לזכרו של בצלאל לב

אביו של גוֹלדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר, ודווקא בשעה שנדמה היה שהנה מצא לעצמו סוף סוף תיקון באמצעות ה’בוּלווֹרקר' ואורח החיים המבוקר, ובעיקר באמצעות האסטרונומיה ותרגום ה’סומניום'. צֶזאר היה האיש היחיד ששם לב לצירוף התאריכים המוזר שבין מותו של גולדמן לבין מות אביו, ואף ציין זאת ימים אחדים אחרי הלוויתו של גולדמן, אבל כמין קוריוז חסר כל משמעות, שכן, אותו זמן כבר ויתר צזאר בעצם על הכל ולא היה מסוגל גם למאמץ הקטן ביותר, ובתהליך הנואש של דעיכתו, בעוד הוא מתלבש בבגדי חמודות צבעוניים, מגדל שפם, מעשן סיגריות משובחות, זולל וסובא ורודף אחרי כל אשה שנקרית על דרכו, כשעיקר דעתו נתונה לבנו הבכור שחלה במחלה חשוכת־מרפא, לא ראה עוד צזאר את החיים אלא כמפלה חסרת־פשר וכקוריוז גדול שיש להתענג עליו ככל שניתן ובצורה המהירה והגסה ביותר, אשר ברגעי ההתפכחות והחרטה שהיו תוקפים אותו מפעם לפעם היה מכנה אותה בכאב “התאבדות עליזה”. האדם היחיד שבלי כל ספק היה מנסה לפענח את המשמעויות הנסתרות שבאותו צירוף תאריכים היה גולדמן עצמו, אלא שהוא כבר היה מת. האמת היא שלא היו כאן שום משמעויות נסתרות מלבד אלה שרוחמה, אחותו החורגת של צזאר, היתה ודאי מכנה אותם בלעג “ספרוּתיוֹת”. שכן, בתחילת השנה החדשה, כמו בתחילתה של כל שנה, ובעצם בכל יום, ביקש גולדמן לפתוח דף חדש בחייו, שבמקרה המיוחד הזה היה, כפי הנראה, ההשתחררות הגמורה מהם והמעבר לצורת חיים אחרת, או אם להשתמש בלשונו – “צורת הוויה אחרת” – שבקיומה השתדל להאמין למרות השקפותיו הסוציאליסטיות ודבקותו המחודשת בראציונאליזם ובמדעים. ואילו בנוגע למותו של אביו של גולדמן, אפרים, ניתן להגיד שאולי בלי־דעת חמד לו לצון בכך שמת דווקא באחד באפריל, משום שזה היה סוג ההומור היחיד שאפשר היה ליחס לו, מלבד מעשי־הקסמים הישנים והמשעשעים שכבר השתכחו מזמן. אשתו רגינה, שיומיים אחרי ההלוויה התחילה לקרוא לעצמה סטיפנה, ייחסה לו גם במעשה הזה כוונות מרושעות וזדוניות, ולא משום שאותו אחד באפריל היה יום חמסין קשה, שבישר את ראשיתו של הקיץ השנוא עליה. החמסין נמשך ללא הפוגה גם למחרת, ביום ההלוויה, ואף התגבר. החום היה נורא, ונדמה שהעיר כולה עטופה מעטה של אוויר־כיבשנים כבד וצחיח, והיא עומדת להתפורר ולהפוך לענן של אבק שיתנשא לאיטו ברוח הקדים, שנשבה מפעם לפעם, ויתפזר בשמי הכסף הריקים. החום הזה התחיל עוד לפני עלות השחר, וישראל היה שרוע בלי נוע במשך שעות רבות בסטודיו של צזאר על גבי הספה הצרה, המחופה, באריג צמר עבה ומחוספס בצבע חום. מותו של אביו של גולדמן השאיר אותו אדיש וחסר עניין. בבוקר, אחרי שהתרחץ ושתה כוס קפה, ישב על־יד הפסנתר כדי לעבוד על פרק מתוך ואריאציות גולדברג, אבל תחת זאת ניגן מתוך הזכרון את הסארקאזמים של פרוקופייב עד שהרפיון הכריע אותו והוא התייאש והשתרע על הספה ושכב, ומחשבותיו, שחלפו ללא תכלית, נאחזו בנסיך קייזרלינג מדרזדן, שסבל מנדודי־שינה, ובצ’מבליסט שלו יוהן גוטליב גולדברג. השמות הללו, הצליל של המילים, שיעשעו אותו, והוא שיחק בהם בראשו וערך אותם בצירופים שונים – פעם יוהן גולדברג גוטליב, ופעם גוטליב יוהן גולדברג, ופעם יוהן דרזדן קייזרלינג. לאט לאט איבדו המילים הללו את משמעותן אפילו כשמות והפכו לצלילים סתמיים, שישראל גילגל אותם הלוך ושוב ובתוך כך הסתכל במבט של עכביש בתיקרה, במנורה המאובקת ובקירות הלבנים והמלוכלכים, שצילומים של הרים מושלגים ומים ועצים ירוקים ושל מכוניות נהדרות ובחורות סקסיות, בבגדי־ים או ערומות, היו תלויים עליהם ועל הדלת הרחבה, שחצצה בין החדר הזה לבין החדר הסמוך. חלק מהצילומים נעשה בידי צזאר, והוא על־כל־פנים שתלה את כולם בעזרת נעצים ופיסות של נייר דבק, והם היו עדות ססגונית ונוגעת־ללב לתשוקות ולתאוות, שאת חלקן ירש מאֶרווין אביו, ואת חלקן סיגל לעצמו כחלק ממשחק החיים שאותו השתוקק לנהל. רק בחזית הפסנתר, בפינה העליונה, היתה תלויה גלוית־דואר ובה צילום של קטע מתוך ‘פראנסיס הקדוש’ של אל־גרקו, שכולו עשוי בגוונים של ירוק, ורואים בו איש ארוך וצנום, שפניו המאורכות והעטורות זקן נוגות ובעיקר רציניות מאוד, והוא כורע על ברכיו במין גלימת־נזירים כבדה ובידיו גולגולת של מת. על־ידו כורע נער, גם הוא בגלימה של נזירים, וראשו, כראשו של האיש המבוגר, מכוסה בברדס, והוא משלב את אצבעותיו בתנועה של תחינה ותפילה. שניהם מסתכלים בגולגולת בדומיה ובקדרות, אבל בעיקר ביראת־כבוד עמוקה ובתחושה בלתי־מעורערת של קבלת־הדין, שאצל המבוגר היא צופנת בחובה גם מעין תמיהה, ואפילו שאלה, אבל שאלה שאיננה מצפה לתשובה. את הגלויה הזאת הביאה אֶלָה לישראל, והיא גם שתלתה אותה בפינת הפסנתר. קרן שמש לבנה, שחדרה בעד חרכי התריס הדרומי, נפלה על ראשו של הנער, וישראל, שהתעורר משינה כבדה, הסתכל בתמונה והקשיב לצעדיו של צזאר, שעלה בריצה במדרגות ופתח בתנופה את דלת הדירה ונכנס לחדר. הוא לבש מכנסיים כתומים וחולצה סגולה ופניו הגדולות והסמוקות נטפו זיעה והתנוצצו, אבל רוחו היתה מרוממת ועיניו הקטנות התרוצצו מעבר לזגוגיות המשקפיים כשני עכברים מאושרים. הוא הסיר מעל צווארו את המצלמה הכבדה ושאל אם היו לו טלפונים, וישראל אמר שתהילה טילפנה ואמרה שתטלפן שוב לפנות־ערב. צזאר אמר “ואליעזרה?”, וישראל, שהמשיך לשכב בלי נוע על צדו, אמר “לא, היא לא טילפנה”. צזאר אמר “זונה!”, והוציא מכיס החולצה חפיסת סיגריות קנט, והדליק לעצמו סיגריה, וחזר והודיע לישראל, כמעט בתרועת שמחה, מה שהודיעו לו עוד אמש – שאביו של גולדמן מת ושההלוויה יוצאת בשעה שתיים מבית ההלוויות העירוני. ישראל שתק ולרגע השתררה דומיה. הוא נזכר ביוהן גוטליב גולדברג ורצה לחייך, אבל צזאר, שלא חדל לנגב את הזיעה מפניו ומערפו העבה בממחטה רטובה, אמר שהשעה כבר אחת וחצי ושצריך להזדרז. ישראל התיישב בקצה הספה ושאל אם אי־אפשר שיוותרו על ההשתתפות בהלוויה ויסתפקו בביקור של ניחום־אבלים בביתו של גולדמן, שהרי שניהם יודעים מה היה טיב היחסים ששררו בין גולדמן לבין אביו, ואת העובדה שגולדמן מתעב טקסים עד שספק גדול אם היה משתתף בהלוויה של עצמו ומה עוד בהלוויה של אביו של אחד מחבריו. אבל צזאר, שאהב חתונות והלוויות וכל מיני פורענויות והתרחשויות דרמאטיות, לא זז מדעתו וטען שיש הכרח להשתתף בהלוויה ושטיב היחסים ששררו בין גולדמן לאביו אינו נוגע להם, ובעיקר עכשיו, כשאביו כבר בחזקת מת. אגב כך ציין צזאר שהחיים מחייבים לעשות לא פעם מעשים בלתי־נעימים או מעשים שלכאורה אין בהם כל הגיון, והוסיף ואמר שאין לו ספק שבעומק לבו לא יסלח להם גולדמן לעולם אם ישאירו אותו לבדו עם אמו בהלוויתו של אביו. לבסוף אמר שהוא על־כל־פנים ישתתף בהלוויה הזאת בכל תנאי, וזירז את ישראל שיקום ויצטרף אליו. ישראל קם מהספה והלך לחדר־המקלחת כדי להתרחץ. הוא קילל את צזאר ואת עצמו, ואת אביו של גולדמן אשר מותו לא עורר בו כל רגש של צער או חמלה, ואפילו לא הפתעה, משום שמעולם לא רחש לו חיבה ומשום שקרוב לשבועיים כבר היה מוטל בבית־החולים מחוּסר־הכרה בגלל שטף־דם פתאומי במוח, והרופאים ניבאו את מותו. מפעם לפעם היה כביכול מתעורר לרגע ותובע דבר־מה או ממלמל משהו בזעף, ופעם אחת אפילו דיקלם באזניו של גולדמן בקול עבה מאוד, שכבר לא היה קולו, ואשר כאילו בקע במאמץ מתוך צינורות חרס ריקים ואפלים, ואמר “אל נא ארָאה כאדם שחי את חייו לשוא”, משפט שהפתיע את גולדמן, ואשר כפי שהתברר לו לגודל תדהמתו כעבור חודשים מעטים, היה המשפט שאמר טיכו בראהא לפני מותו, ומכאן ואילך, במשך שבועות רבים, לא נתן לגולדמן מנוח והוא ניסה לפענח בדרכים שונות את המסתורין הזה ולגלות כיצד התגלגל המשפט הזה מטיכו בראהא אל אביו, שעכשיו, כששכב חסר־אונים על ערש מותו, עורר בו חמלה, שגם לדעתו ספק רב אם היה ראוי לה. הרופאים לא יִחסוּ כל חשיבות להתעוררויות הקצרות הללו של אביו של גולדמן והם יעצו לבני־המשפחה להתכונן “לרע מכל”. ואמנם רגינה, שאביו של גולדמן דרש באחת מאותן התעוררויות שלא ינתן לה להתקרב אל מיטתו, התכוננה “לרע מכל”, עד ש"הרע מכל" בא ורווח לה – הוא מת, ושום כוח שבעולם לא הציל אותו מן המוות ולא יוכל להשיב אותו אל החיים. ישראל רחץ את פניו, וניגב אותן, וסקר אותן במראה, וראה לרגע את אביו של גולדמן כפי שראה אותו בבית־החולים ימים אחדים לפני שמת, כשהתלווה לגולדמן באחד מביקוריו: אביו של גולדמן שכב קפוא כפגר, עטוף בשמיכה לבנה ומחובר לכל מיני צנורות. עיניו הפקוחות לרווחה, שתמיד היו אדומות מעט כעיניו של שפן, היו לבנות־דלוחות ואטומות, ופניו שהכחילו והאפירו היו נפוחות ומעוּותות. זכרון המראה הזה עורר בישראל נימה של עצב בגלל אזלת־היד הגמורה וריח החידלון שאפפו את אביו של גולדמן ובגלל תחושת השקיעה והכליון הבלתי־נמנעים וההיעדרות שלו מעתה ועד עולם, תחושה שהיתה תוקפת מפעם לפעם את ישראל ושאותה יכול היה להמחיש לעצמו באופנים שונים, ובייחוד באמצעות אֶלָה, שהכמיהה אליה מילאה אותו מאז הבוקר, ואשר בשיממון הזמן הניגר לאיטו הצטיירה בדמיונו כמשהו לבן וטהור וצונן. הם נפגשו במקרה, ומן הפגישה הראשונה עוררה בו את ההרגשה שהיא באה מארצות בלתי־ידועות, ואולי גם בלתי־קיימות, כאילו צצה מתוך האוויר הריק וכך גם תיעלם באחד הימים ובלי שניתן יהיה להשיב אותה עוד. צזאר, שנכנס לחדר השני, ששימש משרד וסטודיו לצילום והיה מלא כיסאות, מסכים, קופסאות, פרוז’קטורים, סמרטוטים וכל מיני גרוטאות, עשה שם משהו ושר “אוֹבּלָאדִי, אוֹבּלָאדָא, לָייף גוֹוּס אוֹן”. הוא חזר ללא הרף על אותן המילים וזייף את המנגינה בביטחון גמור וברוח מרוממת. אחר־כך מזג לעצמו חצי כוס ויסקי ונעמד בפתח חדר־המקלחת וחזר ושאל את ישראל אם לא היו לו עוד איזה טלפונים. ישראל אמר “לא”, וצזאר לגם מעט מהוויסקי ואמר “הגולדמן הזה כבר מזמן הגיע לו למות. הוא הרוויח את המוות שלו עד הפירור האחרון”. ישראל לא אמר כלום. הוא חזר לחדרו והתחיל להתלבש, וצזאר, שהלך בעקבותיו, נשען אל הפסנתר ושלף מכיס החולצה מעטפה לבנה ואמר “תראה מה שהשגתי”, והוציא מתוכה חפיסה של צילומים פורנוגראפיים של שני גברים ושתי נשים – אחת שחורה ואחת בלונדינית, שתיהן עם שדיים גדולים – מזדווגים בכל מיני תנוחות, בזוגות וביחידות. פניו הסמוקות הביעו עונג ותשוקה כשהעביר את הצילומים בזה אחר זה לפני עיניו. מפעם לפעם השמיע הערה קצרה או קריאת התפעלות. ומפעם לפעם גם קירב את אחד הצילומים אל ישראל ואמר “מה אתה אומר לגברת הזאת?”, או “תראה איך שהוא עובד עליה”, וכשסיים השהה את מבטו עוד זמן־מה על הצילום האחרון, ואחר־כך החזיר את כל הצילומים למעטפה ואמר “אני אוהב רגליים מוצקות ושדיים גדולים. זה מה שאני אוהב”, והטיל את המעטפה על השולחן שבחדר־העבודה ונכנס רגע ל"חדר־החושך", וכשיצא משם קרא לישראל, שעמד לפני המראה והסתרק, ואמר “בוא, נלך, לפני שאביו של גולדמן יברח לנו!”