אנה אנקוויסט, פסנתרנית, פסיכואנליטיקנית, משוררת וסופרת מצליחה באירופה, רקחה מחומרי החיים רומן רב־מכר, שמעמת את ההולנדים עם אחריותם לשואה. לפי אנקוויסט, את רגשות האשמה שלהם תרגמו בני עמה לצריכת סמים ולזנות חופשית, ואת האמונה הקלוויניסטית – למשאלת מוות והתבטלות עצמית. גם החיים שלה עצמה די סגריריים: אחרי שנחלצה מדיכאון, היא איבדה את בתה בתאונת אופניים, והפכה לסלבריטי של שכול.

אין תייר באמסטרדם שלא מכיר את כיכר דאם. הלב הפועם של העיר התוססת, מוקף חנויות, מסעדות ומלונות וקבוצות של צעירים מתגודדים. כיכר דאם היא המקום הראשון שבו ישדלו אותך לקנות סמים, צומת סואן שמכל כיווניו שועטים מכוניות, משאיות ואופניים. בבוקר הראיון, לפני שנפגשנו במשרדו של המו"ל שלה, עצרה אנה אנקוויסט בכיכר כדי להניח פרח על אבן הזיכרון הקטנה, שראש העיר היהודי של אמסטרדם הירשה לה להציב לזכר בתה מרחיט, נגנית מחוננת, זמרת בלהקת פופ וגם במקהלה קלאסית.

בדיוק לפני שנתיים הייתה אנה אנקוויסט – פסנתרנית, פסיכואנליטיקנית, משוררת וסופרת מצליחה, נשואה ואם לבת ולבן – בעונת הפריחה שלה; לקראת שבוע הספר ההולנדי היא נבחרה לכתוב את הרומן, שמודפס מדי שנה ב־800,000 עותקים ומחולק חינם לקהל הקוראים. “כתבתי על זוג, הוא פסיכיאטר והיא מרצה באוניברסיטה, נישואים איומים ומנוכרים, ויש להם בת יחידה, מאומצת, שבורחת מהבית. אבל לא ידעתי איך לסיים את הספר”, נזכרת אנקוויסט. “תוכנו של ‘ספר המתנה’ הוא הסוד הגדול של שבוע הספר ואסור לגלותו לאיש, אבל אני הייתי במצוקה, וכך נכנסתי לחדרה של בתי, ישבתי ליד מיטתה, סיפרתי לה את העלילה, ושאלתי אם היא יכולה לעזור. מרחיט, שתמיד הייתה קרובה אליי מאוד, אמרה שזה חייב להסתיים בכך שההורים נפרדים, האב מת, והבת לא חוזרת עוד הביתה: בתמונה האחרונה נדמה לאם שהיא רואה את הבת מרחוק. היא סיפקה לי המון פתרונות טכניים, ותוך שבועות ספורים סיימתי את הספר, בדיוק לפי קווי המתאר שהיא שרטטה לי”.

אנקוויסט מסרה את הספר להוצאה, וחרף הסודיות המתבקשת קיבלה באופן יוצא־דופן עותק מכּתב היד עבור בתה. זמן לא רב אחר־כך, ב־3.8.2001, יצאה מרחיט בת ה־27 לעבודתה כמזכירה במשרד. “מזג האוויר היה נהדר, והיא רכבה על האופניים שלה”, משחזרת האם. “השעה הייתה שמונה וחצי, היא עמדה ברמזור של כיכר דאם ורצתה להמשיך ישר, ונהג המשאית שלידה רצה לפנות ימינה. לשניהם היה אור ירוק, ואז הוא חתך ועלה על האופניים שלה. כתב היד של ספר המתנה היה בתיק הגב שלה. מעולם לא נודע לי אם הספיקה לקרוא אותו. לגביי, זה נשאר בגדר סוד”.

