזקנה: אה! אה!
מגדלינה: אני מבטחת אותך כי כך הוא. עוד לפני רגע אמר לי זה… תחמסיהו אם תפקפקי בזה… היי בצדק אליו…
הזקנה: אהבתי את דניאל הרבה, מגדלינה, כמו שהוא רצונו של הקב"ה שיאהב אדם את בריותיו.
מגדלינה: האם זו הוכחה?…
הזקנה: שמעי, מגדלינה…
מגדלינה: מה יש?
הזקנה: לא, לא פה. באי הצדה.
מגדלינה: החדר עבודתו הוא הדבר שממנו את מהססת?
הזקנה: זה לא!
מגדלינה: ומה איפוא?
הזקנה: דברים שאדם בוחר יותר לא לראות, או לא לראות מקודם.
מגדלינה: עוד? גם למחרת שובו?
הזקנה: בפרט, בתי, הסכנה הגיעה עד הילדה…
מגדלינה: אבל לא, לא! אני חוזרת ושונה לך כי יש ויש לו לדניאל דת…
הזקנה: יעלה לך ביקר הדמיון הכוזב הזה!
מגדלינה: אבל, אבל! בודאי, באופן שלו, יש לו דת, או תהיה לו דת, מובטחני בזה! וזולת זה, לכל איש ישר יש לו דת.
הזקנה: מחילה! אין אנשים ישרים אלא מי שיש להם דת.
מגדלינה: הוא הוא! הדת והישר, שנים שהם אחד.
הזקנה: לא! כלל לא דבר אחד!
מגדלינה: על כל פנים, דניאל נושא פנים לאמונתי, זהו העקר, ואני חשבת שעשיתי מפלורנס נוצריה טובה, נוצריה נלהבה. האת, אמא, או היא המציאה את ההמצאה בדבר פרחים כלם לבנים?
הזקנה: היא, בתי, אינה יודעת אפילו מלה אחת בלשון בריטונית!… ואת, בקושי את מוציאה דבור מהשפה ולחוץ… כשאני מדברת לך בריטונית, אינך מבינה אותי… זו פריז הנתעבה, היא לוכדת אתכם בכשופיה… שמרי על אמונתך!…
מגדלינה: ראוי לסלח לנו את לא ידיעתנו בבריטונית… את מדברת צרפתית היטב כמונו!
זקנה: לשון המנצח!… זהו המס!… אבל, אני לפחות, אני נשארתי הנאמנה… למה החלפת לה, לזו התינוקת, את שמה, שמה שלנו שהיה כל כך יפה ושאני בעצמי בחרתי לה, בזה הכנוי הנלעג…
מגדלינה: הלא ידעת, כי זה דניאל…
הזקנה: לעולם דניאל! ומה עזה חבתה לאביה!…
מגדלינה: אמא! אמא! הגנה תגני אותה בשביל חבתה לאביה? ואם אחרי שנתים של פרוד דניאל המסכן!… היא איננה לו, החלק היותר יפה…
הזקנה: עורת את! הידעת אם לא מהרה יהיה עליך להלחם בעד המקום בנפש ילדה זו, שאביה יגזל ממך?
מגדלינה: לא, אמא! לא טוב הדבר שאת מדברת… אינני רוצה שתעזבינו בדברים האלה…
הזקנה: (חוזרת, שחה אל מגדלינה, לוחשת לה). היא עתה בת שבע עשרה, ועתה לא תוכלי יותר לכחד ממנה האמת…
מגדלינה: לכחד איזו אמת?
הזקנה: אבל, האמת מהו בעלך ומה עשה!…
מגדלינה: מהו דניאל? אבל, הוא חכם גדול! היא תוכל לדעת זאת! שובו לצרפת הוא נצחון! העתונים של אתמול מלאים דברים אדותיו. ראי… ראי… (היא מראה לה העתונים על המכתבה) אפילו ה"תן" בעצמו, הזהיר כל כך בכבוד הקתולים…
הזקנה: איך את אומרת זאת: חכם גדול! ואת מתגאה, לא כך, בכל השאון הזה בעולם? ומה היא התגלית שהכל מפארים כל כך? הספר תספרי זאת לפלורנס?
מגדלינה: אין צרך מיוחד שהיא תתעמק בזה…
הזקנה: ואת?… ואת?… המתעמקת את בזה? כמה את מהדקת על עיניך את אגד האהבה? מזה שתים עשרה שעה ששב בעלך, את אחרת, את אינך שלמה!
מגדלינה: הן! אני אהבת את דניאל…
הזקנה: ומשתתפת גם בעונו?… אני אמרת “בעונו”, הוא, שהוא איש בריטוני! אם כמו שאמרת, הוא באמת חכם גדול, אם כן, אחרי תגליתו הקב"ה כביכול לא אמת! אם כן, כל הדת מזדעזעת… מוטב אמות!…
מגדלינה: אבל לא! אבל לא! את מפרזת על המדה! תגליתו! אפשר למצא דרך לפרש את הכתובים באופן שיסכימו… הכהן גודול הוא יותר ותרן… מובטחני כי הכהן יעזר לי…
הזקנה: מאמנת אני אמונה שלמה בהכהן שלך… היה יהיה מהיום ומעלה המשען האחד שלך בבית זה… ואני… אם רצונך לראות אותי פעם בשבוע בבית הכומריה של ה"עליה".
מגדלינה: בהכמריה שנתחנכה בבה פלורנס? אם כן איפוא, אינך שבה לקימפרלה?
הזקנה: אשאר בפריז. בהנסיון הקשה המתעתד לך, טוב שאמך תהיה בקרוב מקום אליך… אנזר להכמריה כדי להציל את הילדה!
מגדלינה: המתיני, המתיני! הנה מזמה!… ולמה כל זה?… אם אינך שבה לבריטן, היי בחדרך פה… אצלנו… זה יותר פשוט…
הזקנה (החזירה פניה למול חדר המטות): אהיה פה… קרוב יותר מדי להאויב, עלינו לנטר עליו… לא להקניטו… התחפצו להבין זאת…
מגדלינה: אמא, אמא,… איך לא תבושי?… אדותיו את מדברת ככה!… סכנה… מלחמה… אין מלים אחרות בפיך… אם תדמי כי בזה את מחזקת את לבי… להפך את מצערת אותי… את מבהלת אותי… אבל, מה יארע פה?… מה ממתין לי פה?…
הזקנה: שמעי, בתי. האמונה הנוצרית שנתתי לך, קבלתיה במסורה מאמי, ואמי קבלה מאמה, ואמהותי מזה אלפים שנה מסרו את האוצר הקדוש הזה מיד ליד… הביטי מגדלינה! הריני רואה אותן בנפשי ברגע זה! הן, מאחורינו, עד משיחנו, על ברכיהן בעפר או בדם שלשלת ארוכה של אמהות עושות סימן הצלב… אם כן, בתי, עתה הגיע התור לך. את החוליה האחרונה בשלשלת חיה זו, ולמען אחרינו השלשלת של בנותינו תעשה אותו הסמן בעצמו מדור לדור, צריך כי את תגברי בבית זה על מה שיש לך היותר יקר בעולם הזה! רמסי ברגליך את לבך, בתי! והיה גם לך חלק מהעטרה השמורה לנו בגלל אשר הצלנו את האנושיות!… אבל, מהיום ומעלה לא יהיה לך אלא מחשבה אחת, דאגה אחת, מבט אחד: האם שתבוא אחריך צריכה להיות מוכנה למלא מקומך. בתך היא העתיד, והעתיד הזה בידך הוא!
מגדלינה (סומכת את מצחה על יד אמה): הן אמא.
(דניאל יוצא מחדר המטות. לבוש נאה, בגד מגון, פתוח, הכל בדיוק).
דניאל: אה! אמא טובה! (מרגיש מבוכתן) אבל מה לכן?
מגדלינה: רצונה לעזבנו.
דניאל: עתה?
מגדלינה: נשקו זה לזה!
דניאל: מֻתר?
(הזקנה, אומרת לו דבור בלשון בריטונית מנשקת נשיקה קלה).
דניאל: אוה! אני… בריטונית… את יודעת… למן הזמן… אבל,
אמא זקנתי טרם תשובי לקימפלה שלך… הניחי ואשלם חוב לך!… בקושי הספקתי אמש לראות דמותך… את מתרת לי להתבונן אליך קצת?… בחיי לא נשתנתה, אמא זקנתי, אפילו השמלה אותה בעצמה…
הזקנה: אני מאותן הנשים שאינן משתנות, דניאל.
דניאל: אה! ידעתי, ידעתי, כי אפשר לסמך עליך… מה היה גורל מגדלינה המסכנה שלי בהעדרי ממנה לו לא חשת את אליה!
מגדלינה: אמנם! זה אמת!
הזקנה: נניח זאת! אני לא עשיתי כלום!
דניאל: כיצד, לא עשית כלום? הצלת את פלורנס, ואת קוראת זאת כלום? באמת, אינני מוצא את לבי אפילו לחשב אדות זה!… מוטב לחשב כי זו המחלה היתה חלום רע שחלמתי בלילות הסערה באוסטרליה!
מגדלינה: לעולם, לעולם לא תוכל לדמות לך הבהלה שלי! אני פה לבדי במרחק חמשת אלפים פרסה ממך, וחיי התינוק תלויים במעלה אחת של חם הקדחת פחות או יותר!
הזקנה: רצה הקב"ה ברחמיו להציל את מאיה, נודה לו ונכיר לו טובה…
דניאל: וגם לך, אמא, גם לך…
מגדלינה: לו ידעת איזו היא שומרת חולים שאין ערוך לה!
הזקנה: הנני הולכת להפרד מכם…
דניאל: אם כן איפוא, אמא זקנה, מפני ענותנותך את נסוגה אחור או… אני סבת מנוסתך?
מגדלינה: אבל, שהי עוד מעט, צדק דניאל!
הזקנה: אפילו לא נפטרתי מן… להן,
דניאל (קורא אחריה): לפחות שלחי לי את פלורנס! (למגדלינה) חייך, היא בורחת מפני!
מגדלינה: אבל לא! אבל לא! השכחת איפוא בישנותה? זו אמא הזקנה המסכנה, זו אבן טובה לא מלֻטשה!…
דניאל: אבן טובה לא מלטשה משבץ ברזל… בחייך!… גם, לא ידעתי… רואה אני בה כמו הכרח בפני…
מגדלינה: אם כן, הריני בוגד בהן… ומגלה סודן… פלורנס והיא כנראה מכינות לך הפתעה, לך וגם לי…
דניאל: תינוקת יקרה!… זה מזכירני… איה איפוא התבה שלי? הלא צוה צויתי…
מגדלינה: (מראה לו התבה מאחורי המכתבה) הנה הוא ארון הקדש שלך!… כל כך גזמתי על מריבונה המשרתת שהיא איה מעיזה לעבר אלא במרחק ארבע אמות…
(דניאל גורר את התבה אל לפני המכתבה).
מגדלינה: אם כן, עתה, לאור יום, המרגיש את עצמך בבית אנה שלך?… פה, במשך שנתים, יחל יחלתי לנסיכי הנחמד, שנים, עשרים חדש, ששה ימים ושלש שעות… כמדמני, כי חשבתי היטב…
דניאל: לא! לא! האמנם כל כך?
מגדלינה: זה נורא, לא כך? וכשאני חשבת כי הפקר הפקרתיך למה?… להחכמה! לדמיון… לו היה צריך לעשות זאת שנית!…
דניאל: חדר עבודתי הישן הטוב!… נעשה יותר קטן… היה לי חדר עבודה בנוי בקני חיזרן, שתי פסיעות מחפירותי, פי שלשה גדול מזה… על כל פנים, קצת מוזר לי להכנס אל חדרי ה… כמו חלום נדמה לי… מרגיש את עצמי זקן מאד.
מגדלינה: אל תדבר ככה… תגרם שאתחיל להאמין בזה גם אני… זה בגלל זקנך הנורא… אינך דומה לך…
דניאל: הן! השטיח בלה ברוב הזמן… אם כן, הרבו אנשים לבוא הנה… זה יפה!
מגדלינה: אמא הזקנה חפצה כי אקנה חדש, אבל אני מאנתי… (בהתלהבות) החפץ היתר קטן שנשא עליו עקבותיך היה ידיד לי… השגחתי על כל הדברים… אינך רואה אותם?…
דניאל: הניר על הכתלים כהה כמו כן… (מסב פניו אל הצלם) פני דרוין עוד יותר בוסרים…
מגדלינה: קנאת בני אומנות אחת…
דניאל: הנה! בזך הבהט הקטן שלי פגום!…
מגדלינה: אה! ראית זאת!… זו מריבונה, כשנקתה אותו.
דניאל: המתיני, המתיני! היה שם בפנה בין הספרים הישנים ריח ניר טחוב…
מגדלינה: שהיה מוליד בקרבך מחשבות? אה, אני זכרתי!
דניאל: הן! אני מודה בחולשה זו (נגש אל המקום)
מגדלינה: בודאי תמצא אותו… (בצחוק) לא נגעתי בו… אם כן מצאת?
דניאל: לא! זה לא זה…
מגדלינה: אבל, אתה נופל במרה שחורה! הזקן שלך פועל גם על רוחך… מה יש, נראה!
דניאל: אבל, כלום! קצת לאות…
מגדלינה: אבל, יש דבר!
דניאל: אבל, כלום!
מגדלינה: הרי ברגע זה! אני מכיר אותך! צל עבר בעיניך! כשהיית עובד היית רצין, אבל לא היית עצב.
דניאל: איך, בחייך, עשרים ואחד יום נסיעה על הים עד מרשליה… סובר אני כי יש לי הזכות…
מגדלינה: לא! זה לא זה! הלא אפשר לחשב, כי שבת משם אחרי מלאכות שלא הביאה שום פרי… הלא תפארתך מלאה הארץ… ואתה רק בן ארבעים…
דניאל: התפארה! התפארה?… אשה זונה האוחזת בך ומנשקת אותך בפנת רחוב… מחלי נא לי זה הדמיון…
מגדלינה: התפארה שלך היא טהורה, בלי שמץ פסול, מפני שהיא בצדק… אני, המדברת לך בזה, כשנודע לי דבר המנוי שלך – רגלי כשלו… וגם הנשימה… פרופיסור ב"קולדש די פרנס" – ואני אשתו…
דניאל: זה פומפִירק הטוב!… הלא אמר אמרתי לך שהוא ידיד אמתי!…
מגדלינה: (באיבה) פומפירק, אין לו לפומפירק שום שיכות לזה הענין. עבודתך, ותגליתך הם שהביאוך עד כה.
דניאל: מחילה… עבד עבד פומפירק בשבילי בידיו וברגליו… אפילו עשה שלא כהגן, והשתמש לתכלית זו בעניני המדינה… אני הלא תביני. לא הזזתי אפילו אצבע קטנה… ומלבד זה, שם…
מגדלינה: אל נא תתנצל על חטא שיש לך רוח גאונות.
דניאל: אה… אה… גאונות, אל נא, ידידתי, אל נא מלים האלה… ובפרט בפני העולם… את רואה איך נעשה הדבר… שאל שאלו אותי בתלגרף אם אני מסכים… ועניתי בתלגרם…. אף עלתה לי זו התשובה בשלשה ועשרים פרנק…
מגדלינה: אתה מלאך האהבה… יאכלוך לתאבון בנשיקות… זה המסכן ברניס, הוא בודאי עושה פנים זועפים!… אם נאמן להלשונות רעות כבר צוה קלפים של שמו בתאר פרופיסור בה"קולדש"… זה מצער אותי בשביל אשתו הקטנה… במה אתה מחשב?…
דניאל: האינך מוצאת כי פלורנס קצת בעלת דמיון נלהבה ביותר, כעין שארית מהקדחת?
מגדלינה: פלורנס? אבל לא!… זה איפוא מה שגורם לך דאגה? מאין אתה לוקח זה?
מגדלינה:ּ1 מכתביה אלי שמה… מנהגה בהעגלה בשובנו מהתחנה… זה הרשם שעשתה עלי…
מגדלינה: מבטיחה אני אותך כי פלורנס נרפאה כליל. הנה זה חדש החמישי שהיא הולכת ושבה לאיתנה… וזולת זה, הרופא אמר זאת בפרוש, פומפירק היקר שלך. אם כן, זה מספיק.
דניאל: טוב! מה טוב!