. ישראל נעל את סנדליו, וצזאר גמר את הוויסקי שעוד נישאר בכוס, ושניהם ירדו אל הרחוב שהיה מוצף אור שמש לבן שקרע את העיניים וליהט את האוויר הדחוס. הלהט שפע מהכבישים ומקירות הבתים ומכיפת השמיים המלובנים, והוא היה נורא כל־כך עד שנדמה היה שהעיר כולה יושבת על מדורות ענקיות ושגם הצפרים הקטנות ביותר מתו בין ענפי העצים שעמדו בלי־נוע, משום שאפילו הצל הכבד ביותר נהפך לאי של אשליה חסרת־תוחלת. ישראל אמר “גיהנום”, ושאף את ריח האספלט הנמס שהיה מעורב בריחם הכבד והמתקתק של פרחי עצי האיזדרכת ופרחי ההדסים וההַרדופים והפלומריה והפיטוספורום, שכאילו פרחו בין־לילה, והמשיך ללכת לצידו של צזאר, שנשא את המצלמה על צווארו ושר “אובלאדי, אובלאדא”. הם הלכו אל האוטובוס מפני שהמכונית של צזאר היתה מקולקלת וכבר יומיים עמדה במוסך. בדרך ביקש צזאר שיתעכבו רגע כדי שיוכל לטלפן אל וויקי. הם נכנסו לבית־קפה וצזאר חייג שלוש פעמים, אבל שום תשובה לא באה והוא אמר “זונה!”, והחזיר בכעס את השפופרת למקומה. אחר־כך, כשיצאו, חייך ואמר “היא נהדרת, וויקי הקטנה. רק חבל שהיא הולכת להתחתן”. הוא אמר את הדברים האלה בנימה קלה של טרוניה, אבל ללא דאגה ממשית, שכן, מצד אחד אמנם הרגיש שוויקי שייכת לו כשם שכל דבר שגורם לו הנאה שייך לו, אבל מצד שני האמין שגם אחרי שתינשא ימשיכו לשעשע זה את זו בשעשועי־מיטה זריזים ומענגים. הוא לא יכול היה להעלות כלל בדעתו שהדברים הטובים עשויים להסתיים אי־פעם ולנטוש אותו, והדבר היחיד שהדאיג אותו בזמן האחרון, מלבד יחסיו עם תהילה ואליעזרה, היתה נשירת השערות, שנתנה בו אותותיה. צזאר נילחם בה בעזרת כל מיני סבונים ותכשירים קוסמטיים ולמרות העובדה שהמשיך להתקרח לא נכנע וגם עכשיו, כשכבר עמדו בתחנת האוטובוסים, נכנס רגע לבית־מרקחת וקנה בקבוק של ‘יוֹכמס הורמון’, תכשיר בעל פעילות הורמונאלית שהתגלה אחרי ארבע־עשרה שנות מחקר ונסיונות ואשר בכוחו למנוע באופן מוחלט נשירת שערות בכל שלביה כפי שהדבר הוכח במקרים לאין־ספור ובין השאר במקרהו של המתאגרף ההולנדי הידוע בף וואן קלאוארן, שהיה מודאג מנשירת שערותיו ומהתקרחות מוקדמת, ואשר תצלומו התנוסס על גבי הפרוספקט שהיה מצורף ל’יוכמס הורמון', שבו השתמש צזאר לאחרונה. האוטובוס בא, והם עלו, וצזאר שילם בעד שניהם. הוא היה עירני מאוד, אבל דווקא העירנות הזאת עוררה בישראל מורת־רוח, אלא שצזאר לא השגיח בכך. הוא היה נתון אך ורק לעצמו ולעניניו. הוא דיבר מתוך התלהבות והערצה על ה’יוכמס הורמון', על הצילומים שצילם היום במפעל לשימורים, ואחר־כך אמר שהוא מתפלא על שאליעזרה לא טילפנה. הדבר הטריד אותו, והטרידה אותו גם העובדה שתהילה הודיעה שהיא תתקשר שנית לפנות־ערב. הוא הדליק לעצמו סיגריה ואמר לישראל “כשתהילה תטלפן תגיד לה שנסעתי לירושלים ואחזור מאוחר”. ישראל אמר “טוב”, והסתכל החוצה בעד החלון המאובק של האוטובוס. הוא נזכר באביו של גולדמן כשעוד היה פועל וראה אותו עומד בבגדי־עבודה מיוזעים במגרש חול רחב ידיים וחופר עם עוד פועלים יסודות לבית. גם אז היה האויר מלא ריח של פרחי האיזדרכת ופרחי פלומריה ופיטוספורום, אלא שהאוויר היה צח והשמיים היו כחולים דשנים. אחר־כך ראה את אביו של גולדמן מושך ברצועה את הכלב השחור של קאמינסקיא וקושר אותו לצינור מים שבחצר־הבית הרחבה שבה גרו. בכל מה שהתרחש היתה אימה גדולה שלא נשכחה ממנו לעולם. זה היה בסתיו, לפנות־ערב, ובאוויר הרפה והאפרפר היתה איזו רגיעה מופלאה, קטיפתית, והציפורים, שעשו להם קינים בין ענפי האיזדרכת והברושים והבוגונוויליה ועצי היאקארנדה והשלהב הענקי ובסעיפי צינורות־המים, צייצו מלוא גרונם, כאילו היה להם יום חג, ומילאו את החלל ברעש עליז. וקאמינסקיא עצמה – אלהים יודע מה היה לה. בלונדינית, גבוהה, עזה, פרועה ושיכורה, עם עיניים ירוקות ונפחדות, ושפתיים עבות וחושניות – יתכן שבאותה שעה התעלסה עם הבאלט־מייסטר־בדימוס שלה שכולם כינו אותו דיאגלב, או עם הצייר הצעיר שמפעם לפעם נראתה בחברתו, או עם מישהו אחר, אפילו עם האינסטלטור; ויתכן שהיתה שקועה בקריאה או בשינה, שכן, סדר הזמנים שלה היה מבולבל והימים התערבבו אצלה עם הלילות, מה שהעלה עליה תמיד את חמתו של אביו של גולדמן. כל־כך פרועה ושיכורה היתה, עד שבמלחמת־העולם ירדה כמה פעמים למיקלט בתחתונים ובחזיה; וכל־כך קאפריזית ועצובה היתה, עד שלפעמים היתה שרה באמצע הלילה כמטורפת, כאילו ביקשה לקרוע את החושך לגזרים ולהגיע על גבי הכיסופים המיוסרים שמילאו את המילים הרוסיות למקומות שמעבר לכיפת השמיים. הכלב השחור, שקאמינסקיא קראה לו נוּאִי סוֹמבּרֶה, עמד בשקט והסתכל באביו של גולדמן, שפניו היו חיוורות כסיד וקשות מרוב בהלה ומרוב רוע. נואי סומברה אפילו קישקש בזנבו, שהרי הוא לא ניחש שאביו של גולדמן יהרוג אותו בעוד דקה או שתיים. אבל אביו של גולדמן התקרב אליו ולפתע שלף מתוך חולצתו פטיש בנאים ובמהירות היכה בו בחמת־זעם בראשו. נואי סומברה השמיע נאקה משונה, ואביו של גולדמן צעק בכל כוחותיו “שימות! שימות! הוא צריך למות!”, והמשיך להכות בו כמטורף, עד שהכלב קרס כשראשו מרוטש ומרוסק ושכב בלי נוע, והאדמה ועלי הלנטאנה וההיביסקוס, שעמדו בפריחתם, וצינור המים וקירות הבית היו מרובבים ברסיסי־דם ובחתיכות־מוח, שנישארו שם עד אחרי שירדו הגשמים הראשונים. לאחר שהרג את נואי סומברה מיהר אביו של גולדמן ורחץ את הפטיש, ובעוד ידיו וכל גופו רועדים מבהלה הכניס את הגוויה המתה של הכלב לתוך שק והשליך אותו הרחק, באחד משדות הבור הרחבים, שהיו מכוסים קוצים ודרדרים ועשבי־בר ואשר השתרעו עד לפרדסים ולמשוכות הצבר של הכפר הערבי, שנעלם עם שדות הבור ושדות המזרע והמקשאות והכרמים והמטעים מתחת לבניינים המודרניים ולרחובות היפים שניבנו שם בקצב מסחרר ואשר באחד מהם עבר האוטובוס והתקרב אל תחנתו הסופית, שבה ירדו ישראל וצזאר והלכו עם עוד אנשים לבית־ההלוויות העירוני. צזאר חזר ודיבר על אליעזרה ואמר שהוא מקווה שהיא תבוא להלוויה ושתבוא לבדה מפני שאין לו כל רצון להיפגש עם בעלה, בעיקר לא ביום חם כל־כך. ישראל שתק וצזאר המשיך לדבר על האהבה ועל אליעזרה שמבזבזת את חייה בחיקו המשמים של בעלה שאינו מסוגל לספק אותה ושמלבד תלתלים יפים ומין צניעות משעממת אין בו כלום, עד שהגיעו לבית־ההלוויות שהחצר שלו המתה מרוב אנשים שבאו לחלוק כבוד למתים וללוות אותם בדרכם האחרונה. האנשים שהתקהלו שם פסעו הנה והנה, או שהתגודדו בחבורות ושוחחו על המתים, על מחלות, על בני משפחה, על החום, על פוליטיקה, ועל עסקים. מפה ומשם נשמעו קולות בכי, גניחות ומחיטות אף. על אחד הקירות התנוססה כתובת גדולה ממתכת: “אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ”, תהילים ק"ג ט"ו. צזאר וישראל הסתכלו סביב וחיפשו פנים מוכרות בקרב ההמון הזר, שלאט לאט נידחקו והתערבו בו, וצזאר כונן אגב כך את המצלמה שלו והתחיל לצלם. אי־משם בקע מתוך רמקולים סמויים קולו של כרוז שקרא בשמו של המת שהלוויתו עומדת לצאת, ובכך כאילו חתם באופן סופי את דינו. ואמנם באותו רגע גאה קול הבכי שמסביב והתחילה תזוזה – אלה התקרבו והתקבצו יחד, ואחרים התרחקו ופינו דרך לאנשים שנשאו את האלונקה השחורה שעליה היתה מוטלת גופתו של המת עטופה בתכריכים לבנים, ושאחריהם השתרכו בני משפחתו, קרובים, ידידים ומכרים. צזאר צילם במהירות את המת שבאלונקה, את אשתו ובני משפחתו הבוכים, ואת המלווים, עד שהשיירה יצאה מבית־ההלוויות. אחר־כך קראו ברמקול בשמו של המת הבא. גם המת הזה לא היה אביו של גולדמן, וגם לא המת שבא אחריו. ישראל עמד בתוך המהומה, מלוהט ומזיע, והרגיש איך הוא מתמלא חרון. הוא העביר את ידו על פניו ואמר לצזאר, שהחליף פילם במצלמה, “אני הולך מכאן”. צזאר עיכב אותו ואמר “חכה רגע”, והלך לברר מה עלה בגורלו של אביו של גולדמן. הוא חזר כעבור דקות אחדות ואמר “נדפקנו. הוא כבר מזמן יצא לדרך”. ישראל אמר “לאן?”, וצזאר אמר ל"קרית־שאול". ישראל שתק. הוא ביקש שבאותו רגע תבַקע האדמה ותבלע את העולם כולו ביחד אתו ועם צזאר, שכבר צעד בזריזות לעבר היציאה. ישראל צעד אחריו, ושניהם מיהרו אל התחנה כדי לחכות לאוטובוס שיסיע אותם לקרית־שאול. השמש היכתה ללא־רחם, ובשמי הכסף הקשים התפשט אובך קל. לאמיתו של דבר לא רצה ישראל אלא להסתלק משם מיד ולחזור לסטודיו כדי להתקלח, לנגן ולחכות לאֶלה, אבל הוא נישאר עומד בלי נוע והניח לקרני השמש לצרוב אותו. צזאר הציץ רגע בפרוספקט של ה’יוכמס הורמון' ובחן את ראשו של המתאגרף ההולנדי הידוע, ופתאום חייך ואמר “רמאים”, והחזיר את הפרוספקט לכיסו, ואמר שהוא מצטער שלא לקח אתו לדרך את הצילומים הפורנוגראפיים. אחר־כך קילל את מנהגי הקבורה היהודיים ושיבח את מנהגי הקבורה של הרומאים, שנהגו לשרוף את המתים ולטמון את אפרם בכדים יפים, שהיו שומרים בכניסה לביתם. ישראל המשיך לשתוק. הוא הירהר שוב באביו של גולדמן. מעולם לא התחוור לו מדוע בעצם הרג את נואי סומברה. הוא ואבינועם לוויטן, שהיה בן כיתתו של גולדמן, הסתתרו מאחורי ההדסים, בצל הברושים הגדולים שהפיצו ריח נהדר, והסתכלו במראה הנורא. אבינועם רעד כולו מרוב בעתה, ואילו הוא, ישראל, הקיא אחרי שאביו של גולדמן הסתלק עם הגוויה של הכלב. הוא הקיא והקיא, ואחר־כך שטף את פניו ובאפיסת כוחות גמורה עלה הביתה. אחדים מהשכנים אמרו שאביו של גולדמן הרג את הכלב משום שהכלב היה נובח בלילות ובבקרים ומעיר אותו מהשינה. ואילו אחרים אמרו שהוא הרג אותו משום שלדעתו היתה החזקת הכלב ביזבוז שגבל בשחיתות. זה היה מיד אחרי המלחמה, ואביו ואמו של גולדמן, כמו רוב דיירי הבית ורוב אזרחי העיר, בילו את הימים ואת הלילות בעמידה אין־סופית בתורים שהתמשכו לפני האטליזים וחנויות־הדגים וחנויות־המכולת כדי לשוב הביתה כעבור שעות רבות רצוצים ומושפלים עם חתיכת בשר שבקושי הספיקה לאיש, מעט עצמות למרק, כמה סרדינים רזים, ביצים אחדות, מעט שמן ומעט תפוחי־אדמה. אביו של גולדמן סירב לקנות ב’שוק השחור' אפילו גרגר של אורז, והם, כמו רוב דיירי הבית, התכלכלו על לחם שחור, חצאי ביצים, גבינה לבנה חסרת טעם, ומרק של איטריות חומות בחלב שדיללו אותו במים והמתיקו אותו בסוכר חום. ואילו קאמינסקיא, אמרו, מאכילה את נואי סומברה בנקניק סאלאמי משובח ובגבינות שוויצאריות, ומשקה אותו בקוניאק צרפתי ובבירה סקוטית, וכמוה נהגו בו גם המאהבים שלה – אותו באלט־מייסטר־בדימוס, הצייר הצעיר, שחקן אחד שחי אִתה חודשים אחדים, וזמן מה אפילו ארווין, אביו של צזאר. אם כך ואם כך, אין ספק שאביו של גולדמן חרץ את גורלו של נואי סומברה מתוך שיקול־דעת קפדני, וגם אילו היה זה הכלב שלו עצמו לא היה נוהג בו אחרת. הוא היה אדם בעל השקפת־עולם מוצקה ועקרונות נחרצים, אשר גם אם היו אולי מיושנים ומכבידים – מעולם לא סטה מהם כמלוא הנימה, אפילו היה מדובר בו עצמו או באחד מבני משפחתו. הוא היה ציוני וסוציאליסט ולכן היה בעד פשטות, חריצות ומוסריות במובנם הגלמי ביותר, ולכן גם שנא רביזיוניסטים, סוחרים, גנבים, גרושות, אנשים שמאחרים לישון, אנשים שבוגדים בנשותיהם, שאוכלים טוב, שמבזבזים כסף, שמתגנדרים, שמדברים סרה בארץ־ישראל. היושר שלו גבל בטירוף, חוש הצדק שלו היה אפל, והעקרונות שלו, שהקיפו את כל תחומי החיים, לא סבלו פשרה ולא היו ניתנים לעירעור. יתר על כן – היתה בו מידה של מסיונריות עריצה וזועפת, אשר הודות לה הצליח במשך השנים להתקוטט עם כל המכרים והידידים, מלבד יוסף לוויטן, אביהם של אבינועם וחנוך וסוניה, ולהבריח אותם מהבית, ולהקיף את עצמו בחגורה של בדידות עצובה ומרה. אבל בכוח העקרונות הללו גם הצליח להתגבר עליה ועל צערו כשנעמי בתו, אחותו של גולדמן, נהרגה בתאונת דרכים – על פי גירסה אחת; ועל־פי גירסה אחרת – התאבדה. הוא קיבל את הידיעה בהתפרצות נוראה של זעם ואלימות, והוביל אותה לקבורה בפנים מאובנות מכעס ובעיניים לבנות ויבשות, משום שלא יכול היה לסלוח לה על שניהלה פרשת־אהבים עם גבר נשוי, אב לשני ילדים, והתכוונה להינשא לו, ושעל כן היתה חייבת על־פי השקפתו להענש, ואף נענשה. רק אחרי ההלוויה, בלילה, כששכב במיטתו, שמזה שנים רבות היתה נפרדת ממיטתה של רגינה, אחרי שכיבו את כל האורות, הפך את פניו אל הקיר, העלה את השמיכה מעל לראשו, ולמרות רצונו הזיל עליה דמעות שברון אחדות. אבל הוא מיהר לחנוק את בכיו, לנגב את הדמעות בסדין ולהתעשת, ולפנות־בוקר נירדם בשפתיים קפוצות. היא היתה קבורה בבית־הקברות שבנחלת־יצחק, וצזאר ביקר פעם אחת את קברה כשהסיע לשם לפני שנים אחדות, ביום חורף, את גולדמן. הוא הזכיר זאת לישראל כשעלו והתיישבו באוטובוס, ואמר “זאת היתה זוועה, הבוץ והגשם”, ואחר־כך הוסיף “היא היתה בחורה נהדרת, אבל הוא לא היה מתחתן אתה לעולם, והיא ידעה את זה. הוא פחד. אבל האהבה זה שיגעון”, ושקע בשתיקה עד שהגיעו לבית־הקברות שבקרית־שאול, שרחש ככוורת מרוב הקהל העצום שבא להשתתף בהמון ההלוויות שהתקיימו שם באותה שעה. אנשים באו ואנשים יצאו ואנשים ישבו והסתובבו הנה והנה, וההלוויות צעדו תהלוכות תהלוכות, ועברו לפני בניין מכוער שבחזיתו התנוססה כתובת גדולה, “בית מועד לכל חי”, והתפתלו כנחשים שחורים ואיטיים בשבילים שבין טורי המצבות הלבנות: בראש החזן, אחריו נושאי אלונקת־המת השחורה, ואחריהם בני המשפחה, הקרובים והידידים. צזאר הדליק לעצמו סיגריה ואמר בשמחה “כל העיר נמצאת פה”, והם התערבו בהמון ושוב התחילו לחפש את גולדמן או איזה פנים מוכרות, אבל לשווא. אחר־כך ניסו להציל משהו מפי עובדי בית־הקברות, אלא שאלה היו עסוקים מאוד ומיהרו לעניניהם, מיוזעים וקצרי־רוח, ולא ידעו להגיד להם דבר על אביו של גולדמן. לבסוף יעץ להם מישהו לפנות למשרד, שעל הקיר שלו, על גבי טבלת־שיש, היתה חקוקה “תפילת צידוק הדין” וכשעברו על פניה קלט ישראל שבר של פסוק שבו נאמר “…מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה ונאמן אתה להחיות מתים…”. האיש שבמשרד קיבל אותם באדיבות. הוא היה אדם גדול, לבוש בהידור רב ובקפידה, וניראה יותר כבעל־עסק מהוגן ומצליח מאשר כפקיד בבית־קברות. הוא עיין ברשימת המתים שלפניו, וחזר ועיין בה, ואחר־כך אמר שלדאבונו שום אפריים