 

זר בבית    🔗

המילה ‘סוד’ תחזור שוב ושוב בהקשרים שונים במהלך הראיון, שיחשוף גם רז הקשור בזהותה של הסופרת. כפסיכואנליטיקנית, אנקוויסט מייחסת חשיבות רבה לסודות ומאמינה שאף שהם בלתי נמנעים, הם הרסניים למהלכם של חיים תקינים. “בעיקר לילדים מסוכן להיות במקום, שבו אסור לדבר על מה שאתה באמת מרגיש. לילדים שגדלו עם סוד משפחתי, יש קושי ללמוד וקושי לחשוב”.

היא נולדה ב־1945 וגדלה בחממה אפופת סודות אישיים ולאומיים. אנקוויסט אומרת שלא ידעה דבר על גירוש היהודים, מחנות ההשמדה, תאי הגזים ולא ראתה את התמונות של גדרות התיל וערמות הגוויות. “בהיסטוריה ההולנדית יש תקופה ארוכה של סוד, וזה הסוד שאני שותפה לו, עם כל בני הדור שלי”.

איך ייתכן שלא ידעת כלום? לא קראת את ‘יומנה של אנה פרנק’?

קראתי אותו בגיל ההתבגרות, אבל זה היה סיפור בודד, ואני לא הבנתי את הגודל, את העוצמה ואת המשמעות. לא הבנתי שזה לא סיפור של ילדה אחת, אלא של מיליונים. כמה שנים אחר־כך הלכתי עם חברה לסרט על משפטי נירנברג, ושם לראשונה שמעתי את הפרטים, ונודע לי על אושוויץ. חזרתי הביתה הרוסה לגמרי, מרומה וכועסת, שלא סיפרו לי כלום. שאלתי, איך ייתכן שנתנו ליהודים ללכת, ואיש לא עצר את זה. זה היה בראשית שנות השישים, כל בני־הנוער הלכו לסרט הזה והתחילו לשאול את ההורים מה הם עשו במלחמה, אבל ההורים סירבו לדבר".

גם בישראל גדלו על מיתוס אנה פרנק והעם ההולנדי הטוב, מציל היהודים. רק בשנים האחרונות התברר ש־80 אחוז מיהודי הולנד נספו, ומתוך 10,000 יהודי אמסטרדם שהצליחו להסתתר, מחצית הוסגרו לנאצים ונרצחו. המעטים ששרדו, מצאו שרכושם נבזז ובתיהם נתפסו בידי שכניהם, כשהשלטונות מסרבים להתערב.

כל זה נכון, וגם עבורנו זה היה זעזוע לגלות שלא היינו טובים כמו שחשבנו. כל מה שבני דורי ידעו היה שהייתה מלחמה, והיהודים נרדפו, אבל לא ידענו איך, וגם לא מי האשם. במשך עשרות שנים אחרי המלחמה הייתה הולנד כולה עדיין בטראומה, ואנשים רצו להמשיך לחיות וללכת קדימה. רק מאז שנות השמונים גם אנחנו התחלנו להבין ש’ההולנדי הטוב' היה מיתוס. עד היום אני לא יודעת מה סבי מצד אמי עשה במלחמה, ואף פעם גם לא דיברתי עם אבי, כי הוא היה שתקן.

רק באחרונה, מתוך ביוגרפיה של ניצול, נודע לי שאביו של אבי היה פעיל מרכזי במחתרת האנטי־נאצית ועזר לאנשים להסתתר. אותו ניצול שהפך לפיזיקאי מפורסם, פרופ' אברהם פייס, היה חבר טוב של אבי. בגלל יהדותו הוא לא יכול היה להמשיך ללמוד באוניברסיטה, ואבי סיכם עבורו הרצאות והוציא לו ספרים מהספרייה, ופעמיים בשבוע בא ללמוד איתו במסתור. פעם תפסו אותו הגרמנים ועצרו את שניהם, ואחרי שבועיים הצליח סבי להגיע לכלא ולשחרר את אבא שלי, בתואנה שיש לו מחלה מידבקת.