מגדלינה: לא פללת שתשאר כל כך ילדה, האין זאת? זהו מה שמתמיה אותך?
דניאל: אותי? להפך! אינני מכיר אותה יותר, זו עלמה, גברת…
מגדלינה: הקטנה המסכנה! כל כך הרבה סבלה… פחות יפה? אמור נא!
דניאל: יותר, הרבה יותר יפה! המחלה כמו עשתה יותר דק את חן ילדותה… זו כבר המעטפה המתֻקה של אשה צעירה לימים… על רצפת התחנה כשחבקתיה, יראתי פן אשברנה…
מגדלינה: אמור נא, לא תקחנה ממני?
דניאל: אבל, בודאי לא! אבל, סוף דבר, אינני רואה אותה באה. ולמן הבקר לא נשקתיה אלא פעם אחת, והנה כבר עברו שתי שעות…
מגדלינה: קצת ארך רוח!… הלא כבר בארתי לך… ההפתעה! ואני? ואני? האינני כאן להעסיקך?… הכבר נשתו אצלך ששונות החזרה אלי… (בקול של תוכחה) אתה, אתה נמת בראשנה. הן!… אתה… הייתי כל כך שכורה מאשר…
דניאל (מנשקה): חשבתי בך… אינך רוצה להאמין לי?…
(היא לוחשת לו דבר מה באזניו ומגפפת אותו בחזקה ועושה סימן כי הן).
מגדלינה: אם כן, נשקני… נשק את מדלין שלך…
(הוא מנשקה בחבה. היא סומכת ראשה על כתפו)
יקירי!
דניאל (מתבונן אליה): אבל את בוכה, מגדלינה?
מגדלינה: אמנם! מרוב אשר… וחפצי כי אוכל להתמכר כלי להרגש הזה, בכל גופי ונפשי, מבלי לחשב בשום דבר אחר! מבלי לשא עין בפני… האמנם, יקירי, שבת אלי כמו שהיית, בלי דאגות כאותו שהיית ביום צאתך מפה?…
(נשמע קול דפיקה בדלת)
דניאל: בודאי! אבל, למה זה כל הסרהוב הזה?… עתה עלי לחשב…
מגדלינה: לא! לא! נגמר! אני כל כך מאושרה.!…
(מטה אזנה לקול הדפיקה) הנה אביו… עם הרופא… מהרה, עוד אחת!… (לוקחת ממנו עוד נשיקה אחת, ואחר רצה אל הדלת לפתחה להבאים) בוא תבא טוב, בואו לאמר שלום להמנצח!…
(אבי זקנו ופומפיק חשים אל החדר)
האב הזקן: נכדי! נכדי!
דניאל: אבא!
(מחבקים ומגפפים זה את זה).
פומפירק: שלום להאדם הגדול!
האב הזקן: הבה, אתבונן לך!. הזקן… זה נאה… העור שזוף… בודאי, כך חשבתי… חייך! פנים אמתים של מנצח!…
דניאל: (לפומפירק) שלום ידידי הישן, הריני מושיט לך ידי ברגש ידידות עמקה!
פומפירק: (מתרגש מאד, אבל מעמיד פנים כאלו אין הדבר נוגע לו ביותר)
טוב, טוב!
האב הזקן: (מסלק את פומפירק הצדה) אה! אדוני אחרי כן! (אוחז שנית בדניאל) אלי בתחלה! אלי לבדי! מה יפה הוא, מה נאה הוא, זה הפרופיסור החדש לה"קולג' די פרנס"! איזו פסיעה מן בית הספר התיכון… הנה, בעגלה הכללית, לפני רגע, הנוסעים הראו זה לזה את צורתך, הן, בהעתון “מתן”…
דניאל: מאין לקחוה, את הצורה?
פומפירק: (מודה חטאתו) טוב! טוב!
האב הזקן: ולא חדלו מתמוה, שני האדונים, אפילו משקפים אין לו… כמה הייתי מתגאה בך… נשקני איפוא עוד!…
מגדלינה: באמת אין עתה כלל בעולם אנשים זקנים!
דניאל: אמנם, אבא, לא אעיז יותר להתראות להעולם אצלך. מראה פניך כעשר שנים צעיר ממני.
האב הזקן: ולא מעט שערות… ושנים… שיש לי פחות ממך… בית החמר שלי כבר גוהה, נוטה לההרס… אבל אין דבר ילדים! כל זמן שאתם כאן… גשי אלי, מגדלינה, אל נא אשכחך, (מושך אותה אליו, מנשק אותה במצחה, ומחזיקה בידו) יען, דע לך בני, היא היתה אמיצה, אלמנתך הקטנה, במשך זמן העדרך…
מגדלינה: אה, אבא הטוב, אבל, חלף!… האם לא כן. הרגעים האלה עושים נחת רוח.
(דופקים)
דניאל: יבוא…
(מרים לבושה מלבושים ברטניים מביאה גל מכתבים והדפסות).
האב הזקן: מה כל אלה?
מרים: הדואר של האדון.
האב הזקן: זה פרי התפארה.
דניאל: מטר של ארבה!… לכי בתי.
מרים: (מתבלבלת בלי סבה) הן אדוני… הן אדוני… (היא יוצאת).
פומפירק: טוב תעשה אם תקח לך מזכיר…
האב הזקן: חלילה!… אני אשיב לכלם אם אין לך פנאי… אני, אביך, אבל, בודאי…
דניאל: חשב אחשב אותך עלול!…
מגדלינה: אגב, דניאל, שכחתי לאמר לך… בשעה תשע וחצי, כשעוד ישנת, באו אליך שני סופרי עתונים.
דניאל: עוד יתושים!…
מגדלינה: שלחתים…
דניאל: וטוב עשית…
פומפירק: זו שגיאה!
מגדלינה: שוב ישובו אחרי הצהרים.
דניאל: אה, הפראים!… נפלתי בידיהם!
מגדלינה: (להאב הזקן) סליחה, עלי לשוב לעניני הבית.
האב הזקן: לכי, לכי.
מגדלינה: מחזיקים אנו אותך לסעודת הצהרים.
(היא הולכת)
פומפירק: (מיד אחרי צאת מגדלינה) דניאל סכון, אתה אדם גדול! תגליתך שגלית באי יוה, הידעת מה זה? זו הריסה גמורה…
האב הזקן: כופר! כל הדברים אדוני רואה אותם בהפך ממה שהם..
פומפירק: ואדוני, משכיל פחדן שאינו מוצא את לבו לראות הדברים פנים בפנים! הכנסת הקתולית אינה טועה בדבר. יקרא אדוני את העתונים של הבקר, הם מספרים בשבחו! (מוציא מכיסו את עתון ה"צלב") מכנים אותו סמאל! אני אומר לאדוני כי הכל נהרס! האדם – בן הקופים! (מטפח על כתפו של דניאל) הוא הוכיח את הדבר. ישב תשב בשנה הבאה בראש באספת הכופרים!
דניאל: אה! זה, חביבי… בחר אבחר לשוב אל הסינים.
האב הזקן: (לפומפירק) קליפה! הרצונך להכניס מלחמה פּה, בעוד שכל המשפחה מתענגת על רוב ששון ושמחה.
פומפירק: המלחמה, הוא הביאה, מהרגע שגלה את תגליתו.
האב הזקן: נלך! רב לנו! (לדניאל) ספרה נא לנו את התגלית שלך.
(מתישב היטב בכסא).
פומפירק: מה טוב ומה נעים! לפחות פעם אחת אנו בדעה אחת.
האב הזקן: הבה, ספרה נא, ובפרטי פרטים… ספרה, מקשיב אני!
דניאל: מה אספר, אבא? הלא ידע ידעת את המעשה מה שיש בודי… לו ידעת כמה אני משתוקק לדבר אדות ענינים אחרים!
האב הזקן: זה באמת יהיה יפה… כיצד, הרי באת מן…
(דופקים בדלת).
דניאל: יבוא! יבוא!
האב הזקן: מי הוא זה הבא עוד להפריע אותנו. (מריבון נכנסה שוב) אבל, את בתי משעמת אותנו.
מריבון: מחילה אדוני, זה שליח מהמדפיס, הביא זה…
(הולכת למסר לדניאל מעטפה גדולה, נכשלת בתיבה ונופלת לאחוריה)
דניאל: תני מריבון, תני, על כל פנים.
(הולכת סחור להתיבה ונגשת אליו).
דניאל: זה אינו נושך! (דניאל בודק מה שבהמעטפה) טוב, טוב!
מריבון: מחילה אדוני, הוא מבקש, כך, כי ישיב לו אדוני את… אהה, רבון העולמים, שכחתי מה שם זה.
דניאל: אל נא תתבלבלי…
מריבון: ה… את ה… לא, אינו בא בזכרוני… אדוני בודאי יודע…
דניאל: את ההגהה…? את ההגהות הראשונות המתוקנות?
מריבון: הן, הן! זהו! זהו! (להאב הזקן) הנה דבר גדול שהוא מבקש כאלו אין לכל אחד חלקו!
דניאל: אמרי שימתין. (מריבון יוצאת).
האב הזקן: אם כן, אתה מדפיס איפוא ספר!
דניאל: רק זכרונות הדברים של החפירות, פשוט!
האב הזקן: פשוט! ואינך אומר שום דבר!…
דניאל: הן! ספר הימים שרשמתי שם מדי יום ביומו… הדבר נודע להמוציא לאור, ולא ידעתי איך… אלה המוציאים לאור הם אנשים תמוהים…
פומפירק: טוב, טוב הדבר.
דניאל: אינני מוצא אותם…
האב הזקן: והוא נותן אותם תחת מכבש הדפוס! הוא איננו מתמהמה, אינו מאבד זמנו. הוא בן הזמן החדש.
פומפירק: הוא בר דעת. זה הכל! במקום חבור עמוק נועד רק לחכמים בקיאים במקצוע זו, הוא נותן להקהל “דבר בעתו”, נותן להם, צובת להם רותח…
דניאל: אמנם, כל כך סרהב בי, שהייתי מוכרח לשלח לו משם את הכתב יד. (לפומפרק) הגע בעצמך! אך דרך דרכו רגלי על היבשה במרשליה, מצא מצאתי שם את ההגהות!…
פומפירק: טוב, טוב הדבר!
דניאל: והגהתי ותקנתי אותם בתוך עגלות הרכבת… היכן שמתין?
פומפירק: טוב, טוב הדבר!
דניאל: והגהתי ותקנתי אותם בתוך עגלות הרכבת… היכן שמתין?
פומפירק: בודאי החלפת את בגדך…
דניאל: הן, בודאי! ואותך צריך אני לקחת למזכיר לי.
(יוצא מצד ימין).
פומפירק: (תופס את המעטפה מעל המכתבה) רצה אדוני לשמע ספור החפירות, הנה, הרי הספור!
האב הזקן: (תופש את העלים) יתן נא לי.
(שניהם אוחזים בהעלים ונפתלים).
פומפירק: לא! מחילה! לי דין קדימה, אני השושבין!
האב הזקן: אל אדוני! אל תקניטני!
פומפירק: זה מענין את אדוני, ידידם של הכהנים!
האב הזקן: ובפרט, אל ישוב לדבר בפני בני אלה דברי התועבה. (כל אחד מושך המעטפה לעצמו).
פומפירק: זהר, פן יקרע!
(העלים נפוצים ומתפזרים על הארץ).
האב הזקן: יתן נא לי לראות.
פומפירק: “האב הקדמון של האדם”.
האב הזקן: זה שם החבור?
פומפירק: ואני חושב, כי זה שם נמלץ! הנה, הנה הפסקה שרצה אדוני, על דבר המציאה שמצא!
האב הזקן: איה? איה זה?
פומפירק: לא, לא! לא כך! אם רצונו, קרא אקרא לו בקול רם, אך אינני מניח מידי!
האב הזקן: יהי כן, יקרא!
פומפירק (קורא בקול רם): י"ז אקטברו 1906. החפירות מתמידות זה יותר מחמשה עשר חדש. זה היה הערב, בשעה שש וחמש ועשרים דק, בשלשים מתר מתחת פני האדמה ולאור האבוקות… האצתי בפועלי ילידי הארץ שעיפו מעמל של שתים עשרה שעה… גופיהם הערומים היו מזהירים בשחור… זיעתם העלתה אדים… אֵתים נשברו… חשתי כי הולך אני וקרוב להמטרה…
האב הזקן: מה יפה!
פומפירק (קורא): פתאם נזכרתי, כי לפני חמש שנים כתבתי מאמר ל"השקפת המדעים" ואמרתי שם כי רגלים לדבר, כי ברחב חמשה ועשרה, וארך מאה וחמשה – מאה ועשרים, ימצא אב הקדמון של האדם, החיה בלי שם, שמחשכת הלילה החלה לחוש ישותה, הראשנה שזרועותיה השעירות נשתרבבו כלפי העתיד.
האב הזקן: הנה היא הגאונות!…
פומפירק: (קורא) מעמקי האדמה שמרו הבטחתן, אך “השקפת המדעים” מאנה לפרסם את המאמר (פומפירק פוסק קריאתו ואומר) איזו פנים הם מעמידים שם עתה ב"השקפה" וברניס הוא העורך!
האב הזקן: מי הוא זה ברניס?
פומפירק: אדוני שכח? זה לא חשוב. זה בעל תחרות שלו בבית המדרש העליון הצרפתי…
האב הזקן: הבה, יקרא נא!
פומפירק: (שב לקרוא) שעה שבע וחצי. סימני הגופות המאֻבנות הולכים ומתרבים. הננו מתחילים לחפר בשכבה הקדושה, בת רבבות מאות בשנים. ראה אראה לעולם לפני עיני את קלובא, היותר צעיר בהחופרים שלי, נער פניו אדומים מאור המנורה, עפעפיו העבות מטילות צל, ואישוניו הזכות כמו גביש, שנשקף בהן כל המחזה. פתאם, אבן מתגלגלת, וקול קריאת קלובא. האֵת גלתה מערה. “אדוני! אדוני! האדון הקוף שאתה מבקש!” שחתי. ידי רעדו צריך להודות. סלקתי סלע, הרחבתי המבוא, ואז… דבר נפלא, דבר קדוש קדושה כפולה, כמו המות וכמו תחלת החיים, גלגלת, גלגלת כמעט שלמה בהויתה ושני חורי עינים, חורים ריקים שמלאו לי אור שבעת ימי בראשית, הולך ומאיר לפני מבעד רבבות מאות בשנים. האב הקדמון! האב הקדמון שהמתין לנו, לנו שבאנו לחפש אותו!
פומפירק (בהתרגשות): זה נפלא.
דניאל: (בפתח מדבר עוד כלפי החוץ)… הן, לסוף השבוע, בלי ספק.
יאמר נא להאדון אלקן, כי יוכל להדפיס בעוד שבועים… שלום, בני… (סגר את הדלת ונכנס החדרה).
האב הזקן: בני! בני! יודע אני אותו עכשיו, את ספור המעשה שלך… אתה בעצמך הוא אשר ספר לנו.
דניאל: מה? כיצד?
פומפירק: אם כן. מה אמרתי? זו תקופה חדשה מתחלת… האדם הוא המחדש את פני תבל…
דניאל: קודם כל דבר, אתם פורצים גדר הסוד. ועתה, הבה, נעבר נא לענינים אחרים.
(כורע בברכו האחת אל הקרקע לפני התבה, ובעוד שהוא פותח אותה)
האב הזקן: מה יש שם?
דניאל: (לפומפירק) היה נא אדם מוֹעיל קצת… פתח נא לי את דלת הזכוכית… (מראה אותה לפומפירק ואחרי כן, בזהירות גדולה מוצא מתוך התבה צרורות כרוכות בצמר גפן).
האב הזקן: מה זאת? למה צמר הגפן? זה דבר עלול להשבר?
דניאל: (לפומפירק) אם כן, הגעת?
פומפירק: (מתאמץ לפתח המנעול מעל דלת הזכוכית) ארך רוח! נהיתה קשה להפתח!…
דניאל: (הולך ומניח את הצרורות בתוך תבת הזכוכית) זה, ידיד, זה לא לכם!
האב הזקן: דניאל! דניאל! אלה הם שארית הגופים המאֻבנים?
פומפירק: בודאי! זהו הקוף־אדם.
(מקודים צרים על דניאל)
האב הזקן: אבל, תן לנו ונראהו!
