עלמה מאהלר לא ממשה את הכשרון שלה

 

את חייבת להקדיש עצמך למעני, יקירתי    🔗

נשותיהם של זיגמונד פרויד, ויקטור הוגו, קרל מארכס, גוסטב מאהלר – כולן היו קורבן־מרצון של אהבה קטלנית. הבעל הגאון קנה לו שם־עולם, ואילו היא, אשתו הקטנה, היתה לרוב קבורה מאחורי הכיריים. על כך, עיתונאית צרפתייה, בספר היוצא לאור השבוע בעברית

“משחלפו החודשים הראשונים, חזרה מרתה ברנאיס, אשת פרויד, אל החלומות בהקיץ שלה. אותם חלומות בהקיץ, שהיתה שוקעת בהם מאז ימי ילדותה הרחוקים: סדרת תמונות שהפכה עם השנים לפולחן מושלם בעל חוקים משלו, שבשיאו תמיד הגיעה מרתה אל ההנאה המינית השלמה… הנה היא, מרתה ברנאיס שקיבלה עונש, והיא בת שבע לערך. מסיעים אותה בכרכרה רתומה לסוס אל מנהל הפנימייה. היא מבולבלת, מרתה הקטנה, כי אם־הבית אסרה עליה אותו בוקר ללבוש את תחתוניה… המנהל מגיש לה כוס יין, מכריח אותה לשתות. היא מוחה בידה הפעוטה את העקבות הסגולים שנותרו מעל שפתה העליונה, והוא מושיב אותה על ברכיו הפשוקות, פניה מופנים אליו, אחר שולח את ידו אל מתחת לחצאיתה. ‘מה זאת? היא בלי תחתונים, העלמה הקטנה, בלי תחתונים, העלמה הקטנה הזאת. נבזית’. וזה הופך למין פזמון בעוד הוא, בתנופה אחת, משפד אותה על איבר־המין שלו. ממש באותו רגע חשה מרתה הנאה עצומה”.

כך, בעזרת פנטסיות מיניות שבהן היא ילדה קטנה הנבעלת בידי מנהל בית־ספרה, טוענת הסופרת פרנסואז קסנאקיס, מצליחה מרתה, רעייתו של זיגמונד פרויד, להסעיר את גופה ולהתמודד עם השיממון המיני, שמשרה עליה בעלה הידוע. כאשר היא מתגברת על ביישנותה, היא מגלה לזיגמונד, שלכל הנשים יש פנטסיות מיניות, ומסבירה לו כי חלק גדול מהסיפורים, שמטופלותיו מספרות לו על מעשים שנעשו בהן, הם דמיונות־שווא.

“זיגמונד פרויד, זקן מתוח לפנים, עומד רותח כולו. הקנאה אוכלת אותו. שוב לא יגע בה לעולם – ‘היא בוגדת בי בזרועותיי’ – ועוד מתמוגגת באותו זמן! שומו שמיים! את כל מה שדימה לראות, את כל מה שהתקשה לכנות בשם, אף שידע לבטח כי הוא נמצא שם, חונק ומדכא את כל החולות שלו, גילתה מרתה, הבורגנית הקטנה שלו, החמודה, המתוקה… דוקטור פרויד רץ. הוא ממהר לחדר העבודה שלו וכותב וכותב. באותו ערב היא נתנה לו את המפתח בה”א הידיעה… אך מאותו לילה ואילך לא בא עוד זיגמונד אל אשתו למלא את חובותיו כבעל. זה הפך לעניין בלתי אפשרי, ההלם היה גדול מדיי, אמר שנים לאחר מכן ליונג, שהיה תלמידו וידידו, בטרם רבו השניים. ‘בלתי אפשרי, היא הפכה להיות לי לאם, למורה’".

*

מרתה היא אחת מחמש הגיבורות של ‘לכל הרוחות, שוב שכחנו את הגברת פרויד’, ספרה של העיתונאית הצרפתייה פרנסואז קסנאקיס, היוצא לאור השבוע בהוצאת ‘זמורה ביתן’ (עברית: חגית בת עדה).