אברהם פייס ברח לדנמרק וניצל, ואני למדתי את פרטי הסיפור מספר זיכרונותיו, שהתפרסם לא מזמן. ושמעתי גם שכשהוריי היו זוג צעיר, הסתתרה אצלם ידידה יהודייה, וכמה קשה היה לה להיות כלואה בבית, כי היא כל הזמן רצתה לצאת. אבל כל זה נודע לי הרבה אחר־כך, כשסבי ואבי כבר לא היו בין החיים.

שאלת את עצמך איך את היית נוהגת?

המחשבה האינסטינקטיבית שלי, כשאני פוגשת אנשים חדשים, היא אם הם יסכימו להסתיר אותי בשעת מצוקה. אני חושבת על עצמי כקורבן פוטנציאלי. מצד שני, כשהבטתי בעליית־הגג בבית החדש שקנינו, מיד חשבתי שהיינו יכולים להסתיר כאן אנשים. אבל היו לי אז שני ילדים קטנים, ואני לגמרי לא בטוחה שהייתי מוכנה לסכן את חייהם למען אחרים. אני מעריצה את אלה שהסתירו, אבל מי אני שאשפוט את אלה שלא עשו זאת? אנחנו מדברים על זה הרבה בדור שלי, וגם על הצד הפרקטי, כמה קשה יהיה להחזיק מישהו זר בבית שלך.

 

הפחד להצטיין    🔗

היהודים, השואה ושיתוף הפעולה של ההולנדים עם הכיבוש הנאצי, וכן המוזיקה והפסיכולוגיה, הם הנושאים העוברים כחוט השני בספרה של אנה אנקוויסט ‘הסוד’, שרואה אור השבוע ב’הספרייה החדשה' של הוצאת הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה, בתרגומו הרהוט והמצוין של רן הכהן. ‘הסוד’, שנכתב ב־1997, נבחר לספר השנה בהולנד, נמכר שם ב־300,000 עותקים ותורגם לכעשר שפות.

אנקוויסט לא באה מבית מוזיקלי, אבל כשניגנה בחליל בבית־הספר היסודי, גילתה מורתה את כישרונה. כשסיימה את התיכון בגיל 17, היה ברור לה שהיא שואפת להיות פסנתרנית קונצרטים, אבל הוריה, פיזיקאי ואחות, התעקשו שהיא חייבת מקצוע של ממש, וכך סיימה לימודים בפסיכולוגיה. בסופם הבינה שהיא חייבת ללמוד גם מוזיקה, “כי ידעתי שאם לא אעשה את זה עכשיו, אגדל להיות אישה זקנה, מרירה ומתוסכלת שאומרת, תמיד רציתי להיות פסנתרנית”.

גיבורת ‘הסוד’ היא ונדה ויריקה, פסנתרנית קלאסית שהעדיפה קריירה בינלאומית על המשך נישואיה. בעלה לשעבר של ונדה קורא עליה בעיתון, ולראשונה מתברר לו שאחרי גירושיהם היא לא עקרה לאמריקה, כפי שחשב, אלא פרשה מן המוזיקה בגלל מחלת פרקים, והיא גרה בכפר קטן בצרפת. תוך נסיעה אליה מגולל מהלך חייהם בספר, שדומה ליצירה מוזיקלית לכמה קולות. הפרקים הלא־זוגיים מתארים את ההווה, ואילו הזוגיים הם המהלך הכרונולוגי של חיי ונדה החל בלידתה, לידת אחיה הפגוע, נישואיהם האומללים של הוריה, זמרת אופרה ושופט, ודמותו המיטיבה של אדון דה־ליאון, המורה היהודי שלה לפסנתר.