דניאל: אל תגעו בי!
פומפירק: אהה! בלי חמלה! התירה, התירה האגודה!
דניאל: לא! לא עתה! כשנהיה ביחידות, ונהיה בטוחים שיש לנו די שהות. צריך זהירות, זהירות רבה מאד!… זה מתהפך לאבק מפני נשיבת רוח היותר קלה. למן יַוֶה ועד כה לא גרעתי עיני מתבה זו! (סוגר דלת הזכוכית).
האב הזקן: זה אמת, בני? הוא שם? הוא הוא שקראנו עתה אודותיו?
דניאל: הוא, הוא בעצמו (שב שנית אל התבה ויוציא צרורות אחרים)
הנה, אבא, אם רצונך לפתח צרורות, הרי זה מה שאתה רוצה.
האב הזקן: המתינה, המתינה!… אתה גורם לי התרגשות עצומה…
דניאל: שימה על השלחן.
האב הזקן: מותר לגע? (מריח את הצרורות) זה מריח בריח המזרח!…
דניאל: ועוד זה…
האב הזקן: הן, זה מעיר חזיונות רחוקים… ימי ארגמן… אניות מפוארות… וחפי ים מלאות אוצרות…
דניאל: אה! אה! המזרח מלפני מאה שנה, המזרח של מי שלא היה שם… אבל הכפר הדל טריניץ… לא אוצרות יקרות של אבנים טובות ומרגליות אני מביא משם… קצת משחקי ילדים…
האב הזקן: מה, מתנות?… אבל הוא חשב אדות הכל, זה הבחור! בנים שכמותך, – אין בני אדם עתה עושים יותר…
דניאל: (סוגר התבה) אתה חייב בדבר, אבא, אתה מסתיר את הנוסחה… אם כן, אני חושב כי עתה אוכל לקרא הנה את כל העולם הקטן שלו…
פומפירק: (שח על המכתבה) רגע אחד, רגע אחד!
דניאל: מה אתה עושה שם?
האב הזקן: חופר חפירות, כמוך. קנאת חכמים!
פומפירק: אה! מצא מצאתי מציאה יפה כמו שלך!
דניאל: כמו שלו?
פומפירק: הן, הפתעה קטנה נוספה!
דניאל: מה זה?
פומפירק: (משליך בית יד שחור על המכתבה) בית יד, כמדומני…
דניאל: בודאי של מגדלינה.
פומפירק: הגברות, עד כמה שאני יודע, אינן לבשות בתי ידים של משי שחור.
האב הזקן: יראני נא אותו!
פומפירק: (מנסה ללבֹש את בית היד) זה בית יד של אנשים…
האב הזקן: הן, זה שלי!
פומפירק: חלילה! הכל רואים את אדוני בידים ערמות גם בעצם החרף.
דניאל: אבל, אמת נכון הדבר, אבא! (לפומפירק) ואתה בא לכלל מסקנה?…
פומפירק: (מרים ידו הלבושה בבית היד) אה! זה פשוט בתכלית הפשיטות! ידו של גלח!
האב הזקן: שוטה!
(פומפירק פושט הבית יד ומקנח את ידו בממחטה שלו).
דניאל: ועוד… ידעתי, ידעתי כי מגדלינה מקבלת בקורים של…
פומפירק: בודאי! הלא אתה בעצמך השכנת אותו בביתך לפני צאתך… (מניחה לו הבית יד) הרי, תנהו לאשתך והשיבה, לו… זה לא נאה מצדך כי שבת ותגזל את החדר הזה מן הכומר היקר…
האב הזקן: הרוצה אדוני להניח אותנו במנוחה?…
דניאל: לגזל ממנו החדר הזה?…
פומפירק: בודאי. לא בחדר האורחים מצא מצאתי בית יד זה. פה אצלך, בחדר עבודתך!
דניאל: ואם כן?
האב הזקן: אל תשמע לו.
פומפירק: כלום! שום דבר שיוכל להתמיה אותך, הואיל וחדר עבודתך נתיחד לזה…
דניאל: נתיחד לזה?…
האב הזקן: הישתק אדוני, סוף דבר?
פומפירק: כיצד? אינך יודע?… אה, זה יפה, זה יפה!
האב הזקן: אדוני עושה מעשה רע…
פומפירק: בודאי נתיחד, לבית תפלה. זו דומת כל העיר!
דניאל: כבית תפלה? אי אפשר!
האב הזקן: צדקת, בני. הוא מגזים, מדבר לשון הבאי…
פומפירק: יהי “מנין”, אם רצונו בכך! (רומז אל התקרה) שם היה תלוי “נר תמיד”… מנורה מבתי כנסיות… הרי, עוד נראה הארובה.
דניאל: זה אמת הספור הזה?
פומפירק: כיצד, אם אמת הדבר? המתינה מעט… פה היה הצלב…
(מסלק מעל הכותל את ציור רימברנט) והראיה… צורתו טבועה על הכתל… תחשב, במשך שתי שנים, שתי שנים… הניר והמציר כהה סביב סביב להצלב… לא עלה על דעתו כי ילך אדם לראות… הוא מתוחבל…
האב הזקן: האמנם תעסק בדברים בטלים אלה?
דניאל: לא הניחה לי אבא
פומפירק: הביטה, הביטה, זה אינו עולה לך בדמים מרבים!
דניאל: (רואה כי אמת נכון הדבר) אה, למשל, זה לא פללתי…
פומפירק: (מורה את הזיז מהכותל) פה, במקום דרוין, עמד צלם בתולה הקדושה. (מורה את החלונות) ושם, הזכוכיות היו מצפות ניר מצויר בצורות מלאכים, והיה דומה לזכוכיות החלונות שבבתי הכנסיות, ואור גנוז היה מסתנן מבעד זה בכל החדר, זה היה נפלא!… שאף נא מעט, האינך מריח ריח הלבונה? גרצין לבונה היה מתגמר תמיד בכוס הבהט שלך…
דניאל: (מדבר לנפשו) אם כן, זהו הדבר!
פומפירק: ויהי היום, ונצרכתי לשאל ספר מספריך, ואבוא פתאם, – כי בכל פעם כשבאתי הנה היו מקבלים אותי בחדר אחר – ואכנס פתאם אל חדר עבודתך, ואמצא את האדם השחור עומד נצב… אצל בתך שהיתה כורעת על ברכיה לפני צלב… הנוצרי… זה היה מראה נחמד!… אפשר היה לאמר כי הוא, הכומר, שתה את נפשה, מצץ אותה… התימר בה… וכל ההכנות של בית קברות שעשו במשך ימי מחלת הילדה, גם זה אינך יודע? זה פלא, פלאים שלא הרגוה!
דניאל (קופץ כאלו עקצו עקרב): מה עשו?
האב הזקן: הריני לספר לך. אשתך ואמה טפלו בפלורנס טפול שלא יטפלו אנשים בבת מלך! מסירת נפשן בלי לאות… (פונה לפומפירק). אה! אני מבין היטב כי צדקתם זו אינה נוחה לאדוני…
פומפירק: ושומרת החולות, הן, זו הנזירה במכונות לבנות גדולות (עושה בידיו דמות כפת הראש של הנזירות) שעמדה על המשמרת יום ולילה, וגון פניה כגון פני מת, ובאור נרות של שעוה נטועים ברצפת החדר, כמו אצל מטת מת… והאדם בדמות קברן לבוש שחורים… שלש פעמים ביום… והתפלות והודויים שהקריא אותה… ומים הקדושים של לורד שהשקוה כף קטנה, כף קטנה בכל שעה…
האב הזקן: זה לא אמת!
פומפירק: לפחות צויתי לסננם… היה צריך להמציא לה תרופה קדושה למחלתה, ולא תרופה של הרופא… היה צריך שתסבל בשביל חטאותיה, זו התינוקת המסכנה שלא טעמה עדין טעם חטא מימיה… (מכיש על כתפו של דניאל) ובשביל חטאות של אנשים אחרים… כופר! התבין עכשיו לאיזו מטרה תוכל לשמש מחלה? אם אינך מתפעל מחסידות זאת, הרי אתה מעיד בעצמך כי כבו כבה בך ניצוץ האלהי!
דניאל: (ברעדה) מדוע לא כתבת לי?
האב הזקן: זה אחוז הקלפה מגזם הכּל, רצונך שאספר לך דברים כהויתם?
דניאל (לפומפירק): אתה לפחות אתה היית חיב לכתוב לי…
פומפירק: אני? אני אתערב בענינים פנימיים? שאהיה אני מרגל אחרי אשתך?
דניאל: אשתי אינה חיבת כלום, כלום בכל הענין הזה. הכל הוא מעשה אמה, שנגלתה עתה בתור קנאית…
האב הזקן: מחילה… מחילה…
פומפירק: אבל, לא! לא! “זו אלמנה קדושה”, צנועה אמתית, כך הייתי קורא לה!
האב הזקן: בודאי! בהגברת קירול יש גדלות!… היא אדוקה באמונותיה בכל משמעות המלים… (לדניאל) היא נוצריה אמתית!
פומפירק: זה השגעון…
האב הזקן: רצונו לעצר בדבריו? יש חסידות בכל משפחה ומשפחה, בפרט בארץ ברטן. הייתי רוצה לראות את אדוני מה היה עושה לו היתה זוגתו מארץ זו…
פומפירק: זוג זה לא היה מאריך ימים… אני דרומי!
האב הזקן: משגעים!… בקצת פלסופיה, בקצת אומנות אדוני עושה את עצמו כאלו אינו רואה והכל על מקומו בא בשלום.
פומפירק: בודאי! נעצם עינינו… אל נא נקניט אותם… זה כהן בעל דמיון… כך אמרת, דניאל!…
האב הזקן: בודאי! הכהן גדול הוא בעל דעות חפשיות קצת…
פומפירק: גם אדוני מהם!…
האב הזקן: ואדוני יהיה שר ההשכלה בוזרת המינות של הכופר קמב, ובהיות שלא תהיה על כל פנים לאל ידו לכרת ראש המאמינים, החרב יחריב את מקדשיהם!
פומפירק: אפשר!… (לדניאל) על מה יש לך להתאונן? הרי אתה הולך לקצוות ארץ לבקש שם את האמת. לפקח עיני בני אדם כלם, ובביתך אתה נותן יד לכזב, ואחרי כן עתה משתומם! אתה רוגז כי בתך נעשתה נכריה לך!…
האב הזקן: שמעו את דבריו!
דניאל: (במאמצי כח) אם כן, מודה אני, אולי טעיתי. אינני מתביש. חשבתי כי כך עלי להתנהג ביחס לאשתי ולבלתי… הן! חשבתי כי נצרך לנשים חוץ מהמדע, מפלט של תנחומים ושל מוסר…
האב הזקן: זה ברור כשמש בצהרים!
דניאל: אפשר שטעיתי… מחשבותי נוטות, מזה כשתי שנים, להשתנות…
האב הזקן: מה תדבר?
דניאל: עוד נשוב לדבר על זה בפעם אחרת, אבא. אבל מודה אני לך, כי המעשים שנתגלו לי הפעם…
האב הזקן: אבל, כלום! כלום! בכל זה אין אפילו כדי להלקות חתול!
האב הזקן: (לפומפירק) אדוני יביא אותו לידי טרוף הדעת (לדניאל). שאלת הדת איננה עתה בעולם, אין בזה שום חשיבות. (לפומפירק) אתם יוצרים אותה.
מריבן: (דופקת בדלת ומתפרצת לתוך החדר) אדוני, אדוני זו הגברת בתו…
דניאל: (נבהל) מה, מה יש?
מריבון: זו היא ההפתעה… (למגדלינה שבאה מצד שמאל. במרוצה) גברתי! לו ראתה גברתי מה היא יפה!
דניאל: לא! לא! הניחי! (למגדלינה) מה פרוש כל השגעונות הללו?
מגדלינה: אבל, אינני יודעת כלום, אינני יודעת יותר ממך!… פלורנס סגרה את עצמה בחדרה יחד עם אמה הזקנה.
האב הזקן: (עוזר למריבון לסגור את הפרכת) הבה! נניח לה את השגעון הקטן שלה…
(בחדר מתפשט צל).
מריבון: והגברת בתו אמרה שנשב ככה. רצונה שכלנו נהיה מיושבים.
האב הזקן: נשב נא!
מגדלינה: הבה, דניאל, נשמע ונעשה, הואיל וזה רצונה…
האב הזקן: ואדוני, גם אדוני הרופא… ישב! ישב! אין יוצא מן הכלל! אני השוטר! (הכל יושבים) הנה. הננו מוכנים!
מריבון (בפתח המבוא, מדברת החוצה): אפשר להכנס!
(ותפתח הדלת בשתי צלעותיה… פלורנס הופיעה בפתח עטופה כלה בשש לבן צעיף על ראשה, שרט משי תכלת על צוארה, וצרור הפרחים הלבנים בידה האחת ובשנית נר שעוה דולק ומקיף אותה בזהר של אורה).
האם הזקנה (דוחפת אותה לאט אל החדר): הנה הבת הקטנה של מרים…
(פלורנס מתקרבת לאט צעדים אחדים לעומת אביה, עיניה מביטות ארצה, בהתרגשות עזה בדבקות דתית. הכל מבוהלים, דומית מות).
האם הזקנה: (מזרזת את פלורנס מאחוריה) הבה, לכי נא!
פלורנס: (מדברת בקול רועד) אבא יקר, אני מברכת אותך במזל טוב לשובך הביתה.
האם הזקנה (לוחשת באזניה): בת גדולה…
פלורנס: בת גדולה מצאת, שתדע למלא את כל חובותיה… לאבותיה ולאלהיה…
דניאל: (קם פתאם): די. די! מה פרוש כל הטקס הזה?
מגדלינה: אינני מבינה כלום!
דניאל: פתחו הפרכת! והוליכו מפה את הילדה הזאת!
פלורנס: (בקול בוכים) אהה, אבא! אינך מוצא אותי יפה…
האם הזקנה: כיצד, מגדלינה, זו היא קבלת הפנים?…
מגדלינה: אבל, אמא, אבל…
דניאל: פשטו מעליה את השמלה הזאת! (למגדלינה) פתחי את הפרכת וכבי את הנר!
האב הזקן: אבל היא נחמדה כך!
פומפירק (בלגלוג): ממש נזירה!
האם הזקנה: כבוד לדתנו!
דניאל: את, אמא זקנה, את תפרעי לו זאת!
(פלורנס יורדת בבכי).
האם הזקנה: אינך מתביש לצער את הקדושה הקטנה הזאת עד דמעות…
דניאל: (קופץ אל החלון) התפתחו את הפרכת? התפתחו את הפרכת?
פלורנס: (מניחה להצרור לפל ארצה) לא הבין! לא הבין!
(כסאות אחדים נפלים ארצה. נתקלים בהתבה. שאון והמולה בחשך)
המסך יורד.
מערכה ב 🔗
(הורם המסך מיד, והקהל רואה את דניאל מתהלך הנה והנה בקדחת בתוך הערבוביה של חדר העבודה. לרגע נקרב אל הדלת, פותח אותה, מאזין ואחר יגש אל החלון, יעמד נצב, נשקף מבעד להחלון אל החוץ, מעקם פניו כמו בזלזול, מגביה כתפיו, מתרחק. מביט ארצה אל צרור הפרחים הלבנים של פלורנס, מרים אותו ומתבונן לו ולוחש: מסכנה קטנה! ומניח אותו על הזיז היוצא מן הכותל. האב הזקן בהתרגשות מתפרץ החדרה)
דניאל: אם כן?
האב הזקן: העגלה עומדת הכן… היא מוכנה ללכתה לה… רדה נא, לפחות, לאמר לה: לכי לשלום!
דניאל: אה, עוד זה חסר!
האב הזקן: אני אומר לך, לא צדקת!… הבה, רדה!
דניאל: אל נא תעורר בי חמלה על זו הזקנה החסידתנית. היא עולה לי ביוקר יותר מדי.
האב הזקן: חושה, רדה נא!… עוד יש שהות. ראיתי עתה את אשתך שוחה על עגלה זו, שתוביל את אמה מפה כמו קרבן… ואשתך בוכה ומורידה דמעות… היא בצער גדול… (נשמע שאון מבחוץ. האב הזקן מזדקף על רגליו בזוית החלון) הנה טוענים האת העב… דניאל בני…
דניאל: אין שום דבר משֻתף בינה ובין אמה!
