אחד המשפטים הקדומים שנשתרשו אצלנו בשנים האחרונות – הוא, כי בלי שירי־עם, אין שירה אמנותית יכולה להיות שלמה וגדולה. ולא עוד, אלא שבחסרונם ראו רבים גם אסון לאומי. פרישמן, למשל, הגיע מתוך הרגשה זו לפתוס כזה, עד שהעמיד אותנו למטה מהצוענים. הרי גם אלה שרים – ואנו איננו שרים. כמה יש מן האמת במשפט זה? בנוגע לשירה – הרי רואים אנו, למשל, כי עמים עם שירת־עם חלשה וחסרת־דם יצרו ספרויות גדולות ושירה אמנותית גבוהה, בעוד אשר העם הסרבי, ששירת־העם שלו היא הראשונה במעלה באירופה, לא יצא עוד מחתוליו במובן ספרות ושירה אמנותית, אף כי יש לו היסטוריה של אלף שנים. תאמרו: שעבוד. לא. הנה הפולנים היו משועבדים מאה שנים ויצרו ספרות גדולה, והסרבים והיונים והרומנים הנם חפשים זה מאה שנים – ויצירתם אינה חשובה עוד, או גם עלובה. בנוגע לערך שירת־עם בשביל הלאם – הנה צריך קודם להגדיר: שירת־עם מה היא? בנגוד לשירה אמנותית שלמרות הצלצול, החרוז והריתמוס היא יותר שירת־עין מאשר שירת־אוזן – הנה שירת־העם היא שירת אוזן, אין עם שלא היתה לו שירת־עם בזמן מן הזמנים. בשעה שהאדם היה עוֵר כלפי אות כתובה – שלטה המסורה שבעל־פה, וכמו שהיתה תורה שבעל פה (אם כי בשביל היחידים היתה באותה הזמן גם תורה שבכתב) ­– כך היתה שירה שבעל־פה. מן הרגע שהכתב מתחיל שולט באומה – הולכה תורה שבעל־פה ומתה ועמה נובלת גם שירת־העם והאגדה. השיר שבעל־פה נשמר בשתי פנות: קודם כל בשיר ההתולי על מאורעות־הזמן חיי יום יום וכו' (אבל לשיר זה אין לרוב שום ערך יצירתי) ואחר כך בדיאלקט. אצל עמים בני תרבות קדומה נגנז השיר העממי, כי נבלע כבר בשירה האמנותית שלהם אז, ואם הוא ממשיך קיום, אז רק בדיאלקטים. מתוך שחיינו במאה האחרונה בתוך עמים צעירים בין המונים עורים לגבי כתב, נפגשנו בספרויות קרובות לשרשן, והגזמנו בערכה של האוזן, חשבנו את זו לשורש היחיד. אבל לאוזן יש גם אופני יניקה אחרים. הנה, למשל, האוזן הגרמנית מתפרנסת בעיקר משירה וזמרה אמנותית, ואין לך ארץ ועם שמקהלה נפוצה בה כל כך. אמנם, לזו אצלם מצטרפת גם שירה עממית, אבל צריך להגיד, שחלק גדול מזה שהם קוראים עממי אינו בעצם כי אם פסידו־עממי (בשירת ה"אידיש" שלנו יכלו, למשל, שירים רבים של מוריס רוזנפלד ואברהם רייזן לשמש דוגמה לאלו). בעיקר האוזן חיה כבר מן התלוש. אצלנו, בני עם עתיק, עם תרבות עתיקה – נגנזה שירת־העם שנשארה רק בדיאַלקטים (“אידיש” או איספּניולית, טט קוקזי, ערבית־תימנית וכדומה), וגם באלה היא עלובה מאד, כי האוזן אינה שליטה יחידה אצלנו. אנו למדנו תמיד, ועם־הארצות במדתה אצל העמים הסלביים, וולכים או צוענים, לא היתה אצלנו אף פעם. הגויה הרוסית התפללה בעל־פה והיהודיה בסדור, קראה תרגום של עברי־טייטש ותחנות שרה בת טובים, “צאנה וראינה” ועוד. אצל הסלוים היה המוח פטור מכל עבודה, ולכן שלט בעולם רוחם השיר, ואנו כמו בני עמים יודעי ספר־היה לנו עולם של מחשבה, נאמר דתית, דוגמתית, מיסטית (כי הקבלה שלנו היא יותר של השכל מאשר של הרגש, כחסידות – אלא שזו האחרונה היא של שׂכל לקוי), אבל מחשבה, ומכיון שכך – לא היה מקום לשירת־עם אצלנו, ומפני זה שירת־העם ב"אידיש" היא פסידו־עממית, ואין בינה ובין השיר העממי המלאכותי של רייזן ורוזנפלד הבדל עיקרי, כי גם הדיאלקט היה דבר שבכתב, היהודיה גם כן לא היתה עוֶרת לגמרי לגבי כתב. ואנו באמת רואים, כי כל זכותו של ה"אידיש" בנדון זה לא עמדה לו ביצירת שירה אמנותית, וכי משוררי המחובר אצלו לא יצאו למרחב של ביאליק וסיעתו, השירה של עתה נעקרת מכל שורש והולכת ונעשׂית לשירת חקוי, לתלושה גמורה. כי השירה האמנותית ביחס לאוזן – נתלשת סוף־סוף, ושרשיה הם שרשי עין ונפשׁ. כי בזמננו, בשעה שאזננו קולטת שירי עם ועם ונגוניו, ונעימות קלות, שנטניות וכדומה – והאוזן היא בטבעה פחות בוחנה ובוחרת מהעין – נכנסה הרבה יבלית לתוך השרשים וקשה לשרש את העשׂב־הרע מתוכם. האוזן שקודם קלטה מן הדומיה הופקרה עתה לרעש, ודוקא העין נוטה לצדי־דרכים ומחפשת פנות אפלות. ושרשי העין הם במסורה, ככתוב, ועם גדול התרבות – עץ היצירה שולח שרשיו לצדדין או מעמיק אותם. האוזן בעצם היא השטח של השכבה העליונה.

והמוזיקה? חוששני שזו בזמננו יותר מאשר היא יונקה מהאוזן החושית, החיצונית, יונקה היא מאוזן הנפש הפנימית. כשאנו שומעים איזה דבר מוזיקלי חשוב אנו זקוקים לאמוּץ, למתיחות, לרכוּז. אנו עוצמים עינינו¹). העין רואה דוקא עוד יותר. גם הצלילים היא רואה. ואם אזננו היא השליח להעברת־הקול – הנה זמן העונג הפשוט, הבלתי אמצעי עבר, באמת גם לא היה בשביל תקופות תרבות ואנשי תרבות. כשהתחיל טולסטוי בועט בתרבות בעט קודם כל במוסיקה האמנותית, אבל בזמננו אפילו בשדה ובגן מגדלים גדולי לתרבות. והקומפוזיטורים – הרי בטהובן חרש היה, ובחרשותו נבראו הסימפוניות הכי־נפלאות.

והיוצא מזה? כי עם שיש לו שירה כזו של יהודה הלוי וביאליק אין לו להתביש בפני צוענים, כי איננו לגמרי יוצאים מן הכלל, כי שירתנו ההיסטורית היא שירת עמים בעלי עבר תרבותי עם מסורה תרבותית, ולכן גדוּל שירתנו האמנותית אינו קשור יותר בשירת־עם. ואגב, עוד מסקנה: אין להקריב את נשמת שירתנו לצלצול. “ציון” של יהודה הלוי, שירי טובי משוררינו הספרדים ושירת התנ"ך עצמה – אינם לא על־פי המשקל הטוני של זמננו, לא לפי האשכנזי ולא לפי הספרדי. בכל זאת? הנוַתר על התנ"ך? גם אזננו אינה מוַתרת עליו, גתּה, שילר וחברם הכי יוָני, הלדרלין, קלטו אל נפשם את הריתמוס היוני, אף כי היו מלאים את הריתמוס של זמנם. בשביל קורא שירה בן אוזן פנימית יחיו התנ"ך, יהודה הלוי, ביאליק, ואם יקום פעם משורר אמתי בעל נגינה ספרדית (כלומר, ספרדית־יהודית ארץ־ישראלית, כי הלשון הספרדית נגינתה דוקא מלעיל כנגינת הדבור והקריאה של יהודי תימן, הכי מזרחיים, בערבית ובעברית), תקלט אותו. רק שלא נזדיף. איש איש ואזנו, איש איש ונפשו. מי שיש לו עין ואוזן פנימית יקלט כל שירה טובה, ומי שרק אוזן חיצונית לו, יקלט לא יותר מנעימה קלה או מקצת דקלום, ומשורר לא לאלה שר, ימצאו שרים ושרות גם לאלה.

שירה אמתית היא שירת־הנפש, ולה ישנן אוזן ועין שלה, והן הן היוצרות אמנות־תרבות, ותהי נא עיננו פקוחה לכל אור ואופל ואזננו ערה לכל צליל קרוב ורחוק, צלילי־עם, דורות ועולם.