שלום-עליכם הלך למנוחות ועזב אותנו לאנחות. הפעם אין זאת מליצה, רק דבר אמת לאמתו. כי עם מותו של שלום-עליכם נָדַם מקרבנו צליל השחוק, השחוק הצוהל והרענן. אמנם רגילים לדבּר על שלום-עליכם כעל מי ששוחק מתוך דמעות ובוכה על הקומֶדיה של החיי-הגלות שלנו; רואים אותו כנכדו של מנדלי מו"ס. אולם שלום-עליכם היה יותר מזה: הוא היה יותר מנכד. הוא לא היה רק תולדה, כי-אם אב, מעין אבי-אבות הצחוק היהודי. שחוקו של שלום-עליכם הוא אולי השחוק היחידי בינינו, שאיננו שחוק ועוד איזה דבר, כי-אם שחוק רק-שחוק, שחוק בלי קץ ותכלית.

השחוק של שלום-עליכם הוא מפני-זה גדול כל-כך, מלא כל-כך ומצלצל כל-כך. שלום-עליכם היה ממַלא שחוק פיו בעולם הזה, שכֻּלו גלות ויסורים ופרעניות וצרות. בשעה שהננו קוראים את דבריו, השחוק מתפרץ מפינו בקול גדול ואדיר, וזה האות, כי חֹמר השחוק שלו היה רב וחזק והיה לו כֹח חזק ורב, כֹּח יסודי. שלום-עליכם איננו רק לועג לקַוים מגֻחכים ידועים שבטבע היהודי וצוחק להעויות מגֻחכות ידועות של היהודי, אלא דומה כאִלו מוצא את היהודי כֻלו מגֻחך. ולא רק היהודי הוא מגֻחך בעיניו, אלא כל מה שהוא רואה הוא רואה אותו מלא גִחוך וצחוק. כי הצחוק זהו הַמֶּדיוּם האמנותי של שלום-עליכם: זהו הכֹּח הפלאי, העומד בינו ובין גבוריו כמתַוֵּך ומקַשֵָׁר. על-ידו הוא בא במגע עמהם וביחס של קִרבה אליהם. האנשים מוּבנים לו ונכנסים אל תחום השׂגתו, עד כמה שהם נראים לו מגֻחכים.

לשלום-עליכם לא היה כלום מרוּח הכּבֵדות. איזו ילדות נצחית היתה ממַלאה את קרביו ומקיפה את כל ישותו. הכּל – ולא העמָדַת פנים כהים ועצובים. אדרבה, כל מה שהדבר קשה מצד עצמו וכבד מצד עצמו, השחוק צריך לפעפע אותו, לעשותו נפוח וקל. גם הגזרות היותר קשות ואיֻמות והצרות היותר רעות ומרות היו לו למעין בלתי-פוסק של בדיחות-הדעת. אנשיו נרדפים תמיד מהפוזיציה והגורל, נמלטים תמיד, נודדים תמיד, באים מן הפַּחת אל הפַּח ומגלוּת אחת אל חברתה, וכל זה מלא בדיחה ושחוק כמשתה-שעשועים. גם הענין הסֶַּריוזי ביותר ומציאוּתי ביותר נעשה על-ידו קל מאד ומקבל על-ידו צורה דמיונית מאד. אפילו הפוגרום כשהוא לעצמו יש לו בעיניו צד מבדח והוא יודע לספר לנו אותו מעשה ביהודי כתרילבקה, שברחו מאימת הפוגרום, שהיה נכון, לפי דעתם, לבוא עליהם על-ידי שני האנשים מבני “אֻמות-העולם”, שדרו בעיָרה, והם: חבֶדוֹר ה"שבת-גוי" וְהַפְּקָה בעלת האבעבועות, שהיתה משמשת את יהודי העירה בימות-החֹל. באיזה הִתּול ובדיחוּת-הדעת הוא מספר לנו שם, איך היהודים האלה, בצאתם לכשדיבקה הסמוכה, פגשו באמצע הדרך ביהודי כשדיבקה, ההולכים לכתרילבקה, ויהודי שתי העיָרות שבו בבֹשת פנים בדרך שבאו בה.