האב הזקן: יש תמיד שתוף בלב כל בת… (שאון מבחוץ) וסגרים דלת העגלה. השקיפה לפחות מבעד להחלון… רק תנועה אחת… (קול עגלה זזה ממקומה).
עבר המועד!… עבר המועד! הנה זכרון בינך ובין אשתך.
דניאל: תלך לה לשלום… הידעת למה כל המחזה הנלעג הזה?… הן, למה עשו פלורנס לבת מרים?… עתה נודע לי הדבר… הגד הגיד זה לי פומפירק.
האב הזקן: הניחה לי עם פומפירק!
דניאל: מפני ששם, קרוב, בכנסת אטיין הקדוש של ההר (הוא רומז על בית הכנסת הקרובה) עושים מחר תהלוכה של כפרת עונות… והיה בדעתם לשים את בתי בתוך התהלוכה, למען יראה הקהל, ובה אמרו לעשות מחאה נגד החק החדש בנוגע לאגודות הכהונה… שנאה כבושה להמדע ולהאמת.
האב הזקן: שמעני נא בני,.. רצונך לשמע את דברי?… רצונך להתאפק… במקום להיות כמו אריה במסגר?… הנה אשתך תשוב תעלה… אופן אחד מצדך יציל הכל… פגש תפגשנה כמו לא קרה דבר…
דניאל: אפילו לא ענין התפלה…
האב הזקן: אפילו ענין התפלה! כלום! כלום! אומר אני. נשים קץ להמעשה האוילי הזה. חלק תחלק המתנות שהבאת… דבר נדבר על נסיעתך, הכל בטוב לבב…
דניאל: אבא מסכן, עוד רחוקים אנו מהחשבון… (וישב דניאל על כסא וירשם שם שתי מלים על קלף של סיור, ויקפל את בית היד וישימהו בתך מעטפה עם הקלף).
האב הזקן: מה אתה עושה? (מעל לכתפיו של דניאל. קורא את המען שכתב דניאל על המעטפה). אתה שלח את הבית יד להכהן? אבל, אתה משוגע!…
דניאל: אבל, הלא לא אוכל לשמר את בית היד לי?
האב הזקן: (חוטף את המעטפה) אבל, השליכה אל הסל!
דניאל (רוצה לקחת את המעטפה בחזרה מידו) אבל, אל נא אבא, בבקשה ממך…
האב הזקן: אבל, איננו דר שם. זה בחוץ קיזס!
דניאל: זה באמת נפלא! הוא עתה שכן קרוב אלינו.
האב הזקן (מוציא את הקלף מתוך המעטפה) וזה הקלף: “דניאל סרון, ששב אל ביתו”… אבל, אין בזה שום רעיון…
דניאל: אני מקוה…
האב הזקן: ומשורטט מתחת… אתה הוא שעשית השרטוט מתחת… אבל זו מלחמה גלויה… רצונך במלחמה אתו?
דניאל: (חוטף מידו הקלף) הריני מוכן ומזמן…
האב הזקן: חשוב דרכך!
(מגדלינה נכנסה)
דניאל: (למגדלינה) חכיתי לך, מגדלינה…
האב הזקן: (מתאמץ להשמיע קול של עליזות רבה) סוף סוף!… והידעת למה אנו מחכים לך?… הוא ספר לי את נסיעתו… זה פלאי פלאים… קראי את פלורנס… עתה חלק יחלק המתנות… הבה הבה! חג לכלנו!
(מגדלינה מביטה בו בתמהון, חשה כי כל זה כוזב).
דניאל: אנא אבא, הניחה אותנו… הניחה נא אותנו…
האב הזקן: (נסוג אחור אל הדלת) אם כן, אני אלך ואקרא את הקטנה, ואאיץ שיערכו את סעודת הצהרים… את נותנת לי רשות, מגדלינה? פתאם תאבון… (בלחש לדניאל שמחזיק הפתח פתוח לפניו) שקול כל מלה…
(יוצא. דניאל סוגר הדלת),
מגדלינה: מחילה, דניאל… זאת אמא המסכנה, היא חשבה שטוב עשתה… ואתה רואה… מרצונה הטוב הלכה לה מפה, לבלתי קלקל את שמחת סעודת החג…
דניאל: שמעי, מגדלינה, אף לא אוציא מפי לעת עתה את שמה… זה האות היותר גדול של כבוד אליך…
מגדלינה (נופלת ברפיון ידים על כסא): הה! אתה מתרעם עליה… וגם עלי… אין לי שום נגיעה בכל זו ההפתעה…
דניאל (עומד זקוף בפניה): ראיתי זאת… כל זה, באמת, אינו אלא תולדה של תחבולות רבות שחבלו נגדי מזמן רב…
מגדלינה (מֻכה בתמהון): תחבולות?..
דניאל: אינני טועה, ידעתי מי הוא האשם באמת…
מגדלינה: מי?… מי, דניאל?…
דניאל:? אינך מבינה?…
מגדלינה: מי? הכהן גודל?
דניאל: למה את מוציאה את שמו מפיך?
מגדלינה: אבל, זה שגעון גמור!… הוא כל כך מכבד אותך כשמזדמן לי לפעמים לדבר אתו אדותיך (דניאל עושה תנועה של לא רצון) הוא מדבר בכל כך רגשי כבוד…
דניאל: אני מוחל לו הכבוד…
מגדלינה: נשבעתי לך, דניאל, כי אתה טועה…
והלא אתה בעצמך… הן, אתה בעצמך הבאתו הנה מזה שנים מספר!
דניאל: לא כדי שיעשה זה המעשה. לא פללתי בגידה כזו… הן, יודע אני הכל… וזה, מגדלינה, מצערני הרבה… ועוד יותר, משתומם אני!
מגדלינה: (מזדקפת) מה? מה יש?
דניאל: יש, כי פה, בזה המקום בעצמו, בהעדרי מזה, בזה חדר עבודתי…
מגדלינה: הה! זה פומפירק, מובן…
דניאל: אם כן… זה אמת…
מגדלינה: רצונך להרשות לי להצטדק, לאמר לך הכל, כל האמת?
דניאל: שבי שבי…
מגדלינה: לא!… זה אמת, אמנם, יום אחד כשנכנס הנה הרופא… לא היה מהסס… היה מתנהג כמו בביתו…
דניאל: בא לקחת ספר… הוא ידידי…
מגדלינה: אני מבטיחה לך, כי בלי זה… מזמן.
דניאל: נשוב לעניננו…
מגדלינה:… אמת, כי זה החדר קבל קצת צורה אחרת…
דניאל: (רומז המקום) נר תמיד של תפלה… זכוכיות מצֻירות בחלונות…
מגדלינה: הן, זה אמת…
דניאל: (בקול הוכחה) וכוס הבהט שלי פגומה…
מגדלינה: (מרכנת ראשה) הן… הן… זה אמת… (מרימה ראשה בזריזות, בגשורה)… אבל מן היום למחרתו… הסירותי כל זה… והשבתי הכל לאיתנו…
דניאל: לבך נקפך?…
מגדלינה: חשתי, כי הפריזו על המדה…
דניאל: מכל מקום, את היא שהרשית את התחפשות זו…
מגדלינה: מחילה… הכל נעשה שלא בידיעתי, יצאתי לבקר ידידים.
דניאל: פשיטה!
מגדלינה: אתה מאמין לי? אני מקוה…
דניאל: יותר ממה שאת חושבת… ומכל מקום, הוצאת מן הכלל דבר מה… (רומז להמקום על הכותל שציור רימברן מכסהו).
מגדלינה: רואה אני, כי ידידך חוקר ובודק בדקדוק… בני סיעתו יודעים מלאכה זו…
דניאל: את מודה איפוא?… הצלב נשאר שם זמן ארוך…
מגדלינה: זה ענין אחר… בזה הסמל הטהור לא היה שום דבר שיוכל לפגוע בכבוד חדר עבודתך… הצלב הוא נצחי…
דניאל: הכל אחד… על כל פנים, את מקימת ומאשרת את הדבר… חדר עבודתי היה צריך להיות סגור…
מגדלינה: פלורנס בקשה ממני להרשות לה לכתב שם מכתבים… ואחרי כן, לאט לאט… באה שם לתפלותיה…
דניאל: לתפלותיה… האם ילדה כמותה חיבת להתפלל באמצע היום?…
מגדלינה: זה ענין שלי… לפלורנס נפש דתית ביותר…
דניאל: משגעת את! ומה תאמרי אם יעלה בדעתה של פלורנס להנזר מן העולם ולהתכסות בצעיף הנזירות?…
מגדלינה: (קופצת ממקומה) אה, זה, לעולם!… לעולם, פלורנס…
דניאל: האמר לא אמרת ברגע זה כי לפלורנס נפש דתית…
מגדלינה: זה לא מעלה ולא מוריד…
דניאל: היום ההוא יוכל לבוא… יש מי שעובדים להחיש את היום ההוא… ואת בעצמך, אבודה, הניח הנחת בעת מחלתה הכנות היותר מסכנות… אלה הנרות… אלה התחנות… זו הכהנת…
מגדלינה: שומרת חולים… פלורנס בעצמה דרשה אותה בדמעות בעיניה… לא נתנה לנגע בה אלא לה…
דניאל: וראה ראתה בזו הבריה הלבנה, שהיתה שוחה עליה, מבחר היצורים… התגשמות חלומה הלוהט שהיא עוד מסתרת ממנו אך שבקרוב יראה לנו פתאם כמו איד מתחולל…
מגדלינה: לעולם! לעולם!… אבדת דעתך… אל נא תשים יותר דעתך לזה… היה לו שמץ סכנה, הלא אני בכאן…
דניאל: אבל מדוע העלמת ממני כל זה? מה כל ההסתר הזה? מדוע לא כתבת לי? מדוע לא שאלת בעצתי?…
מגדלינה: מדוע? אתה בעצמך יודע… מפני, שלמחרתו אחרי נשואינו אסר אסרת לא לנגע ולדבר אתך אדות שאלה זו… אדות הדת…
דניאל: הן, אני חיב,… ומצטערת את על זה?
מגדלינה: בודאי
דניאל: ומדוע?
מגדלינה: מפני שאיש ואשה שאוהבים זה את זה מהראוי שיוכלו לדבר ביניהם, על כל דבר.
דניאל: ועוד יותר, שיהיו משתפים בכל דבר, בכל הרגשות… לא כך?
מגדלינה: זו תכלית השלמות.
דניאל: אם כן מגדלינה, יש לי לדבר אתך דבר מה בעוד רגעים, בינתים שלחי לי את פלורנס.
מגדלינה: רצונך לראות פלורנס?
דניאל: בודאי כבר החליפה שמלתה?
מגדלינה: בודאי, בודאי,… שוב נשוב להיות פה כלנו יחד… בעוד רגע נסעד פת שחרית.
דניאל: לא אוכל לגע במאומה כל עוד משא זה על נפשי… רצוני לראותה מיד פה…
מגדלינה: פה?… מיד?… בשביל זה הענין?…
דניאל: אולי?…
מגדלינה (סוקרת בסקירה אחת אל צרור הפרחים): הילדה המסכנה!… טוב… הנה, אקרקש לה…
דניאל: לא, ידידתי, רצוני לראותה ביחידות.
מגדלינה: אבל, למה אתה רוצה לראותה ביחידות?
דניאל (בקצר רוח): אבל, הלא הכהן עושה כך!… היש לי על בתי פחות זכות מלהכהן?
מגדלינה: אינני מבינה.
דניאל: בבקשה, מגדלינה, שלחי לי את פלורנס.
מגדלינה: טוב, טוב… דניאל.. (יוצאת לאט ותסב פניה לדניאל בעין של מגור. פותחת הדלת ומבעד להפתח רואים את חדר האכילה, הפתחים פתוחים ונשמע קול האב הזקן בראותו את מגדלינה כמו אדם שהוקל מעליו נטל משאו)?
האב הזקן: אה! סוף סוף!
מגדלינה: השאילנו אבא טוב את פלורנס לרגע אחד. אביה מבכש אותה
האב הזקן (על המפתן): ההפתעות… באמת, כבר זמן… אין אנו יכולים יותר לשלט ברוחנו מתאבדעות… אני המרתי עם פלורנס כי הביא לה תכי… (קורא בתנועה יד מבית האכילה) הבה, קטנה, הבה, הבה!
דניאל: (מתיצב בפני האב הזקן ואינו נותן לו להכנס) לא, אבא, לא עתה…
האב הזקן: (במגור)… כיצד?… מה?… דניאל!
דניאל: אחרי כן, אחרי כן… (עושה סימן לפלורנס להכנס). בואי, בתי…
(פלורנס נכנסת במגור, בפחד, מתבישת ולבושה שוב בשמלה שהיתה לבושה בה בתחלת המחזה. דניאל סוגר הדלת אחריה).
פלורנס: האם כדי לגער בי קראת לי, אבא?
דניאל: לגער בך?… אני, יקירתי?… (אוחז בשתי ידיה בחבה ורומז על הצרור) להפך, לאמר לך חן חן… הן, לפני רגע נתכעסתי… זה לא היה בנוגע לך… בשביל דברים קטנים…
פלורנס: אם כן, באמת, לא גרמתי לך צער?
דניאל: עשית לי נחת רוח… הוא היה יפה מאד, הצרור… קחי פרח אחד ממנו ושימי אותו פה (מראה לה עין הכפתור. היא מפקפקת) אינך רוצה?…
פלורנס (מחלטת): אה! אבל, אבא! כל כך שמחתי כי אינך גוער בי!
דניאל: הן… אני גוער בך!… הן, אבל בשביל דברים אחרים… בכה בכית… בעינים היפות האלה… עוד הדמעות נכרות… זה לא טוב!…
פלורנס: לא… הכל נגמר… מחיתי הדמעות…
דניאל: (אוחז את ראשה בין שתי ידיו) לעולם, השמעת?… לעולם אינני רוצה שתבכי בשבילי. נצרך לי בת צחוק בעינים הללו… בת צחוק עליזה… תמיד עליזה… ואור… הרבה אור…
(מנשק לה עפעפיה, שהיא מרכנת באופן נחמד תחת שפתיו. ואחרי כן פתאם, בהתלהבות נשגבה של הנפש, מגפפת אותו בשתי זרועותיה).
פלורנס: אהה, אבא!
דניאל: זה הרגע היותר נפלא מהעת שבאתי ורוצה אני הרבה כמוהו…
פלורנס: כמה שתרצה!…
דניאל: (מושכה אליו על הספה) לו שבנו לעשות הכרות בינינו…
פלורנס: אבל, הכל עשוי… אלא… ראה… לא… אינני מוצאת את לבי לאמר…
דניאל: אבל, אמרי על כל פנים!
פלורנס: אהבתיך אני יותר בלי זָקָן…
דניאל: אם כן, אמת נכון הדבר, לא שכחת את אבא?
פלורנס: רצונך לדעת? חשב חשבתי בך כל היום.
דניאל: זה הרבה…
פלורנס: אינך רוצה להאמין לי? הייתי בא הנה בחדר זה בכל רגע כדי להיות קרובה אליך.
דניאל: חשב חשבת בי בתפלותיך?
פלורנס: כיצד? אתה יודע איפוא? לא העזתי לאמר לך זאת… אני מתבישת…
דניאל: מתבישת? למה? זו מחשבה טובה…
פלורנס: הייתי עושה פה עוד, הייתי עושה את שעורי… הייתי יושבת שם, במקומך אתה… אמור, אינך גוער בי?… הנה, המחברות שלי עודן פה…
דניאל: מחברות בית הספר שלך? הנה, זהו הנצרך לי… הראיני אותם…
פלורנס: פה, מיד?
דניאל: פה, מיד!
פלורנס: האלהים! היה תהיה אתי. האח! מה מאֻשרה אני!
דניאל: מי יודע? מי יודע? (יושב במקומו לפני המכתבה שלו) שבי פה, ממולי.
פלורנס: כמו במבחן, איפוא?… אני רועדת, הידעת?… (יושבת)
דניאל: השקטי, אל תיראי… (יושב ומחשב ומתבונן בה).
פלורנס: למה תביט בי ככה?
דניאל: כלום! תֵני… מחברות המדעים…
פלורנס: הנה…
דניאל: רק אחת?
