רב, רופא, מלֻמד, סופר – כמעט טִפּוס של ימי-הבינים, והאדם היה אחד האנשים המודֶרניים ביותר, אחד האנשים העשירים ביותר בדעת העולם. קַנטור למד הרבה, קרא הרבה ושנה הרבה; אולם לא רק איש-הספרים היה, כי גם איש-החיים. הוא היה איש שידע והבין את החיים והשקיף עליהם בהשקפה בהירה מאד. הוא, שידע לפעמים את העֹקץ החד והדוקר כלפי הבטלנות והבטלנים, היה בעִקרו אדם בעל ישוב-הדעת ומנוחת-הדעת.

קַנטור לא התהלך בחייו מעדַנות. הוא לא היה בטבעו פשרן. נלחם נלחַם הרבה בימיו גם עם השונאים בחוץ – בּעמדו בראש המכתב-העתי “רסקִי יֶברֶי” וגם עם מנַדיו מבית. מלחמה קשה היתה לו, לאחד משרידי המשכילים, עם “חובבי-ציון” הראשונים בעתון “היום” שלו, מלחמה, שבה נפל “היום”, העתון העברי הראשון שיסד, ונספה בה, – אבל הכֹּל מתוּן-מתוּן, בלי התרגזות יתֵרה, וכאלו גם בלי התעוררות יתֵרה. דומה, שלא היה דבר שירגיז אותו, שיטיל סערה בקֶרֶב נפשו.

הסגנון של קַנטור אין בו כלוּם מן העכוּר, כמו שאין בו כלוּם גם מן התוסס והרותת. כל מה שנתון פה נתון תמיד בכלי טהור. משקיף אתה בעד הדברים כבעד הזכוכית היותר טהורה ולבנה, עד שנדמה לך לפעמים כאלו אין דבר החוצץ בינך, הקורא, ובינו, הסופר. הכל אצלו כל-כך פשוט ומובן מאליו. גם בדַבּרו על-דבר שאלות היום והשעה, גם בנשאו דֵעו על עניני העבר הרחוק או הקרוב, גם בכתבו דברי תורה וחכמה, גם בשפכו על הגליון את פניני חדודיו ומהתלותיו–הכֹּל כל-כך, “פניני”, טהור ונקי עם ברק אטום במקצת.

הוא לא נרתע במהלכו. הלך לו אט, כאלו היה מטַיֵל בפרדס. היה כאן הרבה ממדת האדם שאיננו בן-כפר, שאינו עומד כמבֻלבּל למראה כל דבר ואינו מתריע על כל דבר, אלא מסתכל בו הסתכלות שלֵמה ומבאר אותו באוּר שלם. אבל היתה כאן גם השקפת-עולם מתונה וגם רוח של מתון. קַנטור היה תלמידם של ה"משכילים" הוִילנאים בשנות נעוריו ושל הֶלמולץ ודִי-בּוּאַ-רֵימוֹן בשנות בַּחרותו. הוא היה איש המאמין עוד הרבה בהשכלה ובציביליזציה, עד כי לבו לא נפל עליו גם למראה ההתהוללות של שטֶקֶר וחבריו בארצות רבות בשנות השבעים והשמונים, וגם לשֵׁמע ה"רעמים" של הימים ההם. אמנם הוא ידע והבין כבר, כי רחוק הוא אותו היום הגדול, יום האורה והאחוָה לכל בני-אדם באין הבדל, אבל הוא האמין עוד, כי היום הזה בוא יבוא. הן הכֹּל הולך הלוך והשתלם, הלוך והתפתח, והאדם גם הוא צועד על-כרחו בדרך זו, לקראת האורה, אם כי הוא, כבעל נפש חיה, יש שנרתע קצת במהלכו כלפי השמש ונוטה לפעמים מדרכו. זו היתה האמונה, שהחיתה עוד את קַנטור כל הימים שעמד בראש ה"רוּסקי יֶברֶי", וזו היתה בפיו לרוח-ממללא גם בהרבה מעלי “היום”.

