ב־13 במאי 1948 חתמו ארבעת מנהיגי יפו על כתב כניעת העיר לארגון ‘ההגנה’. הם מונו לוועדת חרום שנועדה לנהל את חיי הקהילה הערבית שנותרה ביפו, כשבעת אלפים תושבים. בראשה עמד ניקולה סבא ששימש בתפקידי ממשל בתקופת המנדט הבריטי. שר המיעוטים בממשלה החדשה היה בכור שיטרית, יצחק צ’יזיק מונה למושל צבאי ביפו, וגד מכנס לנציגו בצה"ל. ראש הממשלה בן גוריון פרסם הנחיות למניעת שוד וביזה, אך המצב יצא משליטה. ב־17 במאי הגישה הוועדה הערבית תלונה על הפרת תנאי ההסכם, ולדברי שטרית “מהומה לא נעשה בשטח”. ב־26 במאי כתב שיטרית לחברי הממשלה כי מפקדי הצבא נותנים פקודות להוצאת סחורות באופן בלתי מסודר, וכי המושל צ’יזיק “נמצא במצב של אין אונים עד כדי רצון להסתלק מתפקידו”. ב־26 ביוני שלח ניקולה סבא מכתב למושל ובו רשימת משפחות המבקשות לחזור, וצ’יזיק המליץ לאשר חזרת משפחות “אשר יאפשרו להחזיר את חיי העיר למסלולם בהדרגה”. המכתב הועבר למשרד ראש הממשלה והתשובה הייתה: “ראש הממשלה מתנגד להחזרת תושבים ערביים למקומותיהם כל עוד נמשכת המלחמה וכל עוד עומד האויב בשערינו”. עם זאת בקשות בודדות הועברו דרך הנציגויות באירופה למחלקת האשרות במשרד העלייה בראשה עמד יעקב גילר. נציג משרד הפנים לענייני ערבים במחוז יפו היה אהרון שלוש, מעוזריו של בכור שיטרית, אשר מונה בשנת 1977 לתפקיד מפכ"ל משטרת ישראל.

רוב משפחות נכבדי יפו ומנהיגיה עזבו את יפו כבר באפריל 1948 עם פרוץ הקרבות, עד יעבור זעם. חלקן לביירות ואחרות לקהיר ואלכסנדריה. היו מעטים שנותרו לשמור על רכושם ושלחו את בני משפחתם, או נותרו מסיבות בריאות. בתים רבים נתפסו בידי משפחות עולים חדשים, ובתים נתפסו בידי הממשלה והצבא לשיכון פקידים וקצינים ומפקדות צבא. ב־5 בדצמבר 1948 פנה ניקולא סבא לבכור שיטרית בעניינו של חרבי אפנדי אל־איובי. סוחר גרעינים משוק אל־דיר שהתגורר בבית נאה שבנה ברחוב למרטין 15. חמשת בנותיו ובנו נסעו לפני המלחמה ללמוד בבירות, ובמרס 1948 נסעה אשתו לבקרם ופרצו הקרבות. חרבי שהיה חולה ביקש שיאפשרו למשפחתו לחזור ולטפל בו. שטרית המליץ בפני שר החוץ לקבל את בקשתו. הוא כתב כי אל־איובי “הוא אחד מהעשירים ונשואי הפנים של העדה הערבית־מוסלמית ביפו ובסביבה”, והחזרת משפחתו היא “בהתאם לקו הממשלתי שבמקרים מיוחדים יש להתיר חזרת בודדים ארצה”.

ב־7 במרס 1949 פנה יעקב גילר למשרד המיעוטים וביקש את חוות דעתו לבקשה. הוא פרט את שמות בני המשפחה וביניהם גם אחותה של סוראייה, אשת אל־איובי, שהייתה מנהלת בית ספר ביפו. הבקשה נשלחה גם למשרדי הביטחון והמשטרה, ומחלקת ‘מודיעין 3’ במשרד הביטחון הגיבה כי אין לה התנגדות, אלא שאגף חקירת פשעים של המשטרה התנגד וכתב:

חקירתנו העלתה כי הנ"ל היה מעמודי התווך של אנשי המופתי ואוהדי הנאצים ביפו. בהיותו מזכיר עיריית יפו גבה את מיסי הכנופיות מהפקידים בעירייה וכן הייתה לו יד בסחיטת כספים לטובת הכנופיות. התנפלות על עיריית יפו ושדידת כספה נעשו בהסכמתו. נאסר בזמן המאורעות הקודמים ע"י השלטונות הבריטים ושוחרר ממעצרו באוקטובר 1940. יש חשד שהכרוזים הפרו־נאציים שהופצו ביפו בדצמבר 1940 חוברו על ידו.

על פי פרסום בעיתון ‘דבר’, אל־איובי, ששימש מזכיר עיריית יפו, אכן נאסר ב־11 בנובמבר 1938 ונכלא במחנה ‘סרפנד’ עם מנהיגים ערבים במהלך “המרד הערבי”, והבולטים בהם הוגלו לאי סיישל. עוזר המפקח הכללי כתב כי המשטרה אינה יכולה להמליץ על הבקשה, ויעקב גילר כתב למשרד המיעוטים:

במצב הנוכחי לא נוכל לצערנו להיענות לבקשה, אולם נוכל לדון בה שנית לאחר שהמצב בארץ ישתנה וידונו בשאלת חזרת הפליטים שברחו מהארץ עם פרוץ המלחמה.

פנחס שניאורסון, עוזר שר המיעוטים, כתב לעומת זאת לשר המיעוטים:

האיש מוטל על ערש דווי ומחלתו אנושה ומניעת בני משפחתו להגיש לו עזרה הוא מעשה בלתי אנושי. אין ביכולתי לעבור ברחובות יפו מבלי שיטפלו אלי בנדון זה, ויחסנו אל הדבר גורם לרושם בלתי נעים.

השר בכור שיטרית ביקש את התערבות נשיא המדינה ויצמן וראש הממשלה בן גוריון. יהושע פלמון ממשרד ראש הממשלה המליץ לאשר את הבקשה, ואילו מזכיר לשכת נשיא המדינה ביקש מאהרון שלוש לחקור את תלונותיו של אל־איובי על התנכלויות כביכול כלפיו. הוא כתב כי “לנשיא עניין מיוחד בתלונות מעין אלו”. שלוש ערך ביקור בביתו של אל־איובי וכתב למזכיר הנשיא כי “לאחר ברור עם אל־איובי באו רוב תלונותיו על סיפוקן”. הבקשה אושרה בידי הנשיא, ושמות ששת בני המשפחה נמסרו לוועדת שביתת הנשק הישראלית־לבנונית. ב־7 בדצמבר 1949 בישר שלוש לאל־איובי על ההחלטה, אלא שאז התברר כי התיק ובו תעודות הלידה והמסמכים של בני המשפחה שנמסר למשרד העלייה נעלם. בסופו של דבר הותרה חזרת אשתו ובנותיו, אך לא של גיסתו ובנו.

ב־13 בינואר 1950 כתב אל־איובי תלונה לראש הממשלה. הוא כתב כי עשה את מה שהתבקש, וכי הודיעו לו רשמית על אישור חזרת משפחתו עם גיסתו, אך המסמכים נעלמו והכניסו אותו “לתוך קלחת של מפלגתיות כשהוגשה בעניינו שאילתא בכנסת וכתוצאה מזה הוא הואשם שהוא מגדולי הנאצים, עובד בשרות מדינה זרה, ושודד ממונם של הבריות”. הוא ביקש את התערבות ראש הממשלה בהחזרת גיסתו, אך היא נותרה לבדה בלבנון “נעצבת ומאוכזבת”.

באוקטובר 1950 פנתה בתו הבכורה סלווה לראש הממשלה בבקשה לפצות את המשפחה על הרכוש שנגזל ממנה, ולקבל שכר דירה עבור חלק הבניין שנתפס בידי הממשלה לדיור פקידים. ברוך יקותיאלי מלשכת היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה ענה:

ברצוני לציין כי בואכם לישראל נעשה לפי בקשה שהוגשה למשרד העלייה ע"י אביכן. איש לא כפה עליכן לבוא לישראל, כשם שהאחריות ליציאתכן קודם לכן אינה נופלת על מדינת ישראל… ממשלת ישראל אינה חייבת במילוי צרכי מחייתכן. במידה שהנכן נזקקות לסעד, תוכלו לפנות למחלקה הממשלתית העוסקת בכך בדרך המקובלת. אם לאביכן טענות או תביעות בקשר לרכוש או נזקים, עליו לפנות בקשר לכך למחלקה המתאימה בדרך המקובלת.

בינואר 1951 כתבה סלווה שוב לראש הממשלה, והפעם עם העתק לסניף הצלב האדום ביפו, לאחר שבקשת לפיצוי לא התקבלה:

מסתבר כי אינכם נאותים לתת לנו כסף משווין של הסחורות אשר נשדדו מבתי עסקינו, ואף לא מדמי שכירות נכסי ההקדש, ואולם לא יתכן כי נתקיים על האוויר לבדו, וכי יישאר אבינו בביתו חולה וללא טיפול. אמנם כתב לכם אבינו אותה שעה על שוד מחסניו וגנבת חפצים וכסף מביתו, ואף נקב בשמות אנשים מספר, והייתה תשובתכם כי ערבים עשו זאת, אם כי מחסנינו נשארו בשלמותם ולא פגע בהם איש עד יום 20.5.48. לדברי אבינו יודע זאת מר צ’יזיק [מושל יפו. ש.ג] והוא אשר צווה על העברת החפצים פחותי הערך אל הבית. כמו כן כתב לכם אבינו על הקצין אשר בא לבית, וכוון את אקדחו של חזה האחות אשר הייתה ליד אבינו. וכאשר קם אבינו וגער בו כי כזאת לא יעשה באחות של בית החולים הצרפתי, ירה בו כדור. אף ציין אבינו באותו מכתב את שמות העדים וביניהם מר סבא, והוא אשר הביא את האיש כדי שיתנצל. ואולם טרם נעשה כל צעד ואפילו לא חקרו אותו.

סלווה כתבה כי המשפחה אינה מעוניינת להאריך בחקירות, וכל בקשתה היא כי חוק החרמת נכסי נפקדים לא יחול על בית אביה מאחר ולא עזב את ביתו מאז אפריל 1948. תשובת משרד הפנים הייתה כי בעניין מתן אישור בדבר אי־נפקדות יש להגיש בקשה בדרך הרגילה למפקח על נכסי נפקדים ביפו. היא הוזמנה להופיע בפני הקצין האזורי ביפו, אך סירבה להגיע אליו. ב־5 במרס 1951 כתב לה יהושע פלמון ממשרד ראש הממשלה:

מר מלול פנה אליך על מנת להסדיר את העניין, אך את אינך מוכנה להיפגש עם ב"כ הממשלה לשם ברור העניין. לפיכך אני מצטער להודיעך שללא בירור אי אפשרי כל טיפול בבקשותיך.

משפחת אל־איובי עזבה את הארץ מבלי לקבל חזרה את ביתה. גם אחיו של חרבי, עורך הדין סובחי אל־איובי, עזב ועיתון ‘מעריב’ כתב על כך (31 אוקטובר 1951):

סובחי היה עורך הדין הערבי הראשון שפתח משרד ביפו העברית, והופיע בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב כסנגור ערבי שהואשם ברצח. איובי ניסה להיכנס לחיים הציבוריים הערבים ואף נבחר כנשיא “המועצה המוסלמית” ביפו, אבל סמכויותיה המצומצמות של הועדה, הטיפול האיטי שניתן לענייניה על ידי השלטונות והחיכוכים המתמידים עם המשטרה בדבר רשות שהייה מתמדת ביפו, הביאו אותו לידי הכרה כי אין מה לעשות בישראל.

באותה כתבת עיתון נכתב כי גם אחמד אבו־לבן עזב את הארץ. “הוא וויתר על חלומות ‘הסיבוב השני’ ועל כל נכסיו, קיבל אלף ליש”ט והלך לירדן". אבו־לבן היה בין ארבעת מנהיגי יפו אשר חתמו ב־13 במאי 1948 על הסכם כניעת יפו (הנוספים היו: אחמד עבד אל־רחים, צלאח אל־נזאר ואמין אנדראוס).

משפחת אל־אליובי עזבה את ביתה והפקידה אותו בידי שגרירות איטליה. במאי 1953 כתב מזכיר השגרירות למהנדס עיריית תל אביב לאחר שהתגלה סדק בעמוד הקומה השנייה. הוא כתב כי נציגו של אל־איובי הוא לוטפאללה חנא מיפו, וכי בקומה השנייה התגורר המזכיר הראשון של שגרירות בריטניה, אלא שהבית נתפס בידי הממונה על נכסי נפקדים שהשכיר בשנת 1963 את קומת הקרקע לפרדריקה סגל, מלכת חיי הלילה של תל אביב. בשנת 1965 היה פתחה עם בעלה דב את הדיסקוטק הראשון בתל אביב. בשנת 1995 נרשם הבית בטאבו על שם רשות הפיתוח והועבר לניהול חברת ‘עמידר’. בשנת 1999 היא מכרה את הבית לחוני אבראהים וחוני עבד אל־חלים שקבלו משכנתא מבנק ירושלים. הם לא עמדו בתנאי ההחזר והבית נמכר לחברה יזמית המחזיקה בו היום.

על חרבי אל־איובי שמעתי מפי מכר שמשפחתו התגוררה בביתו בשנת 1949. אביו היה פקיד בכיר במשרד הדואר והוצב ביפו. למשפחה הוקצתה דירתו של אל־איובי בקומת הקרקע והוא הועבר לקומה השנייה. חרבי אל־איובי לא היה בעל הקרקע המקורית. הוא רכש את המגרש בראשית שנות השלושים כשרובע נוזהה החדש החל להתפתח לאורך שדרות ירושלים. המוכרים היו השותפים טורקניץ' ופרלשטיין שרכשו את הקרקע בין שדרות ירושלים לרחוב עזה בשנת 1922 וחילקו אותה למגרשים. יעקב פרלשטיין נולד בירושלים, עבר ליפו בשנת 1898, והחל לעבוד כפקיד בבית המסחר של טורקניץ'. עם רעייתו פסיה היו בין 66 משפחות מייסדי ‘אחוזת בית’ ששמותיהם חרוטים על האנדרטה בשדרות רוטשילד, ובנו את ביתם ברחוב לילינבלום. לאחר מלחמת העולם הראשונה ייסד את בת ים בה בנה את ביתו. בנו יצחק הפך לאדריכל נודע, ובתו נישאה למרדכי מאיר, בנו של שלום מאיר מראשוני תל אביב.