פלורנס: די והותר! הכהנת העליונה אומרת וחוזרת כי המדע אינו שוה כלום, לנשים, כי המדע מלמד אותנו לחקר ולדרש, והחקירה והדרישה, הוא חטאת הגאוה.
דניאל: כך?
פלורנס: ומלבד זה, אין שום צרך לדעת את הטבע. הקב"ה מנהיגה כרצונו.
דניאל: ומכל מקום, אתן לומדות חכמת הטבע?…
פלורנס: כמה שמוכרח… בשביל המפקח על הלמודים… (דניאל מדפדף בהסח הדעת את דפי המחברת).
דניאל: אה, זו הצורה על מעטפת המחברת, צורת גלילֵי. הידעת מי היה גלילי?
פלורנס: הן, ידעתי מכל מקום! תוכן גדול, אשר גלה כי הארץ סובבת.
דניאל: והוא הוכיח הדבר במופתים חתכים. והידעת מה הכריחתו הכנסת לעשות?
פלורנס: לכפור בזה? זה דבר בדוי, שבדאו אויבי הכנסת כדי לאבדה.
דניאל: כך?
פלורנס: כאלו לא ידעו בני אדם מעולם שהארץ סובבת…
דניאל: ואעפי"כ, הלא יהושע צוה לשמש בגבעון דם?… הלא מקרא מלא הוא!
פלורנס: לא! בודאי, טועה אתה… לא, אינך טועה… באמת יהושע צוה להשמש דם, וידם השמש… אתה מבלבל אותי…
דניאל: נעבר לדברי הימים…
פלורנס: ובעד חכמת הטבע, כמה אתה נותן לי?
דניאל: האות היותר גדול! (פלורנס נותנת לו מחברת דברי הימים. דניאל מדפדף)
אה! זו המחברת של דברי הימים. “שלשה הבנים של פילופוס היפה”… נשמעה נא.
פלורנס: בימי קרלוס השביעי היתה הבתולה יוחנה מן ארק. האח! מה חפצתי להיות יוחנה מן ארק! לשמע קול מדבר אלי ממרום!
דניאל: זה בקצור מאד! לפי איזה ספר עשית את הקצור הזה?
פלורנס: הנה!
דניאל: זה ספר עשוי לא רע… המתיני… מות יוחנה מן ארק… מדוע זה הפרק מכֻסה דיו?
פלורנס: מפני שנדפס בשבושים…
דניאל: טוב… אם כן, אינך יודעת כלום אדות מותה של יוחנה מן ארק? ואדות המשפט ששפטוה?
פלורנס: כיצד? יוחנה מן ארק עמדה במשפט?
דניאל: והכהן הגדול קושון שרף אותה?
פלורנס: כהן הגדול? שרף את יוחנה מן ארק? אי אפשר? הכנסת הכריזה אותה לקדושה!
דניאל: לא אכפת!…
פלורנס: לא! גם זה בודאי בדאו הכופרים כדי לאבד את הכנסת!
דניאל (ביגון): פלורנס בתי הקטנה!
פלורנס: אתה מוצא כי אינני חזקה בדברי הימים? זה מפני ששאלתני דברי הימים של צרפת… לוא שאלתני דברי הימים הקדושים… קבלתי פרס בעד זה!….
דניאל (בהתרגשות): פרס בעד דברי הימים הקדושים?… לא, די הפעם!
פלורנס: אבל, אבל… עוד בחינה קטנה אחת… ראה תראה…
דניאל: אם כן, שומע אני… מה שתרצי…
פלורנס: לא כך, לא כך! כך קל מאד… צריך שתשאל שאלות…
דניאל: אם כן, נראה, הפרשה הראשונה…
פלורנס: לא, לא זאת אבא… שאל איזה דבר אחר…
דניאל: כיצד? אינך יודעת הפרשה הראשונה?
פלורנס: אבל, אבל, אפס שם מדבר על יצירת האדם…
דניאל: טוב, ספרי יצירת האדם…
פלורנס: לא זאת, אבא, מוטב שתבחר איזו פרשה אחרת.
דניאל: ומדוע לא זאת?
פלורנס (מאמצת את כחה לענות על כרחה): אהיה צריך לדבר על אלהים…
דניאל: אבל, דברי, דברי על זאת!…
פלורנס: לא, אינני רוצה…
דניאל: ומדוע אינך רוצה לדבר לי על אלהים?
פלורנס: מפני שאינך מאמין בזה… אבא קטן (מתחרטת על דבריה) אהה! מחילה, סלח לי מה שאמרתי!
דניאל (במנוחה גמורה למראית עין): אבל, טוב מאד עשית… מי הגיד לך זאת?
פלורנס: שום איש, אבא… הבינותי בעצמי… (טומנת פניה מול חזהו של אביה) אה! יש חלום בעמקי נפשי… חלום כל כך יפה?…
דניאל: הגידי נא לי את החלום שלך!
פלורנס: הוא יפה מאד!…
דניאל: יהיה לי נחת רוח… לא אגער בך!
פלורנס: באמת? באמת? אבי שושנה… שושנה פרח… גם הוא אומרים היה כופר… ומכל מקום בפסח עשה ודוי על יד בתו…
דניאל (מפרידה בנחת מעל חזהו): די, בתי… עוד נדבר על כל זה… ולא תעלימי ממני את מחשבותיך הנסתרות… ענה תעני לי בתם לב… את מבטיחה לי?… (היא שותקת) המבטיחה את להתנהג ככה?
פלורנס: אהה, אבא!… לא אוכל להבטיח…
דניאל: ואם רצוני שתהיי ידידתי… שתדברי אתי על הכל, על הכל?…
פלורנס: לא על אלה הענינים!…
דניאל (אחרי פקפוק): הנה, פתחי את זה (נותן לה תכריך קטן כרוך בצמר גפן).
פלורנס: לפתח זה? למה? זה לא לי. כתוב שם אחר…
דניאל: הן, פומפירק. זה טעות. פתחי, זה לך…
(פלורנס עושה כמצות אביה, ומוצאת בהתכריך פסל קטן של בודא בצדופת).
פלורנס: מה זה, אבא?
דניאל (בקרירות): זה בודא קטן. הידעת מה הם אומרים, אל העכו"ם יושבי יוה? כי בודא יצר תבל ומלואה מהתהו בלילה אחד ואת האדם ואשתו יצר בגבלו אותם בקערה…
פלורנס: אבא יקר, האמנם לי הבאת פסל האליל הזה?
דניאל: הן, הבאתי לך מתנה…
פלורנס: אינני רוצה בו.
דניאל: הרי הוא ברשותך, עשי בו כטוב וכישר בעיניך.
פלורנס: אבא יקר, באמת?
דניאל: הן, עשי כרצונך!
פלורנס: אם כן, הנה!
(משלכת את הפסל ארצה בכחה. הפסל נשבר לרסיסים).
דניאל (בנצחון): כפתור ופרח!… עתה יודע אני הכל…
האב הזקן (שעמד מסתתר מאחורי הפתח): מה זה? אתה משגע?
לכי בתי, לכי לאמך… (מלוה את פלורנס דרך הפתח ונועל הדלת אחריה) אבל, אומלל, הנותן אתה לך חשבון ממה שעשית?
דניאל: לכל פרטיו!
האב הזקן: המדדת את חמר הדבר? כל מה שזה יעשה בנפש הילדה?
דניאל: בודאי!
האב הזקן: שקר! שקר! קולך רועד. וגם ידיך… ירא אתה עתה ממה שעשית.
דניאל (בעֹז): לא יכלתי לראות את בתי קנאית, מלומדה לאמץ כחה להחזירני בתשובה…
האב הזקן: ולכן, בשביל רגש פרטי… פגיעה כל כך גסה ברגשי האמונה!…
דניאל: לא יכלתי לראות את בתי עשויה לקנאות, בתי הוצבה נגדי כאויב לי… והנני מתחרט עתה על קלות הדעת שלי…
האב הזקן: איזו קלות הדעת?
דניאל: קלות הדעת שלפני שבע עשרה שנה, שנמשכתי ונתתי לשלט על רוחי לאשה קנאית… אבל, החלטתי לעשות כל מה שבכחי. יודע אני את נפש אשתי, היא קשורה בי, היא בעוד שלשה חדשים… שלשה חדשים לכל היותר, תהיה מגדלינה כרוחי…
האב הזקן: שלשה חדשים לכל היותר? האפשר שאדם בר דעת יעשה לו דמיונות כאלה? ואתה מאמין כי בשלשה חדשים אפשר לשרש מלב אשה שלשים שנה של קנאת אמונה?… אבל זה דמיון! אם אתה יליד בריטן, קשה ערף, גם היא נולדה שם…
דניאל (דוחה ברגלו את רסיסי הפסיל): אם כן, יהי מה!… כשאני מדבר לה, לפלורנס הקטנה שלי, והיא נושאת אלי את עיניה, אלה העינים מתחננות לפני על כרחה ושלא בטובתה, להצילה מן החשך ומן הצל…
(נשמע קול מאחורי הדלת, רוצים לפתחה, מגדלינה קוראת: דניאל! דניאל).
האב הזקן (פונה כלפי הדלת): לא, לא עתה… (תופס את דניאל בזרועו ובקול עטי) אתה אוהב את בתך? רצונך לגלות לה האמת?…
דניאל: בודאי… כמדומני היא עלתה לנו ביקר, בהרבה צער ודאגה,
האב הזקן: אבל, נראה שאינך מבין את דברי… איומה היא האמת!… אני, המדבר לך… אני הישיש, שאינני מביא לכם אלא ליצנות ודברי חדודים. הרצונך להכירני… הרצונך לדעת מה נעשה בקרבי כשאני לבדי בדד? המחשבות הקבועות, המחשבה האחת של לילות החשך שלי?… אבל, בכל בקר, בני, הלילה האחרון הדפני עוד פסיעה אחת כלפי השחת… מה לי תבל ומלואה, החקים הגדולים של ההשתלשלות שאתה מגלה?… אין לי אלא תעודתי האישית, האני שלי… והתעודה היותר היפה, והיתר נשגבה מה היא? מגור בין שני אפס ואין!
דניאל: אבל, חלילה! אני מתנגד!… אני…
האב הזקן: ובזה הזמן הקצר של חלום, חיי החיים, מה הם החיים?
תאבון של הכרס או של החלצים, רשעות גדולות, מחלה וקטל, אומללים, שהמשטמה מסבכת אותם זה בזה ונושכים זה לזה עד שממגרים זה את זה לארץ… הנה היא, בני, האמת, שכל אחד ממנו יודע ומדבר אותה לנפשו, ואינו מגיד לשוּם איש! הה, תועבה תועבה! התחשב, כי לו להחריב את החיים, כל החיים, לא היה לי אלא לנגע בכפתור אחד, התחשב כי הייתי מפקפק?
דניאל: אבא, אמנם, אינני מכיר אותך יותר… אתה הוא הכופר ואני המאמין! החכמה, שפזרה ענני כל כך טעיות החכמה, ביום מהימים…
האב הזקן: לך לך, טפח ורבה את החכמה! בדוק בהשאלות… צריך האדם לקרקש של תינוקות, כדי להשביש את עצמו ולא לחשב בדבר אחר! אחרי אשר עֻנית, וראית אחרים עֻנו וראית חללים נופלים… שום תשים לעצמך השאלה האחת… אבל אתה, בעל אשה – ואב לילדים, אתה שהאמת היא בידך – עצום ידך ואל תראה אותה להם! הניחה להם את הדמיון את הזָיָתם!… גם היא, כמו האמת שלך, עלתה לו להאדם במאמצי כח של מאות בשנים… בכח הדמיון יצרו להם תנחומים… ואם בשם התנחומים האלה העלו עולות על המזבחות, אני מוחל וסולח להם כל זה, כי עשה עשו זאת בשביל אחיותיהם ואמותיהם, בשביל נשותיהם ובנותיהם… ואתה תהיה אכזר. ובני הקטן שנטרפה דעתו עליהם ובאכזריותם מחריבים כל זה? (תופס את יד בנו) השבע לי כי לא! למען מגדלינה שלך, למען פלורנס משביעך אני, בדמעות בעיני: אל תגע בהזיתן! היא קֹדש!
(דומיה עמקה. מגדלינה, שסבבה בחדר המטות, תופיע על המפתן כשנאמרו הדברים האחרונים האלה).
מגדלינה (בקול קצר נשימה): מה אמרת לפלורנס?
דניאל: היא הגידה לך?
(רואים כי מגורו של האב הזקן הולך ומתחזק).
מגדלינה: לא רצתה להגיד. למה הילדה מבולבלה?
האב הזקן: מאומה! מאומה, מגדלינה!
מגדלינה: אבל!… מה זה? (מוצאת את שברי הצלם על הארץ) מה שברו פה?
האב הזקן (כמו הבריק במוחו רעיון על ידי שאלה זו): הנה! מצאת את החידה!… צרה גדולה!… מתנה שהביא לה אביה, כלי חרס נוח להשבר… נפל מידיה ונשבר… זהו הבלבול שלה!… זוהי הצרה!…
מגדלינה: האמת הדבר, דניאל?
(מבט של תחנה מהאב הזקן לדניאל. דניאל מחריש).
האב הזקן (חוזר שוב לקול הליצן העלז שלו): אה, גפה של רומא! הנה עתה יחלו לפקפק באמתות הזקן! ידך מגדלינה! (תופס את ידה בידו האחת ובשניה את יד דניאל) אתם שניכם האוצר היותר יקר שיש לי בעולמי… הדמיון היותר יפה של חיי… הלא האהבה אחרי עשרים שנה!… ילדי היקרים, אל נא תניחו לעולם לשום דבר שיבדיל ביניכם!
מגדלינה: מה ראיתה לדבר עתה כדברים האלה?
האב הזקן: כלום! הבלבול… ההפתעה של השמלה הלבנה…
הכל סדרתי… דניאל מסכים לשכחה כל… וביום א' הבא יקיש כוס של לחיים עם האם הזקנה… (מבדח) תמזגי לו מים בכוסו… (לדניאל) הבה, להשלחן.
דניאל (נוצח מפני החמלה): הן, אם רצונך!…
האב הזקן (נגש אליו): אתה אדם נחמד!
דניאל (מושיט לו את צרור הפרחים של פלורנס): הנה, שימה את הפרחים הללו!…
האב הזקן (לוקחם בנצחון להשלחן): להשלחן! (פותח את הדלת, לרוחה עובד את המבוא ונכנס בחדר האכילה). עציץ של פרחים מריבון! הביא מהרה! יום טוב היום! (פונה לדניאל ומגדלינה) ואלך לי לבקש לכם את פלורנס!… שבו להשלחן (הולך לו).
מגדלינה (במגור): האמת הדבר, מה שאמר אבא הזקן? (דניאל מחריש) לא? הרי אתה רואה!… מה אמרת לבתי?
דניאל (פורץ סוף סוף): אם כן, יהי מה! לא אוכל לכזב?
מגדלינה: הבה, דבר מהרה… מה? מה יש?
דניאל (במאמצי כח חזקים): יש, מגדלינה, כי ברגע זה יש לי ענויים חזקים, הריני נשבע לך, כי ענויי עזים כמו עזה אהבתי לך…
מגדלינה: אבל, רואה אני!… הגידה לי ועיניתי גם אני בידעי מה…
(הפסקה).
דניאל: החלטתי היום החלטה חזקה… רצוני להיות מהיום והלאה באמת בעל ואב… דבר נדבר על הכל בפרט… אולי יבוא יום ואת ופלורנס תחשבו כמוני…
מגדלינה (מבולבלה, נבהלה): כיצד? גזל תגזל ממנו את אמונתנו?… אי אפשר!
דניאל: נתן אתן לכם את אמונתי אני!…
מגדלינה: אבל, זה לשוא!… לשוא!… זה שגעון!… זה עון!…
דניאל: את ופלורנס תבחרנה בהדעות…
מגדלינה (בבהלה): גם פלורנס?…
(האב הזקן ופלורנס באה מתרפקת על זרוע האב הזקן. מגדלינה בלחש)
שום מלה!… לא להילדה!…
דניאל: (כמו"כ בלחש): היא בתי!…
האב הזקן (מקצה החדר): כיצד? עוד אינכם מסבים להשלחן? (הולך וקרב אליהם, מוליך את פלורנס. מגדלינה בקול חנוק בגמגום גחר לדניאל).
מגדלינה: אם רצונך לענות אדם, עני, אותי… אבל היא… שלא תדע כלום!…
דניאל (נכנע, אבל בטוח בעצמו): אם כן, אתחיל ממך מגדלינה…
האב הזקן: הבה, להשלחן, הנה הבאתי לכם בת גדולה, חכמה… רוצה לנשק שניכם… סעודת החג תהיה יותר, יותר מתקה…
(פלורנס באה ומנשקת מצח אביה ואמה, שהם עומדים מחרישים מסתירים האיבה. האב הזקן רואה אותם מגבם, מתבונן בבת צחוק אל קבוצה העצובה הזאת ברגע שמגדלינה רוצה לנשק את בתה קול יבבה מתפרץ ממנה).
האב הזקן: מגדלינה! מגדלינה!
(פלורנס נופלת על ברכיה בפני אמה… מה לך? למה תבכי? מריבון מבאה את המרק.)
(המסך נופל.)
מערכה ג' 🔗
(חדר העבודה של דניאל סרון, שנה אחרי כן. יום קיץ חם לפנות ערב בהגן העלים היבשים של הערמונים. דמות בית הכנסת נראית תחת השמים האדומים באש. מריבון עושה ההכנות האחרנות לקבלת אורחים, ומבעד להפתח הפתוח מדברת למגדלינה שאינה נראית).
מריבון: די כך, גברתי?
מגדלינה (בהסח הדעת): הן, הן, בתי.
מריבון (רומזת לחדר האורחים): גברתי תוכל לראות. שמתי את כל הכסאות של הביתכמו שצוה אדוני…. חוץ מכסאות בית התבשיל, שהם של קש… אם רוצה גברתי לסקור בסקירה אחת?…
מגדלינה: אבל, הן, הכל טוב, מריבון.
מריבון: כמה עולם באים אלינו זה שנה, מהעת ששב אדוני מאצל הפראים… והאופה שלח להגיד כי העגות לא תהיינה מוכנות אלא בשעה חמש… מפני שצוו מאוחר… עגות לארבעים איש… (הזוג מקרקש בפתח המבוא) אהה, אלהים, כבר הם באים!…
מגדלינה: (נראית מיד על המפתן, כלה מבלבלה, במגור) מהרי! (היא מיחלת בקצר רוח לבוא איש. מריבון פתחה, שאון קול בלול מהיר. מגדליה באה חיש) הכנסי, אמא, הכנסי. מדוע לא באת קודם?
האם הזקנה: מפני שרצתי לחפש לך עזרה! (היא רומזת לאיש בא אחריה)
מגדלינה (משתוממת קצת במבוכה): אדוני הכהן!
הכהן גדול (בחדר, שליט ברוחו): הן, גברתי, אני אני הוא.
האם הזקנה: כבר הגיעה העת כי שוב ישוב הנה.
מגדלינה: אמר אמרה לאדוני?…
הכהן: רק דבור אחד, לפי הפתקה של גברתי… כמעט אי אפשר להאמין… זה דבר חמור מאד, אין אני מכחד מגברתי…
מגדלינה (נבהלה): אלא נא יגיד זאת אדוני. לו ידע כבודו באיזה מעמד?…
הכהן: איה הילדה?
מגדלינה: לבדה בחדרה… היא מבקשת סליחה וכפרה מאלהים…
האם הזקנה: עשי גם את ככה… נפלי אפים ארצה לפני הכהן.
הכהן (משקיט רוחה של האם הזקנה): בבקשה מגברתי… (למגדלינה) האדון סרוַן הוא באספתו?…
האם הזקנה: באספת הכופרים!
הכהן (להזקנה): ארך רוח, גברתי! (למגדלינה) באיזו שעה ישוב?
מגדלינה: אבל, בעוד שעה! ואולי עוד קודם! (רומזת להכסאות) היום קבלת אורחים אצלו… חברי הועד… להראות להם…
הכהן: את אדם הראשון שלו, משופץ על מתכנתו?
הזקנה: זה איום! ברצון אשרף כל מה שיש בבית זה!
מגדלינה: אמא!
הכהן: גברתי!
מגדלינה (רומזת לקבל את הכהן בחדר בעלה): מוטב אולי נכנס לחדר האורחים, אקרא את הילדה…
הכהן: לא, מחילה! פה היא העלמה פלורנס?…
מגדלינה: הן, פה…
הכהן: רוצה אני לברר לי את הדבר… רוצה אני לראות אותו הספר… ועוד אחרים, מה שאפשר קראה…
מגדלינה: מה, אדוני חושב…
הכהן: תחלת הרעה עולה יותר למעלה, גברתי, אל לפני שנה…
השפעת בית הספר התיכון, שהיא כל כך מזקת, רק היא יכלה להוליד שנוי כל כך בזו הילדה…
האם הזקנה: בית הספר של הכופרים, ששמת אותה שמה ברצונך הטוב, אף על פי שהתחננו לפניך והשבענוך, האדון הכהן ואני אמך, לא לעשות כזאת… והנה פרי חלול הקדש שלך…
מגדלינה: אבל, לא אני… הלא ידעת שאמצתי כל כחי… ודניאל, על כרחי, עשה זה…
הכהן: ידעתי, ידעתי… אל נא נאבד זמננו… תואיל נא גברתי ותספר נא לי גוף המעשה איך היה… כל פרט ופרט יוכל להיות לנו לתועלת… הבה, גברתי!…
מגדלינה: אם כן… הנה (שלשתם עומדי נצבים בשעת הספור)
היה כשעה ארבע אחרי חצות… בעלי ישן… ואני שכבתי ועיני פקוחות… והתפללתי… כבר לילות הרבה זו המחשבה נקרה בלבי… ומזה שלשה ימים שנמשכת הכנסיה… מגורי… מחשבותי… קצור הדבר, פתאם מבעד לסדק הדלת נדמה לי שראיתי אור בזה החדר… אור הולך ובא… מיד חשתי כי ארע דבר רע, אסון… ירדתי ממטתי לאטי… אני מגששת באפלה… הלכתי יחפה, עד הפתח ואני פותחת אותה מעט… מתבוננת… זו פלורנס!…
הכהן: באיזה מקום?…
מגדלינה: פה, אדוני הכהן, פה… באה מחדרה, אכן, נדדה שנתה כל הלילה… עוד היתה לבושה שמלתה מאמש… ולאור הנר שבידה ראיתי עיניה אדמות מדמעות…
הכהן: ומה עשתה?
מגדלינה: הניחה ידה על ספר עומד על דפופת הספרים, והיה בדעתה לקחתו משם…
הכהן: הספר של אביה?
מגדלינה: “אבותיו של האדם”!
האם הזקנה: אהה, תועבה!
הכהן: ולקחה אותו?
מגדלינה: פקפקה… ואחר, פתאם, החליטה ותקחהו ותלך לשוב אל חדרה, אבל לפני הפתח עמדה… שבה על עקביה, שמה את הנר על המכתבה… ישבה על מושב אביה… הביטה להספר שהיה מונח סגור לפניה… (מגדלינה ישבה על אותו המקום) אהה! אני אומרת לכם, היא היתה נוראה לראותה… לחץ לחצה את מצחה ביד קפוצה, כמו לוא היה שם פצע… כמו לעצור את הדם לבלי יזל…
האם הזקנה: ואת עמדת והמתנת…
מגדלינה: רציתי לראות סוף דבר…
הכהן: ופתח פתחה את הספר?
מגדלינה: הן. פתחתו… אפס ברגע שרצתה להחל לקראו דחפתו… כמו הדפים הללו כוו את אצבעותיה… נדמה כמו היא מדברת לנפשה: לא, לא, אלהי, בינך ובינו לא אוכל לבחר… זה נורא מאד!…
הכהן: והחלה לקרא בו?
מגדלינה: (בבושה של צער) הן, הספר משך את אצבעותיה כמו דבר חי… ואחרי כן, פתאם, נזקפה ישר, כמו מתה… טפות זעה פרצו על רקותיה… ולחשה, אלה המלים, שראיתי על שפתותיה… ובקושי שמעתין.
הכהן: אם כן, ואלה המלים?
מגדלינה: לא! לא אוכל!
הכהן: אבל!… הגידי נא גברתי, אני רוצה לשמען…
מגדלינה: (לוחשת כמעט בלי קול אף היא) הלא אינני מבקשת אלא האמת! ואם באמת אבי צדק!…
האם הזקנה: הנה לך פרי מעללך!
הכהן: וגברתי נכנסה?
מגדלינה: הן, נכנסתי… התנפלתי עליה… כמו על אדם טובע שבעוד רגע יעלם ויאבד… הובלתיה אל חדרה… אני… אינני יודעת יותר מה קרה עוד… כמדומני כי חבקתיה ונשקתיה, ובכה בכינו שנינו זו מול זו הרבה בכי… לא! אינני יודעת יותר… (פונה לאמי) ומהרתי וכתבתי לך הפתקה… כי תחושי…
האם הזקנה: הנה עונך!
הכהן: אביה לא ידע כלום מכל זה?
מגדלינה: לא! אינני מאמנת…
האם הזקנה: שמעי עתה מה שהחלט. בתך, נכדתי, עומדת עתה קרובה לאבד אמונתה! אם הצל לא תצילי שוב את נפשה מיד, אבד תאבד היא בעצמה, אבודה היא להאמונה, לאלהים, לנצח!
מגדלינה: אמא… אמא…
האם הזקנה: האמת, אדוני הכהן?
הכהן: אהה גברתי!
האם הזקנה: המעשה היותר קל, טוב או רע, יכריע את הכף בקרבה… (רומזת להכסאות) יודעים אנו מה שהוכן… לקבלת הפנים… לא חכמים בלבד יבואו הנה…
מגדלינה: ומי עוד?… מי עוד?…
האם הזקנה: כל זו עדת הכופרים יעשו להם לויה… העתונים הודיעו זאת… שום ישימו עטרת פרחים לרגלי מצבת הזכרון של הכופר דולָה… ואחר יבואו בהמון לפני חלונות מביתכם, יצרחו קריאות יחי לבעלך וחרופים וגדופים להדת…
מגדלינה: כיצד? את חשבת?… בחיי שדניאל…
הכהן: האדון סֶרוִן יהי בלי אונים… זו העדה הרעה שפכה ממשלתה על תמימותו…
האם הזקנה: צריך, ויהי מה, שהילדה לא תהיה פה כשהכופרים יבואו וימלאו את הבית.
הכהן: זה, גברתי, ודאי, אין להרהר נגד זה.
מגדלינה: גם דעתי כדעתכם… (לאמה) לכן קרתיך הנה אני מפקידה בידך לזה אחרי הצהרים…
האם הזקנה: אוליכנה אל בית הנזירות שיש לי שם חדרי, לבית הנזירות שנתחנכה שם לפנים!… חזר תחזר בתשובה שם אצלי… אחרי כן נראה… עוד תהיה לנו שהות מחר…
מגדלינה: כיצד, מחר? אבל הלא השב תשיבנה לי הערב.
האם הזקנה: אינך מבינה איפוא כמה המעמד חמור?… צריך להרחיק את הילדה מפה… צריך לשנות את מקומה… לפחות לזמן מה…
מגדלינה: אבל זה אי אפשר!… זה אי אפשר!…
האם הזקנה: הישועה לנפשה שם במדינת ברטן… מצא תמצא שוב על אדמה נוצרית זו כל הרשמים של אמונתה מימי ילדותה… שבאוירה של פריז הם נמחקים ונמסים… ביום מחר השנה יום הכפורים הגדול של מורסון והתחברה גם היא להתהלוכה הגדולה…
מגדלינה: אבל, זה אי אפשר!… לעולם לא אמצא את לבי… יחשב נא, אדוני הכהן, כי דניאל… אבל הבא אביאהו לקצף… לעברה וזעם… ובצדק… ובלי תועלת… למען השיב לו את בתו רוץ ירוץ לקצוי ארץ…
הכהן: בודאי,… כבד הדבר מאד… כבד מאד…
מגדלינה (לאמה): הנה!… השמעת?
הכהן: אבל בעקר הדבר, גברתי, צדק צדקה הגברת קירול… אל נא נאבד זמננו… תקראי נא לי גברתי את הילדה.
מגדלינה: הנה אדוני הכהן?
הכהן: במקום הרשע…
מגדלינה: אֵלי, אֵלי! (יוצאות)
האם הזקנה (בלחש): אדוני הכהן, לא בלבד אמונת בתה בסכנה אלא גם אמונת האֵם… גם אמונתה היא נזדעזעה… בהוכוחים עם בעלה… והיותר רע בזה… אדוני הכהן, היא שלמען הכריע הכף מספיק לאדם להיות בעלה של האשה… בכח האהבה… הוא לוכד את נפשה… בכח הבשר תאבד הצלחתה הנצחית… הן, בכח הבשר… תועבה!…
הכהן (בהתרגשות): אל נא תדבר גברתי כך! בודאי, לא נעלמה ממני סכנה זו… אבל, יש לי יסוד לחשב כי יש גוזמה בדברי גברתי…
האם הזקנה: הס! הנה היא!
(מגדלינה שבה, ואחריה פלורנס, מראה פניה כמו נחרבו, כמו מגור פנימי עשה בהם שמות וכמו הזקינה לשנים הרבה).
מגדלינה: הנה הבאתי לכם את פלורנס, אדוני הכהן… (פונה לבתה, שנעצרה ועמדה פתאם, בנטיה טבעית, מעבר להמפתן) תוכלי להכנס… בואי, בתי…
(פלורנס נגשת)
הכהן (פושט ידיו במראה של טוב הלב): שלום, גברתי!
פלורנס: שלום, אדוני הכהן…
מגדלינה (לפלורנס): לא, בתי, תוכלי להיות בטוחה… שמעי ושימי לבך למה שידבר לך הכהן… ואם אחרי כן תאותי מזה, אמא זקנתך ואני נשמח על זה שמחה גדולה (עושה אות לאמה להניח את הבת ואת הכהן לבדם).
האם הזקנה: צריך שהיא תתחיל בזה, שתבקש כפרה…
(הכהן רומז שתשקט, והיא יוצאת אחרי מגדלינה).
הכהן: שבי לך, בתי היקרה.. שבי לך… (היא נשארה עומדת) נודע, נודע לי מפי אמך, שאת קצת מבלבלה… שאת מרגשת מגור… כי גם בריאותך נפגעה… אבל, בלי כונה, את מצערת את אמך הזקנה… מה יש?… (שתיקה) כיצד? את, בתי הנבחרה, פלורנס הקטנה שלי, את מעלמת ומסתרת ממני דבר?… ממני, ידידך מאז?…
פלורנס: כלום, אדוני הכהן.
הכהן (ביותר פתוי): אבל, בתי!… ידע ידעתי כל מה שארע… הרי את רואה מה פרי המרי… נענשת בשביל תאב דעותך…
פלורנס (בצער עמק): אינני מאחל ענש כזה לפושע היותר גדול…
הכהן: למה נגעת בזה הספר? הן לא צויתי לך לקראו? האם לא עלי לבחר לנפשך המזון הנצרך והכשר לך? האין לך יותר אמונה בי אינני יותר אביך הרוחני?
פלורנס: הספר הזה הוא חבור אבי, האינני בתו?
הכהן: הכל אחד, אם זה ספר של אביך או ספר אחר… אין לך לקרא, מחוץ לספרי הלמוד שלך, אלא מה שאמך היקרה ואני בחרנו לך בפרוש…
פלורנס: ספר אבי שיך כמו כן ללמודי, כל זה אחד, אדוני הכהן.
הכהן: אל, בתי! אל תתוכחי… את משתבשת… ההרגש לא תרגישי כי אין לי אלא תשוקה אחת, בתי המסכנה? התשוקה להמציא לך מנוחת הנפש?… שקט המצפון?… זכרי את השנים ששהית בכמריה… זכרי את ימי הדבקות והאפלות, לעתות הערב בבית הכנסת… זכרי את תחנותיך בקידה ונפילת אפים לפני אלהים, שהיה שורה שם… זכרי ההתאחדות הראשנה… בדמעות של השפעת רוח הקדש… באנחה למעלה מהטבע… הריני רואה אותך עוד… את, כל כך מתלהבת באמונתך… האינך חשה, כי כל מה שיש פה בחדר הזה, כל החכמה אינה אלא הבל הבלים לעומת האמונה?… כי האמונה אמת… האמונה – זה הכל, הכל!