יש שנדמה לנו, כי שלום-עליכם מחבב את הצרות, כי הן גורמות לו איזה תענוג, את התענוג של הפיכת חֹמר מאוס לזהב טהור, של שימת חֹשך לאור, של בריאת יש אחד מיש שני, שהוא הָפכּוֹ ממש. יש בזה מתענוגו של היוצר האמתי, המפיר, כביכול, את עצותיו של האלהים, היוצר הגדול. שלום-עליכם אחד הוא כאן עם דמות גבורו “מוטיל בנו של פֵּיסה החזן” (בספורו הנפלא, הנקרא בשם זה). מוטיל גֻדל בבית מלא עניות וצרות, חֹשך ודחק, אבל יודע הוא לעשות עֹשׁר מעניות זו ואת הדחק, החֹשך והצרות הוא הופך לרוָחה, לחיים מלאים אורה וחדוה. הנה האב חולה מחלה אנושה, והרופא, “בעל כרס עם שפָם שחור ועינים צוחקות”, בא לבקרו, ונפתח על-ידי זה לַנער מקור של חדוה ובדיחוּת; מוכר-הספרים בא לקחת את הספרים האחרונים, שנשארו בבית אביו, והוא שמח על החליפות והתמורות, שהיו בבית; הנגר בא לקחת את שארית הרהיטים של הבית – את המזנון הרחב – והוא שמח על הרעש והשאון, שקם בבית. מוטיל חי חיים “נעימים” כאלה, עד שנעשה ליתום. אז הוא קורא לעצמו: “מה טוב לי, אני יתום”. הלא מעתה הוא פטור מן ה"חדר", משתעשע את החתול, רוחץ בנהר ושולה משם דגים בכֻתָּנתּו. אמנם הוא מקבל בשכר זה סטירות-לחי מאחיו, אבל הלא הכֹּל נדים אז ליתום הַמֻכּה, והוא קורא שוב: “הנה מה טוב לי, אני יתום”.

בתולדות-חייו של מוטיל הננו מוצאים את הרגעים היותר עצובים של החיים העבריים הנוראים. אחיו של מוטיל, אליהו, אחרי ש"נפל לבור של שומן", כלומר, נשא לאשה את בתו של אופה אחד, שהוא סמוך מעתה על שלחנו, לא עברה עוד שנה לנשואיו והשומן כבר אזל ונשאר רק בור. הוא שב לבית אמו, האלמנה העניה, בלי כסף ומזונות וגם בלי בגדים, כי את הכֹּל לקחו ממנו הנושים של חותנו. הוא מביא אִתּו רק את גופו ומה שעל גופו, וגם את אשתו, שהיא כגופו. האֵם, תחת להתפרנס על-ידו, מפרנסת עתה אותו ואת אשתו. העניות בבית האלמנה נעשתה מעתה גדולה ונוראה. אולם אליהו, הקורא בעתונים ומעַיֵן בספרים, מצא מהר עצה נכונה לגרש את העניות ולפרנס ברוָחה את כל בני-הבית: הוא קנה לו ספר, המלַמד מאה מלאכות על רגל אחת, ומכל מלאכה ומלאכה הלא אפשר להתעשר. אליהו מפרנס מעתה את כל המשפחה על-ידי תּעשִׂיָה של מי-פֵרות; אולם המפרנס האמתי הוא רק מוטיל, כי מי בלעדיו יבוא למכור את המים האלה ברחוב? מוטיל הנער נושא מעתה על כתפיו את כל המשפחה; אולם הוא מוצא לו עֹנג מיֻחד בזה, שהוא רץ ברחוב וקורא:

הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לִקְבַס –

מַה-קַּר וָטוֹב הַמַּשְׁקֶה!

יִשְׁתֶּה אָב גַּם בֵּן וּבַת

וְגַם לַנָּשִׁים אַשְׁקֶה!…¹

מוטיל זה גם אינו מצטער הרבה, כשפסקה הפרנסה הזאת אחר-כך בעטיו. מעתה נעשה אליהו לבעל-תעשיה של דיו. גם העבודה הזאת מוטלת על מוטיל, אבל מוטיל נהנה מזה הנאת-מִשנה; הוא נהנה בשעת מלאכה, שנראית בעיניו מבדחת ביותר ומגֻחכה ביותר, ועם בטול מלאכה, בשעה ששופכים את כל הדיו אל הביב (מפני שאין קונים לה) ומשחירים בה את כל הכתלים והגדרות. אליהו נעשה אחר-כך על-פי ספרו למגָרש-עכברים ומוטיל עוזר על-ידו. מוטיל נהנה שוב מעסק זה, המלא נפלאות וסודות, והוא מפריח אותו. אולם בסוף הוא גם משחית אותו. הנה נשאר לבדו בבית והוא רוכב על-גבי השק, שבו מֻנחים הסממנים השונים, כמו שרוכבים על-גבי סוס, ופתאם פקעה הסבלנות של השק והסממנים נשפכו לארץ מוטיל התחיל לזורר וכל מי שנכנס לבית מזורר אחריו, עד שכל הרחוב מזורר. העסק נתקלקל על-ידי כך, אבל זה גרם למוטיל תענוג מיֻחד, לראות במחזה, איך כל הרחוב מתעורר ומזורר.