גולדמן לא נקבר אצלו היום. צזאר אמר “אולי אתמול”, והאיש עיין ברשימה אחרת ואמר שלדאבונו שום אפריים גולדמן לא נקבר אצלו גם אתמול. צזאר אמר “לא יכול להיות”, ומעך את הסיגריה שלו במאפירה שעמדה על השולחן. היתה זו הפעם הראשונה שהתגלו בו סימנים של כעס ושל קוצר־רוח. האיש הסתכל בו בחומרה, אבל כבש את עצמו ואמר שוב באדיבות, שנוספה לה נימה מודגשת של תקיף ובעל־בטחון, שלדאבונו אין לו ספק בדבר משום שזהו בית־קברות מסודר ולא יתכן שמישהו יקבר בו בהסח־הדעת, בגניבה, או בלי שיירשם לפני כן ברשימה, והציע להם באותה נימה קפדנית שיגשו לבית־הקברות שבנחלת־יצחק, אולי שם ימצאו את האיש שאותו הם מחפשים. הוא סיים את דבריו באופן שלא הותיר אחריו כל מקום לשאלות או לדיונים נוספים, קינח את מצחו הגבוה בממחטה לבנה ושקע בניירות שהיו מונחים לפניו על השולחן. ואמנם צזאר העיף בו מבט קצר מעבר לזגוגיות המאובקות של משקפיו ואמר “תודה אדוני”, והם יצאו. פניו של צזאר נפלו, וניראו כמו בלִיל קרוש של דייסה קרה. החגיגה הסתלקה מהן ונותרה בהן רק ליאות גדולה וטרוניה. ישראל הסתכל בו ולרגע חשב להציע שיחזרו העירה, אבל הוא לא עשה כן. הם פילסו לעצמם דרך בקרב המון המתאבלים והקבצנים, וכשהלכו בכביש הצר, שמצדו האחד השתרעו שדות וניראו ברושים ופרדסים ואילו מצדו השני היו בתי־מלאכה למצבות. בדרכם אל הכביש הראשי שבו התכוונו לתפוש מונית או אוטובוס כדי להגיע בעזרתם לבית־הקברות שבנחלת־יצחק, החליט ישראל שגם אם צזאר יתחנן על ברכיו לא יסכים לחזור. אבל צזאר לא התחנן. הוא הדליק לעצמו סיגריה, פלט סילון עשן ואמר “כולם זונות”. ישראל שתק, אבל בתוכו התפשט בלי־משים חיוך דק, משום שנזכר עד כמה האדון־מבית־הקברות הזכיר לו למן הרגע הראשון את האדון הרברט מ’פראנקפורטר', שבמשך תקופה ארוכה בזמן המלחמה אכל שם גולדמן את ארוחות הצוהריים שלו אחרי שמאס במרק־האיטריות־בחלב, שאמו נאלצה להגיש מדי יום בלב כבד, משום שהבית היה ריק. יום יום בדרכו ל’פראנקפורטר', היתה רוחו של גולדמן דרוכה כמי שהולך לקראת הרפתקה נעימה. הוא היה עובר ליד מגרש החַמרָה הענקי, אשר פעם שיחקו עליו כדורגל, ואשר האוסטרי האדום ואשתו הפכו אותו בחריצותם הבלתי־נלאית לגן פורח באמצע העיר וגידלו בו ירקות ואחר־כך גם פרחים – ציפורנים וגלאדיולות ודליות וּורדים – עד ששנים אחדות אחרי שהסתיימה המלחמה הקימו עליו בניין־משרדים גדול ובו חנויות ומועדון־לילה וקולנוע ואולם תיאטרון. ככל שהתקרב אל המסעדה גאו בלבו של גולדמן הצפיות להפתעה טובה, אלא שההפתעה שלה ציפה לא התרחשה מעולם. התפריט אצל ‘פראנקפורטר’ היה תמיד אותו תפריט: כמה פרוסות לחם שחור שהיה בו טעם של סובין, מרק ירקות דליל, תבשיל שנקרא משום־מה ‘הוֹפּל פּוֹפּל’ ואשר בסך־הכל היה עשוי מכמה חתיכות עלובות של נקניק־גריסים שצפו בתוך נוזל אדמדם, ולקינוח – חצי כוס פודינג בצבע לימון. האדון הרברט והגברת הרברט, שניהם יוצאי גרמניה, שירתו את הסועדים בשקט, במאור פנים ובנימוס. הם היו אנשים גדולים מאוד ונקיים מאוד, אדיבים ומכובדים, בעלי עור חלק וכהה בצבע הזית ועיניים שחורות. לגברת הרברט היו שפתיים נפלאות, והאדון הרברט, שהיה תמיד מגולח למשעי, חבש כיפה. הם נראו כשני אחים ולמראית עין שררה ביניהם הארמוניה גמורה, עד שבאחד הימים התנפץ הכל ואחרי דין ודברים פתאומי שפרץ ביניהם התחיל האדון הרברט, שפניו החווירו משנאה, לגדף את אשתו בגרמנית ולהכות אותה באמצע המסעדה. בהתחלה היכה אותה בידיים, ואחר־כך בנקניק עבה שתלש ברוב חמתו מאחד האנקולים. אף אחד מהסועדים, או מאלה שהתקבצו לחזות בקטטה, לא התערב, ורק האיש שישב ואכל על־יד גולדמן חזר שוב ושוב ואמר “חבל על הנקניק. חבל על הנקניק”. למחרת ברחה הגברת הרברט עם המאהב שלה, שהיה ערבי, וכעבור ימים אחדים נסגרה המסעדה, שחזרה והיתה למסעדה, אבל רק אחרי שהיתה חנות ספרים ומכשירי־כתיבה, ואחר־כך, במשך שנים, חנות נעליים. ישראל ניגב את הזיעה מפניו ושאל את צזאר אם הוא זוכר עוד את האדון והגברת הרברט מ’פראנקפורטר'. צזאר הינהן קלות בראשו ואמר “כל האנשים מטורפים. לברוח עם ערבי”, וגיחך לעצמו, וכעבור רגע אמר ברוממות־רוח פתאומית “שמע, הייתי טורף את העולם”, ובאותה נשימה, אף כי ללא שום קשר ברור, הזכיר את אביגדור, בעלה־לשעבר של רוחמה, אחותו החורגת, שבשעות הפנאי שלו עסק בהרמת־משקלות. הוא עורר בצזאר פליאה אדירה, ואפילו מין התפעמות, משום שמעולם לא יכול היה להבין מה דוחף את האדם השקט הזה לייסר את עצמו ללא כל תכלית וללכת שלוש פעמים בשבוע אחרי העבודה לבית ‘מכבי’ כדי לעמוד לבדו בחדר עלוב ומחניק ולדחוף בחירוק־שיניים ובשארית כוחותיו ברזלים כבדים אל עבר התיקרה. הוא חזר ואמר “הייתי טורף את העולם”, ושניהם עלו לאוטובוס שנעצר בתחנה ונסעו לנחלת־יצחק, וכשהגיעו לשם כבר התחילה השמש לנטות והצל הכבד והאפל של הברושים התארך מאוד, אבל החום הסמיך והצורב היה עדיין ללא נשוא והוא נפלט כאד מן האדמה החומה ומחומת הלבנים האדומות ומן הברושים הנהדרים, שמרחוק נראו צוננים כל־כך. הם נכנסו בשער ושאלו על אביו של גולדמן, אלא שגם כאן לא היה איש ששמע עליו. צזאר התרתח. הוא התרוצץ הנה והנה, זועף מאוד, חקר ודרש, עד שנכנע. וכרגיל, כשנכנע היתה כניעתו מהירה, מוחלטת, מלאת טרוניה ומעוררת רחמים. הוא ניגב בממחטה הרטובה את פניו, שהיו מכוסות זיעה ואבק, ואמר “הוא איננו פה, הטינופת”, וירק. ישראל הסתכל בו ואמר “אבל הרי הוא מת ונקבר באיזשהו מקום”. צזאר ניגב את עורפו ןצעק “איפה? אולי בפתח־תקווה? ואולי השליכו אותו לים? הוא היה זוועה בתור חי, והוא זוועה בתור מת. בוא ונחזור. הוא יסתדר גם בלעדינו”, והתחיל לצעוד בחזרה אל עבר שער בית־הקברות, אלא שישראל נשאר לעמוד ואמר “אולי הוא בחולון”. צזאר נעצר ואמר “בחולון?”, וישראל אמר “כן. יש שם משהו”. צזאר ירק שוב ואמר “אני לא רוצה לשמוע. בשבילי הוא גמור, ואני לא מתכוון לרדוף אחריו. הוא יגיע לגיהנום גם בלי העזרה שלנו. חוץ מזה הוא כבר ממילא שוכב באדמה”. ישראל לא השיב כלום, אלא חצה את הכביש וצעד לעבר תחנת האוטובוסים. צזאר הסתכל בו וצעק “לאן אתה הולך?”, וישראל אמר “בוא, ניסע לחולון”, וצזאר שאל “אתה מתכוון ברצינות?”, וישראל השיב “חבל על הזמן”, והתחיל לרוץ לקראת האוטובוס שהתקרב אל התחנה. צזאר רץ אחריו, וכשעלו על האוטובוס והתיישבו, ובעוד הוא מתנשם בכבדות, אמר “המת הזה גרוע מחי. הוא הרס לי את היום. יכולתי לנוח קצת, לראות את הילדים, או לרדת לים. והזונה הזאת אליעזרה, לא יכלה להרים טלפון ולהגיד מלה”, והדליק לעצמו סיגריה ופלט סילון עשן ואמר “כבר ארבעה ימים לא ראיתי את הילדים”, וכעבור כמה רגעים הוסיף ברוח נכאה “שמע, יש ימים שאי־אפשר להבין לשם מה הם ניבראו. הכל רע”, והשליך את הסיגריה הבוערת בעד החלון. כשהגיעו לבית־הקברות שבחולון כבר התחיל להעריב. האור הכחיל ונעשה רך, והאוויר אף הוא נעשה לטפני מעט והתמלא ריחות דקים של ערב יום־קיץ – ריח עשבים וברושים מאובקים ואדמה ופריחה. שומר בית־הקברות, שניראה מיוגע מאוד וכבר עמד לנעול את השער, אמר שאמנם ליוו פה היום לקבורה אחד בשם אפריים גולדמן, אלא שההלוויה התקיימה מזמן והסתיימה לפני שלוש או ארבע שעות. הבשורה הזאת עודדה את צזאר ורוחו שוב נעשתה מרוממת. הוא הציע לישראל שיגשו מיד אל מקום הקבר ויעמדו על־ידו רגע אחד בדומיה לכבודו של המת ולאות השתתפות באבלו של גולדמן. הוא פנה אל השוער, שעמד ושיחק במפתחות השער, ושאל אותו איפה נמצא הקבר, והשוער הצביע באופן סתמי על מאות ואולי אלפי המצבות הלבנות ואמר שלא יוכל ללוות אותם לשם משום שהמקום מרוחק מאוד ומשום שכבר הגיעה שעת הנעילה ושעתו לגמור את העבודה. צזאר לא התעקש והציע לישראל שיחזרו לשם באחד הימים הקרובים ואף יביאו אִתם זר גדול כדי להניח על קברו של המנוח, ולפי שעה, אמר, יחזרו העירה ויעלו אל גולדמן כדי להתנצל וכדי להשתתף באבלו. ישראל הסכים מיד, אם כי לא היה לו כל ספק שתמורת תשלום קטן היה שומר בית־הקברות נעתר ומוליך אותם אל מקום הקבר. ובעצם לכך ציפה. וניתן היה ללמוד זאת על־פי הנעימה שבה דיבר אתם, ועל־פי הבעת האכזבה שהסתמנה על פניו כשנוכח שהם מוותרים על הביקור, ועל־פי הקרירות שבה נפרד מהם כשפנו והלכו אל הכביש. הם המתינו דקות אחדות וצזאר עצר מונית והם נסעו העיר. הנסיעה עברה בשתיקה גמורה, שצזאר הפר אותה שלוש פעמים: פעם אחת כשחזר והזכיר את האופן החכם שבו נהגו הרומאים במתיהם ואגב כך שירבב הערה בגנות אביו של גולדמן; בפעם השניה כשחזר וקילל את עצמו על זה שארבעה ימים לא ניגש לראות את ילדיו; ובפעם השלישית כשביקש מישראל שיטלפן בשבילו לאליעזרה ברגע שיגיעו העירה. ישראל הינהן בראשו ושתק. קטעים מתוך ‘ואריאציות גולדברג’ התחילו להתנגן בראשו, ובתוך כך נזכר בכנסיה אחת שבירושלים ואיך הוא ואלה עמדו בה בוקר אחד והקשיבו לכומר צרפתי שניגן על גבי העוגב את הבּנֶדיקטוּס מתוך המיסה פאפא מארצֶ’לִי של פּאלֵסטרינה, וישראל מלמל לעצמו אגב כך “בּנֶדיקטוּס קי וֶניט, אִינוֹמִינה דוֹמִינה”. ישראל זכר את צלילי העוגב, שכאילו נמשכו ושפעו מתוך עולמות אחרים, צלילים איטיים וסמיכים שכמעט וניתן היה למשש אותם בידיים ואשר היתה בהם חגיגיות רמה ויראה, והם עטפו אותו והתפשטו בתוכו כיין כבד וחם ומילאו אותו עצבות מאושרת ותחושה מענגת של ריחופיות שכמותן לא ידע מעודו. אֶלה השעינה את ראשה הבהיר על חזהו ומצצה בנחת את האגודל, וקרן שמש אחת, צהובה כדבש, הסתננה פנימה בעד לזגוגיות הצבעוניות ונפלה על אחד העמודים. כשיצאו אל הרחוב היו השמיים בהירים, אבל ריח הגשם, שירד כל הלילה, מעורב בריח עצי אורן ואבנים ואדמה רטובה עמד באוויר. בדמיונות ובמחשבות, כפי שגם היה קורה לעתים קרובות כשהיו יחד, חש ישראל כלפי אֶלה משיכה ורוך אשר בלי־משים ובפתאומיות היו מתחלפים ברגשות קשים של איבה ורצון־התאכזרות, ומפעם לפעם גמר בדעתו לנתק בכל כוח את הקשר הזה. ובדמיונו אמנם כבר ראה אותם נפרדים ולא מתראים עוד, ואז היתה תוקפת אותו עצבות מייאשת והרגשת דיכדוך וחוסר־תוחלת כאותה הרגשה שמילאה עכשיו את אוויר הערב הקיצי, ואשר באה מהבתים הקודרים ומלאי היגון, מהמרפסות המתפוררות, מהרחובות המכוערים ומוכי העזובה, מהילדים ששיחקו על המדרכות המזוהמות, מהחצרות ומהמוסכים והמחסנים. הם ירדו במרכז העיר. צזאר שילם לנהג והציע שיכנסו רגע ל’פורטופינו' כדי לשתות משהו ולהחליף מעט כוח לפני שיעלו אל גולדמן ומשם גם יטלפנו לאליעזרה. הם חצו את הרחוב ונכנסו ל’פורטופינו'. חוץ מאביו של בעל־המקום, יווני נמוך וצנום עם פנים ירקרקות ועצובות מאוד, ונערת־בַּארים מכוערת, לא היה שם איש. אביו של בעל־המקום הכיר את צזאר, שהיה יושב שם לעתים קרובות ושותה בחברת חברים וכל מיני בחורות. הוא אמר לו “שלום” רפה והסתכל בו בעיניו השחורות והמבוהלות והחשדניות. צזאר הזמין גבינות ופעמיים בירה טוּבּוֹרג, וישראל צילצל בינתיים לאליעזרה. בעלה ענה לטלפון וישראל הציג את עצמו ושאל לשלומו. הבעל אמר “תודה. בסדר”, אבל לפי אי־הנוחות שבקולו הבין ישראל שהבעל אינו זוכר מי הוא, ולכן חזר והציג את עצמו והזכיר לו שלפני חודשים אחדים נפגשו בליל־שבת אחד אצל צבי ואלברטין ואחר־כך, כעבור שבועות אחדים, נפגשו בקולנוע. הבעל היסס עוד רגע ואחר־כך אמר “האהא, כן. אתה החבר של צזאר!”