אמונה זו, שהיתה תקועה עֹמק עֹמק בלבו של קנטור, אין בטבעה לעשות את האדם לקנאי וללוחם עז נפש. הן החכמים כבר מבינים מדעתם, שרוח-האדם עולה למעלה למשכיל, ואותם שאינם חכמים, או שמאיזו סבה מן הסבות נתעו בשוא לשנֹא איש את רעהו ולחרחר לּאם בלֹאם, צריך ללמדם דעה ולהבינם בינה. לאט-לאט להם, בדברי חכמים, שבנחת נשמעים. אם להתרגז ולהתקצף, הן רק על הצוררים לנו בנכליהם, אותם שבכַוָּנה תחלה ובדעת שלֵמה הם באים להרע לנו, היודעים את האמת ומתכַּונים למרוד בה, העוללים לנו עלילות, כדי שנקצור את קצירן, ואת אלה יש שדבּר קַנטור דברים יותר עזים ונמרצים, אבל גם פּה–התכריע אותם הגעָרה שלנו? ופה באה לקנטור לעזר אמונה אחרת של המשכילים מטִפוס כזה, אמונה שיש לה יסוד בהיסטוריונוּת שלהם ובתרבות הקבועה שלהם, אותה אמונה על-דבר נצחיות ישראל, שאינה תלויה בשום דבר, רק נצחית היא כנצח… “וקול באזני – קורא קנטור בערב-פסח אחד מעל עלי עתונו בשנת זעם – לא קול ענות גבורה, לא קול ענות נקמה, גם לא קול ענות חלושה, כי-אם קול תקוה טובה והתרוממות הנפש, ודברים טובים נחומים וקדושים: והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. כדברים האלה אמרנו בשנה העברה ולפני עשר שנים ולפני כמה מאות שנה ועדַין הם כחדשים בעינינו!”

קַנטור לא היה איש הזעזועים העזים. הוא היה מתוּן יותר מִדַּי. לא מעט היה בו מירֻשת ה"השכלה" ומן הטוב והרע שבאדם התרבותי. אולם היתה נקֻדה סתומה בלבו של קנטור, שביחס אליה לא היה בו כלל מן המתינות ובנוגע לה כאִלו עמד “מעֵבר לטוב ורע” של בן-התרבות. הנקֻדה הזאת היתה הנקֻדה העברית. כאן, כיון שהגיע קנטור לפסוק זה בשפת המקור, כאלו אזלה לה המתינות שלו וה"משכיל" ביד עם האדם הקולטורי טבעו באיזה מרחק, מעבר לאֹפק… פה דבּר דברים נמרצים, דברים כדרבונות, ושִׁנוניו היו חַדים כחרב פיפיות. חלק גדול ממאמריו ופיליטוניו של קנטור דנים על-דבר חנוך הדור הצעיר על השפה העברית וספרותה, ובאיזה כאב וצער צורב כתב את דבריו על היהודים הצעירים בלי יהדות, בכלי ראשון… עוד בראשית ימיו, בימי ההתחלה שלו, בשעה שנקרא עוד ב"השחר" בשם “נחום בן עוזר הציוסקי”, הדפיס בו מאמר חריף מאד על-דבר חכמי-ישראל במערב אירופה, המתאבקים בעפר הספרים העברים העתיקים, ואינם שׂמים לב אל שפת עבר, החיה, אם מעט או הרבה, בפי סופרי הזמן, עוסקים ב"חכמת ישראל" ומַרצים אותה בכל לשון, מלבד בלשון ישראל… אחר-כך, כשבאו ימי “חבת-ציון”, והיא היתה לכסוּת-עינים לרבים, שלא ידעו מן הַמִּלון העברי יותר משתי המלים האלה, יצא שוב קנטור–בצַותא חדא עם רעו בוקי בן יגלי–להלחם מלחמה עזה עם היהודים החדשים האלה, שהעמידו את כל היהדות כֻּלה על שתי מלים… ועוד בנטות צללי ערב, כשקנטור הגיע כבר לעת זקנה, אחרי שהתרחק כבר מן הספרות, דבּר דברים נמרצים על “ערך הלשון העברית בחיי ישראל” (“רשפים”, חוברות י"ד, ט"ו). הוא דבּר שם רתת גם את הסופרים הצעירים, שיש מהם הרודפים, לפי דעתו, “אחרי כל חדש בספרות האחרות, לקחת כל חדש נוצץ בספרות זרה ולהכניסו אל ספרותנו כמו שהוא “על כרעיו ועל קרבו”, עם כל הנאומים והניבים הזרים לרוח ישראל ולרוח שפתו”. עליהם, על הסופרים ההם, אומר קנטור “לזכור, כי חים ומות ביד הלשון, כי קול משק העט ביד הסופר הוא קול נשימת האומה וכל טפת דיו היוצאת מתחת יד הסופר – היודע ומכיר, כי מלאכת הקודש לפניו – היא טל של תחיה להספרות ולהעם”.