הספר עורר פולמוס רב בצרפת, כשהתפרסם שם ב־1984. כשהחלה לבחון את הביוגרפיות של יוצרים נוכחה קסנאקיס, כי רבים מהם נשארו ברווקותם: בטהובן, בודלר, ון גוך, בוטיצ’לי, מופאסן, פלובר. רבים אחרים, היא אומרת, היו הומוסקסואלים: לאונרדו דה־וינצ’י, מיכלאנג’לו, פרוסט, קוקטו. כמה הומוסקסואלים נישאו: אנדרה ז’יד, אוסקר וויילד, פול ורלן, לואי אראגון. בין הנותרים חיפשה קסנאקיס את הנשים שמאחורי הקלעים, שמשכו בחוטים.

זהו ספרה ה־13, ויש בו מטרה פמיניסטית מוצהרת: “ברצוני להציל מציפורני הרכילות והשיכחה את בת־זוגו החוקית של האמן היוצר”, היא מסבירה, ומתרעמת שתמיד הן מתוארות כנחבאות מאחורי הכיריים, קבורות תחת הררי אבק, לחוצות ודחוקות בין כרעי השידות, במקומות שאליהם אי־אפשר להגיע עם המטאטא. כאשת־קריירה בעצמה, הנשואה למלחין היווני יאניס קסנאקיס, ביקשה להוכיח, כי לא ייתכן שכל אותן נשים היו רק עקרות־בית, אשר כל חלקן ביצירתו של הגאון היה במתן שירותי קייטרינג. התזה המגמתית שלה היא תערובת מסוכנת של ציטטות אמיתיות ופרשנות אישית.

“מרתה פרויד היתה אשה מרשימה, אחראית, אמינה, ופרויד אהב וכיבד אותה”, מסכים פרופ' עמנואל ברמן, מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, המלמד במכון הפסיכואנליטי, “אבל להציג אותה כאדם שלימד את פרויד מהי המיניות הנשית, יהיה פשוט לא נכון. מתוך הביוגרפיות של פרויד מצטיירת מרתה כפוריטנית מבין שניהם, וזה היה אחד ממוקדי העימות ביניהם. העיסוק הגלוי במין הגעיל אותה, והיא דחתה את התיאוריות שלו, אשר שמו דגש על הדחפים המיניים, וכינתה אותם ‘פורנוגרפיה’”.

*

מרתה ברנאיס נולדה ב־1861 בגרמניה למשפחה יהודית מסורתית. ב־1882 פגשה את זיגמונד פרויד, המבוגר ממנה בחמש שנים. פרויד התאהב בנערה הנאה והדקה (שתוך שנים ספורות התעבתה ואיבדה את חינה), אלא שאמה סירבה להתיר לה להינשא לרופא הדלפון, שהיה חסר כל ייחוס חברתי. למעלה מארבע שנים נמשכו אירוסיהם, עד שניאותה האם. מכיוון שהוא עבד בווינה, והיא חיה בהמבורג, רוב השנים האלה עברו עליהם בכתיבת מכתבי אהבה.

בביוגרפיה המצוינת שכתב פרופ' פיטר גיי על פרויד (הוצאת דביר, 1993), הוא מסביר, כי שנות ההמתנה האינסופית, שבהן שמרה מרתה על בתוליה, הותירו את רישומן בהתהוות התיאוריות של פרויד על מקורם המיני של רוב התחלואים הנפשיים. מרתה, שהיו לה מחזרים רבים, היתה נחשקת ביותר בעיני פרויד, והוא קינא לה עד כדי כך שדרש ממנה להתרחק מאלה שהקיפוה, כולל אמה ואחיה. “אני תובע בלבדיות שכזו באהבתי”, הודה בפניה, “יש לי נטייה ברורה לרודנות”. הוא הסביר לה, כי הטבע לא יעד את האשה להשתתף במלחמת הקיום, וכי יש להן ייעוד אחר שעליהן להגשים “באמצעות יופיין, קסמן ומתיקותן”.

