מאת: י. ל. פרץ
המחזה: בן־ציון ידידיה
תמונה 🔗
הנפשות:
הפַקִיר, ישיש כבן 80
האורח, כבן ששים.
התפאורה:
חדר גדול ומרווח בביתו של פקיר הודי; על הקירות כלים מכלים שונים ותמונות עתיקות. על גבי השולחן – שלדי־עצמות של בני־אדם ובעלי־חיים שונים, עורות נחשים ועופות. בפנת החדר, ליד תמונות ופסלי־בודה1, קלחת רותחת על גבי כיריים. השעה היא לפנות־ערב, בשלהי יום קיץ.
בעלות המסך יושב הפקיר, כפוף ושקוע, על גבי גויל ישן־נושן; הוא מעיין בו בעיון רב ונדמה כי הוא בעולם אחר. פתאום נפתחת הדלת חרש והאורח נכנס בשקט, אך בבטחה. הוא גבה־קומה וזקוף, יחף ולבוש קרעים, אך כל תנועה מגופו הדל מביעה גאוה והכרת ערך עצמו; עור־הקלף המקומט של פניו אומר כי זקן האיש, אך עיניו הגדולות, השחורות והעמוקות מביטות במבט תקיף ומלא כח־עלומים. שפתיו כחולות וסדוקות, אך בזויות פיו מרחף מעין חיוך של געגועים, – של לעג וטוב־לב כאחד, חיוך של סליחה מרוב חכמה ונסיון־הָחַיים.
האורח: (מניע בראשו לאות שלום): שלום עליך, אדוני הפקיר!
הפקיר: (מהסס רגע, מסתכל, כאילו אמר לעמוד על מהותו, אך לבסוף הוא קם ממושבו והולך לקראת האורח בצעדים אטיים): השלום והברכה לַבָּא בצל קורתי!
האורח: דבר לי אליך, הפקיר.
הפקיר: (בשקט) אמור את בקשתך ואדענה.
האורח: התעשה את רצוני?
הפקיר: אם אחפוץ… (אחרי רגע, בענווה) ואם אוכל… (חוזר לשולחן ויושב במקומו).
האורח: (הולך אחריו אל השולחן ונשאר עומד) אוה, יכול־תוכל, פקיר – יודע אני זאת היטב, (בקול צלול ורציני) לא פעם ראיתי זאת ממך… אך לא בחינם…
הפקיד: ואתה אינך יכול לשלם?
האורח: אולי – בכל־זאת…
הפקיר: במה?…(מתבונן היטב כאיש שיחו) האם לא שלחת יד –
האורח: בגנבה?!… לא!… לא בכסף אמרתי לשלם לך, כי אם בספור תולדות ימי חיי…
הפקיר: בספור תולדות ימי חייך?… האם מעניין הוא כל־כך? וכלום יש בו משום תועלת בשבילי?…
האורח: אם מענין הוא? – אכן זה תלוי, בשביל מי ואת מי… ואם יש בו משום תועלת בשבילך – אין אני יודע אל נכון… אך אחת אני יודע: הוא ישחרר אותך מעמל ודאגה…
הפקיר: הכיצד?…
האורח: פקיר, כניסתי הנה, – אישיותי וכל מהותי עשו עליך רושם ניכר… אתה קמת ויצאת לקראתי, דבר שאין אתה רגיל לעשות גם לפני מלכים ורוזנים… אין זאת כי ענינתי אותך… ואם אלך מכאן בפה סגור – תהרהר בי לא פעם… תשאל את עצמך: “מי זה היה, האיש?… מה היה יכול לרצות ממני?”…
זמנו של פקיר יקר מאד, ומחשבותיו יקרות עוד יותר… מזמן ומחשבות, חיה־יחיה פקיר!…
הפקיר: (מהרהר רגע ומתבונן שוב באיש שיחו, בוחן ובודק אותו בעיון, כאילו רצה לגלות את סודו).
האורח: (משתמש בהזדמנות זו) ישיש אתה, פקיר, וזקן מאד! כל רגשותיך יבשו ונחרבו זה מכבר… לבך לא ימצא עוד ענין וחפץ בשום דבר… אך בראשך עדיין אתה חי…מוחך הוא האבר היחידי החי ועובד בך לא מתוך הרגל בלבד, למוחך יש עדיין יסורים שלו ושמחות שלו; הוא הוגה דעות, חוקר וחושב, ומשתוקק לדעת… עשה־אפוא, פקיר, את רצון מוחך… יהא־נא לו עוד רושם אחד מן העולם הזה, בטרם ירקב ויתעייף גם הוא עד מות…
הפקיר: (מסכים) טוב־אפוא, ספרה… (מראה בתנועת יד לאורח על הכסא שממולו ומזמין אותו לשבת).