הדברים האחרונים לא נאמרו רק לתפארת המליצה, כי קַנטור לא היה “מליץ” כלל וכלל. במבט כזה הביט קנטור כל ימיו על הסופר והספרות, וזה אשר נתן לו, המתון, כֹּח ועֹז לצאת בכל פעם מגדרו, כשהדבר היה נוגע לכבוד הסופרים והספרות, ולבוא בריב עם ה"מחברים", הרבים בימים ההם, שהיו מבזים בדרכיהם ובמעשיהם את הספרות העברית, ועם הסופרים, שרבים היו ביניהם בימים ההם, כמו בזמן הזה, שלא ידעו והכירו, כי מלאכת-הקֹדש לפניהם. את כל אלה נלחם קנטור תמיד בכל מיני כלי-זין שהיו לו: בבהירות לשונו, בכֹח הגיוֹנוֹ הגדול ובהסברתו הרַבּה, ועל כֻּלם –במשליו הקולעים ובשנוניו המנקשים. הוא גרש מן הספרות בלי חמלה, ככל אשר מצאה ידו, את המשוררים-החרזנים הרבים, שהאפילו אז על האביב היפה בענן שיריהם, ותקע את “יתדותיהם” אל תוך לבם הם. הוא הניף לא אחת את ידו גם על העורכים, השליטים העליונים בממלכת הספרות, ולִמדם פרק בהלכות עריכה והטעם היפה.

המעשה הרב, שעשה קַנטור לספרות העברית, הוא מעשה העתון שיצר, מעשה “היום”. האמצעי הזה להלחם עם הבטלנות הוא פשוט מאד. “אדם כותב בשביל עתון יומי – כותב פרישמאן, אחד מעוזריו הראשיים של קנטור ב”היום" – ויש לו עסק עם חיי-השעה ועם חיי-הרגע ועם החיים בכלל, שוב אין לו אפשרות לכתוב מליצות ולחיות באויר ולחלום פסוקים, אלא עומד הוא על-גבי הקרקע וחי ממש וכותב ממש, ובזה הושם קץ לאותה הבטלנות ואהבת הפסוקים ופטפוטי מלים רק לשם מלים, שנשתרשו כל-כך בספרות הקודמת". אמנם לא הושם עוד קץ פעם אחת לכל אותה הבטלנות ולכל פטפוטי המלים, ורק שִׁגרא דלישנא נקיט פרישמאן, אבל כי מאז בא שנוי רב לטובה, הלא עֵדים הם כל קוראי הספרים והעתונים שלנו.

במעשה העתון כשהוא לעצמו כבר יש הרבה מן המעשה הראוי לקַנטור, ממעשה האוניבֶרסליות והתַּרבותיות שלו. אבל – גם העתון של קנטור היה עתון אוניברסאלי ותרבוּתי. הוא לא נתן בו הרבה, אבל מה שנתן בו נתן במדה טובה ויפה. בגבולות העתון הזה בודאי שהושם קץ לבטלנותו ולפטפוטי המלים. ל"היום" של קנטור ול"בן-עמי" שלו לא היו סופרים רבים, לא היה להם אפילו חֵלק קטן מאותו ה"חיל" הרב, שהיה אז ל"המליץ", אבל הסופרים של “היום” ו"בן-עמי" ידעו, כל אחד ואחד במקצועו, את אשר לפניהם, ולא היתה כאן דריסת-הרגל לבטלנים בעלמא ולפטפטנים.

עִקר החדוש של “היום” היה פיליטון. קנטור העריך תֵּכף את ערכה של השיחה הקלה בעתון יומי, הנקרא בחטיפה, והעלה תֵּכף את המקצוע הזה למדרגה גבוהה. על עמודי “היום” התנוססו מיד פיליטוניו של פרישמאן ושל בוקי בן יגלי. וגם פיליטוניו של קנטור עצמו היו יפים, אפילו לגבי “הצלוחית של פלייטון”, שהריק אז יל"ג ושפכו על-פני עמודי “המליץ”. אמנם הפיליטונים של קנטור לא תמיד אמנותיים היו די-צרכם ושלֵמים די-צרכם, כפיליטונים של פרישמאן וקצנלסון; לא תמיד שמר בהם קנטור את חֹק האחדות של המקום, הזמן והאנשים, שבעִקרו יש לו סמוכין לכל יצירה אמנותית וספרותית. אדרבה, קנטור נהג לרֹב לרפרף בפיליטוניו מענין לענין ולהביא לפני הקורא מעשים ודברים “מארבע כּנפות הארץ”; אבל לפיליטון של קנטור היתה בכל-זאת תמיד צורה של שיחה חיה ויפה. זו היתה בריאה ספרותית הגונה, בעוד שאפילו הפיליטון של יל"ג היה עוד מין בריאה מיֻחדה במינה, בריאה שכֻּלה “לשון”.

ולא רק בפיליטון של “היום” היה חדוש. לרגלי המקרה ש"היום" הביא את הידיעה הטלגרפית באחד מגליונותיו, כי כמעט בכל ערי רוסיה עשו אזכרות לנשמת הסופר הרוסי אקסַקוב, שהלך אז לעולמו, ובאותו זמן גם ידיעה אחרת, כי אחת המשַׂחקות המצֻינות ביותר זכתה לכבוד גדול בשחקה על הבימה את אחד החזיונות הקלַסיים, התפרצה אז מחלֹקת בעתונות העברית, וקַנטור היה מֻכרח לצאת מגדרו ולהודיע, “כי אחת המטרות, אשר היו לנגד עיניו בהוצאת “היום”, היתה – להרחיב את גבול המושגים והידיעות בין אחינו הקוראים רק עברית, לתת את העולם בלבם, להראות להם, כי הרבה דעות, מושגים, צרכים וענינים, שאלות ופתרונים יש בעולם, אשר לא ידעו הם ואבותיהם, כי יש אור וצללים, יש חסרון ויתרון, יש טוב ורע בחיי העמים המשכילים, אשר לא ראו אחינו גם בחלום” (“היום”, שנה א', גליון קל"ז). וכן הרחיב באמת את גבול המֻשגים והידיעות, גם בעתונו “היום” וגם בירחונו “בן-עמי” (בַּחוברת השלישית של “בן-עמי” הדפיס קנטור מאמר אמנותי כללי על-דבר טולסטוי האמן, שנכתב בידי זלמן עפשטֵין, דבר שכעבור עשר שנים לא התיר אותו עוד אחד-העם לבוא בקהלנו), והראה לדעת, כי חותר הוא להגיע אל המטרה, אשר הציב לו בתחלה: לברא מכתב-עתי, ש"אינו מיוחד רק לצרכי עמנו ושאלות חייהם, כי אם לכל שאלות החיים וצרכיהם, למען הקוראים עברית" (“היום”, גליון א').

לא רבים הם המאמרים בעלי רֹחב והֶקֵּף גדול, שכתב קנטור בעצמו. ביניהם מיֻחדים מאמריו שכתב על “דור המאספים” (ב"מאסף", שיצא מאת המחלקה “להרחבת שפתנו הקדושה וספרותה” שעל-יד “חברת מפיצי השכלה בארץ רוסיה” בשנת תרמ"ז וב"בן-עמי", חוברת א', בשם “על פרשת דרכים”, וגם בחוברות ב' וג', בשם “בית-המדרש ובית-הספר”), שבהם הרחיב את גבול הַמֻשׂג של “עושי-היסטוריה” והכניס לתוכו גורמים רבִּים, רוחניים וגשמיים, תרבותיים ומדיניים. דומה שבמאמרים האלה הוא נמשך אחרי הצד הכללי, האוּניבֶרסלי של בני הדור ההוא ואחרי השאיפות הרַבּות, התמימות עוד והמתונות, בעִקר של הימים הראשונים, ימי בן-מנחם.

באורו של קַנטור היה דבר-מה מאור החסד של זריחה שלא-בעונתה. היא כאִלו עוררה את הרגש על-דבר שקיעה. ואמנם שקעה שמשו עוד קֹדם שהגיעה זמנה ולשקוע.

תרע"ח.