הספרות היא פרי החיים, ולא רק ספרות־המציאות, אלא גם זו של הדמיון. כי מה היא ראיָה דמיונית אם לא ראיתם של הילד, הפרא, השכור והמטורף את המציאות. בחוזה, ביוצר, יש לא מעט מן הילד והאדם הקדמון וגם מן השכּור במובן הטוב. וספרותנו אנו היא גם כן פרי חיינו, ורק היקף חיינו יבאר לנו את היקף ספרותנו. מתוך השנויים שבאו בחיינו פה בארץ – אפשר להבין את יחסנו אנו פה לספרות העברית שלנו בכלל ואת שאיפותינו הנולדות אצלנו בארץ.

בחוץ לארץ ותרנו על יסודות החיים. אנו בעיקר החלפנו נכסים או השלמנו אותם, אבל לא יצרנום. פה קרוב היהודי לאדמה, ומתוך כך צורת חיינו וסגנונם משתנים. העירה, זו של מנדלי ושלום עליכם – איננה פה; אם אומרים על מושבה פּלונית או אלמונית, כי דומה היא לעירה – מכונים רק לחלק קטן שלה. בעיקרה ניזונה המושבה מטיפוס זה מהפרדס והכרם, מן העץ. לא היתה לנו גם עיר פה. ירושלים, צפת וטבריה התפרנסו ביסודן מן החלוקה, וזה נתן לחייהן צביון עירוני פחות־ערך מהעיר שבחו"ל. כרך גם כן לא היה. רק ביפו ובחיפה התחילו נוצרים חיי עיר נורמליים. במקום זה נבראה פה יצירה חדשה: המושבה. גם ברוסיה ישנן מושבות, אבל אינן שם יסוד עיקרי של חיים כי אם פנה קטנה ובלתי נכרת, ופה היתה המושבה למלח החיים ולגרעינם. אין המושבה שלנו כפר במובן רוסי, אבל מתקרבת היא לכפר האירופי. ואם במושבה הישנה, הקימת על עבודה זרה – אין כפריות מלאה, הרי בקבוצה ובמושב הולכת ונבראת גם זו. וגם העיר מקבלת תוכן אחר. האכסטרן והבחור־האברך אינם – ובמקומם בא הבחור העסוק, העובד. כל בחור שאינו לומד בבית־ספר, הנהו פועל, בעל מלאכה, פקיד, עוזר מסח­­ר וכדומה. היקף החיים היהודיים התרחב, והיהודי כובש את עבודות התעשיה, הבנין וגם את העבודות והמשרות הצבוריות והממשלתיות (מחוסר העבודה הרי הוא סוף סוף הופעה זמנית, לכל הפחות בשביל עצמו). נבראה הנהגה מוניציפלית יהודית עם משק מוניציפלי. וכך, משתנית צורת חיינו. העירה מופיעה כדבר מה רחוק ועבר. יליד הארץ גם לא ראה אותה, והכרך טרם נברא², ואם אין מסורה פה בארץ ­– מסורה של חיים – אי אפשר שתהי מסורה של ספרות. ומובן הוא אם חלק הגון מספרות העירה נהיה בשביל האדם הגדל בחיים ובסביבה החדשים פה – לזר ולמחוסר ערך חיוני. אבל גם כל התרכובת והערבוביה הכרכית אינן עוד ענין. וכל אותה פרשת־טירוף, פרי האלכוהול ובתי הקהוה וכדומה, שהכרך האירופי הגיע אליה, אינה יכולה פה להיות יותר מאשר ענין של סקרנות (אגב, דבר שאין לזלזל בו בתור גורם), ובמקום זה מתחבב בפנות החיים החדשות ספר אחר, ספר החיים והמציאות המלאה, ספר הקרקע והבנין.

ועוד דבר: הולך ונברא צורך בספר מקצועי. ספרותנו בחו"ל היתה רק ספרות שירה, ספור, היסטוריה ומקצת מחשבה עיונית בצרוף פובליציסטיקה אורירית ומקצת השכלה לא מעשית. פה שמחים לקראת ספר על גדול ירקות, ומחכים לספר על ביטון וכדומה. ומי שחושב כי ספר הוא רק ענין של אמנות – אינו בא בחשבון בשבילנו. פה נבראה גם פובליציסטיקה ממשית חיונית. מאליעזר בן־יהודה ויחיאל מיכל פינס דרך זאב יעבץ ויהושע איזנשטט־ברזילי עד א. ציוני ואליעזר יפה – כולה היא מציאותית ויוצרת. וגם ברנר וא.ד. גורדון, המפשטים לכאורה, לחיונית הם קוראים וממנה יצאו. וכך מבדילה תהום בין השם ובין הפה, ודומה שתהום זו עלולה עוד להתרחב ולהתעמק, לכל הפחות במשך זמן ידוע בשביל חוגים ידועים. דוקא חוגים אלה המכריזים על ארץ ישראל בנגוד לגלות – חיים חיי־שם, ושואפים לבנין כרך וחיי־רוח. אלה היוצרים חיים חדשים הם שתקנים, אבל בוררים הם. והברירה שלהם משפיע והספרות המוכרחה להשמע להם. והילד הנולד פה בתוך עבודה וחיים נורמליים יותר – יכנס כבר מאליו לתוך אטמוספירה אחרת, לתוך טעם ודרישות אחרים. הספרות פה תהי אחרת, כלומר, לא יהודית במובן המקובל כי אם אנושית, מרובת מקצועות וגונים. וגם יהדותה אחרת תהי – כיהדות המסתגלת לחיים פה והנובעת מתוכם. וגם הופעות שליליות תהיינה, ופה ושם גם הצטמצמות וירידה. היסוד יתרחב, הגוָן יסבול במקצת. ואין לצהול ואין להתמרמר, צריך רק לראות ולהבין.

–––––

במאמר הקודם הובע החשש כי היצירה הרוחנית תסבול בארץ ישראל. האנרגיה האנושית גבולות יש לה. ואם עם צריך ליבש בצות, לשבר סלעים, להפרות חול ולהעביר מאות אלפי מהגרים מחו"ל הביתה כמו שעשתה, למשל, יוָן ועושה – אין שעתו פנויה לעסוק בעניני־רוח. ואם יון החדשה כך, זו שסוף סוף מעבירה אכר אל הקרקע, ספן אל הספינה, ונותנת חכה וסירה בידי דיג גר. אם זו לא נתנה במשך מאה שנה מיום שחרורה שום יצירה חשובה לעולם – על אחת כמה וכמה אנו שאין לנו לא אכר, לא פועל תעשיה במובן המקיף, לא דיג וספן ולא פקיד צבורי וממשלתי, והמוכרחים להתחיל הכל מא"ב ובידים לא מנוסות. ולא הצטערתי על זאת: תספיק לנו הגולה את הרוח לאיזו יובלות. עתה גם איני חושש. הגולה מביאה לנו גם מאלה, וחוץ מזה יש פנאי גם בארץ לחוגים ידועים, ופנאי – יוצר רוח. אם ישנה אטמוספירה בשביל יצירה גבוהה – זוהי שאלה אחרת. וגם שאלה היא: יצירה גבוהה מה היא? התנ"ך ואודיסיאה לא נבראו לאור מנורת אלקטרון ובתוך רעש אוטומובילים, במוסקבה בפטרבורג הרעבות והאפלות בשנים האחרונות נבראו ספורים ושירים יותר יפים וחשובים³ מאשר בפריז השבעה, והמחשבה שם היא בודאי יותר מתבלטת וערה. והמעט שנברא בא"י הוא בכל זאת גם כן איזה רכוש. המלון של בן־יהודה, כתבי־ברנר האחרונים, כתבי א.ד. גורדון וחייו (הרי לא כתב הבעש"ט כלום, והחסידים שבספרותנו מתמוגגים), ירחונים כ"מעברות" ו"האדמה", ספר כמו “בדרך” והטובות שבאידיליות שמעונוביץ אינם נופלים הרבה ממה שהגולה יכולה להציג מולם. אין לפחד. ואם יהי קצת רזון – נקח את החסר משם, והתרגום גם כן ימלא. הרבה יש לנו ספרים כ"שתי־אחיות" של שטיפטר וכ"ברכת־האדמה" של המסון? יתרגמו בחו"ל את גדולי העולם ופה יחפשו את אלה. ואין אסון. יהיו חיים – תוצר ספרות גם פה. ולו גם בעתיד הרחוק. ואם לא – מה ערך לספרות?⁴.

ועוד דבר: ספרות קשורה בלשון, וזוהי פרי החיים והמציאות. וכמו שישנם באדם ובצמח חיים ומתים, כך גם בלשון. אנו חיינו עד עכשיו רק במדבֵּר, את הדומם, הצומח והחי הנחנו לגויים. פה נכנסו לרשותנו האדמה, ועמה הצמחים ובעלי החיים. הלשון התרחבה וגם הצטמקה. אנו נהיים תלמידי חכמים בדברים שלא ידענום ועמי־הארץ בדברים שהיינו בהם בקיאים וחריפים. החיים יוצרים לשון ומחריבים לשון. בשביל טולסטוי בן־השדה – חיים כל מושגי השדה, האורוָה והציד, ובשביל משורר מודרני בן־כרך – חלקי אוטומובילים ואוירונים הם יותר ענין־חיים מאשר העץ הכי מפורסם וחית־הבית, שאין הוא רואה אותם בכרך. המפשט הרוחני נאחז בנשמה, בעוד שמפשט ממשי אינו נאחז בחושים, ולכן שוכחים בני אדם יותר מכל את הלמודים הממשיים כשאינם משתמשים בהם, בעוד אשר למודי־הרוח הם פחות זקוקים לשמוש. ומתוך כך, אם ישתמש סופר־הכרך בידיעותיו הבוטניות לשם תאור עצים ופרחים – ייצור נפלים, כשם שהסופר הכפרי יאבד עצמו ברגע עזבו את הפנות הפרימיטיביות שבעיר; מתוך כך סופר־ההוָי צולע הוא בדברים רעיוניים או סמליים, והסופר הרעיוני או הסמלי אין לו מקום בהוי. האכר הרוסי והפלח הערבי הם בני־בית אצל עשבים ורמשים, כי הם אוכלים אותם, משתמשים בהם לרפואה או לידעוניות, ואין הם זורעים וקוצרים על פי הלוח, כי אם מכירים בשעה, בחדש ובתקופה על פי המאורות, הרוחות הצללים, הצמחים והחי. עוף פלוני מביא את האביב, על פי איזה בעל חי או צמח מכירים יבשת או רטיבות קרובה וכו'. וכשבני אדם חיים כך – הצמח והחי חיים בשבילם כחיות המכונה בשביל איש־התעשיה, המודה והתמרוקים בשביל האשה, הצעצועים לילד והספר לאיש־הרוח. בשביל טולסטוי איש השדה והאחוזה – הציד, המזרע והקציר הם פרקי חיים, אבל מי שנתק מחיים אלה לא יצירם יותר כראוי. אין דברים אלה נעשים בידים. כי יולד לנו מספר בכפר יחיו אצלו השדה, הגן, חיות־הבית והעוף, כלי העבודה וכדומה. לא כן העשבים. האכר שהקיף את טולסטוי לא יהי אצלנו, באשר האכר שלנו לא יאכל עשב ולא ישתמש בהם לרפואה, כי אם ישמיד את עשבי־הפרא המפריעים לו, חוץ מאותם הצמחים הנתנים להעשות בני־תרבות ושיש בהם תועלת. הבוטניקן המומחה ילמדם, התלמידים יסדרו קולקציות, הם יהיו איפוא ענין למדע ולספורט, ענין לחיים לא יהיו, סופר־החיים לא ירגיש בהם; כשם שאין אנו מרגישים במאות החפצים הקטנים והדקים המוצגים בחלונות־התערוכה, שמפונקי־הכרכים מוצאים בהם ענין. יתחלף המלון שלנו, מושגים ימותו ומושגים יולדו, מלים פלוניות יופחת ערכן ואלמוניות תעלינה לגדולה. עם שנוי תוכן החיים והיקפם ישונה גם תוכן הספרות והמלה תהי אחרת. אם הריתמוס של נגינה והברה אחרת הכניס כבר ערבוביה – מה יהי בהשתנות הריתמוס שלחיים וללשון? התהום בין הישן והחדש תגדל איפוא מאד מאד, לכל הפחות בפנות שהחדש יישלט בהם בכפר ואצל העובד גם בעיר.

בחו"ל היו מלחמות לשון, היתה לשון תנ"כית מליצית, אח"כ נלחמו בעד ריאליסטית־טבעית, אירופית, אח"כ בא מנדלי והטה את הזרם מעברית עתיקה ואירופית לעברית מאוחרת, עברית־ארמית מזורגנת ברוחה ומליצית בעצם. באו אח"כ סופרים עם לשון מושפעת מרוסית, גרמנית וכדומה, בא"י גם מצרפתית ומערבית. ישנם גם חסידי מזרח, החפצים לברוא מין סינתיזה של לשון תנ"כית ולהג ערבי. אבל כל זה מן הספר בא או מחוץ. מן הדבור הזר. עתה הגענו לתקופה חדשה. מן הספר הכנסנו לשוננו אל הפה. קודם באמרנו: שפת־עבר, או לשון־קודש, לא דיקנו, יותר נכון היה להגיד עין, יד, עט, מוח מאשר שפה או לשון, כי המלה אצלנו נשארה בתחום כלים אלה ולפה לא הגיעה (אם לא בתור למוד או תפילה). עתה נכנסה המלה העברית אל הפּה, ולזה יש כבר חוקים שלו. כעץ זה שבתחלת גדולו אפשר עוד לשלט בו ואח"כ הגנן מוכרח כבר להסתגל אליו ולגדלו לפי נטיתו, באשר נהיה כבר חטיבה אורבנית לעצמו עם חוקי התפתחותו וגדולו שלו (לכל היותר אפשר לשלט בגנה אבל לא ביער, בגזע ולא בכל ענף ובד). הפה לא ישמע לנו בכל. אנו יכולים להחליש קצת את כחו, לעזור לו במקצת או להפריע, אבל הפה והאוזן קמו לתחיה. מי מפחד מפני דבור⁵ אי־חוקי וברברי הוא מגוחך. החיינו את המת ועתה קם הוא וגדל בדרכו הוא. הלשון לא תהיה לא תנ"כית ולא משנתית־מדרשית, לא אירופית גמורה ולא מזרחית, לא עברית־אשכנזית ולא עברית־ספרדית ולא עברית־תימנית – אלא דבר־מה חדש, לא כאחת מהן ומשהו מכולן. ודאי שהדוגמאות והיסודות הקודמים ישפיעו, יגבילו, יכניסו ויעשירו – אבל הלשון שאחרי הדבור לא תהי זו שלפניו. ואם יש הרבה גדולי־פרא בלשון – אין סכנה. שדה שיש בו הרבה עשבי־פרא סימן הוא שקרקעו טוכה. חלק מהעשבים הפראים יעוקרו, חלק יהיו לבני־תרבות, ויהיו גם קוצי־לשון וגם פרחי־שפה. עולים גם בספרות פה בארץ־ישראל, ­– מי שמטפל בכתבי־יד יודע זאת – הרבה עשבים פראים, וכך צריך להיות. כל מה שתדובר הלשון יותר – תקל האפשרות להתבטא וירבו הרוצים לדבר. גם שם תהי ברירה. אין סכנה. הנובלות תלחכנה עפר ותחיינה הבריאות".

–––––

באיזו דרכים הולכת הספרות קשה להגיד. הספרות נשארת בכל מקום מאחורי החיים. אף כי לכאורה נדמה כי הולכת היא לפניהם. כך היא גם הלשון. יום־יום נבראים דברים שאין להם שם. אצלנו, מתוך שנפסקה התפתחות הלשון, ובתוך המסגרת הצרה של חיינו המציבה גבול להתרחבות הספר – ודאי שפרוצס זה של יצירת ספרות מלאה עתיד להמשך. לפחד אין מה. ודאי שאנו עתה נוטים לצדדים אחרים יותר ממשיים. הספרות אינה מספקה אפילו את המעט שבמעט של דרישותינו. הספר הנכתב בארץ איננו זה המתאים והדרוש לה. הסקרנות גוברת לעת־עתה על החיוני. אבל נצני החיוני מבצבצים פה ושם. לעת־עתה בספרות היפה שולט העבר; בספורו של ברנר הטפוסיות האשכנזית שהובאה משם ואצל בורלא – הספרדית ילידת חוץ. החדש טרם מצא לו בטוי, טרם נהיה ליסוד חיים ולא כבש עוד את הנשמה. מי שאינו חפץ לטפל בהוי ההוא מטפל במפשט, אבל בסביבת־חיים שלנו יש יסוד יותר לממשי, מפני שחיינו ממשיים הם. ואין אני מתכון בזה להגיד, כי ספרותנו תהי רק ריאליסטית. לא כן. יש מיני מציאות שונים, מציאות תחתונה עד מציאות עליונה. במקום שאין מחובר כראוי – התלוש אינו שוה כלום, ומציאות עלובה בוראה רק דמיון עלוב. דומה שרחפנו כל שנות גלותנו ברוח, נותקנו מארץ ועפנו באויר – ובכל זאת מי ברא יצירות־דמיון ומחשבה נפלאות? אפילו אגדה עשירת דמיון ומעוף. לא אנו יצרנו, אפילו בפנה זו מוכרחים אנו להתפרנס משל אחרים. משפוגשים אנו גמד באיזו יצירה עברית – אנו צועקים: חקוי, מפני שאנו לא חפרנו במכרות וזהב וברזל לא העלינו. אדני השדה נשארו במשנה כמושג שלא ידענו פרושו, ואדם־היער נעלם מאתנו וחי אצלם. כל ממציא הוא קודם עובד. מי שמצוי אצל מכונה עלול לשכללה פעם ולהמציא טובה ממנה, כשנעלמו שבילי שד ויער מאתנו נהיו אי־נהירים לנו גם שבילי־רקיע. כשנשוב אל ממשיות רחבה, אל מציאות מגוונת ירחב גם דמיוננו וירחיב כנף. ודמיונו יהי אז שלנו, פרי רוחנו, חיינו ומושגינו. צריך שיהי לילד ולחוזה מה לראות. בלי חיים אין ראיה – וממש לקוי יוצר דמיון עלוב.

ואך אם לא נתן עוד העץ פריו – אין לדאֹג. ישנם אילנות, שכל כחם מתבזבז לתוך העץ ולפרי אינו מגיע מהר, אלא שבינתים העץ מתחזק ומבריא ונותן אח"כ הרבה פרי, כך תהי ספרותנו. ויגדלו נא חיינו ויתרחבו – והם יתנו גם פרי רוחם. אפשר לפחד מפני חוסר־מציאות, אולי יחסרו לנו עושי־חיים וממשות, אנשי־רוח לא יחסרו לנו. אלא שחיינו פה לא בסערה דרכם, ואם צועדים הם צעד מהיר סופם לשוב צעד אחרונית. יתפתחו החיים – יגדל אז היקפם, יתרבו ויגוונו מושגיהם ועמם המלים והלשון, וכל זה דורש זמן וארך רוח. לא הספר הוא עתה היוצר העיקרי, ומתוך כך נטלה ממנו קפיצתנו. דרך קשה דרכנו. עד שיברא כל הנחוץ לנו – יעברו שנים. ולעת עתה עלינו להסתפק במועט. אדמתנו לא עשירה היא וידנו לא אמונה – ספרותנו כלשוננו וכאדמתנו וחיינו לא אנו השליטים בהם. עין פקוחה ואוזן מצותתה ודבור חי – וספרותנו תוצר. לא על פי רצפטים עשויים ולא במטות־סדום ולא בדרכי הפקרות, כי אם בצעדים, פרקים בצעדי־און ופרקים בפסיעה דקה, לפי פסיעות חיינו. ואם ידרשו צרכי חיינו הממשיים, הקרקע והעבודה והסדור, את מבחר כחותינו ויעכבו בעד הרוח – אין כלום: זמנו של זה יבוא. כגאולתן של ישראל כך היא יצירת ספרותנו פה – קמעה, קמעה. נבלום קצת את רצוננו לכל נברא נפלים, נשלט נא בעצמנו. רק לא לאנס ולזיף – מוטב שנסתפק במועט. קשה וממושכת תהי דרך יצירתנו. ולעת עתה אל נדחק את השעה לאט, לאט.