אחר-כך מתחלת פרשת הנסיעה של מוטיל ובני-משפחתו, הנוסעים כֻּלם לאמריקה. החבורה עוברת מהעירה הקטנה לברודי, מברודי ללבוב, מלבוב לקרַקוי, מקרַקוי לוִינה, מוִינה לאנטוֶרפֶּן, מאנטוֶרפּן ללונדון, ומלונדון – ה' יודע לאן. בכל המקומות האלה עוברים על מוטיל והאנשים, שהוא נוסע בחברתם, מאורעות שונים, שכּל אחד גרוע מחברו, נורא ומדכּא יותר מחברו, אבל כל אלה רק מרעידים את נימי-הצחוק של מוטיל ואין קץ לבדיחת-הדעת שלו.

בכל השחוק שבספור הזה אין מן ה"שחוק שלפני התּלִיָה", כמו שאין לראות כמעט מהשחוק הזה בשלום-עליכם. שחוקו איננו חד וחריף ואף טִפּה קטנה של מרה אינה תלויה בראשו. טבעי הוא, יסודי הוא וכמו מובן מאליו. מה יש להתעצב על נדודי הַגֵּו והרוח הרבים אם הם עושים את האדם חפשי יותר, בלתי-מחֻבּר למקום ידוע וענין ידוע ומביאים עליו חליפות ותמורות? למה על מוטל להתיאש, כשהוטל עליו להחליף מלאכה במלאכה ולהמיר ארץ בארץ, אם כשמביטים אל כל זה מצד אחר, הרי יש לכל דבר ודבר תענוגו המיֻחד ושחוקו המיֻחד? אם חפצים אתם הרי כל פרשת הנסיעה הזאת איננה אלא מֵעין נסיעה של תענוג.

אהבת החלוף והתמורה מֻטבּעת בטבעו של מוטיל, כמו שהיא מיֻסדת ביסודם של יתר הגבורים אשר לשלום-עליכם. כמו ששלום-עליכם זה דרכו להפוך את החֹשך לאור ואת הצרות הוא מחליף בבדיחות, כן נוטים גבוריו כֻּלם אל המהפּכות ואל החלופים. דומה, שאינם קשורים אל כל דבר וענין ונִשָׂאים תמיד בִּיעָף. הם כאִלו שוחקים לַמציאוּת ומתרוממים עליה. רגיל הוא שלום-עליכם לסַפּר על גבוריו, כי חולמים הם שהם נִשָׂאים באויר ו"עפים". ואף ההליכה של האנשים האלה היא לרֹב רק תעופה. אדם עף לו מקיוב לאודֶסה, מאודֶסה לוַרשה, מִוַּרשה לפטרבורג; הוא עף ביחד עם תעופת הרוח ורודף אחרי איזה “רוח”. חלוף המקום, או חלוף מלאכה במלאכה, מסחר במסחר, אינו לָאנשים האלה מקרה, דבר ארעי, אלא קֶבַע הוא להם. זה קבוע ברוחם. מספוריו הראשונים (“סטֶמפֶּניוּ” ו"יוס’לי סוֹלוֹבֵי") עד האחרונים יש לשלום-עליכם תמיד דבר עם “כוכבים תועים”. הנדידה כאלו מֻנחת בעֹמק טבעם של אנשיו והם נכונים תמיד לקחת בידם את מקל-הנדודים. כמעט שהם מוצאים עֹנג בחלופי המקום ובחלוף מלאכה במלאכה.

יש בזה מן הצעירוּת הבלתי-פוסקת, שאינה קשורה עדַין אל המציאוּת בקשרים לא-נִתּקים ובכל שעה היא נכונה להתרומם עליה ולברוח ממנה. אכן מקור רב של צעירוּת ושל רעננוּת היה בשלום-עליכם. אהֹב אהַב האיש את שמחת החיים ואת רעננות החיים אהבה רבה ועזה ובמקום שאין שמחה שם יש אצלו מקום לבדיחה.

אָפיָני הוא הדבר לשלום-עליכם, כי הילדוּת וחגי ישראל הם הדברים היחידים, שאינם מגֻחכים בעיניו. בספוריו הרבים והמצֻינים, שכתב שלום-עליכם מחיי הילדות ועל-דבר חגי ישראל, יש הוּמוֹר רב: יש שם שחוק עליון ושפע של שמחה פנימית, אבל אין שם גִּחוך. אין הוא עומד שם כלפי הנפשות והמעשים ומתבדח בהם. אדרבה, בספוריו אלה אתה מוצא את פיוטו של שלום-עליכם, את קרבתו הנפשית אל גבוריו ומעשיהם. שם, במקום שהדברים כשהם לעצמם שופעים שמחה ורעננות, נפשו של שלום-עליכם נעשית רכּה ונוחה, עד שהיא משתפכת בשיר וזמר.

את שמחת החיים ורעננות החיים של שלום-עליכם, שהם לו מַעין נובע שחוק ובדיחה, הננו רואים בָּאמונה הָרַבּה אשר לגבּוריו, בָּאופטימיסמוס הבלתי-פוסק שלהם. גבוריו אינם יודעים מה זה יאוש. הדבר נראה בכֻלם, עד שזהו כמו סמן מיֻחד להם; אולם בולט הדבר בעִקר ב"מנחם-מנדיל". אפיו המיֻחד של מנחם-מנדיל נראה בזה, שאינו יודע לעולם את היאוש. ספינתו נטרפת מדי פעם בפעם בים הגדול של החיים, אבל הוא אינו יורד מצולה. תמיד הוא מחַכּה ומצַפּה תמיד. הוא נופל וקם, קם ונופל, וגם בשעת נפילה רוחו אינה נופלת עליו. אף ברגעים היותר קשים גדול ורב הוא בטחונו, שהגלגל יהָפך עליו לטובה. הוא מחכה תמיד לגאֻלה והוא בטוח תמיד שתבוא.

במנחם-מנדיל נתן לנו שלום-עליכם את הדמות הבולטת של האופטימיסמוס היהודי, של האמונה היהודית הבלתי-נפסקת, כי “קרוב יום ה' הגדול” ו"אף-על-פי שיתמהמה, עם כל זה אחַכּה לו בכל יום שיבוא". אמונת הגאֻלה אינה רק עִקר גדול בדת היהודים בלבד, כי-אם יסוד גדול, אולי היסוד היותר גדול ועִקרי, באֹפי היהודי. היהודי הוא האיש, המצַפּה תמיד לגאֻלה והמאמין תמיד בגאֻלה. אמנם מנחם-מנדיל הוא לכאורה איש-המציאות, אדם הסוחר בניָרות, עוסק בסרסרות, בשדכנות ובכל דבר הבא לידו, אבל “סוחר” זה הוא ברוחו הפנימי מאמין נלהב ורוחני נלהב. בכל מעשיותו הרַבּה הוא צופה תמיד בכוכבים ורואה בעיני-רוחו את הנולד טרם שֶיִוָלד, את הרֶוַח טרם שירויח. גם הוא אינו קשור כלל אל המציאות ומצַפּה תמיד לזה, ש"עם ענני שמיא אָתֵה" – לַגורל הגדול או לאיזה נס אחר, שיגאל אותו ממצבו. הדבר אף אינו נראה בעיניו כנס, כי טבעי לו הדבר, שהעולם בחסד נבנה…

מנחם-מנדיל זהו הגבור הראשי בספוריו של שלום-עליכם, מפני שבו בולטים שני הקוים הראשיים, העִקריים והיסודיים אשר בספורים האלה: אהבת הנדודים, החליפות והתמורות, ושמחת-החיים ואמונה בחיים.