פלורנס: רוצה אני להאמין בזה…
הכהן: אם כן, גלי נא לי מכאובי לבך! מאין באו לך המחשבות האלו בפעם הראשונה?… איך אפשר, כי את פלורנס, שהכל כנו “החסידה הקטנה” איך הגעת את לידי כך, לחטא החטא הזה… החטא הגדול הזה?
פלורנס (באמץ לב): היה בקרבי איזה דבר יותר חזק ממני…
הכהן (מתקרב אליה): הבה! הבה! אל נא תעשי לך דמיונות… כל זה, בתי, אינו ענין שלך… אני מחשב בשבילך בכל דבר… לו רציתי אני לסתור את כל דעות אביך… הי דבר קל אפילו קל מאד… אפס, אין אני רשאי לעשות זאת בפניך… אל נא תכריחיני לזאת… את, בתו, הוסיפי להתחנן לאלהים כי יהפך את לבו ודעתו אל דרך האמת… הוא אדם חשוב, אביך… אפס עושה אוא רעה רבה בלי כונה רעה…
פלורנס (מוחה נגד הדברים האלה): אדוני הכהן!…
הכהן (חושש שמא עבר הגבול הראוי): אל נא נדבר יותר אדות זה… אני מוחל וסולח לך… לעולם אב מכפר לבת… ובלבד שתפתחי לו מעתה את נפשך… הן, כל נפשך בודוי גדול… כרעי על ברכך!… הקב"ה מאזין לך… ובדבר הזה גם הוא סלח יסלח לך… (מכין את עצמו לשמע ודוי של פלורנס. היא עומדת בשמחה אינה זזה), הבה, בתי… אל תיראי… כרעי ברך…
פלורנס (בתמימות): טוב, אדוני הכהן, הריני מתרצה לכרע… אינני רוצה לצער את כבודו… אפס אינני יודעת מה מתרחש בקרבי… לא אוכל לספר לאדוני…
הכהן: אה, בתי, תמה אני על התנגדותך… זו הפעם הראשנה שאת מתנהגת אתי ככה… מי מונע אותך מלגלות לי הכל?…
פלורנס: לא אוכל לדבר לאדוני על אדות אבי…
הכהן: אהה! שימי לבך! שימי היטב את לבך! את צריכה לדבר לי על הכל, אפילו על אביך! ואם תוסיפי למאן, חטא מות!… תחטאי…
פלורנס: לא, אדוני הכהן! זו מלחמה פנימית, שהאלהים לבדו צריך לראות.
האם הזקנה (נכנסת מהצד): מחילה, אדוני הכהן, אבל הזמן קצר…
הכהן: זו הילדה סוררת ומורה…
האם הזקנה: מה עוד עשתה?…
הכהן: הנה… תקחנה גברתי אתה… אשוב ואראה אתכם הערב…
פלורנס: כיצד?… אלך מפה?… הוליך תוליכוני מפה?…
האם הזקנה: זה טיול שהנך ראויה לזה…
הכהן: זה ענש על חטא…
פלורנס (לאמה שנכנסה גם היא מקצה החדר): אמא… אמא… לא חפצתי ללכת מפה… הן לא תתני שיקחוני מפה…
מגדלינה: אדני הכהן, הנה בעלי בא…
האם הזקנה: איה ראית אותו?… כבר שב?…
מגדלינה: הוא שם…לאטה… דרך איפוא יצא אדוני הכהן?… פגש יפגשו על המדרגות…
הכהן: אבל, ברצון אמר לו שלום!
האם הזקנה: לא, לא! זה יהיה טעות גדולה… לא צריך לבוא אתו בוכוחים! יצא נא דרך מדרגת השרות… מחילה, אדוני הכהן, וימחל נא את הבזיון הזה!
מגדלינה: הן! הן! זה עדיף…
הכהן: חלילה, גברתי!… אינני אדם הנכנס ויוצא דרך פתחים נסתרים… באתי הנה בגלוי!… הנה יותר משנה ששב האדון סרוַן מדרכו, אני חיב לו בקור!… דבר אדבר לו על המעמד החמור מאד… זו זכותי וזאת חובתי… אכנס נא לחדר האורחים!
מגדלינה: אם… זה רצון אדוני…
האם הזקנה: ואני עומדת על דעתי שזו טעות גדולה…
הכהן (פונה אליהן ברגע צאתו): ואבקש שתואילנה להודיע להאדון סרון.–
מגדלינה: צדק הכהן, אין לו שום דבר להסתיר פה… הבה, קחנה אתך… עלי ועל צוארי…
פלורנס: לא, רצוני להשאר פה…
האם הזקנה: מה תאמרו על זה?…
מגדלינה: החרישי את, פלורנס… לכי נא, אמא…
האם הזקנה: אה, שנה נשנה כל זה…
מגדלינה (מחזקת בפלורנס בהפתח): את, הריני אוסרת עליך לספר כלום לאביך מכל זה… לעולם… לעולם! השמעת?…
(דניאל נראה בירכתי המבוא, בתיק של ניירות תחת בית השחי…)
פלורנס: האח, אבא!
(רצה אליו ונפלת על צוארו)
מגדלינה: מה זה, פלורנס?
דניאל: משוגעת קטנה, לכי (היא מנשקת לו עוד) די! די! (למגדלינה) מה לה להילדה?
פלורנס: כלום, כלום אבא! מאשרה אני כל כך שראיתיך שוב…
(מגדלינה מלוה אותה עד הפתח).
דניאל: הלכתי משם קודם תם האספה, כדי לראות אם הכל מוכן… אקוה כי תקבלי את ידידי בסבר פנים יפות… ובנחת רוח אציג את פלורנס לפני ידידי…
מגדלינה: לא, זה אי אפשר.
דניאל: מדוע אי אפשר?
מגדלינה: לא קשה להבין.
דניאל: מפני שהם כופרים?… אבל, באמת זה יותר מדי… דוקא ברגע שהכל חוגגים אותי בתי לא תוכל להיות נוכחת? ולא אוכל להציגה לפני ידידי?… ראי, מגדלינה, שימי לבך… זה נלעג…
מגדלינה: שמע נא דניאל, אודה לך האמת, פה אמי, והיא תקח אתה את פלורנס, מפני שאינני רוצה שתהיה באספה זו…
דניאל: אה, למשל! לא טוב עשית, לא טוב מאד… ומבין אני עתה למה הילדה… ומבין אני כמו כן למה קבעה אמך דירתה בכמריה זו…
מגדלינה: היא אינה לבדה… הכהן גדול הוא בחדר האורחים ורצונו לראותך…
דניאל: (נדהם): הה! זה עובר הגבול! הוא מעיז לשוב לדרך בכף רגלו פה? הידעת מגדלינה מה שעשית עתה? זו הטעות הראשנה שאין לה תקנה…
מגדלינה (נבהלה)… אמי הביאתו הנה ואני לא קראתיו…
דניאל: אבל, את קבלתהו… ומרוצה את שהוא התגנב הנה. אם כן, טוב איפוא, קבל נקבלו יחד…
מגדלינה: לא אינני רוצה… למה זה הקצף?… בשביל בקור פשוט?…
הכהן לא גֹרש מפה… הלא ידעת כי אני רואה אותו…
דניאל: את הלכת להתודות לפניו… שם מקומו… ופה, מדורי אני… ורצונך שאאמין כי כל הקשר הזה לא נעשה אלא בשביל להרחיק את הילדה מפה לשעה או לשתים… הניחי!… יש דברים בגו!…
מגדלינה: דניאל, בחיי…
דניאל: הנה זה שנה שאני מאמץ את כל כחי לשוא לפקח את עיניך… אנו איננו שומעים איש דברי רעהו אף על פי שאנו שנינו מדברים לשון אחת… מי חייב בדבר?… אם כן, שום אשים סוף להדבר…
מגדלינה: דניאל! אינך חש את מהות מעשיך… יצאת מהגדר… (דניאל יוצא) רבונו של עולם! מה יהיה שם? מה ידבר לו?… (דניאל והכהן נכנסים יחד, ומתוכחים בעז).
דניאל:… בשובו לתחבולותיו מקודם…
הכהן: מעולם לא חבלתי תחבולות! אין כבודי בכך!…
דניאל: עומד אני על דברי גם בפני אשתי… האדון רוצה ל…
מגדלינה: אני מוחאת נגד זה…
דניאל: הניחי לי לדבר…
הכהן: לא אדוני סרון, הריני אומר לו בפרוש מה היתה כונתי בבואי הנה… באתי להגיד לאדוני, כי היום אחרי הצהרים, כשיבואו הנה חברי אספת הכופרים, אין לפלורנס מקום כאן.
מגדלינה: חזק! אדוני הכהן.
דניאל: ואני שואל את האדון מה צדקה יש לו להתערב בעניני הבית כשאני כאן?
הכהן: אני כהן!… אין אדוני יודע מה פרושה של מלה זו… עלי לתן דין וחשבון להקב"ה בעד שתי הנפשות הללו!…
דניאל: לעולם לא ארשה להאדון לשלט בבני ביתי… שמר אשמר את בתי אצלי כטוב וכישר בעיני…
מגדלינה: קצת מאוחר!…
הכהן: הצדק אתו, ידידי היקר… האב הוא השורר בביתו… אפס. ירשני נא אדוני לשאלו שאלה פשוטה. האבהוּת הרוחנית, האם לא אבד אותה אב שהוא כופר על ידי כפירותו? האם אני חיב בדבר אם אדוני מכריחני למלא את מקומו אצל בתו?… גם לי אין המעמד הזה נעים כלל!
דניאל: חן חן בשביל התורה שאדוני נותן לי… אבל, ידע אדוני שאינה מוַַתר כלום מזכות אבותי המוסרית, והדרך אדריך את בתי בדרך שאני רוצה בו…
הכהן: מה כונת אדוני? להרחיק ממני את הגברת בתו?
דניאל: מכבד אני את החרות וחלילה לי להכריח את בתי גם בעניני דעות בכח הזרוע. ולכן, נתן אתן לה ללכת אל אדוני לשמע תורה מפיו, כל זמן שתרצה בזה… אבל, עוד היום שאל אשאלנה מה דבר אדוני לה הפעם.
מגדלינה: אינני רוצָה.
הכהן: רתוי, אדוני…
דניאל: אין מקום לרתוי.. נגד דעות אדוני אציע לפניה דעותי, והיא תבחר…
מגדלינה: זה נורא!
הכהן: אדוני סרון! האפשר? אינני יכול להאמין כי ברצינות אדוני מציע הצעה זו התמוהה… שתי תורות מתנגדות לילדה קטנה… ילדה בת שבע עשרה תבחר…
דניאל: הרי הודאת בעל דין… אדוני ירא לתת לבתי הבחירה…
הכהן (במסבת פנים להאויב): אם כן, טוב, מקבל אני את הברית של שגעון שאדוני מציע לי. זו החרות שאדוני חושב שתביאני במבוכה, רוצה אני בה… ידבר לו אדוני לבתו על אמונותינו… ואני אדבר לה על חכמתכם, על המדע שלכם! הראה אראה לה תגליתו של אדוני, לו גם אמתית היתה, אינה סתירה כלל לעקרי אמונתנו… הכנסת תוכל להתפשר אתה…
דניאל: בודאי, בכל עת שהאניה שלכם חושבת להשבר… אתם קופצים אל תוך האניה של האויב…
הכהן: אבל, הוכיח אוכיח לה, כי היא מזויפת… כי פרופיסור בורנוס, אחיו שלאדוני בכפירה… חולק עליה לגמרה… והראה אראה לה כי גדולי החכמים שלכם חולקים זה על זה ומבטלים איש דעת חברו, וסוף דבר מפקפקים בכל, אפילו במה הם אומרים בעצמם… הרוצה אדוני שאפרש כל הדברים האלה כשמלה לפני בתו?…
דניאל (אחרי רגע של פקפוק): בחיי, אדוני, זה הפלא ופלא! בודאי החכמה חוקרת, נושאת ונותנת ואינה בושה להכיר טעותה וככה היא הולכת ודוחה מקרבה שגיאה אחרי שגיאה עד שהיא באה להאמת הגמורה…
הכהן: אבל הכנסת, אדוני, אינה מפקפקת מעולם, אינה טועה לעולם, ומעולם לא הכרחה להודות שטעתה… זה מה שאמר לבתו של אדוני…
מגדלינה: האח! כמה נאמנים הדברים!
הכהן: היא אינה מניחה השאלות בתיקו, לה יש תשובה על הכל, לה יש פתרון ברור על חידות העולם!… אבל, אדוני כשתבא בתו אליו לשאל את אביה למה הולידה, למה כל העולם הזה וכל החיים האלה, מה יענה אדוני? מה יתן לה זולת ידים ריקנות? וראה נראה, במה תבחר הילדה!…
מגדלינה: ידידי המסכן!
דניאל: די, אדוני הכהן, לא אלָכד בפח שאדוני טומן לי!
מגדלינה: דניאל! ראה, מה אתה מדבר!
דניאל: די, אנכי האדון על בתי ואחנך אותה כרצוני…
הכהן: אדוני רואה איפא, כי אין אדוני מקבל… אם כן, אם כן, האם לא מוטב שנעשה שלום, ושאשוב ללמד את הילדה היקרה הזאת את התורה שלמדתיה עד כה?
דניאל: בשום אופן! הכל נגמר בינינו! אני לוקח את בתי מהאדון (רומז להדלת) והנני מתכבד לאמר לאדוני שלום!
מגדלינה: אה, ואני, אדוני הכהן, אני מניחה לאדוני את בתי!…
הכהן: אם כן, אדוני, גט פטורים אדוני נותן לי?
דניאל: גמורים!
מגדלינה: חלילה, אדוני הכהן!
הכהן: גברתי תעשה כטוב וכישר בעיניה, מה שיגיד לה מצפונה, (בקצף עמי הולך וגדול) וכאשר זו הילדה, זו הילדה הטהורה, תגיש את מצחה לנשיקות גברתה, הלואי שתוכל גברתי לשים את שפתיה על מצחה בלי רעדה מפני המחשבה שאביה איננו רואה בה אלא בת קוף היער!
מגדלינה (בגעל נפש): זו תועבה!
דניאל (פניו חורו מפני חמה): יֵצא.
הכהן (למגדלינה): להתראות גברתי! עוד נשוב נתראה!
מגדלינה: חן חן, אדוני הכהן, חן חן!
(הכהן יוצא, מגדלינה רוצה ללכת אחריו).
דניאל: עמודי!
מגדלינה: הניחה לי לצאת!
דניאל: ראה לא תראי לעולם את האיש הזה.
מגדלינה: אין אתה אדון על נפשי!
דניאל: בושי ממעשיך! צריך לגמור!
מגדלינה: כטוב וכישר בעיניך! אבל, טרם נעשה איזה דבר שלא נוכל יותר לתקן, שמע נא דניאל את דברי… אני אֵם, אם ילדיה, ואני אחרַי להקב"ה בנפש בתי… הגידה! השלח תשלח ידך באמונת בתי!
דניאל: עשה אעשה מה שדעתי מחיבת אותי!
מגדלינה: אם כן, אמֹר אֹמר לך בפניך: אתה רשע! פושע.
(רוצה לצאת).
דניאל: אנא את הולכת?
מגדלינה: לשאל את הכהן מה עלי לעשות?
דניאל: שמעי, מגדלינה! אם תעברי על מפתן זה החדר, השמעת אלה הם דברים קדושים! אם עשה תעשי זאת, אינך אשתי. אינך לי כלום, אינני מכירך יותר…
מגדלינה (בקצף): יהי מה! הצל אציל את בתי!
(יוצאת וחובטת הדלת אחריה).
דניאל: אהה אובדת! (רץ ופותח דלת חדר האורחים) פלורנס!… (רץ לחדר המטות) פלורנס!… (להמבוא) מריבון, איה פלורנס
מריבון: אין אדוני יודע? הלך הלכה עם זקנתה…
(נשמע קול הדלת בהחבטה בסף. מגדלינה יצאה מהבית).
דניאל (רץ אל מריבון): מה את אומרת? בתי יצאה?…
מריבון: אבל, בודאי… איננה יותר בבית.
דניאל: הראית אותה? הראה ראית את בתי בצאתה?…
מריבון: מחילה, אדוני, לא ראיתי… אבל, בודאי יצאה עם זקנתה והאדון הכהן…
דניאל: נבלה!… מהרי כובע… איזה שהוא…
מריבון: הנה אדוני…
פלורנס (מתפרצת מחדר המטות): אבא!… אבא!…
דניאל: פלורנס!…
(מתנפלת בזרועותיו)
פלורנס: הסתתרתי… נסגרתי בחדר ונעלתי הדלת… לא ארצה כי זקנתי תקחני מפה…
דניאל: והיא הלכה לה?
פלורנס: חמתה בערה… ירדה עם הכהן… דברה לו… דברה לו… אבל, ברי לי כי שוב תשוב…
(דניאל סוגר הדלת בפני מריבון וביחידות עם פלורנס, ביאוש).
פלורנס: מה לך אבא?…
דניאל: אני בצער גדול… פלורנס בתי הקטנה… אסון גדול… לא תוכלי להבין… את, בתי… זרים אנו זה לזה… אינך יודעת, את, כמה אני אוהבך… ואיך אני אוהבך… ולמה אני אוהבך… אדם אבוד אני, אך את אינך אהבת אותי… (צונח על הספה, בוכה).
פלורנס: אבא!… אבא יקר!… (מסלק את ידיו מעל פניו) אבל יקר!… האינך רואה כי אוהב? אני אותך ומכבדתך בכבוד אלהים?… גועת אני מצער שאינני מדברת אתך… שאינני שומעת את דבריך… אתה, אתה אינך חש כמה אני אוהבתכם, כמה אני אוהבת את שניכם!… מה שיש ביניכם… זה נורא!… אינני יודעת מאומה… אינני רוצה לדעת כלום… רק זאת תקותי… שאעשה שלום ביניכם…
דניאל: לא, בתי, אין לעשות כלום!…
פלורנס: אבל, אבל! אני רוצה זאת… זו אמה המסכנה… אני מבינה אותה… יש להרשות לחפץ באמונה… בהשגחה.. בגן עדן… בתחית המתים… האמנם, אבא, אין בהחכמה, בהמדע שלך שום מקום לכל זה?… לתקוה זו?.. (דניאל צוחק) אבא… מדוע אינך עונה… התחשוב אתה עוד שאני ילדה קטנה?… אני פלורנס, אני בתך, פונה אליך… אתה מדבר לאחרים… דורש אתה לאלפי אנשים… ומאומה לבתך?… האמנם נכריה אני לך…?
דניאל (קם בהחלטה): אם כן, הן, בתי, דבר אדבר לך… הן, גם אני, זה יותר חזק ממני… כי מן יום מולדך הנחתי את נפשך לאמך… והיא מסרתך בידי כהן… והם חנכו אותך במה שהוא לפי דעתי טעות… חשבתי כי עשיתי לטובתך… אבל עתה, בתי, חש אני בנפשי חובה, ויעבר עלי מה, לגלות לך האמת.
פלורנס (בהתרגשות): אני מקשבת לדבריך, אבא… (נשמע קול רפה מרחוק של הבאים לערך גלוי דעת לכבוד דניאל) מה זה, אבא? השומע אתה את קול השאון הזה?…
דניאל: אלה ידידי, ההמון מלוה אותם… עזר תעזרי לי לקבל פניהם… אל תיראי… חשב תחשבי… נעשה במתינות… חדשים, שנים, אם תרצי… אין אני מבקש ממך להאמין לי על דבורי… אינני אומר לך: את חיבת להאמין כך וכך… באתי להגיד לך רק: לפי כל החקירות והדרישות, הנה מה שמצאתי לאמת… בדק תבדקי…
פלורנס: אבא, בחר אבחר להאמין לך בלי חקירה ודרישה,
(נשמע מחוץ קול שאון העם הולך וחזק… מגדלינה נכנסה אל הבית קוראת: פלורנס! פלורנס!)
פלורנס: הנני, אמא!…
מגדלינה (זונקת אל החדר בעינים תועות, מבקשת את בתה): אַיֵך, פלורנס?
פלורנס: אמא!… אבא!…
האב הזקן (בא במרוצה): אבל, אתם משגעים!… מה? מה יש?
מגדלינה: לא נשהה יותר אף רגע בבית זה…
פלורנס (בלב שבור, עוֹמדת בין שניהם): אנא
האב הזקן (לשתי הנשים): לכנה, לכנה! (לפלורנס) לכי, לכי לך!
פלורנס: לא, אינני רוצה…
האב הזקן (להאב והאם): כיצד? לא תבושו?
מגדלינה (תופסת את בתה): זו הפעם האחרונה לה…
(מחוץ נשמעות קריאות: יחי סֶרְוַן! יחי סרון! יחי סרון!)
פומפירק (מתפרץ החדרה): אל נא תכריחם להמתין עוד… התיצב בחלון… מהרה בחלון… (פותח את החלון לרוחה וקורא לההמון) הנה, דבר ידבר לכם.
(קול תרועה אדיר וחזק מהחוץ).
מגדלינה (גוררת את פלורנס על כרחה): בואי אחרי, פלורנס!…
דניאל: בחרי בינינו, פלורנס.
(פלורנס חורה, דומיה… מניפה ידה אל לבה, נופלת ארצה כאבן לרגלי אבותיה)
מגדלינה, דניאל, האב הזקן: פלורנס! פלורנס!
דניאל: מהרה, פומפירק.
פומפירק (מסב פניו): מה? מה קרה?…
האב הזקן: אומללים!…
(פומפירק בודק את פלורנס).
מגדלינה: אם כן, חיה היא?
פומפירק: חיה! חיה!…
דניאל: אהה! אהה!
(התרועה בחוץ מתחזקת)
(המסך נופל.)
מערכה ד' 🔗
(לילה. חדר העבודה של דניאל. הכל מבולבל בחדר. מנורה, אור כהה… בפנה מטה. מריבון דמעות בעיניה מכנסת בחדר הראשון שני אנשים, פומפירק ועוד רופא שני).
מריבון: מחילה, אדוני הרופא, הכל בבלבול… אין פנאי לשום דבר… הגברת הקטנה בתנודה נוראה… האמנם תמות?… הגברת פלורנס… הנסיכה הקטנה שלנו… אי אפשר!… (בכו)
פומפירק: (בקול רחמים): מהרי, בתי, קראי לי את שומרת החולה.
מריבון: הנה, אדוני… (רצה פנימה, מוחה דמעותיה).
דר' בולר (בקרירות לב. מתבונן להחדר): בית תמוּה… אינך מוצא בית כזה אלא בהשכונות הישנות….
פומפירק: חברי היקר…
דר' בולר: וקרוב לכנסת… תמוה…
פומפירק: חברי היקר, עוד דבור אחד, טרם יבואו הנה…
דר' בולר: מחילה, חברי היקר, כיצד הגיע הדבר לידי זה, שהאב והאם לא הסתירו את קטטותיהם מבתם וגרמו להתעלפותה.
דר' פומפירק: חברי היקר, הם לא ידעו כי היא חולה.
דר' בולר: וגם אדוני לא ידע זאת?
פומפירק: כל סימני המחלה נעלמו ממני…
דר' בולר (בלי רחמים): אה… חברי היקר… חברי היקר… אני משתומם מאד על התרשלות זאת של אדוני… זו מחלת הלב לא באה לא פתאום… מה היו קורותיה של העלמה סרוַן קודם?
פומפירק: קדחת של כאב הפרקים לפני שנתים.
דר' בולר (בקצף של השתוממות): כיצד! אדוני היה רופא הבית שלהם ולא ברר לעצמו אם מחלה זו הניחה עוד עקבותיה?… במה היה טרוד אדוני?… בעמידתו להבחירות לבית מורשי העם?…
פומפירק (בהתרסה): חברי היקר, קרא קראתיו למועצה ולא להוכחות… עם כל חכמתו, האמנם מעולם לא טעה אדוני?…
דר' בולר: לא במדרגה כזו… אדוני… ובמעמד זה אינני רוצה לקבל עלי שום אחריות…
שומרת החולה (נכנסת מהצד): אדוני הרופא…
פומפירק: מה שלומה?
שומרת החולה: התעלפה שנית.
פומפירק: אה! לכמה זמן?
השומרת: שמנה דקים…
פומפירק: זהו… העדר התכוצות הלב…
השומרת: ואחרי כן, פתאם הונח לה, ושבו לה חושיה, וכמו לא קרה מאומה החלה לדבר, לדבר, השפעת דברים… קפצה מהמטה ארצה… רצתה ללכת לראות חדר העבודה של אביה… אדוני הרופא יודע, כי אנו שתים מן הערב הזה…
פומפירק: מי זה אתן שתים?…
השומרת: השומרת של הגברת, כמריה…
דר' בולר: היא מתמדת, איפוא התחרות!…
פומפירק: תודיע נא גברתי להאדון כי באנו… השלחו תלגרם להאם הזקנה?
השומרת: הן, אדוני הרופא…
פומפירק: לא תבוא…
השומרת: מדוע?
פומפירק: הלכה ללורד להתפלל על נכדתה…
(השומרת הולכת לה, נפגשת עם דניאל. קוצות שערות לבנות בזקנו. פניו התקלקלו).
פומפירק: אה, הנך! הריני מציג לפניך את חברי, דר' בולר. (קורא את אשת דניאל). גברתי, למען הילדה על גברתי לבוא הנה ולעזבנו לבדנו… (נכנס אחרי בולר לחדר החולה).
דניאל (בקול של חבה): מגדלינה…
מגדלינה (בקול חנוק): לא!… לא!…
דניאל: מגדלינה, נעשה שלום…
מגדלינה: אותם הדברים, אשר רק הם יוכלו להביא שלום בינינו, לא תוכל אתה להגיד לי…
דניאל: הכל ישתק בפני הצרה האנושית.
מגדלינה: (מתיצבת בפניו, נושאת ראשה): לא אמת! האמונה מדברת בי עתה… הידעת מה שאני מרגשת עתה?… עוד יש שהות… עוד תוכל להציל את בתנו! –
דניאל: אני אוכל להצילה?…
מגדלינה: הן, אם תעתיר לאלהים, יחד אתי… חיי פלורנס בידיך… אם תחזר בך ותעשה תשובה… ואם אפילו מפני הספק, לאחת מאלף… אולי אמת, האמנם לא תרצה לעשות זאת כדי להציל את בתנו?… כרע על ברכיך!… (היא נופלת אפים ארצה).
דניאל (בצער): לא אוכל!
מגדלינה: אהה! אמנם אתה נשגב!… אבל, כמו השטן!… בגאותך החוטאת אתה מאבד את בתנו!…
(שני הרופאים באים).
דניאל: אם כן, אדוני הרופא?
מגדלינה: מה מעמדה?
פומפירק: ראשית כל דבר, מנוחה גברתי!
מגדלינה: אבל, יגיד האמת, מה מעמדה?… אני מבינה…
פומפירק: לא צדקה גברתי… תשוב נא גברתי לבתה…
האב הזקן (לדר בולר): אם כן אדוני?
דר' בולר: רבונו של עולם!… היה צריך לקרא אותי לפני שנתים…
האב הזקן: אבל, מה דעתו של אדוני…
דר' בולר: יתנו לה הרפואה שכתבנו…
דניאל (לבולר): ואימתי ישוב אדוני?…
דר' בולר: אין צרך, פומפירק יספיק… הוא הכיר בה העדר כויצת הלב… זה אמת… המחלה חדה… (מונע את דניאל ללוותו) ישאר נא אדוני, בבקשה… שלום! (יוצא).
דניאל (לפומפירק): אם כן, אמת?
פומפירק: ידידי המסכן!… (עיניו זולגות דמעות).
האב הזקן: אבודה? אבודה?
דניאל: אי אפשר! זה האיש, לב אבן לו. לא אותו היה צריך להביא… היה צריך להביא את דילונקל… הוא יותר בן סמך…
פומפירק: אתה בעצמך בחרת בו, בבולר… אבל, הוא או דילונקל… שמור את ראשך… הוא נצרך להעולם…
האב הזקן: בני המסכן!…
דניאל: אל נא, אבא, אל נא תדבר לי, ובפרט אל נא תבוא בהוכחות…
השומרת: אדוני, חוששת אני… הגברת הלכה לקרוא כומר…
דניאל: הכל אחד לי…
השומרת: ואם תרצה להכניסו אל החולה?
דניאל: כרצונה! אפילו עשרה כהנים… הכל אחד!…
פלורנס (מתחבטת בין שתי שומרותיה ומתפרצת דרך הפתח): רצוני לראות את חדר העבודה של אבא!…
דניאל (קופץ אליה): אבל זה שגעון, בתי!…
האב הזקן: פלורנס! פלורנס!
השומרת החילונית: אנא, גברתי…
הכומריה: בתי היקרה…
פלורנס: רצוני לראות שוב את חדר העבודה של אבא!…
פלורנס (לבדה עם אביה): איה אמא?
דניאל: כמדמני יצאה… מה רצונך בתי?
פלורנס: להשתמש ברגע זה לדבר אתך…
דניאל: בתנאי שלא תתרגשי…
פלורנס: ולהודות לך דבר נסתר, לפתוח לך את לבי… זה שמנה ימים אני… כזבנית, צבועה…
דניאל (רואה אותה שאחזתה חניקה): זה שגעון, הרי את רואה מה הגיעך…
פלורנס: לא! לא! שמעני נא… אם רציתי לראות את זה החדר, הוא מפני שעתה הוא לבדו מקדשי, בית תפלתי… פה אלהוּתי… החכמה שלך, המדע, האמת… כשאדם חולה הוא מחשב… נצחתני… אבדתי אמונתי…
דניאל: בתי!… בתי!…
פלורנס: אם כן, אמור, הבתך אני? בתך גם ברוח?… ועתה, אבא, הנה הבטח הבטחתני פעם כי על כל שאלה שאשאלך ענה תענה לי והגד תגיד לי האמת… אם כן, הגידה נא לי, מה אמרו הרופאים? מות אמות?
דניאל: כיצד, בתי? למה תחשבי זאת?…
פלורנס: אבא יקר, הֱיֵה ראוי לך ולי ברגע זה… האמת!…
דניאל: בודאי, אפשר…
פלורנס: לא, אבא, אל נא תנחמו שוא! יש לי לשאלך שאלה אחרת… אבא, אינני יכולה להתגבר על רגשי… האמנם כל החיים שבע2 יכבו עתה לעולם… האמנם אתה ואני לא נפגש יותר?… לעולם?… לעולם?… (דניאל בוכה, אינו עונה דבר) שמעה… הנה אמא שבה…
דניאל: בתי המסכנה, אמא הביאה לך את הכהן…
(מגדלינה נכנסה, בחדר הראשון נשמע קול תפלה של הכהן).
מגדלינה: אני אני היא, בתי, אל תיראי.
פלורנס: לא, אמא, אינני רוצה שהוא יכנס הנה…
מגדלינה: זה האדון הכהן…
פלורנס: אינני רוצה להתודות… אינני יכולה…
מגדלינה: כיצד? אינך יכולה? מה פרוש הדברים?…
פלורנס: כזבתי לך, אמא. אבל לפני מותי רצוני להיות…
מגדלינה: אהה, אֻמללה!
(פלורנס מתעלפת).
דניאל (פותח את דלת חדר האורחים): מהרה, פומפירק!
(פומפירק בא במרוצה, מטפל בהחולה, מגדלינה כורעת ומתפללת).
פומפירק: הנה, היא שבה לחושיה.
פלורנס: מה מתוקה האמונה!… השמים קרובים ופתוחים לקבל אותך ברגע המות…
מגדלינה: הן! הן! אמת!… ברוך השם!…
פלורנס: לא! הניחי לי לדבר!… כחותי עזבים אותי… אמא יקרה… שמע נא לי אבא… זה אמת… יש דבר נסתר… שם מעבר להחיים… איזה דבר נהדר… נפלא!…
(צונחת בעונג שמימי).
מגדלינה: אבל, זה רוח הקדש… הקדוש ברוך הוא…
פלורנס (מאמצת את כל כחה):… תנו את ידיכם, שניכם… (מאחדת את ידי שניהם על לבה) מעל כל דבר יש… יש אהבה… שלום… מהרה!… מהרה!… הנה! הנה!…
מגדלינה: פלורנס!… פלורנס!…
פלורנס: אבא… אבא… שימה עיניך על עיני… אינני יראה… הנה אור גדול… אור…
מגדלינה: אהה! מתה?…
פלורנס: אהה, אבא! אבא!…
תם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות