למלאת לו שבעים שנה

שדה עבודתו של ר' חיים ברוֹדי בחקירת הספרות העברית משתרע על פני מרחבים רבים בגבולותיה של ספרות ימי־הבינים, ועד גבול העת החדשה יגיע. אולם את אהלי אפדנו נטע בחלקה הטובה והחמודה ביותר של שדה זה – זו של שירת ימי הבינים העברית, בה הקים בניינים לתפארה, החיה מערימות עפר כתלים שמטו לנפול, ריפּא הריסות ושברים, וחזר והציב שערים שטבעו לארץ והעלה מן המצולות מצילות של זהב. והוא חפר וכרה בלי הרף במכרה האבות ומצא והוציא משם פנינים וכל כלי יקר – ואיזן וחיקר ותיקן את אשר ראה ומצא, האיר אותו באור שכל בהיר, שאינו קר לחמודות היופי והשירה.

כוחו של ברודי גדול בעצם השירה, שירת ימי־הבינים העברית, שנתן. ואף כל התאמצותו היתה נתונה לכך, לתת אותה בעצמה, עד כמה שאפשר – כמו שהיא, בלי הוספת נופך. בדיקה נמרצת של כתבי־יד ועל־ידי כך גירסה נכונה. בחינת מקורות והתעמקות במקורות ועל־ידי כך זהירות בתיקונים ומילואים, ודוקא כשהם נראים יפים וטובים מאד ו"מובנים מאליהם" – אלה היו ליסודות לו בנתינת המקורות של שירת ימי־הבינים זו, הנבדלת הרבה מן השירה של ימינו, וממילא היא נבדלת הרבה גם מאופן התפיסה שלנו בדורנו. ובהארות והערות שלו,שהוסיף על דברי השירה במקורות – אף שם השתדל להאיר את הדברים מתוך עצמם, מתוך דרכי ציור ודרכי לשון של התקופה, שאין איש בימינו בקי בהם יותר ומכיר בהם יותר ממנו, או מתוך מקורם שחשף במקורות – בקרי או כתיב במקרא או במאמר – לא אחת בודד ו"נעלם" – בדברי חכמים.

אף ביאליק, שנתן לכל הפחות חמש־עשרה משנות חייו הפוריים, שהיו מלאים כולם תנופה גדולה של יצירה ומרץ־פעולה, לאוצר השירה העברית בימי־הבינים, וביתר דיוק: ל"אוצר שירת ישראל בספרד" – אף הוא החשיב בראש ובראשונה את הנתינה של השירה עצמה בשלימות הראויה. יש לראות בזה גם מהשפעת השאיפה לתחיה העברית, המעוררת בלבבות את הצפיה לתחית המתים, הענקים ההיסטוריים, שיקומו בלבושיהם ויחיו מחדש את חייהם. אף בימי “חכמת ישראל” הראשונה, שנתנה את לבה הרבה לחקר הפּיוט, היתה שאיפה זו בלב חכמים אחדים, ויותר מכל היתה חיה בלב שד"ל, שהאמין בעתידות האומה, והיא שעוררה בו את החדוה למראה הדיואן של ר' יהודה הלוי, כפי שהביע אותה בהקדמתו ל"בתולת בת יהודה", ועוררה בו את התשוקה להוציאו לאור עולם בשלימות האפשרית, מנוקד ומבואר – מה שנתקיים בידו רק במקצת, בחלק מהשירים שבדיואן, ונתקיים אחר־כך בידי ר' חיים ברודי, שהוציא את הדיואן כולו, אף כי גם הוא לא השלים עדיין את הביאור לחלקים האחרונים – חלקי שירת הקודש, ולא נתן עוד את העוללות והפֶרט, שהבטיח לתת בסוף הספר (ויש לשער שיש בידו לתת גם תיקונים להערות והביאורים).

ב    🔗

הוצאת הדיואן של ר' יהודה הלוי – על־ידי “מקיצי נרדמים” – היא עד היום הגדולה בפעולותיו של ר' חיים ברודי מבחינת המשקל וההיקף. ולולא עשה אלא דבר זה בלבד, לתת את שיריו של גדול המשוררים העברים בהוצאה מתוקנה, על־פי כתבי־היד ועל־פי דפוסים מדפוסים שונים, בקביעת נוסחאות וקביעת הניקוד, עם הערות – בשירי החול (שירי החול כוללים גם שירי ציון ושירי המסע אליה) – המראות גם על נוסחאות אחרות ועל מקורות והשוואות ועם ביאורים המכניסים לתוך תוכה של המחשבה הפיוטית בלשון קצרה שאין בה כדי להסיח את הדעת מן העיקר, כנהוג לפרקים בדברים כאלה – לולא פעל ועשה אלא דבר זה בלבד כבר עשה גדולות לספרות ישראל. בספר שיריו של ר' יהודה הלוי, שנערך בידי א. א. הרכבי, המצוי בידי הקורא העברי, יש ר"מ שירים (אם נצרף אליהם גם את המכתבים והחידות), שרובם נדפסו, ואף נתבארו, קודם על־ידי שד"ל ב"בתולת בת יהודה" (פראג ת"ר) וב"דיואן" (מגילה ראשונה) שהוציא שד"ל על־ידי “מקיצי נרדמים” (ליק 1864), בעוד ששירי־החול בלבד בהוצאת הדיואן על־ידי ברודי כוללים תמ"ו שירים. נוספו עליהם שט"ז שירי־קודש בשני הכרכים האחרונים של הדיואן – והרי תשס"ב משירי ר' יהודה הלוי. ואף כי שירי משורר כהלוי אין דין כפל ומשולש חל בהם ואין הולכים בהם אחר רוב מניין; אבל רוב מניין זה יש בו עם זה גם רוב בניין – על־ידי מלאכת הבניין, השלמה הרבה יותר של ברודי, על מי שקדמהו.

מלאכת־בניין זו ארכה שלושים ושבע שנה – משנת תרנ"ד, שבה יצאה החוברת הראשונה של הדיואן, עד שנת תר"ץ, שבה יצא הכרך השני של שירי הקודש. ודאי היו כמה גורמים בדבר שהמלאכה ארכה זמן רב כזה, אבל לא האחרון בגורמים האלה היה בוודאי הקושי של מלאכת העבודה. עוד כשבא שד"ל להדפיס משירי הדיואן, שכתב־היד שלו היה בידו, ב"בתולת בת יהודה" התאונן על הקושי שבדבר, ובאגרות אל יה"ש כתב: “כמה ימים ישבתי משומם על הבנת מלה אחת או מליצה אחת”, ו"העבודה הזאת היתה לי באמת עבודת פרך" (אגרות שד"ל, ע' 629), וכשבא להוציא אחר־כך את ה"דיואן" חזר לספר על זה, כי “המלאכה כבדה לא מעט, לרוב המאמרים הקשים הנמצאים בו – בדיואן – אשר הם כחידות סתומות” (שם, ע' 934), ושוב התאונן והתנצל, כי “המלאכה ארוכה וכבדה מאד למי שרוצה לעשותה באמונה” (שם, ע' 945). עשיה באמונה היא תנאי ראשון לכל מלאכה, ומכל שכן במלאכת קודש כזו, ואפילו כשיש עם עשיה זו גם ידיעה עמוקה ושאר התכונות הדרושות. על־ידי כך ארכה בוודאי כל־כך המלאכה בידי ר' חיים ברודי. אבל ניתן לשער, כי מי שמשקיע את עצמו במידה זו בעולמו של משורר כהלוי לא קל לו גם להיפרד ממנו, ויש מצד זה לקנא בר' חיים ברודי, שנזדמן לו לחיות כחצי חיי־אדם במחיצתו של משורר כר' יהודה הלוי.

ג    🔗

סמוך לזמן שהתחיל בו ברודי את עבודתו בהוצאת הדיואן של ר' יהודה הלוי התחיל לפרסם שירים עם ביאורים מדיואן אחר של אחד מגדולי השירה העברית בימי־הביניים – מהדיואן של ר' משה בן עזרא (“עשר שירות משירי הרמב”ע" בספר היובל לשטיינשניידר בשנת 1896, ובאותה שנה גם ב"מאנאטס־שריפט" מיסודם של פראנקל־גראַץ), וכעבור זמן קצר ניגש להוציא “שיר השירים, ספר כולל כל שירי החול אשר שר המשורר, הנשגב והנעלה שלמה בן יהודה אבן גבירול”, עם הגהות וביאורים שלו. מספר “שיר השירים” זה יצאו רק שתי חוברות, אבל ר' חיים ברודי הוסיף לפרסם אחר־כך משירי בן גבירול עם ביאוריו והגהותיו, ולהוצאת שירי בן גבירול של ביאליק ורבניצקי הוסיף ברודי – בסוף הכרך השלישי – “הערות לשירי רשב”ג כרך ראשון", שביאליק הכריז עליהן בהקדמה לאותו כרך כתוספת ש"הן כעיקר" והרים אותן על נס, כי “מלאות הן ביאורים מחכימים ונוסחאות מאירות עינים במקומות רבים”. ויותר ממה שפרסם משירי בן גבירול הוסיף ר' חיים ברודי לפרסם משיריו של ר' משה בן עזרא, עם הגהותיו וביאוריו, ופרסם ביאורים לחלק מספר התרשיש (“עין תרשיש” ב"יאהרבוך" של האגודה הספרותית היהודית לשנת 1927 – פרנקפורט ענ"מ) של ר' משה בן עזרא, זה “ספר הענק”, ענק־חן, לצוואר נשיא ושר בישראל, וגם לצוואר בת־שירתו של משורר ואמן בישראל.

לשיריו של ר' משה בן עזרא שמר ר' חיים ברודי אמונים במשך זמן רב, וכשנפתח המכון לחקר השירה העברית של ימי־הבינים על־ידי ז. שוקן, ור' חיים ברודי הועמד בראש המכון, יצאו בסדר הראשון של ספרי המכון כספר ראשון שירי החול של ר' משה בן עזרא (הוצאת שוקן, ברלין תרצ"ה), הכולל את שירי הדיואן, שירי האזור, מכתבים ואת ספר הענק, הוא ספר התרשיש, שהוציאו בשעתו הברון ד. גינצבורג (ברלין תרמ"ו).

בהוצאת שירת חול זו של ר' משה בן עזרא עסקו, כידוע, גם ביאליק ורבניצקי, שהוציאו חלק משירי החול של ר' משה בן עזרא – ע"ז שירים עם הערות וביאורים – בשנת תרפ"ח, בשני ספרים, וביאליק היה נלהב כל־כך למלאכה זו, שכתב באחת מאגרותיו: “מרגיש אני בכל יום, בשבתי על מלאכתי, אחד מששים מעין תחית המתים, ואולי היא תחית המתים ממש” (אגרת לי. א. ניידיץ, נדפסה ב"ספר ביאליק", בעריכת פיכמן, ע' 70). ועוד באותה אגרת: “פעמים שאני מקנא בעצמי על שזכיתי לחפור ממטמונים את כל אוצרות ההם”. אבל אחרי צאת שני הספרים לא הוסיפו ביאליק ורבניצקי להוציא יותר משירי הדיואן, אם מפני שהיו נתונים לעבודות אחרות בשדה שירת ימי־הבינים העברית ובשדות האגדה, ואם מפני שנרתעו לאחור בראותם את כל קשי המלאכה. על הקושי הזה רומז ביאליק בהקדמה לשני הספרים שהוציאו הוא ורבניצקי, אבל הדבר נתברר לו בוודאי יותר אחרי קראו דברי ברודי במאמר־הביקורת שפירסם אחרי צאת שני הספרים¹. ברודי סיפר שם עד כמה נרתע הוא במשך שנים רבות, בכל נסיונו הרב בשדה־עבודה זה, לגשת להוצאת הדיואן של ר' משה בן עזרא על־פי כתב־יד שלא זה בלבד שהוא משובש, אלא שיש בו מהמורות וחלקלקות וקוצים שאינם כסוחים, והודה שלא אחת נכשל אף הוא במה שפרסם מדיואן זה. לא היה בדברי המאמר הזה משום עידוד לביאליק ורבניצקי במלאכתם הקשה והם הרפו, אם מטעם זה או מטעם אחר, ממנה, ובינתים נסתלק ביאליק, וברודי הוציא אחר־כך את הדיואן, בהוספת יתר שירי החול, מהנדפס ומהבלתי נדפס, של הרמב"ע.