לעֻמת “הגבור” הזה, שהוא גבור אמתי, מין דון-קישוט יהודי, הציג לפנינו שלום-עליכם באותו ספּור טפּוס שני, המראה לנו צד אחר, את הצד שכנגד של האֹפי היהודי: את חושו המעשי, את רדיפתו אחרי חיי-שעה, אחרי איזה רָוַח קטן. את הטפוס הזה נתן לנו בדמותה של שֵׁינה-שֶנדיל, אשתו של מנחם-מנדיל. רואים אנו פה מעין סַנחוֹ-פַּנשה עברי, העשוי להיות עֵזר-כנגדו של דון-קישוט העברי. כמו שמנחם-מנדיל הוא איש-העתיד, מין חוזה-בכוכבים ורואה בעבים, כן קשורה שֵׁינה-שֵׁינדיל אל ההֹוה; כל-כמה שהוא רוחני-אוירי, כן נתונה היא אל האדמה וחיי-האדמה; כמו שמנחם-מנדיל אוהב את החליפות והתמורות ואת נדודי הַגֵּו והרוח, כן נטועה שֵׁינה-שֵׁינדיל על מקומה בכתרילבקה העיר כמו במסמרים, עד שנדמה, כי כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותה ממקומה. ובנִדּוֹן זה סנחו-פנשה של שלום-עליכם, בדמותה של שֵׁינה-שֵׁינדיל, הוא קיצוני הרבה יותר מסנחוֹ-פנשה של סֶרוַנטס: סנחו-פנשה של סרוַנטס מלַוה את דון-קישוט בנסיעותיו המסֻכּנות, כשהוא מבטיח לו למשהו אחר-כך למלך, אחרי שיכבּשׁ לו ארצות ואיים, אולם סנחוֹ-פנשה של שלום-עליכם אינו מלַוה את מנחם-מנדיל אף צעד אחד בנסיעותיו האויריות. שֵׁינה-שֵׁינדיל יודעת רק אחת: מה שיש בידך קח, והשאר אינו שוה כלום. והַינו דאמרה תמיד בשם אמה: “אל תאמין בכספך עד יום מנותך”; “יהא חלקי עם מי שהמזֻמנים בידו”.

חוש אמנותי גדול יש לראות בשלום-עליכם בזה, שהקים לנו את סנחוֹ-פנשה העברי בצביון אשה. אם האשה בכלל נתונה יותר אל החיים וקשורה יותר בחיים; אם בכלל אין לאשה מגבורת ההתרוממות של האיש ומכֹּח-דמיונו היוצר של האיש–הנה האשה העבריה היתה בגיטו העברי לסֵמל המעשיוּת הקרובה והחיים הקרובים. היא לא שלחה מעולם את ידה אל עץ-הדעת העברי, אל הספרות הגדולה, החולמת חלומות-רוח גדולים. קרובה היתה כאן תמיד לעץ-החיים, שהיא גם נטעה אותו בתוך הגיטו, בנשאה על שכמה את פרנסת הבית ותפוסת הבית. האשה הזאת צריכה לשַׁמש סֵמל לַשֵּׂכל המעשי היהודי.

מנחם-מנדיל ושֵׁינה-שֵׁינדיל הם שני ההפכים שבנושא היהודי. בהם צִיֵר לנו שלום-עליכם את שני הצדדים של האֹפי היהודי, שהוא מצד אחד מלא אמונה בעתיד גדול ונעלם ומהצד השני הוא חוטף ואוכל אף את הפרוסות הקטנות מעל שלחן ההֹוה; מצד אחד אמונה רמה ומהצד השני שֵׂכל מעשי קטן; מצד אחד הוא רוכב שחקים וכל מרחבי עולם צרים לו, להלָך-נפשו ולחלומותיו, ומהצד השני יש בטבעו מן העֵרָנות והנקרנות, ועגור בידים טוב לו מנשר בשמים. מנחם-מנדיל ושֵׁינה-שֵׁינדיל הם זוג אחד, עשוים זה לעֻמת זה וממלאים זה את זה. לשניהם ביחד קֹרָא שם אחד, זה הנקרא בעולם בשם “יהודי”.

ביצירה האמנותית החשובה “מנחם-מנדיל” יש לשלום-עליכם בעִקר דבר עם צדדים מָפשטים של האֹפי היהודי. בספר הזה נתן לפנינו שלום-עליכם את האידיאה של היהודי, את רוחו ורוחניותו, את הסטרא דשמאלא שלו כמו את הסטרא דימינא. הוא גִלם בשני הטפוסים הראשיים שבספר שני צדדים ראשיים, שיש למצֹא בכל יהודי ויהודי, אם כי אין יהודי אחד, שיהיה עומד כֻּלו על צד אחד כזה. באידיאה יש דברים מָחלטים, שלמים, אבל בחיים אין שלֵמות. פה הכֹּל מעֹרב וממֻזג. היהודי הרגיל יש בו לרֹב גם מן הרוחניות, האויריות והראִיָה לימים רחוקים אשר למנחם-מינדיל, כמו שיש בו הַרבּה מן המעשיות, הגופניות וצרת-הַמַּבָּט של שֵׁינה-שֵׁינדיל.–יהודי רגיל כזה נתן לנו שלום-עליכם ב"טוביה החולב" שלו.