. הוא אמר זאת בשמחה והתנצל על שלא זכר אותו מיד, וישראל הרגיע אותו ואמר שקשה לזכור אדם אחרי שתי פגישות חטופות, ואחר־כך שאל אם אליעזרה נמצאית בבית. הבעל אמר שהיא יצאה לפני דקות אחדות אבל היא תחזור בסביבות תשע משום שהם מתכוננים ללכת הערב לסרט, ושאל את ישראל לשם מה הוא צריך אותה. ישראל אמר שהוא רק ביקש להודיע לה, אמנם באיחור, שאביו של גולדמן מת. הבעל גיחך קלות ואמר שהדבר ידוע להם מאתמול ושאליעזרה אף השתתפה בהלוויה. ישראל אמר “סליחה”, והבעל אמר “אין דבר”, והציע ששניהם, הוא וצזאר, יצטרפו ויילכו אתם לסרט. ישראל אמר “אולי”, והבעל אמר “בואו, בואו, נלך לקולנוע”, וישראל אמר שוב “טוב. אולי”, והסתכל בצזאר, שהסתכל בו בסקרנות ובחוסר־סבלנות. ישראל אמר “להתראות”, והחזיר את השפופרת למקומה, והתיישב מול צזאר וסיפר לו מה שאמר בעלה של אליעזרה, רק את עניין הסרט לא הזכיר במלה. צזאר אמר “אתה רואה, חבל שלא היינו בהלוויה המחורבנת הזאת”, ואחרי שנגס בגבינה ולגם מהבירה והוסיף “הוא בחור טוב, אבל רק שלא ייצא מהכלים”. הוא התכוון לבעלה של אליעזרה, ששמו היה גדעון והיה בן כיתתו של צזאר. צזאר הזמין עוד פחית טובורג ואחרי הפסקה ממושכת אמר “היא המציאה את הסקס, אליעזרה. תאמין לי. וחבל על כל רגע שהיא מתבזבזת אצל האימפוטאנט הזה”. וכשגמר את הבירה וקם ממקומו אמר " אני אוהב אותה כמו משוגע, ובעיקר בקיץ". הוא קנה חפיסת קנט, שילם, לקח קבלה, ושניהם, צזאר וישראל, יצאו לרחוב והתערבו בהמון האנשים שנדחקו וצעדו לאורך המדרכות. נדמה היה שכל תושבי העיר הפקירו בשעה הזאת את הבתים ונמלטו אל הרחובות, שעוד היו אפופים אד כבד של חום ושל לחות. אף־על־פי־כן ולמרות הליאות שהיתה שרויה בכל היה משהו קארנאבאלי ומגרה בתהלוכה האין־סופית הזאת של נשים וגברים, שהלכו בבגדי־קיץ קלים וצבעוניים וכבר יכלו לחוש בראשיתה של איזו רווחה נעימה. צזאר שתק. המצלמה היטלטלה על כרסו ועיניו הקטנות, שגבות עבותות סוככו עליהן, ניראו עייפות וכבויות מעבר לזגוגיות המאובקות של המשקפיים. כשהיה עליז הזכיר במראה פניו, בצחוקו, בכרס שצמחה לו, במבטיו התאוותניים ובתנועות ידיו את ארווין, שרק היה גבוה ממנו ועבה ממנו וערמומי ממנו, אבל שניהם יחד העלו בדמיון את באכחוס המובל שמח וטוב־לב, מוקף סאטירים ונערות יפהפיות. צזאר וישראל נעצרו רגע לפני רמזור וצזאר חזר ואמר “הקיץ הזה משכר אותי. ואולי זה לא הקיץ, אלא הענינים האלה עם המתים”, וכעבור צעדים מעטים הוסיף “קראתי באיזשהו מקום שצער, עייפות ונסיעה ברכבת מעוררים את יצר המין”, וחייך, והם נכנסו לחדר־המדרגות וישראל לחץ על כפתור־החשמל. כשעלו התעכב צזאר לפתע ואמר “אין לך מושג כמה עצוב להיות אבא”. הוא אמר את זה בכנות נוגעת ללב ובנעימה קלה של תרעומת וכהמשך למחשבה אחרת שהעסיקה אותו כנראה, והמשיך לעלות. דלת הדירה של משפחת גולדמן היתה פתוחה והם נכנסו. חדר־האורחים הצהבהב היה מלא גברים ונשים שבאו אחרי ההלוויה כדי לשבת מעט עם האלמנה ולנחם אותה באבלה. היו שם יואל – אחיו הבכור של אפריים גולדמן, ואחותו ברכה עם שמואל בעלה אשר למרות החום הכבד לבש חליפת משבצות עם עניבת משי כחולה מקושטת בלבבות אדומים. כן היו שם חיים־לייב במגבעת־חג שחורה, ואשתו הגברת חיה, בנו הבכור שלמה, שהיה בזמנו חבר באצ"ל, משה צֶלֵרמֵאִיר ואשתו הענקית, שכעבור שלושה חודשים יפרד ממנה, אחרי שנה וחצי של נישואים מאושרים, כדי לשאת לעצמו אשה חדשה; אברהם שכטר, מאקס שפילמן, מטילדה – אלמנתו של יוסף לוויטן, דויד קוסטומולסקי שהיה מתקן מקטרות ושעל כן נדף ממנו, בעיקר מידיו, ריח חריף של טבק, שרה – אלמנתו של ראובן אחיה של רגינה, יהודית מייזלר, מאנפרד, ויחיאל לֵבֵנקוֹפף עם שושנה אשתו, שבשלוש השנים האחרונות של המלחמה גרה אצל משפחת גולדמן בתור דיירת־משנה. היא גרה בחדר הקטן עם בנה בן הארבע בעוד יחיאל בעלה משרת בצבא. בחדר הזה ישנה והתלבשה ותפרה וגיהצה ואכלה וגם בישלה על גבי פתיליה את הארוחות בשבילה ובשביל בנה, משום שהצפיפות במטבח היתה ללא נשוא, ובעיקר משום שהסבא דויד, אביה של רגינה, שעוד היה בחיים, אשר קנאותו הדתית וזעפנותו הקודרת לא ידעו גבול, פחד פן שושנה תטריף את המאכלים ואת כלי־האוכל בכך שתכניס למטבח מאכלים טרפים ותערבב כלי בשר בחלב. בשנה הראשונה לשירותו הצבאי ישב יחיאל לבנקופף בסאראפנד ועסק בתרגילי־סדר ובשמירה ומפעם לפעם היה מגיע הביתה ומביא אתו שוקולד וסוכריות וסיגריות מה’נאפ"י'. אחר־כך העבירו אותו למדבר המערבי ומשם לאיטליה, ושושנה יצאה לעבוד כדי לפרנס אותה ואת בנה. זמן־מה עבדה בתור מלצרית במסעדת־פועלים, אבל אחר־כך עברה לעבוד באחד מאותם בתי־בירה ענקיים שעל־יד הים, שהיו מיועדים לחיילי צבאות בנות־הברית והיו מלאים תמיד חיילים אנגלים ניו־זילאנדים ודרום־אפריקנים ואוסטראלים חייכניים בכובעים רחבי־שוליים, וחיילים סקוטים, שמזמן לזמן עברו בחצאיות משובצות במצעד צבאי ברחובות העיר לקול הנגינה המונוטוני של חמת־החלילים מעורר־הפליאה המקושט בכל מיני סרטים צבעוניים. הם היו יושבים באולמות הגדולים והאפלוליים, שותים בירה ושרים מתחת לאשדות־המים הנהדרים, לעצי הקוקוס, לשדות המרעה הירוקים, ומתחת לנשים הערומות, הוורודות והשופעות, עם הפנים האוויליות והשדיים הענקיים שצויירו על גבי הקירות הגבוהים. שושנה היתה מגישה בירה וגובה כסף ומורידה מהשולחנות, ולפנות־ערב היתה שבה הביתה כדי לקחת אותה בערב לקולנוע או לבילויים אחרים, וגולדמן היה אורב בקוצר־רוח להזדמנות טובה כדי להציץ בה בעד חור־המנעול בשעה שהיתה מתקלחת ואז היה רואה בעיניים כלות ובנשימה עצורה איך היא מלטפת בהנאה את שדיה ואת ערוותה ואת בטנה הגדולה, החלקה והלבנה כמו חרסינה. היא היתה בודדה מאוד ולא יפה, אבל היה לה שיער שחור ומבריק, שפתיים חושניות וחיוּת כובשת ומגרה, אלא שדבר לא שרד מכל אלה והיא ישבה סמוך לרגינה עייפה וסחוטה עם פנים יבשות ומקומטות של אינדיאנית זקנה ועם עינים מלאות עשן ופיהקה בפה פעור פיהוקים אדירים כל־כך שפרפר־הכסף המכוער שקישט את צווארה התרומם עם כל פיהוק ופיהוק כאילו עמד לפרוח. היא הסתכלה בחוסר־עניין בנוכחים, שאחדים מהם ישבו על הכסאות הישנים זקופי־המשענת על־יד השולחן החוּם, הגדול, שעליו היו ספלים וצלחות וקערה עם פירות ועוגיות ועוגת פרג, שהביאה ברכה. אחרים ישבו על הספה, או על כסאות המטבח הפשוטים, שעמדו כבחצי־גורן מסביב לאלמנה, שישבה בכורסא הכבדה, שניצבה מול הטלביזיה. פניה הארוכות ומצומקות היו עייפות וחיוורות, אבל בלחייה פרח איזה סומק נעים ועדין, ונראה היה כאילו צבעה אותן. הנוכחים שתו תה וקפה, אכלו עוגיות ועוגה ופירות, ושוחחו ביניהם ועם האלמנה, שלא השיבה דבר, בקול מושפל אבל בעירנות. רק הדוד יואל שתק כדרכו, וכן מאנפרד, שישב בידיים משולבות. הוא לבש חליפה שחורה, אלגאנטית מאוד, והרכיב משקפיים בעלי מסגרת דקה של זהב. פניו העדינות ומצחו הגבוה והחלק היו לבנים צחים, וכן גם כפות ידיו. באורח בלתי־נתפש נבדל מאנפרד מכל האנשים שנוכחו בחדר, והוא משך מיד את תשומת־לבם של צזאר וישראל שנכנסו לחדר ולחצו את ידיו של גולדמן, שקם לקראתם וחיוך מאושר על פניו. אחר־כך לחצו את ידיה של האלמנה, וישראל גם נד בראשו לשלום למטילדה לוויטן בשעה שהוא וצזאר התיישבו בפנים קודרות, אלא מטילדה לא השיבה לו, אם משום שלא הבחינה בו ואם משום שלא הכירה אותו. גולדמן שאל אותם לשלומם, וצזאר סיפר לו בנימה אבלה ומתנצלת מדוע זה לא השתתפו בהלוויה וגולל לפניו את כל התלאות שעברו עליהם עד לרגע זה. גולדמן ניחם אותם ואמר שההלוויה עברה בסדר גמור ושלמעשה לא החמיצו דבר ולא איחרו כלום, ושאל אותם מה הם רוצים לשתות – תה או קפה. אמו, רגינה, הצטרפה בתנועות ראש קלות לדברי הניחומים שלו והפצירה בהם גם היא שישתו ויאכלו. הם נעתרו להפצרות וגולדמן יצא להכין להם קפה, ובינתיים ישבו והקשיבו לדברי הגברים ששוחחו ביניהם על המצב הפוליטי. הם השתדלו לדבר בקול שקט, אלא שהוויכוח התלהט לאחר שיחיאל לבנקופף, שהיה לו קול בס עבה ומחוספס, אמר שהממשלה הזאת לא רוצה כלל בשלום ושהוא עצמו היה מחזיר תמורת שלום את כל השטחים וגם את ירושלים העתיקה, ושאינו מרגיש שום צורך שהקוּשאן עליה יהיה רשום דווקא על שמו. משה צלרמאיר אמר “שטויות”, ומאקס שפילמן אמר שלמעשה השלום כבר קיים והוא יילך ויתחזק משום שהערבים לא יסכימו להמיר את הרווחה הכלכלית שהיהודים הביאו להם בשום דבר. דויד קוסטומולסקי, שבנו הצעיר נהרג שלוש שנים לפני־כן בעמק־הירדן, הינהן בראשו. הוא רצה להגיד משהו, אבל יחיאל לבנקופף, שאשתו ניסתה להרגיע אותו, אמר בקול גדול שאלה הם הבלים מפני ששום רווחה כלכלית לא תשכך את השנאה שלהם ליהודים ולא תחליש את השאיפות הלאומיות המוצדקות של הפלשתינאים. משה צלרמאיר אמר שוב “שטויות”, אלא שאיש לא שמע זאת משום ששלמה, בנו של חיים־לייב, התפרץ ואמר שלאמיתו של דבר אין לנו שום צורך בשלום ושאילו היה הדבר תלוי בו היה מגרש את כל הערבים מהארץ ושעל־כל־פנים אי־אפשר לדבר על השאיפות הלאומיות של הפלשתינאים מפני שאין כלל אומה פלשתינאית. יחיאל לבנקופף החוויר מכעס ואמר שזוהי גסות־רוח מפני שרק הפלשתינאים זכאים להחליט אם יש אומה פלשתינאית או אין. אבל שלמה לא הניח וחזר ואמר שאין אומה כזאת ושארץ־ישראל כולה הובטחה לנו בתנ"ך. יחיאל לבנקופף היכה בכל כוח בשולחן וצעק “לעזאזל התנ”ך! זאת לא פרוגראמה פוליטית ולא לָייסֶנס בשביל להשתלט על עמים אחרים!“. הוא התכוון להמשיך, אלא שאשתו התחננה לפניו שיפסיק. גם אברהם שכטר ומאקס שפילמן ויהודית מייזלר ומטילדה התערבו ושמו קץ לוויכוח. לרגע השתררה דומיה גמורה שעוררה אי־נוחות, ואחר־כך שוחחו מעט ובנחת על עניני מחלות, על קרובי משפחה, דירות ומזג־האוויר עד שהתפתחה שיחה בעניני כלכלה, שראש המדברים בה היה שמואל, בעלה של ברכה, שכולם קראו לו “הגביר”, ואילו אביו של גולדמן היה קורא לו “הבּלוֹפר הזה”. הוא שנא אותו מיום שהכיר אותו – בהתחלה משום ששמואל למד סַפּרות ופתח לעצמו מספרה, ואילו אחר־כך משום שכל ימיו שאף שמואל להתעשר, ובדרכים המהירות והקלות והלוליניות ביותר, ומשום שרצה להינות מהחיים וגם נהנה מהם. עוד לפני שחיסל את המספרה עסק שמואל בקניה ומכירה של מגרשים, בתים ורהיטים ישנים, בעסקי תיווך ושדכנות, ואילו מאוחר יותר עסק גם במסחר במכוניות משומשות, בניירות ערך, איגרות חוב, המרות מטבע, קבלנות בניין ובייסוד כל מיני חברות, אבל לרוב ללא הצלחה. בשנים האחרונות הפסיד סכומי כסף גדולים בחברה להשכרת מכוניות שהקים, ובעיקר אצל בארני קורנפלד, במניות של חברת איי.או.אס, שהשקיע בהן כספים רבים והיה בטוח שבדרך זו יהפוך תוך זמן קצר למליונר גדול. ככלות הכל באמצעות המניות הללו קנה לעצמו חלק בחברות כגון ‘לוקהיד’, ‘ג’נראל מוטורס’, ‘סימנס’, ‘טלפונקן’, ‘אוליווטי’, ‘פיאט’, ‘פיליפס’, ‘מיצובישי’, ‘ראנק קורפוריישן’, ‘איי.בי.אמ.’, בקונצרן היהלומים והזהב ‘דה בירס’ שבדרום אפריקה, ובעוד עשרות מפעלים, בתי־זיקוק, מספנות, באנקים וחברות לנכסי דלא־ניידי על פני כל כדור־הארץ, וכן במכרות מאנגאן ונחושת וברזל ויהלומים ובבארות הנפט העשירות ביותר בעולם, שהיו עתידות להתגלות בעימקי אדמתה הקפואה של אלאסקה. למרות הפסדיו הכבדים נהג שמואל כמליונר משום שהיה מבורך בנדיבות אמיתית, בדמיון צפורי, בקלות־דעת מרנינה ובאופטימיזם לאין־גבול. ולמרות האיבה שאביו של גולדמן רחש כלפיו לא שמר לו שמואל טינה. להיפך. הוא האיר לו פנים והצטער על מותו, ובשעה שהקשיב לויכוח הפוליטי החליט, אחרי לבטים רבים ומתוך כאב־לב, לבטל את משחק הרֶמִי המסורתי שהיה נערך בביתם בכל ליל־שבת בהשתתפותם של יותר מעשרים מכרים, ידידים, בני־משפחה ובני־עיירה, שהיו מסובים, גברים לחוד ונשים לחוד, מסביב לשולחנות שבחדר־האורחים הגדול, משחקים וצוחקים ושותים תה וקפה ואוכלים מהעוגות המפוארות שברכה היתה אופה שבוע שבוע לכבוד המשחק. עכשיו, כשהשיחה עברה לפסים כלכליים, טען שמואל שלאור המצב־הכלכלי כדאי לה, לאלמנה, למכור מיד את אוסף הבולים שהשאיר אחריו אפריים גולדמן ולקנות בכסף שתקבל תמורתו דירות או מגרשים, שערכם נמצא בעליה מסחררת. אבל משה צלרמאיר העיר שעדיין לא פתחו את הצוואה ואין לדעת מה ציווה אביו של גולדמן ביחס לאוסף הבולים שבו מדובר. ואילו מאקס שפילמן, שהעיף מבט בשעון הזהב שלו, אמר שבולים הם השקעה לא פחות טובה מדירות או ממגרשים, ויתכן שיש בה אפילו יתרונות מבחינת עליית־הערך, וכן מבחינת ההחזקה והמיסים. הוא ציין שאם ערכה הממוצע של דירה עלה בעשרים וחמש השנים האחרונות פי מאה בערך וערכם של מגרשים עלה בממוצע פי אלף, הרי ערכם של הבולים עלה באותה תקופה בערך פי שלושת אלפים ויותר. אגב כך סיפר על אחד ממכריו שלפני שבועות אחדים מכר באלף וחמש מאות לירות שני בולים ישראליים שחמש שנים לפני כן שילם בעדם שמונים לירות, כלומר, עליית־ערך של כארבע מאות אחוזים לשנה, וכל זה פטור ממס משום שהשלטונות לא יכולים לעקוב אחרי טראנזאקציות כאלה. בסוף דבריו העיר, שבלי להכנס לפרטים הוא מוכן להתערב שערכו של אוסף הבולים של אביו של גולדמן עולה על מאתיים אלף לירות. ואמנם לאביו של גולדמן היה אוסף בולים מפואר שבמשך שנים רבות שקד עליו מתוך חיבה ומתוך התחרות חסרת־פשרות עם שני אחיו – עם לאזר, ובעיקר עם יואל, שכל הערב לא פתח את פיו אלא פעם אחת כשביקש כוס תה. הוא היה אדם גבוה, גמלוני, עם פנים גדולות ושזופות, מכוסות רשת של קמטים, שבתוכן התנמנם לו בדרך כלל חיוך דק מן הדק. שלא כאביו של גולדמן היה יואל שתקן מופלג. הוא יכול היה לשתוק במשך שבועות, אבל השתיקה שלו היתה חכמה, ובעיקר לבבית מאוד ומאירת־פנים. גם הוא היה ציוני וחלוץ ובעל עקרונות מוצקים וברורים, אלא שהוא שמר אותם לעצמו וקיים אותם בצנעה גמורה, ועל־כל־פנים מעולם לא ניסה לכפות אותם על איש, אפילו לא על אשתו צפורה, שבמשך למעלה מארבעים שנה של אהבה שקטה ומסירות עזרה לו למשוך בעול וקיימה את המשפחה בעמל קשה, בחסכנוּת ובתושיה עצומה מתוך המשכורת שלו, שהיתה דלה אף־על־פי שהיה ברזלן מעולה. היא ניקתה ותפרה וסרגה וכיבסה ואפתה וקנתה את המצרכים הזולים ביותר ובישלה מהם את המאכלים המפוארים ביותר וסידרה את הבית וסיידה אותו וגידלה את חמשת ילדיהם: מאיר, ירמיהו, אסתר, רות, ואביעזר, שהיה בן גילו וחברו של גולדמן ושמאז שלוש שנים אחרי מלחמת השיחרור ישב בארצות־הברית, בלוס־אנג’לס, קאליפורניה. יואל היה חוזר לפנות ערב מהעבודה רצוץ ומיוזע, אוכל את ארוחת־הצוהריים המאוחרת שצפורה היתה מגישה לו, ואחרי שהתקלח והחליף בגדים היה ניפנה לתחביבים שלו: הגינה הקטנה שלפני הבית, יִצוּר יין, טיול עם כלבו החום וההמוני מוסוליני, קריאה באנציפלוקדיות ובספרי מסעות, ואוסף הבולים שבגללו השתבשו למשך שנים היחסים שבינו לבין אביו של גולדמן. אוסף הבולים של אביו של גולדמן, שהיה שמור באלבומים עבים ובקופסאות־פח מיוחדות, היה ערוך על־פי נושאים, ואילו האוספים של לאזר ושל יואל היו ערוכים על־פי הארצות. ההתחרות שניהל אביו של גולדמן בשני אחיו הסתיימה בנצחונו המוחלט, וזאת לאחר שלזאר זנח את אוסף הבולים שלו לפני שנים רבות, כשהצטרף באחד הימים לבריגאדה הבין־לאומית ויצא להשתתף במלחמת האזרחים בספרד, ואילו אוסף הבולים של יואל עלה ערב אחד באש ונהפך לגל קטן של אפר שחור שהתעופף ברוח כך שחלקו התפזר על־פני הריצפה והמיטות, וחלקו עף בעד החלון והתפזר על־פני הגינה. יואל לא נמצא בבית כשהדבר קרה. הוא טייל לאורך הטיילת עם מוסוליני, וכשחזר המתינה לו צפורה ברחוב, לפני הבית, ובישרה לו שאוסף הבולים שלו נישרף. יואל לא הצטער על כך אלא שבועיים שלושה. אחר־כך נעשה מאושר. פתאום הרגיש את עצמו כאילו שהסירו מעליו אזיקים כבדים והוציאו אותו לחופשי, אבל יחסיו עם אביו של גולדמן לא השתפרו בשל כך אלא מעט. היחסים שביניהם השתבשו שבע או שמונה שנים לפני כן ובהתחלה היו גרועים במידה כזאת שאביו של גולדמן התכוון שלא להזמין את יואל לחתונתו של גולדמן עם ימימה צ’רנוב היפה. הכל התחיל בוויכוח סביב ערכו של בול מסויים מציילון, שהתפתח לוויכוח בלתי־נעים, שאותו ניהל אביו של גולדמן במשך שבועות רבים, סביב ערכם היחסי של שני האוספים, ונהפך לבסוף לוויכוח מר ועיקש סביב העיקרון שעל־פיו יש לערוך את אוספי הבולים. אביו של גולדמן לא היה מוכן לזוז מ’עיקרון הנושאים', אבל הוא לא הסתפק בכך אלא ביקש לכפות את העיקרון הזה גם על אחיו, שלא היה לו כל עניין בוויכוחים הללו וגם לא היה לו כל רצון לשנות את סדרי אוסף הבולים שלו. אביו של גולדמן ניפגע במידה כזאת שהוא ניתק את קשריו עם יואל ובמשך שנים כמעט ולא החליף אתו מלה. כל נסיונותיו של יואל להתפשר אתו, וכל שידוליהם של ברכה ושל שמואל ושל כל מיני קרובים וידידים שישלימו ביניהם לא הועילו. אביו של גולדמן החזיק בחזקה בעלבונות, ורק אחרי שאוסף הבולים של יואל נישרף, ובעיקר אחרי שצפורה מתה באופן פתאומי מאכילת פטריות־רעל, התרכך ואפילו ניסה פעמים אחדות לפייס את יואל ולהחזיר את יחסיהם לאיזו נקודה שלפני הריב, אבל הם נישארו צוננים ומאולצים ומלאי אי־נוחות. אביו של גולדמן לא הודה מעולם שהסיבה לכל המריבה הזאת נעוצה בוויכוח ישן וחסר־שחר שניהל סביב אוסף הבולים, אלא טען שלא יכול היה לסלוח לאדם המרמה בקלפים. הוא טען זאת באותה ישרות אפילה ובאותו תום לב עיקש, שהיו כל־כך אופייניים לו, והוא חזר על הטענה הזאת שוב ושוב. אבל יואל לא שיחק קלפים אלא אביו של גולדמן. הוא היה משחק רֶמי וזאת היתה חולשתו הגדולה, וכנראה גם היחידה, והיא דיכאה אותו ומררה את חייו, שכן, מצד אחד ראה במשחקי הקלפים חרפה וחטא שאין לו כפרה, ואילו מצד שני היה מכור למשחק ושיחק אותו בלהיטות שגבלה בעריצות שלוחת־רסן, עד שבשנים האחרונות אי־אפשר היה עוד לשבת אתו לשולחן משום שהיה מדריך את כל המשחקים כיצד עליהם לשחק, ובאופן תקיף וניזעף כל־כך, שהמאיס את המשחק על המשתתפים וגרם לעתים קרובות למריבות נרגזות. הוא היה משחק את המשחק של כולם, וכל נסיונותיהם של שמואל ושל אחרים לרסן אותו עלו בתוהו. לזכותו של אביו של גולדמן יש להגיד שהוא שיחק באובייקטיביות גמורה, כלומר, הוא לא זז מדעתו גם כשהמַהלָכים שניסה לכפות על יריביו היו עשויים לגרום להפסדו. הוא שיחק ממש לשם שמיים, ולא איכפת היה לו שבכך הוא משחית את המשחק ואת הנאת המשחק. הדברים הגיעו לידי כך שמשה צלרמאיר, שקם וניגש עם אשתו הענקית אל האלמנה כדי להיפרד ממנה, חדל לבוא בלילות־שבת למשחק הרֶמי. מעולם לא פירש מדוע עשה זאת משום שאהב את אביו של גולדמן וחש כלפיו רגשות עמוקים של חובה והכרת־תודה, וגם מעין הערכה, אבל בעומק לבו נישבע שלעולם לא יישב עוד לשחק אתו על־יד שולחן אחד. גם מאקס שפילמן ניגש אל האלמנה כדי להיפרד ממנה. הוא הרכין מעט את ראשו הגדול, אמר משהו ולחץ את ידה, ואחר־כך נפרד מגולדמן, שנכנס והביא קפה לצזאר ולישראל בשני ספלי חרסינה מקושטים בציורים, שבאחד מהם היתה האוזן שבורה, עם תחתיות של חרסינה, שגם הן היו מקושטות בציורים כמו הספלים. גולדמן הושיט להם את ספלי הקפה ואמר “הסרוויס הצ’כי”, וחייך. למראית עין היתה רוחו מרוממת. הוא דיבר וחייך ללא הרף, אבל בזוויות הפה ובעומק עיניו הירוקות היו ליאוּת ודיכדוך שלא יכול היה להדביר אותם. הוא דיבר באירוניה על ההלוויה המוצלחת של אביו, על הצוואה שכתב במשך ארבע השנים האחרונות, על כך שבני המשפחה והידידים שוב מתקבצים ומתלכדים יחד וסוף סוף אפשר להשתמש ללא כל חשש בסרוויס הצ’כי. אחר־כך היטה קלות את ראשו ורמז כלפי האיש במשקפיים ובחליפה השחורה, האלגאנטית, ואמר “זהו מאנפרד. המאהב של אמי”, וגיחך. צזאר וישראל נידהמו, אבל לא רק מן האופן שבו השמיע גולדמן את הדבר, אלא בעיקר מעצם העובדה שלאמו יש מאהב, שכן, רגינה לא נראתה כאשה שיכול להיות לה מאהב, כשם שמאנפרד לא נראה כמי שיכול להיות מאהב. צזאר העביר את מבטו ממאנפרד לרגינה ובחזרה וחייך, וגולדמן, שלא שם לב לחיוכו של צזאר, אמר “הוא היחיד שעצוב באמת, אבל לא על אבי”. הוא לקח לעצמו עוגית, שיחק בה, ואמר ספק בנעימה פילוסופית, ספק בלעג, “עד כמה שזה נוגע לי – זכרון המתים גורם לי שמחה”. הוא לא אמר לאיזה מתים הוא מתכוון, אלא נגס בעוגית והוסיף “תמיד אני מהרהר במוות ובמתים, ואני משתדל להרהר בהם מתוך שלווה ואושר. אחרי הכל, המוות הוא הסובסטאנציה האמיתית של החיים, ואני יודע שאין מה לפחד מפניו”. צזאר אמר “נכון”, אבל ניכר בו שלא הקשיב כלל לדבריו של גולדמן ושדעתו מפוזרת. אבל גולדמן המשיך בשלו ואמר שמלבד תפריטים הרי הספרות האהובה עליו ביותר, ושאותה הוא קורא יום יום ובשיטתיות, הם מודעות־האבל, בעיקר מודעות־אבל שמחובר להן סיפור, לפעמים בצורת אקרוסטיכון, ובו תיאור סגולותיו של המת ותיאור צערם של בני־משפחתו. גולדמן השתתק לפתע ונגס שוב בעוגית. צל כיסה את פניו היבשות, ובישראל, שהעף בו מבט, עברה להרף עין ההרגשה שהוא התכווץ מבפנים. גולדמן הסתכל רגע באמו, ואחר־כך באנשים שישבו בחדר, ואמר שהוא נזכר שקרא פעם על צייר סיני שצייר נזיר היושב על עץ ומביט למטה, ועל התמונה כתב בערך את הדברים הללו: הבעיה היא איך למצוא שלווה בעולם של סבל. אתם שואלים אותי מדוע באתי הנה. ובכן, איני יודע את התשובה. כאן, על העץ, אני יכול לחיות חופשי מכל דאגה, כמו צפור בקינהּ. אנשים אומרים שאני אדם מסוכן, אבל אני משיב להם – אתם שדים!”. גולדמן סיים את דבריו ונפרד משרה, גיסתה של רגינה, שקמה והלכה. הוא רצה להוסיף עוד משהו, אלא שבאותו רגע נכנסה אליעזרה. צזאר נידרך בבת־אחת, וגם שאר הנוכחים היפנו אליה את עיניהם, וגולדמן קם והלך לקראתה והיא לחצה את ידיו, ואחר־כך לחצה את ידיה של אמו, ועל־פי רמז של צזאר באה והתיישבה על־ידו. גולדמן שאל אותה מה תשתה, ואליעזרה אמרה “שום דבר. רק עכשיו שתיתי”, וצזאר חייך אליה והעביר את ידו על ירכה ואמר “טילפנתי אליך בצוהריים”. הוא היה משקר ללא כל מאמץ, גם כשהשקר הזדקר לעין, וגם כשלא היה בו כל צורך. הוא שיקר אפילו כשהשקר עלול היה להזיק לו, משום שהוא התרגל כל־כך לשקר עד שהשקרים היו קופצים לו מהפה כמו חרגולים קטנים וזריזים, ומשום שהוא הירבה כל־כך לשקר, אם מתוך עיקרון ואם מתוך מורך־לב ונוחיות, עד שבעצמו התקשה לפעמים להבדיל בין אמת לשקר. ולאמיתו של דבר לימד את עצמו במשך השנים להאמין שכוחו של השקר גדול מכוחה של האמת ורק הוא עשוי לסייע לנווט את החיים למחוזות שיש בהם הארמוניה והנאה. אליעזרה הסירה את ידו מירכה ואמרה “כנראה שהייתי בדרך להלוויה”. היא לבשה שמלת תכלת אוורירית, בעלת מחשוף עגול ורחב, שחשף את צווארה היפה והגאה. שערה הבלונדיני היה קשור במין צעיף משי בצבע טורקיז, ושדיה הזדקרו בהתגרות כשני אגסים גדולים. היא היתה יפה, והיא ידעה שהיא יפה. היא ידעה שהיא כל־כך יפה עד שניטעה בה ההרגשה שהיופי שלה אינו נתון לכלָיָה ודבר זה מילא אותה גאווה קאפריזית, אשר יחד עם הפחדים הסתומים שרדפו אותה, נהפכה בה למין דורסנות תוקפנית וחסרת־בושה, והיא כילתה במשך הזמן את הרכות ואת רוחב־הלב הטבעיים שהיו בה. היא ראתה את עצמה כמלכוּת שיצאה לגלוּת ותבעה לעצמה בלי הרף את מלוא הפיצוי ותשומת־הלב שהגיעו לה בשל כך. צזאר שיחק בצעיף המשי שלה, ואחר־כך הניח את ידו על כתפיה, ואליעזרה אמרה “למה לא הייתם בהלוויה?”, וצזאר אמר “לא יצא לנו”. אליעזרה זקפה את ראשה ואמרה “אני שונאת חתונות והלוויות מפני שהכל מזוייף”, וצזאר חייך אליה מתוך הסכמה אף־על־פי שלא נתן כלל את דעתו על מה שאמרה. אבל גם אילו אמרה שהשמש היא תרנגול כפרות, ושהשולחן הוא פרפר – גם אז היה מאשר את דבריה, ובלב שלם. כל־כך היה כרוך אחריה. ובעצם גם לא היה איכפת לו מה היא מידת הצדק שבדבריה כל זמן שהיתה קשורה אליו והתמסרה לו בכל שעה פנויה מתוך תשוקה ומתוך אהבה. ישראל הסתכל בצזאר, ואחר־כך הסתכל במחרוזת הפנינים הלבנות שענדה אמו של גולדמן, ואחר־כך הסתכל בתמונת אחותו של גולדמן, שהיתה נתונה במסגרת־עץ חומה שניצבה על גבי אחד ממדפיו של ארון־הספרים, שעמדו בו בצפיפות רבה כתבי ברל כצנלסון וכתבי בן־גוריון וא. ד. גורדון עם כתבי ביאליק ושלום עליכם וספרים ישנים שהופיעו בהוצאת ‘שטיבל’ ו’שרברק' ו’דביר'. האפשרות שאֶלה באה לסטודיו בזמן שנעדר משם עוררה בישראל מתיחות, ולבסוף גם מילאה אותו חימה. פתאום רצה שלא תבוא עוד לעולם ושתניח לו לנפשו. הוא התכוון לקום ולהיפרד מכולם ולעלות לסטודיו כדי להתקלח ולשבת לנגן, אלא שבאותו רגע שאלה אותו אליעזרה מה שלומו ואיך מתקדמת הנגינה בעוגב, והוא אמר “בסדר”, וגולדמן התחיל לספר להם על מין חדש של דייטה צמחונית, שגילה בירחון אמריקני לעניני משפחה, שיש בכוחה להאריך את החיים בשבע עד עשר שנים אם, כמובן, מקיימים אותה בקפדנות. במסגרת הדייטה הזאת יש לצום מדי שנה במשך שניים־עשר ימים רצופים כדי לנקות את הגוף מהפסולת שהצטברה בו. אחר־כך עבר גולדמן לדבר על אופנועים, שכן, זה היה החלום האחרון שהפריח את חייו. הוא חסך סכום כסף מסויים כדי לקנות בו אופנוע, ומזה שבועות אחדים היה נתון כמעט אך ורק לעניין הזה. יום יום היה מעיין במדור האופנועים שבעיתון, מבקר בחנויות ובמוסכים, משוחח עם חברים ועם מכונאים, קורא כל מיני פרוספקטים. בהתחלה חשב לקנות ‘הונדה’ או ‘נורטון’. ‘הארלי דייווידסון’ היה יקר מדי בשבילו. לבסוף גילה ‘טריומף’ משומש של חמישה כוחות סוס, במצב מצויין, והחליט לקנות אותו, אלא שהמחלה של אביו קטע את קדחת־האופנועים הזאת והוא חשש שהאופנוע שכל־כך חשק בו יִמַכר, שכן, במקרה כזה יעמוד שוב באותו מצב שבו עמד לפני שגילה את ה’טריומף' היפה הזה. גולדמן גולל לפניהם את כל בעיות־האופנועים שלו. הוא פנה בעיקר לצזאר, שהיה לו מושג מה במכוניות ונגיעה מסויימת במכניקה, וצזאר העמיד פנים שהוא מקשיב ללבטיו ולתיאור הסגולות השונות של האופנועים השונים, ומפעם לפעם גם העיר משהו, עד שאליעזרה התערבה לפתע ואמרה “תהרוג אותי, גולדמן, אם אני מבינה בשביל מה לך אופנוע”. גולדמן חייך במבוכה ואמר שאופנוע הוא כלי נוח מאוד בעיר, ואחר־כך אמר שהמהירות שבאופנוע מושכת אותו ושהיה רוצה להתגרות במוות. ללא כל צורך ביקש להיות גלוי־לב ונשמע נלעג. אליעזרה, שספק אם הקשיבה לדבריו, הסתכלה בו ואמרה “אם אתה רוצה להיות מין ג’יימס דין חדש אז התעוררת מאוחר מדי, ואם אתה סתם רוצה להרוג את עצמך אז מוטב שתקפוץ מהגג. בכל אופן, הדייטה האמריקנית החדשה מיותרת לגמרי”, וצחקה. גם גולדמן צחק, אבל מתוך אי־נוחות רבה ומתוך נסיון לחפות על העלבון שספג ועל המבוכה שתקפה אותו. ככלות הכל כבר עבר את הארבעים והרגיש היטב בחוסר־האונים שהלך והתפשט בו ובאפשרויותיו ההולכות ומצטמצמות, ועל כן גם הרגיש בגיחוך וחוסר־השחר שבפרשת־האופנועים כולה וידע שהצדק עם אליעזרה. שניהם ישבו וצחקו, ולפתע הניח צזאר את הספל מידיו ואמר לה “בואי. הלכנו”, ושניהם קמו ונפרדו מגולדמן ומאמו של גולדמן והלכו. גולדמן ליווה אותם עד לדלת וכשחזר אמר לישראל “הוא הולך לשכב אתה”, ומיד הוסיף “היא חתיכה טובה, אליעזרה, אבל לא הייתי רוצה ליפול לידיים שלה. זאת היא ברונהילדה אמיתית, ואין בה טיפה אחת של אהבה או ענווה או משהו. היא רקובה לגמרי”, וביקש סליחה לרגע ויצא לבית־השימוש. ישראל החליט לחכות עד שגולדמן יחזור כדי להיפרד ממנו וללכת, ובינתיים הקשיב בלי־דעת לשיחה החרישית שהתנהלה על־יד השולחן. מטילדה לוויטן קמה ונפרדה מהאלמנה, וכשעברה על פניו שוב נד לה ישראל קלות בראשו ואמר “שלום”. מטילדה, שהשנים והאסונות הפכו את פניה הגדולות למדבר צהוב ושומם ואת שערותיה לחוטים אפורים, התעכבה רגע והסתכלה בו בהיסוס והשיבה “שלום”, אבל על־פי המבט שתלתה בו ועל־פי ה"שלום" המהוסס ניכר היה שלא זיהתה אותו כלל. ואמנם עברו כבר כעשרים שנה מאז שהיה מבקר בביתה ומשחק עם חנוך, אחיהם הצעיר של אבינועם וסוניה, שהיה בן כיתתו ומת תוך עשרים וארבע שעות בהיותו כבן ארבע־עשרה אחרי שאכל חצי בלוק קרח ולמחרת לקה בדלקת־ריאות קשה, שאי־אפשר היה להושיע אותו ממנה. זה היה כשנתיים אחרי שקמה המדינה. אבינועם עוד שירת בצבא, וסוניה כבר נפרדה מהקצין האנגלי שלה, ג’יימס מוריסון, שבמשך כחמש שנים חייתה אתו בליוורפוּל, ולפי השמועה עזבה את אנגליה ועברה לאמשטרדאם או לפאריז, שם עבדה בכל מיני בארים ומועדוני־לילה. הפסנתר שלה, ועליו הפרוטומה המכוערת של לודוויג בטהובן, שאת שמו ביטאו אז כולם ביראה, עמד מיותם בפינת החדר הגדול, שבמרכזו ניצב שולחן שחור, שנפתח לכל אורכו, ואשר יום יום היו כעשרים וחמישה איש אוכלים סביבו ארוחת־צוהריים, שמטילדה היתה מבשלת ומגישה להם בצלחות חרסינה גדולות ועמוקות ומקושטות בשוליהן בפרחים קטנים או בפס של זהב. המנות היו פשוטות, אבל טעימות, מזינות ונדיבות מאוד, והמחירים היו זולים. נוסף לכך שררה שם אווירה משפחתית נעימה, משום שהאוכלים היו קבועים והכירו זה את זה. היו שם פקידים, רופא אחד, בעלי חנויות, שני מורים, ובין כולם התבלט אחד בשם יהושע סוֹסקין, אדם מבוגר אך ללא גיל, קרח כמו אבטיח, נמוך רזה, עליז מאוד, זריז כמו חרגול, ושזוף מאוד כל ימות השנה. קיץ וחורף הלך בנעלי־בד מצחיקות ובמכנסים קצרים ובחולצות דקיקות מפישתן או מכותנה, ויום יום בילה את שעותיו הפנויות על חוף הים, וכן בשדות ובפרדסים ובחורשות הקטנות שעל־יד העיר. הוא היה טבעוני קיצוני וידע לחקות את הקולות של הים והרוחות וקולות של צפרים וחיות, ובעיקר הפליא במעשי־צלליות של אווזים ושקנאים ותרנגולים וזאבים ושועלים וכל מיני יצורים מופלאים שהוא עצמו היה בורא על־פי רצונו ומפיח בהם רוח חיים. הוא עשה זאת בידיו והניע אותם על גבי הקיר, והילדים היו משמיעים קריאות התפעלות, ולפעמים גם המבוגרים. באותם הימים היה משהו מלבב ומסתורי בהפניית העורף שלו לכל תכלית ולכל סדר־החיים, בפשטותו הגמורה, ובבטחונו השלם שהוא חי בהארמוניה מלאה עם הטבע ויודע את סודותיו הכמוסים ביותר ואת רצונותיו, ידיעה שמשהו ממנה נירמז באותן צלליות שנעו על הקיר, ושהוא עצמו היה נראה כאחת מהן. אבל לא היה בכל זה רק שעשוע פרטי, אלא גם אמונה וייעוד, ובשעת הארוחות היה חוזר וטוען שהטבע הוא טהור ונכון, ושהאדם אינו מנסה להבין אותו ולחיות אתו, אלא לאנוס ולהרוס אותו, ובכך הוא כורה בור לעצמו, שכן, הטבע סופו לנצח משום שהוא מייצג את הסדר הנכון של הדברים ואת הרצון העמוק של הקוסמוס. הטבע הוא ההארמוניה המלאה אשר בסופו של דבר אין להפר אותה. יוסף לוויטן היה מקשיב לו בדומיה, אבל דעתו לא היתה נתונה לטבע, אלא לחברה ולאדם. הוא היה איש חוּם, גבוה וסחוף, עם אזניים גדולות וידיים ארוכות ופנים שהביעו תמיד כובד־ראש וצער עמוק ומין חוסר־אונים נוגע ללב. משהו מעין בין־ערביים אין־סופיים אפף אותו. הוא עבד בהסתדרות, ושלא כמקובל באותה תקופה לבש תמיד חליפה בצבעים כהים, שלעולם ניראו עליו ישנות, מדולדלות ומכוערות. מתוך קריאה ומתוך הירהורים רבים, שהתעוררו בו כתוצאה מהתבוננות ממושכת ונסיון חיים, נוכח, כמו אנשים רבים לפניו, שהסדר־החברתי הוא רע, ושהאדם, בייחוד בערים, שרוי במצוקה כלכלית ונפשית, בדאגה מתמדת, בבדידות ובמחנק ההולכים ומחמירים, והם נוטלים מחייו כל טיפת חירות וכל מימד של רוחניות או חגיגיות, והופכים אותם למשהו שפל, גס וחסר־תוחלת. הוא הגיע למסקנה שיש לפעול לשם שינוי המצב הזה, והוא הגיע למסקנה שניתן להשיג את המטרה הזאת באמצעות קוֹמוּנוֹת עירוניות, שיחזירו לאדם את מה שהעולם גזל ממנו. יוסף לוויטן לא היה אדם מעשי, אבל הוא גולל את רעיונותיו לפני כל מיני אנשים, ואחדים נתפשו להם. לאט לאט התלכד חוג מצומצם שהעמיד לעצמו מטרה להקים קומונה עירונית שבה יתאגדו פועלים וסוחרים ובעלי מקצועות־חופשיים, שיוכלו להמשיך בעיסוקיהם הקודמים אבל את הכנסותיהם ומשכורותיהם יכניסו לקופת־הקומונה, שתדאג לספק לכל אחד את צרכיו – יחד יגורו, יחד יאכלו, יחד יחגגו, ויחד יגדלו את ילדיהם, והכל על בסיס של שוויון גמור, של שיתוף ועזרה הדדית, ושל אחווה וליבראליזם פוליטי מוחלט. החוג הלך והתרחב. אנשים חדשים הצטרפו אליו, וביניהם גם אביו של גולדמן, שהכיר את יוסף לוויטן עוד מימי ‘הפועל הצעיר’. עכשיו שוב התהדקו היחסים שביניהם. הם הירבו להיפגש ובילו שעות ארוכות בשיחות על עניני הקבוצה, שהיתה מתכנסת לעתים קרובות כדי לדון בבעיותיה וכדי לנסח פרוגראמה ותקנון. הכל היה נלהב מאוד, מלא עניין ורצון־טוב ותקוות לאין־גבול. כעבור קרוב לשנתיים הסתיים ניסוח התקנון, שהקיף את כל הצדדים של חיי הפרט, המשפחה והחברה, והתייחס לכל החובות והזכויות ולכל הסטיות והבעיות שהחיים עשויים לעורר ונראה מושלם מכל הבחינות. אל התקנון הזה צורפה הפרוגראמה אשר הכריזה על עקרונותיה ומטרותיה הכלליים של הקומונה, שבין השאר הדגישה שהקומונה הזאת אינה רואה את עצמה כמשהו חריג וחד־פעמי, המכוּון לפתור אך ורק את הבעיות של חבריה, אלא היא רואה את עצמה כנסיון ראשון וכמורה־דרך לרבים, שיילכו בעקבותיה ויגשימו חזון של עולם, המורכב כולו מקומונות חופשיות. בד בבד עם ניסוח הפרוגראמה והתקנון נעשו הצעדים המעשיים לביצוע הדבר – הקומונה נרשמה כאגודה והצטרפה למרכז הקואופראציה, נרכש שטח אדמה גדול סמוך לעיר והתחילו להקים עליו את המיבנים השונים. כעבור שנים מעטות נשלמו רוב ההכנות והחברים עברו להתיישב בקומונה העירונית שלהם. הם עשו זאת בזהירות, ועל דעת כולם. איש לא מכר את הדירה שלו שבעיר, ורבים אפילו לא השכירו אותה. אביו של גולדמן פרש מהקבוצה, כשנה לפני כן, זמן קצר אחרי שבתו נהרגה, וכשראשוני החברים התחילו לעבור לקומונה כבר נמצא בחוץ־לארץ. הוא חזר כעבור שלוש שנים, וכשחזר כבר לא מצא את הקומונה וגם לא את יוסף לוויטן. הקומונה התפרקה ויוסף לוויטן מת מהתקף־לב. הידיעה על דבר מותו של יוסף לוויטן, שהגיעה לידיעתו של אביו של גולדמן כשנה וחצי אחרי שהדבר קרה, זיעזעה אותו במידה כזאת שנתקף בחרון איום והתחיל לנפץ את הרהיטים בבית. כשנרגע התיישב במטבח, החזיק את ראשו בין ידיו ובכה. בערב הלך לבקר את מטילדה, שהתקיימה על פנסיה קטנה של בעלה ועל אותן ארוחות צוהריים, ששוב הגישה בביתה לכעשרים וחמישה סועדים, שרובם היו פנים חדשות, אחרי שחלק מהסועדים הקודמים התפזרו ואחרים מתו. הוא ישב אצלה כשעתיים ולא השמיע אלא שניים או שלושה משפטים תפלים. אחר־כך קם ולחץ את ידה ויצא. למחרת עלה על קברו של יוסף לוויטן, וחזר ועלה על קברו מזמן לזמן. פעם אחת ביקש גם מגולדמן שיתלווה אליו, אבל גולדמן השתמט. הוא שנא להימצא ביחידות עם אביו, והוא שנא טקסים ובתי־קברות וכל מיני התקהלויות, ואילו יכול היה מסתלק גם עכשיו מהבית והולך לו, אלא שהנימוס חייב אותו להישאר, אבל כשחזר מבית־השימוש אמר לישראל “בוא, ניכנס קצת לחדר שלי. אין לי יותר כוח לאנשים האלה, ובייחוד לא לאמי”, ושניהם נכנסו לחדרו של גולדמן, שהיה צמוד לחדר־האורחים, אלא שחדרו פנה אל עבר החצר הגדולה של הבית בעוד חדר־האורחים פונה אל עבר הרחוב. חדרו היה צמוד גם לחדר הקטן שהיה שייך לאחותו, אשר גם הוא פנה אל עבר החצר. מחוץ לתקופה ששירת בצבא ומחוץ לשלושת השבועות שבהם היה נשוי לימימה צ’רנוב היפה, לא עזב גולדמן מעולם את חדרו, שבמשך כל השנים לא חלו בו אלא שינויים מעטים מאוד, שהעיקרי שבהם היה תהליך ההתיישנות וההתבלות. אותה מיטת־ברזל ניצבה בו, מכוסה באותו מרבד צמר גס בצבע בֵז' עם כמה קישוטים בירוק, ועליה אותן כריות מרוקמות. לפני החלון עמד שולחן־הכתיבה הישן והמתקלף, ולפניו הכסא החוּם בעל המשענת המעוגלת. בפינת החדר ניצבה הכורסא המסורבלת, ועל־ידה ניצב ארון־הספרים בעל הדלתות המזוגגות. אפילו המנורה בעלת שלושת־הקנים והווילונות שעל החלון לא השתנו. אבל אם למוות יש ריח, הרי ריח של מוות נדף עכשיו מהכל. כן נוספה לחדר מין מנורה־עומדת, בעלת אהיל־בד אדום, שלא היתה כאן מלפנים ואשר התבלטה בכיעורה המטומטם והשחצני. זו היתה אחת ממתנות־החתונה המעטות שנישארו אצל גולדמן לאחר ששאר המתנות הוחזרו בבושת־פנים לקרובים ולמכרים הרבים שהשתתפו בחתונה המפוארת שערך אביו של גולדמן, שלא היתה בו כל נטיה להתהדרות חיצונית או להתפארות ולראוותנות, אלא מין שאפתנות טהורה לעשות כל דבר באופן המושלם ביותר ורוחב־לב עצום, שעל כן הזמין לחתונה תזמורת של שניים־עשר מנגנים וכמות כזאת של בירה ושל נקניקיות, שבמשך שבועיים אחרי החתונה, יום יום, בוקר וצוהריים וערב, אכלו בני המשפחה נקניקיות ושתו בירה, ולא ניראה סוף לדבר עד שרגינה, שחששה מהרעלת־קיבה, השליכה את שארית הנקניקיות לאשפה וכולם נשמו לרווחה. המנורה־העומדת הובאה בידי שליח כחודש אחרי שגולדמן וימימה צ’רנוב היפה ניפרדו. שלחה אותה איזו דודה זקנה וערירית, שהגיעה מאמריקה בתור תיירת, ובינתיים הספיקה לחזור לשם ולמות, כך שלא היה למי להחזיר את המנורה הזאת והיא נשארה בחדרו של גולדמן. שינוי נוסף התבטא בכך שפעם, לפני שנים, היה הקיר הסמוך למיטה של גולדמן מכוסה בצילומים של שוורים ולוחמי־שוורים, שכעבור שנה או שנתיים התחלפו בצילומים של מכוניות־מירוץ, ואילו עכשיו היה הקיר נקי מכל אלה ותלו עליו רק תמונת נוף כהה וצילום מוגדל של אחותו. בחדר הזה ברא גולדמן בדמיונו את חייו המשוחררים, העזים ורבי־החיוּת שלעתיד־לבוא, אלא שהוא היה עדין מדי וישר מדי, ולכן למד בחדר הזה גם לוותר עליהם בייסורים גדולים, אבל רק כדי לשוב כעבור זמן־מה ולברוא במאמץ נואש ומתוך ערגה ותקוות רבות חיים יפים ומפוארים ופראיים עוד יותר, ובין זה לזה אימן את עצמו לחיות את מותו האיטי והוודאי מתוך השלמה גמורה, ואפילו מתוך שמחה. אלא שכל האימונים המתמידים והערמומיים לא הניבו אלא תוצאות עלובות. המוות נישאר לאחר ככלות הכל דבר־מה חיצוני ובלתי־נתפש, ולכן מרתיע ומפחיד. הוא לא הפך לחלק מן החיים, למשהו הניתן לחווֹת אותו, או להשוות אותו באמת למשהו אחר שהתנסה בו. אבל גולדמן לא אמר נואש והמשיך באימוני־המוות שלו, ואף הגביר אותם אחרי מותה הפתאומי של אחותו, שכמעט ומוטט את המשפחה לחלוטין. בבת־אחת התפוקקו החישוקים, שבלאו הכי היו רופפים, והגיהנום השקט והנחבא מתחת לדפוסים קבועים של הרגלים, השלמה, חרדות, ספקנות, ומערכת שלמה של נימוסים, התפרץ והתחיל לרגוש עד שנדמה היה שהמשפחה עומדת להקרע לגזרים. אבל כל זה נמשך רק תקופה לא ארוכה, שכן, העבותות העזים והמרים של האיבה שקשרו את הוריו היו אמיצים כל־כך עד שבדרך כלל ניראו כזוג מאושר, וגם עכשיו גברו הקשרים הללו, אבל שלא כמו בכל השנים המשיכה האיבה לפעפע כמעט בגלוי ולהרעיל את שארית חייהם. יתכן שכך היה קורה גם אילולא נהרגה הבת, אבל אין ספק שמותה זירז את התהליך הזה. היא נהרגה בתאונת מכונית, אבל, כאמור היו דעות שהתאבדה. היא היתה בחורה נאה ופקחית, וגולדמן אהב אותה מאוד, משום שהיתה בה טבעיות בלתי־מודעת לעצמה ומשום שבאופן עיקש וגלוי, אבל צנוע, הלכה לה בדרכים שלה. אף אחד לא טרח לברר מה בדיוק קרה, משום שלאיש לא היה בכך עניין. גולדמן התאבל עליה וידע שאם כך ואם כך אי־אפשר יהיה עוד להחזיר אותה לחיים, ואילו אביו של גולדמן הסתפק בכך שראה זאת כעונש והטיל את אשמת מותה של הבת על רגינה ונסע לאמריקה. הוא שהה שם שנתיים, ושנה נוספת שהה בקנדה. מעולם לא התברר מה עשה שם וכיצד חי. שום מכתב לא התקבל ממנו במשך כל השנים הללו חוץ משלוש גלויות יבשות של “שנה טובה”, שעל־פיהן ניתן היה ללמוד היכן הוא נמצא. רגינה נאטמה כמו קונכיה וגילתה שוויון־נפש גמור. בעצם היא עקרה את עצמה מן העולם. היא חדלה לאכול, להקשיב לרדיו, ללכת לקולנוע ולתיאטרון, וכמעט שלא יצאה מהבית, רק מדי שבוע, קיץ וחורף, היתה עולה בכל יום רביעי על קבר בתה, עודרת מסביבו, מנכשת את העשבים השוטים שעלו בין הפרחים והשיחים ששתלה, ומשקה. מפעם לפעם היו יהודית מייזלר או מטילדה לוויטן באות לבקר אותה, ולפעמים היה בא משה צלרמאיר, אשר מעולם לא שכח את הנדיבות ואת החסדים שרגינה ואביו של גולדמן עשו אתו בזמן המלחמה ואחרי המלחמה כשהגיע לארץ בתור פליט והתגורר בביתם. מזמן לזמן היתה רגינה גם מקבלת מכתב ממאנפרד, או שהיתה כותבת אליו. הביקורים בבית־הקברות ו"מכתבי מאנפרד" – אלה היו בעצם נקודות הציון היחידות שחילקו את זמנה וטענו אותו מעט מתח. על־כל־פנים זמן אחר לא ידעה, כשם שלא ידעה ציפיות אחרות, או חיים אחרים. מאנפרד עצמו חי עם משפחתו בהולנד והיה מגיע ארצה בקיץ ומתגורר בחיפה אצל אחיו, ורגינה היתה נוסעת לבקר אותו שם. הקשר שביניהם נמשך כבר, בהפסקות שונות, למעלה מארבעים שנה, ותמיד, גם בתקופה שאביו של גולדמן נעדר מן הארץ, היתה נוסעת לבקר אותו בדרכי עקיפין. גם מאנפרד היה שולח לה את מכתביו בדרכי עקיפין. הוא היה שולח אותם ליהודית מייזלר, ויהודית מייזלר היתה מעבירה אותם לרגינה. בביתה של יהודית מייזלר גם היו נפגשים כשמאנפרד היה מזדמן לתל־אביב. פעם, כחמש־עשרה או עשרים שנה לפני כן, עוד היה מבקר בבית משפחת גולדמן כאורח המשפחה. הפגישות שלהם היו קצרות, והן הלכו והתכווצו באופן שלא ניתן היה למנוע בעדו, עד שבשנים האחרונות הן לא נמשכו יותר משעה או שעתיים ובעצם נהפכו לפרידות מעיקות ומלאות מרירות ואי־הבנה. ככלות הכל ולמרות העיקשות העצומה, הרצון להביס את המציאות והתקוות השגיוניות שאינן יודעות גבול, היו הזמן והגיל ותנאי־החיים מכרסמים בהם לאט לאט עד שלבסוף לא נותרו בידיהם אלא הקונכיות הריקות של התשוקה, הזכרון המאובן של האהבה ושל הרצון המשותף ושל האפשרויות הנהדרות אשר הוחמצו, רגשי האכזבה וחוסר־האונים, תחושת ההתרחקות, והידיעה, שאיש מהם לא רצה להודות בה, ששניהם נחלו מפלה וששום כוח שבעולם לא יוכל להשיב את הדברים לראשיתם וללבות את האש שדעכה, כשם שאין להשיב אביב שחלף, אלא לכל היותר את זכרונותיו ההולכים ומתמוססים. הם היו נפרדים בהרגשה קשה של דיכדוך וטינה ובהחלטה נחרצת שלא להיפגש עוד, ושבים כל אחד למקומו כדי להתחיל כעבור זמן קצר להתגעגע שוב, לטפח את תקוותיהם המנחמות והמייסרות, וכדי לצפות בקוצר־רוח לפגישה הבאה. הם אהבו את זכר אהבתם והמשיכו לקוות ללא כל תקווה, וזה הפך את תקוותם לבת־אלמוות ואת חייהם לתנועה אין־סופית כתנועתו של הים. מאנפרד נולד בעיירה שלרגלי הרי הקרפאטים למשפחה אמידה, שהתעשרה בעיסקי נפט. שמו הראשון היה משולם. אחר־כך קראו לו מאנפרד. בארץ, בראשית העליה השלישית, כינו אותו משום־מה בשם יוליאן, אבל אביו של גולדמן קרא לו ‘האינטיליגנט’, אחר־כך כינה אותו ‘הפראקציונר’, ולבסוף, אחרי שמאנפרד עזב את הארץ, התחיל לקרוא לו ‘הלאטיני ההוא’. מאנפרד היה אדם שתקן ומהורהר, שמתחת למעטה של רוך ומעודנות מופלגת ומבוכה היה בו משהו נחרץ וקשה כפלדה. אחרי תקופת־חיים שהוא עצמו כינה אותה ‘סאלונית’ הכניע את כל רצונותיו, רגישותו וכשרונותיו והעמיד אותם באופן מוחלט לשירותו של ההגיון, שהיה לפעמים נוקב כל־כך עד שעורר חרדה וגם את ההרגשה שמעבר להגיון הזה רובצת איזו תהום אפילה. הוא סיגל לעצמו השקפות שמאליות קיצוניות ועד מהרה נעשה קומוניסט, אלא שבראשית שנות השלושים חל משבר בהשקפותיו והוא עזב לפתע את הארץ ובמשך שנים אחדות ישב בשטראסבורג, ואחר־כך בפאריז, והתמחה בהיסטוריה ובסיפרות של ימי הביניים, בעיקר בהיסטוריה של הכנסיה ובסיפרות המיסטית והאפוקאליפטית. ביקור מקרי באמשטרדם ופגישה עם פילוסוף ממוצא פולני שינו את מוקד התעמינותו והוא התחיל להתמסר למחקר מקיף על שפינוזה. מלחמת־העולם קטעה את מחקריו, ואחריה שוב לא מצא כל עניין וחפץ במדעי־הרוח בכלל ובפילוסופיה במיוחד. המלחמה על כל מוראותיה ואכזריותה המטורפת הפכה לגביו את הפילוסופיה כולה לדבר־מה נלעג ובלתי־אפשרי, וכן גם את השירה והסיפרות. מתוך איבה לעולם הרוח שאיכזב ומתוך מעין רגש של אשמה ניסה לעבוד בתור סוואר ובתור בנאי, ואחר־כך כעובד זוטר בחקר נדודי־הציפורים ובילה חורף תמים לבדו בתוך ביקתה קטנה שבהרי שוויצאריה. אחר־כך התחיל להתמסר לאופטיקה, ובשעות הפנאי חזר אחרי הפסקה של שנים רבות לנגן בכינור. מאנפרד היה כנר גרוע, אבל הנגינה גרמה לו הנאה שאין לה שיעור. את רגינה הכיר עוד בעיירה. היא היתה בערך בת גילו, ואהבתם היתה עזה. אילולא חלתה לפתע במחלת נשימה, שאיש לא ידע מה היא בדיוק, וודאי היו נישאים. היא נשלחה לבתי־מרפא שונים ובילתה תקופות ממושכות במקומות נופש שבהרים, ובינתיים פרצה מלחמת־העולם הראשונה והפרידה ביניהם. הם נפגשו שוב רק כעבור שנים אחדות בארץ־ישראל, ואז כבר היתה רגינה נשואה לאביו של גולדמן. מאנפרד הסתובב שנים אחדות ערירי, ואחר־כך התחתן עם אשה שכעבור שנתיים עזבה אותו פתאום והלכה לחיות עם גבר אחר. היום שבו הסתלקה ממנו היה אחד הימים המעטים המאושרים בחייו של מאנפרד, שכן, הוא שנא אותה מן היום שנשא אותה. כעבור זמן לא רב התחתן שוב, והפעם עם בת משפחה רחוקה שהיתה מבוגרת ממנו בכמה שנים. זה כבר היה בשטראסבורג, ושם גם נולדו להם שני הבנים – קלוֹד ורפאל – ואילו הבת ששמה היה אלינור, נולדה בלונדון, שם התגוררו כל שנות המלחמה. אלינור היתה גבוהה ושקופה, וביופי שלה היה איזה קסם חולני וסהרורי אשר כבש את גולדמן, שפגש בה פעם אחת ויחידה בהיותה כבת שבע־עשרה, כעשר שנים צעירה ממנו, ואשר שוב לא יכול היה להשתחרר ממנו, והוא ביחד עם הרודנות הקפדנית של אביו קבעו אולי את גורל חייו. עורה של אלינור היה צח מאוד, שפתיה היו עבות וחסרות חיוּת לכאורה, ועיניה היו עיני תכלת קרות. היה בה משהו מרתיע ומושך, אבל היא היתה בלתי־מושגת משום שנגזר עליה לחיות סגורה בתוך עולם של הזיות מופלאות ושל סיוטים ופחדים, אי־שם בגבול שבין המציאות והדמיון ותהומות הנפש, במחוזות הנעלמים שבהם פוגע הרצון ושלטת התחושה המענגת של החידלון. מדי שנה בשנה קיווה גולדמן שאלינור תגיע ארצה שנית עם מאנפרד ואמנם בשנה שבה עזב אביו את הבית ונסע לאמריקה צריכה היתה להגיע, אלא שמשום־מה התבטלה נסיעתה והיא לא באה, וגולדמן הוסיף לצפות לה גם בשנה הבאה וגם בשנה שלאחריה, שאז חזר אביו ארצה בלי שום הודעה מוקדמת. יום אחד צילצל הפעמון וכשגולדמן פתח את הדלת עמד שם אביו ובידיו שתי מזוודות גדולות. אביו של גולדמן חזר הביתה כדי לשתות כוס תה, להחליף בגדים, לקחת כמה תעודות וחפצים אישיים ולעזוב אותו לצמיתות. אבל הוא לא עשה כך אף־על־פי שלא עבר שבוע בלי שאיים כי כך יעשה, ואף־על־פי שגם עשה צעדים שונים כדי לממש את איומיו: הוא פנה למתווכים כדי שיעזרו לו למצוא דירה, עבר לישון בחדרה של אחותו של גולדמן וגם העביר לשם את חפציו ובגדיו שחלק מהם ארז במזוודות כדי שיהיו מוכנים להעברה, ובמו ידיו הכין לעצמו את ארוחות הבוקר והערב ואכל אותן בנפרד מרגינה. את ארוחות הצוהריים אכל במסעדה. באותו זמן התחיל גם לעצב את יצירת חייו – הצוואה. כל המעשים והאיומים הללו לא הבהילו איש, ובעיקר לא את רגינה, שהמשיכה לנהל בעיקשות את חייה המרים והנזיריים, ויחד עם זה, וכפועל יוצא מאופיה ומן המצב הנואש שאליו נקלעה, מצאה לה בלי־דעת דרכים משלה כדי להתגונן וכדי להתנקם בו: היא הסתגרה בתוך עצמה, הירבתה לבלות אצל יהודית מייזלר, לבשה בגדים שידעה שהם שנואים עליו, מפעם לפעם עברה לדבר בפולנית, וסירבה בתקיפות ובבוז לקבל מידיו כוס תה, ואפילו תרופה, כשהיתה חולה. היא העדיפה למות ובלבד שלא תזדקק לו, והיא לא הסתירה זאת. הם הפכו לאוייבים בנפש וניהלו ביניהם מלחמת חורמה זועפת וקודרת באמצעות מעשי נקם קטנים אך מכאיבים, עלבונות והשפלות, תוך ניצול ידיעת חולשותיו הנסתרות של היריב, ואחר־כך גם תוך ניצול הבת שנהרגה. כל אחד משניהם ניסה על־פי דרכו להשתלט על חייה ועל חיבתה, וכל אחד מהם ניסה לתלות בזולתו את סיבת מותה. ובייחוד אביו של גולדמן, שלא ידע רחמים. הוא טען שמילדותה היתה הבת קשורה אך ורק אליו משום שתמיד גילה לה אהבה, טייל אתה, סיפר לה סיפורים, הלך אתה לים ולגן־החיות והתייחס אליה מתוך הבנה, שעה שרגינה טילטלה אותה בין פינוק ודאגנות מחניקים לבין תביעות נוקשות וכל מיני איסורים והתרים מטורפים. הוא היה חוזר ומספר איך קנה לה את האופניים כשמלאו לה שתים־עשרה, ואת השעון כשמלאו לה שמונה־עשרה. אלה לא היו שקרים, אלא יצירות אומללות של דמיון מורעל ומאוכזב, שחיפש לו דרך לתקן את חייו, שהשתבשו ללא תקנה, ולזכות בכל מחיר בנצחון, שגם הוא כבר לא האמין בעצם בקיומו. האמת היא שכמעט לא נתן את דעתו על הבת ובקושי החליף אתה מפעם לפעם משפטים אחדים. הוא לא הקדיש לה אלא שאריות של זמן עייף שנותרו בסדקים שבין עבודתו המפרכת לבין שאר פעילויותיו, מחוץ לתקופה קצרה אבל רבת תלאות ומהומות כשניסה לאלץ אותה ללמוד לנגן בכינור באמצעות דברי חנופה, פיתויים עלובים וצעקות נוראות. קשה היה להאשים אותו. עבודת הבניין, השאפתנות שלו, הקפדנות, היושר והגאווה סחטו את כל כוחותיו ורוצצו את עצביו. הוא היה שב הביתה לפנות־ערב עייף וסחוט, אוכל בחטף את ארוחת־הצוהריים המאוחרת, משתרע על הספה עם ה’דָבָר', וכעבור שעה קלה היה שוקע בשינה כבדה כשהעתון על פניו. את השעות הפנויות המעטות שהיו לו היה מבלה בדרך כלל במפלגה, ולפעמים היה מחבר רשימות פולמוס קצרות ותוקפניות והיה מפרסם אותן ב’דבר' או ב’הפועל הצעיר'. רגינה לא הגיבה על הסיפורים האלה בעניין יחסיו עם הבת. היא גם לא הגיבה כשבאחד הימים חידש את הטענה שהבת נהרגה משום שבידיעתה קיימה יחסי אהבה עם אותו גבר נשוי והיא לא ניסתה כלל להתערב ולמנוע את הדבר. יותר ויותר השתכנע שהיחסים האסורים הללו הם שגרמו למותה של בתו, והוא חזר על הטענה הזאת שוב ושוב, ובכל פעם ביתר כאב וביתר חימה. הוא לא אמר זאת במישרין לרגינה, שכן, מזמן חדלו לפנות זה אל זו. גם בנוכחותו של בן הזוג היו מדברים אליו כשהם פונים אל גולדמן, או אל הדלת, אל הקיר, הקומקום, הכסא, העתון או כל חפץ אחר ומכנים את הזולת ב"הוא" או ב"היא". בדרך כלל היתה אמו של גולדמן פורשת ונכנסת לחדר אחר או שהיתה יוצאת מהבית. רק פעם אחת פתחה לפתע את הפה ואמרה לגולדמן “הכל התחיל מהיום שהוא החליט ללמד אותה לנגן בכינור”, והסתגרה בחדר־המקלחת. גולדמן עצמו נמנע מלהתערב במלחמות המכוערות הללו, וגם לא ניסה לפשר ביניהם. המוסריות האלימה והעריצות הפראית של אביו, והדאגנות המעיקה עם ההתבטלות הגמורה של אמו, שבשנים האחרונות נוסף עליהן מטען האכזבות והעייפות מן הארץ החמה והמתישה, אשר נהפכו אצלה לאט לאט למין נהיליזם שקט, גרמו לו שיתעב את שניהם במידה שווה וירצה לעקור מהבית, ובעיקר עכשיו כשעל כל אלה נוספו המלחמות המרושעות וחסרות־החמלה, אבל הוא לא זז והמשיך לחיות בבית אף־על־פי שלא יכול היה לשאת את מראה פניהם ולא יכול היה לשמוע את קולם או להחליף אתם מלה אחת טובה, למרות זה ששניהם כאחד היו זקוקים למעט רחמים. הוא השתדל לעצום את עיניו ולאטום את אזניו ולהניח להם להרעיל האחד את חייו של השני, והתרכז בעניניו. בהתחלה התכוון ללמוד בוטאניקה או זואולוגיה משום שהיתה בו משיכה לטבע, אבל לבסוף למד משום־מה משפטים, סיים את למודיו בהצטיינות רבה ועבד במשרד של עורכי־דין כמומחה לעניני חברות וכריתת חוזים. אבל ההתענינות שלו הפליגה הרבה מעבר לגבולות המקצוע, שמילא אותו הרגשה מתמדת של אכזבה וכישלון והיה עליו לטורח, והוא הירבה לקרוא ספרי מסעות וסוציולוגיה ופסיכולוגיה, ביוגראפיות, ספרות מדעית וספרות יפה, ספרי דת ומיסטיקה והיסטוריה כללית ויהודית, והם גדשו את ארון־הספרים שלו והיו מפוזרים בכל פינה שבחדרו, וכשהוא וישראל נכנסו אליו הרים גולדמן ערימה של ספרים, שהיו מונחים בכורסא, כדי לפַנוֹת בה מקום לישראל. הוא הניח אותם על המיטה, ואחר־כך הוציא מתוך ארון שולחן־הכתיבה בקבוק קוניאק ושתי כוסיות ושאל את ישראל אם ישתה אתו כוסית קטנה, וישראל, שהתיישב בכורסא, אמר “כן”, וגולדמן מזג לשניהם, והם הניפו קלות את הכוסיות ושתו וגולדמן חזר ואמר “אין לי כוח לאנשים האלה, ובייחוד לא לאמי”. הוא אמר את דבריו בקול עייף, אפור, ולגם עוד לגימה קטנה מהכוסית שלו. ישראל העיף מבט וראה בפינה, סמוך לשולחן־הכתיבה, משקולות־הרמה קטנות ו’בולוורקר'. גולדמן, שקלט את מבטו, אמר " לפני חודש קניתי אותם. צריך לשמור על הגוף. זה נותן הרגשת חיים אחרת לגמרי". השתררה שתיקה ואפשר היה לשמוע את קול הצרצרים שעלה מהחצר ואיזו המולה רחוקה שנידמתה כסאון הים, שריחו נישא באוויר והתערב בריח האיזדרכת והפיטוספורום והפלומריה, שעמדו במלוא פריחתם ושהמשבים הקלים של רוח־הערב נשאה אותם אל תוך החדר בעד החלון הפתוח. ישראל לגם מהכוסית שלו ובלי לרצות הסתכל בגולדמן. מעבר לציפוי הדק של חיוך קפוא ויבש כעור־הנשל של נחש היו פניו מיוגעות עד מוות, סחוטות מכל לחלוחית של חיים, ועיניו הירוקות, המוקפות חריצים וקיפלי־עור, היו מלאות עצבות. הוא מזג לעצמו עוד כוסית ואמר “אתה יודע שלא אהבתי את אבי, אבל מרגע שחלה נעשה לי צר עליו, וזה עורר בי הרגשה מוזרה. ריחמתי עליו מאוד, ולא בגלל הייסורים, מפני שהוא לא סבל שום ייסורים. הוא היה מחוסר־הכרה עד הסוף, והוא מת אפילו בלי לדעת שהוא מת. נוסף לכך, עם כל היושר והעקרונות שהיו לו – הוא היה אדם קשה, ואפילו רע. אבל איך־שלא־יהיה, ראיתי אותו הולך וכלה, והוא כבר איננו, ועד כמה שזה לא ישמע באנאלי – הוא גם לא יהיה יותר. קשה להשלים עם העובדה שהכרח למות ושהכל הוא חד־פעמי”. גולדמן השתתק רגע והוסיף “אתה רואה, אני שוב מדבר על עצמי”. הוא השמיע את דבריו בנימה כל־כך פשוטה, כמעט לבלרית, ובכך הצליח להעביר לישראל את התחושות שמילאו אותו – תחושת ההתבלות והכליון הבלתי־נמנעים, והשאיפה לקבל את הדין, ותחושת חוסר־התוחלת וחוסר־המוצא, אשר מוחשויותם התגברה בשל צירצורם העקשני והחד־גוני של הצרצרים, שנדמה היה שימשך לנצח, ובשל הריחות שעלו מהחצר הריקה והחשוכה, ואשר היו מוכרים כל־כך לישראל מימי הילדות והנערות שעברו עליו בחצר הזאת, על הדשאים ומתחת לעצי השלהב והאיזדרכת והיאקארנדה, במסתור הפיקוס הענקי ושיחי ההדס וההיביסקוס אדום הפרחים, במשחקי־מחבואים ובכל מיני מעשי־קונדס משעשעים ומחוצפים. כל זה צף ועלה בבת־אחת מתוך המצולות של הזכרון ונראה לו עכשיו קרוב מאוד, ועם זאת רחוק לאין־שיעור, כאילו שייך לגילגול חיים אחר, ואולי אפילו למישהו אחר שרק סיפר לו את הדברים באחד מאותם לילות קיץ שקופים ומטוללים, שבהם התוודע באותה חצר לסודות המענגים של המין באמצעות סיפורים מגרים, בדיחות גסות, ומעשי־אוננות, שהבנים היו עושים לפעמים זה בזה, ואשר עוררו התרגשות והנאה ורגשי־אשם כבדים. עטלפים שחורים היו מגיחים מתוך החשיכה, צונחים כאבנים וחוזרים ומתרוממים, וכולם חזרו והזהירו זה את זה ואמרו שיש להישמר מפניהם שלא יתפשו את מישהו בשערותיו. ישראל שתק. הוא הרגיש איך הוא הולך ומזדקן במהירות בשיבתו בחדר הזה ועוד מעט יצטפד ויתייבש כקלף. הוא לגם שוב מהקוניאק, והעיף מבט בגולדמן והמשיך לשתוק. וכי מה יכול היה להגיד לו? אילו ניסה לנחם אותו היה גולדמן לועג לו, ובצדק. מותו של אביו לא עורר בו צער מאותו סוג המבקש לו ניחומים. יתכן אפילו שאילו ניתן היה להחזיר את אביו לתחיה לא היה גולדמן מקבל זאת בשמחה, ואולי אפילו מתנגד לכך במפורש. והצער האחר שמילא את גולדמן והעיב על חייו, אותו אי־אפשר היה למחות במילים. ישראל שיחק בכוסית הקוניאק והמשיך לשתוק מתוך סירוב, אבל ללא זעף, ואגב כך חלפה בראשו המחשבה, שכבר חלפה בראשו הרבה פעמים, שהאהבה והשנאה וההרגלים מרתקים את האנשים אלה לאלה כשם שהצל מרותק אל הגוף, ושאפילו המוות אינו מפריד בין הדבקים אלא בכוחו העיקש של הזמן המכלה את הכל, וגם אז, כמו שרידים של אוניה טרופה, צפים עוד שנים רבות על־פני הים העצום של השיכחה אי־אלו זכרונות טורדניים, שאמנם כבר אינם הדברים עצמם, אבל איכשהו הם מעלים אותם באוב. גולדמן אמר “ערב נעים”, וישראל אמר “נכון”, והביט החוצה בעד החלון הפתוח. החשיכה שבחוץ היתה שלמה, ועם זאת לא היתה סמיכה ושחורה וניתן היה להבחין בצמרותיהם הגבוהות והכהות של הפיקוס ושל השלהב, שלמרגלותיו היתה שרועה גופתה של קאמינסקיא אחרי שהשליכה את עצמה ממרפסת דירתה אל החצר. בחדרה, שהיה מלא עציצי־פרחים, מצאו בקבוקי בראנדי ריקים וכרך ישן של ‘ייבגני אונייגין’ ברוסית, שהיה מונח על המיטה, פתוח בראשית הפרק השביעי, המתחיל בשורות: “מורדף קרני אביב זורח / לשדות הסחף מהרים / גלש השלג ושילח / פלגי מימיו העכורים; […]”. היא האמינה בכוחה של השירה ונאחזה בה, אבל השירה לא הושיעה אותה, וכשהיתה שיכורה זכתה כנראה להארה והבינה באופן סופי, מה שידעה כבר מזמן, שאפילו הייאוש הנהדר שהקיף את חייה ונתן להם טעם וצורה התנדף בעצם ונהפך להרגל ריק ולאחיזת עינים משעממת. קאמינסקיא השליכה את עצמה מהמרפסת לפנות־בוקר, שאצלה היה אולי בין־ערביים או אמצע הלילה, אחרי ליל־ירח מסחרר. דיירי־הבית, שהיו נרעשים ומבוהלים, עמדו בחצר חבורות חבורות ושוחחו בקול נמוך. הם ניסו לפענח את המניעים למעשה הזה והתווכחו ביניהם אם יש לו לאדם רשות לאבד את עצמו לדעת, ואם המעשה מעיד על פחדנות או על אומץ־לב, וישראל, שעוד לפני שאחד מן הדיירים כיסה את גופתה של קאמינסקיא בסדין לבן, ראה אותה שרועה בחלוק על הדשא הלח, רצה לגרש מפניו את זכר המראה הזה וחשב לשאול את גולדמן על דיתה, אבל במקום זה שאל אותו מה הוא מתכוון לעשות עכשיו. גולדמן הסתכל בו בתמיהה, וישראל, שעוד באמצע דבריו הרגיש עד מה נואלת ומיותרת השאלה, ביקש לבטל אותה איכשהו ולקום וללכת, אלא שגולדמן הקדים אותו ואמר שכרגע לא יוכל, כמובן, לעזוב את הבית כפי שהתכוון לעשות, אבל הוא יחליף את המקצוע, ואילו את הבית יעזוב תוך שנה ולא יותר מזה. ישראל הינהן קלות בראשו ולא אמר דבר. במשך השנים שמע את הדברים הללו פעמים רבות מפיו של גולדמן, וכמעט תמיד באותו הנוסח, אלא שמשנה לשנה נעשתה הנעימה יגיעה יותר, עצית יותר, סתמית, ובכל זאת עדיין נשארה בה מידה מסויימת של אינטנסיביות. גולדמן חיסל בגמיעה אחת את כל הקוניאק שהיה בכוסית שלו וחזר ומילא אותה. פניו היו גרומות וכבר התחיל להקריח. הוא היה מבוגר מצזאר בערך בשבע שנים ומישראל בתשע, אבל ההיכרות הממושכת והחיבה כיסו על הפער הזה. גולדמן לגם לגימה קטנה וחזר וסיפר לישראל שפעם, מיד אחרי מלחמת השיחרור, חשב לעלות על אניה ולהיות מלח, ואחר־כך חלם לנסוע לספרד כדי להיות לוחם־שוורים, ואחר־כך חשב לנסוע לצרפת או לבלגיה ולהיות נהג של מכוניות־מירוץ, אבל הוא יודע שכל אלה שוב אינם באים בחשבון משום שהוא מבוגר מדי וההזדמנויות הללו הוחמצו. אילו לפחות למד מדעי־הטבע, אמר, וודאי היה מאושר, אלא שגם זה הוא כבר עניין אבוד. לכן יתכן שילמד מקצוע כמו נגרוּת או מסגֵרוּת כדי שיוכל להתפרנס עליו ולמצוא בו שלווה. לאמיתו של דבר ציפה לאיזו התרחשות מסעירה, אפילו לפורענות, שתעקור אותו בתנופה אחת ממקומו ותשנה את אורח חייו, שילבשו בבת־אחת פנים חופשיות וססגוניות כפי שידע באופן מוצלח כל־כך לצייר אותן בדמיונו. גולדמן השתתק והסתכל בישראל וכאילו חיכה שיאשר לו את כוונותיו וציפיותיו, והיה במבטו משהו כל־כך אובד וגלמוד עד שישראל אמר “מחר יהיה חם מאוד”, והסיע ממנו את עיניו. איכשהו הרגיש את עצמו אשם כלפיו. גולדמן לגם עוד לגימה קטנה מהקוניאק ואמר “חבל שאמי לא איזו רוזנת איטלקיה ממשפחה שירדה מנכסיה, שברחה לפאריז ושם התחתנה עם אבי, שהיה מהגר רוסי או איזה אירלאנדי שיכור, חצי צייר וחצי שודד וחצי רועה־זונות. תערובת כזאת זה משהו. זה נותן לך מטען למאה שנים של חיים נהדרים. בכל אופן, עם שושלת־יוחסין כזאת אתה לא יכול להפוך לאחד שיושב כל החיים במשרד של עורכי־דין ומגלגל ניירות. לכל הפחות אתה נעשה צועני. איך־שלא־יהיה אתה חי”. גם על הדברים האלה חזר גולדמן פעמים רבות, וישראל אמר “אולי”, וחייך. גם גולדמן חייך ואמר “אני מקנא בצזאר. הוא חי כאילו שהחיים הם שעשוע שיימשך לנצח. וככה זה אצלו. הוא ציפור אמיתית”, וכשהמלה “ציפור” יצאה מפיו וכששמע אותה באזניו נזכר לרגע שכך הם כינו את סוניה לוויטן, אחותו של אבינועם, שהיתה מבוגרת ממנו בשנתיים או בשלוש שנים, אשר היתה הראשונה שגירתה אותו והיתה הראשונה שנתנה לו לחוש ברמז את התענוגות המרטיטים הצפונים בגוף. היא היתה מעודנת ושחורה כמולאטית, והניחה לו לראות מפעם לפעם לראות אותה בעד הדלת הפתוחה של חדרה בתחתונים ובחזיה בשעה שבילה עם אבינועם בחדרו, ואחר־כך הניחה לו פעמים אחדות לגעת בשדיה הקטנים והמוצקים, ופעם אחת גם נתנה לו להכניס בזהירות את ידו המטורפת מהתרגשות אל מתחת לתחתונים ולגעת רגע בבטנה ובשערות ערוותה. עכשיו חייתה באמשטרדם או בפאריז, ניגנה בפסנתר או רקדה עם כל מיני גברים זרים, שגם נהנו וודאי מגופה ללא מעצור. גולדמן חיסל את שארית הקוניאק שבכוסית שלו ואמר “בסופו של דבר כל אחד עתיד למות, ועשר שנים פחות או יותר לא משנות. אבל הייתי רוצה להבין את המוות ולדעת לחיות אתו כמו אלינור. להתיידד אתו, אם אפשר להגיד כך, לקבל אותו כמו איזה אורח שצריך להגיע, ולא לפחוד וגם לא לחשוב על כך שהעולם ימשיך להתקיים בלעדי עוד אלפי שנים ובשעה שאני אשכב באדמה בחושך יסתובבו אנשים אחרים בחוץ, יילכו לים, ידברו, יאכלו פירות, יתאהבו, יחכו למשהו, יראו עצים ושמיים ושמש ומכוניות ויקראו עתונים”. הוא ליקק את שפת הכוסית והוסיף “לא, אי־אפשר לחיות פעמיים. אפילו דוסטוייבסקי לא חי יותר מפעם אחת”, וגיחך. ישראל לא אמר כלום, וגולדמן הירהר רגע ואמר “אבל אפשר להתאבד. זאת אומרת, אפשר להכות את המוות בנשק שלו, כמו שעשתה קאמינסקיא. הצרה היא שאחרי זה אין יותר שום צ’אנסים”, ושוב גיחך והסתכל בישראל, שעל־פי חשבונו היה צזאר ואליעזרה כבר צריכים לסיים ולפנות את הסטודיו, והוא הניח מידיו את הכוסית ואמר לגולדמן שהוא עייף ורוצה לעלות לדירתו כדי להתקלח ולנוח ולחכות לאלה, וקם ממקומו. גולדמן לא ניסה לעכב אותו, אלא קם גם הוא וליווה את ישראל לחדר־האורחים, כדי שישראל יוכל להיפרד מאמו. ישראל לחץ את ידה של רגינה ונפרד ממנה בכמה מילים, וכשפנה לצאת הופיע בפתח החדר אדם בעל קומה ממוצעת, כתפיים רחבות, ראש גדול ועגול מכוסה במעט שיער חום, ולחיים סמוקות. זה היה הדוד לאזר. הוא היה לבוש בפשטות ענייה כמעט, ובידו אחז תיק עור שחור, ונראה נבוך מאוד. הוא נראה נבוך כל־כך עד שנדמה היה שהוא פוחד מפני המבטים שהופנו אליו, ומפני הקירות והריצפה והאוויר שבחדר. יותר מזה – נדמה היה כאילו הוא עצמו רוצה להפוך לאוויר והדבר היחיד שעוד היקנה לו מידה כלשהי של ביטחון היה התיק הזה שאחז בידו. הוא עמד רגע בפתח החדר ולא ידע מה לעשות ולאן לפנות כאילו הוכה בסנוורים, אבל גולדמן, שלהרף עין הסתכל בו בזרות ובתמיהה, האיר לו בבת־אחת את פניו וקרא בשמחה “הדוד לאזר!”. והדוד לאזר חצה את החדר בצעדים מהוססים כשעיני כולם מלוות אותו. הוא ניגש אל רגינה, לחץ בזהירות את ידה כשהוא ממלמל משהו, ונשק לה על לחיה. אחר שנשק לה נסוג הדוד לאזר כמה צעדים ושוב עמד בלי לדעת מה לעשות, עד שגולדמן הורה לו על כסא פנוי והוא התיישב עליו ולחץ את ידיהם של יואל ושל ברכה ושל אברהם שכטר ושל יהודית מייזלר ושל חיים־לייב, שלא חדל לאכול מהעוגה ולשתות תה ומזמן לזמן פיזם לעצמו בלחש ניגון ואגב כך טפח בכף ידו העבה על גבי השולחן. הם לחצו ידיים בחום, וחיים־לייב העביר את אצבעותיו בזקנו האפור ואמר באידיש “מתים, לאזר. כך או כך, מתים”, וחיוך גדול התפשט בעיניו השחורות והקיף את פניו, והוא יישר מעט את המגבעת שעל ראשו ושבר לעצמו חתיכת עוגה ושם אותה בפיו. ישראל אמר לגולדמן “שלום”, אבל גולדמן ליווה אותו עד לדלת הדירה וביקש ממנו שיטלפן אליו מחר או מחרתיים, וישראל אמר “בסדר”, וירד במדרגות, ויצא לרחוב, והלך לסטודיו, אלא שתריס חדרו, שפנה אל הרחוב, היה מורד ולפיכך ידע שצזאר ואליעזרה עדין מבלים שם, שכן, זה היה האות המוסכם שבינו לבין צזאר. בבת אחת התמלא ישראל חרון. הוא היה מוכן לעלות למעלה ולנפץ את הדלת לרסיסים, אבל הוא המשיך לעמוד דקות אחדות בלי נוע לפני הבית ושלח כלפי מעלה מבטי ציפיה מלאי חימה ומשטמה, ואחר כך פנה והתחיל ללכת אל עבר הים.

פתיחתו של רומאן שבכתובים