“למרות שהיתה בת למשפחה דתית, דרש ממנה להפסיק לקיים מצוות”, אומר ד"ר יהויקים שטיין, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן. “פרויד לא התכחש מעולם ליהדותו, אך היה חילוני ואתאיסט בהכרה”. כבר בליל שבת הראשון שלאחר נישואיהם, בספטמבר 1886, אסר עליה להדליק נרות שבת. זה היה, לדבריה, אחד הניסיונות הקשים בחייה.

בתשע השנים הבאות באו לעולם ששת ילדיהם. את הבית ניהלה מרתה. “לפי הביוגרפיות, היא היתה אם מסורה, עקרת־בית קפדנית, בורגנית מאוד, אבל שום דבר מעבר לזה”, אומר ד"ר שטיין. “יש פה דבר מאוד מוזר. פרויד היה אדם שבחר את חבריו בצורה מאוד קפדנית, הוא היה אינדיוידואליסט קיצוני עם ביקורת מאוד חריפה על בני־אדם. והנה דווקא אשתו, שלה היה נשוי 53 שנים, היתה חסרת ייחוד. אפשר להניח שהתאכזב מחיי הנישואים שלו. לחבריו אמר בגיל 37, שהוא סיים את תפקידו המיני. הוא לא התנזר לחלוטין, אבל כל האנרגיות שלו הושקעו בעבודתו. כלפי חוץ הכל היה מצוין, מאוד משפחתי, אבל הקשר הזוגי הלך לאיבוד”.

קסנאקיס מספרת כיצד הסבירה מרתה לפרויד, שבנם מרטין סבל טראומה מיום שראה את הוריו מתעלסים. “מרתה, זמן רב כל־כך עבר מאז ראה אותנו בשעת מעשה”, אומר פרויד לאשתו. והיא משיבה, “היה צריך לשוחח איתו, זיגי”. ופרויד הגדול מודה, שלא היה לו האומץ לדבר עם בנו על מין.

“פרנסואז קסנאקיס מחמיצה את הנקודה, אם היא מתארת את מרתה פרויד ככוח שמאחורי בעלה”, אומר הפרופ' עמנואל ברמן. “המסר הפמיניסטי שלה נכון בחלקו, כיוון שאכן היו סביב פרויד נשים, שהיו שותפות לעולמו המקצועי והאינטלקטואלי, אבל זו לא היתה אשתו. אשת־סודו היתה גיסתו מינה, אחותה הרווקה של מרתה, אשר התגוררה בביתם, נלוותה אליו בנסיעותיו, ואיתה היה משוחח על התיאוריות שלו. היה פה משולש, כנראה לא רומנטי, אבל בכל זאת משולש שהתקיים עשרות שנים, שבו אשה אחת מילאה את תפקיד הרעיה, עקרת־הבית והאם, ואילו אחותה היתה הידידה והשותפה האינטלקטואלית. היו רינונים שהיה ביניהם גם קשר מיני, אך אין לכך סימוכין. והיו אחרות, כמו לו אנדריאס סלומה, פסיכואנליטיקנית יפה ומרשימה, שליוותה אותו 25 שנה. פרויד דגל בנאמנות בחיי הנישואים, אך היתה לו נטייה לאהבות אפלטוניות עם צעירות יפות ועצמאיות. בשלב מסוים הפך את בתו אנה לבת־לווייתו, וסיכל כל אפשרות שהיתה לה להינשא. אפשר לומר שהוא מצא פתרון יצירתי לקונפליקט הלא־פתור שלו לגבי תפקיד האשה: הוא פיצל את דמות האשה לשניים. הצד הבורגני שלו בא לידי ביטוי ביחסיו עם אשתו, והצד הפמיניסטי, הרדיקאלי, שמאמין בשוויון, בא לידי ביטוי ביחסיו עם ידידותיו ועם תלמידותיו”.

אנה פרויד. אביה הפך אותה לבת־לוויתו וסכל בכך כל אפשרות שלה להינשא

ב־1938, עם כניסת הנאצים לאוסטריה, נמלטו פרויד ומשפחתו בעור שיניהם והשתקעו בלונדון. כשגברה עליו מחלת הסרטן, שייסרה אותו שנים רבות, הזכיר פרויד בן ה־83 לרופאו את הבטחתו, שלא להניח לו לסבול. ב־23.9.39 הורדם לנצח בזריקות מורפיום. מרתה פרויד האריכה ימים, ומתה ב־1951, בגיל 90. את תורתו המשיכה אחריו בתו אנה.

*

לטענתה של קסנאקיס, נשותיהם של סוקרטס, ויקטור הוגו, קרל מארכס, גוסטב מאהלר ופרויד היו קורבן־מרצון של אהבה קטלנית. ג’ני מארכס, למשל, אשתו של אבי הקומוניזם, נולדה ב־1813 כברונית ג’ני פון וסטפהאלן, וקיבלה על עצמה חיי דלות ועוני כדי לחיות עם הגבר שהיא אוהבת. מארכס מוצג כאגואיסט המניח לילדיו לרעוב (אחדים מהם אכן מתו ברעב ובמחלות), שעה שהוא מכלה את ארוחת הערב שנועדה לכולם.

אשתו היתה מבוגרת ממנו בארבע שנים, ונאלצה לסבול לא רק עוני, אלא גם את ניאופיו, כשהוליד ילד לא חוקי למשרתת (ושכנע את ידידו ועמיתו, אנגלס, ליטול עליו את ההודאה באבהות). “אתה רוצח”, היא צועקת עליו ברוב זעמה, לאחר שמתברר לה שכדי לפרסם את גילויי־הדעת שלו, מישכן את מעט הרכוש שנותר, שנועד לספק לחם לילדים. “אתה הורג את אלה הקרובים אליך, הורג את עצמך”. אחר־כך היא מתעשתת, ולמרות כעסה וטינתה מדרבנת אותו להמשיך בדרכו המהפכנית: “כבר קברנו הרבה כל־כך, שני ילדינו הקטנים, קרל. אין לך זכות להיכנע, לוותר על הכל. עלינו להיאבק”.

פרופ' (לספרות אנגלית) אליס שלווי, יו"ר שדולת הנשים בישראל: “כל אדם יוצר, גבר או אשה, זקוק למישהו שיטפח ויעודד אותו. ומכיוון שמקובל שזה תפקידה של האשה, הגברים הם הנשכרים. ענייני היומיום, כולל השמירה על השקט הנפשי של הגבר והזמן המיועד ליצירתו, טופלו בידי הנשים. אינני בטוחה אם אשתו של כל יוצר גאון היתה יצירתית ומקורית, אבל תמיד היתה מאוד פיקחית. הטרדות שהיתה מטופלת בהן אולי מנעו ממנה למצות את כשרונותיה”.

כזו היא גיבורה אחרת בספרה של קסנאקיס, אלמה שינדלר (1880–1964), אשתו של גוסטב מאהלר. לאלמה, אשר היתה מוסיקאית מתחילה וחיברה כ־100 ‘לידים’, שירים, הבהיר המלחין הגאוני כבר בתחילת דרכם המשותפת, שהיא תיאלץ להקריב את שאיפותיה למענו. “אם אנו מבקשים להיות מאושרים, עלייך להיות ‘זו שאני זקוק לה’, בת־זוגי, אשתי, אך לא עמיתה למקצוע”, כך כתב לה במכתב מפורסם, אשר מרבים לצטט ממנו. “האם חייך יוצאים בשל כך מקופחים? האם בוויתור המוחלט אשר תיאלצי לוותר על המוסיקה שלך, על מנת לקבל את המוסיקה שלי ולהפוך להיות אשתי, את רואה אובדן של דבר משמעותי כל־כך בעצם קיומך, אשר תתקשי לעמוד בו?… את חייבת להקדיש עצמך למעני, בלא שום תנאי, את חייבת לשעבד את חייך ועתידך, לפרטי פרטיו, לטובת הצרכים שלי”.

