למלאת לו חמישים שנה

ר' שמחה אסף שייך לחוג החוקרים והחכמים העברים שהתורה היא עדיין אצלם כלל, ולא פרט של מקצוע מוגבל בלבד. שדה עבודתו וחקירתו הוא הספר העברי ותרבות הספר של העברים במשך תקופה גדולה וארוכה, למן חתימת התלמוד הבבלי עד לימי ה"השכלה". ושדה זה מטבע בריאתו מקיף וכולל ערוגות רבות ותלמים רבים, ותלמים בתוך תלמים, והוא כמין שדה מנומר בקלחיו השונים. ענייני כיתות בישראל ועניינים של יהודים רחוקים, יהודים בקצווי המזרח ומערב, עניינים של הלכות ועניינים של מנהגות, ושל אמונות ואמונות תפלות, ושל שיחות ואגדות, ושל דרכי חינוך, ושל סדרי בית־דין וענייני משפט וענייני קנסות וענשים בבית־דין, ושל חיי־משפחה בישראל בחילופי דורות ואקלימים, והיחס אל הספר, והיחסים בין אנשי־ספר, מבעלי ההשקפות ובעלי הדעות השונות, והיחסים בין מרכזים של תורה למרכזים, והיחס של כולם אל המרכז הארץ־ישראלי, וענייני ארץ־ישראל וסביבתה. זה ועוד הרבה כיוצא בזה, נכנס לשדה ההסתכלות והראיה של מי שבא לעסוק, בדרך ובאופן של מחקר, בספרות “רבנות” של ימי־הבינים, יער עבות, שמוצאו שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, ושאר ספרי־ההלכה הקדומים, ועל ידם הספרות המדרשית הענפה, שהיא לא אחת לגבי ספרות ההלכה בבחינת “שער כותש”, והיא כמשתרגת ועולה על צוואריה ולופתת אותה ואת עמודיה. – ר' שמחה אסף, הנוטה מטבעו לאסוף הרבה והוא כשמח לפעולה גדולה, מצא כר נרחב לפעולתו בשדה־חקירה זה.

ראש־פינה למחקר של ספרות רבנית היא החקירה בספרות של תקופת הגאונים, שהיו ראשונים להוראה וכראשונים לפירוש ההלכות והעניינים שבתלמוד. תקופת הגאונים, שהיתה בראשית פעולתה של “חכמת ישראל” התקופה “האפלה ביותר והכבדה ביותר בדברי ימי היהודים”, כדבריו של דוד קויפמן במאמרו לזכרו של שי"ר, הראשון שהאיר לעבר פניה של תקופה זו, זכתה אחר־כך להארה מרובה יותר על־ידי החכמים שבאו אחרי הראשונים וחכמי־ישראל בימינו הגדילו לעשות בזה, ומצאו מקום רב להתגדר בבקעה זו, אחרי המציאות הגדולות שנמצאו, ב"גניזה" שבקהיר, ובחלקן בבתי־גנזים אחרים, מבנות התקופה הזאת. עם החכמים שנתנו את דעתם הרבה על בדיקת הגנזים משל תקופה זו ועל איחוי הקרעים והארת העניינים והמעשים, הנזכרים בהם, נמנה גם ר' שמחה אסף, ואחדים מספריו הראשיים מוקדשים לפרסום “תשובות הגאונים” מתוך ה"גניזה" ושרידים מהן, ושרידים מספרי־הלכה ראשונים אחרים ותעודות אחרות משל תקופה ראשונה זו, כגון “ספר השטרות לרב האיי גאון” (“מוסף התרביץ”, ירושלים) האוסף הראשון של “ספר שטרות”, לפי נוסחאות המסורת, שהגיע לידינו. במקצוע זה של פרסום דברים משל אותה תקופה, שהמציאות שנמצאו ממנה נתפזרו לכמה בתי־גנזים, ולא־אחת נפזרו עלים־עלים – במקצוע זה. שכמה מראשי־החכמים בדור זה של “חכמת ישראל” עוסקים בו כל אחד לעצמו, יש שדברי החכמים משלימים זה את זה, ודברי־תורה אלה יש שהם עניים במקום אחד והם עשירים במקום אחר, ויש שזה פתח רק פתח קטן בגילוי אחד הגנזים והשני החרה־החזיק אחריו וגילה יותר ויותר, ומזה ומזה תסתיים שמעתתא.

עניין קרוב לענייני תקופת הגאונים הוא דבר התחדשות הגאונות בבבל, בבגדד, כמאה שנה אחרי סיומה של תקופת הגאונים, והמשכה במאה הי"ב והי"ג. הגילוי העיקרי של גאונות בבלית זה הוא של רש"א פוזננסקי בספר Babylonische Gaonim im nachgaonischen Zeitalter שהדפיס בברלין סמוך לזמן התפרצות מלחמת־העולם.,בקיץ 1914. פוזננסקי יגע למצוא, עפ"י ידיעות והשערות שונות, גם את שלשלת הדורות והיוחסין של גאוני בבל אלה. והנה פרסם ר"ש אסף ב"תרביץ", שנה א', “קובץ של אגרות ר' שמואל בן עלי ובני דורו”, על פי כתבי־יד של אוסף פירקוביץ בלנינגרד – ור' שמואל בן עלי היה החשוב בגאוני־בבל אחרונים אלה, והוא ידוע לנו גם ממה שסיפרו עליו ר' בנימין מטודילה ור' פתחיה מרגנשבורג בספרי מסעותיהם וגם ממה שהזכירו הרמב"ם באגרותיו ודיבר על פרסום מעלותיו וידיעותיו – ועל פי אגרות אלה יש לתקן הרבה באותה שלשלת הספרות של גאוני בבל, והאגרות מכילות חומר חשוב להארת התקופה הזאת בחיי היהודים בבבל ובסוריה.

לפרסומים של ר"ש אסף מתקופת הגאונים ומהתקופה שבאה אחריה במזרח מצטרף מאמרו “לצמיחת המרכזים הישראליים בתקופת הגאונים”, שפירסם ב"השלוח" כרכים ל"ה ול"ט. מאמר זה עם המאמר “בבל וארץ־ישראל בתקופת הגאונים”, שפרסם ב"השלוח", כרך ל"ד – מהפרסומים הראשונים של ר"ש אסף – מהווים יחד פרק נאה בסיכום החקירות בעניינים חשובים אלה, עד הזמן ההוא, שעסקו בהם ראשונים ואחרונים, בהוספת כמה חידושים, בפרטים וגם בכללים.

עוד במאמר הזה ב"השלוח", ועוד קודם במקצת במאמר על “עם הספר והספר” ב"רשומות" כרך א', הראה ר"ש אסף, כי יודע הוא לצרף צירוף נאה חומר שונה ומגוון ויודע הוא ליצור ממנו תמונה שיש בה מן השלמות, ובלכתו אחר־כך עם הזרם של “חכמת ישראל” בדורנו, הנוטה יותר לאסוף חומר לבניינים מאשר לנסות את כוחה לבנות את הבניינים עצמם, נתן את לבו לסדר באחדים מספריו סידור נאה חומר משל תקופות שונות ומשל ארצות שונות בעניינים מסוימים.

ספרו “העונשין אחר חתימת התלמוד” (“ספריה משפטית, יו”ל ע"י ד"ר יהודה יונוביץ", ירושלים תרפ"ב) – חומר לתולדות המשפט העברי, מתוך “שאלות ותשובות”, ומקורות אחרים – יש בו כדי לעניין קהל רחב מזה העוסק בתולדות המשפט העברי. ידענו על ענשים שנענשו אנשים מישראל בידי ישראל פה ושם בגלויות ישראל, אבל המחבר בספרו חושף לפנינו חומר רב של ענשים, ומהם חמורים ביותר, שנענשו אנשים בישראל ברשות בית־דין ישראלי ובידי בית־דין בארצות שונות: בבבל, באיטליה, בספרד, באשכנז, בפולין וליטה, ובתקופות שונות, ואנו רואים לפנינו לא רק ענייני בית־דין ודברי הלכות, אלא לא־אחת גם דרכי־חיים של יהודים מתפרצים או פריצים בתוך החומות של הגיטאות השונות.

יותר עניין לעוסקים בענייני משפט והלכות בלבד הוא ספרו של אסף: “בתי הדין וסדריהם אחר חתימת התלמוד” (הספריה המשפטית הנ"ל, ירושלים תרפ"ד) אף כי גם פה ניתן למי שאינו עומד בשערי משפטים להסתכל בחומר המגוון שהובא בספר ולראות בו את היחסים שבין הציבור בישראל ובין היחידים בהמשך הדורות, וכן בין שלטון הקהל ובין בית־דין ומנהגים שונים של בית־דין ועניינים שונים שבאו לדין.

דבר שיש בו עניין לכל אדם משכיל בישראל הוא ספרו של אסף: “מקורות לתולדות החינוך בישראל” – מתחילת ימי־הבינים עד תקופת ההשכלה (ג' כרכים, הוצאת “דביר”, תל־ אביב, תרפ"ה–תרצ"ו). חוץ מזה שהחינוך הוא עניין לפרט כמו לכלל, ליחיד כמו לציבור, הנה מטבעו של החינוך בדור או במקום ובסביבה לשקף את דרכי המחשבה של אותו דור או מקום וסביבה ודרכי החיים שלו, שלהם הוא מחנך את ילדיו ואת נעריו ונערותיו. במקורות לתולדות החינוך בישראל בהמשך הדורות יש איפוא גם ממקורות לתולדות ההשכלה בישראל ולתולדות התרבות. וכבר חיבר גידמן בספרו הידוע “תולדות החינוך והתרבות של יהודי המערב בימי־הבינים”, שבתרגום העברי של פרידברג נקרא בשם “התורה והחיים בארצות המערב בימי הבינים”, את החינוך והתרבות, ושיקף על־ידי כך יפה את חיי התרבות וההשכלה בישראל בימי־הבינים בשלושת המרכזים של אירופה המערבית: בצרפת, באיטליה ובגרמניה (על החינוך העברי בספרד בימי הערבים חיבר גידמן ספר מיוחד). אסף הסתפק רק בחינוך, אבל היקף התקופות והארצות הוא גדול בספרו הרבה מבספרו של גידמן, והוא כולל את ארצות המזרח והמערב ומתקופת הגאונים עד תקופת ההשכלה, וכאמור, נשקף לנו מן המקורות הרבים גם פרצוף פני ההשכלה והתרבות של הדור, ושל המקום והסביבה, ואינו דומה למשל, החינוך, שחינך ר' יהודה אבן תבון, המתרגם הידוע של “האמונות והדעות” וספר “הכוזרי” ועוד, בצרפת הדרומית, בפרובנס, את בנו, ר' שמואל אבן תבון, מי שעתיד היה להיות מתרגמו של ספר “מורה נבוכים”, לחינוך שחינכו באותה שעה יהודים אחרים באותה תקופה את בניהם בכמה ארצות אחרות. ואף בארצות אחרות וביחוד בארצות דרומיות, אנו רואים במקורות לא אחת התנגשות בין הספר ובין החיים, שלא תמיד רצו להיכבל ולקבל עליהם את העול הכבד.

המסגרת הצרה של רשימה אינה נותנת מקום לעמוד עוד על כמה עבודות איסוף וחיקור, קטנות יותר, של ר"ש אסף, שיש בהן עניין לתולדות התרבות העברית בארצות שונות ובתקופות שונות. אולם ר"ש אסף, אחד הפעילים ביותר והפורים ביותר בין חכמי־ישראל בדורנו, עתיד עוד בוודאי לפעול הרבה, ויש לקוות שיתן לנו עוד הזדמנות לעמוד – ואולי בשעה כשרה יותר לכך – ביתר פירוט על ספריו, ואף על מאמריו.

ת"ש