אביה של ונדה קשור מאוד לפרנק, בנו המונגולואיד (זו המילה שבה משתמשת אנקוויסט, ולא בתסמונת דאון, התקינה־פוליטית, “כי באותה תקופה אף אחד לא השתמש במילים מעדנות לגבי הליקוי הגנטי הזה”.) כיוון שהנאצים שולטים בהולנד, האב אוסר להוציא את הילד מחשש להלשנה, ואוסר על ונדה להביא הביתה חברים מהכיתה או לספר על אחיה; הוא חושש שהילד יילקח למוסד וישלח להשמדה עם שאר הנכים והמפגרים. ונדה, ששמעה על החוקים הנאציים מפיו של דה־ליאון, ואוהבת־שונאת את אחיה, מפנטזת איך מגיע חייל גרמני במגפיים גבוהים ושואל אם יש מונגולואידים בבית, והיא מראה לו את העריסה של פרנק. היא חייבת, אחרת הוא יורה בה למוות. החייל הולך, והתינוק מתחת לזרועו. היא לא יכולה לעשות כלום. יהודים, אמר אדון דה־ליאון. והוא בעצמו משפחה יהודית מכובדת, אמרה אמא כשוונדה סיפרה לה פעם שהשם שלו כל־כך מוצא חן בעיניה. אין לו שום מום, והוא מנגן פסנתר הכי יפה בעולם.

“ואתה?” ונדה מסמיקה. אדון דה־ליאון שׂם אצבע על שפתיו ומחייך.

“יקירתי, אנחנו ממשיכים בשיעור כרגיל. ננגן באך”.

יום אחד מגיעה ונדה לשיעור פסנתר, ונבהלת למשמע רקיעות רגליים וצעקות בגרמנית מהבית השכן. מבועתת היא מדווחת להוריה, ומעבר לקיר המטבח, שומעת מריבה קולנית שבה דורשת האם לתת לדה־ליאון מקלט בביתם הגדול, בטרם יאחרו את המועד. האב מתנגד: כביכול, הוא חושש לקחת סיכון בגלל בנו המפגר. למעשה, הוא מסרב להכניס את דה־ליאון הביתה, כי הוא יודע בסתר לבו שהנו המאהב של אשתו. האם מארגנת מקלט אצל אחותה, וּונדה בת העשר צריכה להעביר בתוך חוברת התווים שלה פתק, ובו פרטי הבריחה. אלא שכשהיא מגיעה ביום המחרת אחרי הלימודים, היא רואה משאית צבאית וחיילים בקסדות.

“הדלת לחצר הפנימית של אדון דה־ליאון פתוחה לרווחה. חייל יוצא וגורר את אדון דה־ליאון בזרועו אל המדרכה… היא מרגישה איך סומרות השערות על עורפה. אדון דה־ליאון מחזיק בידו מזוודה קטנה. הוא חובש כובע שחור ולובש מעיל כהה ארוך, ללא כוכב. הוא מפנה לאט את ראשו, ועיניו חולפות על פני הקהל. הוא מביט בוונדה, הוא מביט דרכה, הוא מביט מעליה כאילו אינו יודע מי היא. בידו הפנויה הוא מרים את הכובע מראשו”. מאז ולאורך כל חייה של ונדה נדמה לה שהיא מנגנת לאיש בבגדים כהים ובכובע שחור העומד בסוף האולם, האיש שאהב אותה כאילו היה, ואולי היה, אביה.

“האנליטיקאי הראשון והמורה הרוחני שלי היה יהודי, ניצול אושוויץ, מאוד דומה לדמות של דה־ליאון, וכפסיכותרפיסטית בחרתי לטפל ביהודים בני דור שני לשואה”, אומרת אנקוויסט. “יש בחברה ההולנדית חור שחור, שנוצר בגלל עקירת היהודים מתוכה. חיי התרבות של הולנד נזקקו לאנשים האלה, ואני חשה את הריקנות הזאת, כשאני מגיעה לבית־כנסת שמשופץ להפליא, ורואה לפי המידות הענקיות והשלט שעל הקיר, כמה גדולה הייתה הקהילה, והיום יש בניין ואין אנשים. יום אחד ראיתי בעיתון תמונה של יהודייה אמריקנית חוגגת יום הולדת 70, מוקפת בשישה אחים ואחיות וכל ילדיהם, וזה נראה לי מוזר, כי באירופה לא קרה ששבעה יהודים ממשפחה אחת נשארו בחיים. אביה של חברתי הטובה ביותר היה אחד משמונה אחים ואחיות, ורק שניים שרדו. אני זוכרת כמה שמחתי, כששמעתי על תלמידה באקדמיה למוזיקה שאביה, כנר יהודי, שרד את השואה והקים משפחה גדולה, וכל ילדיו מוזיקאים.אמרתי, כמה נפלא שיש משפחה יהודית גדולה וכישרונית כל־כך”.

חשת אשמה לגבי גורל היהודים?

כמובן. לכל ההולנדים יש תחושת אשמה. הטראומה הנמשכת של ההולנדים לגבי התנהגותם במלחמה היא כל־כך חזקה, שלדעתי היא מסבירה הרבה מהתופעות האנרכיות שקיימות אצלנו. השימוש החופשי בסמים הוא חלק מזה, וגם הלגליזציה של הזנות. בשנות השבעים צמחה התנועה של התקוממות נגד כל סמכות, וכשהממשלה רצתה לעשות מפקד אזרחים, וטפסים נשלחו לכל בית, המפקד לא הצליח, כי אנשים פשוט זרקו את הטפסים. כשהגיעו הפוקדים, סירבו לפתוח להם את הדלת וגירשו אותם. בתקופה הנוכחית של חשש מטרור, הממשלה דורשת שכל אדם יסתובב עם מסמך מזהה, אבל יש לכך המון התנגדות, כי בעת הכיבוש כל אחד היה חייב לשאת מסמכים ולהוכיח את זהותו לגרמנים. רוצים גם לתת לנו מספר אישי, שיהיה קשור לכל המידע בכל התחומים: חשבונות בנק, תיקים רפואיים ועוד. זה מאוד פרקטי ונוח, אבל יש התנגדות עצומה, ונכון לעכשיו הצלחנו לבטל את הגזרה הזאת. חשוב לנו ש’הם' לא יוכלו לדעת עלינו הכול. התחושה של הולנדי ממוצע לגבי השלטון היא של חשדנות, ספקנות, ‘הם’ ולא ‘אנחנו’, חוסר נכונות לקחת כמובנים מאליהם את דברי השלטון, כי הייתה תקופה אפלה בתולדותינו, שבה השלטון היה צייתן כלפי הגרמנים וניצל את צייתנותנו לרעה.

“המיתוס ושברו, אנה פרנק”

את חושבת שאתם חסינים כעת?

אני לא יודעת. בשנים האחרונות יש הרבה גילויים גזעניים בהולנד, בעיקר באזורים של ריכוז מהגרים. הכלכלה במצב רע, יש אבטלה, ויש שנאת זרים. הייתה לנו מסורת של פתיחוּת לזרים, היום אני לא בטוחה לאן זה הולך.

לאביה של ונדה יש הסכם עם הרוקח, שיספק לו רעל כשמחלתו תחמיר. איך קרה שדווקא הולנד נמצאת בחזית הקדמית של המאבק למען המתות חסד?

ההולנדי לא סומך על איש, ורוצה להיות אדון לחייו ולמותו. הרבה אנשים אצלנו עשו הסכמים פרטיים עם הרופאים שלהם, שייתנו להם זריקת רעל כשיגיעו למצב סופני. חברים שלי שחלו בסרטן עשו זאת, וזה בסדר גמור בעיניי. אבל כאן נכנס אלמנט נוסף. יש אצלנו משאלת מוות עמוקה, שנובעת מהדת הנוצרית הקלוויניסטית. הדת הזאת גם אחראית לעוד תכונה בולטת בנפש ההולנדית: הפחד להצטיין. באופן בלתי מודע אנחנו מרגישים שאסור להמריא גבוה מדיי, אסור לך להיות גאה בהישגים שלך, אתה חייב להיות רגיל, לא מיוחד, לא להתבלט. מעולם לא היה מוזיקאי הולנדי שהיה ראשון בעולם. גם בכדורגל, רק פעם אחת זכינו בגביע העולם, וגם זה קרה לדעתי בטעות. אני לא מאמינה שאי־פעם יהיה סופר הולנדי שיזכה בפרס נובל. תראי אותי: אני די מצליחה, מכרתי מאות אלפי עותקים מכל ספר, אבל אני לא חושבת על זה, אני חיה את חיי כאילו אני זו לא אני.

“בכדורגל זכינו רק פעם אחת בגביע העולם, וגם זה קרה, לדעתי, בטעות”

 

רומן לצ’לו ולפסנתר    🔗

ואז מגלה אנה אנקוויסט את מה שאינו ידוע לקוראיה ההולנדים: זה אינו שמה האמיתי, שמה האמיתי הוא כריסטינה וידלונד. ‘אנקוויסט’ היא מילה שוודית, שפירושה ענף של שיח הערער, וכשהחלה לכתוב בגיל מאוחר, בחרה בשם הזה, משום שבעלה ממוצא שוודי, “והשוודים אוהבים שמות מהטבע, מפלים, אבנים, עצים”. כשילדיה היו קטנים, והיא הייתה שקועה בעבודתה כפסיכותרפיסטית, הפסיקה לנגן מחוסר זמן ונתקפה דיכאון. חלק מתהליך הריפוי היה לכתוב שירה, וכך התפרסם קובץ שיריה הראשון כשהייתה בת 46, והיא השתמשה בשם גם בשני הרומנים, ‘יצירת המופת’ (1994) ו’הסוד'. “אנה אנקוויסט היא הבסט־סלרית, וכריסטינה וידלונד היא האישה הרגילה. בהולנד זה נראה מאוד חשוד, אם את רוצה להיות מצליחנית”.

אז מה, בהולנד אין סלבריטאים?

יש, אבל אדם שבאמת מאמין שהוא סלבריטי, אנשים צוחקים עליו. אני לובשת את אנה אנקוויסט, כמו שאני לובשת שמלת נשף או מעיל. היא־אני, אבל זה יותר ציבורי.

בין השנים 1969 ל־1974, תוך לימודי המוזיקה, עבדה אנקוויסט במוסדות למפגרים. התיאורים הקשים ב’הסוד' של האח המונגולואיד – הילד שיושב במיטה המסורגת, משרבב את לשונו העבה והמתגלגלת, דופק את ראשו בקיר ומורח צואה על עצמו, על המיטה ועל הקירות – שאובים כולם מהניסיון שצברה בעבודתה. “יש דברים שאנחנו יכולים ללמוד מהמונגולואידים: לראות את האור שבדברים, ולא לחיות במירוץ העכברים ההישגי והמטורף הזה. אבל גם אסור ללמוד מהם, כי הם מלאי אמון וחושבים שאתה מתכוון לטוב, וזה מסוכן, אדם חייב להיות ערני ולא להאמין לממשלה ולארגונים”.

במהלך הספר ונדה מגלה שמה שחיבל בחייה והביא למחלתה הקשה, מקורו בסודות ששמרו הוריה ובסירובה של אמה לדבר אתה על עברה ועל זהותה. כיוון שהמילים אכזבו אותה, השפה היחידה שנותרה לה היא המוזיקה. “מאוד רציתי לכתוב ספר על הטכניקה של נגינה בפסנתר”, אומרת אנקוויסט. “אין עונג כמו ללמוד יצירה, להרגיש את השרירים, לאזן את המוח ולהיות מהיר יותר ויותר, כשאצבעות רצות על הקלידים, משורגות שרירים כמו חיות בר. זה עניין הרבה יותר פיזי מאשר רוחני, התהליך הפיזי הוא הבסיס, והפרשנות של היצירה באה אחר־כך. העבודה הפיזית היא עצומה: כשאת כותבת ספר, זה המון עבודה, אבל כשגמרת, הספר גמור. לעומת זאת כשאת לומדת לנגן פוגה של באך, אם ארבעה ימים לא ניגנת, את צריכה להתחיל שוב. היכולת הפיזית מתנוונת, את חייבת להמשיך להתאמן כמו כדורגלן, שאם לא יתאמן שבוע, הוא יהיה רע על המגרש. את חייבת לאהוב את התרגול. אם את במוזיקה רק בגלל מחיאות הכפיים, תהיי אומללה מאוד”. בספרה היא מתארת בפרוטרוט את הפחדים שלפני העלייה לבמה: שלשולים, הזעות – וגם את הדרכים שאותן נקטו הסולניות הצעירות כדי להתגבר על הפחד: להיכנס לשירותים ולאונן.

“היו בחורות שעשו את זה. הרבה מוזיקאים הגיעו למקצוע מתוך רצון להוכיח את ערכם למישהו קרוב שזלזל בהם, וכשיש רגשות כאלה, גם החרדה היא עצומה”, אומרת אנה אנקוויסט. “אני לא מכירה מוזיקאי שלא רועד לפני הופעה. בעלי הוא צ’לן מקצועי בתזמורת הקאמרית ההולנדית, ולי היה קשה במיוחד בקונצרטים שבהם הופעתי אתו, כי פחדתי שאטעה ואאכזב אותו. השילוב של צ’לו ופסנתר הוא מאוד ארוטי, הוא נשמע כהתעלסות, ובאוזן רגישה אפשר לשמוע אם הזוג התעלס באותו לילה, ואם היו לו מריבות. אחרי מריבה הנגינה הרבה יותר חדה ואנרגטית, כמובן בתנאי שאתם גם אוהבים זה את זה, ולא רק שונאים”.

 

נהג רוצח    🔗

אנה אנקוויסט היא אישה שקטה וחרישית, פניה היפות חרושות קמטים, רזות עד סגפנות, ובפרפרזה על שירו של יהודה עמיחי, נדמה שהיא איבדה את משקל בתה. אחרי מותה של מרחיט פיזרה את מטופליה בין עמיתים למקצוע והפסיקה לעבוד. “מאז מותה של מרחיט אין לי חיים. אני זומבי, מתה־חיה, רק עם המוזיקה אני מרגישה משהו. שישה שבועות אחרי התאונה הגיע 11 בספטמבר, אסון מגדלי התאומים, אבל זה עניין אותי כקליפת השום. ישבתי וניגנתי פוגה של באך, וחברה טלפנה ואמרה, תפתחי מהר את הטלוויזיה, דבר נורא קורה. סירבתי לפתוח והמשכתי לנגן, לא היה לי שום עניין בצרות של אחרים, ולא חשוב מה הן”.

הפסיכולוגיה יכולה לסייע באובדן כזה?

שום דבר לא יכול לסייע. בהחלט נעים לי לדבר על בתי עם חברים, אבל לעזור אי־אפשר. אין פעולה שיכולה לבטל את מה שקרה, אובדן ילד הוא דבר אמיתי, הוא לא עובר. גם לא רוצים שהוא יעבור, הרי את לא רוצה לשכוח את הילד שלך. הזיכרון הוא כל מה שנשאר לי, ואני לא אוותר עליו. זה מאבק, לקום בכל יום ולעבור את היום, ואני חיה רק משום שיש לי עוד בן, בן 26. ככלל, הפסיכותרפיה עוזרת לך להתחבר לרגשות שלך, אבל זה מסוכן, כי הרגשות כל־כך גדולים ואגרסיביים, שאת לא מסוגלת להתמודד אתם.

את מרגישה את אוזלת־היד של המקצוע?

אני אוהבת את המקצוע, אבל הדבר היחיד שעוזר לי הוא המוזיקה. גם ונדה מגלה שהמילים אכזבו אותה, והדבר היחיד שדרכו היא יכולה להתבטא, הוא המוזיקה. במובן מסוים המוזיקה חזקה ממילים, אבל אנחנו בני־האדם נידונים למילים, אי־אפשר להתנתק מהשפה. אנחנו זקוקים לכלי כדי לדבר עם אנשים. אבל השפה מאוד ענייה, כשמשווים אותה למוזיקה. בשנה האחרונה גיליתי עוד יותר את כוחה של המוזיקה. ביום ההולדת של בתי, בחודש מאי, ערכנו קונצרט גדול לזכרה, שבו ניגנו בעלי ואני וחברים, והמקהלה שבה מחריט נהגה לשיר, ובסוף כשהשמענו את הרקוויאם של מוצרט, הייתי אסירת תודה למוצרט, שעזר לנו לתת מוצא לרגשות כאלה. אי־אפשר להגיע למעמקים כאלה עם המילים לבדן.

נהג המשאית שדרס את בתה של אנה אנקוויסט, לא ראה אותה, כיוון שעמדה בזווית שהמראה הימנית שלו לא קלטה. לפני שש שנים, מספרת אנקוויסט, נדרס צעיר בתאונה דומה, ואביו, מהנדס, פיתח מראה שמכסה את השטח המת, אך מכיוון שמחירהּ 70 יורו (כ־370 שקל), רוב הנהגים אינם טורחים להתקינה. מאז התאונה ניהלה אנקוויסט מאבק קולני ומתוקשר בדרישה לחייב את הנהגים להתקין את המראה.

“כשבאו לראיין אותי על ‘ספר המתנה’, התניתי את הראיון בכך שיתאפשר לי לדבר על המאבק שלי, ובלי בושה הפעלתי לחץ על הממשלה ועל משרד התחבורה”, אומרת אנקוויסט. “כל שנה נהרגים בהולנד 30 ילדים ובני־נוער בתאונות דרכים זהות, וההורים לא הצליחו להשיג דבר, אבל אני הצלחתי, כי כל ערב הופעתי בטלוויזיה ואמרתי כמה שרת התחבורה מטומטמת – זה היתרון של להיות מפורסמת. מי שנלחמה לא הייתה האם השכולה כריסטינה וידלונד, אלא הסופרת המפורסמת אנה אנקוויסט. השתמשתי באנה אנקוויסט כי אנשים מקשיבים לה”.

אנקוויסט, שישבה בכל הדיונים המשפטיים (“אני רואה את הנהג ההוא כרוצח. הוא כבר הורשע פעם על הריגה במשאית שלו, וברור לי שהוא נהג רשלן”), הזדעזעה כשבמקרה של בתה נידון הנהג לשנה של שלילת רישיון ול־140 שעות עבודה לשירות הציבור. מצד שני, התעודדה כשהולנד הנהיגה חובת התקנה של המראה בכל משאית בינואר השנה, וכעת היא נאבקת על חקיקה דומה בפרלמנט האירופי.

מה דעתך על סופרים, שמשתמשים במעמדם כדי להשפיע בנושאים פוליטיים וסכסוכים בינלאומיים?

לפעמים זה מגוחך. אדם צריך לדבר רק על מה שהוא מבין בו, ואני מתבטאת בשלושה תחומים שאני מתמצאת בהם: פסיכולוגיה, תרבות ומוזיקה והתאונה של בתי. יש אלפי אנשים עם דעות יותר מעניינות מאשר דעות של סופר מצליח. נראה לי מצחיק ומטופש שאף אחד לא התעניין בדעות שלי כשהייתי כריסטה, אבל כשנעשיתי אנה אנקוויסט, כל העיתונאים ביקשו לשמוע את הדעות שלי בכל תחום.

אמסטרדם, 28.2.2003