אדוני היושב־ראש ורבותי,

ידעתי כי אני מסתכן בניצול סבלנותכם לרעה, אבל אני מוכרח להזכיר בקצרה את גורלה של אותה שיירת פליטים יהודים, אשר צללה תהומות בים־השחור בשנת 1942. זרה לי כל כוונה לגרום לכם ייסורי־נפש, אבל עלי להעלות את הפרשה משום שבאותו מאורע טרגי בא בבת־אחת לידי ביטוי נוקב כל אותו המצב המדיני שהוא מוקד הבעיה.

הספינה ההיא עגנה חודשיים בקושטא. היא עמדה באותו נמל זועקת לחסד ולרחמים, משוועת למקלט ולהצלה באוזני כל העולם התרבותי. איזו מדינה בת־תרבות, בעלת־ברית או נייטרלית, לא היה לה נציג באיסטנבול? הווה אומר, העולם כולו ראה את האונייה. העולם כולו ידע איזה גורל נחתך כאן. והעולם כולו הפקיר את האנשים האלה לכליה. האונייה הוכרחה לשוב אל הגיהינום כלעומת שבאה. חופי הבוספור צללו לזעקות המוסגרים למוות. משיצאה האונייה לים השחור נתקלה במוקש וטבעה. מכל נוסעיה ניצול רק איש אחד.

אדוני היושב־ראש ורבותי, אנא, אל תגלו בדברי פנים שלא כהלכה. לא שהוכינו פלצות על־ידי מותם של עוד 764 נפשות – אנשים, נשים וטף. באותו זמן השתוללה סביבנו המלחמה – ולא רק בעולם כולו, אלא האויב עמד בשערי ארצנו. אף אנו בארץ־ישראל הקרבנו חללים במלחמה. עשרות מאיתנו נספו בהתקפות אוויר של האויב. מאות מבנינו ואחינו נפלו בשדות קרב של אפריקה ואירופה. יום אחד טובעה על־ידי הגרמנים אונייה שהובילה בים התיכון פלוגת צבא יהודית ארץ־ישראלית ו־120 מחייליה, בנים אשר טיפחנו, אבדו במצולות. כמה מצעירינו ומצעירותינו, פאר הנוער שלנו, גאוות יישובנו, התנדבו לצנוח מאחורי קווי האויב והוצאו להורג על־ידי הצורר בכלא דכאו, בחצר בית־הסוהר של בודפשט, במחנות הנאצים בסלובקיה. על כל אלה התאבלנו, אבל על כל אלה היינו גאים. הם נפלו בקרב. לא העובדה כי עוד 764 קיפחו חייהם זיעזעתנו. הדרך שבה מתו היא שדיכאה אותנו עד עפר והסעירה את רוחנו.

היעלה על דעתכם, כי כזה יכול היה להיות גורלם של בני איזה עם אחר? התדמו בנפשכם, כי אסון כזה, באותם התנאים, היה מוצא שיירה של פליטים פולנים, צ׳כים, יוונים, יוגוסלווים – או בני איזו אומה אירופית או אמריקנית או אסיינית שהיא? כי יהיו נסים ממוות וימצאו שערי כל הארצות סגורות ומסוגרות בפניהם, על מנעול ובריח, ובראש וראשונה שערי אותה ארץ אשר העולם כולו הבטיח להם כי היֹה תהיה ביתם?

כל קבוצה כגון זו היתה זוכה במקלט אי־שם, יהיה באשר יהיה, כשם שבחלק זה של העולם ניתן לעינינו מקלט לפליטי מלחמה יוונים בארץ־ישראל, לפליטים יוגוסלווים במצרים, לפליטים פולנים בפרס, בארץ־ישראל ובמזרח־אפריקה – לכולם ניתן מחסה עד עת מצוא. המחסה ניתן מתוך הבנה כי מיד עם גמר המלחמה הם יחזרו איש לארצו. ריבונות עמם, שנטרפה אותה שעה במים הזדוניים של המלחמה, ושהעולם היה בטוח כי סופה לצוף ולעלות מחדש, היתה הערובה להחזרתם לארצם לעתיד לבוא, ולכן פעלה כמכשיר הצלתם לאלתר.

אותו גזר־דין של מוות שנחרץ על ״סטרומה״ עקב העדר מקלט בשבילה אי־שם על־פני כדור הארץ, היה גורל השמור ליהודים בלבד. אי נציג לאומי, שנגזר עליו לכבוש בחובו זעם אין־אונים כזה ולבקש רחמים על אחיו הנרדפים והנדונים לאבדון? ולאחר שנכשל בהשגת רשות כניסה לשיירה כולה – לבקש ולהתחנן כי לפחות לילדים יותר להיכנס, ולהיכשל אפילו בזה, יען הרשיון שניתן סוף־סוף – איחר לבוא!

התעללות זו אף היא שמורה ליהודים בלבד. לאחר חווייה כזאת, כלום לא היה כל אחד מכם נשבע שבועת קודש לא לנוח ולא לשקוט, אלא להיאבק עד נשימתו האחרונה על החזרת קוממיותו וריבונותו של עמו, למען יהא שטח אחד על פני האדמה – שטח מספיק ובטוח, ארצו של העם – בו יהיה חופשי לקבל את בניו ובנותיו הנידחים בלי שיהא זקוק לנטילת רשות מידי מישהו?