התזכיר, שנוסח בידי ברנרד ג’וזף, לא אותר. בישיבת הנה"ס ב־21.12.1941 נדרש מ"ש לעניין זה ואמר:

גם בצבא וגם בר.א.פ. [חיל האוויר המלכותי] מודים בפה מלא שהוספת המשפחה שהם משלמים אינה מספיקה. מר.א.פ. קיבלתי הודעה זו בכתב, כתוב וחתום, והם מודיעים שהם ימלאו כל החלטה מעין זו אשר תתקבל בצבא – אם הצבא יגדיל את תוספת המשפחה הרי הם יגדילו באופן אוטומטי – עיקר המשא־ומתן מתרכז בצבא, והצבא מודה שההוספה אינה מספיקה, אבל הם צריכים לקבל המלצה מא"י, מהצבא בא"י, הצבא בא"י צריך לקבל אישור ממשלת א"י. בדרך כלל יודעים שם היטב מה זאת ממשלת א"י. בכמה מקומות נתקלתי ברמזים ברורים על אי־הפופולריות של הנציב ביניהם, ובמיפקדה הראשית, למשל, שמעתי דבר מעין זה: “כל עניין המגיע אלינו מהאנשים שלנו בא”י נבדק על־ידינו קודם כל מנקודת המבט אם זה לא הושמע שלא־כדין על־ידי ממשלת א"י".

בעצם התחיל העניין לפני חודשיים בערך. הגשנו אז תזכיר מפורט שעיבדוֹ דר' ג’וזף ובו הוכחנו שהתשלום הניתן אינו מספיק לקיום תרבותי מינימלי. אנחנו הגשנו את התזכיר פה ושלחנו העתקה לקהיר. הם צריכים לחכות למסקנת א"י. הממשלה העבירה פה את התזכיר ליועץ בענייני העבודה, למר גרייבס. מר גרייבס העביר את זה למחלקה הסטטיסטית, שם אישרו את המספרים שלנו. היועץ לענייני העבודה עשה המלצה למזכירות הראשית, הוא אמנם לא גילה לנו מה המלצתו, אבל הרושם שלי הוא שהמלצתו היא על הגדלה של 50%. אנחנו דרשנו השווה למיכסות הבריטיות. בינתיים המיכסות הבריטיות גדלו. למעשה דרשנו הכפלה. לפני צאתי עשיתי פה מאמצים נוספים לדחוף את העניין, שחוות הדעת תתקבל לפני הגיעי אני לשם – לא הצלחתי. מקהיר שלחו – כפי שאמר לי קצין גבוה – פעמים מכתבים “גסים”. מדוע מעכבים דבר זה אין יודעים. כאשר זה יגיע לקהיר, הבטיחו לי להעביר את העניין טלגרפית ללונדון למשרד המלחמה, ומשם זה צריך לעבור לטְרֶז’וֹרי [האוצר], והם חושבים את הטרז’ורי בלונדון, או האיש המטפל בעניינים אלה, לנשק הסודי של היטלר.

ר' גם מכתב מפורש שכתב מיכאל סימון, האחראי לחיילים המשוחררים בממ"ד, בשם מ"ש, אל לינטון בשאלת שכרם של החיילים המשוחררים משירותם הצבאי (אצ"מ S25/5099).  ↩︎

ב־24.2.1942 הבריק לינטון למ"ש כי משרד המלחמה אישר העלאה רטרואקטיבית למשפחות המתגייסים מאוקטובר 1941 (אצ"מ S25/1681). ב־28.2.1942 הודיע לינטון על תגמול למפוטרים ולמשתחררים מן הצבא (שם).  ↩︎