ברודי הוציא קודם את הכרך של השירים עצמם והבטיח להוציא כרך שני² שיכלול את ביאוריו לכרך הראשון ואת הערותיו, ובו הבטיח לדבר גם על תכנית מלאכתו ואופן עבודתו לכל כלליה ופרטיה. הכרך הזה לא יצא עדיין (לפי השמועה יצא בקרוב), וכל עוד שלא יצא הכרך הזה קשה למי שאין לפניו כתב־היד של הדיואן, ושאר המקורות שהיו פתוחים לפני בעל־מקצוע מובהק, מומחה ממדרגה זו של ברודי, אף הם אינם פתוחים כולם לפניו, לדון בכל היקפה של העבודה הזאת וטיבה. אבל אף מי שהוא רק במדרגה של חובב ספרות ימי־הבינים ואוהב מלאכת־מחשבת ושירה עברית יוכל אחרי קריאה של עיון בספר לראות מה נשתכללה המלאכה בהוצאת ספר־שירה נהדר ואדיר זה של אמן השירה העברית בימי־הבינים.

ד    🔗

ממשוררי־ספרד העברים הגדולים ב"תור הזהב" זכה הרבה בחייו ר' שמואל הנגיד ולא זכה אלא מעט מאד אחר מותו. מפליא גורל ספריו של מי שהיה מנגידי־הרוח הגדולים בתולדות ישראל בימי־הבינים, אישיות בעלת היקף יצירתי רב מאך ובעלת משקל תרבותי גדול ומספריו לא נשארה לדורות אלא פליטה קטנה בדמות “מבוא התלמוד” הידוע. ואשר לשירתו שמענו מפיו של ר' משה אבן עזרא, כי “היו לו הרבה מקנאים ומחפשי־מומים, שבאו אחריו והתנפלו עליו ומצאו פגמים בבתים אחדים משיריו”. הם “התנפלו עליו כאשר תתנפלנה החיות הטורפות על הכבשים והנץ על העופות. הם גינו אותו בחיבוריהם והתנפלו עליו בספריהם. הם התנקמו ממנו כשהוא בקבר וקרעו את בשרו אחרי מותו” (“שירת ישראל”, תרגום ב. הלפר, ע' ס"ז). אם הם השכיחו את שירתו, שהיא בעלת עצמה כבירה, מיוחדה, או נשכחה מסיבות אחרות, בין כך ובין כך, ואף בבוא זמן השבת האבידות הגדולות של שירת ישראל וספרותו בימי־הבינים על־ידי “חכמת ישראל” – היתה אבידת שיריו של הנגיד מן האחרונות להישבון, עד כי בזמן שכבר הדפיס שד"ל קובץ משירת ר' יהודה הלוי (“בתולת בת יהודה”, פראג ת"ר) עוד כתב: “ר' שמואל הנגיד מת בשנת תתט”ו (1055 למניינם), ועדיין, אחר שמונה מאות שנה, לא נדפס משיריו דבר קטון או גדול" (“ציון” של יוסט וקריצנך, שנה א’–תר"א, – חוברת אייר). אמנם במקום אחר (“כרם חמד” ד', ע' 33) מציין שד"ל פיוטים בחתימת שמואל או שמואל הלוי, שנדפסו במחזורים של מנהגי אשכנז וספרד והם להנגיד; אבל משירת החול הגדולה שלו, שבחלקה אף היא “קודש”: תהילה ושירה לאלהים, לא מצא עוד שד"ל לפניו שום דבר נדפס, והוא שקינא לכבודו של “אחד מגדולי ספרד בתורה, בחכמה, ביראת חטא ובמעשים טובים ובגדולה וכבוד וממשלה”, והשתדל להשיג העתקה מספר “בן משלי” של הנגיד, אולם כתב־היד הזה, שאותו השתדל להעתיק, היה רק חלק מכתב־היד של הספר, וממנו פרסם שד"ל חלק קטן. אחריו החרו החזיקו אחרים ופרסמו אף הם ממשלי הנגיד ומשיריו, עד שהוציא א. א. הרכבי את “זכרון רב שמואל בן יוסף הלוי” (“זכרון לראשונים” א’ – פ"ט פטרבורג תרל"ט), והוא, שהיה עד התקופה האחרונה ביותר האוסף הגדול ביותר של שירי הנגיד שנדפסו, כלל אף הוא רק חלק קטן מאד מהדיואן השלם של הנגיד, שהוציאו לפני שנים אחדות (בשנת תרצ"ד) ד. ס. ששון בשלמותו – אבל לא על צד השלמות – והוא כולל אלף ותשמ"ג שירים, שמהם למעלה מאלף ות"ק ראו אור הדפוס בפעם הראשונה.

בין מפרסמי שירי הנגיד מתוך “גניזות” אנו מוצאים גם את ר' חיים ברודי (“משירי ר' שמואל הנגיד” – “האשכול” של גינציג ופוכס, ספר א'; “קרנים מהאור הגנוז” בספר־היובל לא. ברלינר), ולא זה בלבד אלא שבשנים האחרונות שלפני מלחמת־העולם ניגש ר' חיים ברודי להוציא את “כל שירי ר' שמואל הנגיד” והוציא מהספר הזה – ב"ביבליותיקה גדולה" של “תושיה” – ג' חוברות, שאחת מהן לא הגיעה לידי הקוראים והחוקרים מפני התפרצות המלחמה. החוברת כוללת כמה משיריו הנבחרים של הנגיד, וביאוריהם ונוסחאותיהם אף הם נבחרים ויקרים.

ה    🔗

ר' חיים ברודי לא הסתפק בהוצאת שירי המשוררים הספרדים בלבד (מלבד שירי הענקים שבמשוררי ספרד העברים הוציא ממטמוני מסתרים את שיריהם של כמה מן המשוררים הספרדים שלא הגיעו למעלה רמה כזו, כגון את “ספר הענק” לר"י אלחריזי – ב"זכרון לאברהם אליהו" הרכבי, פטרבורג תרס"ט – “משירי ר' משה הכהן אבן ג’קטילה”, מבני דורו של ר' שמואל הנגיד– “ידיעות לחקר השירה העברית”, ירושלים, ספר ג’ – “שירים ומכתבים מר' מאיר הלוי אבולעפיה” –– שם, ספר ב’ – ועוד), אלא הוציא גם שירים וספרי־שירים של פייטנים ומשוררים עירם בני מדינות אחרות, שהם פחות בעלי מדרגה בשירה מהמשוררים העברים הספרדים: מהם ראשונים, בני תקופה שקדמה לתקופת הזוהר של השירה העברית בימי־הבינים, כגון פיוטי ר' יהודה בן קוריש (“הצופה בארץ הגר”, שנה ב'), מחכמי אפריקה הצפונית במאה הט', ופיוטים ושירי־תהילה מרב האיי גאון (“ידיעות המכון לחקר השירה העברית”, ירושלים, ספר ג'), ומהם אחרונים – בני תקופה שלאחרי תקופת הזוהר, – כגון הדיואן של ר' אלעזר בן יעקב הבבלי, שהוציא ברודי לפני ג' שנים על־ידי “מקיצי נרדמים” (ירושלים תרצ"ה), והוא של משורר עברי בבגדד שתקופת פעולתו היתה בחצי הראשון של המאה הי"ג, ו"מחברות" עמנואל הרומי (הוצאת “אשכול”, ברלין, תרפ"ו, מחברות א’–ח'), שלא הוצאו אמנם מ"גניזה", כיון שנדפסו קודם כמה פעמים, אבל נדפסו בשגיאות והעלו עם כל הדפסה והדפסה טעויות מרובות.

כחוקר מתייחס ברודי כמעט במידה אחת לכל הבעות השירה והפיוט העבריים של ימי־הבינים, אם כי כבעל נפש מתפעלת הוא מתפעל, כמובן, ממה שראוי להתפעל ממנו. התפעלות זו מבצבצת ויוצאת מבין השיטין. אבל בתוך השיטין הוא חוקר ומבאר את החזיונות הבינוניים והקטנים בשירה ובפיוט כמו שהוא חוקר ומבאר את הגדולים. כי לא אחת יש ללמוד מן הבינונים והקטנים האלה ויש לצפות גם מהם לחידושים.

ו    🔗

עיקר עסקו של ר' חיים ברודי הוא, כאמור, בהוצאת דברי המשוררים עצמם מתוך “גניזות”, הגהתם, השלמתם וחקירתם. הוא הרים מלאכת־סופרים זו למדרגה של מלאכת־מחשבת. וליד מלאכת־מחשבת זו נשנו על ידו גם כמה וכמה הלכות היסטוריות. אם אבוא למנות את ההלכות האלו, שנתחדשו בבית־מדרשו, אחת אל אחת יארכו הדברים. אסתפק באחדות מהן– והן מחקירותיו ובדיקותיו בתקופה האחרונה.

כפי שנזכר למעלה הוציא ברודי “פיוטים ושירי־תהילה מרב האיי גאון”. והנה היה הדבר שנוי זמן רב במחלוקת אם חיבר רב האיי גאון פיוטים ושירים, ואם הוא בעל הפיוטים והשירים שיחסה לו המסורת. המומחים נטו ביחוד לשלול מרב האיי את חיבור “שירי מוסר השכל”, שבהם יש מעין ציווי לדעת חכמת החשבון, הרפואה והתכונה, והוא נתחבר במשקל של בעלי ההשכלה הזרה, ההשכלה הערבית בעברית, במשקל של יתדות ותנועות, שלא נתקבל על נקלה על לבות היהודים ונחשב להם כמה זמן כזר. אולם יש שנטו לשלול מרב האיי גם את חיבורם של פיוטים אחדים, שיחסו לו, כיון שדעתם של גאוני פומבדיתא לא היתה נוחה מהפיוט, ואף כשנמצאו פיוטים שהם ודאי לרב האיי ראו אותם כבעלי לשון עמוקה וקשה ולא ראו אותם כמתאימים לסגנון הפיוטים שיחסו לו מכבר ולסגנון השירים של “מוסר השכל” ועל־ידי כך גברה עוד יותר השלילה לגבי השירים המיוחסים לו. עכשיו הוציא ברודי שורה של פיוטים ושירי־תהלה מרב האיי גאון, והם בעלי סגנונים שונים, ועל־ידי כך הוא מבסס את דעתו, שחיבר רב האיי גאון שירים ופיוטים בסגנונים שונים, ומצא על־ידי כך ביסוס גם ל"שירי מוסר השכל", ורב האיי גאון לא זה בלבד שנכנס לשורת הפייטנים העברים בימי־הבינים, אלא שנכנס גם לשורת המשוררים שחיברו שירים במשקל העברי של ההשכלה הערבית, והוא אשר ציווה לדעת חכמות – ונפקה מינה הרבה להארת אישיותו של הגאון האחרון בזמן, שנחשב לראשון במעלה.

את ר' מאיר הלוי אבולעפיה, שכתב את “אגרת הקנאות” לחכמי לוניל על דעותיו של הרמב"ם בענין תחית המתים ופתח בזה את הוויכוח על־דבר ספרי הרמב"ם, והמשיך אותו גם אחר־כך, ראה והראה גרץ כ"ראש החשוכים בזמנו", כאדם “שונא מדע”. והנה פרסם ר' חיים ברודי את שיריו של ר' מאיר אבולעפיה, שירים בנוסח השירה הספרדית־העברית, ואנו רואים את ר' מאיר אבולעפיה באור אחר לגמרי. ולא זה בלבד אלא שפרסם ברודי בין השירים גם קינה של ר' מאיר על מות הרמב"ם (קינה זו פרסם ברודי גם לחוד, במלאות ח' מאות שנה להולדת הרמב"ם, בתרצ"ה – “תרביץ”, שנה ו', ספר ג') ובו מבכה “ראש החשוכים” את מי שבקע “בצורים נחלי חכמות” ולימד “תועי־זמן בינה”, ומרים אותו על נס כ"שר מוסר" וכ"הילל אשר נקבר".

הבאתי שתי דוגמאות – מעט מהרבה – משינוי ערכים בתפיסת מומנטים היסטוריים שבא עם פרסום דברי פיוט ושירה וחקירה על־ידי החוקר ברודי.

ז    🔗

פרסום דברי שירה וחקירה, מעין אלה שמפרסם ברודי, הם בדרך כלל עניין למעטים. עוד לא הגענו לידי כך, שאפילו גדולי המשוררים העברים הספרדים יהיו לכוח משפיע על החיים ועל היצירה החיה, ולא הועילה עד כאן גם התלהבותו של ביאליק לגלגולי הרעיון של “תחית המתים” בצורה נשגבה זו. אולם אם אין בכוחנו להחיות גם בשעת תחיה את המתים הגדולים, שיקומו לעינינו בלבושיהם ההיסטוריים ויחיו לפנינו, יש אולי בכוחנו לחַיות ולהחיות את שארית הפליטה, שרידים חשובים מהיצירה של ימי־הביניים שלנו, שיש בהם כוח־יצירה מיוחד וכוח־חיים מיוחד והם יכולים לחיות גם בחלוף העתים והמצבים.

נסיון להחיות לנו שארית כזו נעשה על־ידי ברודי – בשותפות עם מ. וינר – בספר “מבחר השירה העברית” (“מבחר השירה העברית למיום חתום כתבי הקודש עד גלות ישראל מעל אדמת ספרד בשנת ה”א רנ"ב" – לפנים הוצאת “אינזל”, ליפציג, ועכשיו הוצאת ראובן מס, ירושלים). עוד קודם לכן עשה ברודי מעין נסיון כזה בספר “שער השיר” שהוציא יחד עם ק. אלברכט (ליפּציג 1905). אולם אם תכלית הנסיון הקודם היתה לתת ספר של מבחר הצורות בשירת ימי־הבינים שלנו – ועל־ידי כך הסתפקו המוציאים בשירה הספרדית־העברית – לאלה שרוצים לדעת את הצורות האלה ורוצים להיכנס דרך שער השיר אל האולם וההיכל, היו המטרה והתכלית ב"מבחר השירה העברית" לתת לפני הקוראים מבני העם “שירים שיש בהם לב ונפש, רגש ומחשבה, הוד ויופי, וראוי להם שיעמדו לעד” (מההקדמה של ברודי לספר).

הנסיון הזה הצליח מאד בידי ברודי – ובידי חברו לעבודה זו, שעזר על ידו– וספר “מבחר השירה העברית” שייך למבחר ספרי הכינוס העברים שיצאו בתקופה החדשה, ומתאים הוא מאד אל מטרתו ותכליתו, אם כי פה ושם יש למצוא שההכרעה של המכנסים היתה לצד הדתי־הרוחני אף במקומות שיכלו למצוא שירים עם ניצוץ של חיי־עד ועם כוח מפרה להשפיע על ההווה ואנשי־ההווה גם בצד החילוני של משורר זה או אחר, ויש שעל־ידי ההכרעה היתרה לצד הדתי־הרוחני הזה אין אנו מוצאים בספר משיריהם של משוררים ששירתם מסמנת מעין נקודת־מפנה בשירה העברית של ימי־הבינים (אין בספר, למשל, כלום משירת דונש בן לברט, אפילו פיוטיו הדתיים לא זכו להיכנס לספר).

ח    🔗

ר' חיים ברודי עומד כיום בראש ה"מכון לחקר השירה העברית" של שלמה ז. שוקן בירושלים, מוסד שהציב לעצמו מטרות גדולות באיסוף החומר של שירת ימי־הבינים העברית, חקירתו, הכנתו והוצאתו לאור עולם, וכבר אסף הרבה ועשה הרבה, והוא בלי כל ספק האיש הנכון במקום הנכון, כיון שבשבעים שנות חייו קיים הרבה ממה שהבטיח בשדה חקירה ושירה זה ועשה הרבה ממה שקיבל על עצמו לעשות.

נקווה, שעוד יוסיף לעשות הרבה והרבה ויפריח את כל הראוי לפריחה בחלקה יפה וחמודה זו שבספרות ישראל.

תרצ"ט