ב"טוביה החולב" הננו רואים תאור אמנותי רחב של היהודי הפשוט, שאיננו לא רוח בלבד ולא חֹמר בלבד, אלא מֻרכּב משניהם יחד. טוביה הוא איש-מעשה יותר ממנחם-מנדיל. הוא קבוע יותר ממנו במקום ואינו מרחף כמוהו בעולם-התֹּהו. כל ימיו הוא יושב על מקומו, וכשהוא נודד יום-יום אל מזונו, בערב הוא שב אל מלונו. אולם גם הוא עוזב בסוף ימיו את עירו ואת ארצו ויוצא לארץ-ישראל, אם כי בבואו שמה הוא חוזר ומתגעגע על ארץ-מולדתו. הוא גם אינו מאמין גדול כמנחם-מנדיל, המוצא בכל שעה ובכל מקום מיליונים. טוביה איננו איש-המיליונים. הוא סוחר במסחרו הקטן ומרויח את רוָחיו הקטנים, אבל גם הוא מחכה לַגורל הגדול, שיעלה בידו, וכשמנחם-מנדיל בא ומספַּר לו על-דבר ניָרות, אַקציות וכדומה, שאפשר להתעשר בהם בִּן-לילה, מוציא טוביה את פרוטותיו, שקמץ במשך כל ימי חייו, ומוסרן למנחם-מנדיל, כדי שיעשה בהן את מיליוניו, יתעשר ויעשיר גם אותו. טוביה גם אינו אופטימיסט גדול כמנחם-מנדיל ואצלו אנו רואים כבר קצת גם מן השחוק מתוך דמעות, כמו שהננו מוצאים בדבריו גם קצת מן הרעל ומן החריפות החדה והמרה של בעל נפש מרה, אבל גם הוא מאמין בנסים ובהפתעוֹת נִסיות. הספור הראשון מספורי טוביה נקרא שמו “מעשה נסים”, ובראשו רשם שלום-עליכם: “ספור פלאים, שסח לי טוביה החולב, יהודי עני ומטֻפּל בבנות, איך שִׂחקה לו השעה ועל-ידי מאורע משֻׁנה, היוצא מגדר הטבע, נתעלה פתאם למעלה למעלה”. טוביה הוא מאמין ממין מיֻחד, המאמין במקרים ומאורעות טובים לא פחות מאשר ברעים.

סוף דבר: גם טוביה, כמו רבים מיתר גבוריו של שלום-עליכם, אם נסתכל בו קצת, נמצא בו חלק מנשמת מנחם-מנדיל מיֻדענו, כמו שנמצא בו הרבה קוים מנשמת שֵׁינה-שֵׁינדיל. זהו היהודי הפשוט והרגיל, החי את חיי יום-יום שלו. הוא מאמין וכופר גם-יחד, חולם ואיש-המעשה, נודד נצחי ומחֻבּר בכל-זאת אל מקומו.

השחוק מלַוה את כל גבוריו של שלום-עליכם. כאמור, השחוק הוא הַמֶּדְיוּם האמנותי שלו, העומד בינו ובין גבוריו, ועל-ידו הוא משיג אותם ובא במגע עמהם. אולם יש שחוק ויש שחוק. יש שחוק, שהוא מֻנח בַּטבע של הדבר המצֻיר ונמצא ביסודו של החזיון הַמָּראה, ויש שחוק, שהוא מֻנח בטבע המצַיר ונמצא ביסודו ואָפיוֹ של החוזה הַמַּראה. השחוק מן המין הראשון הוא נגלה לכֹּל ואינו צריך התאמצות יתרה, כדי לגלותו ולהראותו לנו. שחוק כזה הוא השחוק על מנחם-מנדיל ואשתו שֵׁינה-שֵׁינדיל. שני אלה, גם כל אחד ואחד כשהוא לעצמו, כבר מעוררים בנו צחוק. הקיצוניות שבהם, המגיעה בכל אחד ואחד מהם עד לידי שגעון, עד לידי דמיון מתעה, מניעים את נימי-הצחוק שבנו, ככל שגעון ואידיאה קפואה, המלפפת את האדם ואינה נותנת לו להתנועע באֹפן חפשי ולעשות בּאֹפן חפשי את זה, שצריך וראוי לעשות בכל פעם על-פי המקום והזמן². ביחוד מעורר בנו מנחם-מנדיל את השחוק בקיצוניותו ה"רוחנית", באמונתו הילדותית, שאינה יודעת כל גבול וכל גדר. המאמין והצופה למרחוק מעורר בנו תמיד צחוק על-ידי כך, שאינו מתחשב את החיים הקרובים והריאליים ואינו מסתגל אליהם, ובעוד שהוא עוסק בגדולות וכובש גדולות, הם שׂמים מכשולים קטנים על דרכו והוא נופל, אם כי הוא גלוי-עיניים… ומנחם-מנדיל בודאי שהוא מעורר בנו שחוק כזה אחרי שהוא, כסוחר ואדם מעולם-המעשה, המסתובב מסביב לבורסה, לא היה צריך להיות מאמין כל-כך וצופה למרחוק כל-כך; הוא, על-פי טבע הדברים, היה צריך להיות ריאלי יותר ומעשי יותר. וכשמנחם-מנדיל זה נמצא עוד על-פני שטח אחד עם שֵׁינה-שֵׂינדיל שלו, פּלַג-גופו – הַשֵּׂכל הנאצל והַמָּפשט בזווג עם השכל המעשי – הרי כל אחד משני הצדדים האלה מגַלה ביותר את קיצוניותו של חברו ומבליט ביותר את יתריותו.

זהו השחוק, שאנו שוחקים על מנחם-מנדיל, שחוק רחב, מלא, כי הוא ממלא את כל היסודות של הספור הנפלא ההוא ונשקף מכל תּגיו. הוא מלפף את אילן היצירה הזאת מן השֹׁרש עד המצבת והכותרת. זהו ספר-הספרים של שלום-עליכם, כי פה הוא נשקף אלינו בכל גדלו ויכלתו האמנותית. הוא יצר פה יצירה, שיש בה בפֹעל כל מה שהיה בו בכֹח: האהבה הגדולה לפנטַסטיות ולדמיוניות ולפריחה באויר ביחד עם השקפה ריאלית וראִיָה ריאלית, שרק על-ידי הזדַּוגותן של שתי אלה ביחד, התנגשותם והתמזגותם יחד, נולדת היצירה הקוֹמית האמתית, מעין “דון קישוט”. רק בעל השקפה ריאלית רואה את כל הקוֹמיסמוס שבפנטסטיוּת ודמיוניוּת, ובלעדי אלה כמעט שאין מקום לקומיסמוס בסגנן רחב. מנחם-מנדיל, ושינה-שינדיל הם גם כשני סמָלים לשני צדדים שבכשרונו של שלום-עליכם, שני צדדים, הצד הפנטסטי והצד הריאלי, שאנו רואים בכל ספוריו.

“טוביה החולב” איננו קוֹמי במדה זו של מנחם-מנדיל, מפני שאינו פנטסטי כל-כך. שם אין השחוק מֻנח כל-כך בטבע המצֻיר כמו שהוא נמצא בטבע המצַיֵּר. טוביה כשהוא לעצמו עם כל ספוריו, עסקיו ומסחריו לא היה מעורר כל-כך את נימי-השחוק שלנו, אלמלא היה שלום-עליכם מוסיף לו העוָיה משֻׁנה, דבר החוזר ונעור בו ועושה אותו למקור של בדיחות-הדעת. ה"פסוק" ו"מאמר החז"ל", ששלום-עליכם נותן בפיו של טוביה, שאיננו תלמיד-חכם גדול, הולך לפניו ומכשילו מדי פעם בפעם.

מיתר ספוריו של שלום-עליכם יש כאלה, הקרובים ל"מנחם-מנדיל", שחֹמר השחוק נמצא ביסודם וממלא אותם כֻּלם, ויש כאלה, הקרובים יותר ל"טוביה החולב", שבהם השחוק דבק יותר בצורה ובא להם על-ידי יוצרם. אבל בלי צחוק אי-אפשר לשלום-עליכם.

עם מותו של שלום-עליכם כאִלו פסק הצחוק מספרות ישראל.

תרע"ו.