האורח: (יושב אחרי דממה קלה)… בימי נעורי הלכתי פעם לטייל עם אבי, בין ההרים הגבוהים אשר מאחורי טירתנו…
הפקיר: הבטירה ישבתם?…
האורח: כן, – ויהי בלכתנו – הפחדנו נשר במעופו, – וימריא השמימה; ־ “גם אני הייתי חפץ לעוף כמוהו” – הרהרתי בקול רם… “ועשה־תעשה זאת” – ענה לי אבי, – אך לא בחלל־האויר תעוף, בני"; האויר אינו יסוד חיינו אנו; – אנו יכולים לחיות בו, אך לא ממנו"… כי־אם אל רקיע השמים תעוף – הוסיף אבי לאמור, – אל מרבדי המשי התכולים והמשובצים כוכבי־זהב, אשר בארמון מלכנו האדיר… וישר אל השמש תעופה, – אל מלכנו בכבודו ובעצמו… קרני אור חסדו בהירות וחמות מקרני־השמש במרום, ומאירות הן לא לכל, לכל “מי שהוא”…
הפקיר: נכון מאד!… צדק אביך החכם!…
האורח: את הדברים האלה מסרתי אחר־כך למורי ורבי, – גם כן פקיר כמוך; פניו לא נשתנו במאום בשעת מעשה – אך בקול יבש, קר ותקיף ענה לי לאמור: "בני, – הנשר – אם חפץ־חיים הוא, – עליו לאכול, וכדי למצוא לו טרף לאכלה, – עליו להשפיל רדת מטה, יען כי מזון ומחיה – מקומם למטה, ועל פי רוב – ברפש…
הפקיר: חכם ונבון מאד!
האורח: ברם אנכי לא הבינותי אז לרוחו ולשכל מליו, ושכחתי את כל דברי השיחה הזאת; אך זכור – נזכרתי בה רק אז, – כשהועליתי למעלת שר – ראשון במלכות…
הפקיר: (בהשתוממות רבה) מנציפוצי?…
האורח: (באנחה עמוקה) כן, – זה היה שמי לפנים –
הפקיר: אימתי קרה הדבר? האם מזמן?…
האורח: זה שנים אחדות… שמח אני מאד, כי לא ידעת מזה מאומה… כי חי אתה מרום כל־כך ועמוק כל־כך, או רחוק כל־כך מחיי בימים שעברו…
הפקיר: מעניין..,. וכיצד קרה הדבר?…
האורח: (אחרי דממת רגע) פעם אחת עמדתי לפני השמש בקידה והשתחוייה זמן רב כל־כך וכפוף כל־כך, עד שלמרות רצוני עלה בלבי הרעיון, לקנא בעמודי־התווך של ההיכל, שגם הם תומכים בו ובכל־זאת אינם מרכינים ראש בפניו…
הפקיר: וגילית את מחשבותיך אלה?
האורח: לא פקיר, שפתי לא הסכינו עדיין להגיד את אשר בלבי. אך חוט־השדרה שלי!… מבלי משים עשיתי מעין תנועה של קצר רוח… והשמש הרגיש בדבר.
הפקיר: (בתמהון) ועדיין אתה חי וקיים בעולם?!… תמיהני!
האורח: כן… יען כי אהבה רבה אהבני השמש, ולפיכך הקטינו רק את אורי, – כאור הירח, ומסרו לי מחוז למשול בו.
הפקיר: והיית מרוצה מזה?…
האורח: זמן־מה… עד שבאחד הימים עבר השמש במחוז ההוא והירח לא השתחווה לפניו כראוי לו…
הפקיר: (בהתול) ואז –?
האורח: אז הפחיתו את ערכי עוד יותר, עד למדרגת כוכב בין אלפי כוכבים אחרים, וקבלתי עיר למשול בה…
הפקיר: (בצחוק) ומשלת בה עד שעבר שם הירח….
האורח: נכון… אולם כפיפות חוט־השדרה הלכה ונתמעטה יותר ויותר… מיום ליום… עד כי נכנסתי לגמרי ל"שביל החלב"… להיות כוכב פשוט אחד בין מליוני כוכבים אחרים…
הפקיר: ובזה נגמר הכל?
האורח: אוה, לא, פקיר! והכל בעטיו של חוט־השדרה!… הודיעוני את טעם קנה הבמבוק והשליכוני משמי־השמים ארצה…
הפקיר: ואביך, – בעל הטירה הגאה, – מה אמר הוא לזה?…
האורח: (בצער) אבי, – מעצר צרה ויגון, מת, והנחיל לי נחלה גדולה בירושה: שדות־מרעה, וכרמי־חמד, גנים ופרדסים בשטח של מהלך כמה שעות, יערות עד ונהרות דגים, אוצרות־שפע למדי…אכן, יכולתי לעשות לי שמים ומלכות־שמים בזעיר אנפין, – לי לעצמי…
הפקיר: ולא עשית זאת?
האורח: לא!
הפקיר: מדוע?
האורח: יען כי תאוה אחרת קננה בלבי, פקיר! חפצתי, מה שבעצם הכל חפצים; חפצתי כי האחרים יידמו ויישוו אלי… (בהטעמה) חפצתי, כי בני־האדם יחדלו פעם מכרוע ברך ומהשתחוות…
הפקיר: אכן תאוה מסוכנת מאד היא זאת!
האורח: אספתי שבר רב, קניתי לי הרבה בגדים, פתחתי את שערי ארמוני לרווחה והעברתי קולי בארץ, לאמור: “כל דצריך – יבוא ויקח כאוות־נפשו” אך תנאי אחד התניתי מראש: כי אסור להודות!… וכל העובר על זה – שלם־ישלם במיטב כספו…
הפקיר: (בצחוק) והאם רבים הם שעמדו בנסיון זה?
האורח: (בצער כבוש) אמנם, מעטים מאד… אך בכל־זאת, במשך הזמן הלך מספר אלה אשר לא הודו, – הלך ורב, הלך וגדול… אולם בינתיים –
הפקיר: שמו אותך בבית האסורים?!…
האורח: לא, פקיר, כי אם שלחוני לבית־המשוגעים!…
הפקיר: (בהתול) נכון מאד, ובצדק, – בתור מבזבז הון חינם…
האורח: (בכאב) וכשיצאתי מבית־המשוגעים לא נשאר לי מכל ירושתי אף שריד ופליט… (בלעג) ידידים וקרובים דאגו כבר לכך… נמצאו פתאום בעלי־חובות שונים!… אכן, הישיבה בבית־המשוגעים שבחצר־המלכות – עולה ביוקר רב…
הפקיר: מסכן! ומה עשית אחר־כך?
האורח: “לך עבוד”! – אמרו לי בצאתי משם…
הפקיר: (בצחוק) וזה, כמובן, לא מצא חן בעיני מי שהיה שר־ראשון במלכות?!…
האורח: שוגה אתה, פקיר! להפך! אחרי מנוחה ארוכה כזאת השתוקקתי לעבודה, למעשה, לעמל כפים… אך ללכת ולבקש עבודה כבקש איש נדבה – לא יכולתי… לפשוט יד ולכרוע ברך – כבר אי־אפשר היה לי… (דממה קלה).
הפקיר: ובכן, היש ברצונך, כי אלמדך זאת?…
האורח: (קם בגאון) אוה, פקיר, את זאת לא תוכל!… גם הרעב והצמא לא יכלו לעשות זאת!…
הפקיר: ומה איפוא אתה מבקש ממני?…
האורח: פקיר! החיים נמאסו עלי… קצתי בחיים!…
הפקיר: ורוצה אתה כי אפדה אותך מידם?…
האורח: אוה, לא! (במקצת לעג מר) לשם כך אין לי צורך בעזרתך, פקיר! הנה, הנחל הראשון שעל דרכי, כל ענף־עץ ביער… ולהם לא הייתי צריך אפילו לספר ספורי־מעשיות…
הפקיר: (קם גם הוא) אלא מה בקשתך ממני?
האורח: (ברגש) מאמין אנכי, פקיר! וכל אדם באמונתו יחיה!… – האמונה שבלב היא החוט בו מקשר אותנו הטבע אל החיים; אני מאמין באמונה שלימה פקיר, כי בוא־תבוא ותגיע העת המאושרת של אנשים ישרים, של בני־אדם בעלי חוט־שדרה נוקשה, של בני־אדם אשר לא ירצו ולא יוכלו עוד לכרוע־ברך ולהשתחוות, להתרפס ולהשפיל את עצמם, של אנשים גאים ומאושרים!.. אוה, פקיר! – רצוני לזכות ולחיות בעת המאושרת הזאת!
הפקיר: (בתמהון) האמנם רוצה אתה להאריך ימים כך־כך?…
האורח: אוה, לא,!… בעד האושר העתיד לבוא, – לא הייתי משלם מחיר יקר כזה… אולם – לישון אני רוצה, פקיר! להירדם ולישון עד בוא העת המאושרת הזאת! יודע אנכי, כי יכול אתה לעשות זאת! אנא, ישנני־נא פקיר!
הפקיר: (מחריש, מתחיל להתהלך אט אנה ואנה שקוע במחשבות).
האורח: (מביט אחריו, אחרי דומית־רגע, בתמיהה) מה? האינך רוצה לעמוד בדיבורך?…
הפקיר: אוה, לא, לא זאת! אלא חושב אני ומהרהר בלבי: מי־זה יעורר אותך, בבוא העת המקווה? אני – בודאי לא; בני ובני־בני – גם כן לא… מי־איפוא ייזכר בך לעוררך משנתך?…
האורח: (זוקף קומתו, בקול צוהל מחדווה פנימית) אל תירא ואל תפחד, פקיר! – אותי תעורר העת עצמה, כי בדממה וחרש לגמרי לא תבוא! העת הזאת בסופה וסער דרכה! ברעש־מהפכות ובשאון חצוצרות, עד כי תרעד ותתגעש הארץ לקולה! והיא תעורר את המתים לתחיה! (פתאום נשמעת תרועת־חצוצרות מרחוק בשיר המרסיליזה; האורח עומד ומקשיב ועיניו אורות; השמש שוקעת בלהב־ארגמן).
(המסך יורד)
-
כך במקור “בודה” ולא “בודהא”. הערת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות