43*¹. בין ירושלים ועמק אילון    🔗

א. אימאם עלי וצלחת השמנת    🔗

בעוברך בארץ תפגע באזורים שונים במקומות הנקראים בקרב הערבים על שם אימאם עלי – קדוש מפורסם במסורת האיסלם.

בקרבת תל־אביב–יפו, בכפר אזור (יזור) בנין בעל כיפו אחדות, ששם אימאם עלי נקרא עליו. במרחק קצר אחרי האכסניה שער־הגיא (בערבית: באב אלואָד), בצד הכביש העולה ירושלימה, מקום אחד על שם אימאם עלי, בצל עצים עתיקי־ימים. גם בערבות יריחו מקום בשם אימאם עלי.

משום מה מרובים המקומות הנקראים על שם אימאם עלי זה? –

אימאם עלי היה קדוש ותושבי הארץ העריצוהו וכבדוהו מאד. פעם ראה בדרכו ילדה קטנה עומדת ובוכה מר. שאל אותה: למה תבכי, ילדה? – ותאמר: אמא שלחתני להביא שמנת בצלחת זו, והנה נשפכה השמנת על הארץ, ועתה לא אוכל לשוב הביתה, מפחד רוגזה של אמא, ואנו אביונים ואין פרוטה בבית! רחם אימאם עלי על הילדה, נטל את האדמה הספוגה שמנת וסחט אותה היטב היטב, בין כפות ידיו. שמנת נקיה וצחה טפטפה אל הצלחת לשמחתה הרבה של הילדה. מעצמת הסחיטה בכפות ידיו של אימאם עלי, גדל כאבה של האדמה ותפתח את פיה ותאמר: אימאם עלי! אימאם אלי! זכור תזכור יום יבוא ואקח נקם ממך, סחוט אסחט את גופך יפה ולא תוכל למצוא מנוח לך!

המקום הנקרא על שמו של אימאם עלי

בצד הכביש ירושלים תל־אביב, סמוך אל שער־הגיא

כשמת אימאם עלי, הטילוהו על דבשת גמל והובילוהו לקבורה. כשהטמינו את גופו בקבר, התכווצה האדמה וסחטה את גופו ופלטה החוצה. הטילו את הגוף על גמל והובילוהו אל מקום אחר, ושוב קרה אותו דבר. האדמה לא רצתה לקלוט אותו…

הגמל המסכן שוטט בכל הארץ למצוא קבר לאדונו, אולם לשוא; אין האדמה רוצה לקבלו, וכל מקום שבו ברך ונח הגמל, ושם ניסו לקבור את גופו של אימאם עלי, נקרא על שמו – והוא קדוש לערבים עד היום הזה.

(542)

ב. לטרון – על שום מה?    🔗

על אם הדרך בין ירושלים ותל־אביב, שוכנת לטרון, כפר ערבי דל במרומי גבעה קטנה, נשקפת על פני עמק אילון, שדה הקרב המפורסם של יהושע בן נון.

בשיפולי גבעת לטרון בנוי מנזר לנוצרים, מסיבת קדושת הסביבה הזאת במסורתם. האגדה הנוצרית מספרת, שהכפר שהיה בימי קדם במקומה של לטרון, היה מקום מולדתו של אותו גנב טוב, שהוצלב בצדו של ישו הנוצרי בירושלים. ישו הבטיח לו שיהיה עמו בגן העדן. ולפיכך קראו עולי־הרגל הנוצרים, בימי־הביניים, למקום הזה בלטינית: דוֹמוּס בוֹני לטרוניס – מעון הגנב הטוב².

(543)

ג. נצחון יהושע בעמק אילון    🔗

עמק אילון משתרע לרגלי הרי יהודה ובגבול השפלה. הכביש מירושלים אל רמלה חוצה את העמק הזה. בגבולו נמצאת לטרון ובקרבתה הכפר הערבי עמואס – חמתא הקדומה. עמק אילון משתרע מזרחה בין ההרים אל בית־חורון ואל גבעון השוכנות בצפונה של ירושלים.

על פני עמק אילון ומזרחה עד גבעון התלקח אחד הקרבות הגדולים ביותר של יהושע בן נון בימי כיבוש הארץ על־ידי שבטי ישראל.

בספר יהושע כתוב: ‘אז ידבר יהושע לה’ ביום תת ה' האמורי לפני בני ישראל, ויאמר לעיני ישראל: שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון!

וידם השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו, הלא היא כתובה על ספר הישר. ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים, ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה; בקול איש כי ה' נלחם לישראל'.

האגדה מספרת: 'משעה שהשמש זורח עד שהוא שוקע מקלס (משבח) להקדוש־ברוך־הוא. וכן אתה מוצא בשעה שעמד יהושע בגבעון וביקש לשתק את החמה לא אמר: שמש בגבעון עמוד, אלא: שמש בגבעון דום…

אמר לו יהושע: בן חורין קטן שיש לו עבד זקן אינו אומר לו: שתוק? – אתה שנשתחווית כעבד לפני יוסף, שנאמר (בתורה): ‘והנה השמש והירח ואחד־עשר כוכבים משתחווים לי’.

אמר לו השמש (ליהושע): אתה אומר שאדום, ומי אומר קלוסו (שבחו) של הקדוש־ברוך־הוא? – אמר לו: שתוק ואני אומר'…

יהושע בן נון

מימין: יהושע ניצב בין הירח והשמש

מצויר על קיר בית־הכנסת דורה־אברופוס, בארץ בבל, מהמאה השלישית לסה"נ.

משמאל: יהושע מחזיק דגל השבטים, וידו מצביעה על השמש. למעלה כתוב: ‘שמש בגבעון דום’.

למטה מהשמש צורת ירח. רמז לדבריו: ‘ירח בעמק אילון’.

התמונה מובאה במפה עברית של הארץ: לוח ארץ־ישראל, משנת תקע"ו (1816).

עמידת השמש והירח הוא אחד משבעת המופתים הגדולים שקרו בעולם הזה. האגדה מספרת: ‘מופת הששי: שמש בגבעון דום… שבא יהושע ועשה מלחמת ישראל והגיע ערב שבת וראה בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת, עד שראה חכמי הגויים רוגשים במזלות לבוא על ישראל. מה עשה? פשט את ידו לאור השמש והירח והזכיר עליהם את ‘השם’ ועמד כל אחד ואחד במקומו ל"ו (שלושים ושש) שעות, עד מוצאי שבת’…

על דברי דוד המלך: ‘ברוך אתה ה’ אלוהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם, לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד'…. אמרו חכמים ‘והתפארת’ – זו חמה ולבנה שעמדו לו יהושע’.

‘זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה – כפני חמה; פני יהושע – כפני לבנה’.

בגולה היתה מפורסמת בקרב נערי ישראל האגדה שכל המביט אל הלבנה במלואה רואה בה את פניו של יהושע בן־נון…³.

(544)

נצחון יהושע בן נון בעמק אילון

מתוך מגילת יהושע, מהמאה החמישית לסה"נ.

ד. רבי יוחנן בן זכאי והריבה העברית    🔗

‘אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן’

בצד הכביש ירושלים – תל־אביב, בקצה עמק אילון, שוכן הכפר הערבי עמוּאָס. פה מקומה של אמאוּס הקדומה, שהתפרסמה במלחמותיו של יהודה המכבי. אחרי דיכוי מרד היהודים היה באמאוס מחנה גדול של צבא רומאי ובו שכירים בני עמים שונים וגם ערבים פרשים.

השם אמאוּס או עמוּאָס, הוא צורה יוונית משובשת של השם העברי־ארמי חמתא. נקרא כך על מרחצאות החמים שהיו כאן, ורבים באו להתרחץ וליהנות בהם.

מסופר על יוחנן בן זכאי, שחי בדור חורבן ירושלים וראה את סבל תושביה, שבא בלווית תלמידיו אל מקום אחד 'וראה ריבה אחת מלקטת שעורים מתחת גללי הסוס. אמר להם יוחנן בן זכאי לתלמידיו: ראיתם ריבה זו מה היא? –

– סוס זה של מי הוא? – אמרו לו: של פרש ערבי אחד!

אמר להם רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו:…לא רציתם להשתעבד לשמים, הרי אתם משועבדים לפגומי גוים ערבים.

לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת, הרי את שוקלים חמשה עשר שקלים במלכות אויביכם.

לא רציתם לתקן הדרכים והרחובות לעולי־רגלים, הרי אתם מתקנים את הבורגסין (המגדלים) ואת הבורגנין (המבצרים) לעולי(ם) לכרמי מלכים.

תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך באהבה, ועבדת את אויביך בשנאה. תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשובע, ועבדת את אויביך ברעב ובצמא'.

(545)

ה. חמתא – לתענוג ויבנה – לתורה    🔗

‘ותענוגות בני האדם, דימוסיות ומרחצאות’

חמתא היתה מפורסמת במרחץ החם ולפיכך נקראה בשם זה שהשתבש בקרב דוברי יוונית לצורה אמאוס. הודות למרחצה היה בה מקום תענוגות. יבנה הנמצאת מערבה לה, בקירוב כ־30 ק"מ, היתה מקום תורה. כל מי שרצה ליהנות מהחיים – הלך אל חמתא. וכל מי שרצה להשקיע עצמו בתורה – הלך אל יבנה.

מסופר: ‘הלך רבי אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס – מקום מים יפים ונוה יפה… וישב לו עד ששכח תלמודו’.

האגדה מספרת על רבי אלעזר בן ערך: 'ומפני מה לא נתגדל שמו בחכמה? – אלא כיון שיצאו מירושלים אמר: אנה אלך? –

והוא שאמר נלך ל(א)מאוס, לעיר יפה שמימיה מתוקים – לא נתגדל שמו בחכמה.

והם שאמרו נלך לנו ליבנה, למקום שמאהבים התורה, למקום שתלמידי חכמים מרובים הם – נתגדל שמם בחכמה'.

המרחץ באמאוס היה נקרא ברומית ‘דימוסית’ או דמסית, היינו המרחץ הציבורי. כך נקראו גם חמי־טבריה.

'כשיצאו מלפניו הוא אמר אלך לדמסית, למקום יפה ומים יפים ונאים, והם אמרו נלך ליבנה למקום שתלמידים חכמים מרובים אוהבים את התורה.

הוא שהלך לדמסית למקום יפה ומים יפים ונאים – נתמעט שמו בתורה.

הם שהלכו ליבנה למקום שתלמידים חכמים מרובים ואוהבים את התורה – נתגדל שמם בתורה'.

(546)

ו. חמתא – משמר הרומאים    🔗

בימי מרד בר־כוכבא בא אדרינוס קיסר רומא בראש לגיונותיו הרומאים לדכא את המרד, הוא הציב משמרות במקומות שונים בארץ.

רבותינו מספרים: 'אדרינוס שחיק עצמות הושיב שלוש משמרות:

אחת – בחמתא,

ואחת – בכפר־לקיטיא

ואחת – בבית־לחם יהודה.

אמר: הבורח מכאן – יהא נצור מכאן, והבורא מכאן – יהא נצור מכאן.

והיה מוציא כרוזים ומכריזים ואומרים: מקום שיש יהודי יבוא, שהמלך מבקש ליתן לו דבר.

והיו הכרוזים משמיעים וצדים יהודים'.

כפר־לקיטיא נמצא מזרחה מחמתא, במקום הכפר הערבי כפר־ליקיה. שוכן בצד הדרך היורדת מצפונה של ירושלים דרך עמק אילון אל מישור חוף־הים.

(547)

ז. מה הוא אפדנו?    🔗

בספר דניאל מתוארים מאורעות העולם באחרית הימים, והמחבר מסיים ואומר: ‘ויטע אהלי אפדנו בין ימים להר צבי קודש’…

אפדן, בארמית אפדנא, פירושו ארמון מפואר מאד. אולם לא כך הבינו מלה זו אחדים מאבות הכנסיה הנוצרית בימי קדם. האחד סובר, ועמו גם הירונימוס מתרגם המקרא לרומית, שאפדנו אינו אלא שם מקום בארץ־ישראל, והוא נמצא בקרבתה של חמתא, בסביבות לטרון בימינו.

כנראה בסביבה זו היה מקום בשם דומה למלה אפדנו, וזה גרם לבאור אגדתי זה. אולי היה בחורבה הנקראת בשם אלבדאדן, בקרב הערבים. נמצאת דרומה בגבול עמק אילון.

(548)

לטרון וסביבתה – תמונה משנת 1586

מתוך ספרו של זואלרט, שנדפס בשנת 1587

לטרון בנויה במרומי גבעה [A] ומעליה כתוב שמה הלטיני: Domus Boni Latronis – בית הגנב הטוב. לפי האגדה בא ממנה אותו גנב טוב שנצלב יחד עם ישו. מאחורי הכפר: ערבים דוהרים על סוסים [B]. על הדרך באר הנקראת על שמו של איוב [C]. משמאל לכפר שרידי מצודה [D]. בשפולי הכפר תיירים עולים אל ירושלים [E] למטה: בנין בעל כיפה [F], שהיה מיוחס לקברי המכבים.

משמאל ללטרון היה הכפר הערבי ‘עמואס’, במקומה של אמאוס הקדומה, הידועה בתקופת המשנה והתלמוד.

 

44. ארץ שמשון הגבור    🔗

א. מזבח מנוח אבי שמשון הגבור    🔗

‘מה הקדוש־ברוך־הוא מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל’

בקרבת המושבה הרטוב, במעלה ההר העולה אל הכפר צרעה, מולדת שמשון הגבור, מזדקר סלע עתיק מהוקצע. הוא נקרא עכשיו בשם ‘מזבח מנוח’ על שם אבי שמשון הגבור.

האגדה מספרת, כי סלע זה הוא אותו צור המזבח שעליו התגלה מלאך האלהים אל מנוח ואל אשתו, ובישר להם את הולדת בנם שמשון, כמסופר בספר שופטים: ‘ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה, ויעל על הצור לה’ ומפליא (מלאך ה') לעשות ומנוח ואשתו רואים. ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה' בלהב המזבח, ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם ארצה'.

מזבח קדום הנקרא על שמו של מנוח אבי שמשון הגבור

נמצא במורד תל צרעה, אל מול הרטוב ובית־שמש

מנוח היה בן שבט דן ואשתו היתה בת שבט יהודה. האגדה מספרת: אמו של שמשון הצלפוני שמג (לפי גירסה אחרת: צללפונית), והיא מיוחסת אל שבט יהודה ואחותו שמה נשיק.

על דברי שמואל הנביא: ‘וישלח ה’… ואת בדן… ויצל אתכם מיד אויביכם'. אומרים חכמי ישראל: ‘בדן’ – זה שמשון. ולמה נקרא שמו בדן – כי בא מדן’.

רבותינו מספרים: ‘שמשון על שמו של הקדוש־ברוך־הוא נקרא, שנאמר (בתהלים): כי שמש מגן ה’ אלוהים'.

(549)

ב. בין צרעה ובין אשתאול    🔗

על דברי ספר שופטים שנאמרו על שמשון: ‘ותחל רוח ה’ לפעמו במחנה דן, בין צרעה ובין אשתאול', דרשו חכמי ישראל: ‘בשעה שהיתה רוח הקודש שורה על שמשון, היו פסיעותיו כמצרעה לאשתאול. בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו, היו שערותיו מקישות כזוג, וקולן הולך מצרעה לאשתאול’.⁴

‘צרעה ואשתאול – שני הרים גדולים היו, ועקרן שמשון וטחנן זה בזה’.

צרעה ואשתאול – בימינו ישובים עברים, לרגלי הרי יהודה ובגבול השפלה. בצדה של צרעה עובר נחל שורק, היורד מהרי ירושלים אל הים התיכון.

בנחל שורק פגש שמשון הגבור את דלילה אהובתו: ‘ויהי אחרי־כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה’.

חכמינו מספרים: ‘ראויה היתה שתקרא דלילה – דילדלה את כחו (של שמשון), דילדלה את לבו, דילדלה את מעשיו’…

(550)

ג. סלע החורבן הסמוך להרטוב    🔗

בסביבות אשתאול וצרעה, בקרבת המושבה הרטוב, על ראש גבעת טרשים ערומה, ניצב סלע זקוף הנשקף סביב. הסלע מתרומם בגובה של שני מטרים בקירוב. ילדי הרטוב קוראים לו סלע החֻרבן (תמונה בהמשך).

הם מספרים: כאשר עלה האויב על ירושלים ושם מצור כבד עליה, יצאה פקודה מאת ראשי העם לאנשי יהודה לאמר: כל יהודי וכל יהודיה חייבים להביא אבן גדולה ולבצר את חומות העיר והמקדש, למען לא יוכל האויב להבקיע אליהם. בימים ההם חי בצרעה הקרובה איש גבור חיל מזרע שמשון הגבור. התחמץ לבו בקרבו לשמע הצרה אשר באה על עמו ועירו הקדושה, קם עקר צור סלע מאחד ההרים בסביבה, העמיסו על שכמו ושם פעמיו אל עיר הקודש להצילה מידי צר. עוד הוא במשעול במעלה ההר, והנה תימרות עשן מתאבכות ועולות לעיניו מבין ההרים, וידע כי הובקעה העיר לפני הצר וההיכל עלה באש. התפלץ לבו של האיש מרוב יגונו, כרע תחת נטל משאו ומצא את קבורתו תחתיו…

הסלע הזקוף אשר על פסגת הגבעה הוא הוא האבן, שהעמיס עליו הגבור, ובקבר החצוב בצדה מצא את מנוחתו…

(551)

סלע החורבן, בשיפולי הרי ירושלים

נמצא בימינו בתוך בית־קברות בשם ‘ארץ־החיים’, בקרבת העיירה בית־שמש.

ד. שמשון הגבור ברמת־לחי    🔗

בדרומה של צרעה, מולדת שמשון, משתרעת גבעה מכוסה טרשים. היא רמת־לחי הידועה במלחמות שמשון הגבור נגד הפלשתים אויביו.

פעם חדרו הפלשתים אל יהודה, וחנו ברמת־לחי. בספר שופטים מסופר: 'ויעלו פלשתים ויחנו ביהודה וינטשו בלחי. ויאמרו איש יהודה: למה עליתם עלינו. – ויאמרו: לאסור את שמשון!…

הוא בא עד לחי ופלשתים הריעו לקראתו. ותצלח עליו רוח ה'… וימצא לחי חמור טריה וישלח ידו ויך בה אלף איש.

ויאמר שמשון: בלחי החמור חמור חמורתים, בלחי החמור הכיתי אלף איש!

ויהי ככלותו לדבר, וישלך הלחי מידו ויקרא למקום ההוא רמת־לחי'…

גם בימי דוד המלך התפרצו פלשתים אל יהודה, כפי שמסופר: ויאספו פלשתים לחיה⁵, ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים, והעם נס מפני פלשתים'.

ואז קם אחד מגבורי דוד המלך: ‘ויתיצב בתוך החלקה ויצילה ויקח את פלשתים ויעש ה’ תשועה גדולה'.

סיפור זה חוזר גם בספר דברי־הימים, אולם שם כתוב: ‘חלקת השדה מלאה שעורים’, ולא עדשים.

על כך אמרו חכמינו: ‘אלו פלשתים שהיו באין גבוהין כשעורים, והולכים נמוכין כעדשים’…

גידולן של השעורים הוא בגובה, גבעוליהן זקופים והשבלים פונות מעלה. גדולן של העדשים על פני האדמה, גבעוליהן נמוכים והתרמילים עם גרגריהם פונים מטה.

כך מנהגם של אנשים בשעת מלחמה: הם יוצאים זקופים וראשם מורם מעלה בגאווה, אולם אחרי מפלתם הם בורחים בבושה וכובשים את פניהם בקרקע…

(552)

ה. ארון האלוהים בדרך אל בית־שמש    🔗

בדרומה של הרטוב ובית־שמש החדשה תל הנקרא בערבית בשם: עין אי־שמס – עין השמש. פה מקומה של העיר בית־שמש המפורסמת בתקופת המקרא.

באחת המלחמות נגד ישראל, לקחו הפלשתים את ארון האלוהים. אחרי שעשה שמות בקרבם החזירוהו על עגלה רתומה לפרות, אל גבול ישראל, אל בית־שמש. בספר שמואל מסופר: ‘וישרנה הפרות בדרך על דרך בית־שמש במסילה אחת הלכו הלוך וגעו, ולא סרו ימין ושמאל. וסרני פלשתים הולכים אחריהם עד גבול בית־שמש.. והעגלה באה אל שדה יהושע בית־השמשי ותעמוד שם, ושם אבן גדולה ויבקעו את עצי העגלה ואת הפרות העלו עולה לה’… ויך באנשי בית־שמש כי ראו בארון ה', ויך בעם שבעים איש וחמשים אלף איש ויתאבל העם כי הכה ה' בעם מכה גדולה'.

חכמי ישראל שואלים: ‘למה לקו אנשי בית־שמש? ־ על־ידי שהיו מליזים בארון. אמר הקדוש־ברוך־הוא: אילו תרנגולתו של אחד מכם אבדה, היה מחזיר עליה כמה פתחים להביאה. וארוני בשדה פלשתים שבעה חדשים ואין אתם משגיחים בו. אם אין אתם משגיחים עליו, אני אשגיח עליו’…

רבותינו דרשו על דברי המקרא: 'וישרנה הפרות’ –… מאי וישרנה? – אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: שאמרו שירה. ורב זוטרא בר טוביה, אמר רב: שישרו פניהם כנגד ארון, ואמרו שירה. ומאי שירה אמרו? –

רֹנִּי רֹנִּי הַשִּׁטָּה ⁶, | הִתְנוֹפְפִי בְּרֹב הֲדָרֵךְ,

הַמְחֻשֶּׁקֶת בְּרִקְמֵי זָהָב, | הַמְהֻלָּלָה בִּדְבִיר אַרְמוֹן,

וּמְפֹאָרָה בַעֲדִי עֲדָיִם | (הַמְעֻלֶּפֶת מִבֵּין שְׁנֵי כְּרוּבִים)

‘אמר רבי שמואל בר נחמן: כמה יגיעות יגע בו (משה) בן עמרם, עד שלימד שירה ללויים, ואתן (הפרות) אומרות שירה מאליכן, יישר חילכן!’

(553)

העגלה עם ארון הברית חוזרת לבית־שמש

ציור מהמאה השלישית לסה"נ.

על קיר בית־הכנסת של דורה־אברופוס, על נהר פרת, בארץ בבל.

ו. מערת התאומים – מעון השדים    🔗

בדרום המושבה הרטוב, בהרי יהודה, נמצאת מערה גדולה הנקראת בפי הערבים: מע’ארת אוּם א־תאומין – מערת אם התאומים. בה בריכה קטנה, המכילה מים הנוטפים מתקרת המערה ומכתליה. הערבים יחסו סגולות רבות למים הללו, וביניהן – פתיחת רחמן של נשים עקרות. מעשה בעקרה שהתרחצה במים הללו ונולדו לה תאומים, ומאז קראו לה – מערת אם התאומים.

הערבים מספרים, שבמערה זו מתכנסים השדים, ולפיכך לא יעז איש לחדור לתוכה בלילה. פעם התאספו אנשי הכפר הקרוב אל בית האורחים שלהם, ודברו על מעשי הגבורה, קם אחד ואמר: רק לזה גבור יקרא, לאשר יעז להכנס בחשכת הלילה למערת אם־התאומים!

קם חמדן הצעיר, התאזר עוז ואמר: אחי! אנוכי אבוא אל המערה! אולם מה יהיה שכרי? –

אמר ראש־הכפר: את בתי אתן לך לאשה, בלי מוהר! אולם מה יהיה האות כי אמנם נכנסת לירכתי המערה פנימה? –

קם אחד ואמר: הנה לפניכם יתד. חמדן צריך לתקוע יתד זו במערה. בבוקר יבואו הזקנים ואם ימצאו את היתד תקועה, וידעו כי בא חמדן פנימה.

לקח חמדן את היתד ושם את פעמיו אל מערת אם התאומים. בהתקרבו אל המערה פעם לבו בקרבו לשמע משק טפות נוטפות, רשרוש הרוח וקול עטלפים מרחפים, חשב: הנה השדים המחוללים. הוא הבליג על פחדו וצעד במרץ לתוך המערה ותקע את היתד בחפזון ברצפת המערה. אך בחפזונו לא נזהר חמדן, ובתקעו את היתד נאחזה בה כנף בגדו ודבקה אל הקרקע. מבלי שהרגיש בכך הוא קם ללכת, ולא יכול למוש ממקומו. חשב חמדן: הנה התנפלו עליו השדים וסוחבים אותו אל תהומות המערה. הוא התעלף מפחד והתאבן במקום ההוא…

אם תכנס אל מערת התאומים, תראה בירכתי המערה פנימה עמוד אבן. מספרים, שזהו חמדן המאובן שהעז להדריך את מנוחת השדים במעונם ⁷…

(554)

עמוד האבן במערת התאומים

ז. עמק האלה – שדה הקרב בין דוד וגלית    🔗

בהרי יהודה, בין בית־שמש בצפון לבית־גוברין בדרום, משתרע עמק האלה, נקרא על עצי האלה הגדלים בו. ראשית של עמק האלה בהרי בית־לחם, מולדת דוד המלך. מהם הוא יורד ומתפתל בין ההרים דרך ארץ פלשת, אל ים התיכון. בעמק האלה היתה הפגישה בין דוד הרועה וגלית הפלשתי, כמסופר בספר שמואל: ‘ושאול ואיש ישראל נאספו ויחנו בעמק האלה ויערכו מלחמה לקראת פלשתים. והפלשתים עומדים על ההר מזה, וישראל עומדים על ההר מזה, והגיא ביניהם’.

דוד הרועה יצא ממערכות ישראל אל מול גלית הפלשתי: ‘ויקח מקלו בידו ויבחר לו חמישה חלוקי אבנים מן הנחל, וישם אותם בכלי הרועים אשר לו ובילקוט וקלעו בידו, ויגש אל הפלשתי… ויבט הפלשתי ויראה את דוד ויבזהו, כי היה נער ואדמוני עם יפה־מראה… וישלח דוד את ידו אל הכלי ויקח משם אבן וקלע ויך את הפלשתי אל מצחו ותטבע האבן במצחו, ויפול על פניו ארצה… ויקומו אנשי ישראל ויהודה וירדפו את הפלשתים’ ⁸.

רבותינו דרשו על דברי המקרא: ‘ויבחר לו חמישה חלוקי אבנים’: אחד – לשמו של הקדוש־ברוך־הוא, ואחד – לשמו של אהרון, ושלושה – לשלושת אבות העולם (אברהם, יצחק ויעקב)…

(555)

גולית הפלשתי ודוד הרועה

מתוך כתב־יד עברי משנת 1278 בקירוב.

למטה כתוב: זה גולית הפלשתי ודוד הזורק לו, וכלב סביבו.

ח. אפס־דמים – שדה קרב בין ישראל ופלשת    🔗

אפס־דמים או פס־דמים מקומה בארץ יהודה בגבול השפלה, שבה התגוררו הפלשתים. פס הוא אולי חלקת שדה, כדברי תהלים: ‘יהי פסת בר בארץ’…

אפס־דמים התפרסמה כשדה קרב בין ישראל ופלשת, בין דוד הרועה וגלית הפלשתי: ‘ויאספו פלשתים את מחניהם למלחמה… באפס־דמים’. בדברי־הימים כתוב: ‘פס־דמים’.

רבותינו דרשו על מובנו של השם אפס או פס דמים:

'רב יוחנן אמר: חקל טומקתה (סומקתא) – שדה אדום.

ורבי שמואל אמר: שמשם נפסקו דמים'…

(556)

ט. מערת עדולם – מקלט דוד הרועה    🔗

‘משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה. קולי אל ה’ אזעק, קולי אל ה' אתחנן'.

מערת עדולם התפרסמה בחיי דוד בהיותו רועה ובברחו מפני שאול המלך. כנראה היתה באותו מקום הנקרא בערבית: עיד אלמיא ושייך מדכור, הנמצאים בהרי יהודה, לא הרחק מעמק האלה, במקום שהכה דוד את גלית הפלשתי.

דוד בברחו מפני שאול מלך מצא לו מקלט גם במערת עדולם, כמסופר בספר שמואל: ‘וימלט אל מערת עדולם…. ויתקבצו אליו כל איש מצוק, וכל אשר לא נישא, וכל איש מר נפש, ויהי עליהם לשר, והיו עמו כארבע מאות איש’. על דברי תהלים המיוחסים לדוד המלך: ‘בברחו מפני שאול במערה… אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי’, מוסיף התרגום הארמי; ‘אתפלל לפני אלוה עליון, אשר ציווה על העכביש לארוג את קוריו למעני’!

האגדה מספרת: פעם ראה לפניו דוד הרועה עכבישים אורגים את קוריהם, ואמר: רבונו של עולם! מה הנאה בעכביש זה שבראת, כל השנה יארג את קוריו ולא ילבשנו ואין תועלת ממנו. אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: ‘דוד מלעיג אתה על בריה פעוטה זו, זכור! תבוא שעה ותצטרך לה!’

כאשר קצף שאול המלך על דוד ברח דוד אל מערת עדולם ויתחבא בה. שלח הקב"ה עכביש וארג על פי המערה מטוה־קורים ויסגור אותה.

ושאול ואנשיו רדפו אחרי דוד. בא שאול אל פתח מערת עדולם. ראה לפניו את קורי העכביש הטריים: ואמר: בודאי לא נכנס אדם הנה, ואילו היה נכנס הלא היה קורע את האריג לקרעים! – לא נכנס שאול לשם והלך לדרכו.

כאשר יצא דוד מהמערה וראה את העכביש רובץ בתוך קוריו, נשק לו ואמר: אתה הצלת את חיי, ברוך בוראך וברוך אתה. רבונו של עולם! מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, כל מעשיך נאים!

(557)

עכביש רובץ על רשת קוריו

י. מה הוא פתח עינים?    🔗

מסופר בתורה על יהודה בן יעקב אבינו, שנפרד מאחיו ובא אל עדולם. בסביבתה נפגש עם אשה כנענית והיא ילדה לו בנים אחדים: ‘ותוסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב בלדתה אותו’.

כזיב זו היתה בהרי יהודה. שם זה אולי נשאר בשם המעין עין כּזבּה הנובע בקרבת הכפר בית־נתיף, בסביבת הישוב החדש נתיב־הל"ה, השוכן בעמק האלה.

בתורה מסופר: ‘וירבו הימים ותמת בת שוע אשת יהודה וינחם יהודה ויעל על גוזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדולמי תמנתה’.

תמנה נמצאת בהרים, מזרחה יותר, בימינו חורבה בשם הערבי תבּנה, רבותינו מספרים: ‘שתי תמנאות היו, חדא – בירידה, וחדא – בעלייה’.

‘ויוגד לתמר לאמר הנה חמיך עולה תמנתה לגוז צאנו: ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה’…

נראה שעינים הוא שם ישוב בהר יהודה, ונקרא על שני עינות שנבעו בתחומו. רבותינו נחלקו בענין זה: 'מקום הוא ששמו עינים.

אחד אומר:… מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל עינים צופות לראותו'….

המעין עין כזבה נובע בצד הדרך העולה מהשפלה אל ההר וגם אל תמנה הנזכרת. לפי הסברה השם כזבה בא מהמלה כזב – שקר, על שום השקר ששקרה תמר את יהודה חמיה…

(558)

 

45. רמלה וסביבתה    🔗

א. הבריכה של הבת הכופרת    🔗

בעיר רמלה יש בריכת־מים מכוסה תקרה מלמעלה. נקראת בשם הערבי: אלענאזיה. עולי־רגל נוצרים קראו לה על שמה של הילנה המלכה אמו של קונסטאנטין מלך ביזאנטיה.

לפי הכתובת הערבית הקבועה בבריכה זו, נבנתה בשנת 789 לסה"נ בימי שלטון הערבים בארץ. בימי הח’אליף הרון א־רשיד, המפורסם בספורי אלף לילה ולילה. אם תרצה לדעת על שום מה נשתנתה בריכה זו מכל הבריכות בארץ, שכל הבריכות גלויות ופתוחות, וזו מכוסה וסגורה? שאל את ערביי רמלה ויספרו לך כדברים האלה:

מאגר מים קדום בעיר רמלה

מכונה ‘בריכת־הקשתות’

ציור משנת 1681

בימי קדם היתה ברמלה נסיכה עשירה אשר הרבתה לעשות חסד עם התושבים ופזרה כסף לרוב על שכלולה ושפורה של העיר. רק דבר אחד רע נמצא בנסיכה זו: היא לא האמינה באלהים, נשענה על רוב עושרה ותהי גאה ומתגאה מאד.

וברמלה אין מעינות מים חיים, רק בארות חפורות, ומהן נאלצו תושביה לשתות את מימיהן המלוחים.

פעם נתנה הנסיכה את לבה לדבר הזה והחליטה להזרים מים אל רמלה ממעין הנובע בסביבה. היא הביאה מחנה עבדים גדול ותצו עליהם לחפור תעלה באדמה ולהעביר מים מן המעין עין־ירדה הנובע בקרבת גזר הקדומה. ברמלה היא בנתה בריכה גדולה ויפה לאסוף בה את מי המעין. זמן רב נמשכה העבודה, והרבה כסף וזהב הוציאה הנסיכה למלאכה זו.

המגדל הגדול ברמלה

כאשר שלמה מלאכת הבריכה, יצאה הנסיכה לראות בה, והיא מתענגת למראה פועל כפיה, ודעתה זחה עליה מאד. באותה שעה עבר על ידה אדם חסיד וקדוש. ברך אותה לשלום ויאמר אליה: הו נסיכה! תני שבח לאלהים, אשר עזר על ידך להוציא לפועל את מחשבתך הטובה, ואשר בכוחו עשית גם את הבריכה הגדולה! ותען הנסיכה בגאוה ותאמר: לא, אישי הקדוש! אך בכספי עשה עשיתיה..

אך עברו הדברים על שפתיה, והבריכה נהפכה על פיה ותחתיה עלתה למעלה ותכס עליה כתקרה. על כן קוראים לבריכה זו גם בשם “ברכת בנת אלכאפר” – הבריכה של הבת הכופרת.

(559)

ב. מי היה הנביא צאלח הקבור ברמלה?    🔗

בקצה העיר רמלה, בצד מגדלה הקדום, נמצא קבר קדוש בשם הערבי: א־נבּי צאלח – הנביא צאלח.

מי היה צאלח זה? –

המגדל הקדום ברמלה

ציור משנת 1889

בין המגדל והעץ בנין קטן עם כיפה לבנה, בו המצבה על שם א־נבי צאלח. – הנביא צאלח הקדוש במסורת המוסלמים.

עוד לפני הופעתו של מוחמד הנביא בארץ ערב, בא צאלח אל תושביה והכריז: אין אללה אלא אללה אחד! הוא נלחם עם עובדי הפסילים והכוכבים.

בקוראן מסופר על צאלח שבא אל אנשי שבט אחד ויאמר: “הו אנשים! עבדו לאללה, כי אין לכם זולתו”! – ויאמרו לו: “אם באמת אתה שליח ממרום, תראה לנו אות ומופת, הפוך את הסלע אשר לפניך לנאקה אשר תמליט בכרה קלה (עגלה צעירה). אם תעשה זאת נאמין לדברים ונלך בדרכיך”.

הראה להם צאלח את המופת הזה ויאמר: השמרו, אל תזיקו לנאקה פן תענשו עונש כבד!

הנאקה והבכרה שוטטו בשדות המרעה ולחכו את כל הדשא עד כי נשקפה סכנה לכל מקנה בני ערב.

אז אמרה אחת הנשים והיא עשירה בעלת מקנה רב: מי שיהרוג את הנאקה אתן לו את בתי היפה לאשה!

ויקם אחד הבחורים ויהרוג את הנאקה וירדף אחרי הבכרה, אולם היא ברחה ונבלעה באותו הסלע אשר ממנו יצאה אמה.

אחרי המעשה הזה קלל צאלח את הכופרים ותרעש הארץ ותהפוך את מקומות מושביהם וכולם נהרגו. אותה הארץ אשר בה התהלך נבי צאלח קוראים בימינו: מדיאן צאלח – ערי צאלח, והיא בקצה ארץ מדין, בעבר־הירדן בגבול ערב.

כאשר קרבו ימיו של צאלח למות אמר לו אללה: לך עלה אל הארץ הקדושה ופה תקבר, כי בה מקום מנוחתם של נביאים וקדושים!

ויעלה צאלח לארץ ויקבר ברמלה. קברו הנמצא בצד מגדלה העתיק, הוא קדוש למוסלמים ועליו היתה נערכת, באחד מימי האביב, חגיגה עממית גדולה.

(560)

ג. מי רצה לגנוב את מגדל רמלה?    🔗

תפארתה של העיר רמלה וגאותה על המגדל העתיק והקבר של הנביא צאלח הנמצא בקרבת. (עיין באגדה הקודמת).

ברוב פאר נוהרים המוני ערבים מכל הסביבה לחוג ברמלה את החג הגדול “הנביא צאלח”. וכרוב שמחת בני רמלה כן תגדל קנאת אנשי לוד השכנה הבאים גם הם אל החגיגה הזאת. ברבות השנים הלכה וגדלה הקנאה עד אשר לא יכלו עוד הלודאים לכבוש את כעסם. פעם ביום החג, פרצה מריבה ביניהם ובין בני רמלה. ההצלחה האירה את פניה לאנשי רמלה ויגרשו את הלודאים מן העיר בחרפה רבה.

כאשר שבו אנשי לוד לביתם, הזעיקו אספה רבה לטכס עצה כיצד להציל את כבודם שחולל. פתח אחד ואמר: בשם אללה ונביאו הקדוש! כל עוד ימצאו המגדל והקבר ברשות אנשי רמלה, והיתה תמיד ידם על העליונה, ואנחנו לא נוכל להם. אין עצה בלתי אם לגנוב את המגדל עם הקבר ולהעבירם ללוד!

אבל איך יגנב מגדל? –

בימים ההם חי שייך זקן אשר שמעו יצא בכל רחבי הארץ כיועץ פלא. החליטו הלודאים לשלוח צירים אל השייך ההוא ולהביא לו מנחה, למען יואיל לנחותם בעצמתו כיצד להעביר את המגדל ללוד.

השייך שמע את דבריהם ועל לבו עלה להתל בלודאים הטפשים ויאמר: הנה לפניכם חבלי קסם, והיה בלילה ובאתם בלאט לרמלה וקשרתם את החבלים אל המגדל ומשכתם אותו אל לוד עירכם!

ויתן השייך ללודאים את החבלים, והם עשויים גומי, והלודאים לא ידעו זאת. בלילה יצאו בחשאי בחורי לוד אל רמלה והחבלים בידיהם. הם באו בלאט אל המגדל, קשרו אליו את החבלים והחלו למשכו אחריהם. חבלי הגומי התמתחו והאנשים צועדים צעד אחרי צעד, מושכים והולכים, בצהלת חדוה וקוראים: ג’אמע א־רמלה בּיתקרבּ! ביתקרב! – מגדל רמלה מתקרב! מתקרב!

שמעו זאת אנשי לוד ויצאו בשמחה לקבל את פני בחוריהם הגבורים. הם מחפשים את המגדל – והמגדל איננו. רק חבלי הגומי התמתחו לכל אורכם, והמגדל נשאר במקומו, ברמלה…

והיה אם ירצה איש ללעוג ללודאי, להקניטו ולהזכיר את טפשותו, יאמר אליו, בערבית: ג’אמע א־רמלה בתקרבּ! – מגדל רמלה מתקרב!

(561)

ד. גזר – נדוניה לשלמה המלך    🔗

בסביבות רמלה ובקרבת הכביש העולה אל ירושלים, מתרומם תל שעליו שכנה גזר, עיר מפורסמת בתקופת המקרא. לרגליו בנויה בימינו גזר החדשה.

גזר היתה בראשית תקופתו של שלמה המלך בידי פרעה מלך מצרים. אחרי שנשא לאשה את בתו נתן אותה לשלמה שלוחים (נדוניה), כפי שמסופר בספר מלכים (א): “פרעה מלך מצרים עלה וילכוד את גזר… ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה. ויבן שלמה את גזר”.

רבותינו מספרים: “בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, הכניסה לו אלף מיני זמר, ואמרה לו: כך עושים לעבודה־זרה פלונית, וכך עושים לעבודה־זרה פלונית. ולא מיחה בה… ירד גבריאל ונעץ קנה בים, ועלה בה שרטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי”. מכרך זה יצאו הרומאים מחריבי בית־המקדש.

"כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית־המקדש – לא שתה בהן יין. כיוון שבנאו ונשא בתיה בת פרעה, אותו לילה שתה יין…

באותה שעה עלתה על דעתו (של הקדוש־ברוך־הוא) להחריב את ירושלים…

"פ' (שמונים) מיני ריקודין רקדה בה פרעה באותו הלילה…

והיה שלמה ישן עד ד' שעות ביום, ומפתחות של בית־המקדש נתונות תחת ראשו, נכנסה אמו והוכיחתו"…

חטאו זה של שלמה גרם גם להפחתת מספר אורוות הסוסים שהיה לו בערי הרכב בחלקי הארץ השונים וגם בעיר גזר.

בספר מלכים (א) מסופר: “ויהי לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים למרכבו”.

ובספר דברי־הימים: “ויהי לשלמה ארבעת אלפים אורוות סוסים ומרכבות”.

על זה אמרו רבותינו: “כאן – קודם שנשא שלמה את בת פרעה, וכאן – לאחר שנשא שלמה את בת פרעה”.

(562)

ה. המערה חסרת התקרה אשר בגזר    🔗

בסביבות רמלה, מזרחה־דרומה, בצד הכביש העולה אל ירושלים מתרומם תל גזר – עיר מפורסמת בתקופת המקרא. לרגליה בנויה גזר החדשה.