ד"ר אסתרית בלצן, פסנתרנית ומוסיקאית, מרצה באוניברסיטת תל־אביב: "מאהלר אכן דרש מאשתו להתמסר לו ולוותר על קריירה מקצועית משל עצמה. היא היתה עזר כנגדו, העתיקה לו תווים, בחזרות התזמורת אשר עליה ניצח היתה יושבת בקצה האולם ומדווחת לו איזה כלי נשמע יותר ברור. כך שמבחינה אחת, היתה שותפה לתהליך היצירה. מצד שני, היא לא העריכה אותו כמלחין. היא חשבה שהוא מנצח מעולה, אך מלחין משעמם, ולא היססה להגיד את זה לחבריו. והם, כמובן, מיהרו לספר לו. אז אי־אפשר לומר שממש עודדה אותו. היא לא תמכה בו מספיק, והיתה עסוקה בחיי החברה של וינה. הרכילות מספרת שבסימפוניות המאוחרות שלו, מהשישית ואילך, היו לה מאהבים, ובבכורה של הסימפוניה ה־8, לא נכחה, כי היתה במלון עם ולטר גרופיוס, הארכיטקט הנודע. מאהלר שמע את הרינונים האלה, וזה הטריד אותו מאוד.

*

“לגבי הכשרון שלה, הפמיניסטיות יהרגו אותי, אבל אני מוכנה להיות לא פופולרית ולהגיד, שהעולם לא הפסיד מלחינה גאונית. היה לה כשרון גולמי בינוני. היא טענה שלא התפתחה כמלחינה, משום שמאהלר שיעבד אותה לצרכיו. אבל היא היתה נשואה לו תשע שנים, עד מותו ב־1911. כשנפטר, היתה רק בת 29. הרי יכלה להתחיל להלחין, זה לא גיל מאוחר מדיי. היו לה עוד 53 שנים לממש את הכשרון שלה, אילו רצתה, ובכל זאת בחרה לחזור שוב ושוב על אותו דפוס־יחסים ולהשתבח בנוכחותם של גברים מגדולי האמנויות: קוקושקה הצייר, גרופיוס האדריכל ופרנץ ורפל הסופר. לא נראה לי מקרי, שאשה אחת תסתובב עם ענקים כאלה. אילו באמת היה לה דחף יצירתי, היתה אולי נזהרת לא להתחבר לענקים, אשר ההשוואה מולם מעמידה אותה בצל, אלא בוחרת להקדיש את עצמה לכשרונה. לא מקרי, שהנשים הבודדות שתועדו כמלחינות, הן קרובות משפחה של מלחינים גדולים מהן: קלרה, אשתו של רוברט שומאן, ופאני, אחותו של פליקס מנדלסון. לולא היו קשורות לגאונים, לא היינו יודעים עליהן”.

נשי רוב הסופרים העבריים הגדולים לא היו שותפות לעולמם היצירתי. "מניה ביאליק אפילו לא ידעה עברית, ולא יכלה לקרוא את שירי בעלה", אומר הסופר חיים באר. "כל הזמן היה שרוי בחיזור מתמיד כלפי נשים אחרות, שהיו קרובות יותר לעולמו. למשל, אהובתו, הציירת אירה יאן, איירה את ספרי השירים שלו, אז היה ביניהם סוג של שותפות, כשהסביר לה את השירים. גם אשתו של גרשון שופמן, שלא קראה עברית, לא הכירה את יצירתו. זה לא מקרי. גבר שמתחתן כך מחפש את הזרות ואת הניכור. לעומת זאת אסתר עגנון לא היתה המוזה של בעלה, אבל העתיקה את כתב־ידו לנקי, והביעה את דעתה בלי כחל וסרק ובלי לפחד ממנו.

“קשה מאוד להיות אשת יוצר. הם נתונים למצבי־רוח, שקועים בעצמם, מיטלטלים בין מגלומניה לתחושת אפסות. רגע אחד נדמה להם שחיברו יצירה גאונית, וברגע הבא הם בטוחים שלא שווים כלום. והאשה היא הרבה פעמים כליא־ברק לזעמו של הבעל, היא האדם שנמצא הכי קרוב וסופגת הכל. בתהילה היא מתחלקת פחות מאשר בסאת הסבל והייסורים. היא חיה בבדידות ומחכה לו. הרי הכתיבה היא סוג של בגידה. הוא מקים לו עוד משפחות, עוד חברה, ויש לו מערכות יחסים שלמות, ואילו היא צריכה להתאזר בסבלנות עד שייצא מהעולם הדמיוני שלו, ויחזור אליה”.

אדל, רעיית הסופר ויקטור הוגו, שנזנחה על ידיו למען נשים

אדל הוגו נזנחה על־ידי בעלה למען נשים אחרות

אחרות, וקסנטיפה, אשת סוקרטס, הפילוסוף היווני הדגול, היו קורבנות בעליהן. קסנאקיס טוענת, כי רשעותה הידועה של קסנטיפה היא תוצאה של התסכול הרגשי והמיני אשר בעלה ההומוסקסואל הסב לה. בת 15 היתה כשנישאה לסוקרטס בן ה־31, ולא ידעה על נטיותיו המיניות. היא נדהמה כאשר ארבעה לילות לאחר החתונה ראתה אותו כורע על ברכיו לפני מאהבו הצעיר אוטידמוס, “ולשונו מלחכת את התלתלים האדמוניים של שער ערוותו של העלם”. סוקרטס רצה אותה רק כדי שתלד לו בן, ומיד כשהרתה, פרש ממנה לתמיד.

קסנאקיס מזדהה עם קסנטיפה הפגועה. “ואתם? מה אתם הייתם עושים?!”, היא כועסת. כתוצאה מכך, מפתחת קסנטיפה את ההתנהגות, שבעטייה הפכה לסמל הנשים המרשעות.

פרופ' אליס שלווי: “בכל זאת, היו נשים מעטות אשר בעליהן אפשרו להן ליצור, כמו הסופרת ג’ורג' אליוט, שבן־זוגה טיפח את כשרונה. כמוה, וירג’יניה וולף, אשר בעלה ליאונרד תמך ועודד אותה. לעומת זאת, ליאונרד גם השתלט עליה, והחליט עבורה שמסוכן למצבה הנפשי ללדת ילדים. ביומניה של וירג’יניה באים לידי ביטוי העצב והכמיהה לילד. אולי בכל זאת חלק לא מבוטל מהיצירה של האשה, זה ללדת ולגדל ילדים”, אומרת פרופ' שלווי, אם לשישה, אשר מודה, שאלמלא עזרתו ותמיכתו של בעלה, העוסק בתרגום, במו"לות ובעריכה, לא היתה אף היא מגיעה לאן שהגיעה.

“מעניין שרוב היוצרות העבריות הגדולות לא היו נשואות”, אומרת הפרופ' עמיה ליבליך, סופרת ופסיכולוגית. “אצל שתיים מהן שמתי לב, שפיתחו קשר עמוק, קרוב ותלותי עם בת משפחה: המשוררת לאה גולדברג עם אמה, והסופרת דבורה בארון, עם בתה. גם אמה של לאה וגם בתה של דבורה, לא חשו טינה או מרירות על שחייהן נסובו סביב העבודה היוצרת של אשה אחרת. להיפך, הן הרגישו ייעוד ומשמעות בחיים. הן עשו בשביל אשה אחרת, אהובה, מה שנשים עושות בדרך־כלל למען בעליהן”.

לא במקרה, רוב הדוגמאות שהובאו כאן היו מהמאה קודמת, ועד מחצית המאה הזאת. אבל לא עוד. לא אחרי התנועה הפמיניסטית. איקה, אשתו של א"ב יהושע, ומיכל של דויד גרוסמן, לא ויתרו על הקריירה שלהן כפסיכולוגיות. נילי עוז לא זנחה את עבודתה הקהילתית בערד. רינה שלו תמשיך להיות דיילת ולטוס, כאשר מאיר יטפל בילדים ויכתוב. “היום נשים כבר לא מוכנות לוותר על עצמן, והן מגדלות את הבעלים שלהן, שיתרגלו לכך שלא יקבלו הכל”, אומר חיים באר. “אבל יש בזה יתרון. הבעל היוצר אולי לא מקבל את השירותים, אך לעומת זאת יש לו תמיכה ורעות מסוג אחר”.