מול תל גזר, בצלע הר סלעים, מערה גדולה. הערבים קוראים לה: מע’ארת א־ג’ייחה. חלק גדול מתקרתה של מערה זו נפל ונשמט מטה. פה ושם אפשר לראות את שבריה הזרועים בפתחה ההרוס.

מי הפיל את תקרתה של המערה? –

בימי קדם בטרם היות המבול בעולם, היו נח הצדיק ובני משפחתו יושבים בעיר גזר הסמוכה. נח היה מהלך בארץ ומבקש את תושביה ללכת בדרך הטובה. ואם לא יעשו כן, נבא על מבול גדול אשר יציף וישטף את כל העולם ויביא קץ לכל בשר. אולם הרשעים לא שמעו לו ורק רגזו עליו מאד על כי הדריך את מנוחתם. פעם כאשר גדל קצפם של הרשעים על נח הצדיק, עלו על גזר עירו, ושמו מצור עליה ויאמרו לפרץ לתוכה ולהתנקם בנח אויבם. ונח היה מתהלך על חומת העיר צופה על פני אויביו, לועג וצוחק להם.

פעם התאספו אל מערה הסמוכה לחבל תחבולה ולמצא דרך לחדור אל עירו של נח. כאשר היו בתוך המערה פנה נח השמימה וקרא בקול רם: הו אלוה! אם באמת אתה עמדי ולעזרי, הפל תפיל את תקרת המערה על שונאי אשר התאספו בה!

ויהיה אך גמר נוח הצדיק דבריו ותקרת המערה נפלה על האויבים ותהרג את כולם, איש מהם לא נשאר…

(563)

ו. תנורה של חוה אמנו בגזר    🔗

בתל גזר חצובה מנהרה עמוקה, היורדת במעמקי האדמה, באורך כ־70 מטר. התושבים חצבוה בתקופה קדומה מאד, להגיע אל מקור המים לצרכיהם, ביחוד בשעה שעירם היתה נתונה במצור.

לפי האגדה הערבית, דומה מנהרה זו לתנור לאפית לחם, והיא מספרת, כי אין זה אלא תנורה של חוה אמנו, שבו אפתה את ככרות הלחם, להשביע את בעלה אדם הראשון.

בימי נוח הצדיק, כאשר פרצו מעינות התהום ומימיהם התפשטו על פני העולם יצא זרם מים כבירים גם מתנורה של חוה אמנו.

(564)

המערה המלאכותית בתל גזר המכונה ‘תנורה של חוה אמנו’

ז. הכפר אַבּו־שוּשה – על שום מה?    🔗

במורד התל של גזר הקדומה, מערבה, כפר ערבי בשם אַבּוּ־שוּשה. בשם “שושה” קוראים הערבים לציצית השער הגדלה בקדקדו של הערבי ואין הוא גוזז אותה. לדבריהם, ביום תחית המתים ימשוך המלאך גבריאל בציצית זו ויעורר את המת לחיי הנצח. אוי לו לאדם שקדקדו יהיה קרוח ולא תהיה לו ציצית זו על ראשו, באותו היום הגדול!

ועל שום מה זכה כפר בשם אַבו־שושה – אבי ציצית השער?

היה היה דרויש קדוש ולו ציצית שער יפה ולפיכך קראו לו הערבים – אבו שושה. פעם, בשנת בצורת, באו אליו חסידיו הרבים ובקשוהו שיערוך תפילה אל אללה ולבקשו להוריד גשמים. הדרויש התפלל, אולם תפילתו לא הועילה. כעסו עליו מאמיניו. אז פנה הדרויש אל אללה שנית ויאמר: אללה הרחמן והרחום! הנני מסכים לטבוע במים למענך – אולם באותם המים שתוריד מן השמים!

אך גמר את דבריו, התקדרו השמים בעבים וגשם חזק ניתך ארצה. מי־הגשמים נקוו במקום אחד והדרויש התחיל לצלול בהם כשציציתו מרחפת על פני המים וכל הקהל צועק: יא אבו־שושה! יא אבו־שושה! תודות לך יש לנו גשם נדבות, תודות לך תהיה לנו שנת ברכות!

אחרי דורות באו ערבים מהדרום והקימו כפר במקום הזה ולא ידעו מה שם לקרוא לו. עד שבא אחד הזקנים וספר את המעשה שקרה פה ואז החליטו לקרוא לכפרם אבו־שושה, עד היום הזה⁹.

(565)

ח. הכפר קבּאבּ בימי שלמה המלך    🔗

בסביבות רמלה על הכביש הישן העולה אל ירושלים שכן כפר ערבי בשם: קבּאבּ. בימינו ישוב עברי חדש בשם משמר־אילון, כי הוא משקיף על פני עמק אילון – שדה הקרב הידוע של יהושע בן נון. בקרבת משמר אילון מתרומם התל של גזר המפורסמת. העיר שניתנה כנדוניה של פרעה מלך מצרים לשלמה המלך שנשא את בתו לאשה. כמסופר בספר מלכים: “פרעה מלך מצרים עלה וילכד את גזר… ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה”.

אגדה ערבית מספרת, שבימי שלמה המלך היה במקום הכפר קבּאבּ ישוב גדול ועשיר, מוקף שדות פורים. שלמה הטיל על המקום הזה, כעל שאר הישובים, מס על כל תושב שיש לו יותר משלושים בקר וארבעים כבשים או עזים. אולם התושבים היו רעים ורמאים ואמרו להשמט מתשלום המס הזה לאוצר המלוכה: הם חילקו את רכושם בין כל בני ביתם וגם בין עבדיהם ושפחותיהם מבלי אשר אלה יהנו ממנו. באופן שלכל תושב היה פחות משלושים בקר וארבעים כבשים או עזים…

בהודע לגובי המסים דבר התרמית של התושבים, שילח בהם שלמה המלך עדת זאבים טורפים. הם התפרצו אליהם ומתוך פיהם נפלטו להבות אש ששרפו את השדות יחד עם הבתים וכל הישוב הפורח הפך לגלי אפר, עדות לתושביו הרמאים. ושמו הקדום של ישובם נמחה כליל…

(566)

ט. מצריפין הובא העומר לירושלים    🔗

“ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? – שמביאים ממנה העומר והבכורים”

בקרבת העיר רמלה, מערבה בצד הכביש אל תל־אביב, הישוב החדש צריפין, בצד ע"י הכפר בשם צרפנד. תבואתה של צריפין או כשמה המלא גגות־צריפין, היתה משובחת מאד והיתה בשלה לפני התבואה בהרים.

מנהג היה בישראל להביא עומר אל בית־המקדש, לפי ציווי התורה: “כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני אדוני לרצונכם”…

חכמים אמרו: “מצות העומר להביא מן הקרוב. ולא ביכר הקרוב לירושלים מביאין אותו מכל מקום. מעשה שבא העומר מגגות־צריפין (צריפים)”.

מאין ידעו להביא את העומר מגגות־צריפין? – פעם הגיע זמן הנפת העומר בבית־המקדש ותבואת ירושלים טרם בכרה, ולא ידעו מאין להביאו, והכריזו הכהנים ברבים: מהיכן להביא העומר? –

ויבא אילם אחד אל חצר בית־המקדש ויעמד לפני הכהנים ויתן ידו האחת על איזה גג וידו האחת על צריף. ולא ידעו למה מתכוון בעל מום זה. עד שבא פתחיה ממשרתי בית־המקדש ושאל: היש מקום בארץ ששמו צריפין־גגות או גגות־צריפין?

בדקו ומצאו שיש מקום בשם גגות־צריפין. הלכו והביאו משם את העומר לבית־המקדש באותה שנה.

(567)

י. כיצד הובא העומר אל בית־המקדש?    🔗

“מצות העומר לבוא מן הקמה”

כיצד היו מכינים את העומר בשדה, מכשירים אותו ומניפים אותו בבית המקדש “ביום הנף”, כפי שקראוהו הקדמונים.

שלוחי בית־הדין אשר בירושלים היו יוצאים מערב יום־טוב פסח, באים אל שדה התבואה, הקמה, כורכים יחד אלומות עומר כשהן מחוברות לקרקע: “ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שהיא נוח לקצור”, ומתכוננים לקצור את האלומות הכרוכות עם בוא החשכה ומכינים קופות, כעין סלים, לשמור בהן את אלומות העומר ולהביאן אל ירושלים.

"וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם, כדי שיהיה נקצר בעסק רב.

כיון שחשכה אומר להם (הקוצר): בא השמש? – אומרים: הן!

בא השמש? – אומרים הן!

מגל זה? – אומרים הן!

מגל זה? – אומרים הן!

קופה זו? – אומרים הן!

קופה זו? – אומרים הן!

אקצור? – והם אומרים לו: קצור!

אקצור? – והם אומרים לו: קצור!

שלוש פעמים על כל דבר ודבר. והם אומרים לו: הן! הן!

קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה (לחצר בית־המקדש). היו מהבהבין אותו באור (באש)… נתנוהו לאבוב ו(צינור ברזל גדול), ואבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולו. שטחוהו (את העומר) בעזרה והרוח מנשבת בו.

נתנוהו בריחיים של גרוסות והוציאו ממנו עשרון, שהוא מנופה בשלוש עשרות נפות"…

“משחרב בית־המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי, שיהא יום הנף כולו אסור”.

(568)

 

46. לוד וסביבתה    🔗

א. הישיבה הגדולה בלוד    🔗

“מן המשנה – זו לוד שהיתה משנה לירושלים”

בין חכמיה המפורסמים בלוד היה רבי אליעזר בן הורקנוס או רבי אליעזר הגדול. בית־מדרשו הגדול בלוד היה ידוע בשם: מתיבתא רבה – הישיבה הגדולה. בה היתה אבן שעליה היה רבי אליעזר נוהג לשבת ולהרביץ תורתו לפני תלמידיו הרבים. פעם נכנס אל הישיבה רבי יהושע והתחיל נושק את האבן ואומר: “האבן הזאת דומה להר סיני. וזה שישב עליה דומה לארון הברית”.

(569)

ב. מה הוחלט בעליה אחת בלוד?    🔗

בלוד התפרסמה עליה אחת בשם: בית־נתזה, יש וקוראים לה: בית אריס או עריס.

רבותינו מספרים: "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד.

נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? –

נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול!

נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול!

נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

(570)

ג. עקיבא על באר אחת בלוד    🔗

בסביבות לוד בארות עתיקות ימים. הבאר העתיקה ניכרת לפי אבני החוליה הנתונה על פיה. בה חריצים שנתהוו במהלך הדורות ע"י שחיקת חבלי הדליים אשר נגררו עליה. החבל הרך במהלך מאות בשנים שחק את האבן הקשה ועשה את החריץ בה. ככל שהבאר עתיקה יותר, כן עמוקים החריצים שבחוליתה.

מסופר על רבי עקיבא שהיה מתגורר בסביבה של לוד, וביקש ללמוד תורה: "הלך לו וישב על באר אחת בלוד וראה חוליית הבאר חקוקה.

אמר: מי חקק את החוליה הזאת? – אמרו לו: החבל!

אמר להם: ויכול הוא? – אמרו לו: הן! מפני שהוא תדיר עליה.

ואמרו לו: ולכך אתה תמה מים שחקו אבנים, שנאמר (בספר איוב): אבנים שחקו מים!

אמר (רבי עקיבא): וכי לבי קשה מהאבן (של חולית הבאר) אלך ואלמוד פרשה אחת מן התורה

הלך לו לבית־הספר והתחיל קורא בלוח הוא ובנו. למד מקרא ותרגום, ומדרש הלכות, ואגדות שיחין (שיחות), משלים, הכל למד"…

(571)

מראה לוד – העיר העתיקה

תמונה משנת 1880 בקירוב.

ד. בנות לוד הצדקניות    🔗

בימי קדם עלתה מלוד דרך אל ירושלים, באיזור הררי במרחק כ־50 ק"מ ובעליה של 800 מ' בקירוב. ההליכה היא מאומצת מאד, במשך יום ארוך, מלפני הזריחה ועד אחרי שקיעת השמש, בקירוב 12–14 שעות.

בנות לוד היו צדקניות וחסידות גדולות. האגדה מספרת עליהן, שהיו לשות עיסתן, עולות אל ירושלים, מתפללות בבית־המקדש ויורדות אל עירן עד שלא החמיצה עיסתן!

(572)

ה. באיזה דרך נלך ללוד?    🔗

“כל זמן שאדם מרבה שיחה עם אשה, גורם רעה לעצמו, ובוטל מדבר תורה, וסופו – יורש גיהנום”.

בתקופת המשנה והתלמוד היתה לוד חשובה וגדולה – עיר ואם בישראל. בה היו גם בתי־מדרש ובהם חכמים מפורסמים, אליהם נהרו תלמידים מכל הארץ.

גם יוסי הגלילי יצא ממקומו בהרי הגליל בצפון, ללכת אל לוד בדרום. בדרך פגש בברוריה אשתו של רבי מאיר.

“אמר לה: באיזה דרך נלך ללוד?” –

אמרה לו: גלילי שוטה! לא כך אמרו חכמים: אל תרבה שיחה עם האשה? – היה לך לומר: “באיזה ללוד?”

(573)

ו. גבורתם של בני לוד    🔗

“עשרה חלקים של גבורה בעולם, תשעה ביהודה ואחד בכל העולם”.

מעשה במטרונה אחת, בתו של קיסר, שנהרגה ולא נודע מי הרגה. אמרו הגויים: מי עשה המעשה הזה? – בודאי ישראל שהם אויבים לקיסר. גזרו על כל ישראל, הריגה.

כיון שראו כך, היו במדינת ללוד שני אחים שנתקנאו להקדוש־ברוך־הוא ואמרו: מוטב שניהרג אנו ונציל את ישראל – הלכו ומסרו עצמם על קדושת־שמו של הקדוש־ברוך־הוא ונתנו עצמם לטביחה.

באו אל הגויים ואמרו: למה גזרתם על כל ישראל? – אנחנו עשינו את המעשה הזה והרגנו אותה.

כיון ששמעו כך בטלו הגזרה מישראל, ותפסו את שני האחים הללו. מה עשו להן? – היו לוחצים אותם בכל יום וחותכים מהם אבר אבר, כדי שתטרף נשמתם… לפיכך אמרו: הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם!

(574)

ז. דיוקנם של הרוגי לוד    🔗

אגדה מאוחרת מתארת את משיח ישראל היושב בגן עדן, בהיכל נוגה, ובו תלויה פרוכת ולפנים ממנה נמצאים דיוקנים (צורות) של הרוגי לוד, שמסרו את נפשם על קידוש השם יתברך. וכה דברי האגדה: "ושם באותו היכל ולפנים פתח פתוחה לשם. ושם מן הפרוכת ופנים, כל דיוקני הרוגי לוד ועשרה הרוגי מלכות.

קם המשיח ונכנס לשם ורואה אותם הדיוקנים ונושא קולו ושואג כארי. וכל הגן וכל הצדיקים מזועזעים והעמוד אשר באמצע הגן מזדעזע ועולה ויורד… והרקיע סובב, והקול נשמע במרומים, והקדוש־ברוך־הוא מוריד שתי דמעות…

והאבות נכנסין כולם בפתח שער הקדים אשר בהיכל ההוא. ושם רואים כל מעלות הצדיקים של לוד… ועולים אצל מלך מלכי המלכים, הקדוש־ברוך־הוא".

(575)

ח. מעשה בעיבּור שנה בלוד    🔗

רבותינו מספרים: "מעשה בעשרים וארבע קריות של בית רבי, שנכנסו לעבר שנה בלוד ונכנסה בהן עין רע, ומתו כולם בפרק אחד.

מאותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל…

ומפני מה אין מעברין בה (בלוד)? –

שהן גסי רוח ומעוטי תורה".

(576)

ט. מה קרה במעבר לוד?    🔗

רבותינו מספרים על צרות וגזרות שבאו על ישראל בימי שלטון הרומאים, ומוסיפים: "ושרף אפוסטומוס את התורה (בשבעה עשר בתמוז).

רב אחא אמר: במעברתא דלוד".

יוסף בן מתתיהו (פלביוס), מספר על המצב בסביבות בית־חורון הנמצאת מזרחה מלוד, בימי מרד היהודים ברומאים, ועל המבוכה הרבה בתושביהן. “ומושל רומאי שלח אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים, ואחד מאנשי צבאו מצא את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרא אותו והשליכהו על האש, מכל העברים חרדו היהודים, כאילו היתה כל ארצם לנגדם כמאכולת אש”.

(577)

י. המערה הנפלאה בקרבת לוד    🔗

“ויסדתיך בספירים ושמתי כדכוד שמשותיך”

בסביבת ללוד היתה מערה, שהתפרסמה באגדה העברית. אין ידוע מקומה הנכון. אולי היא המערה הנמצאת בדרך מלוד אל מודיעים – מולדת החשמונאים.

האגדה מספרת "רבי יהושע בן לוי היה עומד עם אליהו בהר הכרמל. אמר לו: אין אתה מראה לי אילו אבני כדכוד כיצד הן – אמרו לו: הן!

והראה לו על ידי נס.

מעשה בספינה אחת שפירשה בים הגדול, אחזה נחשול והיתה נטרפת בים. והיה בה נער אחד עברי, נגלה עליו אבא אליהו, אמר לנער: אם אתה עושה שליחותי, אני ממלט לאניה זו בזכות. אמר לו: הן!

אמר לו: לך והראה לרבי יהושע בן לוי אילו אבני כדכוד. והוא יושב במדינה הגדולה בלוד, ואל תראה לו אותם שם, אלא הוליכוהו למערה של לוד ושם תראה לו אותן.

הלך הנער ואמר לרבי יהושע בן לוי: בוא אחרי.

כיון שהוליכוהו למערה והראה אותן לו, מיד הבהיקה כל לוד מאורן".

(578)

יא. שיחת חכמים במערת לוד    🔗

מעשה בשני חכמים שהיו מהלכים בדרך: "נשתמטו מן החבורה ונכנסו למערה של לוד מפני תוקף חום השמש.

אמר רבי אבא: נעטר מערה זו בדברי תורה!…

עד שהיו יושבים שמעו קולו של רבי שמעון…

כשנתקרב למערה יצאו לקראתו.

אמר רבי שמעון: מכותלי המערה ראיתי, שהשכינה כאן!

אמר רבי שמעון: במה עסקתם? –

אמר רבי אבא: באהבתה של כנסת ישראל אל הקדוש־ברוך־הוא, נשמות הצדיקים של מטה מעוררות אותה"…

(579)

יב. גורלו של בן סטדא בלוד    🔗

רבותינו בימי קדם מספרים על אדם אחד בשם בן סטדא, שהיה בלוד ונידון לסקילה. הוא הובא אל בית שבו היו שני חדרים, פנימי וחיצון, להודיע לו את גזר דינו.

רבותינו מספרים: “כיצד מסורין לו? – שני תלמידי חכמים בבית הפנימי והוא יושב בבית החיצון ומדליקין לו את הנר, כדי שיהיו רואין אותו ושומעין את קולו. וכן עשו לבן סטרא. נימנו עליו שני תלמידי חכמים – וסקלוהו”…

בשיחת חכמים על “המסרט על בשרו”, אדם הסורט וחותך בבשרו צורת אותיות, מזכיר אחד את בן סטדא זה: "הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשר! המפרש מבאר: “שלא היה יכול להוציאן כתובים, שהיו החרטומין בודקין כל היוצאים שלא יוציאו כשפים ללמדם לבני מדינה אחרת… ומסר נפשו על הדבר”.

(580)

יג. אחריתו של דג’אל בשער לוד    🔗

האגדה הערבית מספרת על דג’אל, שיופיע באחרית הימים לפני בואו של גואל העולם הזה. דג’אל זה שוכן על אי בודד ונידח בלב ים רחוק. אנשים מעטים באו אליו ודיברו עמו. האגדה מספרת שהוא יבוא אל הארץ, ארבעים יום לפני בוא הגואל ובשער לוד תתחולל מלחמה ביניהם וידו של הגואל תהיה על העליונה.

המסורת המסלמית מספרת על הח’אליף המפורסם עומר בן ח’טאבּ, אמיר המאמינים, שבא אל הארץ בימי כיבושה על־ידי הערבים, במאה השביעית לסה"נ. לפני שכבש את ירושלים אמר אליו איש מן היהודים: "הוי אמיר המאמינים! אל תחזור אל ארצך עד שיכבוש אללה לך את ירושלים.

כאשר נכבשה לו, קרא עומר לאותו יהודי ושאל על הדג’אל… אמר לו היהודי: ומה שאלתך על אודותיו, הו אמיר המאמינים? – והלא אתם, עדת הערבים, תהרגוהו, עשר אמות בקירוב משערה של לוד".

(581)

יד. בין העיר לוד והכפר אונו    🔗

"ובני אלפעל עבר ומשעם ושמר הוא בנה את אונו ואת לוד ובנותיה'

מערבה מלוד, לצד תל־אביב, משתרעת בקעת אונו הפוריה, בה שוכנת אונו הנקראת בשמה הקדום.

אונו היתה בימי קדם ישוב חשוב, לפי מסורת אחת היתה מוקפת חומה כבר בימי יהושע בן נון. היא היתה מיושבת יהודים וביניהם גם חכמים מפורסמים. מסופר על רבי חייא ורבי חזקיהו שהיו יושבים בצלי האילנות בשדות אונו, לומדים תורה ואליהו הנביא התגלה אליהם.

סביבתה של אונו היתה פוריה מאד. מלבד שדות תבואה, גדלו בה גם תאנים משובחות. רבי יעקב בן דוסתאי מספר: מלוד לאונו – שלשה מילין. פעם אחת קדמתי בנשף, והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים".

(582)

טו. בדרך מירושלים אל לוד    🔗

מירושלים אל לוד יורדת דרך קדומה ששרידיה נשארו עד ימינו. אורכה בקירוב כ־50 ק"מ ובמשך יום אחד אפשר לעבור בה.

בדרך זו עלו חיילות הרומאים לדכא את מרד היהודים בירושלים ולהחריבה. בדרך זו הובלו השבויים היהודים אל קיסריה – בירת הרומאים בארץ.

האגדה מספרת על מרים בת ביתוס, שהיתה אשתו של כהן גדול והיתה ענוגה מאד. פעם יצאה מביתה אל בית־המקדש “והוציאו לא טפטיות (שטיחים) מפתח ביתה עד פתח בית־המקדש, כדי שלא יתיחפו רגליה”…

אחרי שהרומאים החריבו את המקדש הובילו לגולה גם את מרים אשת הכהן הגדול. רבי אלעזר בן רבי צדוק מספר: “ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו מריצין לה מירושלים ועד לוד”.

וקראתי עליה הפסוק הזה (מהתורה): “הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ”…

מסופר על זקני ירושלים שישבו והתאבלו על החורבן וחגרו שקים והעלו עפר על ראשם לאות צער.

“מה עשו להם (הרומאים)? – קשרו שערן בזנבי סוסיהם והיו מריצין אותם מירושלים ועד לוד”…

(583)

טז. מאין בא נחום איש גמזו?    🔗

במזרחה של לוד שוכן כפר בשם גמזו. הערבים קראו לו ג’מזו. התפרסמה במלחמה אחת בימי אחז מלך יהודה, כמו שמסופר בספר דברי־הימים: “ופלשתים פשטו בערי השפלה… וילכדו… ואת גמזו ואת בנותיה וישבו שם”…

בתקופה יותר מאוחרת בהיות לוד עיר ואם בישראל, היתה גמזו עיירה יהודית, בה חי החכם הנקרא על שמה רבי נחום איש גמזו, והתפרסם באגדה הקדומה. האגדה קוראת לו נחום איש גם־זו, כי על כל דבר שהיה קורה לו, טוב או רע, היה אומר: גם זו לטובה…

רבותינו מספרים: “אמרו עליו, על נחום איש גמזו שהיה סומא בשתי עיניו, גידם בשתי ידיו, קיטע בשתי רגליו וכל גופו מלא שחין. והיתה מטתו מונחת על ארבעה ספלים של מים, כדי שלא יעלו עליו נמלים”…

ועל הכל היה אומר גם זו לטובה…

(584)

יז. האחים הגבורים מכפר־חרובא    🔗

בסביבה של גמזו, מזרחה, כפר קטן שם חרובה. נקרא על שם עצי החרוב המצויים בארץ. אולי פה מקומה של כפר חרובא (כפר־חריבה), שממנו באו שני אחים גיבורים. הם השתתפו במרד בר־כוכבא נגד הרומאים בימי אדריאנוס הקיסר, בשנת 132 לסה"נ.

בצאת האחים למלחמה קרא אליהם זקן אחד: בוראכם יעזרכם!

ולמראה מותם קראו עליהם את דברי תהלים: “אלהים זנחתנו!” ואת דברי משה רבנו: “איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם”.

בהודע לאדריאנוס קיסר על מותם של האחים הגבורים, שלח איש להביא אליו את גופותיהם ומצא נחש כרוך על צואריהם.

אמר אדריאנוס: “אילו לא קטל אותם אלוהיהם, מי היה יכול לקטול אותם”?!

(585)

יח. עין־טב – מקום קידוש החודש    🔗

עין־טב היתה עיירה קטנה בסביבתה של לוד. היא רשומה גם במפת מידבא, מהמאה הששית לסה"נ. אין ידוע מקומה. אולי בכפר הקטן דהריה, הסמוך לבן־שמן.

החכמים בעין־טב היו מקדשים את החודש לפי עדים שבאו להעיד על ראות הירח בהופעות. "רבי חנינה הלך לעין טב להמנות על החודש. והיה האויר מעונן. אמר: עתה יאמרו "מה כבד אוירו של זקן זה!

הקדיח לו הקב"ה את הענן ככברה, ונראה הירח מתוכו!"

מסופר על רבי הושעיה כשהיה מקבל עדים בעין־טב, היה אומר להם: הוו יודעים כמה עדות יוצא מפיכם"…

רבותינו מספרים על רבי יהודה הנשיא שאמר לרבי חייא: “לך לעין טב וקדש את החודש. ושלח לו סימן: דוד מלך ישראל חי וקיים”!

סימן זה ניתן מפני גזרות הרומאים.

רב אחד מספר: “ונוהגין לומר: ‘דוד מלך ישראל חי וקיים’, שמלכותו נמשל(ה) להתחדש כמותה, וכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקדוש־ברוך־הוא”…

(586)

 

47. יפו וימה    🔗

א. יפו – על שום מה?    🔗

יפו היא מהערים הקדומות בעולם. לפי אגדה עתיקה נקראה על שמו של יפת בן נוח הצדיק, שבנה אותה לראשונה, בצאתו מהתיבה אחרי המבול הגדול.

האגדה גם מספרת, שקברו של נוח הצדיק היה באחד הסלעים הזרועים אל מול נמלה של יפו הקדומה.

האגדה היוונית מספרת שהעיר יפו, ביוונית יופה נוסדה ע"י המלך הקדמון קופ’יאס והוא קראה לה: י’ופה, כשם אשתו האהובה, בתם היתה אנדרומדה היפהפיה (להלן).

(587)

ב. עד יפו ישית בגאון גליך    🔗

רבותינו מספרים על דורות מפורסמים בתולדות האדם על פני האדמה: דור ראשון היה דור אנוש – בו הופיע אדם הראשון, ובנו שת ונכדו אנוש. אחריו היה דור הפלגה, שבו בלל ה' את שפת כל הארץ והעמים נפלגו לפי לשונותיהם, ובדור זו נולד לעבר, נינו של שם, פלג: “כי בימיו נפלגה הארץ”.

מראה יפו ונמלה מצד הים

תמונה משנת 1726

לפי דברי הקדמונים: שתי פעמים עלה אוקינוס והציף את העולם.

אחת – בדור אנוש, ואחת – בדור הפלגה.

עד היכן עלה בראשונה – ועד היכן עלה בשניה?

בראשונה עלה – עד כיפי ברבריאה (זהו המיצר הנקרא עכשיו גברלטר בין יבשות אפריקה ואירופה), ובשניה עד עכו ועד יפו ועמד שם לעולם.

רמז לעלית האוקינוס בשניה מצאו בדברי איוב המתאר את הים ואת חופיו: “ואשים בריח ודלתים, ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך”.

חכמי התלמוד דורשים ואומרים כי המלה “פה” הראשונה, בדברי איוב, היא רמז ל"עכו" ו"פה" השניה היא יפו, שתיהן שוכנות על חוף הים הגדול.

“עד פה 'פה’ – עד עכו תבוא ולא תוסיף, 'ופה’ – ביפו ישית בגאון גליך”! ¹⁰

(588)

ג. יונה הנביא בנמל יפו    🔗

יונה הנביא היה בן העיירה גת־חפר, בגליל התחתון. בימינו הכפר הערבי משהד, בצד הכביש בין נצרת וטבריה. בו מראים את קברו של יונה הנביא, הנקרא בערבית: א־נבּי יונס,וידוע בחיי עולי־הרגל בדורות קודמים. עיר מולדתו של יונה הנביא היתה בגבול שבט זבולון ואשר. רבותינו מספרים על הוריו של יונה: “אמו – מאשר, ואביו – מזבולון”.

יונה הנביא ברח מפני אדוני, כי לא רצה לצאת בשליחותו לשאת את נבואתו של נינוה, העיר הגדולה אשר באשור. הוא החליט להמלט אל תרשיש, שהיתה מעבר לים רחוקה מהארץ. בספר יונה מסופר: “ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וירד יפו, וימצא אניה באה תרשיש, ויתן שכרה וירד בה”… בהיותו בים התחוללה סערה גדולה. ואחרי שהטילו את יונה הימה “וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה, ויהי יונה במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות”… אחרי תפילתו, ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה"…

רבותינו מספרים על השכר הגדול ששילם יונה בעד נסיעתו: “שכרה של ספינה היה ד' אלפים דינרי זהב”. “לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים”:.

רבי מאיר אומר: מרגלית היתה תלויה במעיו של דג, ומאירה ליונה כשמש זאת, וראה יונה כל מה שבימים ובתהומות… והראו שבילי ים־סוף, שעברו בני ישראל… וראה שם אבן־שתיה קבועה בתהומות…

"יונה בן אמתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה (בבית המקדש), ושרת(ה) עליו רוח־הקודש. ללמדך שאין רוח־הקודש שורה אלא על לב שמח.

(589)

יונה הנביא מושלך מהאניה והדג בולע אותו

הדג מתקרב אל החוף ומקיא את יונה אל היבשה. משמאל: יונה יושב בצל הקיקיון.

התמונה משנת 200 בקירוב. מצויירת על קיר מערת־קברים קאליקטוס ברומא.

ד. יקבי שלמה המלך ביפו    🔗

זכריה הנביא מתאר את התפשטותה של ירושלים באחרית הימים ומספר שהיא תשתרע: “ומגדל חננאל עד יקבי המלך וישבה ירושלים לבטח”.

התרגום הארמי מתרגם: “יקבי המלך” – שיחי מלכא, היינו חפירות המלך.

חכמם דרשו על יקבי המלך:

"רבי ברכיה אמר: עד אוקיינוס.

רבי זכאי רבה אמר: עד שיחיה דיפוי.

ולא פליגי: מאן דאמר – עד אוקיינוס – יקבים שיקבם מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא;

ומאן דאמר עד שיחיה דיפו – יקבים שיקבם המלך שלמה".

(590)

ה. כיצד נכבשה יפו ע"י המצרים הקדמונים?    🔗

לפני דורות רבים, בטרם בוא ישראל לארץ, מלך בארץ מצרים מלך אדיר ושמו תחותימס השלישי, שחי בשנות 1447–1501 לפני סה"נ. הוא נסה פעמים אחדות לכבוש את יפו, אולם לא יכול לה. באחד הימים בא שר־צבא לפני המלך והבטיח לו שיכבוש את יפו אם רק יתן לו את שרביטו וירשה לו להשתמש בתכסיסיו.

שר־הצבא קיבל מאת המלך את שרביטו והוא החביאו בין חפציו והכין פעמיו ללכת אל “המושל הארור של יפו”. לפני לכתו הכין חמש מאות כדים גדולים. במאתים מהם הטמין מאתים אנשי־צבא חמושים וביתרם החביא חבלים ומוטות לצרכי המלחמה. האנשים סתמו את פיות הכדים ונשאו אותם אל סביבות יפו. שר־הצבא בלוית רוכבים מעטים באו אל מושל יפו שקבלם יפה וגם ערך לכבודם ארוחה שמנה. כאשר השתכר המושל, ספר לו שר־הצבא המצרי שהוא ורוכביו המעטים ברחו מצבא מצרים וגם שללו ממנו שלל רב הטמון בכדים שהביאם אתו בקרבת העיר, ולא זו בלבד אלא גם הצליח לגנוב את שרביט המלך.

כשראה מושל יפו את השרביט, האמין לדברי שר־הצבא ולא הזהיר את אנשיו לשמור על העיר מפני האורחים. המושל הסכים גם לדברי שר־הצבא להכניס את חמש מאות הכדים עם השלל אל העיר פנימה. אחרי שגמרו להכניס את הכדים אל פנים יפו, קם שר־הצבא ואמר למושל: הנה לפניך, הו אתה המנוצח, השרביט של מלך מצרים בעל עיני האריה האדיר אשר אביו האל אמון נתן לו חוזק ועוז!

ובדברו כך הרים שר־הצבא את השרביט והכה בו את המשל ברקותיו והוא נפל ארצה מת. מיד יצא שר־הצבא אל אנשיו וציוה עליהם לפתוח מהר את הכדים. ומתוכם קפצו מאתים אנשי־הצבא ותפסו את משמר העיר וקשרו אותם בחבלים ובמוטות אשר היו אתם, וכך נכבשה לפניהם יפו הבצורה…

אחרי הדברים האלה שלח שר־הצבא אל מלך מצרים לאמר: שמח בחלקך! האל אמון אביך הטוב נתן לך את יפו ואת אנשיה ועכשיו שלח אנשים לקחת אותם בשבי, ותמלא את מקדש אביך אמון, מלך האלים, עבדים ושפחות אשר ישתחוו לרגליך לעולם ועד!

תאור מפורט של המלחמה הזאת מובא על גליון גומא בכתב ההיראטי הקדום שנמצא בארץ מצרים והוא מוצג במוזיאון הבריטי, בלונדון.

(591)

ו. ימה של יפו לצדיקים    🔗

“כי שפע ימים יינקו”

האגדה מספרת: “ימה של יפו גנוז לצדיקים לעתיד לבוא. מנין אתה אומר? – שכל הספינות שאובדות בים הגדול, וצרורות של כסף ושל זהב ואבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה; שהים הגדול מקיאם לימה של יפו שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא”.

המקובל המפורסם רבי אברהם אזולאי, שחי בארץ בראשית המאה השבע־עשרה, מספר על הופעת מלך המשיח בארץ־ישראל, והעושר הרב שיביא ליהודים: "הנה השם יתברך, יתן אליכם ממון בלי שעור, כי כל כסף וזהב, אבנים טובות מרגליות הנבעים בכל ים מן הימים, הנה אותו הים מושבע להביא אותו הכל אל ים יפו. כי כל מה שנטבע מששת ימי בראשית עד זמן שלמה המלך, עליו השלום, הכל הקיא ים יפו אל שלמה המלך, עליו השלום, ומשם נתעשר…

ומן אותו עת שמת שלמה המלך, עליו השלום, עד עתה שהוא זמן קיבוץ גלויות, הכל יבוא לעתיד אל ים יפו. והוא יקיא אותם על היבשה ומלך המשיח יחלק לכל צדיק וצדיק לפי חלקו הראוי לו"…¹¹

(592)

ז. הנס בדלתות המקדש בנמל יפו    🔗

“ניקנור נעשו נסים לדלתותיו, ומזכירים אותו לשבח”

באלכסנדריה אשר במצרים חי עשיר יהודי וניקנור שמו. שמע ניקנור על בנין המקדש והכין גם הוא שתי דלתות יקרות לשער קדש־הקדשים. כל דלת עשויה נחושת ומשובצת לוחות כסף וזהב – מעשה אמנים. גובה הדלת חמשים אמה ורחבן יחד – ארבעים. ומשקלן היה רב עד כי רק עשרים איש היו יכולים להסב אותן על ציריהן.

שמו את הדלתות על הספינה להובילן מאלכסנדריה אל נמל יפו להעלותן לירושלים, וניקנור בעצמו מלוה את מתנתו היקרה, כאשר שטה הספינה בלב הים, קמה סערה גדולה, והספינה עמדה להשבר וכמעטי ירדה תהומות מכובד משאה. ויראו האנשים כי הסכנה קרובה ויקחו דלת אחת וישליכו אותה הימה להקל את משא הספינה. אולם הסערה התגברה יותר ויאמרו להטיל גם את הדלת השנית הימה ולהציל את נפשותיהם. אז קם ניקנור ויחבק את הדלת ויאמר בצער: אנשי! אם תטילו גם דלת זו הימה חיי אינם חיים, הטילו גם אותי עמה!

אחרי הדברים האלה שככה הסערה והים עמד מזעפו.

הספינה עשתה דרכה בשקט על פני הים ותתקרב לאט אל חוף יפו. וניקנור היה כל הזמן בוכה ומתאבל על הדלת אשר צללה ואיננה. אולם כאשר התקרבו אל נמל יפו התרחש נס: מבין משברי הים וגליו התחיל לבעבע דבר־מה, ופתאום נראתה הדלת האבודה, אשר התקרבה לאטה על־ידי הגלים שנשאוה ועלתה אל הנמל, יחד עם הדלת בספינה. בגיל ושמחה לקחו את הדלתות ויעלו אותן לירושלים ויציבו אותן בשער המקדש אשר נקרא מאז – שער ניקנור.¹²

(593)

ח. “ללכת אל יפו”    🔗

בימי־הביניים היתה הנסיעה אל חופי הארץ בחזקת סכנה, מחמת שודדי הים שתקפו את הספינות ובזזו את נוסעיהן. גם הגישה אל נמלי הארץ, וביחוד אל יפו, היתה קשה מאד מחמת הסלעים הרבים המזדקרים אל מול נמלה. ספינות רבות טבעו בסערות ים התיכון וספניהן יחד עם נוסעיהן ירדו תהומה.

בקרב ההולנדים, יורדי ים מפורסמים בימי־הביניים, היתה רווחת המימרה: “ללכת אל יפו”¹³, כשנתכוונו לנסיעה רחוקה וקשה, שספק אם יחזרו ממנה..

(594)

ט. סלע אנדרומידה היפהפיה    🔗

לפני חופה של העיר יפו מזדקרים מעל פני הים סלעים גדולים (ר' תמונה) אחד מהם נקרא על שמה של אנדרומידה היפהפיה המפורסמת באגדה היונית.

בימי קדם חי בימה של יפו דג איום שהיה מפיל את חתיתו על יורדי הים בני יפו. הוא גרם לסערות חזקות, לטביעת אניות ולאבדנם של יורדי־ים רבים. אולם באותה שנה, שהיו מגישים לדג זה קרבן אדם, את הבת היפה ביותר בבנות יפו, היה מתרצה, משכך את סערת הים ומגן על יורדי האניות והספינות.

פעם הוציאו את אנדרומידה היפה אל אחד מסלעי החוף וקשרו אותה בשלשלות ברזל והפקירו אותה לדג – שר הים. כאשר התקרב אליה לבלוע את מנחתו, הופיע הגבור פרסיוס אוהבה, רכוב על סוס אדיר בעל־כנפים, והרג בקלשון אשר בידו את הדג הזה וניתק את שלשלות אנדרומידה והצילה.

במשך דורות רבים הראו על אחד מסלעי יפו את שרידי השלשלות האלו. פעם מצאו גם צלע אחת מצלעי הדג הזה ואורכה – 40 רגל. הם הביאו אותה אל רומא ותהי לפלא בעיני כל הרואה אותה…

(595)

סלע אנדרומדה בימה של יפו

יש סוברים למצוא בשמות היוונים באגדה זו מוצא עברי, פרסיאוס היווני מצילה של אנדרומידה מזכיר את פרש העברי, כפיאוס אביה של אנדרומידה, מזכיר את המלה כף – סלע, ואמה היתה כסיופיאה – כסף.

הראשון המספר את האגדה על אנדרומידה הוא הנוסע היווני סקליאקס, שעבר בחופי ים התיכון במאה הרביעית לפני סה"נ.

פליניוס הרומאי מספר במאה הראשונה לסה"נ, על הצלע של הדג שהובאה לרומא וכן על יפו: “ולפניה נמצא סלע ועליו מראים סימנים שנעשו ע”י שלשלאות שבהן היתה אנדרומידה כבולה אליו. פה (ביפו) רווח הפולחן לאלילה האגדתית הנקראת קיטוס".

קיטוס הוא השם היווני של אותו דג איום, שאמר לבלוע את אנדרומידה בימה של יפו. קיטוס זה נזכר גם בתרגום היווני של המקרא, תרגום השבעים ומובא במקום “דג” בספור על יונה בימה של יפו: “וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה, ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות”.

(596)

פרסיוס הגבור מציל את אנדרומדה היפהפיה

תבליט עשוי שייש מוצג במוזיאון בפיטולינו, רומא.

י. סלע אדם הראשון בים יפו    🔗

בחופו של ים יפו, אל מול הישוב היהודי בת־ים, נראה מתוך המים במרחק מה מהחוף סלע הדומה לאי זעיר מאד. הערבים בימי־הביניים קראו לו חג’ר אדם – אבן אדם הראשון.

אגדה אחת בימי־הביניים ספרה על הדגים הנוהגים לבוא אל הסלע הזה ולנשקו. תייר נוצרי אלמוני מספר, בקירוב בשנת 1180, על “סלע אדם” ודגים הנקראים סלמון בעלי פסים צהובים על גבם, באים בהמוניהם אליו ולאחר שנושקים אותו, כמי שמנשק מקום קדוש, הם ממשיכים בדרכם הלאה…

(597)

סלע אדם הראשון בים יפו

יא. קללתו של מושל יפו    🔗

במבוא העיר יפו, בצד הכביש הבא מירושלים, עומד בנין קטן בעל שלוש כיפות. בו מקום שתיה לעוברי אורח ושוקת לבהמות צמאות. הבנין נקרא בשם הערבי סבּיל אַבּו־נבּוּת – מקם השתיה של אַבו נבות.

סבּיל אבּו־נבּות – מקום שתיה בעבר, במבוא אל העיר יפו

ציור משנת 1880 בקירוב.

מי היה אבו נבות זה? ומה כתוב בכתובת הערבית הקבועה בבנין הזה? –

לפני יותר ממאה שנה, בימי שלטון התורכים בארץ, היה ביפו מושל ושמו מחמוד אבו־נבות. “נבות” פירושו בערבית אלה, מקל שבקצהו האחד כעין גולה, המשמש להלקות אנשים. כשהתהלך המושל ברחובות החזיק תמיד את האלה הזאת, אשר בה הפיל חתיתו על כל תושביה. הוא משל במשפט ובצדק, בנה ביפו היכלי־חמד וגם את המסגד הגדול הקיים בימינו ונקרא על שמו – מחמודיה.

בימים ההם היתה יפו מוקפת חומה בעלת שערים ובריח. בכל יום עם שקיעת החמה סגרו את שערי העיר, עד אור הבוקר. אוי למי שאחר את שעת נעילת השערים: הוא היה נאלץ להישאר מחוץ לחומה וללון בשדה תחת כיפת השמים. ויהי היום והמושל אבו־נבות יצא לטייל מחוץ לעיר והרחיק לכת בין הפרדסים. כאשר שב כבר שקעה השמש והוא מצא את השערים נעולים. הוא דפק בשער וקרא לשומרים, אך אין שומע לו. ויוסף לקרא בזעף: אני המושל אבו־נבות, פתחו את השער! אך אין עונה, ורק קול צחוק הגיע לאזניו מעבר לחומה. חשב אבו־נבות שאין השומרים מאמינים לדבריו התחנן ואמר: לכו אל ארמוני ותוכחו לדעת כי כנים דברי. אך גם לדבר הזה לא שמעו, ויאלץ המושל הגדול ללון בלילה ההוא בשדה בקור הלילה.

למחרת הבוקר בא אבו־נבות אל העיר והזעיק את יושביה וספר להם את המקרה אשר קרהו, וגדף את השומרים העצלים על התנהגותם הגסה וסיים את דבריו ואמר בערבית: מלעוּן אבּן מלעוּן אלי יאחז צאחבּ מן אָהל יפא – ארור בן ארור הלוקח חבר מאנשי יפו! והוא צוה לחקוק את הדברים האלה על אבן ולהציב אותה במקום גלוי, למען יראו כל עוברי אורח…

לפי האגדה חרות פסוק זה על אותו בנין סביל אַבו־נבות הנזכר¹⁴.

(597)

 

48. תל־אביב וסביבתה    🔗

א. משום מה העניות בכרם־התימנים?    🔗

בתחומה של תל־אביב שכונה מיושבת תימנים ומכאן שמה – כרם התימנים. מישובי התימנים הראשונים בארץ.

ראשית עליתם של יוצאי תימן לארץ חלה בשנת תרמ"ב (1882). עולי תימן מצאו רמז לעליתם זו בדברי שיר־השירים: “אמרתי אעלה בתמר”. לדבריהם תמר הוא כנויה של הארץ וכן באותיות ב' ת' מ' ר' מרומזת השנה ת' ר' מ' ב'.

התימנים לרוב עניים מרודים החיים על עמל כפם וזיעת אפם. האגדה מבארת את סיבת עניותם:

כאשר חילק רבון־העולמים את העושר ליהודים, התאספו אליו בני העדות השונות ובקשו את חלקם. כולם נדחפו יחדיו והרעש היה גדול סביב.

אמר הקדוש־ברוך־הוא אליהם: הסתדרו בתור לפי א"ב של שמות העדות שאתם שייכים להם, וכל אחד יקבל את חלקו ומנתו!

הראשונים היו אשכנזים שקיבלו את חלקם. כיון שהיו הראשונים קיבלו מנה די גדולה ולפיכך הם העשירים בישראל…

אחריהם באו בבלים, בוכרים, גם הם קיבלו ביד רחבה.

אחריהם – גורג’ים (גרוזינים), מערבים, ספרדים, פרסים וכו' וכו'.

לבסוף נכנסו תימנים לבקש את חלקם. הם היו האחרונים ולקדוש־ברוך־הוא לא נשאר דבר מהעושר, והם יצאו מאת פניו עניים ואביונים חסרי־כל…

(598)

ב. מדוע קראו לרחוב – נחלת בנימין    🔗

נחלת־בנימין – מהרחובות הראשונים והסואנים בתל־אביב. בראשיתו – רחוב שקט, בתיו קטנים וצנועים בשני צדי נתיב חולות. בימינו – ציר תנועה ומסחר חשוב, ובו משרדים וחנויות רבות ושונות. ראשיתה של נחלת־בנימין בשנת תרע"ג/1913, ובוני בתיה הראשונים, בני קומה אחת, היו רובם בעלי־מלאכה וסוחרים זעירים, מחוסרי אמצעים.

הבונים פנו אל מוסדות שונים בבקשה לעזור להם בהקמת בתיהם, וקראו לשכונתם נחלת־בנימין. הם אמרו: אם משפחת רוטשילד תגיש עזרה – הנחלה נקראה לכבוד בנימין דה־רוטשילד, הנדיב הידוע, אבי הישוב. ואם ההסתדרות הציונית תגיש עזרה – הרי הנחלה נקראת על שם בנימין זאב הרצל.

כעבור זמן קצר פרצה מלחמת העולם הראשונה והעזרה לא באה… עד שאין ידוע מי הוא בנימין זה שהנחלה נקראת בשמו…

(598*)

ראשיתה של נחלת־בנימין בתל־אביב

גלויה בהוצאת בימ"ס קרוגליאקוב, יפו

ג. מדוע סמל יריד תל־אביב הוא גמל מעופף    🔗

בירכתי צפון תל־אביב, על חוף הים ועל גדת הירקון – בניני התערוכה. בהם נערך היריד הראשון של תל־אביב. סמלו – גמל מעופף, שהיה ניצב גם במרומי עמוד בכניסה הראשית אל היריד.

מספרים שכאשר תוכנן היריד לראשונה, בתקופת המנדאט הבריטי, פנו מנהליו היהודים אל ראש עירית יפו הערבי, והציעו לבניו להשתתף בו.

ראש העיר הערבי סירב, והתנגד גם לעריכתו, ודרש מהשלטון הבריטי להפסיקו, באמרו: יריד המזרח בתל־אביב יתקיים, כאשר לגמל יצמחו כנפיים!

אמרו מארגני היריד: אם כך, הגמל המעופף יהיה סמלנו!

(598* *)

הגמל המעופף וסמל עירית תל־אביב

ד. מדוע קראו לו הר נפולייון?    🔗

בקרבת תל־אביב ועל־יד רמת־גן נמצאת גבעה הנקראת בקרב היהודים בשם הר נפוליון. בצדה זורם נהר הירקון מערבה אל ים התיכון. במה זכתה הגבעה הזאת להקרא על שמו של נפוליון בונפרט – המצביא הצרפתי המפורסם?

בשנת תקנ"ט (1799) בא נפוליון בונפרט עם צבאותיו הצרפתים אל יפו, שם עליה מצור כבד, וינסה לפרץ את חומותיה ולכבשה. אולם לא יכול לה, כי על גבעתה הרמה התבצרו היטב התורכים ויעמדו בתוקף על משמרתם.

וסביבת יפו כולה מישור ואין צבא נפוליון יכול למצוא בה איזה גבעה קטנה להתבצר עליה. ראה נפוליון שלא יוכל לכבוש את העיר אם לא יהיה בסביבה הר שיוכל להתבצר עליו ולתקוף ממנו את יפו הבצורה. אמר בלבו: אם אלוה לא הקים פה הר, בידי אקימנו!

ומיד פקד נפוליון על אנשיו להקים גבעה במשך לילה אחד שלא יבחין בכך האויב. וכך הוקמה בן־לילה אחרי עמל רב, גבעה זו אשר עליה התבצרו חיילות נפוליון הצרפתים. ומאז קראו לה – הר נפוליון, עד היום הזה.

(599)

ה. פוריותה של בני־ברק הקדומה    🔗

בקרבת בני־ברק של ימינו, הנמצאת בקרבת תל־אביב, היתה בני־ברק הקדומה. היא התפרסמה כעיירה יהודית חשובה. בבני־ברק אירע המעשה המסופר בהגדה של פסח: “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני־ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו! הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!”

לישוב חדש שנוסד בתחום בני־ברק הקדומה, קראו בשם כפר־המסובים.

סביבתה של בני־ברק היתה פוריה מאד. פה השתרעו שדות תבואה, כרמים ותאנים. רמי בן יחזקאל נזדמן לבני־ברק. ראה עזים אוכלות תחת תאנים ודבש נוטף מן התאנים וחלב מטפטף מן העזים והם מתערבים זה בזה. אמר: זוהי ארץ זבת חלב ודבש!

(600)

החכמים המסובים בסדר פסח בבני־ברק

ציור משנת 1712

ו. בכרמיה של בני־ברק הקדומה    🔗

בני־ברק הקדומה היתה מוקפת כרמים פורים ובהם אשכולות ענבים גדולים.

מסופר על רבי יהודה הנשיא, במאה השניה לסה"נ, שבא לבקר בעיירה בני־ברק וראה שם אשכול ענבים שהיה נראה לו כעגל בן שלוש שנים רובץ בין הגפנים.

כן מסופר על רבי יהודה שפגש ברבי פרידא (ברירי), תושב בני־ברק, ואמר לו:

האם אין אתה מראה לי את האשכול אשר בכרמיך? –

אמר לו: הן!

יצא עמו אל הכרם להראות לו את האשכול. ועודם היו רחוקים קרא רבי יהודה: הנה שם כעין שור, האם אינו מחבל בכרם? –

אמר לו: אין זה שור, אלא הוא האשכול!…¹⁵

(601)

המצודה המכונה מבצר אנטיפטרוס בסביבות פתח־תקוה

ז. מי למד תורה בבני־ברק?    🔗

בבני־ברק היתה ישיבה גדולה של רבי עקיבא, בקירוב בראשית המאה השניה לסה"נ. בה למדו גם שמעיה ואבטליון, זוג החכמים המפורסמים בישראל.

רבותינו מספרים: “שמעיה ואבטליון מבני בניו של המן ולמדו תורה בבני־ברק”.

(602)

ח. הפגישה באנטיפטרוס בין שמעון ואלכסנדר    🔗

בקרבת העיר פתח־תקוה, מזרחה, מתנשא על גבעה קטנה מבצר הבנוי על יסודות של מבצר קדום, שנבנה ע"י הורדוס המלך ונקרא על שם אביו מבצר אנטיפטרוס. לרגלי גבעת אנטיפטרוס נובעים מקורות נהר הירקון הזורם מערבה דרך תל־אביב אל ים התיכון. פה גם מקור המים המוזרמים אל ירושלים.

על פני מבצר אנטיפטרוס משתרעת פרשת דרכים חשובה. דרך אחת קדומה עוברת מהצפון אל הדרום, בצד מסילת־הברזל חיפה – לוד בימינו, היא “דרך הים” – “ויא מאריס” בפי הרומאים, המפורסמת בהיסטוריה הקדומה. זו אולי הדרך הקדומה ביותר בחיי האדם. היא קשרה את מצרים דרך ארץ־ישראל וסוריה עם ארם־נהריים. מדרך זו, בצד אנטיפטרוס, הסתעפה דרך אל ירושלים. באותו מקום שנבנתה אנטיפטרוס היתה, לפי מסורת עברית קדומה, הפגישה בין שמעון הצדיק ובין אלכסנדר מוקדון שעבר כאן בשנת 332 לפני סה"נ, בדרכו אל מצרים.

האגדה העברית מספרת, כי בהתקרב אלכסנדר מוקדון אל ארץ יהודה יצאו לקראתו שמעון כהן גדול אשר "לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי ירושלים עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה, עד שעלה עמוד השחר.

כיון שעלה עמוד השחר אמר (אלכסנדר) להם (לאנשיו): מי הללו? – אמרו לו: יהודים שמרדו בך!

כיון שהגיע לאנטיפטרוס, זרחה חמה ופגעו זה בזה.

כיון שראהו (אלכסנדר) לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו.

אמרו לו אנשיו: מלך גדול כמותך, ישתחוה ליהודי זה? –

אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי!"¹⁶

(603)

הפגישה בין אלכסנדר מוקדון ושמעון כהן גדול

תבליט במדליון מוזהב, מהמאה השבע־עשרה. למעלה תמונה דמיונית של ירושלים ומשערה יוצאים יקיריה ובראשם שמעון הכהן, לפניו כורע אלכסנדר. מאחוריו סוסו וחייליו החמושים. מהצד השני של המדליון מצנפת של כהן ועליו כתוב עברית ‘יהוה’ סביב. ציון מקורות: קדמוניות היהודים של פלביוס ופסוקים מהתורה המתארים את מצנפת הכהן: שמות כח, לז. כט, ו. לט, ל. ויקרא ח, ט.

ט. סלמה – על שום מה?    🔗

בקרבת תל־אביב שכן הכפר הערבי סלמה. בימינו נמצא במקומו הישוב העברי כפר־שלם, בתחום תל־אביב. במסגדו של הכפר סלמה נמצא הקבר של שייך סלמה, שעל שמו נקרא הכפר. מי היה שייך סלמה ובזכות מה נקרא הכפר על שמו? –

בימי קדם פרצה בסביבה זו מלחמה בין מוסלמים ובין כופרים. ימים רבים ארכה המלחמה, אולם הנצחון אחר לבוא. במחנה המוסלמים היה דרויש קדוש ובראותו כי נבצר מחילו להתגבר על מחנה האויב צר לו מאד…

בלילה נגלה מלאך אל הדרויש ואמר לו: לך אל הכפר הקרוב ושם אשה זקנה ולה נער יחיד ולקחת את הנער ונתת בידו את הדגל, והוא יעמוד בראש הלוחמים. בא הדרויש אל האשה ואמר לה: תמני את בנך למלחמה והיה לנו לנושא הדגל, כי בלעדיו כלתה הרעה למחנה המוסלמים. אך האשה סרבה לתת את בנה יחידה. אמר לה הדרויש: באללה נשבעתי, כי שלם אשיב לך את הנער!

האשה שמעה בקולו ותשק לבנה ותתנהו על ידי הדרויש.

המלחמה התחדשה ביתר עוז, והנער הולך בראש המחנה והדגל בידו. ותהי מהומה גדולה ביום ההוא, והחללים רבים בשדה הקרב. לפנות ערב גברה יד המוסלמים והם נחלו נצחון מזהיר.

והדרויש מחפש את הנער להחזירו לאמו כפי שנשבע לה. עם הנץ החמה מצא את הנער מתבוסס בדמו וגוסס. נבהל הדרויש ויבקש את אללה שלא יפר את שבועתו בשמו הקדוש. נעתר לו והנער קם על רגליו ויחי.

הדרויש לקח את הנער וימהר אל הכפר ויבוא אל האשה: הנה הבאתי לך את בנך. שלם לקחתיו ושלם השיבותיו אליך!…

האשה שמחה לקראת בנה ותושיט את זרועותיה לקחתו ולאמצו אל לבה. ויהיה אך עבר הנער לידיה השיב את רוחו אל אללה ויגוע וימת לפניה.

אז החליטו המוסלמים להכתיר את הנער בתואר הנכבד שייח', ולכנות אותו בשם סלמה – שלם, כי שלם הוחזר אל אמו, ולקברו כקדוש בכפרם ולקרא לו על שמו – סלמה, עד היום הזה.

(604)

י. בית דגון – על שום מה?    🔗

בקרבת תל־אביב, על פרשת־הכבישים אל ירושלים, אל הדרום ואל הצפון, שוכן הכפר בית־דגון. בערבית קראו לו בשם: בית־דג’ן.

בית־דגון היתה בגבול נחלתו של שבט יהודה. היא נקראה על שם דגון האל המפורסם ביותר של הפלשתים הקדמונים. בעריהם עזה, אשדוד, גת ואחרות היו בתי־מקדש לכבודו ובו היו ניצבים פסלי דגון הנערצים. אל מקדש דגון שהיה באשדוד הביאו הפלשתים את ארון ה' אחר שלקחוהו בשבי מידי ישראל:

האל דגון, בסגנון האשורי

תבליט בקירוב משנת 870 לפני סה"נ.

דגון חצי דג וחצי אדם, שוחה במים בין דגים, למעלה סרטן תופש דג.

"וישכימו בבוקר ממחרת והנה דגון נופל ארצה, לפני ארון ה', וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן. רק דגון נשאר עליו. על כן לא ידרכו כהני דגון וכל הבאים בית־דגון, על מפתן דגון באשדוד, עד היום הזה".

סברה אחת אומרת, שהאל דגון הוא בדמות חצי אדם למעלה וחצי דג למטה ומכאן שמו: דגון – דמות עשוי כדמות דג.

פרשן אחד אומר: “דגון – מטבורו ולמטה היה צורת דג, ולפיכך נקרא דגון, מטבורו ולמעלה צורת אדם”.

יש סוברים, שהאל הזה נקרא דגון, מלשון דגן, כי הוא היה אל הדגן, תבואת השדה.

(605)

יא. גודל האפרסקים של דורון הקדומה    🔗

מסופר על שלושה חכמי ישראל, בקירוב בראשית המאה השלישית, שבאו אל מקום בשם דורון.

"מעשה ברבי אבהו ורבי יוסי בן חנינא ורבי שמעון בן לקיש עברו על כרם דורון. הוציא להם האריס אפרסק אחד. אכלו הם וחמוריהם והותירו…

לאחר ימים עברו שם, הוציא להם שנים־שלושה (אפרסקים) בתוך ידו.

אמרו לו: מן האילן ההוא אנו רוצים! אמר להם: ממנו הם!

וקראו עליו (דברי המשורר בתהלים): ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה".

לפי הסברה היתה דורון זו, במקומה של רחובות, ביהודה. לפני היבנותה נקרא המקום בשם הערבי: דיראן, אולי שיבוש דורון מימי קדם.

(606)

יב. זרנוקה – על שום מה?    🔗

בתחומה של רחובות נמצאת זרנוקה. אולי פה מקומה של העיירה זרנוקה, שממנה בא החכם רב חייא בר זרנוקא. שם זה אולי מן הארמית: זרנוק, והוא מין דלי לצרכי השקאה. זרנוקה היה כפר מיושב ערבים.

הערבים בני זרנוקה סיפרו אגדה המבארת את מוצא השם של כפרם.

בימי קדם קראו לכפר זרנוקה בשם אחר. איש אינו זוכר אותו. פעם התלקחה בסביבה זו מלחמה בין המוסלמים ובין הכופרים. ויהרוג אחד הכופרים את מפקד המוסלמים, כשהוא רכוב על גב נאקה (גמלה).

הנאקה נבהלה מהמולת המלחמה ותרץ כמטורפת על פני הגבעות ואיש לא יכול היה לתפסה ולהסיר את גוף ההרוג ממנה. לבסוף באה הנאקה אל כפר אחד ותנח בו. תושביו הסירו את גוף ההרוג והובילוהו לקבורה.

מאז קראו לכפר בשם זרנוקה, צרוף שתי המלים הערביות זור א־נאקה, היינו: ביקור הנאקה. מאז נשכח השם הקדום והשם זרנוקה נשאר עד היום.

(607)

 

49. יבנה וחכמיה    🔗

א. הישיבה הגדולה כרם ביבנה    🔗

“גלתה סנהדרין… מירושלים ליבנה”.

אחרי חורבנה של ירושלים עברה כל חשיבותה אל יבנה, השוכנת במישור חוף הים ביהודה. בישיבתה של יבנה בילו חכמים מפורסמים בישראל ובה התחילו בחיבור סדרי “המשנה”, שנחתמה בגליל.

הישיבה נודעת בשם “כרם ביבנה”. קדמונים אמרו: “וכי כרם היה שם? – אלא אלו תלמידי חכמים שהיו עשויין שורות שורות ככרם”.

רבותינו מספרים: “מעשה שנמנו בכרם ביבנה חכמי ישראל… וכי כרם היו, אלא זו סנהדרין שעשויה שורות שורות… כמטעת של כרם”¹⁷…

(608)

ב. יחס רבני יבנה אל העם    🔗

רבני יבנה הביטו בכבוד ובחברות אל יתר חלקי העם העובדים. לדעתם כולם חברים, בעלי זכויות ודרגות שוות. האדם צריך למלא את תפקידו באמונה, לקראת מטרה אנושית אחת – טובת החברה שבה הוא חי ועובד.

רבותינו מספרים על אימרה רגילה שהיתה שגורה על פיהם של רבני יבנה:

"מרגלא בפומייהו דרבנן יבנה:

אני בריה וחברי בריה,

אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה,

אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו.

כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתו, כך אני איני מתגדר במלאכתי.

ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט? –

שנינו: אחד – המרבה, ואחד – הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים".

(609)

ג. יבנה – עיר חכמים ורבנים    🔗

אחד מחכמי יבנה מספר:

"פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום. ומצאנו כדור (צריך להיות: קסדור – פקיד רומאי גבוה) אחד. ונתן לי שלום, ולא היה מכירני.

אמר לי: רבי, מאיזה מקום אתה? –

אמרתי לו: מיבנה הגדולה אני, מעיר חכמים ורבנים.

אמר לי: רבי, בוא ושב במקום שאני מראה אותך, ואני אתן לך חטים, ושעורים, ופולין, ועדשים, וכל מיני קטניות.

אמרתי לו: בני, אם אתה נותן לי אלף אלפי אלפים דינרי זהב, איני מניח את התורה, ודר אני במקום שאין בו תורה.

אמר לי: מפני מה? –

אמרתי לו: בני, לא חרב עולם, אלא מפני פשעה של תורה, וכל צרות הבאות על ישראל…

אמר לי: רבי: ברוך ה' שבחר בכם מע' (שבעים) לשונות, ונתן לכם את התורה, שאתם בוטחים בה בכל מקום".

(610)

ד. בת־קול יצאה ביבנה    🔗

האגדה מספרת: "פעם היו יושבין (חכמים) ביבנה ושמעו בת־קול אומרת: יש כאן אדם שראוי לרוח הקודש, אלא שאין הדור זכאי לכך!

ונתנו עיניהם בשמואל הקטן.

וכשמת אמרו עליו: הוי עניו! הוי חסיד"!

(611)

ה. מחלוקת החכמים בבית־המדרש ביבנה    🔗

פעם התעוררה בין חכמי יבנה מחלוקת סוערת בדבר הלכה אחת. רבי אליעזר בן הורקנוס השיב בהלכה זו תשובות רבות וחבריו לא קבלו את דבריו. "אמר להם: אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח! – נעקר החרוב ממקומו מאה אמה…

אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב! –

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, אמת־המים יוכיחו! –

חזרו אמת המים לאחוריהם.

אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת־המים! –

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, כותלי בית־המדרש יוכיחו! –

יצאה בת־קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום!

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר:…אין אנו משגיחין בבת־קול, שכבר כתבה, בהר סיני, תורה: אחרי רבים להטות!…

חייך (הקדוש־ברוך־הוא) ואמר: נצחוני בני! נצחוני בני"! ¹⁸

(612)

ו. אנית יעקב אבינו בים יבנה    🔗

ליבנה היתה עיר נמל מיוחדת, יבנה־ים, בחוף הים התיכון. בימינו חורבה מכוסה חולות בקרבת הישוב החדש קיבוץ פלמחים. הערבים יקראו לשרידי הנמל הזה מינת רוּבּין – נמל ראובן, על שם הקבר של א־נבּי רוּבּין – הנביא ראובן, הנמצא בקרבתו והיה קדוש להם.

יבנה־ים התפרסמה בימי מרד המכבים. יהודה המכבי שרף את אניות היוונים שהיו בנמלה ולהבת האש נראתה עד ירושלים, במרומי ההרים.

האגדה מספרת על הצוואות הדמיוניות של בני יעקב אבינו. גם נפתלי בנו השאיר צוואה ובה הוא מספר. "וארא עוד מקץ שבעה ימים והנה אבינו יעקב עומד על שפת ים יבנה ואנחנו בניו אתו, והנה אניה באה בלי מלחים ובלי רבי־חובל, ועל האניה כתוב: אנית יעקב.

ויאמר אלינו אבינו: הבה נרדה לתוך אניתנו. ויהיה כאשר באנו לתוכה והנה סער גדול התחולל ורוח סופה גדולה… ויהי כי חדל הסער ותגע האניה אל היבשה בשלום… ונשמח כולנו יחדו"…

(613)

יבנה־ים במפה משנת 1843

מצורפת לספרו של הורמני בריידנבאך, שנדפס בשנת 1486. מעל לבנין כתוב בלאטינית:

ימניה נמל היהודים Jamnua quondam portus Judeorum (ימניה הוא שמה היווני של יבנה).

משמאל ליבנה־ים העיר 'יפו’ – Joppen. סמוך אליו למעלה העיר לוד בשמה היווני־רומי 'דיאספוליס’ – Diaspolis. סמוך אליה 'רמלה’– Ramula.

 

50. חכמי הדרום    🔗

א. החכמה באה מהדרום    🔗

“אין חכמה כחכמת ארץ־ישראל”

אזורה של יבנה וסביבתה היה נקרא בתקופת המשנה והתלמוד בשם דרום או דרומה. בו היו ישובים יהודים רבים ומהם מרכזי תורה חשובים בחיי ישראל. זקני הדרום או רבותינו בדרום נזכרים בספרות התלמוד.

חכמי ישראל אמרו על הדרומיים: “לבם רך ושומעים דברי תורה”. “בני דרום שעיניהם כחולות וכחם יפה לתלמוד תורה”.

לפי גירסה אחרת: “וחיכם (פיהם) יפה לתלמוד תורה”.

בדרום היו מרכזי תורה וחכמה חשובים, לפיכך אמרו: "הרוצה שיחכים־ידרים, ושיעשיר־יצפין…

לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם – מתעשר"¹⁹.

(614)

ב. דיבורם היפה של בני יהודה    🔗

בני יהודה דייקו בלשון והקפידו מאד בביטוי האותיות, ולפיכך נתקיימה תורתם בידם. רבותינו מספרים: “בני יהודה שהקפידו על לשונם – נתקיימה תורתם בידם. בני הגליל שלא הקפידו על לשונם – לא נתקיימה לשונם בידם”.

"מסופר על בן ארץ יהודה אחד – שבא ואמר: טלית יש לי למכור! –

אמרו לו: מה גוון טליתך? –

אמר להם: כתרדין עלי האדמה"!

התרדין הוא מין ירק מצוי במשק החקלאי. עליו ירוקים כהים וצבעם מתמזג יפה עם האדמה החומה.

(615)

ג. הצעיר היפה מהדרום    🔗

שמעון הצדיק מספר: "פעם אחת בא אדם אחד, נזיר מן הדרום. וראיתי שהוא יפה עינים וטוב־מראה וקווצותיו סדורות לו תלתלים.

אמרתי לו: בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? –

אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאות מים מין המעין, ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם"…

(616)

ד. הפונדקי הגזלן מהדרום    🔗

בישובי הדרום, בעיקר באותם שהיו בצדי הדרכים, היו אכסניות ובהן פונדקים לצרכי עוברי־אורח. מסופר: "מעשה היה בדרום, שהיה שם פונדקי אחד, שהיה עומד בלילה לובש בגדיו ואומר למי שהיה שם: קומו צאו לכם ששיירה עוברת! והיו יוצאים וליסטים מקדמים אותם ומקפחים אותם ונכנסים ומחלקים עם הפונדקי.

פעם אחת הלך רבי מאיר ונתקבל שם. קם הפונדקי ולבש בגדיו ואמר לו: קום צא ששיירה עוברת!

אמר לו: יש לי אח ואני יושב וממתין לו.

אמר לו ומה שמו ואני הולך וקורא לו!

אמר לו: “כי טוב”.

כל אותו הלילה היה אותו פונדקי הולך וקורא על שער בית־הכנסת: כי טוב! כי טוב! – ולא היה אדם עונה לו.

בבוקר, עם צאת האור, קם רבי מאיר ושם כליו על חמורו לילך לו.

אמר לו הפונדקי: היכן הוא אחיך? – אמר לו: הנה הוא! וירא אלהים את האור כי טוב"…

(617)

השם המדעי: Urginea maritima

משמאל: הבצל והעלים. מימין: גבעול הפרחים. למטה: טורי החצב בשדה.

ה. צמחי החצבים בדרום    🔗

החצב מצוי מאד בכל הארץ בעמקים ובהרים. בימות האביב אפשר להכירו לפי צורות העלים המבצבצים מתוך בצל גדול הקבור עמוק באדמה. ובימות הסתיו – לפי הגבעולים הגבוהים עם ציצית פרחיהם הלבנים. ישוב חדש בדרום נקרא על שמו – חצב, בין גדרה ובאר־טוביה.

במרחבי הדרום קשה למצוא אבנים לסימון גבולות השדות בין בעליהם השונים. הערבים היו זורעים לאורך הגבולות את בצלי החצבים, ולפיכך גדלים הם על־פי־רוב שורות שורות בגבולות השדות.

האגדה מספרת שבימי חלוקת הארץ לשבטים תיחם יהושע את נחלותיהם ביניהם בצמחי החצבים. שאלו חכמים: “מאי חצובה”? – חצובה או חצובא היא הצורה הארמית של השם חצב. “אמר רבי יהודה אמר רב: שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ. אמר רב חסדא: בהן חלק יהושע את הארץ”.

לבצלי החצב שרשים נוקבים ומעמיקים באדמה. אם בא רשע ורוצה להשיג את גבול שדה שכנו, הריהו יוצא בלילה ועוקר את שורת החצבים ומעתיקה בשדה שכנו. אולם השכן יכיר בדבר זה בנקל, כי אותו רשע לא הספיק במשך לילה אחד לעקור את החצבים על כל שרשיהם העמוקים. ואם יחפרו במקום הגבול הנכון, ימצאו בנקל שרידי שרשים והרשע יכשל במזימתו. לפיכך אמרו, בארמית: “חצובא מקטע רגליהם דרשיעייא” – החצבים קוטעים את רגלי הרשעים.

עץ שקמה בשפלה

מפרש בימי־הביניים מתאר את החצובה: “עשב הוא, יורדין שרשיו בארץ אמות הרבה. ולא ינטו הנה והנה, מלשון (נבואת ירמיהו): ‘לחצב להם בורות’… ואם יגזל אחד משדה סביבו, חופרין עד שימצאו זו החצובה. ומתפרסם זה הגזלן הנכנס לשדה חבירו”.

האגדה מספרת: “בעולם הזה מתחמים באבנים ובחצובות, אבל לעתיד לבוא מתחמין באבנים טובות ובמרגליות”.

(618)

ו. מה הסימן לשפלה?    🔗

הדרום הוא בשפלה משתרעת מגדות נחל הירקון בצפון ועד נחל עזה בדרום, לאורך חוף ים התיכון, מזרחה אל רגלי הרי יהודה הנשקפים יפה על מרחביה. בשפלה גדלים למכביר עצי שקמה. כאשר רצו לומר על דבר המצוי בשפע אמרו: “כשקמים בשפלה לרוב”. על שלמה המלך מסופר: “ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים ואת הארזים נתן כשקמים בשפלה לרוב”.

דוד המלך הפקיד משגיח מיוחד על השקמים בשפלה, כמו שמסופר בספר בדברי־הימים: “על הזיתים והשקמים אשר בשפלה”.

רבותינו מציינים צמחים אופינים לאזורים שונים בארץ ואומרים: “סימן לשפלה – שקמה” (תמונה) רבותינו מספרים על עמוס הנביא שהיו לו שקמים הרבה בשפלה ‘ושקמין לו בשפלתא’.

עד ימינו מצויים עצי שקמה עתיקי־ימים בדרום, ביחוד בסביבות אשקלון. לישוב חדש בסביבה זו קראו בית־שקמה. לנחל העובר בשפלה התיכונית קראו נחל השקמה והוא יורד אל ים התיכון.

השקמה היה עץ זול מאוד, ולפיכך נוצר הביטוי: גרופית של שקמה – ענף של שקמה, ככינוי לאדם פשוט וזול מאד.

(619)

פירות השקמה

 

51. בית־גוברין והסביבה    🔗

א. בית־גוברין – עיר החורים    🔗

החורים היו מהעממים הקדומים, שהתגוררו בארץ אדום או שעיר, כפי שמסופר בתורה: “ובשעיר ישבו החורים לפנים”.

כיוון שבתקופה מאוחרת התגוררו בני אדום, שעיר, בסביבות בית־גוברין, האמינו שפה גם התגוררו החורים בימי קדם. הרומאים קראו לבית־גוברין בשם היווני – הרומי: אליותרופוליס – עיר־החירות. שם זה ניתן לה, בשנת 202 לסה"נ, אחרי שביקר בה הקיסר הרומי ספטימיוס סיוורוס, ונתן לתושביה חירות וזכויות מיוחדות. רבותינו הכירו את השם הרומי הזה.

הם דרשו על דברי התורה: “ואת החורי בהררם שעיר”.

“ואת החורי’ – אליותריפוליס. – שבררו אותה ויצאת להם לחירות בדור ההפלגה”.

האגדה אומרת למצוא בשם חורי – את המלה חורין, היינו חופש או חירות.

(620)

ב. בית־גוברין ומלך המשיח    🔗

אחרי חורבן יהודה וירושלים ע"י הבבלים וגלות רבים מתושביה אל ארץ בבל, התחילה הגירה גדולה של בני אדום מארצם בעבר־הירדן אל פנים ארץ יהודה והגיעו גם אל סביבות בית־גוברין. ולפיכך כל סביבתה של בית־גוברין דרומה נקראת גם היא בשם אדום או שעיר. על דברי יעקב אבינו: “עד אשר אבוא… שעירה”, מוסיף המדרש: “זה בית־גוברין”.

על דברי יצחק אל בנו עשו, שצאצאיו התישבו בארץ שעיר: “משמני הארץ יהיה מושבך” – מוסיף המדרש: זו איטלייא"

“ומטל השמים מעל’ – זו בית־גוברין”.

האגדה מספרת, שבית־גוברין תהיה העיר האחרונה בידי מלכות הרשעה ולבסוף גם היא תיפול בידי המשיח ותצטרף אל מלכותו. רבותינו אמרו: “עתידין כל אומות העולם לבגוד במלכות הרביעית ולפנותה. ואין מניחין לה, לא כרך ולא מדינה, ודוחין אותה מאומה לאומה. עד שמגעת לבית־גוברין ומוצאה שם מלך המשיח ומשלים לו המלכות”.

(621)

ג. ברור־חיל ובורני – עיירות עבריות    🔗

ברור־חיל ובורני היו שתי עיירות יהודיות בדרום. בקרבת האחת נמצא בימינו הישוב החדש ברור־חיל, בצד הכביש אל הנגב. בקרבת בורני הישוב החדש גלאון, באזורה של בית־גוברין בימינו. נקרא בקרב הערבים תל בורנט. היהודים בעיירות הדרום סבלו תחת עול הגוים ולמרות הגזרות הם קיימו את מצוותיהם בסתר. הד מאותם הימים נשמע מתוך שיר שקטע ממנו שרד בספרותנו הקדומה:

קול ריחיים בבורני – שבוע הבן, שבוע הבן!

אור הנר בברור־חיל – משתה שם, משתה שם!

תושבי העיירות בורני וברור־חיל, כמו הרבה אחרות, נרדפו בידי שכניהם הגויים ולא הניחו להם לקיים את מצוות ישראל. אולם הם קיימו אותם בסתר, במחתרת. קול הריחיים שהיה נשמע בכפר בורני, היה סימן ששם מתקיימת שמחת ברית מילה – שבוע הבן. ואור הנר שהיה דולק במקום מסוים בברור־חיל, היה סימן ששם מתקיים משתה של חתונה ואנשים מוזמנים אליה.

הסימנים הללו כנראה ניתנו על יסוד דברי ירמיהו הנביא: “קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול ריחיים ואור הנר”.

הגאונים מבארים את דברי התלמוד הנזכרים ואומרים: "אלו סימנין היו להן בשעת השמד; בזמן שיש מילה משמיעים קול ריחיים. וכל השומע אומר: “שבוא הבן הוא. ובזמן שיש משתה לחופה, מדליקין את הנר וכל הרואה יודע, כי יש שם משתה”.

גם המפרש המפורסם רבנו חננאל אומר: “בימי הגזירה היה להן סימן, וכל מי שהיה רואה נרות דולקים באסקופה יודעין שבאותה חצר סעודת הכנסת כלה. וקול ריחיים – מילה שם בחצר, והכל נכנסין”.

רש"י מוסיף: “ושעת גזירת המלכות היה, שגזרו שלא למול והיו יראים להוציא קול וקבעו סימן זה”…

(622)

ד. שלושה כפרים בסביבות בית־גוברין    🔗

האגדה מספרת: "ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך. ובכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים. חוץ משלש שהיו בהן כפליים כיוצאי מצרים, אלו הן: כפר־ביש, כפר־שיחליים וכפר־דכריא.

שלושת הכפרים אלו היו בסביבות בית־גוברין, כפר־ביש מזרחה ממנה, בחורבה הנקראת בערבית: חירבּת ביס. כפר־שיחליים מערבה, בחורבה הנקרא בערבית שחלה. וכפר־דכריא היה צפונה בכפר שהיה נקרא בערבית דיכרין.

מדוע קראו לו כפר־ביש (כפר־רע)? – כי תושביו לא הסבירו פנים לאורחים.

כפר־שיחליים? – שהיתה פרנסתן מן השיחליים (מין צמח נאכל)²⁰.

כפר־דכריא (כפר־זכרים)? –… שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחילה, ויולדות נקבה באחרונה – ופוסקות".

(623)

ה. צנן – חדשה – מגדל־גד    🔗

בנחלתו של שבט יהודה היו גם שלוש הערים הנזכרות במקרא: “צנן וחדשה ומגדל־גד”. הן היו בדרומה של הארץ.

מקומה של צנן היה, כנראה, במקום הכפר הערבי: עראק א־סוידאן, הנמצא בסביבות קיבוץ נגבה, על הכביש מגדל־אשקלון – בית־גוברין. היא נקראה גם צאנן, מלשון צאן.

חדשה היתה בכפר הערבי: חתה, השוכן באותה סביבה. בימינו נמצא בקרבתה הישוב החדש קוממיות. מגדל־גד נקראה על שם גד – אֵל המזל של הקדמונים. הנביא ישעיהו מזכירו: “ואתם עוזבי ה' השכחים את הר קדשי העורכים לגד שולחן”… מגדל־גד היתה אולי במקום החורבה מג’דלה בסביבות בית־גוברין דרומה.

האגדה הידועה דורשת על שלושת השמות: צנן, חדשה ומגדל־גד.

"צנן’ – שהוא צינה (מגן על תושביה).

'חדשה’ – שהקדוש־ברוך־הוא מחדשה לעתיד לבוא.

'מגדל־גד’ – שמשם הקדוש־ברוך־הוא יוציא ומגדר (כורת) משכנותיהן ומשתותיהן של אומות העולם".

לפי גירסה אחרת: מגדל־גד – שמשם הקדוש־ברוך־הוא יוצר ומגיד (וכורת) משתיהן (יסודות) של עשו"²¹.

(624)

ו. קבצאל – עדר – יגור    🔗

בנחלתו של שבט יהודה נפלו גם הערים קבצאל, עדר ויגור. הן נמצאו בדרום ובגבול הנגב. קבצאל אולי נקראה מלשון “קבץ” – אסוף הצאן. אולי מקומה בחורבה הנקראת בערבית: ‘כסיפה’, מזרחה מבאר־שבע. בקבצאל מולדתו של אחד מגבורי דוד המלך ושר צבאו של שלמה בנו: “בניהו בן יהוידע בן איש חיל רב פעלים מקבצאל”. האגדה דורשת על “רב פעלים מקבצאל’ –… שריבה וקיבץ פועלים (פעלים) לתורה”. הביטוי “רב פעלים מקבצאל” נתקבל בספרות הרבנית: רב שרצה להבליט את מעשיו הרבים והוא בא ממקום דל וצנוע, היה חותם: רב פעלים מקבצאל, כאילו השם קבצאל בא מלשון קבצן…

יגור נקראה מלשון גור, שכן. אולי היתה בחורבה ג’ור בדרום.

רבותינו דרשו על שמות ערי יהודה: קבצאל – עדר – יגור: “כל המקבץ עדרים לתורה יגור במחיצת אל”.

(625)

ז. מתג־האמה – על שום מה?    🔗

מסופר על נצחונו של דוד המלך באחת ממלחמותיו בפלשתים אויביו: “ויך דוד את פלשתים ויכניעם ויקח דוד את מתג־האמה מיד פלשתים”.

מתג־האמה הוא כנראה שם מקום. אין לדעת מדוע זכה בשם זה. הרד"ק מפרש: “היתה אמת־המים עובר בעיר, תקנו לבוא מחוץ לעיר אל העיר, לפיכך נקראת העיר מתג־האמה”…

מתג הוא חלק מהרסן בפי הבהמה, ואמה – מידת אורך.

האגדה מספרת על אבימלך שבא אל יצחק אבינו ואמר לו: "ראה ראינו כי היה ה' עמך… אנו יודעים שהקדוש־ברוך־הוא עתיד ליתן לזרעך את כל הארצות הללו. כרות עמנו ברית, שאין יורשין את ארץ פלשתים.

מה עשה יצחק? – לקח אמה אחת ממתג חמור שהיה רוכב עליו, ונתן לו לאות, שיהא בינן ברית שבועה.

וכשרצה המלך דוד לבוא בארץ פלשתים, ולא היה יכול ליכנס מפני ברית יצחק, עד שלקח מהם אות ברית שבועת יצחק, שנאמר: “ויקח דוד את מתג־האמה מיד פלשתים”.

ורק אחר־כך יכול היה להשתלט על הפלשתים…

 

52. אשקלון ועזה    🔗

א. מי בנה את אשקלון?    🔗

אשקלון היא מהערים הקדומות ביותר בארץ. מסורת קדומה מספר שאשקלון נבנתה מחדש בידי עזרא הסופר. הוא עלה אל הארץ; בקירוב בשנת 440 לפני סה"נ, אל ירושלים.

רבי בנימין מטודילה, שביקר בארץ בקירוב בשנת 1170, מזכיר לראשונה את המסורת הזאת ובזו הלשון: “אשקלון החדשה, שבנה עזרא הכהן, זכרונו לברכה, על שפת הים”… (ר' תמונה בהמשך).

(626)

ב. באר אברהם אבינו באשקלון    🔗

באשקלון הראו בימי־הבינים באר, שנקראה על שם אברהם אבינו. רבי בנימין מטודילה שביקר בארץ בקירוב בשנת 1170, מזכירה לראשונה: “ושם בתוך העיר בור שקוראים לו בערבית: ביר אברהם אלח’ליל (באר אברהם האהוב). אשר חפר בימי פלשתים”. האגדה מספרת שבאר זו משכה את מימיה ממי השילוח הנובעים בירושלים.

חורבות אשקלון

תמונה משנת 1838

רבי יעקב בן נתנאל שביקר בארץ במאה השתים־עשרה, מספר על באר אברהם: “פעם אחת היו הכמרים רוחצים במי השילוח (בירושלים). ונפלה קערה מידו של כומר אחד. והכירו אותה (את הקערה) הגלחים על ידי כתיבתם עליה”.

(627)

ג. באר השלום באשקלון    🔗

עולה־רגל איטלקי אנטונינוס שביקר בארץ בשנת 570 מספר על סיורו באשקלון: “ושם באר השלום בנויה בצורת תיאטרון, ובה יורדות מדרגות מטה אל המים”…

(628)

ד. שני האחים הצדיקים באשקלון    🔗

האגדה מספרת: "מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון. היו להם שכנים רעים מאומות העולם, והיו אומרים: אימתי עולים היהודים הללו להתפלל בירושלים, ואנו נכנסים ומקפחים מה שבביתם ומחריבים אותם!

הגיע הזמן והאחים עלו (לירושלים). זימן להם הקדוש־ברוך־הוא מלאכים כדמותן והיו נכנסין ויוצאין בתוך בתיהם.

כשבאו האחים מירושלים, שלחו לשכניהם מתנות מכל מה שהביאו עמהם. אמרו להם השכנים: היכן הייתם? – אמרו להם: בירושלים.

– אימתי עליתם? – ביום פלוני.

– ואימתי באתם? – ביום פלוני.

אמרו השכנים: ברוך אלוהי היהודים שלא עזבם ולא יעזבם!"

(629)

ה. כיבוד אב באשקלון הקדומה    🔗

בימי קדם התפרסם אחד מתושבי אשקלון הנכרים בכיבוד אב ואם ורבותינו מספרים עליו בשבח רב.

"שאלו את רבי א': עד היכן הוא כיבוד אב ואם? –

אמר להם: ולי אתם שואלין? – לכו ושאלו את דמה בן נתינה! –

דמה בן נתינה ראש פטרכולי היה. פעם אחת היתה אמו מסטרתו בפני כל בולי (חברי מועצת העיר) שלו, ונפל קורדקון שלה מידה. והושיט לה שלא תצטער".

"צאו וראו מה עשה נכרי אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו.

פעם אחת בקשו (ממנו) חכמים פרקמטיא (סחורה), בששים ריבוא שכר. והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו (והוא ישן) – ולא ציערו!…

בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד, בששים ריבוא שכר, ורב כהנא אומר: בשמונים ריבוא. והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו – ולא ציערו!"…

רבותינו מספרים עליו: "גוי אשקלוני היה וראש פטרכולי היה. ואבן שישב עליה אביו – לא ישב עליה מימיו.

וכיוון שמת אביו – עשה אותה יראה שלו".

(630)

ו. החסיד והמוכס מאשקלון    🔗

רבותינו מספרים על חסיד ועל מוכס שחיו באשקלון, בימי שמעון בן שטח. החסיד היה כל ימיו יגע בתורה והמוכס היה כל ימי דואג למלא את כרסו מזון ולפיכך כנהו: “בן־המעים”.

מעשה בשני חסידים באשקלון שהיו אוכלים כאחד, שותים כאחד ויגעים בתורה כאחד. נפטר אחד מהם לעולמו ולא השגיחה בו בריה.

מת המוכס בן־המעים ובטלה כל העיר ממלאכתה, כדי לגמול לו חסד.

התחיל אותו חסיד להצטער, עד שנראה לו חברו בחלום ואמר לו מה שאמר לו…

באחד הימים (אחרי מותו כשעלה למרום), ראה אותו חסיד את חברו מטייל בגנים, בפרדסים ובמעיינות מים. וראה את המוכס לשונו לחוכה על פי הנהר, והיא רוצה להגיע למים, לשתות, ואינה יכולה…"

(631)

ז. מערת המכשפות באשקלון הקדומה    🔗

“שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון… שמונים נשים תלה”.

כשנתמנה שמעון בן שטח נשיא בישראל, באו ואמרו לו: יש שמונים כשפניות במערה אחת באשקלון, והן מחבלות את העולם.

מיד עמד שמעון בן שטח וכינס ביום סגריר שמונים בחורים נאים, בעלי קומה, ונתן לכל אחד בגד יפה שקיפלו ולקחו עמו. יצא שמעון אל אשקלון בלוית הבחורים. משבאו לשם, אמר להם: אני אכנס יחידי אל מערת המכשפות. אם אשרוק בפעם הראשונה – תלבשו את הבגדים, ובשניה – תכנסו אל המערה. וכל אחד מכם יחטוף מכשפה וירימה מעלה. כי כן דרך המכשפה כשהיא מורמת מהאדמה אינה יכול לעשות דבר. נגש שמעון אל המערה וקרא: מכשפות! מכשפות! פתחו! אני אחת מכן!

והן אמרו: כיצד שבגדך יבש ביום סגריר? –

והוא ענה: הלכתי בין טפות הגשם!

אמרו לו: למה באת אלינו? – באתי ללמוד וללמד. תראה כל אחת מכן מה היא יכולה לעשות, ואני אַראה לכם במה כוחי רב.

קראה מכשפה אחת והנה הופיע לחם. אחרת הביאה בשר ואחת – צלחות ואחרת – יין.

פנו אליו המכשפות: ומה אתה יכול לעשות?

אמר: אני אשרוק פעמיים ושמונים בחורים נאים יופיעו והם ישתעשעו עמכן!

שרק שמעון פעם ראשונה – והבחורים לבשו בגדיהם, ובשניה – פרצו אל תוך המערה.

פנה שמעון אליהם ואמר: כל אחד יבחר באחת. ולפתע תפשו הבחורים את המכשפות ונשאו אותן לתליה.

וכך השתחררה אשקלון משמונים המכשפות…

(632)

ראש יונה עשוי שייש

נמצא בעתיקות אשקלון.

ח. איפה נולדה סמיראמיס?    🔗

סמיראמיס מפורסמת באגדה היונית. היא היתה בתה של דרקאֶטו – אלילה נודעת בחיי תושבי אשקלון הנוכרים בימי קדם. דרקאטו היתה אלילה בדמות דג, ומזכירה את דגון בחיי הפלשתים הקדמונים. היסטוריון רומאי, מהמאה הראשונה לפני סה"נ מספר בשמו של קטסיאס, היסטוריון יווני במאה החמישית לפני סה"נ, על דרקאֶטו שהתאהבה בצעיר בשעת תפילתו במקדש של אפרודיטי היפה. היא הרתה וילדה בת וקראה לה סמיראמיס. אחרי לידתה השליכה עצמה לתוך בריכה באשקלון והפכה לדג ובתה טופחה בין יונים אשר פרנסוה.

אחרי שגדלה היתה סמיראמיס לנסיכה מפוארת בארץ אשור הקדומה. במותה הפכה ליונה. מסבה זאת דגים ויונים התקדשו בחיי תושבי אשקלון הנוכרים בימי קדם. על מטבעותיה מצוירת היונה ובין חורבותיה נמצא ראש יונה עשוי שייש.

המשורר הרומאי אוביד, בראשית המאה הראשונה לסה"נ, מביא בספר שיריו: ‘תמורות’ על דרקאתו: ולפני אמונת היושבים בפלסטינה, היא הפכה לדג מכוסה קסקסים שט בברכה… ובתה היתה ליונה לבנה וצחורה'…

(633)

ט. בצליה המשובחים של אשקלון    🔗

בימי קדם נודעו לתהלה בטיבם ובטעמם הבצלים המשובחים של אשקלון, שבסביבתה הפוריה השתרעו גני ירק למכביר. כבר ההיסטוריון הרומאי הנודע פליניוס, שחי במאה הראשונה, מזכיר לשבח את הבצל האשקלוני. בתלמוד הירושלמי נזכרת אשה תושבת אשקלון שנקראה בשם מרים בת עלי בצלים.

הבצל האשקלוני התפרסם גם בימי הצלבנים בארץ. הם הפיצוהו בארצות שונות באירופה והוא נקרא בשמה של אשקלון, ששובש בשפות לועזיות שונות²².

גם נזיר נוצרי ספרדי אלמוני, שעבר בארץ־ישראל במאה השש־עשרה, בקירוב בשנת 1555, מספר על אשקלון ועל שפע בצליה מהמין הנקרא: שלות, על שמה של אשקלון זו.

(634)

בצל אשקלון

בלאטינית: Allium (Porrum) Ascalonicum

בספרדית: אסקלונה – Escaluna

באיטלקית: סקאלוגנו – Scalogno

בצרפתית: אשלוט – Echallotte

בגרמנית: שלוטן – Challoten

באנגלית: סקליון – Scallion

שלוט – Shallot

או אסקלוניאן גארליק – Ascalonian Garlic – שום אשקלוני

י. העמוד שחזר אל מקומו באשקלון    🔗

בחורבות אשקלון זרועים הרבה עמודי שיש יפים, שרידים מארמונותיה המפוארים בימי קדם (ר' תמונה לעיל). רבים מהם לוקחו אל מקומות שונים בארץ.

גדול התיירים המוסלמים בימי הביניים, אבּן־בּטוּטה, שביקר בארץ בשנת 1326, מתאר את חורבותיה של אשקלון ועמודי השייש הרבים שנמצאו בה. הוא מספר: “וביניהם יש עמוד אחד אדום. הנוצרים לקחו אותו בספינה אל ארצם. בדרך נעלם העמוד, ואחר כך מצאוהו שוב במקומו הקודם באשקלון”.

(635)

יא. הנסיכה שחיפשה אוצרות באשקלון    🔗

לפי אמונתם התמימה של הערבים, טמונים בתלי החורבות של הארץ אוצרות של הקדמונים: כסף, זהב, ואבנים טובות למכביר. אנשים מאירופה ואמריקה באים לחפור בתלים ולהעלות מקרבם את האוצרות היקרים הללו. החופרים מפחדים להעלות אותם כמו שהם, ולפיכך יש בפיהם מין לחש ההופך את האוצרות לשברי חרס. הם אוספים אותם בקפדנות רבה, מנקים ולוקחים אותם הרחק לארצם. שם יש להם לחש אחר ההופך את כלי החרס שוב לגושי זהב וכסף…

בראשית המאה התשע־עשרה הופיעה בארץ נסיכה אנגליה בשם הסטר לוסי סטנהוֹפּ, בת משפחה נכבדה בבריטניה. כאשר התגוררה בהרי הלבנון השיגה כתב־יד נושן ובו היה מסופר שבאשקלון טמונים אוצרות כבירים…

הנסיכה הודיעה זאת לממשלה התורכית והסכימה למסור לה חלק מהאוצרות הללו, תמורת רשיון לחפור באשקלון. הנסיכה יצאה יחד עם מושל יפו ואחרים אל אשקלון. פה היא שכרה יותר מ־150 ערבים מהסביבה. האנשים עבדו בהתלהבות רבה בתקווה לגלות את האוצרות הטמונים. כדי להבטיח את ההצלחה הביאו תרנגול והקריבו אותו קרבן בשדה החפירות…

הפסל הרומי שנחשף בעתיקות אשקלון

ציור משנת 1815.

הפועלים חשפו את האדמה מחורבות אשקלון. הם גילו עמודי גרעינית (גראניט) וגם פסל גדול עשוי שייש. הנסיכה האמינה שבחזהו של הפסל הזה טמון זהב רב. לפני שניגשה לשברו הבטיחה חצי מהסכום למושל התורכי שהיה עמה… בפקודתה פצצו את הפסל לשברים, אולם האוצרות לא נמצאו לדאבונה הגדול.

אחרי עבודה מאומצת של שבועיים לא מצאו דבר וזה גרם לאכזבה גדולה. לבסוף החליטה הנסיכה שמושל עכו המפורסם, ג’זאר פחה, מצא בחשאי את האוצרות הללו, כאשר חפר פה לגלות עמודים לצרכי בניניו שהקים בעכו בירתו…

בצער רב שלחה הנסיכה מכתב אל מזכיר המדינה במיניסטריון הבריטי ובו מתוארת פרשת חיפוש האוצרות באשקלון ואכזבתה הגדולה…

(636)

יב. בקעת הנמלים בקרבת אשקלון    🔗

“ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה רבה מאד… וידבר… ועל הרמש”.

בספרות העברית המאוחרת מצויה אגדה “מעשה הנמלה”, המספרת על פגישה שהיתה לשלמה המלך עם מלכת הנמלות.

האגדה מספרת על שלמה המלך שעבר על חיילותיו “על נחל אחד שהיו בו נמלים. ושמע קול אחת נמלה שחורה, שהיתה אומרת לנמלים: הכנסו לבתיכם שלא ישחיתו אתכם חיילותיו של שלמה המלך”…

שלח (שלמה) אחר הנמלים ואמר: מי מכם אמרה הכנסו לבתיכם שלא ישחיתו אתכם מחנות שלמה?

אמרה אותה הנמלה: אני אמרתי להם… אמר לה: למה לא דברה מכל הנמלים אחת אלא את? – אמרה לו: אני מלכה שלהם!

אמר לה: מה שמך? – אמרה לו: מחשמה.

אמר לה: רוצה אני לשאול אותך שאלה אחת. אמרה לו: אינו ראוי שיהיה השואל יושב על כסא והנשאל לארץ, אלא תשא אותי על ידיך ואחזיר לך תשובה. ולקח אותה (שלמה המלך) על ידו, נשארה לו כנגד פניו ואמרה: שאל!

אמר לה: יש בעולם גדול יותר ממני? – אמרה לו: הן!

אמר לה: מי הוא? – אמרה לו: אני!

אמר לה: כיצד את גדולה ממני? – אמרה לו: אלו לא הייתי גדולה ממך לא שלחך הקדוש־ברוך־הוא אצלנו שתשאני על כפך!

כשמוע שלמה את דברי הנמלה חרה אפו עליה והשליך אותה על הארץ, ואמר לה: נמלה, אינך יודעת מי אני? – אני שלמה בן דוד המלך, עליו השלום"…

האגדה העברית אינה מציינת את מקומו של אותו נחל הנמלים שבו היתה הפגישה בין שלמה המלך והנמלה.

אגדה זו לקוחה מהספרות הערבית וכבר מובאת בספר הקוראן מבלי להזכיר באיזה מקום נמצא נחל הנמלים, בערבית: ואָדי א־נמל. באגדה העברית של ימי־הביניים מסופר, שנחל נמלים זה נמצא בקרבת אשקלון. עד היום הזה מכירים הערבים בסביבה הזאת את המקום הזה ואת האגדה המסופרת עליו.

(637)

יג. עזה – על שום מה?    🔗

עזה היא מן הערים העתיקות בעולם. שמה כבר מובא בתעודות מצריות קדומות. עוד מלפני כיבוש הארץ ע"י שבטי ישראל. למעשה אין ידוע מוצא השם עזה. יש סוברים מלשון “עז” – חזק, על שום ביצוריה העזים ומצבה החזק בימי קדם. הרבה מלחמות מהעת הקדומה ביותר ועד העת החדשה התלקחו על עזה ובסביבתה.

היוונים שהתישבו בעזה בגלל חשיבותה הכלכלית, כי שכנה על הדרך הגדולה אל מצרים, שיבשו שמה וקראו לה: גזה. מלה זו פירושה ביוונית אוצר. מוצאה משמית ומצויה גם בספרות התלמוד. היוונים ספרו שבמקום שנבנתה העיר נמצאו אוצרות גדולים, ולפיכך קראו לה על שמם.

אגדה יוונית אחרת מספרת שהעיר עזה, נקראה על שם עזון (אוזן) בן הרקוליס, שהיה מיסד העיר הזאת.

האגדה מספרת על קמביסס, מלך פרס, שיצא בראש צבאותיו אל מצרים לכבשה. בדרך אליה הוא הקים לו מחסן לשמירת אוצרותיו ושלל המלחמה שאסף מאויביו הנכנעים. במקום הזה נבנתה עזה, ולפיכך נקראה בשם זה: עזה – גזה – אוצר.

(638)

מראה העיר עזה

תמונה משנת 1863

יד. לאן הוביל שמשון את שערי עזה?    🔗

באחד הימים בא שמשון הגבור אל עזה ונשאר ללון בה. בספר שופטים מסופר: “וילך שמשון עזתה… ויסבו (העזתים) ויארבו לו כל הלילה בשער העיר… וישכר שמשון עד חצי הלילה ויקם בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם וישם על כתפיו ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון”.

רבותינו מספרים: “בין כתיפיו של שמשון ששים אמה היה… אין דלתות עזה פחותות מששים אמה”.

האגדה מספרת, ששמשון העלה את שערי עזה על הגבעה הנקראת בימינו בשם הערבי: עלי אלמונטאר, והיא נמצאת כשני ק"מ מעזה מזרחה. מפסגתה אפשר להשקיף על פני הרי יהודה הדרומיים, שביניהם שוכנת העיר חברון.

(639)

עזה וסביבתה

קטע ממפה לועזית בקירוב משנת 1300

מימין: עזה – Gaza. משמאל: ההר ועליו הדלתות משער עזה, שהובאו על־ידי שמשון הגבור.

העיר עזה – Gaza שמשון נושא את הדלתות משערה

תמונה במוזאיקה מהמאה השתים־עשרה, משובצת ברצפת הכנסיה סנט גאראון בעיר קאלן, גרמניה

T. Ehrenstein, Das Alte Testament im Bible, 1923.

שמשון הגבור נושא את דלתות עזה

ציור משנת 1766 – מתוך הספר ‘צאינה וראינה’ דפוס אמשטרדם.

טו. קצו של שמשון הגבור בעזה    🔗

הפלשתים תפשו את שמשון והביאוהו אל עזה עירם. הם התעללו בו ונקרו את עיניו. כאשר באו הפלשתים לזבוח זבח גדול לדגון אלילם, הביאו את שמשון, והבית מלא האנשים והנשים ושמה כל סרני פלשתים ועל הגג כשלשת אלפים איש ואשה הרואים בשחוק שמשון… בספר שופטים מסופר: "וילפת שמשון את שני עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם ויסמך עליהם אחד בימינו ואחד בשמאלו, ויאמר שמשון: “תמות נפשי עם פלשתים, ויט בכוח ויפול הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו”…

בימי־הביניים הראו בעזה את חורבות הבית שהרס שמשון הגבור ובו מצא את מותו. אחדים מעולי־הרגל מזכירים את הבית הזה (ציור לא).

רבי משולם מואלטרה, שביקר בעזה ברמ"א (1481), מספר על רובע היהודים ועל “הבית של דלילה והיה דר בתוכו שמשון הגבור וסמוך לה, כמו שמינית מיל, בגובה ההר, ראיתי החצר הגדולה אשר הפיל בחזקתו ובתקפו. והבתים חרבים ושוממים, אך לפי הנראה עד היום הזה היה החצר אז דבר גדול באמת”…

(640)

ציור של עזה

מתוך כתב־יד על המקומות הקדושים, שנכתב באיטליה, בשנת 1598

בכתובת למעלה כתוב: ‘כפר עזה היא עיר שמשון, מדינה יפה וז"צ (זו צורתה)’.

 

53. הנגב ותושביו    🔗

א. על באר אחת בנגב    🔗

ארץ הנגב משתרעת בדרומה של הארץ. בה התגוררו אבותינו הראשונים: אברהם, יצחק ויעקב וחייהם בסביבה זו משתקפים יפה בספורי התורה.

במרחבי הנגב מצויות פה ושם בארות עתיקות, ועל פיהם חוליות אבנים משופשפות ומחורצות ע"י חבלי הדליים מדורות קדומים. רבות מהבארות הללו שימשו מקורות מים גם לאבותינו ולעדרי צאנם בימי קדם. לעתים פרצו סביב הבארות סיכסוכים בין הרועים שבאו עם צאנם להשקותם מים. מסופר גם על מריבות בין רועי הפלשתים ובין רועי אברהם אבינו.

רבותינו מספרים: "רועיו של אברהם היו מתדיינים עם רועיו של אבימלך.

רועי אברהם אומרים: לנו הבאר! – ואלו אומרים: לנו הבאר!

אמרו להם רועי אברהם: כל מי שהמים עולים להשקות את צאנו – שלו היא הבאר!

כיון שראו המים צאנו של אברהם אבינו – מיד עלו"!

(641)

ב. המרגלים בארץ הנגב    🔗

בצאת ישראל ממצרים, התקרבו מהדרום אל גבולות הנגב ואמרו לחדור דרכו אל הארץ. המרגלים שיצאו ממדבר סיני לרגל את הארץ, עברו תחילה בנגב וממנו עלו אל ההרים צפונה. בתורה מסופר: “וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם: עלו זה בנגב ועליתם את ההר”.

באר קדומה בנגב

באבני פי הבאר חרותים חריצים רבים, שהתהוו מגרירת חבלי הדליים עליהן.

האגדה מבארת מדוע עברו המרגלים בתחילה בנגב הרזה והדל, וממנו עלו אל ההר השמן והפורה: הקדוש־ברוך־הוא רצה בזה שהמרגלים יעריכו יותר את ההר שהוא רובו של הארץ.

“למה בנגב? – שכן דרך התגרים עושין ומראין את הפסולת תחילה, ואחר־כך מראין את השבח”. בדרך זו מעריך הקונה יותר את הסחורה המוצעת לפניו.

(642)

ג. באר־שבע ביום תחית המתים    🔗

באר־שבע נקראת בספרות הערבית של ימי־הביניים בשם הערבי: ביר א־סבּע, ובקיצור: א־סבּע. גיאוגרף מוסלמי במאה השלוש־עשרה, מזכיר את שבע בארותיה ומתאר את ערכה באחרית הימים, “זהו המקום שאליו יתקבצו יחדיו ביום תחית המתים”.

הוא מכנה את היום הזה – ‘יוּם א־סבּע’.

ומסיים באגדה קצרה: 'על זאב שחטף כבשה והרועה הוציאה ממנו.

אמר הזאב אליו: הוי לך ביום א־סבּע'!

(643)

ד. נחלתו של שבט שמעון בנגב    🔗

בימי חלוקת הארץ נפל כמעט כל הנגב ביד שבט שמעון, השבט הדרומי ביותר בארץ. משום שהיה חלש מצא חסות בשכנו החזק שבט יהודה, במקרא כתוב: “זאת נחלת מטה בני שמעון למשפחותם. מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון, כי היה חלק בני יהודה רב מהם, וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם”. מסבות התנאים הקשים בארץ הנגב, לא נתברכו בני שמעון בעושר רב. חכמים דורשים על דברי יעקב אבינו: “אחלקם ביעקב’ – זה שבטו של לוי… 'ואפיצם בישראל’ – זהו שבטו של שמעון”.

“רובם של עניים משבט שמעון היו”.

“אין לך עניים, סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון”…

(643)²³

ה. מלחמת דוד עם העמלקים בנגב    🔗

העמלקים שכנו בחלקו הדרומי ביותר של הנגב ובגבולות מדבר סיני. הם ידועים עוד מימי נדודי ישראל במדבר הזה עיין כאן. גם דוד בצעירותו נלחם בהם, אחרי שפשטו בישובי הנגב ובעיר ציקלג. לפי סברה אחת היתה ציקלג זו בחורבה חואליפה, הנמצאת בירכתי הדרום בגבול הנגב.

במקרא מסופר: “ועמלקי פשטו אל נגב ואל צקלג ויכו את צקלג וישרפו אותה באש… ויכם דוד מהנשף עד הערב למחרתם”…

רבותינו שאלו? “מהו למחרתם'? –… שני לילות ויום אחד”.

ולפיכך קורא דוד בשירתו, המובאת בספר תהלים:

“כי אתה תאיר נרי ה' אלהי יגיה חשכי”.

(644)

ו. מה השיבו חכמי הנגב לאלכסנדר    🔗

אלכסנדר מוקדון עבר בראש צבאותיו לכל אורך הנגב המערבי בדרכו מארץ־ישראל אל מצרים, בשנת 332 לפני סה"נ. האגדה העברית מספרת על פגישתו עם חכמי הנגב ועל השאלות ששאל אותם.

רבותינו מספרים: "עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב.

אמר להם: מן השמים לארץ רחוק או ממזרח למערב? – אמרו לו: ממזרח למערב. תדע, שהרי חמה במזרח – הכל מסתכלין בה, חמה במערב – הכל מסתכלין בה, חמה באמצע רקיע – אין הכל מסתכלין בה…

אמר להן: שמים נבראו תחלה או הארץ? – אמרו: שמים נבראו תחלה. שנאמר (בתורה): בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

אמר להן: אור נברא תחלה או חושך…? ואמרו לו: חושך נברא תחלה…

אמר להן: איזה חכם? – אמרו לו: הרואה את הנולד.

איזהו גבור? – הכובש את יצרו.

ואיזה עשיר? – השמח בחלקו…

אמר להן: מה יעשה אדם ויתקבל על הבריות? – אמרו לו: ישנא מלכות ושלטון…

אמר להן: בים יפה לדור או ביבשה? – אמרו לו: ביבשה, שהרי כל יורדי הים אין דעתם מתישבת עד שעולים ליבשה…

אמר להן: מה מכם חכם יותר? – אמרו לו: כולנו שוים כאחד, שכל דבר שאמרת לנו פתרנו לך כאחד…

מיד הלבישם בגדי ארגמן ונתן רביד זהב על צוארם.

(645)

ז. באר־שבע – על שום מה?    🔗

באר־שבע היא בירת הנגב עוד מדורות קדומים. בה התגורר אברהם אבינו.

התורה מספרת: "ויאמר אבימלך… אל אברהם לאמר: אלהים עמך בכל אשר אתה עושה. ועתה השבעה לי באלהים… כחסד אשר עשיתי עמך, תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה.

ויאמר אברהם: אנכי אשבע!… –

ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית.

ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן.

ויאמר אבימלך אל אברהם: מה הנה שבע כבשות האלה אשר הצבת לבדנה? – ויאמר: כי את שבע כבשות תקח מידי, בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. על כן קרא למקום באר־שבע, כי שם נשבעו שניהם. ויכרתו ברית בבאר־שבע"…

גם יצחק בן אברהם כרת פה ברית עם אבימלך: “ויעש להם משתה ויאכלו וישתו. וישכימו בבוקר וישבעו איש לאחיו… ויהי ביום ההוא ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אדות הבאר אשר חפרו, ויאמרו לו: מצאנו מים! ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר־שבע עד היום הזה”.

באר־שבע – ישוב בדואי

אחת הבארות העתיקות

יוסף בן מתתיהו (פלביוס) מספר על השבועה בין אבימלך ואברהם: “על־יד באר אשר קראוה באר־שבע, זאת אומרת – באר השבועה, היא נקראת ככה גם היום בפי יושבי המקום”.

המתרגם הארמי לתורה, הנקרא ירושלמי, אומר למצוא בשם באר־שבע רמז לשבע הכבשות שהוצגו לבד, כפי שמסופר בתורה, והוא קורא לה: “בירא דשבע חורפן” – באר של שבע כבשות.

על יסוד השם “שבעה” שניתן ע"י יצחק אבינו לבאר, אומרת האגדה: “ועל שמצאו אותה שבעה פעמים קראו אותה שבעה… בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר־שבע עד הר המוריה”…

השם באר־שבע נשאר בקרב הערבים בצורה ביר א־סבע לעיר הבנויה בקרבת באר־שבע הקדומה, והיא בירת הנגב בימינו. הערבים מספרים שהעיר נקראה כך על שבע, בערבית סבּע, בארות שהיו במקום הזה ואחדות ידועות עד ימינו.

גיאוגרף מוסלמי אחד, במאה השלוש־עשרה, מספר על מחוז בארץ־ישראל ושמו א־סבּע: “בו שבע בארות ולפיכך שמו א־סבּע – השבע”²⁴.

(646)

ח. אשל אברהם אבינו בבאר־שבע    🔗

אברהם אבינו הגיע בנדודיו בארץ הנגב אל באר־שבע. התורה מספרת עליו: “ויטע אשל בבאר־שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם”.

האגדה מספרת: “כשנתן הקדוש־ברוך־הוא לאברהם אבינו את הארץ, לא נתנה לו אלא כמות שהיא… עמד אברהם והשביחה, שנאמר: 'ויטע אשל בבאר־שבע”… האשל הוא עץ נפוץ בנגב (ציור פה), נטיעתו מציינת תקופה חדשה בחיי איש הנגב: המעבר מחיי נדודים אל חיי קבע, מחיי רועי צאן אל חיי עובדי־אדמה. בצדי ביקתות של הבדואים המתישבים בנגב נראים עצי אשל מצילים.

דרשנים מצאו בשם אשל שנטע אברהם ראשי־תיבות: א’כילה, ש’תיה, ל’ינה, לפי גירסה אחרת: ל’וויה, כי אברהם היה מלווה את האורחים בדרכם אל מחוז חפצם. האשל הוא סמל הכנסת־אורחים, שבה הצטיין אברהם אבינו.

בארץ הנגב מצויים עצי אשל גדולים, ענפים ומצילים יפה. בימי קדם נוצרה האימרה הארמית: דתליא באשלא רברבי – להתלות בעץ אשל גדול, כאשר רצו לומר על אדם שנשען בדבריו או במעשיו באדם גדול ומפורסם. בספרות הרבנית מובא לפרקים התואר: “האשל הגדול” לרב מפורסם בישראל.

(647)

ט. ארזי אברהם אבינו בבאר־שבע    🔗

האגדה מספרת שלא רק אשל נטע אברהם אבינו בבאר־שבע, אלא גם עצי ארזים. על דברי התורה המסופרים על יעקב אבינו: “ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה־שבע”.

“להיכן הלך? – שהלך לקוץ ארזים, שנטע אברהם זקינו בבאר־שבע”.

(648)

ענף מעץ האשל

השם המדעי: Tamarix articulata, בערבית: טרפה

1) עלים, פרחים וניצנים 2) פרח בודד, צבעו ורוד 3) פרי עטוף עלים 4) זרע אחד, מוגדל.

י. אברהם אבינו מכניס אורחים בבאר־שבע    🔗

“יהי ביתך פתוח לרוחה. כיצד? –… לצפון ולדרום ולמזרח ולמערב”

חכמי ישראל דרשו על האשל שנטע אברהם בבאר־שבע. אחד אמר: פרדס – להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה.

ואחר אמר: פונדק – לאכסניא ובו כל מיני פירות לעוברים ושבים".

עשה אברהם פרדס ונטע בו כל מיני מגדים. התקין מתוכו מאכל ומשתה ופתח לו ארבעה שערים לארבע רוחות העולם. והיה מקבל עוברים ושבים ומכניסם בתוך ביתו. ומשהיו אוכלים ושותים, עמדו לברך את אברהם. והוא אומר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלוהי עולם אכלתם!

היו אומרים לו: ה' היכן הוא? – אמר להם: שליט בשמים ובארץ מגדל צמחים ואילנות!

כיון שהיו שומעים כך, היו שואלים: כיצד נברך אותו? –

היה אומר להם: אמרו, ברוך אל עולם שאכלנו משלו! – ברוך נותן לחם ומזון לכל בשר! ²⁵

אגדה אחרת מספרת על אברהם: "עמד ובנה פלטרין (ארמונות) גדולים על הדרכים. והניח שם מאכל ומשקה. וכל הבא ונכנס – אכל ושתה וברך לשמים. לפיכך נעשית לו נחת רוח. וכל שהפה שואל, מצוי בתוך ביתו של אברהם, שנאמר: ‘ויטע אשל בבאר־שבע’.

(649)

יא. חג הסוכות הוחג בראשונה בבאר־שבע    🔗

בספר היובלים מסופר על אברהם אבינו בבואו אל באר־שבע: ‘ויבן שם מזבח לה’, אשר הצילו וישמחהו בארץ מגוריו. ויעש חג שמחה גדולה בחודש ההוא, שבעת ימים אצל המזבח אשר בנה בבאר־שבע.

ויבן סוכות לו ולעבדיו בחג ההוא והוא הראשון עשה חג הסוכות בארץ…

על כן נכתב בלוחות השמים על ישראל כי יהיו עושים את החג הסוכות שבעת ימים בשמחה בחודש השביעי…

וישבו בסוכות ושמו כתרים על ראשם ולקחו ענף עץ עבות וערבי נחל ויקח אברהם לבות תמרים ופרי עץ הדר וסבב מדי יום ביומו את המזבח בענפים, שבע ליום ובבוקר יהלל ויודה לאלהיו על הכל בשמחה'…

(650)

יב. בני שמואל הנביא שופטים בבאר־שבע    🔗

במקרא מסופר: ‘ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל… בבאר־שבע. ולא הלכו בניו בדרכו, ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט’…

מה היו חטאותיהם של בני שמואל השופטים? – אם היתה באה אל באר־שבע שיירה, בארמית מברכתא, היו מניחים צרכי ציבור ועוסקים במסחר, בפרקמטיא, לצרכי עצמם: ‘אותו מעשה מעלה הכתוב כאילו לקחו שוחד’…

(651)

יג. מצבת אלנבי בבאר־שבע    🔗

בגינה הציבורית בבאר־שבע ניצבת מצבה לזכרו של גנראל אלנבי, המפקד העליון של הצבא הבריטי, כובש הארץ במלחמת העולם הראשונה. באר־שבע היתה העיר הראשונה, שנפלה בידי הצבא הזה ושוחררה מעול התורכים ובני בריתם הגרמנים, באוקטובר 1917.

בקרב הערבים היתה רווחת אגדה, שאם יזרמו מי הנילוס של מצרים, אל הארץ הקדושה ויופיע נביא, תבוא גאולתה מעול התורכים.

בהתקדם הצבא הבריטי ממצרים דרך מדבר סיני אל הארץ, במלחמת־העולם הראשונה, הונח, עם התקדמותם, צינור מארץ מצרים, שבו זרמו מי הנילוס לצרכי הצבא הבריטי הלוחם.

הערבים ראו בזה אצבע אלוהים, אות לגאולה המתקרבת…

ובבוא השמועה אליהם שבראש הצבא עומד אחד בשם אלנבּי, דומה למלה הערבית 'א־נבּי’ – הנביא, שמחו שבעתים, כי ראו שהגאולה קרובה לבוא…

(652)

מצבת אלנבי בגינה ציבורית בבאר־שבע

תמונה משנת 1930, נהרס בידי הערבים.

יד. מדוע בא אברהם אבינו אל גרר?    🔗

גרר היתה מפורסמת בארץ הנגב. אין ידוע מקומה הנכון. לפי סברה אחת מקומה בתל הנקרא בערבית: ג’מה. בקרבתו הישוב החדש תל־רעים, בנגב המערבי. גרר מפורסמת בחיי אברהם אבינו ויצחק בנו.

כל הימים שהיתה העיר סדום קיימת בארץ הככר, היה אברהם אבינו יושב בקרבתה והיה מקבל אל צל קורתו את האורחים, שהיו עוברים בסביבה זו. אחרי שהפך הקדוש־ברוך־הוא את סדום, לא עברו עוד אנשים בסביבה שוממה זו.

רבותינו מספרים: 'לפי שחרב מקומה של סדום, פסקו העוברים והשבים, ואמר (אברהם): אני מפסיק צדקה מביתי? –

הלך ונטה לו אוהל בגרר, כפי שכתוב (בתורה): ‘ויסע משם אברהם ארצה הנגב… ויגר בגרר’.

(653)

טו. העיר ערד ודרך האתרים    🔗

בסביבות באר־שבע, בגבול מדבר יהודה והנגב, מתרומם תל ערד המשקיף על פני סביבתו. בימי־קדם שכנה עליו העיר ערד, שהתפרסמה עוד בימי נדודי ישראל במדבר בדרכם אל הארץ. לפי הסברה נקראה העיר על שם הערוד, מין חמור בר שהיה מצוי בארץ בימי־קדם. רבותינו שואלים ‘מה שמו ערד?… שדומה לערוד במדבר’.

מהעיר ערד הסתעפו דרכים אחדות: דרך אחת דרומה ברמת הנגב ועברה לאורך בקעה ארוכה אל מדבר סיני. זו היא דרך האתרים הידועה בפרשת נדודי ישראל במדבר. דרכה נכנסו המרגלים אל הארץ, ולפיכך היא נקראת בארמית: אורח מאלליא – דרך המרגלים. השם אתרים פירשו עקבות, בדומה למלה הערבית אתר. לפי עקבות הגמלים אפשר היה להכיר את כיוון הדרך הזאת.

בני־ישראל עברו לאורך דרך האתרים בדרכם אל הור־ההר, שעליו מת אהרון הכהן הגדול. מסורת מספרת, שאהרון הכהן היה צועד יחד עם ארון ברית ה', בראש בני ישראל בנדודיהם, והיה תר לפניהם את הדרך, כמו שנאמר בתורה: ‘וארון ברית ה’ נסע לפניהם…לתור להם מנוחה'. האגדה רואה בשם ‘דרך האתרים’, רמז לאהרון התייר (הסייר) הגדול של ישראל: ‘הלך תייר שלהן שהיה מכבש להן את הדרך’… לפני אהרון הכהן היה במשך אור היום מתקדם עמוד הענן, כמו שמסופר בתורה: ‘וה’ הולך לפניהם, יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך… לא ימוש עמוד הענן יומם לפני העם'…

‘ענן בזכות אהרון… מת אהרון, נסתלקו ענני כבוד ונראו כאשה פרועה’…

בתורה מסופר: ‘וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי’.

רבותינו שואלים: ‘ומה שמועה שמע? – שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל’.

(654)

טז. מעלה־עקרבים – על שום מה?    🔗

בירכתי הנגב מזרחה מעלה הררי תלול מאד הנקרא מעלה־עקרבים, בו עוברת הדרך מבאר־שבע אל סדום על ים המלח ואל אילת על ים סוף. מעלה־עקרבים היה בגבול הארץ, כדברי התורה: ‘זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה… ונסב הגבול מנגב למעלה־עקרבים’.

אין ידוע מדוע נקרא המעלה בשם זה. לפי סברה אחת על העקרבים השורצים כאן. השם מעלה־עקרבים היה לבטוי מיוחד בספרות הרבנית, כאשר רצו לומר על צרות וחובות העולות ומתגברות ומציקות לאנשים כמו אותם העקרבים… בהחלטה אחת של רבני קושטא, בשנת ת"צ (1630), מספרים הם על החובות של יהודי ירושלים ‘אשר עלו במעלה־עקרבים ויגבהו מאד’. רב אחר כותב על צרות היהודים בירושלים: ‘שעלו החובות במעלה עקרבים’.

(655)

גבעת־סלעים לרגלי מעלה־עקרבים ובגבול הערבה

הגבעה דומה לראש אריה רובץ, ולפיכך קוראים לה ‘גבעת האריה’.

אחרים מוצאים בה דמות צפרדע ומכאן שמה – ‘הצפרדע’.

הגבעה מצוירת גם בבול ישראלי.

 

54. במרחבי השרון    🔗

א. היערות בשרון בדורות קודמים    🔗

השרון משתרע לאורך חוף הים התיכון, בין תל־אביב בדרום וחיפה בצפון. בימי קדם היה מכוסה יערות אלונים ששרידיהם נשארו עד ימינו. יש סברה, שהשם ‘שרון’ נגזר מהמלה החורית הקדומה: שרנה, ופירושה יער. השרון נקרא בפי היוונים בשם דרימוס, ופירושו יער אלונים. גם המתרגם היווני למקרא מביא במקום שרון את השם דרימוס, ופירושו יער. תייר נוצרי אחד מספר על קשי המעבר בסבכי העצים בשרון.

עד לפני דורות אחדים היו מרחבי השרון, מיפו בואך טול־כרם, מכוסים יערות גדולים ועבותים. בוני המושבות העבריות באיזור הזה – כפר־סבא, כפר־מל"ל, רעננה עדיין יכלו לראות את שרידי היערות הללו: גזעים כסוחים ומכורסמים של אלונים קדומים. את מקומם ירשו עתה פרדסי ההדרים.

השיך עבּד אללטיף מתושבי יפו, סח מעשה זה:

סבי היה הולך בעודו צעיר לרגלי עסקיו מיפו לעיירה טול־כרם וחזרה דרך יערות השרון. כאשר היה בא רכוב על חמורו לתוך מעבה היער, לא היה יכול לשבת ישר עליו משפע הענפים העבותים והיה אנוס לגחון על גב חמורו.

אחרי שנים רבות נתעוור סבא בשתי עיניו וישב בבית בניו בטול־כרם, פעם, בהיותו בן מאה שנה בקירוב, ביקש את בניו להובילו ליפו, לדרוש בשלום קרוביו הרבים. הרכיבוהו על חמור, ואני, שייך עבד אללטיף, שהייתי אז נער, צוויתי לחמר אחריו. כאשר באנו אל מרחבי השרון, היה זקני גוחן וכופף עצמו על גב החמור.

שאלתיו: סבא, מדוע תגחן ולא תשב ישר? – אמר לי: נכדי היקר! זכר אזכר עוד מנעורי את הסביבה הזאת והיא כולה מיוערת עצים עבותים. ותמיד כאשר עברתי פה רכוב על חמורי הייתי כפוף עליו. גם עכשיו ירא אני פן אפגע בענפים הסבוכים והכבדים.

אמרתי לו: הו, סבא! אינך אלא טועה. חלפו הזמנים, אין יערות על פני השרון, רכב זקוף ואל תירא… במהלך השנים, בשל פגעי המלחמות והעזובה, נעלמו היערות ואינם…

(656)

ב. תפילתם של אנשי השרון    🔗

‘שוכני בתי־חומר אשר בעפר יסודם’

במרחבי השרון היו בימי קדם הרבה כפרים של יהודים. תושביהם עסקו גם בגידול צאן ובקר. עגלי השרון היו מהמשובחים ביותר בארץ והובאו גם לקרבנות לבית־המקדש.

בתי הכפרים בשרון היו בנויים, כמו בתי הכפרים של הפלחים, לבני טיט וחמר. חכמי ישראל לא החשיבו את בתי החמר הדלים של אנשי השרון. על דברי התורה: "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו’ – הוסיפו ואמרו: ואלו שאינם חוזרים… הבונה בית לבנים בשרון לא היה חוזר'. כן אמרו: ‘אף אנשי השרון לא היו חוזרין שהן (בתיהן) מתחדשין פעמים בשבוע’. מסבת הסדקים שהיו מופיעים בהם והטיח שהיה נופל מקירותיהם, היה צריך לחדשם, לתקנם ולטייחם לעתים קרובות.

בשנים של שפע גשמים היו הבתים הדלים של אנשי השרון מתמקמקים ונחרבים. ולפעמים היו הרבה מאנשי השרון מוצאים את קבריהם תחת מפולת הבתים. עד היום מספרים הערבים על כפרים שנחרבו מגשמי הזעם ונעלמו כליל.

אנשי השרון יראו מאד מהתמוטטות בתי החמר שלהם, לפיכך ביקשו מהכהן הגדול שיזכר את צרתם בשעה שנכנס אל קדש־הקדשים ביום הכפורים להתפלל לשלומם של ישראל.

הכהן הגדול היה אומר: 'יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלהי אבותינו שלא תצא עלינו גלות… חסרון… שתהיה השנה הזאת שנת זול, שנת שובע, שנת משא ומתן, שנה גשומה, שחונה וטלולה…

ועל אנשי השרון היה אומר: ‘יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שלא יעשו בתיהן – קבריהן!’.

(657)

ג. השקמה החשודה בכפר־סבא הקדומה    🔗

במרחבי השפלה המשתרעת לאורך מישור החוף דרומה, גדלים הרבה עצי שקמה. יש מהם עתיקי ימים. השקמים הם העצים הטיפוסיים ביותר לאיזור זה. דוד המלך הפקיד אדם מיוחד על השקמים אשר בשפלה. שלמה המלך הביא ארזים רבים לבנין בית־המקדש בירושלים: ‘ואת הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרוב’. חכמים אמרו: ‘סימן לשפלה – שקמים’. גם בין עצי השקמה היו אחדים שהטילו בהן, מסבות שונות, חשד של טומאה ואסור היה לישראל להתקרב אליהן, ליהנות מפירותיהן או מצלן (תמונה של עץ השקמה בפרק 50 על חכמי הדרום).

בסביבתה של כפר־סבא הקדומה, השוכנת בשרון בקרבת השפלה, גדלה שקמה שהיו מחזיקים אותה כטמאה. תושביה היהודים לא ידעו את סבת טומאתה. הם בדקוה ולא מצאו בה דבר.

לימים נשבה הרוח ועקרה את השקמה ונמצאה גולגולת שלמה דבוקה לה בשרשיה. אז הבינו את סבת טומאתה…

(658)

ד. גבורי עזוּן יצאו למלחמה בשמש    🔗

בקרבת המושבה רעננה, בשרון הדרומי, נמצא כפר ערבי קטן הנקרא בשם ח’רבּת עזוּן – חורבת עזוּן. בתיו דלים והרוסים, חצרותיו עזובות ומספר התושבים בו מצער.

האגדה מספרת: לא כן היה מצב חורבת עזון בדורות קודמים. אז השתרע במקום הזה כפר גדול ופורח, אשר המה מאדם ובהמה רבה. אכן מגרעת אחת היתה בנחלת אדמתם, היא נמצאה במזרח השמש, בהרי אפרים הנראים מרחוק. בבוקר, בצאת התושבים לעבודתם, שלחה השמש העולה מן המזרח את קרניה הלוהטות ופגעה בעיניהם וגרמה להם כאב ראש. וכן היה גם לעת־ערב, בשובם מן העבודה אל כפרם מערבה, והפריעו קרני השמש השוקעת ורצדו באישוני עיניהם וטרפו עליהם את דעתם.

ותגדל חמת תושבי עזון על השמש המתעללת בהם כל הימים, בלכתם ובשובם אל שדותיהם. באחד הימים הזעיקו את התושבים לטכס עצה נגד השמש הזדונה ותהיה האספה סואנת מאד, עד שלבסוף הוחלט לערוך קרב על השמש ולהבריחה. ויצא הכרוז, בערבית: תעלוּ נתחרב מע א־שמס – בואו ונלחם בשמש!

ממחרת היום, התאספו גבורי הכפר, מזוינים מכף רגלם ועד ראשם ויצאו במלחמה על השמש. ואך הופיעה מעל הרי אפרים התחילו יורים את חציהם וזורקים את כידוניהם אל מולה.

והשמש אינה שמה לב למעשי גבורתם, עולה היא מעלה וחומה נשפך על היקום סביב, וגבורי עזוּן הלוחמים עיפו ויפלו לארץ חסרי־אונים.

אז אמרו בלבם: אכן קשה המלחמה בשמש בעלותה ובהגביהה במרומים, הבה נארב לה לעת ערב עת תשפיל רדת לקצה השמים והיתה קרובה לאדמה.

כל היום צברו אונים ולפנות ערב, ברדת השמש, התעודדו גבורי עזון בכוונם את חציהם אל השמש. ואמנם, הפעם קלה עליהם המלחמה, כי רחוקה היתה השמש וגם להט חומה פחת ולא פסקו גבורי החייל מקלוע בעוז ובמרץ עד כי ראוה טובעת ונעלמת מעבר למים אשר בים.

אז רבתה שמחת האנשים: הנה הפעם עלה בידם להכריע את אויבם הקשה. השמש לא תוסיף קום! ובצהלת מנצחים שבו הביתה.

אולם מה גדלה מבוכתם בראותם והנה השמש יוצאת בגבורתה כתמול שלשום, וברק קרניה שלוח ישר אל נוכח עיניהם. ותפול רוח האנשים עליהם ויתעצבו אל לבם מאד.

קם זקן הכפר ויציע לשאול בעצתו של הדרויש המתגורר על קברו של עלי בן עוּלם הנמצא בקרבתם בחורבות ארסוף, רשפון, אשר על חוף ים התיכון.

חיש מהר נבחרה משלחת מנכבדי הכפר וחמורים טעונים מפריו אתם מנחה לדרויש הקדוש. האנשים שמו לפניו את המנחה, סחו לו את כל צרתם וספרו לו גם את דבר המלחמה בשמש אשר הכזיבה את תקותם ובקשו מפיו עצה ותושיה.

שמע הדרויש את דבריהם ויאמר: אכן קשה המלחמה בשמש ואין לנצחה!

וזאת העצה אשר יעץ אותם עפ"י אללה ודברו הקדוש: להעתיק את כפרם מן המקום שהוא נמצא בו בשרון, אל הרי אפרים מזרחה ולבנותו על שדותיהם שם. ובמקום הכפר בשרון יהיו שדותיהם. והדרויש הבטיח להם להתפלל לאללה, להעביר מעליהם את מארת השמש ולא תוסיף להיות אל מול פניהם.

ויעשו האנשים כן ויטשו את כפרם בשרון ויעבירו את משכנותיהם אל ההרים. ותפילת הדרויש עמדה להם, כי לא היתה עוד השמש אל מול פניהם. בבוקר בלכתם מכפרם החדש אל שדותיהם בשרון פנו מערבה, ולפיכך היו קרני השמש העולה במזרח עתה באחוריהם. בערב כאשר חזרו אל כפרם החדש מזרחה היו קרני השמש השוקעת מחממות רק את גביהם ואל פניהם לא הגיעו. ויודו האנשים לאללה הרחמן ולדרויש הנאמן.

והכפר החדש בהרי אפרים התפתח וגדל וקראו לו עזון. ולשארית הכפר הנעזב וההרוס בשרון קראו חורבת עזוּן, עד היום הזה.

(659)

ה. אבן בוחן בבנין סידנא עלי, ארסוף    🔗

על חוף ים התיכון, בקרבת המושבה הרצליה, בנוי בנין גדול בעל מגדל, על קבר הנקרא בשם הערבי: סידנא עלי – אדוננו עלי. בסוף ימי־הביניים חשבו יהודים ושומרונים שפה קברו של עלי הכהן משילה. הקבר נמצא בגבול חורבות ארסוף היא ארשוף או אפולוניה הקדומה.

מצבת הקבר של עלי נמצאת בחצר רחבת־ידים רצופה אבן, בחדר חסר תקרה. בקירוב מחוץ לחדר הזה קבועה אבן שחורה – והיא אבן־בוחן למעשי האדם. הערבים נוהגים לבחון בה את כובד עוונותיהם. הנבחן עומד במרחק צעדים אחדים לפני האבן, מושיט את ידו לפנים ומתקרב לאט לאט אל האבן כשעיניו עצומות. והיה אם תגע כף ידו באבן – והיה הדבר לאות שהוא חף מפשע ומקומו בגן־עדן.

אך אם, חלילה, תגע כף ידו מחוץ לאבן הזאת – סימן שהאדם כבד עוונות וחטאים והוא חייב להתפלל ולנדור נדר, ועל־ידי־כך אולי ירחמהו אללה הרחמן והרחום, ויצילהו מענויי הגיהנום וישכינו בגן עדן עם צדיקי עליון²⁶…

(660)

הבנין סידנא עלי, בחוף הרצליה

ו. רחוב רח"ש בחדרה – על שום מה?    🔗

אחד מרחובות העיר חדרה, הוכתר בשם רח"ש – ר’אש ח’ודש ש’בט. על שום מה? –

בימי מלחמת הראשונה, באחד הערבים בחג הסוכות של שנת תרע"ה (1915), יצאו בני חדרה, אכרים, פועלים ונוער, נוסעים בעגלות ורכובים על סוסים, לטיול אל שפת הים הקרוב. חבורה עליזה זו בלתה כמה שעות על חולות החוף ובני הנוער אף הדליקו מדורות לשמחתם הרבה.

דבר הטיול הגיע לאוזניו של אויבה המושבע של חדרה, הערבי עבּדוּל־לאטיף אַבּוּ־הנטאש, שייח' מפורסם בעיירה הקרובה קאקון הסמוכה לטול־כרם. הוא מהר אל המושל התורכי והעליל על תושבי חדרה, שיצאו אל החוף ובאו בקשר עם אניות האויב, ואף ספקו להם חיטה שהובילו בעגלותיהם…

ביום השבת, ראש חדש שבט תרע"ה, הוקפה חדרה חיילים תורכים ובראשם המושל (קימקאם) של העיירה ג’נין (עין גנים), ובעקבותיהם המוני ערבים מקאקון ומכפרי הסביבה ובראשם שייח' אַבּוּ־הנטאש, ושאיפתם לשלול את רכוש היהודים.

החקירה החלה בנוסח הימים ההם, מלווה מכות וגידופים, ו’פלקות' הכאות חזקות על כפות הרגלים. מנהיגי חדרה נאסרו ונכבלו באזיקים.

למזלם של אנשי חדרה, נודע הדבר לשייח' אחמד עבּדאללה מכפר ענבּתא, השוכן על הדרך אל שכם, שהיה ידיד חדרה ושונאו של שייח' אַבּוּ־הנטאש. השייח' מהר אל מושל המחוז התורכי (מותצארף) בשכם, שהיה לשמחתו באותה שבת בעיירה טול־כרם, וסיפר לו על מזימות אַבּוּ־הנטאש, ועל המשלחת הצבאית הגדולה שיצאה לחדרה להענישה. המושל מהר אל חדרה להצלתה, ובסופו של דבר הובלו אַבּוּ־הנטאש וחבר מרעיו אל טול־כרם, כשהם כבולים באותם האזיקים שהורדו מידי היהודים ששוחררו לשמחתם הרבה.

מאז נקבע ר’אש ח’ודש ש’בט – רח"ש – ליום חג בחדרה, ומכאן השם רח"ש לאחד מרחובותיה.

(661)

ז. הקדוש שייח' חלוּ בקרבת חדרה    🔗

על אחת הגבעות, בקרבת המושבה חדרה ושכונתה נחליאל, נמצא קבר ערבי קדוש הנקרא בשם ‘שייח’ חלו', חבוי בצל עצים אחדים. מספרים שהשם שייח' חלו, שפירושו בערבית זקן מתוק, הוא רק כנויו של הקדוש הזה. שייח' חלו היה ראש לשבט בדואים החונים בסביבת קברו ונקראים על שמו.

ומה סיבת קדושתו של אותו שייח' חלו? –

לשייח' חלו היתה נאקה (גמלה) בשם שרכה. עליה היו מטעינים שקי חטה והיא בעצמה היתה הולכת אל הטחנה בורכת לפניה והטוחן היה מפרק את שקי החטה, טוחן אותה ומטעין את הקמח עליה. ושרכה היתה חוזרת בעצמה אל שייח' חלו. כך היה מנהגה כל הימים.

ויהי היום ותעבר שרכה טעונה קמח ופניה הביתה. והנה עברו פלחים מההר, תפסו אותה ונהגוה מהרה אל כפרם. הם שחטו אותה והכינו להם מבשרה סעודה שמנה, אולם את ראשה לא אכלו וקברוהו שלם.

כי כן דרך המוסלמים לא לאכול את ראש הגמל, כי בהתקרב איזו שיירה אל מקום קדוש הלא ראש הגמל הרם הוא הרואה את המקום לראשונה, ולפיכך קדוש הוא ולא יאכלוהו.

ושייח' חלו מחכה לשרכה שבוששה לבוא. וילך אל הטחנה וישאל לשלומה, ויוגד לו: אמנם באה שרכה, אולם אחרי שטחנו את החטה היא פנתה לביתה כדרכה תמיד. וילך שייח' חלו בעקבותיה של שרכה ויבוא אל הכפר גת השוכן מזרחה בגבול ההרים. ויגש אל בני הכפר ויאמר: שלום עליכם, אנשי גת! מה תגידו על דאגתי, הנה יומים כבר עברו ושרכה טרם שבה, אולי ראיתם אותה? ותבוא ברכת אללה עליכם!

– לא ראינו ולא שמענו דבר, – ענו האנשים.

אולם שייח' חלו ידע את הנבלה אשר עשו ויכעס עליהם מאד ויקרא בקול רם: הו שרכה! הו שרכה! קומי התעוררי!

הוא אך כלה דבריו והנה הופיע ראשה של שרכה מרחף באויר כשפיה פעור והיא נוחרת ומחרחרת בצער גדול.

נפלו אנשי גת על פניהם ויבקשו סליחה משייח' חלו וידעו כי איש אללה הוא ויכבדוהו מאד.

אחרי מותו היה קברו קדוש לבני שבטו ולכל הערבים מסביב…

(662)

ח. מה היא חבצלת־השרון?    🔗

בעמק חפר המשתרע בשרון, לאורך חוף הים התיכון, קיים ישוב בשם חבצלת־השרון, כשם הפרח הידוע בחיי אבותינו בימי קדם.

חבצלת־השרון התפרסמה ביופיה הרב, הרעיה בשיר־השירים קוראת על עצמה: ‘אני חבצלת השרון שושנת העמקים’…

האגדה מיחסת את דברי שיר השירים לכנסת ישראל האומרת: 'אני היא וחביבה אני, אני שחבבני הקדוש־ברוך־הוא משבעים אומות… ‘השרון’ – שאמרתי לפניו שירה… אני היא שהייתי חבויה ורמוסה בצלן של מלכויות. למחר כשיגאלני הקדוש־ברוך־הוא מצלן של מלכויות, אני מרטבת כשושנה ואומרת לו שיר חדש’…

הזוהר הקדוש דורש: 'אני חבצלת השרון’ – זו כנסת ישראל, העומדת ביופי הנוי בגן־עדן.

‘השרון’ – שהיא שרה ומשבחת למלך העליון’.

פייטן ששר על גורלה של ישראל ונדידתם אחרי חורבן המקדש, מתחיל את פיוטו: איכה ישבה חבצלת השרון'…

(663)

ט. כפר־חגלה – על שום מה?    🔗

בתחומו של עמק חפר נמצא מושב עובדים, הנקרא בשם כפר־חגלה, על שמה של חגלה בת צלפחד מבני שבט מנשה, שהתפרסם בנדודי בני ישראל במדבר בדרכם אל הארץ. חגלה נקראה כשם צפור מצויה בארץ.

צלפחד היה בנו של ‘חפר ממשפחת החפרי’, על שמו נקראה ארץ חפר ועמק חפר הוא חלק ממנו. מסופר במקרא שבימי חלוקת הארץ לשבטים קבלו בנות צלפחד גם הן נחלה: ‘ויתן להם, על פי ה’, נחלה בתוך אחי אביהן".

המסורת מספרת: ‘כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות, נתקבצו כולן, זו אל זו, ליטול עצה ואמרו: לא כרחמי בשר־ודם רחמי המקום (הקדוש ברוך־הוא). בשר־ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל…’.

‘כשם שחיבב יוסף את ארץ־ישראל, כן חיבבו בנות צלפחד’.

‘אילולי עמדו בנות צלפחד, לא היה ראוי בית־המקדש להבנות’.

‘בנות צלפחד, חכמיות הן, דרשניות הן, צדקניות הן’…

(664)

י. עין־החורש בעמק חפר    🔗

עין־החורש הוא ישוב עברי בעמק חפר, בקרבת הכביש בין תל־אביב וחיפה. שמו ניתן לו על־ידי מיסדיו בשנת תרצ"ב (1932), לפי השם הערבי: ואדי אלחוארת, של עמק חפר. מיסדי הישוב חשבו, בטעות, כי השם הערבי ‘אלחוארת’, הוא צורת רבים של המלה הערבית 'אלחארת’ – החורש.

עין החורש הוא קיבוץ השומר הצעיר, ושוכן בחלקו המזרחי ביותר בעמק חפר. ליצני הדור מספרים על שני תיירים שסיירו בישובי עמק חפר. כאשר התקרבו אל עין־החורש, חבש אחד את כובעו. שאל אותו חברו לפשר הדבר, ענה: הלא כתוב במדריך הישובים על עין־החורש, שהוא הישוב המזרחי ביותר בעמק חפר, ואיך אפשר להכנס אל ישוב של ‘המזרחי’ בגלוי ראש?…

(665)

 

55. קיסרי הקדומה    🔗

א. גדולי קיסרי היהודים בימי קדם    🔗

קיסרי או קיסרין בלשון הקדמונים, היתה בירת הרומאים בארץ. בה היתה גם קהילה יהודית גדולה. על דברי המשורר בתהלים: ‘אתהלך לפני ה’ בארצות החיים’ – אמרו הקדמונים: ‘והלא אין ארצות החיים אלא… קיסרין וחברותיה, שם הזול שם השובע’.

בין חכמיה המפורסמים של קיסריה היה רבי אבהו, במאה השלישית לסה"נ. מספרים עליו: ‘כשהיה בא מן הישיבה לבית הקיסר היו יוצאות האמהות אל בית הקיסר לקראתו ומשוררות לו כך: גדול עמו ודבר אומתו, נר המאיר, ברוך בואך לשלום’!

ביום מותו של רבי אבהו הורידו עמודי קיסריה דמעות…

(666)

ב. חכמי ישראל לפני מושל קיסרי    🔗

רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי נכנסו אצל שר העיר של קיסריה. כשראם עמד מפניהם.

אמרו וכי לפני היהודים הללו אתה עומד? –

אמר להם: פניהם של מלאכים ראיתי – ועמדתי!

(667)

קיסריה, שרידי נמלה הקדום

תמונה משנת 1842

ג. מדרכי המשפט בקיסרי הקדומה    🔗

‘לא העכבר גנב אלא החור גנב’

המושל הרומאי בקיסרי היה מטיל ענשים קלים על הגנבים, אולם מוציא להורג כל מי שהיה מקבל מהם את הגניבה ומוכר אותה. כמובן התושבים לעגו לשיטת שיפוט זו של מושלם.

אסף המושל את התושבים והראה להם ע"י חולדות, עכברים גדולים, שרק המקבלים את הגניבה, הקבלנים, הם האשמים העיקריים, והם המעודדים את הגנבים בפעולתם.

רבותינו מספרים: 'מעשה בשלטון (מושל) אחד בקיסרי, שהיה מנגיז (מלקה) את הגנבים והורג את הקבלנים.

היו בני המדינה מלעיגים עליו ואומרין לו: עשה זה כראוי? –

למחר הוציא כרוז במדינה ואמר: כל עמא (העם) לקמפון²⁷ –

הביא חולדות ונתן לפניהם מנות, וסיתם את החורין.

והיו נוטלות את המנות ומוליכות אותן לחורין. ומוצאות אותן מסותמות (סתומות) ומחזירות אותן למקומן.

לומר שהכל מן הקבלנים'…

(668)

ד. האופה המומחה בקיסרי    🔗

רבותינו מספרים: "מעשה באשה אחת בקיסרין, שהוליכה את בנה אצל נחתום אחד.

אמרה לו: למד את בני אומנות.

אמר לה: ימתין אצלי ה' שנים ואני מלמדו ת"ק (חמש מאות) מינין בחטה…'.

ישב אצלו ה' שנים ולמדו ת"ק מינין בחטה. ואמר לה: ישב אצלי ה' שנים אחרים, ואני מלמדו אלף מינין בחטה'.

חכמים מוצאים את המספר ת"ק, חמש מאות, בגימטריה בשם מנית, והוא מין חטה הנזכר בדברי יחזקאל הנביא המדבר על מסחרה של הארץ: ‘יהודה וארץ־ישראל המה רוכליך בחטי מנית’. מנית הוא שם מקום, שהצטיין בחטה משובחת והיה בעבר־הירדן המזרחי.

(669)

ה. אופה המגדנות בקיסרי    🔗

בקיסרין היה אופה תופינים ומגדניות, בלשון חכמים: פרקוניס (פרקונטריס), וזו מלה יוונית משובשת²⁸. אופה זה היה יודע להכין הרבה מיני תופינים ומגדניות ביחוד מביצים.

רבותינו מספרים: 'עובדה היתה באשה בקיסרין שהוליכו את בנה אצל חד פרקוניס.

אמרה לו: למד את בני אומנות? –

אמר לה: ישב אצלי ד' שנים ואני מלמדו ק' (מאה) מינין בביצה.

וישב אצלו ד' שנים ולמדו ק' מינין בביצה.

אמר לה: ישב עמי ד' שנים אחרים, ואני מלמדו מאה מינין אחרים בביצה'.

(670)

ו. חיילות הרומאים בקיסרי הקדומה    🔗

רבותינו מספרים: ‘מעשה באנטונינוס שבא לקיסרין, ושלח אחר רבינו הקדוש (רבי יהודה הנשיא) והלך עמו ר’ ש'(מעון) בנו ורבי חייא הגדול.

ראה ר' ש'(מעון) שם לגיון אחד נאה ומשובח, ראשו מגיע לקפאלירס (כותרת) של עמודים'.

אמר לו לרבי חייא: ראה כמה פטומין עגלים של עשיו!

נטלו רבי חייא והוליכו לשוק והראהו גל של ענבים ושל תאנים והזבובין עליהם. אמר לו רבי חייא: זבובין אלו ואותו לגיון שוין'…

(671)

ז. על חופה של קיסרי הקדומה    🔗

לאורך חופה של קיסריה בתוך ים התיכון רצועת סלעים ושוניות זו 'שוניתא דימא דקיסרין’ – שונית של ים קיסריה, הנזכרת באגדה העברית הקדומה.

רבותינו מספרים: רבי יצחק בן אליעזר היה מטייל בשונית של ים קיסריה, ראה שם קולית (עצם הברך) אחת. והיה מצניע אותה בחול והיא היתה מתגלגלת החוצה. וחזר ועשה זאת שנית. אמר: זו מוכנה לעשות שליחותה!

לימים עבר בדרך זו שליח המלך. נתגלגלה הקולית בין רגליו, נכשל בה ונפל מת.

בדקו אחריו ומצאו בידו כתבי שטנה על יהודי קיסריה.

(672)

ח. עקרון – זו קיסרי    🔗

רבי אבהו היה מתושבי קיסרי בימי קדם, בקירוב במאה השלישית לסה"נ. הוא כינה את עירו עקרון, כשם עיר מפורסמת בדרום, בגלילות הפלשתים בימי קדם. עקרון היתה אויבת לישראל בימי קדם ולפיכך דברו נביאי ישראל עליה בזעם. הנביא צפניה קורא אליה: ‘ועקרון תעקר… הוי יושבי חבל הים… והאבדתיך מאין יושב’.

קיסרי היתה בירת הרומאים בארץ, היהודים קראו להם, מתוך איבה אליהם, בכנוי בני אדום. גם לפני שלטון הרומאים היתה קיסרי, שנקראה בשם מגדל סטרטון, מיושבת יוונים שרחשו שנאה אל שכניהם היהודים.

‘אמר רבי אבהו: ‘ועקרון תעקר’ – זו קיסרי בת אדום, שהיא יושבת בין החולות. והיא היתה יתד תקועה, בימי יוונים. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ולכדוה’… אמר רבי יצחק:… עקרון תעקר – זו קיסרי בת אדום, שהיא היתה מטרופולין של מלכים’…

(673)

על חוף קיסריה – שרידי נמלה הקדום

ט. בתיאטראות של קיסרי הרומאית    🔗

‘אין הולכין לטיטראות ולקרקסאות, מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת־כוכבים’.

האגדה מספרת, כאשר באה לקיסרי הידיעה על כיבוש ירושלים ע"י הרומאים, היו תושביה הנכרים מבלים בתיאטראות וקירקסאות שלהם ולועגים ליהודים המסכנים שמרוב דלותם הוכרחו להתפרנס מחרובים – לחם העניים, ומקוצים וחוחים – מזון הגמלים.

רבי אבהו, מחכמי קיסרי המפורסמים, מספר על 'אומות העולם שהן יושבין בבתי תיאטראות ובבתי קרקיסאות ומנגנין ושותין שכר.

מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין הן יושבין משיחין ומלעיגים בי ואומרים: אלוי ולא נצטרך לחרוב כיהודים… ומכניסים את הגמל לטיטראות שלהם… והן אומרין אלו לאלו: על מה זה מתאבל? – והן אומרין: היהודים הללו… אין להם ירק ואכלו החוחים של זה והוא מתאבל עליהם'.

חכמי ישראל מכנים את קיסרי בתואר בת אדום. אדום הוא כנויה של מלכות רומא שעשתה צרות לישראל כמו אדום בתקופת המקרא.

'קיסרי בת אדום שהיא היתה מטרופולין של מלכים (בימי הרומאים)…

טיטראות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמוד בהן תורה ברבים'…

בחורבות קיסרי מימי הרומאים נמצאו שרידי תיאטרון קדום, וכן נשאר עד ימינו היפודרום (מגרש למרוץ סוסים) שבו היו מתאספים המוני הגברים לחזות במשחקי אספורט שונים…

בימינו צופים על המקומות הללו בתי קיסרי החדשה…

(674)

י. עשרה הרוגי מלכות בקיסרי    🔗

בבית־הסוהר הרומאי בקיסרי הוצאו להורג רבים מגבורי יהודה שנלחמו ברומאים וביניהם חכמי ישראל גדולים. בה הוצאו להורג ‘עשרה הרוגי מלכות’, המפורסמים וביניהם גם רבי עקיבא.

רב יעקב בן נתנאל שביקר בארץ במאה השתים עשרה בקירוב, מספר על קיסרי ועל המערה של עשרה הרוגי מלכות: 'ולפני פתח המערה, של עשרה הרוגי מלכות, קבר של גוי אחד. ובא להם בחלום, לכל בני המדינה, וזעק לפניהם: תוציאו אותי, כי אין לי תקנה, כי מכין אותי בשבטים של ברזל רתוחים באש!

התיאטרון הקדום בקיסריה הרומאית

אמר להם: כי בזאת המערה שנים־עשר מלאכים בטליתות, אינן דומין לבני אדם…

בימינו אין כל זכר למערה זו בקיסריה הקדומה. בה נשאר היפודרום רומאי – מגרש למרוץ סוסים. בו מונחת אבן גדולה מרובעת שהיתה בימי קדם ניצבת במגרש זה. זוהי כנראה אותה האבן שרבי יעקב בן נתנאל מזכירה: ‘ואומרין האבן הגדולה של שייש זה היה כסא מלכות של מלך קיסר. ולעולם לא יעלה שום עשב במקום שנהרגו הצדיקים’…

(675)

יא. קיסרי הרומאית וירושלים העברית    🔗

‘עד שחרבה ירושלים לא היתה מדינה בעולם חשובה… וכיון שחרבה נעשתה קיסרין (קיסרי) – מטרופולין’.

ירושלים היא בירת ישראל ומרכזו הרוחני מדורי דורות. קיסריה היתה בירת שלטון הרומאים ומרכז השפעתם בארץ. קיסריה הנכרית נבנתה על חורבנה של ירושלים העברית והיתה עוינת לתרבות הישראלית.

חכמי ישראל דרשו על קיסריה (קיסרי) הרומאית וירושלים העברית: 'קיסרי וירושלים – אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן – אל תאמן. ישבו שתיהן – אל תאמן.

חרבה קיסרי וישבה ירושלים

חרבה ירושלים וישבה קיסרי – תאמין…

אם מלאה זו – חרבה זו

אם מלאה זו – חרבה זו'.

בימינו ירושלים היא בירת מדינת ישראל ותרבותה, המרכז הרוחני של ישראל בעולם, ועל חורבות קיסרי הרומאית נבנית והולכת קיסרי עברית.

(676)

יב. מי בנה את אמת־המים אל קיסרי    🔗

כי תשוטט בסביבות קיסרי, תראה אמת־מים גדולה הנמשכת אליה מרגלי הרי שומרון מזרחה. אמת־המים עוברת בצדה של המושבה בנימינה, חוצה את הכביש תל־אביב – חיפה ובצדיו אפשר להכיר היטב את שרידיה.

אם תלך בעקבות אמת־המים הזאת מההרים מערבה אל קיסריה, תראה כי בתחילתה בנויים בה שלושה צינורות חרס. אם תמשיך דרכך הלאה על אמת־המים, תראה שצינור אחד נעלם ונשארו רק שנים, והלאה מזה תראה באמת־המים רק צינור אחד הנמשך עד קיסרי.

מדוע בהתחלה שלושה צינורות, ואחר־כך שנים ולבסוף רק צינור אחד?

הערבים מספרים: בימי קדם היתה למלך קיסריה בת יפהפיה אין כמוה בכל הארץ. באו אליה שלושה אנשים: יהודי, מוסלמי ונוצרי ובקשו את ידה. ובת־המלך טובת־לב ואינה יודעת במי לבחור, כולם חביבים ויקרים לה. ותבוא לפני אביה ותספר לו כל מה שקרה.

ויאמר לה המלך: בתי! הלא יודעת אַת שדואג אני לשלום כל אזרחי הארץ בלי הבדל דת וגזע. והיה כי תקחי את היהודי לאישך, יכעסו עלי המוסלמים והנוצרים, ואם תנשאי לנוצרי, ארגיז בזה את היהודים והמוסלמים, ולכן בתי, שמעי לעצתי. הלא יודעת את שבעירנו מי הבארות מלוחים ושם לרגלי ההרים מעיינות שמימיהם טעימים. אמרי איפוא לשלושת האנשים: אשר יביא לראשונה מים חיים ממעינות ההרים אל קיסריה, לו אנשא לאשה! – ותעש בת המלך כן.

ויצאו שלושת הבחורים: היהודי, המוסלמי, והנוצרי, אל מעינות ההרים ויתחילו לבנות אמת־מים ולהניח בה צינורות. כל אחד – צינור. אחרי זמן־מה עיף אחד מהם ויסתלק מן העבודה, והנשארים המשיכו בהנחת שני צינורות באמת־המים. עד מהרה ראה גם השני שלא יוכל להתחרות עזב גם הוא את העבודה והתיאש. וישאר רק השלישי והוא אשר הביא לראשונה מים חיים לקיסרי, וישא לאשה את בת המלך.

ואם תשאלני מי אותו בחור מצליח – יהודי, מוסלמי או נוצרי, באללה נשבעתי, לא אוכל להגיד לך…

(677)

יג. נחל התנינים – על שום מה?    🔗

בשרון הצפוני, בסביבות בנימינה וקיסרי, זורם נהר התנינים הבא מהרי־שומרון ויורד מערבה אל הים התיכון. הערבים קוראים לו בשם: נהר א־זרקה – הנהר התכול, על צבע מימיו התכולים, בין הגדות הירוקות. הערבים בימי הביניים קראו לו ואדי תמאסיח ופירושו – נחל התנינים.

בנהר זה היו עד הדורות האחרונים תנינים רבים, ולפיכך נקרא על שמם. בשנת 1877 תפשו בקרבת גדתו תנינה באורך שלושה מטרים ובבטנה ארבעים ושמונה ביצים.

בימי קדם שכנה על גדות נהר התנינים ובצד שפכו בים התיכון, עיר שנקראה בשמה הרומי: קרוקודילופוליס – עיר־התנינים. בימינו תל חורבות בשם הערבי: תל מלחת.

אמת־המים בקיסריה, על חוף ים־התיכון

האמה הובילה מי מעיינות מההרים אל קיסריה הרומאית

עולה רגל נוצרי, בשם פ’רטלוּס, שביקר בארץ בקירוב ב־1148, מספר על נהר התנינים והוא קורא לו על שם קיסריה הסמוכה. ובנהר תנינים איומים והם שונאים את האדם יותר מכל חיה אחרת. והוא גם מספר כיצד באו התנינים אליו.

בימי קדם משלו בקיסריה שני אחים בעלי זכויות שוות. לבכור חרה מאד שהוא אינו מושל יחיד וזמם להביא קץ לאחיו. האח היה נגוע צרעת והיה רגיל להתרחץ בנהר הקרוב בתקוה להתרפא ממנה. הלך אחיו הבכור והביא שני זוגות תנינים מהנילוס אשר במצרים, והטילם בנהר הסמוך לקיסריה בתקוה שהם יטרפו את אחיו המצורע. וכך קרה הדבר. ומאז התחילו לשרוץ בנהר תנינים רבים…

תייר אחר, אנגלי, מספר על מצריים שהתישבו בסביבות קיסרי. הם העריצו את התנין כאלים, ולפיכך הביאו עמהם תנינים מארצם, הטילום לנהר הזה ועבדו להם…

(678)

תנין

ציור משנת 1547

יד. כיצד הרחיקה קיסרי ריחות רעים ממנה?    🔗

תושבי קיסריה סבלו בדורות קדומים מריחות רעים, כנראה התפשטו מהביצות שהיו בסביבתה. נוצרי, בן המאה השתים־עשרה, מספר כיצד הרחיקו את הריחות הללו: ‘בהיקף העיר, בתוך הגנים מצויות מערות זעירות מאד, עשויות אבנים גזורות. בהן מבעירים אש ומניחים עליה תערובת בשמים וצמחים ריחניים. מתוכן מתפשט ריח ניחוח ועוטה את כל העיר וכך נעלמים כל הריחות הרעים, וגורם שמחה לתושבים’…

(679)

טו. מעין הר סינה, בסביבות קיסרי    🔗

נוסע אלמוני שבא מהעיר בורדו, צרפת, וביקר בארץ בשנת 333 מספר על סיורו מקיסריה אל עמק יזרעאל. בדרך, כשלושה מילין מקיסרי, הוא בא אל הר סינה. אולי הוא הקצה הדרומי ביותר של הכרמל הבולט אל מול השרון, בסביבות בנימינה בימינו.

האלמוני הנזכר מספר על מעין הנובע בסביבה של הר סינה וכל אשה עקרה הרוחצת במימיו, תלד ילד…

אולי מקומו באחד המעינות הנובעים בסביבה של בנימינה, מזרחה. מהם מקורות נחל התנינים, הזורם מערבה אל ים התיכון.

(680)

טז. צורת התוף והמקל, בקרבת עתלית    🔗

בקרבת חורבות עתלית, ברצועת הגבעות הסמוכה לים, חקוק על אחד הסלעים עיגול גדול ובצדו קו בצורת מקל. (ציור)

בעיני הערבי העיגול והמקל דומים לתוף ולמקל המתופפים. ואם תשאלהו כיצד באו הצורות הללו על הסלע הזה יספר לך:

שני הסימנים בסלע ע"י עתלית

סוברים שהן אותיות בכתב עברי־כנעני קדום: עת־עתלית

פעם יצאה תהלוכה עליזה מהכפר עתלית, השוכן על חוף הים בחורבות מני קדם, והובילה כלה אל חתנה שישב בכפר עין ח’וד אשר לרגלי הר הכרמל, מזרחה. התהלוכה התקדמה בשמחה ובששון. דרוישים קדושים כרכרו וחוללו סביב ובידם תופים ומקלות לתופף בהם.

פתאם ראה ראש להקת הדרוישים שאין הכלה מתנהגת כשורה. הוא כעס מאד עליה והשליך בכל כוחו את התוף ואת המקל אשר היו בידו. התוף והמקל עפו עד שהגיעו אל פני סלע בולט ונבלעו בקרבו. הם אשר השאירו בסלע הזה את רישומי העיגול והמקל…

(681)

 

56. הכרמל – הר אליהו הנביא    🔗

א. מערת אליהו הנביא    🔗

‘אמר הקב"ה:… נתתי… בהר הכרמל תשועה לאליהו’…

אליהו הנביא התגורר הרבה על הר הכרמל.

פעם בא אליהו בשנת בצורת, כמסופר בספר מלכים: 'ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו, ויאמר אל נערו: עלה־נא, הבט דרך ים! ויעל ויבט ויאמר: אין מאומה! ויאמר: ‘שוב שבע פעמים! ויהי בשביעית ויאמר: הנה עב קטנה ככף איש עולה מים… ויהי עד כה ועד כה והשמים התקדרו עבים ורוח ויהי גשם גדול’.

האגדה מספרת שעל הכרמל התגלה אליו מיכאל המלאך. ‘מיכאל השר הגדול של ישראל, גילה לאליהו הנביא בהר הכרמל (בארמית: טורא דכרמל) מקץ ומזמן שעתיד להיות באחרית הימים’. הסודות הללו מובאים במדרש אליהו הנביא.

הערבים הנוצרים קוראים להר הכרמל בשם ג’בּל מר אליאָס – הר הקדוש אליהו. הנזירים המתגוררים עליו נקראים כרמליתיים ואליהו הנביא הוא קדושם הנערץ ביותר. הערבים קוראים לאליהו בכנוי אלחצ’ר, היינו הירוק, כי הוא ירוק וחי תמיד במסורת העממית…

בראש הכרמל הבא בים התיכון, בקרבתה של חיפה, נמצאת מערת אליהו הנביא. יהודים באים אליה לעתים קרובות, מתפללים בה ומדליקים נרות, כמנהגם במקומות הקדושים, ביחוד רבים המבקרים ביום הראשון אחר שבת נחמו. לפי אמונה עממית מסוגלת מערת אליהו לרפא חולי־רוח, המובאים אליה גם ממקומות רחוקים ומהארצות השכנות (תמונה).

עולי־רגל יהודים היו מבקרים במערת אליהו. אחד מהם כותב בשנת התק"ב (1742): ‘והלכנו… ערב יום הכיפורים להר הכרמל והוא הר נפלא גדול וגבוה מאד מאד וראשו מגיע השמימה… ושם מערה גדולה… וכשנכנסנו שם נחה עלינו רוח אלקים וראינו בנפשנו הארה גדולה עד מאד… ולפנים במערה יש מערה קטנה… ואומרים שזה מקום אליהו, זכור לטוב. וכל מי שנכנס לזאת המערה טמא, מיד יוצאים קלוחים של מים, נובעים מד’ רוחות המערה ורוחצת עצמה. ובזה יודעים שטמא היה שם. וזה ראינו ביום כיפור, שבא ערל אחד לשם ומיד יצאו מים מארבע רוחות המערה… ועשינו שם כפור וכל אנשי הכפר (חיפה) עמנו, והביאונו לשם ספר תורה… ועשינו כפור ולא היה כמוהו… וממש אין זבוב נראה באותה המערה כלל וכלל לא. ומה גדולה קדושתה אדוני, בענין רחיצת המים מן הטמא, שהולך המים מאליו על פני כולה.

מערת אליהו הנביא, בהר הכרמל

מראה המערה מבפנים

ויש שם לפני המערה בור קטן שמתמלא ממי גשמים. ובימי הקיץ רואים אין בו מים כלל, יבש. ושואלים: אדוני אליהו תנה לנו מים! ולמחר מתמלא מים'…

וכמה וכמה טובות כפולות ובודאי כשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות מרוב המורא שיש בה ‘מה נורא המקום הזה’…

מבקר אחד מספר על ביקורו במערת אליהו. בקירוב השנת תקצ"ה (1835): ‘ומצאנו שם הרבה יהודים. ויהי כאשר התחלנו להתפלל, אז התפילה היתה נובעת בפה ועינינו זולגות דמעות אשר מעולם לא התפללתי כן, אז הבנתי כי אדמת קודש היא’…

(682)

ב. מערת אליהו – מקום מרפא לחולי־רוח    🔗

מערת אליהו מפורסמת כמקום מרפא לחולי־רוח, שהיו מובאים אליה מכל הארץ ומן הארצות השכנות.

בעתון ‘עמוד היראה’ שיצא לאור בירושלים, בשנת תרל"ט (1879), מסופר על גורלה של ילדה: 'בשנה העברה נכנסה רוח רעה בנערה יתומה בירושלים, והיא בת י"ג שנים, ומלומדת היתה. ופתאום יצאה מן הדעת ודברה דברים מבהילים לקלל על כל דבר שבקדושה…

ואמרו כי נכנסו בה שתי רוחות של מומרים… ורק פעם יצאו מפיה כי אליהו ז"ל הוא יושע לה. והסכימו קרוביה להוליכה אל המערה הזאת, אשר בה המנהג לישון ג' לילות…

ובלילה בא אליה בחלום איש זקן ועמו איש בחור (יש פותרין זה על אליהו ז"ל ואלישע) ואמרו שתטבול בים כנרת ושם ירפא לה.

כך עשו לה. וכן היא שבה כאשר היתה כמקודם בריאה ושלמה'…

(683)

ג. מזבח אליהו הנביא (מוּחרכּה)    🔗

‘מי שענה את אליהו הנביא בהר הכרמל, יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה’.

על פסגה רמה של הכרמל הצופה על מרחק רב על פני מרחבי עמק יזרעאל, הרי שומרון והגליל, מתנוסס מנזר של נוצרים. בו מתגוררים נזירים בודדים הנקראים על שם הכרמל – כרמליתים. לפי אמונתם, נמצא המנזר במקום מזבחו של אליהו הנביא. פה היתה פגישתו עם נביאי הבעל, בימי אחאב מלך ישראל.

אליהו הנביא אמר אל מלך ישראל: ‘ועתה שלח קבוץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע־מאות… ויקבוץ את הנביאים אל הר הכרמל. ויגש אליהו אל כל העם ויאמר: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה’ האלוהים – לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו…

קרבן אליהו הנביא על הר הכרמל

על המזבח מוטל פר. מעליו להבות אש. בצד המזבח מימין, כנראה דמות אליהו המנצח על העבודה. על ידו ארבעה נערים מביאים בכדים מים, לצקת על הקרבן; כפי שמסופר במקרא. משמאל אנשים מהעם שקרא אליו אליהו אל הר הכרמל תמונה מצוירת על קיר בית הכנסת של דורא אברופוס, בבל, מהמאה השלישית לסה"נ.

וירפא את מזבח ה' ההרוס. ויקח אליהו שתים עשרה אבנים, כמספר שבטי בני יעקב… ויבנה את האבנים מזבח בשם ה'… ויערוך את העצים וינתח את הפר וישם על העצים… ותפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה. וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו: ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים! ויאמר אליהו להם: תפשו את נביאי הבעל, איש אל ימלט מהם! ויתפשום. ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם…

ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו…

גלויו של אלהים לאליהו הנביא בהר הכרמל נתקדש במסורת העברית, הנוצרית והערבית. הר הכרמל נקרא ע"י הערבים על שמו של אליהו – ג’בּל מר אליאס. על שם האש שירדה ושרפה את קרבנו של אליהו הנביא נקרא המקום הזה בערבית ‘מוּחרכּה’, מלשון ‘חרכּה’, חרך או שרף: מוּחרכּה – מקום השרפה. הקישון נקרא בערבית ‘אלמוקטע’, מלשון קטע – הרג, כי פה קטעו (הרגו) את נביאי הבעל.

(684)

ד. חיאל בית־האלי במזבח הבעל על הר הכרמל    🔗

‘ואליהו הרג את חיאל’

חיאל בית־האלי בנה את יריחו, בימי אחאב מלך ישראל, למרות קללתו של יהושע בן נון. חיאל בית־האלי הופיע גם על הכרמל בימי אליהו הנביא.

מסופר על חיאל זה: 'שהיה אדם גדול ועשיר והיה אביו משבט אפרים, וכשראה מעשה אחאב אשר הסיתה אותו איזבל בת אתבעל אשתו, אז כפר בהקדוש־ברוך־הוא ובתורת משה ובנה (את יריחו). ומסר עצמו לעבודה־זרה שעשתה איזבל בראש הכרמל כדי להכעיס לאליהו, שהיה מתפלל לפני השם בהר הכרמל…

קרבן נביאי הבעל על הר הכרמל

על המזבח הקרבן ואין כל להבות עליו. במזבח דמותו של חיאל בית־אלי והנחש בא לנשכו. סביב המזבח עומדים נביאי הבעל ונביאי האשרה ברפיון וביאוש. תמונה מצוירת על קיר בית־הכנסת של דורה אברופוס, בבל, מהמאה השלישית לסה"נ.

מה עשה חיאל? – עמד נגד נביאי הבעל ואמר להם: התחזקו ועמדו נגד אליהו! – ואני אעשה להם דבר כמו שהבעל שולח לכם אש.

מה עשה? – לקח שתי אבנים בידו ונעורת פשתן ונכנס במעי (המזבח של) הבעל, מפני שהיה חלול והכיש באבנים זה בזה, כדי להדליק הנעורת. מיד הרגיש אליהו ברוח הקודש, ואמר לפניו: רבונו של עולם!… אני מבקש ממך שתמית אותו רשע במעי (מזבח) הבעל.

מיד ציווה הקדוש־ברוך־הוא לנחש ונכשו בעקבו (של חיאל) ומת, וזה שנאמר (בדברי עמוס הנביא): ‘ואם יחבאו בראש הכרמל משם אחפש ולקחתים’… (ציור לעיל).

(685)

ה. מערת אליהו וישו הנוצרי    🔗

האגדה העברית מספרת על ישו הנוצרי שלמד את ‘השם המפורש’ שהיה חרות בירושלים על אבן השתיה שהיתה בבית־המקדש²⁹.

אחרי שלמד ישו הנוצרי את ‘השם המפורש’, בא אל מערת אליהו (בארמית: מערתא דאליהו) להתחבא בה. הוא נכנס בתוכה, קרא את ‘שם המפורש’ והמערה נסגרה מעצמה.

בא רבי יהודה הגנן (גננא) על המערה הזאת ואמר: פתחי! פתחי! אני שליח אלוהים חיים!

כיון ששמעה זאת המערה, נפתחה וישו נמלט ממנה וישב בהר הכרמל (טורא דכרמלא)…

(686)

ו. ראשך עליך ככרמל…    🔗

הר הכרמל הנהדר והפורה, שראשו המוריק בולט למרחוק על פני ים התיכון התכול, היה סמל היופי בעיני הקדמונים. המשורר בשיר־השירים מתאר את אהובתו: ‘ראשך עליך ככרמל, ודלת ראשך כארגמן’…

האגדה מספרת: 'ראשך עליך ככרמל’ – הרשים שבכם חביבים עלי כאליהו שעלה להר הכרמל.

‘דלת ראשך כארגמן’ – אמר הקדוש־ברוך־הוא: הדלים והרשים שבישראל חביבין עלי כדוד (המלך, שלבש בגדי ארגמן)’.

לרגלי הר הכרמל, במפרץ חיפה, עסקו אבותינו בהכנת הארגמן מהחלזונות החיים בים…

(687)

ז. האבטיחים שהיו לאבנים    🔗

ברוכסי הר הכרמל מצויות פה ושם אבנים מעוגלות. הן זרועות גם בסביבות השכונה אחוזת־שמואל והשכונה כרמליה הסמוכה לה (ציור).

אבטיחי הכרמל

ציור משנת 1681

מאין באו האבנים המעוגלות הללו? –

כאשר התגורר אליהו הנביא בהר הכרמל, היה עוזב מדי פעם בפעם את המערה אשר התבודד בה והיה משוטט בין ההרים לבקש את אלהים ולהתפלל אליו. ימים ולילות היה נודד בשבילים שקוע במחשבות פרוע שער ומוזר במראהו.

אוכל לא היה לוקח אתו לדרך, כי בטח באלהים, אשר בכל עת יקרה לפניו מצמח השדה ומפרי העץ להיות לו לאכלה ולמשיב נפש.

פעם עבר אליהו על פני מקשה מלאה אבטיחים טובים למראה ומתוקים לחך, והוא עיף ויגע ונפשו מתעלפת מרעב ומצמא. ניגש אליהו אל בעל המקשה ובקשהו, כי יתן לו אחד מן האבטיחים, להשיב את נפשו. האיש חמד לצון למראה ההלך הפרוע ואמר: לא אבטיחים הם אלה, כי אם אבנים נטושות בשדה…

ויחר אף אליהו ויאמר: יתן אלהים וכדבריך כן יהי!

אך יצאו הדברים מפי אליהו והאבטיחים הפכו והיו לאבנים עגולות פזורות על האדמה.

והיה אם תמצא על אחת משלוחות הכרמל אבנים חלקות מעוגלות, וידעת כי אלה הם האבטיחים אשר קללם הנביא בחמתו ויהפכם לאבנים…

(688)

ח. פקחותם של תושבי הכרמל היהודים    🔗

רבותינו מספרים: 'מעשה בשני בני אדם שנשבו מהכרמל, והיה שבאי מהלך אחריהם.

אמר אחד מהם לחברו: גמל(ה) שמהלכת לפנינו, סומא באחת מעיניה, וטעונה שני נודות א'(חת) של יין ואחת של שמן. וב' בני אדם המנהיגים אותה, אחד ישראל ואחד עכו"ם (עובד כוכבים ומזלות).

אמר להן השבאי: עם קשה־עורף, מאין אתם יודעין? –

אמרו לו: גמלה (סומא ניכרת) מעשבים שלפניה: צדה שהיא רואה – אוכלת. וצדה שאינה רואה – אינה אוכלת.

וטעונה שתי נודות: אחת של יין ואחת של שמן – של יין מטפטף ושוקע ושל שמן מטפטף וצף (על פני האדמה)…

(והשבאי) מצא כדבריהם, בא ונשקן על ראשן והביאן לביתו, ועשה להן סעודה גדולה והיה מרקד לפניהם ואמר: ברוך שבחר בזרעו של אברהם ונתן להם מחכמתו'…

(689)

ט. כרמל, תבור ומתן תורה    🔗

כל העומד על פסגתו הרמה של הכרמל, בקצהו הדרומי־מזרחי, משקיף מרחוק על הר התבור המעוגל, המתרומם בגבולו של עמק יזרעאל. התבור והכרמל התפרסמו באגדה הקדומה.

א. האגדה מספרת: 'בשעה שבא הקדוש־ברוך־הוא ליתן תורה בסיני, היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו.

זה אומר: עלי התורה ניתנה! – וזה אומר: עלי התורה ניתנה!

תבור בא מבית־אלים, וכרמל – מאספמיא…

זה אומר: אני נקראתי! – וזה אומר: אני נקראתי!

אמר הקדוש־ברוך־הוא: למה תרצדון (היינו: למה תרצו לדון) הרים… כולכם נעשית עבודה־זרה על ראשיכם, אבל סיני שלא נעשתה עבודה־זרה עליו, ההר חמד אלהים לשבתו'…

ב. 'כיון שביקש הקדוש־ברוך־הוא ליתן תורה לישראל, בא כרמל מאספמיא ותבור מבית־אלים…

זה אומר: נקראתי הר תבור, עלי נאה שתשרה שכינה, לפי שאני גבוה מכל ההרים ולא ירדו עלי מי המבול.

וזה אומר: אני נקראתי הר הכרמל, עלי נאה שתשרה שכינה, לפי שאני נתמצעתי (נכנסתי באמצע) בתוך (ים סוף) ועלי עברו (בני ישראל) את הים…

אמר הקב"ה: כבר נפסלתם לפני, בגבהות שיש בכם, כולכם פסולים לפני…

אמר להם הקב"ה: הואיל והטרחתם לפני בשביל כבודי, אשלם לכם שכר, הרי נתתי להר תבור תשועה לישראל בימי דבורה… ובהר הכרמל תשועה לאליהו…

אין רצוני אלא בסיני, שהוא שפל מכולכם'…

ג. 'בשעה שבא הקדוש־ברוך־הוא ליתן תורה, שמעו תבור וכרמל והניחו מקומם ובאו להם. ושם כרמל בים והקדוש־ברוך־הוא צוח להם: למה תרצדון הרים גבנונים? למה אתם רצים ומדיינים? בעלי מומין אתם…

ההר חמד אלהים לשבתו זה סיני'…

ד. לפי אגדה אחת באו התבור והכרמל אל הקדוש־ברוך־הוא אחרי שנשמע בהר סיני קול אלהי צבאות: ‘אנכי אדוני אלהיך’. –

‘כשעמד הקדוש־ברוך־הוא ואמר: אנכי ה’ אלהיך, היו ההרים מתרעשין והגבעות מתמוטטות ובא תבור מבית אלהים וכרמל מאספמי'(א)³⁰…

(690)

י. בית־המקדש יבּנה על הכרמל והתבור    🔗

האגדה מספרת: 'עתיד הקדוש־ברוך־הוא להביא סיני ותבור וכרמל (וחרמון) ולבנות בית־המקדש על גבי ראשיהם.

ומה הטעם? – (שנאמר בדברי ישעיהו הנביא): ‘והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים, ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים'.

אמר רבי חנניה: דייך עד כאן, אלא בית־המקדש אומר שירה וההרים עונין אחריו³¹.

(691)

יא. הכרמל בים והתבור בהרים…    🔗

כל המשוטט במרומי הרי הגליל בצפון, ובהרי הגלעד במזרח, יכול מרחוק להשקיף על כיפת התבור המעוגלת, וכל המסייר במרומי הגליל העליון, בסביבות צפת, יכול להבחין מרחוק בכיפת התבור הבולטת בין ההרים, ובראש הכרמל הבא בים. ראש הכרמל בולט יפה בחוף, ויורדי הים מכירים אותו היטב, כי הוא הראשון המתגלה לפניהם בהתקרבם אל הארץ.

היות והר התבור בולט יפה בהרים וראש הכרמל ברור בחוף הארץ, לפיכך מדמה אליהם הנביא ירמיהו את בואו של האויב, מלך בבל, והוא קורא: ‘חי אני נאום ה’ צבאות שמו, כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא'.

גם המשורר יצחק הקטן מדמה את צדקתו של הקדוש־ברוך־הוא כאותו הר התבור הברור ובולט בהרים על פני מרחקים, והוא קורא בפיוטו למוצאי שבת קודש, ואומר:

(692)

יב. אבני־תקומה בהר הכרמל    🔗

הנוסע אנטונינוס שבא מאיטליה וביקר בארץ בשנת 570, בימי שלטון הביזאנטים בה, מספר על ביקורו בהר הכרמל ועל מנזר אלישע הנביא שהיה נמצא עליו, באותו המקום שבו פגשה אותו האשה שאת בנה הוא החיה.

אנטונינוס מוסיף: ‘על הר הכרמל מצויה אבן קטנה ועגולה, אם דופקים בה היא מצלצלת, כי היא מוצקת. וזאת היא התכונה של האבן הזאת: אם תולים אותה על אשה או על איזה חיה, והן לעולם לא תפלנה’.

אבן זו מהר הכרמל מזכירה את אבן תקומה, שהיתה מצויה בקרב נשי ישראל בימי קדם. אליה יחסו ערך רפואי רב, עד שהתירו לשאתה גם בשבת, כדברי רבותינו: יוצאין באבן תקומה בשבת'. רש"י מפרש: ‘אבן שנושאות אותה נשים ומעוברות שלא יפילו, וקורין לה קוטאנא בלעז’.

(693)

ראש הכרמל הבא בים – ציור משנת 1900 בקירוב

על החוף – חיפה, במרומי ההר – קבר אלישע, משמאל: ציור מיוחד של מערת אליהו הנביא.

לפי מסורת קדומה קברו של אלישע הנביא נמצא בעיר שומרון ונזכר במקרא.

 

57. חיפה – עיר המפרץ    🔗

א. חיפה – על שום מה?    🔗

חיפה נזכרת לראשונה בספרות התלמוד.

אין ידוע מקור השם ‘חיפה’ ופירושו הנכון. רבי אישתורי הפרחי, במאה הי"ד, סבר כי השם חיפה נגזר ממלת חוף. הוא מספר: ‘וברגל ההר (הכרמל), על חוף לשון הים, הוא חיפה ואולי לזה נקרא שמו כן’.

חיפה והכרמל מהים

ציור משנת 1644

אגדה חדשה אומרת למצוא בשם ‘חיפה’, צירוף של שתי המלים חוף – יפה. אמנם יפה הוא חופה של חיפה…

הנוצרים בימי־הביניים קראו לחיפה בשם כיפה. יש שגזרו את השם מהמלה העברית כיף – סלע, על שם כיפי הסלעים בחופה של חיפה העתיקה.

יש נוצרים שאמרו למצוא בשם כיפה את שמו של הכהן הגדול כייפא שהיה בימי ישו הנוצרי. סיפרו שבזמנו נבנתה העיר הזאת ולפיכך נקראה לכבודו.

בימי־הביניים קראו לחיפה גם בשם בלועזי פורפ’ירה, מהמלה פורפ’יר, היינו ארגמן, על שום תעשית הארגמן שהיתה על חופה של חיפה עוד מימים קדומים.

(694)

ב. דיבורם של תושבי חיפה הקדומה    🔗

‘המתפלל וטעה – סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא – סימן רע לשולחיו’

תושבי חיפה, החיפנים, לא ידעו לבטא כראוי אותיות עבריות אחדות והחליפון באחרות³³. דבר זה מסופר גם על תושבי בית־שאן, הבישנין, ותושבי העיר טבעון, הטבעונין שהיתה, בסביבתה של חיפה. לפיכך אסרו על אנשיהם הכוהנים לשאת את כפיהם בתפילת ברכת הכוהנים בבית־הכנסת.

רבותינו אמרו: ‘אין מורידין לפני התיבה, לא אנשי בית־שאן, ולא אנשי בית־חיפה ולא אנשי טבעונין. מפני שקורין לאלפין – עיינין, לעיינין – אלפין’.

‘אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין, ולא בישנין, ולא טיבעונין. מפני שהן עושין היהין – חיתין ועיינין – אאין. אם היה לשונו ערוך – מותר’.

מי שלשונו משובשת ולקויה עלול לסרס את מובנו של איזה פסוק במקרא ולהפוך את כוונתו. למשל, אם יקרא את הפסוק בתורה: 'ולא יחללו את שם קדשי’ – הוא יקרא: ‘ולא יהללו את שם קדשי’, הרי תהיה הכוונה הפוכה לגמרי.

ואם יקרא את דברי ישעיה הנביא: ‘וחכיתי לה’ המסתיר פניו’ – הוא יאמר: 'והכיתי לה" – הרי במקום לברך ולשבח הוא נמצא בסרוס לשונו מחרף ומגדף³⁴…

(695)

ג. מה ראה אותו חסיד בחוף חיפה    🔗

‘עתיד הקב"ה לעשות שער מזרחי של בית־המקדש… אבן אחת מרגליתו’

לאורך חופה של חיפה הקדומה, בימינו בין קצה אזור הנמל והשכונה בת־גלים, בירכתי ראש הכרמל, נמצאת בים רצועת סלעים, היא ‘השונית של ים חיפה’ (בארמית: שוניתא דימה דחיפה) הנזכרת באגדה העברית.

האגדה מספרת: 'מעשה בחסיד אחד שהיה מטייל בשונית של ים חיפה, והרהר בלבו ואמר: תאמר שהקדוש־ברוך־הוא עתיד לעשות שער מזרחי של בית־המקדש ושני פשפשין (פתחים קטנים), אבן אחת של מרגליות? –

מיד יצאה בת־קול ואמרה לו: אלולי שאתה חסיד גמור, כבר היתה מדת הדין פוגעת באותו האיש. כל העולם לא ברא אלא בששת ימים… ושער מזרחי של בית־המקדש אי־אפשר לעשותו, הוא ושני פשפשין, אבן של מרגליות? –

מיד בקש רחמים על נפשו ואמר לפניו: רבון־העולמים! אף־על־פי שבלבי הרהרתי, בשפתי לא פירשתי!

מיד נעשה לו נס ונבקע לפניו הים וראה מלאכי השרת מססתרין³⁵ בו, מגלפין בו, מסרגין בו. אמרו לו: הוא שער המזרחי של בית־המקדש הוא ושני פשפשין, אבן אחת של מרגליות'.

(696)

ד. מי היתה אויבת חיפה בימי קדם?    🔗

בקרבתה של חיפה היהודית בימי קדם היה ישוב שנקרא בשם: קסטרא (גסטרא) או קצרה. זהו שם רומאי, שפירושו מבצר. תושביו הנכרים הביטו באיבה על תושבי חיפה היהודים.

רבותינו מזכירים את דברי שיר־השירים: ‘כשושנה בין החוחים’, ברצותם לתאר את מצבה של כנסת ישראל, המוקפת אויבים רבים כאותה שושנה הנתונה בין ענפים מכוסים קוצים.

על דברי מגילת איכה: ‘צוה ה’ ליעקב סביביו צריו', מפרטים רבותינו את שמות הערים האויבות, הצרות, סביב למרכזי ישראל בארץ: ‘כגון קסטרא–לחיפא’ (גסטרא–לחיפא) ובגירסה אחרת: ‘קצרה–לחיפה’. זוהי בצרה של השומרונים, הנזכרת בכתבי עולה נוצרי שעבר בה בשנת 570. בימינו חורבה, שנקראת בשם הערבי: כפר א־סמיר, נמצאת לרגלי הכרמל, דרומה מחיפה, בסביבת הכפר טירה, בקרבת חוף הים התיכון.

(697)

ה. הקבר הקדוש בין פסי הרכבת    🔗

בתחנת הרכבת המזרחית בחיפה, בין פסי־הברזל, מונחת מצבה של קבר קדוש לערבים הנקרא בשם: אלמוג’הד – חלל המלחמה הקדושה, א־ג’יהד בערבית. תושבי חיפה הערבים נהגו לבוא הנה להתפלל, לנדור את נדריהם ולהדליק עששיות שמן עליו.

לפני שנים שלחה הממשלה התורכית לחיפה מהנדס שיכין תכנית לבנין מסילת־הברזל, היא המסילה מחיפה אל צמח ואל דמשק. לפי תכנית המהנדס היתה צריכה המסילה לעבור על קברו של קדוש־המלחמה. כבר בראשית העבודה ציוה המהנדס על אנשיו להרוס את הקבר ולהניח עליו את פסי הרכבת. תושבי חיפה הערבים מחו על חלול הקדוש הזה, אולם מחאתם לא הועילה.

אחרי סיום בנין המסילה התאספו בחיפה מושלי הארץ וגדוליה לחוג את חנוכת הרכבת. המהנדס הושיב את המוזמנים בקרון יפה והוא בראשם. לקול תרועת המון החוגגים הניעו בפעם הראשונה את הרכבת ממקומה. אחרי רגעים מעטים, כאשר עברה הרכבת על מקום קברו של קדוש־המלחמה, תקפה אותה רעידה חזקה וכמעט שנהפכה. הנוסעים נבהלו והביטו על המהנדס הנבוך ושאלוהו לפשר הדבר הזה. המהנדס לא ידע להשיב דבר. בדקו את המסילה וראו שכולה שלמה ונכונה. כאשר חזרה הרכבת על המקום הזה שנית, והנה שוב רעידה חזקה יותר מהראשונה. כעסו מנהלי הרכבת על המהנדס אשר לא הצליח במלאכתו.

חזר המהנדס אל ביתו עצוב ומדוכא ולא מצא מנוח לנפשו. ובלילה בחלומו הופיע אליו קדוש־המלחמה ואמר לו: דע לך: אני גרמתי לרעידת הרכבת, ואלמלא האנשים החפים מפשע שישבו אתך – הייתי הופך את הקרון להרגך. ולכן זכור תזכור: אם לא תסיר את מסילת־הברזל מעלי ותקים את מצבתי שוב, מרה תהיה אחריתך!

למחרת ציווה המהנדס על אנשיו להטות את מסילת־הברזל ממקום הקבר, ולהקים עליו מצבה חדשה. מאז עברה פה הרכבת בשלום.

(698)

ו. נחל קישון – נחל קדומים    🔗

רבותינו מספרים על בני ישראל שיצאו ממצרים: 'ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, דכתיב (בתהלים): ‘אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך, לא זכרו את רוב חסדיך, וימרו על ים בים־סוף, ויושיעם למען שמו להודיע את גבורתו’.

'מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואומרים: כשם שאנו עולים (מים סוף) מצד זה – כך מצרים (שש מאות רכב) עולים מצד אחר.

אמר לו הקדוש־ברוך־הוא לשר של ים: פלוט אותם ליבשה!

אמר לפניו: רבונו של עולם! כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה – וחוזר ונוטלה הימנו?

אמר לו: אני נותן לך אחד ומחצה שבהם (תשע מאות רכב).

אמר לפני רבונו של עולם: כלום יש עבד שתובע את רבו? –

אמר לו: נחל קישון יהיה ערב!

מיד פלטן (את גופות המצרים מים סוף) ליבשה, דכתיב (בתורה): ‘וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים’.

בשבת ישראל על אדמתו, עלה עליהם סיסרא שר צבא הכנענים ותשע מאות רכב ברזל עמו. הם התפרצו אל עמק יזרעאל ואל גדות נחל קישון, בימי דבורה הנביאה.

‘כשהיה יורד (סיסרא) לרחוץ בנחל קישון היה עולה בזקנו כמה מאכל בני אדם דגים… ותשע מאות סוסים במרכבתו’.

כאשר ראה הקדוש־ברוך־הוא את רומחי הברזל בידי הכנענים, היטה אליהם את הכוכבים והם חממו את רומחיהם. ולא יכלו להחזיק בהם, ולפיכך ירדו אל נחל קישון לטבלם במימיו ולקררם. לפיכך נאמר בשירת דבורה: ‘מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא’.

בהיות הכנענים על גדות הקישון, אמר הקדוש־ברוך־הוא אל הקישון: 'לך ושלם ערבונך מימי קדם, בצאת ישראל ממצרים. מיד גרף הקישון את חיילות הכנענים, לפיכך נאמר: ‘נחל קישון גרפם נחל קדומים’.

נחל קישון גרף תשע מאות רכב ברזל של הכנענים, אחד ומחצה יותר מרכב הברזל של המצרים, כמו שהבטיח הקדוש־ברוך־הוא לשרו של ים מקדם.

‘מהו נחל קדומים? – נחל שנעשה ערב מקדם. באותה שעה פתחו דגים של ים ואמרו (כדברי תהלים): ‘ואמת ה’ לעולם, הללויה!’

(699)

חיפה והכרמל מצד הים – תמונה משנת 1816

מתוך ספרו של ג'.ס. בקינגהם האנגלי, שנדפס בשנת 1821.

 

58. מפרץ חיפה ועמק זבולון    🔗

א. מפרץ חיפה – קערת כסף    🔗

‘חיפה נתונה בחיקו של ים’

מפרץ חיפה המעוגל היה בחלקם של בני שבט זבולון. הם התנחלו בכל חופו ועסקו גם בספנות, בתעשית זכוכית ותכלת (תמונה).

אחרי בנין המשכן באו שבטי ישראל והביאו אליו את קרבנותיהם. התורה מספרת: ‘ביום השלישי נשיא לבני זבולון… קרבנו קערת כסף אחת’…

ומדוע הביא זבולון קערת כסף? – רמז למפרץ חיפה שניתן לבניו לנחלה והוא דומה לקערת כסף. בלשון הקדמונים: ‘כנגד הים, שהוא עשוי כקערה שהיה חלק זבולון’.

(700)

חיפה ומפרצה מבט מהכרמל צפונה

תמונה משנת 1800

חיפה ומצודתה על חוף מפרצה המעוגל ובקצה צפונה העיר עכו והרי הגליל.

ב. ים חיפה – לעתיד לבוא    🔗

על דברי הברכה של משה רבנו אל זבולון בן יעקב: ‘כי שפע ימים יינקו’, אומר המדרש: ‘זה ים של חיפה. שאין לך צרור של כסף וזהב וספינה אבדה בים – עד שהוא מביאו ומשליכו לים של חיפה, שהוא משמרת של ים הגדול, והוא מתוקן לצדיקים לעתיד לבוא’³⁶.

(701)

ג. בני זבולון במפרץ חיפה    🔗

‘זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות’

בחוף הים התיכון, בין חיפה בדרום ועכו בצפון, משתרע עמק זבולון, הנקרא על בני שבט זבולון, שהתנחלו בסביבה זו. נקרא בימי קדם: תחום עכו.

רבותינו מספרים: 'ולא נתחלקה (ארץ־ישראל לשבטים), אלא באורים ותומים… הא כיצד? –

אלעזר (כהן גדול) מלובש אורים ותומים ויהושע (בן נון) וכל ישראל עומדים לפניו וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו.

והיה מכווין ברוח הקודש ואומר: זבולון עולה, תחום עכו עולה עמו.

טרף בקלפי של שבטים – ועלה בידו זבולון. טרף בקלפי של תחומין – ועלה בידו תחום עכו'…

רבותינו מספרים שהאבן על שם זבולון שהיתה באורים ותומים היתה יהלום: 'זבולון – יהלום. וצבע מפה שלו לבנה ומצוייר עליה ספינה, על שם: ‘זבולון לחוף ימים ישכון’…

(702)

ים חיפה, לרגלי הכרמל

ד. בני זבולון הסוחרים    🔗

בני זבולון עסקו בספנות ובמסחר. לפי דברי הקדמונים היה זבולון מביא סחורה מארצות שונות ומחלק ליתר השבטים בארץ. על דברי ברכת משה לזבולון: 'כי שפע ימים יינקו’ – אמרו רבותינו: ‘אלו הסחורות שהיו (בני זבולון) מביאין מחוצה לארץ’.

ועל דברי הברכה של משה: 'שמח זבולון בצאתך’ – אמרו: 'לפי שהיה זבולון סרסור בין אחיו לאחרים, לוקח מאחיו ומוכר לאחרים, ולוקח מאחרים ומוכר לאחיו.

דבר אחר:… בשעה שהוא (זבולון) יוצא למלחמה… לעולם מנצח, וחוזר מן המלחמה בשמחה'.

(703)

ה. בני זבולון עושי הזכוכית    🔗

בתחום נחלתו של זבולון, לאורך חוף ים התיכון – בעמק זבולון, משתרעת רצועת חולות רחבה. מסופר שמבני שבט זבולון יצאו אומנים בתעשית זכוכית מן החול הזה.

האגדה מספרת: 'שהיה זבולון מתרעם על הקדוש־ברוך־הוא ואומר: רבון העולמים! לאחי נתת ארץ יפה, – ולי נתת את הים הזה.

לאחי נתת שדות וכרמים – ולי נתת את החול הזה.

אמר לו: חייך שאני מצריכם בחול לזכוכית'…

על דברי הברכה של משה רבנו: 'ולזבולון אמר… ושפוני טמוני חול’ – דרשו רבותינו: ‘חול’ – זו זכוכית לבנה’.

(704)

ו. כיצד נגלתה הזכוכית בחוף חיפה    🔗

ההיסטוריון הרומאי הקדמון פליניוס מספר, בראשית המאה הראשונה, על מלחים כנענים ששטו בספינה ממצרים בקרבת חוף הים. הם הובילו בספינתם גושי נתר (מין מלחת). בקרבת עכו געש הים וסער. מפחד הסערה ירדו המלחים אל החוף סמוך לשפת נהר נעמן, בלעז בּילוּס. המלחים רצו לבשל להם תבשיל ולא מצאו בסביבת החולות אבנים כדי להכין חצובה, לשפות עליה את הקדרה ולהבעיר את תחתיה.

המלחים הורידו מספינתם גושי נתר אחדים ושפתו עליהם את קדרתם והדליקו אש תחתיה. אחרי שגמרו לבשל, התבוננו אל מקום המדורה וראו לתמהונם שהנתר הותך ונמס מחם האש והתמזג עם החול והתהוה חומר שקוף – הזכוכית.

(705)

ז. החול שהפך לזכוכית    🔗

יוסף בן מתתיהו (פלביוס) מספר, במאה הראשונה, על העיר עכו ועל נהר בלוס העובר בקרבתה, הוא נהר נעמן של ימינו. היוונים קראו לו בלוס – שיבוש השם בעל, האל המפורסם של הכנענים שהתגוררו לאורך החוף הזה בימי־קדם. יוסף מספר גם על מצבת ממנון שהיתה על חוף הנהר הזה.

ממנון היה אֵל מפורסם באגדה היוונית. הוא היה בנה של אאוס, אירורה הרומאית, אלילת דמדומי הבוקר. היוונים במצרים קראו על שם ממנון שתי מצבות קדומות, גדולות מאוד, הניצבות בקרבת חוף הנילוס. אחת מהן נשארה עד ימינו. המצבות, וביחוד הקולות שהיו נשמעים מבין סדקיהן בנשוב הרוח, תפשו מקום נכבד באגדה הקדומה³⁷.

יוסף בן מתתיהו מספר על החול הנפלא המצוי בסביבה זו. וכה דבריו: 'על־יד העיר עכו עובר נהר הנקרא על שם בלוס, ואינו מאריך בשטפו. ועל־ידו נמצאת מצבת ממנון. בקרבתו משתרעת ככר גדולה מאה אמה ונפלאה מאוד, כי היא עגולה וחלולה. ושם מקור חול הזכוכית. וככל אשר תוספנה הספינות המגיעות שמה להוציא ממנה את החול, כן יוסיף המקום להתמלא חול מחדש…

הרוחות גורפים אל המקום הזה את החול הנוצץ, ותכונת הבור לשנות את החול לזכוכית חיש מהר. ועוד נפלא מזה הוא הדבר, כי בהסחף הזכוכית על גדות החלל הזה ובהגרפה החוצה היא משנה את מראה מחדש והופכת לחול כבראשונה, אלה תכונות המקום הזה'.

(706)

עושה כלי־זכוכית, בחולות עכו

ציור משנת 1336.

מובא בתאור מסעותיו של האנגלי ג’ון מונדוויל. יצא לאור בשנת 1839.

ח. בני זבולון עושי תכלת וארגמן    🔗

בחוף ים התיכון חיים מינים שונים של חלזונות, שמהם הכינו את התכלת והארגמן (ציור צד). עוד בתקופה קדומה מאד עסקו תושבי החוף בתעשית הארגמן. יש הנוטים למצוא בשם כנען, הארץ שהשתרעה בחוף הים צפונה, את המלה החורית־האכדית: ‘כנע’ או ‘כנעו’, היינו ארגמן. וכן בשם פ’ניקיה, היא כנען בקרב היוונים, המלה: פוניקס – ארגמן.

מינים של חלזון תכלת וארגמן בים התיכון

Purpurea hameatostoma. Murex brandarls. Murex trunculus.

לתכלת והארגמן היה ערך רב בחיי ישראל בימי קדם. במפרץ חיפה וצפונה עד סולמות של צור, שכנו ציידי החלזון שעסקו במלאכה זו. עם השם: ‘היוגבים’, הנזכר בדברי ירמיהו הנביא: ‘ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן… לכורמים וליוגבים’, אמרו הקדמונים: ‘אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה’.

האגדה מספרת, שאחרי חלוקת הארץ לשבטים 'אמר זבולון לפני הקדוש־ברוך־הוא: רבונו של עולם! לאחי נתת להם שדות וכרמים – ולי נתת הרים וגבעות. לאחי נתת להם ארצות – ולי נתת ימים ונהרות.

אמר לו: כולם צריכין לך על ידי חלזון'.

על דברי הברכה של משה רבנו: ‘ולזבולון אמר… ושפוני טמוני חול’, דרשו אבותינו: ‘שפוני – זו חלזון’.

(³⁸706)

ט. על החלזונות בים חיפה    🔗

רבי יוסי מתאר, במאה השלישית לסה"נ, את טיולו בחוף הים התיכון ופגישתו עם זקן שסיפר לו על החלזונות בים ועל הסממיות, מיני לטאות, המקיפות אותם. הסיפור מובא בשתי גירסאות. האחת על הליכתו ‘מעכו ליפו’, ובאחרת: ‘מכזיב לצור’.

א)	ב)
'אמר ר’ יוסי: פעם אחת	'אמר ר’ יוסי: פעם אחת
הייתי עולה מעכו ליפו.	הייתי מהלך מכזיב לצור
ופגע בי זקן אחד ושאל בשלומי.	ומצאתי זקן אחד ושאלתיו בשלום
והייתי מכיר אותו.	אמרתי לו: בני! הפרנסה מנין? –
אמר לי: בחלזון הזה!	אמר לי: מחלזון!
אמרתי לו: בני! מצוי הוא? –	אמרתי לו: וכי מצוי? –
אמר לי: רבי, השמים! שהרבה	אמר לי: השמים! מקום
מקומות בים, שהוא מושלך	בים שמוטל בהרים וסממיות
בהן בהרים… וסממיות מקיפות	מכישות אותו ומת ונימק
אותו. הן נושכות אותו ומת	במקומו.
ונימוק במקומו…	אמרתי: השמים ניכר
אמר רבי יוסי לו: ניכר הוא	הוא, שגנוז לצדיקים
זה, שהוא מתוקן לצדיקים’…	לעולם הבא!''

שברי נרתיק חלזונות

פסולת ממפעל קדום לתעשית תכלת וארגמן בחוף הים התיכון.

י. כיצד נגלה הארגמן בחלזונות?    🔗

‘תכלת אין כשרה אלא מן החלזון’.

פעם יצא צייד וכלבו לצוד עופות ים. כל עוף שהיה נופל, רץ הכלב והביא אל אדונו. והיה חוזר הכלב ומפיו נוזל מיץ דומה לריר. אדוניו נגב את פי הכלב במטפחת. אחרי זמן מה ראה לתמהונו שהמטפחת צבועה בצבע אדום מזהיר. חשב לרגע שאולי דם הוא שנטף מפי הכלב, אולם אחרי התבוננות קרובה נוכח לדעת שאין זה צבע דם, ואמר לחקור בדבר…

למחרת כאשר שוטט הצייד לאורך החוף, ראה את כלבו נכנס למים, תופש חלזונות מהים, פוצח אותם, לועס ואוכל את הרכיכות אשר בהם, ומפיו נוטף אותו הריר שניגב אתמול במטפחתו. הבין הצייד שהצבע במטפחתו בא מהמיץ של אותם החלזונות. אמנם בתחילה דומה הוא לריר, אולם בהתיבשו בשמש הוא מקבל צבע ארגמן…

(708)

יא. היחסים בין זבולון ויששכר    🔗

‘שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך’

בגבול נחלתו של שבט זבולון, שהשתרעה במישור החוף ובגליל התחתון, היתה נחלתו של יששכר, ברובה בעמק יזרעאל. בני זבולון היו ברובם סוחרים יורדי ים, ובני יששכר – עובדי־אדמה. ולפי המסורת עסקו גם בלימוד התורה³⁹.

האגדה מספרת על זבולון ‘שחיבב את התורה והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר, כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה ולא יתבטל מלעסוק בתורה, לפיכך זכה זבולון להיות שותף לתורה והיה חבירו של יששכר’.

‘זבולון היה עוסק בפרקמטיא (מסחר) שלו, ומאכיל את יששכר’.

‘זבולון יוצא בימים, ובא ונותן לתוך פיו של יששכר’.

כידוע, יששכר היה גדול בשנים מזבולון, ובכל זאת נזכר זבולון לפני יששכר. רש"י אומר: 'זבולון ויששכר עשו שותפות: זבולון לחוף ישכון ויוצא לפרקמטיא (למסחר) בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר. והם יושבים ועוסקים בתורה.

לפיכך הקדים ליששכר, שתורתו של יששכר על־ידי זבולון היתה'.

על דברי הברכה של יעקב אבינו: 'יששכר חמור גרם’ – דרשו רבותינו: ‘מהו חמור גרם? – חמורו של זבולון גרם ליששכר להיות בן תורה’.

על דברי משלי: ‘עץ חיים למחזיקים בה’ מוסיפים רבותינו: 'זה שבא יששכר, ‘ותומכיה מאושר’ – זה שבט זבולון’.

(709)

כלב וחלזון

במטבע סורי קדום. שמור במוזיאון הבריטי, לונדון.

 

59. עכו וסביבותיה    🔗

א. עכו – על שום מה?    🔗

העיר עכו נזכרת במקרא והיתה בגבול נחלתו של שבט אשר. מוצא השם עכו ופירושו הנכון אינם ידועים. האגדה מפרשת אותו פירושים שונים.

א. אגדה אחת גוזרת את השם עכו מן המלה היוונית 'אכּה’ – רפואה. היוונים סיפרו על גיבורם המפורסם הרקוליס שבא פצוע אל אותו מקום, שעליו נבנתה עכו. הוא מצא פה ירק מיוחד במינו, שרפא את פצעיו שותתי הדם. על הרפואה הבדוקה הזאת קראו לעיר שנבנתה במקום הזה בשם עכו, אכה, היינו רפואה ביוונית. סבורים שירק זה היה מין לוף, הנקרא כּוּלכּס והיה מצוי בסביבות עכו⁴⁰.

ב. אגדה בימי־הביניים מספרת, שהעיר עכו נקראה על שם מיסדה עכא ובה גם הראו את קברו. הנוסע הפרסי נאצר ח’וסרו, שביקר בארץ בשנת 1047, בימי שלטון המוסלמים בה, מספר: ‘ביום הראשון הלכתי לבקר את הקבר של עכא שהוא המיסד של עכו, אדם חסיד וגדול’.

ג. עכו נקראה בקרב היוונים גם בשם: פטולומיאס, על שם מלכם הקיסר פטולומיאס (תלמי) פ’ילדלפ’וס, שמלך גם על הארץ, במאה השלישית לפני סה"נ.

מראה עכו וחומתה לאורך חופה

ציור משנת 1830.

ההיסטוריון הצלבני הנודע וילהלם איש צור מספר, בקירוב בראשית המאה השתים עשרה, על שני השמות עכו ופטולומיאס, ולפי דבריו הם שמות של שני אחים, שביצרו את העיר הזאת ולפיכך נקראה על שמם.

(710)

ב. עכו – עד כה…    🔗

האגדה מספרת על הים הגדול שעלה להציף את העולם פעמיים בתקופת תולדות האדם.

בפעם השניה הגיע הים עד חופה של עכו ונשאר במקומו. רמז לזה מובא בדברי איוב: ‘ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף’.

האגדה קוראת במקום: עד פה – עד כה, ומזה לדבריה בא השם: עכו.

מפרש אחר מבאר את דברי המדרש ומוסיף: ‘כי פה וכה משמעות אחת להן… ודורשים עכו – עד כה’⁴¹.

(711)

ג. חכמי ישראל בעכו    🔗

בעכו התקיימה קהילה יהודית גדולה, ובה גם חכמים מפורסמים.

מספרים על רבי אבא, מחכמי התלמוד, במאה השלישית, שהיה מנשק מרוב חבת הארץ את סלעי עכו.

היוונים המהגרים, שהתישבו בעכו, בנו בה בית־מרחץ מפואר על שם אפרודיטי המפורסמת – אלילת היופי והאהבה, היא ונוס הרומאית. המרחץ היה מקושט בפסלי אפרודיטי והיהודים, שונאי הפסלים, הביטו עליו בשנאה גדולה.

מסופר על רבן גמליאל, החכם המפורסם שחי במאה השניה, שהיה נוהג לבוא למרחץ זה: 'שאל פרוקלוס בן פילוספיס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי.

אמר לו: כתוב בתורתכם, ולא ידבק בידך מאומה מן החרם', מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? –

אמר לו: אין משיבין במרחץ!

וכשיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה – היא באה בגבולי!…

לא אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא אומרים נעשה אפרודיטי נוי למרחץ'.

(712)

ד. גורלה של בת נקדימון בעכו    🔗

נקדימון היה אחד מעשירי ירושלים הגדולים ביותר. מספרים עליו: ‘ולמה נקרא שמו נקדימון? – שנקדה (הזהירה) חמה בעבורו’.

רבותינו מספרים: ‘מעשה במרים בתו של נקדימון שפסקו לה חכמים חמש אמות דינרי זהב לקופת בשמים’…

אחרי החורבן נהרסה גם משפחת נקדימון ובניה גלו ממקומם.

רבי אליעזר מספר על מרים בת נקדימון: 'ראיתיה שהיתה מלקטת שעורים מתחת טלפי סוסים בעכו.

וקראתי עליה את הפסוק הזה (מדברי שיר־השירים): 'אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך…

אל תקרא: גדיותיך; אלא נויותיך'… היינו היפות שבכן.

(713)

ה. מרים בת תנחום בימה של עכו    🔗

מסופר על 'מרים בת תנחום, שנישבתה ופדאוה בעכו. והביאו לה חלוק אחד, וירדה לטבול בים.

ועלה הים והציף את כליה (בגדיה)…

רמז הקדוש־ברוך־הוא לים והחזיר לה את כליה'…

(714)

ו. גורלו של בן עכו…    🔗

במדרש קדום מסופר: 'מעשה בשלמה המלך שהיתה לו בת יפהפיה, אין כמותה בכל ארץ־ישראל. הביט במזלות מי בן זוגה ומי ישאנה, וראה שהוא עני אחד, ואין בישראל עני כמותו.

מה עשה? – בנה מגדל גבוה בים, והים מסביבו בכל העברים מסביב. לקח בתו ושם אותה באותו מגדל הגבוה. ושם עמה שבעים סריסים מזקני ישראל. ובמגדל לא עשה פתח, שלא יכנוס אדם בו. ושם בו צידה הרבה, אמר: אראה פועל ה' ומעשהו.

לימים היה אותו עני שהוא (נועד להיות) בן זוגה, והיה יוצא בדרך בלילה, היה ערום ויחף, רעב וצמא, ולא היה לו במה ישכב. ראה נבלת שור מושלכת בשדה, נכנס בה בין הצלעות להפיג צינתו. היה ישן, בא עוף גדול ונטל אותה הנבילה ונשאה על גג אותו מגדל, על חדר הבחורה. ושם היה אוכל העוף את בשר הנבילה, וישב שם על הגג.

כשהאיר השחר, יצאה הבחורה מחדרה ללכת הגנה, כמשפטה בכל יום, וראתה אותו בחור.

אמרה לו: מי אתה ומי הביאך הנה? –

אמר לה: יהודי אני, מבני עכו אני. אמנם עוף הביאני הנה!

מה עשתה? – לקחתו והביאתו בחדרה, והלבישתו והרחיצתו וסכתו ונתיפה מאד, עד שאין כמותו בכל גבול ישראל. ואהבתו הבחורה בלבה ובנפשה, ונפשה קשורה בנפשו. והיה הבחור חריף ומפולפל וממולח וסופר.

יום אחד אמרה לו: רוצה אתה לקדשני? –

מה עשה? – הקיז דם וכתב לה כתובה ומוהר מדמו וקדשה, ואמר: עד ה' היום ועדים מיכאל וגבריאל!'…

(715)

ז. כלום מביאים דגים אל עכו?    🔗

‘עכו נתונה בחיקו של הים, ששם נצודים דגים הרבה’

עכו התפרסמה בימי קדם בדגיה המשובחים, עד שאמרו בדרך משל: בנוהג שבעולם בני אדם מוליכין פרקמטיא (סחורה) למקום שצריכין לה.

כלום מביאין דגים אל עכו? –

כן אמרו: ‘אינו דומה טעם דג העולה מעכו לעולה מצידון’, למרות ששתיהן שוכנות על חוף ים אחד.

על דברי הנביא צפניה: ‘קול צעקה משער הדגים’, אמרו החכמים: ‘זו עכו’.

(716)

ח. בית־הכנסת אחאב המלך בעכו    🔗

תלמידו של הרב המפורסם רבי חיים בן עטר מספר על ביקורו עם רבו בעיר עכו בשנת תק"ב (1742) ועל בית־הכנסת המפואר שהיה בה, ואלה דבריו: 'וחוץ לחומת עכו, בגבול התחלת ארץ־ישראל יש שם בית־הכנסת גדולה וגבוהה. ומקודם כשהיתה העיר חדשה היתה בתוך העיר, עכשיו שנחרבה העיר היא מחוץ לעיר, ויש בה י"ב (שנים עשר) חלונות…

והיא נקראת בית־הכנסת של אחאב. ועדיין קורים אותה על שמו – כנסת אחאב, שבה היה מתפלל אחאב המלך'⁴².

(717)

ט. האוצר היקר במסגד הגדול בעכו    🔗

בעכו העתיקה בנוי מסגד גדול ומפואר, המתרומם בכיפתו הירוקה ובמגדלו התמיר והמחודד. מסגד זה נבנה בשנת 1781 ע"י מושל עכו המפורסם אחמד ג’זאר פחה, ולפיכך נקרא על שמו, בערבית: ג’מע א־ג’זאר.

במסגד אולם תפילה גדול מרופד מרבדים. מסביב לאולם למעלה בנוי מעקה. בפינה אחת של מעקה זה מונחת קופסה קטנה עטופה בד ירוק. בקופסה שמורות שערות אחדות. לפי המסורת הערבית, שערות אלו הן מזקנו של מוחמד – נביא האיסלם. פעם אחת בשנה, באחד מימי חודש הצום רמדאן, מראים את השערות לקהל המתפללים הערבים המוסלמים. וההתרגשות גדולה מאד בקרבם למראה האוצר היקר הזה…

(718)

י. עין הבקר ואדם הראשון    🔗

בקרבת עכו, באיזור הגנים, נובע מעין הנקרא בין הערבים בשם: עין א־סית – עין הגברת. בימי־הביניים קראו לו בשם עין אלבּקר – עין הבקר.

האגדה הערבית מספרת, שליד המעין הזה נגלה אל אדם הראשון הבקר שבו חרש את שדהו בפעם הראשונה. לפיכך נקרא המעין בשם זה. הוא אחד מארבעת המעינות של גן־עדן, וכל השותה ממנו ישוחרר מענויי העולם הבא.

בימי־הביניים היה המעין עין הבקר קדוש לתושבים: מוסלמים, יהודים ונוצרים. הם היו מבקרים אותו בהמוניהם והאמינו כי ימצאו להם תרופה במימיו.

תייר תורכי, שביקר בעכו במאה השבע־עשרה, מספר הרבה בשבחה. אדם הראשון היה נוהג להתפלל בה, בתא חצוב בסלע הנמצא בשדות ירוקים. בעין הבקר התרחצו נביאים אחדים, ולפיכך נתקדשו מימיו וכל אדם הבא להתרחץ בו מוצא תרופה מהירה לחוליו. אליו יביאו גם בני־בקר חלשים וצנומים ואחרי שתותם מן המים במשך שבעה ימים רצופים, הם חוזרים לאיתנם ומשמינים יפה. ולפיכך קוראים בערבית לאדם שמן מסורבל ועצל בכנוי: 'תור עכּא’ – שור עכו.

(719)

מראה פנימי של המסגד בעכו

באולם התפילה בימה, ‘מינבר’ בערבית, למטיפים המוסלמים לפני קהל המתפללים. במעקה למעלה, מימין, שמורה תיבה ובה – לפי האמונה – שערות של מוחמד הנביא.

יא. מעין שומר שבת בעכו    🔗

התייר רבי פתחיה שביקר בעכו, בקירוב בשנת 1187, מספר על מעין שנובע בה והוא שומר שבת. וכה דבריו: ‘ובעכו יש מעין שנובע כל ששת ימים ובשבת אפילו (טפה) א(חת) לא נמצא(ת) בו’.

אולי הוא המעיין הנקרא בערבית: עין א־סית או עין הבקר הנזכר⁴³.

(720)

יב. בעל־זבוב בעכו    🔗

בעל־זבוב היה אל מפורסם בתקופת המקרא ופולחנו היה רווח בעיר עקרון, בארץ פלשתים בימי קדם.

מסופר על אחזיה המלך שחלה: ‘וישלח מלאכים ויאמר אליהם: לכו דרשו בבעל־זבוב אלהי עקרון אם אחיה מחולי זה’.

זכרו של בעל זה מובא גם בברית־החדשה, בגירסה: ‘בעל זבוב שר השדים’.

הצלבנים קראו לאחד ממגדלי עכו בשם בעל־זבוב. עולה־רגל גרמני שסייר בארץ בשנת 1212, מזכירו, בימי שלטון הצלבנים בה.

כיצד נדד בעל־זבוב מהדרום אל הצפון? – הצלבנים שיבשו את שמה של עכו וקראו לה עכּרון, דומה לעקרון המקראית. יחד עם שיבוש זה נולדה האגדה המספרת על בעל־זבוב בעכו זו.

(721)

יג. מיפגש תחומי שלושת היבשות    🔗

היסטוריון צלבני מספר, ב־1200 בקירוב, על עכו ועל הנהר בּלוּס הוא הנעמן הזורם בקרבתה: ‘לא רחוק מהנהר מראים בים סלע נמוך ומספרים שפה נפגשים שלושת חלקי העולם: אסיה, אירופה ואפריקה’…

(722)

יד. נהר נעמן וחומת עכו    🔗

בקצה עמק זבולון צפונה, בקרבת העיר עכו, זורם נהר נעמן, כנראה הוא שיחור־לבנת בגבול נחלתו של שבט אשר. אולי נקרא על שם לבנת החולות שבהם הוא חותר לו דרך אל ים התיכון.

הערבים מספרים: פעם בא נביאם מוחמד אל הנהר הזה ורצה לעבור בו, אולם זרמו היה חזק ושוטף. אמר מוחמד: שלום לך, נהר! האוכל לעבור בך? – השיב הנהר בערבית: נעמן! היינו כן, כן. לפיכך קראו לו נהר נעמן, עד היום.

נהר נעמן שופך את מימיו אל ים התיכון בקרבתה של חומת העיר עכו. מפעם לפעם משנה הוא את מקום שפכו לים: פעם מתקרב לחומה ופעם מתרחק.

האגדה אומרת: אם יסמיך הנהר את מקום שפכו לשער העיר עכו, תבוא גאולה לעולם…

פעם כאשר הזרים הנעמן את מימיו בקרבת חומת עכו, יצאו תושביה בשמחה רבה והקריבו גם קרבנות כבשים ואמרו: הנה הגאולה קרובה לבוא!

(723)

טו. על גדות הנעמן    🔗

עולה־רגל נוצרי, שסייר בארץ ב־1350 בקירוב, מספר על הנהר הזורם בקרבת עכו: ‘ושום נחש או יצור ארסי אחר לא יכול לחיות על גדתו האחת, אף־על־פי שיכול להתקיים על הגדה השניה. והוכח הדבר שנחשים שהושלכו אל מעבר לנהר לגדתו השניה מתו בו ברגע’.

(724)

טז. חורשות הדקלים של עכו    🔗

בסביבתה של עכו מצויות חורשות־דקלים יפות, שרידים מחורשות גדולות ונרחבות יותר שהיו בימי־הביניים. בסביבה זו היה ישוב שנקרא פלמריאה, על שם הדקלים הללו: פלמה – בלע"ז דקל.

הדקלים בסביבתה של עכו גדלים בצורות שונות. יש מהם זקופים וכפותיהם הירוקות פונות למרום. אחרים כפופים מטה מפני רוח הים הנושבת, ואחדים רובים על פני האדמה מרוב שנים.

האגדה מספרת, שהדקלים מתפללים לפני רבון העולמים, ולפיכך אחדים מהם משתחווים, כורעים, או משתטחים על פני השדה…

(725)

תמר בסביבות עכו

 

60. סולמה של צור    🔗

א. אברהם אבינו בסולמה של צור    🔗

‘אומר הקדוש־ברוך־הוא לאברהם:… עד שתהא מאיר ממסופוטמיה (ארם נהרים) ומחברותיה – בוא והאיר לפני בארץ־ישראל’

ראש־הניקרה הוא מהרי הגליל העליון, הבא בים התיכון ובולט על פני גליו הירוקים־כחולים בסלעיו הלבנים. בו מערות ונקרות רבות, ומכאן שמו (תמונה להלן).

האגדה מספרת: 'בשעה שהיה אברהם מהלך בארם־נהרים ובארם־נחור, ראה אותן (את תושביהן) אוכלים, ושותים ופוחזים.

אמר: הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת.

וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן (את תושבי הארץ), עסוקין בניכוש – בשעת הניכוש, בעידור – בשעת העידור, אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת!

אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: לזרעך אתן את הארץ הזאת'!

(726)

ב. הארי שקם לתחיה בסולמה של צור    🔗

'מעשה באחד שהיה הולך מארץ־ישראל לבבל. כשהיה אוכל לחם, ראה שני צפרים מתנצים זה עם זה. הרג אחד מהם את חברו. הלך והביא עשב והניחו על פיו והחייהו.

הלך אותו האיש ונטל אותו העשב שנפל מן הצפור והלך להחיות בו את המתים. כשהגיע לסולמה של צור, מצא ארי מושלך מת. הניח העשב על פיו והחייהו. עמד הארי ואכלו'…

(727)

ג. אלכסנדר מוקדון בראש־הניקרה    🔗

ראש־הניקרה היה ידוע בימי־הביניים בשם הערבי: א־נוּאָקיר, היינו הנקרות. לפי האגדה נקרא כן על הנקרות, שנחצבו בסלעים ובהן סללו דרך למעבר חיילות אלכסנדר מוקדון. כידוע הוא עבר במעבר זה בראש צבאותיו בדרכו מסוריה לאורך חוף הארץ אל מצרים, בשנת 333 לפני סה"נ.

מסופר על אלכסנדר, בערבית אסכּנדר, שרצה לעבור על החוף אל מצרים. אמרו לו: ההר הזה מהווה מחיצה בינך ובין הים, ואתה מוכרח להקיפו סביב!

ציוה אלכסנדר לחצוב בו נקרות ולסלול בהן דרכים לחיילותיו, ולפיכך נקרא ההר הזה בשם הערבי א־נואקיר – הנקרות.

ראש הניקרה בולט בחוף הים התיכון

לרגליו אחת הנקרות.

גם רבי אישתורי הפרחי, במאה הי"ד, מספר על המקום הזה: ‘שקורין לו בערבית אלנאוּאקיר, והוא מקום צר, אין דרך לנטות ימין ושמאל, גבוה מאד, ותחתיו ביושר בתהום הים הגדול לא יוכל אדם לעבור’.

צפונה מראש־הניקרה בסולמה של צור, ניצבת חורבה הנקראת בשם הערבי אסכּנדרונה. סבורים, כי יש בה זכר לשם אלכסנדר מוקדון. בימי קדם היתה פה תחנה חשובה בדרך חוף הים, שערכה רב בתולדות הארץ בשלום ובמלחמה.

(728)

ד. מערת האנחות אשר בראש־הנקרה    🔗

בצפונה של הארץ בולט ראש הר משלוחות הגליל העליון אל תוך ים התיכון. ההר הזה נקרא בשם ראש־הניקרה, בערבית ראס א־נקורה. פה עובר הכביש וכן מסילת־הברזל חיפה– בירות. מראש־הניקרה צפונה עובר הכביש אל העיירה צור באיזור גבעות הנקראות בשם סולמה של צור.

בשיפולי ראש־הניקרה, במורדו הפונה לים, יש מערות וניקרות צורים ומכאן שמו. גלי הים ומשבריו המלחכים את רגלי ההר חפרו ונקרו את המערות והניקרות הללו, שבהן נשמע רעש הים ושאונו.

בדורות שעברו התפתל מעל למערות, על ראש־הניקרה, במקום הכביש בימינו, שביל תלול ומעוקל מאד. ההליכה, וביחוד הרכיבה בו, היתה מסוכנת מאד.

הערבים מספרים: פעם אחת הובילו על סוסה אצילה כלה מבנות עכו אל חתנה בעיר צור. אחרי הכלה הלכו אנשים רבים, קרובים ומכירים, כולם כולם מכרכרים ושמחים לקול תופים ומצלתים. התהלוכה העליזה באה במעלה ראש־הניקרה והתפתלה לאט בשביל הצר והתלול. פתאום מעדו רגלי הסוסה והכלה צנחה מגבה ונתגלגלה מטה אל תהומות הים…

והיה בהתקרבך אל אחת המערות בשיפולי ראש־הניקרה, שמוע תשמע מתוכה קול חרישי של אנחות מעוררות רחמים. אומרים, שהן האנחות של הכלה המסכנה…

מאז קראו לה מערת האנחות, בערבית: מע’ארת א־נוּח, עד היום.

(729)

בריכות־שלמה על־יד העיר צור, בחוף לבנון

תמונה משנת 1688

ה. בריכות שלמה המלך על־יד צור    🔗

דרומה מהעיר צור, הנמצאת בימינו במדינת הלבנון, נובע מעין גדול הנקרא בשם: ראש־העין, בערבית: ראש אלעין. ממעין זה היתה בנויה אמה, שבה זרמו מים לצרכי תושבי צור הקדומה. סביב המעין היו בריכות אחדות לאגירת המים לשתיה ולהשקאה בגנים סביב.

אגדה בימי־הביניים ספרה, ששלמה המלך בנה את הבריכות הללו, ולפיכן הן נקראו על שמו. שלמה המלך בנה אותן כתשורה לחירם מלך צור, תמורת הארזים ששלח לבנין בית־המקדש בירושלים.

(730)

ו. חירם מלך צור ברא לו שבעה רקיעים    🔗

‘תשעה נכנסו בחיים לגן עדן ואחד מהם הוא חירם מלך צור’

האגדה מספרת על חירם מלך צור שברא לו שבעה רקיעים, ובהם רעמים, זיקים וברקים.

'הרקיע הראשון עשה של זכוכית… ועשה בו חמה ולבנה, כוכבים ומזלות.

הרקיע השני – של ברזל.

הרקיע השלישי – של בדיל ובו אבנים טובות סגלגלות… שהיו מתבקעות אלו עם אלו, ונשמעין כמין רעמים.

הרקיע הרביעי – של עופרת. הרקיע החמישי – של נחושת. הרקיע הששי – של כסף. הרקיע השביעי – עשה של זהב… וקבע בו אבנים טובות ומרגליות ועשה בו כסא וחיות וכוכבים, כמו שראה לשלמה המלך.

ועשה (חירם) לעצמו מטה של זהב ובארבע פנותיו ארבע מרגליות, שאין כמותן בכל העולם… וכשהיה עולה ויושב למעלה היה מזעזע את עצמו, ומכאן נעשין ברקים ומכאן נעשים לפידים. ואותן האבנים משתקשקות זו עם זו ונעשים כמין רעמים. וכל בני אדם באים ומשתחוים לו'…

רבי חיים הורביץ מספר, בקירוב בשנת תקצ"ה (1835): 'כששומעין בצפת, תבנה ותכונן, מהלך שני ימים מצור, קול רעמים, אינם מברכים תיכף. ואומרים אולי זה קול רעש גדול מן הרעמים של שבעה רקיעים שעשה חירם מלך צור…

ויש אומרים שחוששים אולי רועשים גלי הים (הפורצים) לשיחין ומערות הסמוכים שם אל שפת הים ונשמע למרחוק.

וכשניכר שזה רעם גבורות ה’ – מברכין!'

(731)

ז. צור היא שלך!    🔗

אלכסנדר מוקדון בפלישתו אל ארצות המזרח, עבר לאורך חוף הים התיכון ובא לפני העיר הגדולה צור, ששכנה כולה על אי סמוך אל החוף. אלכסנדר שם מצור כבד עליה וגורל מסעו היה תלוי בכיבושה של עיר זו, שנקראה בקרב היוונים בשם טירוֹס.

מצבה קדומה בסביבות צור

מכונה בערבית 'קַבּר חירם’ – קבר חירם.

בראשית המצור הופיע בחלומו של אלכסנדר דמותו של סאטירוס – אל ההיתול והלעג באגדה היוונית.

למחרת בבוקר שאל בחרדה את חכמיו לפשר החלום הזה, ואמרו לו: אכן סימן טוב. כי בשם סאטירוס, התמזגו המלים (היוונית): סא טירוס – צור שלך!

(732)

ח. העיר צור בימות המשיח    🔗

באחרית הימים, לפני בואו של משיח ישראל, תתחוללנה מלחמות רבות והרבה מקומות יחרבו והמונים יפלו חלל בהם.

לפי אגדה אחת, המתארת את ימות המשיח, יארעו גם בעיר צור מאורעות שונים: ‘וישראל הולכים וחונים על צור מ’ (ארבעים) יום. ובסוף מ' יום עומדים בעת קריאת־שמע, ואומרים: שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד!

וחומות המדינה נופלות והמדינה נכבשת מפניהם. ובורחים (ועוזבים) בתוכה כל כסף וזהב והשאר שוסים אותה.

ומשם (עולים ישראל) לרומי ומביאין כלי בית־המקדש ומלך נחמיה המשיח יצא עמהם, ובאים לירושלים'…

(732)⁴⁴

מראה העיר צור, מצד היבשה

תמונה משנת 1880 בקירוב

 

61. עמק יזרעאל    🔗

א. עמק יזרעאל המערבי – נחלת זבולון    🔗

בימי חלוקת הארץ לשבטי ישראל, התנחלו בעמק יזרעאל שלושה שבטים: זבולון – בחלקו המערבי ועד חוף הים התיכון, יששכר – בחלקו התיכוני, ומנשה – בחלקו הדרומי. (תמונה 61).

יעקב אבינו ברך את בניו לפי גילם, החל בראובן בכורו וכלה בבנימין – בן זקוניו. אולם אחרי יהודה ברך את זבולון, אף כי יששכר גדול ממנו.

האגדה שואלת: מה ראה יעקב אבינו שברך את זבולון אחר יהודה – והלא יששכר גדול ממנו והיה ראוי שיברכהו תחילה? –

אלא צפה יעקב אבינו וראה שעתידה ירושלים להחרב ועתידה הסנהדרין שתעקר ממקומה, משבטו של יהודה, ולקבוע בחלקו של זבולון, לפיכך ברך אותו מיד אחרי יהודה.

בתחום שבט זבולון נמצאות בית־שערים, אושה ושפרעם שבהם נדדה הסנהדרין, אחרי חורבן מרכזי ישראל בארץ יהודה.

(733)

ב. עמק יזרעאל התיכוני – נחלת יששכר    🔗

‘וליששכר יצא הגורל הרביעי… ויהי גבולם יזרעאלה…’

בני שבט יששכר התנחלו בחלק התיכוני של עמק יזרעאל, הפורה והטוב ביותר – עפולה וסביבותיה בימינו.

עדות לשביעת רצונם של בני יששכר בנחלתם זו בדברי הברכה של יעקב אבינו לבנו יששכר:

האגדה אומרת: 'יששכר חמור גרם’ – מדבר בארצו: מה חמור זה נמוך מכאן ונמוך מכאן וגבוה באמצע, כך (נחלת יששכר) בקעה מכאן ובקעה מכאן והר מכאן.

‘רובץ בין המשפתים’ – אלו ב’ בקעות, בקעת אכסלו(ן) ובקעת יזרעאל.

'וירא מנוחה כי טוב’ – זו תנעם.

'ואת הארץ כי נעמה’ – זו נעים.

‘ויט שכמו לסבול’ – עולה של ארץ־ישראל’.

עמק יזרעאל וההרים סביב, ומשמאל – הר תבור

תמונה משנת 1561

שתי הבקעות הנזכרות משתרעות בעמק יזרעאל; בקעת אכסלון בחלקו התיכוני, המזרחי, ונקראת על שם העיירה אכסלון, כסולות במקרא, ובימינו הכפר הערבי: אכסל, בקרבת המושב תל־עדשים. בקעת יזרעאל משתרעת דרומה יותר בסביבות העיר יזרעאל, בימינו ישוב קיבוצי, בקרבת עפולה. ההר באמצע הוא גבעת־המורה, המתנשאת על פני נחלתו של יששכר. אין ידוע אל נכון מקומה של תנעם הנזכרת, אולי הכפר שהיה נקרא בערבית: ‘דנה’. נעים היתה במקום הכפר הערבי נין, הסמוך לכפר־ילדים בימינו, לרגלי גבעת־המורה.

(734)

ג. בנחלת יששכר – אנשי תורה    🔗

על דברי הברכה של יעקב אבינו אל יששכר בנו, מובא גם דרוש אחר:

'יששכר חמור גרם’ – מה חמור זה גרמיו (עצמותיו) ברורין, כך היה תלמוד של יששכר ברור.

'רובץ בין המשפתים’ – אלו שלוש שורות של תלמידי חכמים.

'וירא מנוחה כי טוב’ – זו התורה…

'ויט שכמו לסבול’ – עולה של תורה.

‘ויהי למס עובד’ – אלו מאתים ראשי סנהדראות, שהיו משבטו של יששכר’.

מדרש אחר מבאר את דברי הברכה: 'יששכר חמור גרם’ – שנתן עצמו על דברי תורה, כחמור למשוי (למשא)…

נוסח אחר: ‘בירך את יששכר בכוחו של חמור להיות עומד תחת עול התורה, כחמור תחת משאו’.

‘יששכר רובץ על תורתו, ואינו עוסק בפרקמטיה (מסחר)’…

(735)

ד. בנחלת יששכר – יודעי בינה    🔗

בספר דברי־הימים מסופר: ‘ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם’.

האגדה מוסיפה: 'מגיד שמאתים ראשי סנהדריות מתוך שבטו של יששכר. מגיד שסנהדרין גדולה עתידה להיות בתוך שבטו של יששכר…

מלמד שבית־המדרש הגדול עתיד להיות בתוך שבטו של יששכר'.

נשיא יששכר הקריב באוהל מועד על שם התורה: לפי שהם (בני יששכר) אהבו את התורה יותר מכל השבטים…

שכל מי שהיה טועה בהלכה היו שואלים אותה לשבט יששכר והם מבארים אותה להם'.

מפת עמק יזרעאל בין הירדן והים

המפה משנת 1650 בקירוב

על דברי ברכתו של משה רבנו: ‘שמח… ויששכר באהליך’. מוסיף הדרוש: ‘מלמד שבית־הבחירה היה ראוי ל(ה)בנות בחלק של יששכר’.

(736)

ה. דגלו של שבט יששכר    🔗

לכל שבט ושבט בישראל היה הדגל שלו ועליו ציור המסמל אותו. רבותינו מספרים: ‘סימנין היו לכל נשיא ונשיא, מפה (דגל) וצבע’.

יששכר… ומפה של צבע שחור דומה לכחול, ומצוייר עליו שמש וירח. על שם (הנאמר בספר דברי הימים): ‘ומבני יששכר יודה בינה לעתים’…

המפרש מספר על בני יששכר: ‘ידעו מהלכי שמש וירח לקבוע חדשים ולעבר שנים’.

לפי גירסה אחרת היה על דגלו של יששכר מצוייר חמור, לפי הנאמר עליו בברכת יעקב אביו: ‘יששכר חמור גרם’…

לכל שבט היתה אבן באורים ותומים, שהיה הכהן הגדול נושא על לבו בעבודת הקודש במשכן ובבית־המקדש. אבנו של יששכר היתה ספיר.

(737)

ו. מנהלל אל ירושלים    🔗

בקרבת מושב נהלל של ימינו, היתה העיר נהלל או נהלול בנחלתו של שבט זבולון. לפי הסברה נגזר השם מהשורש 'נהל’ – להוביל את הצאן אל המעין להשקאה, כדברי המשורר הקדמון בתהלים: ‘על מי מנוחות ינהלני…’ וכדברי ישעיהו הנביא: ‘ועל מבועי מים ינהלם’…

במקומה של נהלל מתקופת המקרא היתה מהלול בתקופת המשנה והתלמוד. רבותינו מזהים את השמות: נהלל – מהלול.

האגדה מספרת על תושב אחד במהלול, ושמו טרטורי, שהיה עולה אל ירושלים ושובת בבית־המקדש וחוזר אל עירו. ולא היה אדם מקדים לארות (לקטוף) את תאניו לפניו.

(738)

ז. אנשי סימוניא ורבי לוי בן סיסי    🔗

בקרבת נהלל על תל שומרון, בצד הכביש מחיפה אל עפולה ואל נצרת, היתה עיר בנחלת זבולון, כפי הכתוב במקרא: ‘ויעל הגורל השלישי לבני זבולון… ונהלל ושימרון… זאת נחלת בני זבולון’.

במקומה של שימרון בתקופת המשנה והתלמוד, היתה עיירה יהודית חשובה בשם: סימוניא. הערבים קוראים עד היום לתל בשם זה.

מסופר על רבי יהודה הנשיא, שישב בציפורי ובית־שערים הסמוכות, שעבר בעיירה סימוניא: 'ויצאו אנשי סימוניא לקראתו, אמרו לו: רבי! תן לנו אדם אחד שיהא מקריא אותנו ושונה אותנו ודן את דיננו.

נתן להם את רבי לוי בר סיסי.

עשו לו (בסימוניא) בימה גדולה, הושיבו אותו למעלה ממנה, ונתעלמו דברי תורה מפיו.

שאלו אותו שלוש שאלות… ולא השיבן כלום…

וכיון שראה (לוי בן סיסי) שצרתו צרה, השכים בבוקר והלך לו אצל רבינו.

אמרו לו: מה עשו לך אנשי סימוניא? – אמר לו: אל תזכירני צרתי, שלוש שאלות שאלו אותי, ולא יכלתי להשיבן'⁴⁵…

(739)

ח. מאין באו עצי השיטה על תל שימרון    🔗

על תל שימרון בקרבת בית־הקברות של נהלל הקרובה, גדלים בר עצי שיטה מלבינה המצויה רק במקומות מעטים בארץ (ציור).

כיצד באו עצי השיטה המלבינה על תל שימרון?

הערבים מספרים: לפני דורות רבים הגרו מארץ ערב בני שבט הילל המפורסמים במלחמותיהם ובנפלאותיהם. הם נדדו בכל הארץ ובארצותיה השכנות, פעם חנו בני הילל על תל שימרון ופה נטו את אוהליהם. הם קשרו את חבליהם אל יתדות שהביאו עמהם ותקעום באדמה.

ענף של השיטה המלבינה: פרחים ופירות

השם המדעי: Acacia albida השם האנגלי: White Acacia

1) ענף ופירות 2) ענף ופרחים 3) פרח בודד

מקץ זמן מה החליטו בני הילל לעלות אל ירושלים הקדושה. הם אספו את אוהלים ופנו לדרכם. אולם בני הילל שכחו להוציא מהאדמה יתדות אחדות. ברבות הימים הכו היתדות שרשים והצמיחו ענפים, ואלה הם עצי השיטה הגדלים שם עד היום הזה.

(740)

ט. זעירא דמן חברייא    🔗

בגבול עמק יזרעאל בין הישובים נהלל, אלונים ובית־לחם הגלילית, נמצאת חורבה דלה, הנקראת בשם הערבי: אלחוּאַרה, היינו החיוורת. נקראה כן בגלל צבע האדמה סביב. פה כנראה מקומה של העיירה חוריה הקדומה, שאף היא נקראה כך על שם האדמה החיורת. חכמי ישראל מזהים את השם חוריה בזמנם עם השם ידאלה מתקופת המקרא. ידאלה היתה עיר בנחלתו של זבולון. חוריה נקראה גם חבריה או חבריא (כידוע, האותיות ו – ב מתחלפות גם בשמות מקומות).

מחבריא זו בא החכם שנקרא בשמה – רבי אושעיא זעירא דמן חבריא. כך קראו לו כדי להבדילו מחכם אחר בשם רבי אושעיא רבה, אף הוא בן הגליל.

בדורות הבאים חשבו, שמלת ‘חבריא’ היא לא שם מקום אלא חברה של חכמים. ולפיכך הוסיפו רבנים לשמם לאות צניעות: ‘זעירא דמן חבריא’…

(741)

י. משפחת הכהנים בבית־לחם הגלילית    🔗

בירושלים היתה משפחת כהנים בשם מלכיה. כותב דבי־הימים מזכירה ומספר על תורה בעבודת־הקודש: ‘ויצא הגורל… למלכיה החמישי’.

אחרי חורבן ירושלים נדדו משפחות הכהנים אל הגליל. משפחת מלכיה התישבה בבית־לחם הנמצא בעמק יזרעאל המערבי ובגבול הגליל התחתון, בגבול נחלתו של זבולון. בימינו נמצא בגליל העליון ישוב חדש בשם מלכיה, בצד כפר נטוש בשם זה.

הפייטן אליעזר הקליר, בן הגליל, דורש על השמות ‘מלכיה’ ו’בית־לחם', ואומר למצוא בהם זכר לעבודת הכהנים בבית־המקדש והגשת שתי הלחם בו, כדברי התורה: 'ומושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים… בכורים לה'' וכה דברי הפייטן על הקדוש־ברוך־הוא: ‘ומאס במלכות יה ונלחם הצורר בביתו… בטלו שתי הלחם ושאר הקרבנות שהיו מקריבין המשמר’.

הפייטן שר על הכהנים מבית מלכיה, שבניה היו מבזים במעשיהם את עבודת הקודש ואת שליחיה כדברי כותב דברי הימים: ‘וישלח ה’ אלוהי אבותיהם עליהם ביד מלאכיו השכם ושלוח כי חמל על עמו ועל מעונו. ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים'… הכהנים מעלו בתפקידם ולא מלאו את המוטל עליהם, כדברי משלי: ‘לכו ולחמו בלחמי ושתו יין מסכתי’. והכהנים לא הגישו את עזרתם לעני ולדל ומרו את דברי ישעיהו הנביא: ‘הלוא פרוס לרעב לחמך’…

וכה דברי הפייטן על כהני מלכיה:

הפייטן פינחס שר על מלכיה בבית־לחם:

(742)

יא. שייח' אבּריק וביצת הרפואה    🔗

בעמק יזרעאל המערבי, בתחום בית־שערים ההיסטורית, נמצא קבר קדוש לערבים שהיה נקרא בשם: שייך אבּריק. כך נקראה גם בית־שערים בקרב הערבים. לפי אגדה אחת, הוא ברק בן אבינועם, שנחל יחד עם דבורה הנביאה את הנצחון על הכנענים על גדות נחל קישון ושדות יזרעאל הסמוכים.

הערבים מספרים, ששייח' אבריק הוא כנויו של אותו קדוש. והוא נקרא על שם הכד, בערבית אבריק, שהיה תמיד עמו לצרכי רחיצה לפני התפילה.

בקרבת שייח' אבּריק, בגבול אדמות המושב שדה־יעקב השכן, נובע מעין יצחקיה וסביבו בצה טובענית, שנקראה בפי הערבים בשם: אלמטבּעה, היינו מקום הטביעה. אליו היו באים ערבים מקרוב ומרחוק ומשקעים את גופם, לפעמים עד הצואר, בתוך הבצה ומאמינים שזו תרופה בדוקה כנגד כל מיני מחלות. גם נשים עקרות היו באות הנה מתוך תקווה שטבילה בבצה תועיל לפתוח את רחמן.

האגדה הערבית מספרת על ‘אלמטבעה’, ביצת־הרפואה, נוצרה בזכותו של שייח' אבּריק. הוא היה שכיר יום ועבד בשדה הקרוב, אולם את רוב זמנו היה מבלה בריצה ובתפילה. בראות זאת אדוניו הלך בסתר ושבר את כדו, כי אמר בלבו: אם לא יהיו מים בכדו, לא יוכל לרחוץ ולהתפלל ואז יעבוד ולא יבטל את זמנו לריק.

בבוא הדרויש לרחוץ לפני תפילת הצהרים, ראה את כדו שבור והצטער כי לא יכול היה להתחיל בתפילתו. לפתע התחילו במקום חרסי הכד השבור לנבוע מים זכים. וכך נוצרה בזכותו הקדושה אלמטבעה – ביצת־הרפואה.

(743)

יב. כיצד כבש יהושע את יקנעם?    🔗

המושבה יקנעם שוכנת בגבול עמק יזרעאל המערבי ולרגלי הרי שומרון. בקרבתה, בצד הכביש אל חיפה, מתרומם תל עתיק ימים, הנקרא בערבית: קימון. פה מקומה של יקנעם הקדומה, בקרבת רוכסי הכרמל היפים. בארץ היתה עיר אחרת בשם זה, וכדי להבדיל ביניהן קראו לזו על שם הכרמל הסמוך – יקנעם לכרמל. התפרסמה מראשית כיבוש הארץ בידי ישראל: ‘מלך יקנעם לכרמל’ היה בין המלכים שנכנעו לפני יהושע בן נון ושבטי ישראל בכבשם את הארץ. בחלוקת הארץ לשבטים נפלה יקנעם בידי שבט זבולון.

אגדה שומרונית מספרת על המלחמה הגדולה שהיתה ליהושע בן נון על יקנעם, בשמה הערבי קימון. בה התבצרו אויביו. בני ישראל חנו לא הרחק ממנה, במקום הנקרא: לז’ון (בשיבוש: עגלון), השוכנת בקרבת מגידו ההיסטורית.

בעיר יקנעם התבצר אויבו של יהושע ושמו שובח: ‘איש עצום וגבור וכתב אגרות אל כל מלכי ארץ ויבער אש חמתם וקנאתם על ישראל’. אתו היה לוחם אחר בן־יפת: ‘אשר בידו ברק ברזל, אם יעוררוהו יפגע… וימית אלף איש’. לעזרתו של יהושע בא נביח מעבר־הירדן מזרחה.

בספר יהושע של השומרונים מסופר: ‘ויהי כאשר באו בני ישראל עגלונה ועוד לא כלו לבצר מחניהם, והנה יהושע והעם אשר עמו נסגרו בתוך שבע חומות ברזל… ויחרד חרדה גדולה, ויתפלל אל ה’ להפריח לו מן היונים אשר לאוהבו נביח המלך… אשר מלך על שני המטות וחצי והיה בן גלעד מנשה בעבר־הירדן: עודו מתפלל לפני ה' והנה היונה פרחה אליו החדרה, ונתן תודה לה' וישב וכתב לנביח האגרת הזאת:… מות ואבדון סבבוני לבלעני עם שלוש מאות אלפי איש אשר עמדי, כי נסגרתי אני ועמי בתוך שבע חומות ברזל ושלושים וששה מלכים עומדים מולי בלב שמח ורנן… אנחנו נסגרים בשבע חומות ברזל אצל עגלון ומחנה האויבים הוא בקימון'.

וכאשר צרר יהושע את האגרת, לא הניחה אותו היונה לקשור האגרת תחת כנפיה, וקבלה בפיה ופרחה אל גבהי שמים…

ונביח לא ידע דבר מזה… כאשר זרקה אליו היונה את האגרת קרא בקול גדול: אחי ואהובי! קומו לכו אחרי מהר, חושו לעזור את אחינו הנסגרים בקסמי אויבים בעגלון.

ואם שובח עלתה על המצפה, מקום אשר בחרה לה שם בקימון לעבוד את המאור הגדול הבא ממזרח… והוא (שובח) לבש השריון ויקח קשת וחצים בידי וילך לבדו אל נביח… ויורה נביח החץ השמימה וירד על ראש שובח ויטבע בתוך מעיו ומשם בקרבו של סוסו ומשם מעך בארץ… ומיד יצא משם מעיין מים הנקרא מעיין החץ (בערבית: עין אלנשאבּה) עד היום הזה.

וכאשר ראו בני ישראל את המופת הזה… ויתקעו בחצוצרות… ונפלו החומות ויצאו בני ישראל וסבבו את האויבים… ויפיצום… וילינו שם בני ישראל והללו ושבחו לה' כל הלילה'.

(744)

יג. יקנעם – הר קין    🔗

בגבול עמק יזרעאל, בקרבת המושבה יקנעם, מתרומם תל שעליו השתרעה העיר יקנעם הקדומה (עיין באגדה הקודמת). גם בימי־הביניים היתה במקומה של יקנעם עיירה חשובה. הצלבנים שיבשו את השם יקנעם וקראו לה קימונט. הם אמרו למצוא בו צירוף של השם ‘קין’ והמלה הלטינית 'מונט’ – הר, היינו הר קין. לפי זה סיפרה האגדה שפה נהרג קין בן אדם הראשון, ולפיכך נקרא ההר על שמו.

האגדה העברית יודעת לספר על קצו של קין, אולם אינה מזכירה את המקום שבו קרה הדבר. התורה מספרת: ‘ושם ה’ לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד, קדמת עדן'. האגדה מספרת שאותו אות ששם ה' בקין היה קרן ארוכה שהצמיח על מצחו.

מסופר על למך, שהיה מצאצאי קין והיה סומא בעיניו: 'כשהיה יוצא לצוד, היה בנו אוחז בידו וכשהיה רואה קרן חיה, היה אומר: חיה אני רואה! והיה (למך) מותח את הקשת כנגדה והורגה.

וכשראה קרנו של קין בין שני הרים ולא ראה לקין, אמר לו: קרן חיה אני רואה! משך בקשת כנגדה והרגו.

וכשהלכו לקחת אותה, אמר לו התינוק: זקני הוא! – טפח שתי ידיו בחרטה, ונגע בראש התינוק והרגו בשוגג'.

'ויאמר למך לנשיו:

(745)

יד. מלחמת הר מגידו (מגידון)    🔗

בגבול עמק יזרעאל ולרגלי הרי שומרון נמצא תל מגידו, מן הערים המפורסמות ביותר בימי־קדם. מגידו התפרסמה הרבה במלחמות הארץ מימי שחר תולדות האנושות ועד כיבוש הארץ ע"י הבריטים. במגידו היתה המלחמה הגדולה של תחותימס השלישי מלך מצרים בשנת 1479 לפני סה"נ. מלך מגידו נכנע לפני יהושע בן נון ושבטי ישראל. אחזיה ויאשיהו מלכי יהודה נהרגו בסביבותיה. פה היה קרב במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, בין התורכים – הגרמנים ובין הבריטים – פרשים אוסטרלים שידם היתה על העליונה. המצביא אדמונד אלנבי המפקד העליון של הצבא הבריטי כובש הארץ נקרא על שמה – לורד אלנבי ממגידו או מהר מגידון.

המלחמות המרובות שהיו במגידו גרמו לכך, שהמסורת הנוצרית הקדומה ראתה בה סמל של שדה הקרב באחרית הימים. לפי דבריה, בהר מגידו או בהר מגידון יהיה באחרית הימים הקרב הגדול בין הטוב והרע.

בברית החדשה, ספר ההתגלות, מתואר הקרב הזה: ‘והנה באו יחד אל מלחמת היום ההוא הגדול אשר לאלוהי הצבאות… ויאסף אותם על המקום הנקרא הר מגידון… ויהיו קולות וברקים יהי רעש גדול אשר כמותו לא היה מאז היו האנשים על הארץ’.

על יסוד מסורת זו נוצר בשפה האנגלית הביטוי: מלחמת הר מגידו או מגידון, כשרוצה אדם להגיד על איזו מלחמה שתהיה מכרעת וסופית⁴⁶.

(746)

למך העוור הורג בחץ מקשתו את קין

תמונה משובצת במוזאיקה מהמאה השתים עשרה.

משובצת בקתדראלה של הכנסיה בעיירה מונריאלה Monreale, באי סיציליה

למך העוור הורג בחץ מקשתו את קין הבורח ממנו

קטע ממפת ארץ־ישראל מהמאה השש־עשרה בקירוב.

מימין נראית במרומי גבעה בצורת מגדל העיר קין היא יקנעם.

בקרבתה מעין: עין־קין – Fons Cain. למעלה מימין העיר בית־שאן – Bethsen.

טו. ההרג שערך נבוזראדן בבקעת מגידו    🔗

בספר מלכים מסופר: ‘ובחודש החמישי בשבעה לחודש… בא נבוזראדן רב־טבחים עבד מלך בבל, ירושלם, וישרף את בית ה’ ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש'…

מסורת אחת מספרת גם על הרג רב שערך נבוזראדן זה בבקעת מגידו בחלקו הדרומי־מערבי של עמק יזרעאל.

‘אמר רבי יהושע בן לוי: סח לי זקן אחד: בבקעת מגידו שהרג נבוזראדן מישראל מאתים ואחד ועשרים ריבוא ובירושלים תשעים וארבע ריבוא’⁴⁷…

(747)

טז. דוד הרועה וגלית הפלשתי בשדות מגידו    🔗

בקרב היהודים בארץ כורדיסטאן, המשתרעת באיזור ההררי, בגבולות ארם־נהרים, בימינו עיראק רווח שיר בשפה הארמית. ‘לשון תרגום’ בפי היהודים הכורדים. רבים מהם עלו אל ירושלים והביאו עמהם את השיר הזה – ‘ספור דוד וגלית’.

לפי דברי השיר הזה היתה המלחמה בין דוד וגלית בשדות מגידו, בעמק יזרעאל, ולא בעמק האלה בארץ יהודה, כפי שמסופר במקרא⁴⁸. אמנם מסורת אחרת מספרת על מלחמה זו שהיתה בסביבות יזרעאל, עין־חרוד, מזרחה ממגידו, בעמק יזרעאל המזרחי⁴⁹.

וכה דברי הפתיחה של הספור דוד וגלית:

(748)

יז. אברהם אבינו והמעין בקרבת תל מגידו    🔗

בקרבת תל מגידו, בצד הכפר הערבי לג’ון, נובע מעין שהיה נקרא בקרב הערבים על שמו של אברהם אבינו, בערבית: עין אלח’ליל. אלח’ליל שפירושו האהוב, הוא כנויו של אברהם אבינו במסורת האיסלם. הנביא ישעיהו מזכיר באחת מנבואותיו: ‘זרע אברהם אוהבי’.

גיאוגרף מסולמי מספר, בקירוב בשנת 903: ‘בקרבת לג’ון אבן גדולה ועגולה ועליה בנויה כיפה הנקראת מסגד אברהם. מתחת לאבן הזאת זורם נהר. מספרים שאברהם הכה במטהו באבן וממנה התחיל לזרום הנהר הזה’.

גיאוגרף מוסלמי אחר מספר, בקירוב בשנת 1250: ‘כאשר עבר פה אברהם בדרכו למצרים היה עמו מקנה רב. ולא מצא מים להם. ואז הכה באבן ויצאו ממנה מים רבים’.

(749)

יח. מפני מה פטרו את המורה בטרבנת    🔗

בעמק יזרעאל התיכוני, בסביבת עפולה מערבה, בצד מסילת־הברזל אל חיפה, נמצאת חורבה בשם הערבי: טרבּנה. פה היתה העיירה טרבנת בתקופת התלמוד, במאה השלישית לסה"נ.

בה אירע המעשה המסופר להלן:

מעשה ברבי שמעון שהיה מורה בטרבנת. כאשר היה מלמד את התינוקות היה רגיל למהר בקריאתו, עד כי תלמידיו הצעירים לא יכלו להבינו.

באו אנשי טרבנת ובקשו ממנו, שאם יקרא בתורה לפני בניהם יפסיק בין קטע לקטע כדי שיוכלו גם התלמידים לקרא עמו.

אך רבי שמעון היה עקשן ולא רצה לשמוע להם, הלך אל רבי חנינה בציפורי וספר לו את המעשה הזה.

אמר לו רבי חנינה: אם גם יקטעו ראשך אל תשמע להם!

חזר רבי שמעון אל טרבנת והמשיך את למודו כמנהגו, כעסו אנשי טרבנת ופטרוהו מהיות מורה לילדיהם.

(750)

יט. גבעת המורה – החרמון הקטן    🔗

בשולי עמק יזרעאל התיכוני, בסביבות עפולה, מתרוממת גבעת המורה המשקיפה בפיסגתה המחודדת והרמה על מרחק רב. אל מולה, צפונה, מתרומם הר התבור הנראה בפיסגתו המעוגלת והיפה.

בימי־הביניים קראו עולי־הרגל הנוצרים לגבעת המורה בשם החרמון הקטן, להבדילו מהחרמון הגדול בצפונה של הארץ. הם יחסו אל החרמון הקטן את דברי המשורר הקדמון בתהלים:

(751)

כ. דברת – דבורה הנביאה    🔗

בירכתי עמק יזרעאל ולרגלי הר התבור שכנה העיר דברת הקדומה שהיתה בקצה גבולם של השבטים זבולון ויששכר. מסופר על נחלתם של בני זבולון: ‘ועלה גבולם… ויצא אל הדברת’. בני יששכר הפרישו ערים אחדות להתישבות משפחות הלויים, שלא קיבלו נחלה מיוחדת להם. ביניהם היתה גם ‘דברת ואת מגרשיה’. בקרבתה נמצא הישוב החדש דברת, בסביבות עפולה.

דברת נקראה מלשון ‘דבר’, היינו אסוף הצאן יחד. מכאן השם 'מדבר’ – מקום מרעה הצאן. דובר, בארמית: דברא מקום מנוחת הצאן. בסביבתה של דברת, במורדות ההרים סביב, משתרעים שטחי מרעה מצוינים לעדרי הצאן, כבשים ועזים. במקומה של דברת הקדומה נמצא בימינו כפר ערבי בשם: דבּוריה. השם הערבי הוא בודאי שיבוש של השם דברת הקדום. דבוריה שוכנת לרגלי הר התבור, שעליו אספה דבורה הנביאה את שבטי ישראל במלחמתה המפורסמת נגד הכנענים, בשדות יזרעאל.

האגדה מספרת, שדבּוריה זו נקראה על שמה של דבורה הנביאה ולזכר מלחמתה בסביבה זו. אגדה זו היתה רווחת בקרב עולי־הרגל הנוצרים בדורות האחרונים. כדברים האלה מספר גם התייר האנגלי מונדרל שעבר בארץ בשנת 1697.

כא. אלישע בשונם    🔗

שונם היתה עיירה קטנה בעמק יזרעאל, בתחום נחלתו של יששכר. בימינו נמצא במקומה כפר ערבי בשם: סולם, בקרבתן של מרחביה וכפר־יחזקאל. אלישע הנביא סר בימי נדודיו אל שונם. בספר מלכים מסופר: ‘ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכל לחם, ויהי מדי עברו, יסור שמה לאכל לחם. ותאמר אל אישה: הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד נעשה־נא עלית־קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושולחן וכסא ומנורה, והיה בבואו אלינו יסור שמה. ויהי היום ויבוא שמה ויסר אל העליה וישכב שמה’…

מה היא עלית־קיר קטנה? – ‘אחד אמר: עלייה פרועה היתה וקירוה. ואחד אמר אכסדרה גדולה היתה וחלקוה לשנים… ומאי עלייה? – מעולה שבביתם’.

ומנין ידעה האשה כי אלוהים הוא אלישע? – ‘אחד אומר: שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו’.

על יסוד זה אמרו רבותינו: ‘מכאן שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש’.

פה בשונם החיה אלישע את בנה של האשה השונמית. אמרו הקדמונים: ‘גדולה היא הפרנסה שגורמת לתחית המתים לבוא שלא בעונתה… שונמית על־ידי שהאכילה את אלישע – זכתה להחיות את בנה’.

רבי אישתורי הפרחי, שחי בימי־הביניים בעיירה בית־שאן הסמוכה לשונם, מספר בקירוב בשנת 1322 על שונם זו: ‘ובאמצע העיר יוצא עין מסלע הצפונית… ושם ראיתי על ראש העין ההוא – בית. אין רוח שאינו מצויה שם. אמרתי: הלא זה בית השונמית. ושם היתה עלית אלישע הנביא, עליו השלום’.

(753)

כב. מדוע אבד מן העולם נבות היזרעאלי    🔗

‘אם היה קולך נאה… עמוד וכבד ה’ בקולך'

בעמק יזרעאל התיכון, בקרבת עפולה, שוכן הקיבוץ יזרעאל, במקומה של העיר יזרעאל הקדומה, שעל שמה נקרא כל העמק סביב.

שרידים בעיר יזרעאל הקדומה

תמונה משנת 1880 בקירוב.

יזרעאל היתה בירתו של אחאב מלך ישראל בימי החורף. על־יד היכלו היה כרם לנבות היזרעאלי. המלך חשק בכרם, אולם נבות לא רצה למסור לו את נחלת אבותיו. לאחר שנרצח נבות, ירד אחאב אל הכרם ופה בא לקראתו אליהו הנביא וקרא אליו: ‘הרצחת וגם ירשת?’

הקדמונים מספרים: 'נבות היה קולו נאה, והיה עולה לירושלים. והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו.

פעם אחת לא עלה. העידו עליו אותם העדים בני בליעל ונאבד מן העולם. מי גרם לו? – על שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את ה' ממה שחננו'.

עולה־רגל נוצרי, בשם: בורקרדוס מהר ציון, שביקר בארץ בשנת 1232, מספר על יזרעאל: ‘ולפני שערה עוד מראים את כרם נבות היזרעאלי’.

(754)

כג. נהר גינאי ופנחס בן יאיר    🔗

בירכתי עמק יזרעאל דרומה ולרגלי הר שומרון, שוכנת העיירה הערבית ג’נין, במקומה של עין־גנים בתקופת המקרא, בנחלת שבט יששכר. בתקופה יותר מאוחרת קראו לה גינאי, שיבוש של השם גנים. בה עברה, כמו בימינו, דרך חשובה מיהודה אל הגליל.

בעיירה עין־גנים נובע, כעדות שמה, מעין גדול. ממנו יוצא פלג היורד אל נחל הקישון. בימי גשמי הזעף הפלג הזה מתמלא מים רבים השוטפים בשצף, וסכנה לעבור בהם בלי גשר. זהו, כנראה, נהר גינאי הנזכר בספרות הקדומה.

האגדה מספרת: 'פעם הלך רבי פנחס בן יאיר לפדיון שבויים. פגע בגינאי הנהר. אמר לו: חלוק לי מימיך ואעבור בך! – אמר לו: אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה אי־אתה עושה, אני ודאי עושה.

אמר לו: אם אין אתה חולק – גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם! – חלק לו.

היה שם אדם אחד שהיה טעון חטים לפסח. אמר (רבי פנחס) לנהר: חלוק אף לו, שעוסק במצוה! – חלק לו.

היה שם ערבי אחד שנתלווה עמם בדרך. אמר (רבי פנחס) חלוק אף לזה, שלא יאמרו: כך עושים לבני לויה! – חלק לו'.

(755)

כד. עין־חרוד – מעין גדעון    🔗

בעמק יזרעאל המזרחי ולרגלי הרי הגלבוע, נובע עין־חרוד, המעין המפורסם במלחמתו של גדעון השופט.

כאשר פרצו בני־קדם והמדינים אל שדות עמק יזרעאל, אסף גדעון הגבור את אנשיו למלחמה נגדם. בספר שופטים מסופר: 'וישכם ירובעל הוא גדעון וכל העם אשר אתו ויחנו על עין חרוד…

עין־חרוד נובע לרגלי הגלבוע

תמונה משנת 1910

ויאמר ה' אל גדעון: רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם, פן יתפאר עלי ישראל לאמור: ידי הושיעה לי.

ועתה קרא נא באזני העם לאמר: מי ירא וחרד ישוב ויצפור מהר הגלעד. וישב מן העם עשרים ושנים אלף ועשרת אלפים נשארו.

ויאמר ה' אל גדעון: עוד העם רב, הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם…

ויורד את העם אל המים. ויאמר ה' אל גדעון: כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב, תציג אותו לבד. וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות.

ויהיה מספר המלקקים בידם אל פיהם שלוש מאות איש. וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים.

ויאמר ה' אל גדעון: בשלוש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם'…

מדוע לקח גדעון למלחמה רק את המלקקים, ולא את אלו שכרעו על ברכיהם לשתות ממי עין־חרוד? –

האגדה אומרת: ‘אותם שכרעו על ברכיהם לשתות מים… היו משתחוים לעבודה זרה’.

האגדה מוסיפה ואומרת: ‘דורו של גדעון היה משתחוה לבבואה’, היינו לצורות של אלילים שונים.

(756)

כה. עין חרוד – עין־גלית    🔗

נוסע אלמוני שבא מהעיר בורדו, בשנת 333 לסה"נ, מספר על עין־חרוד ועל שדה הקרב הסמוך לו שבו הרג דוד הרועה את גלית הפלשתי.

הערבים קוראים לעין־חרוד בשם: עין ג’לוד. אולם בימי־הביניים קראו לו עין ג’לות – עין גלית. ספרו שנקרא כך על שום שבקרבתו נהרג גלית הפלשתי.

רבי אישתורי הפרחי, שחי בבית־שאן הסמוכה מספר בשנת 1322 בקירוב: ‘למזרח יזרעאל ביושר, כמרוצת הסוס, הוא העין שחנו עליה ישראל… ויוצא מהרי הגלבוע… וקורין לה: עין גילות. ואומרים הישמעאלים כי שם היה דוד עם גלית. והם טועים, כי לא היה אלא בארץ יהודה’⁵⁰.

(757)

כו. מכניס תבן לעפרים    🔗

עפרים היתה עיירה עברית בצפונה של הארץ. אין ידוע מקומה הנכון. לפי הסברה שכנה בגליל התחתון המזרחי, במקום הכפר הערבי הנקרא בשם: א־טייבּה, הסמוך למושבים בני־ברית (מולדת) ותמרה. היות והשם עפרים מזכיר את המלה הערבית ‘עפרית’ (שד רע), הזניחו את השם הזה ובחרו במקומו בשם א־טייבּה, היינו הטובה. עפרים שכנה באיזור תבואה רבה ובה היה מצוי התבן בשפע. לפיכך נוצר בחיי אבותינו בימי קדם הביטוי: ‘תבן אתה מכניס לעפרים’. כך אמרו לאדם המביא דבר־מה למקום שבו הוא מצוי בשפע רב…

(758)

 

62. עמק בית־שאן והירדן    🔗

א. עמק בית־שאן – פתחו של גן עדן    🔗

עמק בית־שאן משתרע מזרחה מעמק יזרעאל, בתוך עמק הירדן התיכוני. בו שוכנת העיר בית־שאן והעמק נקרא על שמה.

בני שבט מנשה התנחלו בבית־שאן ובסביבתה. חכמים דורשים על דברי הברכה של יעקב אבינו לבנו יוסף אבי אפרים ומנשה: ‘בן פורת יוסף… ברכות תהום רובצת תחת’ – זו בית־שאן’.

עמק בית־שאן היה פורה מאד בגלל שפע מימיו ואדמתו הטובה. בו היו ישובים עברים רבים. בשיחת חכמים על גן העדן ‘אמר ריש לקיש: אם בארץ־ישראל הוא – בית־שאן פתחו’.

מסבת המלחמות הרבות בארץ, שאחדות מהן התלקחו בעמק בית־שאן, חרבו ישוביו ומעיינותיו, שהיו מקורות השקאה, הפכו למקור ביצות, שגרמו לקדחת בכל האיזור הזה. פתחו של גן העדן הפך – לפתחו של גיהנום.

עם יצירת הישובים העבריים בעמק בית־שאן, על אדמת הלאום, הפך עמק בית־שאן שוב לעמק פורה ופורח…

(759)

ב. ברכות תהום – זו בית־שאן    🔗

יעקב אבינו ברך את בניו וקרא אל יוסף:

רבותינו דרשו על דברי הברכה ומוסיפים:

בית־שאן שוכנת בבקעה פוריה ועשירה במעיינות רבים. הגשמים בה מעטים מאד, שדותיה מושקים במי המעיינות ומהווים אזור השקאה נרחב, שלחין בלשון הקדמונים, בארמית: בית־שקיא או שקיי. העיר בית־שאן נמצא כ־120 מ' מתחת לפני הים.

אזכרות או אסכרות הנזכרת, מקומה בכפר הערבי הנקרא בשם: עסכר, שוכן בסביבות שכם, מזרחה. זהה לעין־סוכר שממנה הובא העומר לבית־המקדש. שוכנת לרגלי הר עיבל ובגבול בקעה פוריה – בקעת עין־סוכר. אדמתה שותה את מי הגשמים, ולפיכך שדותיה הם באזור בית־הבעל, בלשון הקדמונים. מכאן הדיבור: אזכרות שבבעל או אסכרות בבעל. אסכרות נמצאת כ־550 מ' מעל פני הים.

רבותינו מבדילים בין ירק השותה מימיו בהשקאה וירק השותה מי גשמים: "בשל שקי… בשל בעל'. האגדה מספרת על: ‘אלוהיהן של מצרים של שקי הם, אבל של כנען של בעל הם’….כל תנובתה של מצרים באה מההשקאה בידי האדם, ושל כנען מהגשמים בידי שמים…

(760)

ג. בית־שאן בימי קדם    🔗

בית־שאן היתה עיר חשובה בחיי אבותינו בתקופת המשנה והתלמוד, בימי שלטון הרומאים בארץ. היא נקראה גם בישן, דומה לשמה הערבי: ביסאן.

סביבתה של בישן היתה פוריה ועשירה גם במטעי זיתים. מין זית הנותן שמן משובח היה נקרא על שמה: בישני. רבותינו מספרים: ‘בישני – יש אומרים: בישני ממש (על שם העיר), ויש אומרים: שהוא מבייש את חברו (בשמנו המשובח)’.

הרבה מבתיה של בישן היו בנוים במורדות התלולים היורדים ושופעים אל נחל חרוד, שעבר בתחומה, מזרחה אל הירדן. בתיה היו בנויים מעל לבתים אחרים, כמו מדרגות מחוברות, ואם היה אחד רוצה לבנות את ביתו מחדש, היה קשור לביתו של שכנו שגר מעליו.

וכה דברי רבותינו: 'אולין דרויא דבישן, דלא יכול ארעייא באנו עד דבני עילייא’ – אלו הם תושבי בית־שאן, שאין התחתון יכול לבנות עד שיבנה העליון.

(761)

ד. מעין בבית־שאן מגן עדן    🔗

בקרבת העיר בית־שאן, מזרחה, נובע מעין הנקרא בערבית: עין אוּם אלפ’לוס – עין אום הכסף. לפי מסורת ערבית מימי־הביניים, המעין הזה מושך את מימיו מגן העדן, וכל השותה אותם יהיה משוחרר מעינויי העולם הבא.

(762)

ה. אם יעלמו דקלי בית־שאן    🔗

‘סימן לעמקים דקלים’

בעמק בית־שאן גדלו בימי קדם הרבה חורשות דקלים. הם נשמדו עם חורבן הישובים בו. פה ושם עדיין נשארו בודדים, מהם עזובים ומכורסמים.

האגדה הערבית מימי־הביניים מספרת: אם יעלם האחרון בדקלי בית־שאן – יבוא המשיח וחיי הנצח יתחילו עלי האדמות…

(763)

ו. לאן הוגלה השטן?    🔗

הנוסע המוסלמי הנודע אַבּוּ־אלחסן אלמסעוּדי, שביקר בארץ־ישראל בשנת 943, בימי שלטון המוסלמים מספר על גורלם של אדם וחווה אחרי שגורשו מגן־עדן, ועל מקומם של הנחש והשטן שהיו עמהם. הם גורשו אל מקומות שונים בעולם, רחוקים אחד מרעהו מרחק רב. והשטן הוגלה אל בית־שאן.

וכה דבריו: ‘אדם – אל סרנדיבּ, חווה – אל ג’דה, השטן – אל בית־שאן, והנחש – אל אצבּהאן’.

סרנדיבּ – מקום באי צילון, באוקינוס ההודי. ג’דה – עיר הנמל החשובה ביותר של סעודיה, בחוף הים האדום (ים־סוף). עד היום מראים בה את קברה של חוה. הערבים קוראים לה: אומנא חוּה – אמנו חוה. אורך המצבה כ־150 מ'.

אצבּהאן – עיר חשובה בארץ איראן (פרס), עד היום הזה.

(764)

ז. איפה היה ארמונו של מלכי־צדק?    🔗

בירכתי בית־שאן, בחלקו הדרומי ביותר, מתרומם בקרבת מי הירדן תל בולט על סביבתו הנקרא בערבית: תל רדע’ה – הרפש. מציין ישוב קדום שאין ידוע שמו. לפי הסברה כאן מקומה של שלם הקדומה. במעין הסמוך אליה הנקרא בשם עינון, טבל יוחנן המטביל, מורו של ישו הנוצרי, את המאמינים בו, כפי שמסופר בברית־החדשה. אבסביוס במאה הרביעית מספר על ‘שלם ח’ מילין דרומית מבית־שאן'. שלם זו גם מצוירת במפת מידבא, מהמאה הששית לסה"נ.

עולת־רגל נוצריה בשם סנט סילויה עברה במקום הזה בקירוב בשנת 385, בימי שלטון הביזאנטים בארץ. היא מספרת על הכפר סדימה, כנראה שיבוש סלימה – שלם הקדומה, ומתארת את בקעתה הפוריה והנטועה.

היא מספרת גם על כנסיה שהיתה במרומי הגבעה, ונקראה על שמו של מלכי־צדק, מלך שלם, שהיה בימי אברהם אבינו. היא מעידה שבסביבתה ראתה שרידי ארמונו המפואר…

(765)

ח. הקללה הרובצת על הר הגלבוע    🔗

על פני עמק יזרעאל ועמק בית־שאן מתנשאים הרי הגלבוע. עליהם התלקחה המלחמה הגדולה בין ישראל, שאול המלך ובניו ובין הפלשתים שהתפרצו אל עמק יזרעאל ואל בית־שאן.

על הגלבוע נפל חלל שאול המלך ובניו: 'ופלשתים נלחמים בישראל וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהר הגלבוע… ותכבד המלחמה אל שאול…

ויאמר שאול לנושא כליו: שלוף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו בי!

ולא אבה נושא כליו, כי ירא מאד. ויקח שאול את החרב ויפול עליה… וימת שאול ושלושת בניו ונושא כליו גם כל אנשיו ביום ההוא יחדו'.

בהודע לדוד האסון שקרה לשאול, קונן עליו את הקינה הזאת:

לפי האגדה העברית, בשל קללתו של דוד המלך, אין לעולם טל ומטר על הרי הגלבוע, ולפיכך הם חשופים ושוממים…

(764)⁵¹

ט. הנהרות ירדן וירמוך    🔗

‘מי הירדן ומי הירמוך פסולים מפני שהם מי תערובת’.

דוד המלך שר במזמורו: ‘לה’ הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה, כי הוא על ימים יסדה, ועל נהרות יכוננה'.

רבותינו מוסיפים לדברי המזמור הזה: ‘אלו שבעה ימים וארבעה נהרות שמקיפין את ארץ־ישראל’.

בין ארבעת הנהרות הנזכרים נמצאים גם הירדן והירמוך…

הירמוך זורם מעבר־הירדן: מארץ הבשן, הגולן והגלעד ויורד אל הירדן, דרומה מהכנרת, בקרבת תחנת החשמל נהרים, הנקראת על שם שני הנהרות הירדן והירמוך⁵².

בין שבעת הימים הנזכרים הם: ימה של טבריא (הכנרת), ימה של סדום או ימא דמילחא (ים המלח), ימה של סיבכי (ים חולה), ים הגדול (הים התיכון). ואחרים⁵³.

(765)

י. גשר הפגישה אשר על הירדן    🔗

על מי הירדן, דרומה מים כנרת ובקרבת תחנת החשמל נהרים, בנוי גשר הנקרא בערבית: ג’סר אלמג’מע – גשר הפגישה. בצד הגשר בנוי הגשר החדש. עליו עוברת הדרך אל בית שאן ואל חיפה והדרך אל עבר־הירדן המזרחי ואל בגדאד – בירת עיראק.

מדוע קראו לו בשם: גשר הפגישה? –

גשר הפגישה – ג’סר אלמג’אמע – הבנוי על מי הירדן

האגדה הבדואית מספרת: בעבר־הירדן חונה השבט הגדול בני־צח’ר. והם גבורים מפורסמים בקרב ובשלל ובנותיהם ידועות בחוסנן וביופין, ביחוד התפרסמה חלימה בתו של אמיר בני־צח’ר. דבר יופיה הגיע לכל יושבי קדר. וכל הבחורים היו משתוקקים לראותה ולבקש את ידה. ורבים מהם יצאו לחפש את משכנה, בעבר הירדן מזרחה.

ויהי היום ויצא בדואי משבטי הדרום וינד בשבילי הארץ, ויבוא אל הגשר אשר על הירדן. ומהגשר מסתעפים דרכים ושבילים לכל הרוחות, ולא ידע הבדואי לאן לפנות. ישב על הגשר וחכה לעובר־אורח לשאול את פיו אולי ידע את הדרך אל משכנות בני־צח’ר.

הוא רק נח במקצת מעמל הדרך, והנה בא אל הגשר בדואי אחר, משבטי הצפון, וגם פניו מועדות אל אוהלי בני־צח’ר. גם הוא לא ידע לאן לפנות, ישב גם הוא והמתין על הגשר. מקץ רגעים מעטים בא אל הגשר בדואי שלישי משבטי החוף ואחריו גם רביעי וחמישי, והם לא ידעו לאן לפנות וישבו גם הם לחכות לאיזה עובר אורח ולשאול את פיו.

כאשר התחילה השיחה בין הממתינים על הגשר, נודע להם כי מטרה אחת לכולם – אל משכנות בני־צח’ר, אל חלימה היפה לבקש את ידה.

מאז קראו הערבים לגשר הזה בשם הערבי ג’סר אל מג’מע – גשר הפגישה, לזכר אותה הפגישה של הבדואים עליו, אשר הלכו לחפש את חלימה – היפה בבנות ערב.

(766)

יא. חן תושבי גובת־שמאי    🔗

‘שלושה חינים ישנה בעולם’. אחד מהם: ‘חן המקום בעיני יושביו’

באגדה נזכרת עיירה יהודית בשם גובת־שמאי. אולי היתה בעמק הירדן הצפוני, במקום הכפר הערבי עבידיה, השוכן על גדות הירדן, בין המושבות כנרת – בצפון, ומנחמיה – בדרום.

מסופר על תלמיד אחד שהיה יושב לפני רבו, רבי יוסי, בציפורי: 'היה רבי יוסי מסביר לו ולא סבר.

אמר לו: למה אין אתה סובר? – אמר לו: שאני גולה ממקומי.

אמר לו: מאיזה מקום אתה? – אמר לו: מן גובת־שמאי.

אמר לו: ומה אוירו של אותו מקום? – אמר לו: כשתינוק נולד, אנו גובלים אדמדמנים ומורחים מוחו שלא יאכלוהו היתושים.

אמר (רבי יוסי): ברוך שנתן חן המקום בעיני יושביו!'

(767)

יב. על סלע אחד במעלה חמת־גדר    🔗

בגבול עמק הירדן הצפוני, בבקעת הירמוך, נובעים המעינות החמים המהווים את המרחץ חמת־גדר, אלחמה בערבית. המקום נקרא על שם העיר גדר שהיתה במרומי ההר השכן. בימינו נמצא במקומה הכפר הערבי אוּם קייס בתחומי ממשלת עבר־הירדן המזרחי. דרך תלולה ומפותלת עולה במעלה ההר אל גדר. לאורך הדרך של ימינו עברה דרך קדומה. במעלה ההר זרועים סלעים רבים, מהם גדולים ורמים.

האגדה העברית מספרת על קיסר רומא הדרינוס שדיכא את מרד בר־כוכבא באכזריות רבה. 'אמרו: כשעלה הדרינוס במעלה חמת־גדר, מצא קטנה אחת, בת ישראל, על מעלה שן סלע חמת־גדר.

אמר לה: מה טיבך? – אמרה לו: בת ישראל אני. –

מיד ירד מן הקרון שלו והשתחוה לה.

כעסו עליו כל גדולי מלכות.

אמרו לו: מה ראית שבזית עצמך ותשתחוה לבזויה זו, שהיא מטונפת ומלוכלכת? –

אמר להן: שוטים! הלא כל האומות עתידין להשתחוות להן!'

(768)

יג. מי בנה את חמת־גדר    🔗

המעינות החמים בחמת־גדר ידועים עוד מימים קדומים, ונזכרים לפרקים בספרותנו הקדומה. תייר משנת 570 קורא להם: מעינות אליהו – Thermae Heliae.

חמת־גדר ידועה בשמה הערבי אלחמה, בספרות המוסלמים בימי־הבינים. הגיאוגרף המוסלמי עבדאללה יאקות, במאה השלוש־עשרה, מספר על אלחמה ועל שרידי בנין שהיה בה: 'מספרים שמבנה קדום זה נבנה בידי שלמה בן דוד המלך, והוא כמו היכל ולפניו זורמים המים, משנים־עשר מעינות; כל אחד מיוחד לרפוי מחלה מסוימת, וכל אחד היה מתרפא ממנה, בעזרת אלוה החנון והרחום.

(769)

קטע מרצפת פסיפס שנחשפה בחורבות חמת־גדר

הפסיפס היה מרוצף בבית־כנסת מתקופת המשנה והתלמוד.

מעיד על קהילה יהודית גדולה שהיתה בחמת־גדר בימי קדם.

 

63. נצרת, ציפורי וסביבותיהן    🔗

א. נצרת – על שום מה?    🔗

שמה של נצרת נזכר לראשונה בברית החדשה עם הופעתו של ישו, הנקרא על שמה – הנוצרי. אין ידוע מוצא השם נצרת ופירושו. אגדה נוצרית גוזרת אותו מן המלה נצר, ענף, הנזכר בנבואתו של ישעיה: ‘ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה’.

לפי דברי הנוצרים נצר זה הוא רמז לישו, שהיה מצאצאי ישי אבי דוד המלך… נצרת, בכתיב נָצְרַת, נזכרת לראשונה בספרות העברית בפיוטי אלעזר הקליר, שחי בגליל בקירוב המאה השביעית.

(770)

ב. משפחות הכוהנים בנצרת    🔗

‘חומותי פיצץ – לכן תבכה משמר הפיצץ’

בירושלים התגוררה משפחת כוהנים בשם הפיצץ. בניה שרתו בבית־המקדש. כותב דברי הימים מזכיר אותה ואת תורה בעבודת־הקודש: ‘ויצא הגורל… להפצץ שמונה־עשר’. אחרי חורבן המקדש נדדו הכוהנים אל הגליל, ומשפחת הפיצץ התישבה בנצרת, ולפיכך נקראה גם: משמר נצרת. הפייטן אליעזר הקליר דורש על השמות הפיצץ ונצרת: ‘על מה שפצו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, נפוצה ביד אומה רומית (מטעמי צנזורה כתבו גם: מצרים) בוטחת בנוצרי שנולד בנוצרת’…

מראה כללי של נצרת

תמונה משנת 1660

הפייטן שר על משפחת הפיצץ, שנעקרה מירושלים שהאויב קרא עליה, כדברי המשורר בתהלים: ‘ערו ערו עד היסוד בה’. עונש זה בא עליהם כי חדלו הכהנים לומר את דברי השירה של משה רבנו: ‘עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה’… וכתוצאה ממעשיהם הרעים באה גלות עליהם. נחרתו, נכתבו, עליהם קינים, דברי קינה, תמורת דברי תהילה, ומשפחת הכוהנים היתה בארץ כמו זרים.

וכה דברי הפייטן הקליר:

צַדִיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִית

וְעָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד הוּעַרְתְּ

תְּמוּר עָזִי וְזִמְרָת

קִינִים עָלַי נֶחֱרַת

וּבְשַׁעֲרֵי אֶרֶץ נִזַּרְתְּ

מִשְׁמֶרֶת נָצְרַת.

הפייטן פינחס שר על הפצץ בנצרת:

אָנָּא צֵא לְיִשְׁעִי וְקוֹל תָּקַע תְּפוֹצֵץ

צַוֵה יְשׁוּעָתְךָ וּמַחֲרָכֵּךְ הָצֵץ

צָרִי וְאוֹבַי תְּקַצֵּץ

צָרֵינוּ כָּאֵשׁ… תְּרַצֵּץ

צִדְקוֹתֶיךָ יְתַנּוּ כְּקוֹל מְחֵצֵּץ

צִיּוֹן בַּעֲלוֹת מִשְׁמר הַפִּצֵּץ.

(771)

ג. הכנסיה שפרחה מנצרת אל איטליה    🔗

הכנסיה הקדושה ביותר לנוצרים בעיר נצרת נקראת בשם: כנסית הבשורה. לפי מסורתם, פה הופיע המלאך גבריאל ויבשר למרים שיולד לה בן. הכנסיה בנויה על יסודות עתיקים של כנסיה גדולה הרבה יותר.

האגדה הנוצרית מספרת: כאשר כבשו המוסלמים את נצרת בשנת 1263, מידי הצלבנים, באו הכובשים אל הכנסיה הזאת ורצו להפכה למסגד תפילה להם.

כנסית נצרת פורחת על כנפי מלאכים

משמאל: הכנסיה במרום על כנפי מלאכים, מוקפת זר פרחים, מעל פני הרים, ביניהם ים וספינות שטות בו. מימין: הכנסיה ניצבת בעיירה לוראטו, איטליה הצפונית. אנשים מתקרבים אליה לתפילה. התבליט עשוי על מסגרת של אח לחימום, שהיה בנוי בקיר חדר, בעיר רוּאן, צרפת, מהמאה השש־עשרה. האח מוצג במוזיאון קליני, פריז.

פתאום הופיעו מלאכים ממרום, הרימו את הכנסיה ונשאוה על כנפיהם הרחק לעבר הים. הכנסיה חנתה בארץ דלמטיה בירכתי ארץ הבלקן, וממנה הובאה אל איטליה.

עד היום מראים באיטליה, בקרבת העיר אנקונה, בכפר קטן בשם: לוראטו, את הכנסיה הקדושה הזאת, הנערצת מאד ע"י ההמונים האיטלקים. הם מכנים את הכפר הזה בשם – נצרת דאיטליה, ולכנסיה: סנטה קאזה – החדר הקדוש.

(772)

ד. בבית־הכנסת של נצרת    🔗

בנצרת ישנה כנסיה קדומה, הבנויה לפי המסורת הנוצרית, במקום בית־הכנסת בימי קדם. לפיכך קוראים לה כנסית בית־הכנסת.

תייר נוצרי שביקר בנצרת בשנת 570 מספר על תושביה היהודים ועל ביקורו במקומותיהם הקדושים והוא מוסיף: ‘בבית־הכנסת נמצא ספר, שבו הורו לאדון (ישו) את האלף בית. בבית־הכנסת הזה נמצא גם הספסל שעליו ישב עם שאר הילדים. רק הנוצרים יכולים להניע את הספסל. אולם היהודים אינם יכולים להניעו בשום אופן, גם אינו ניתן להוציאו החוצה’.

כנסיה קדומה בנצרת

בנויה במקום בית־כנסת עתיק.

והתייר מסיים את תאורו על נצרת ואומר: ‘בעיר ההיא כה רב חן הנשים העבריות, שבכל הארץ ההיא לא תמצא בין העבריות יפות מהן’…

(773)

ד*. כנסית הסלע הקדוש – ‘שולחן ישו’    🔗

במעלה ההר בנצרת, בחלקה הקדום, מצויה כנסיה קטנה, הנקראת על שם סלע גדול, הנמצא באולם התפילה הקטן.

לפי המסורת הנוצרית, פה ישב ישו ואכל עם תלמידיו. לפיכך קוראים הנוצרים לכנסיה בשם הלטיני 'מנסה קריסטי’ – שולחן־האכילה של המשיח, והוא כינוי של ישו בקרב הנוצרים. הערבים קוראים לה 'כנסית אל בלאטה’ – כנסיית הסלע. הסלע נקרא 'מאידת אלמסיח’ – שולחן המשיח.

‘שולחן ישו’ בכנסית הסלע, נצרת

ה. הר הקפיצה – על שום מה?    🔗

בגבול הגליל התחתון, בהרי נצרת, בולט הר בפיסגתו המקוטעת על פני מרחבי עמק יזרעאל התיכוני. הנוצרים קוראים לו: הר הקפיצה⁵⁴.

המסורת הנוצרית מספרת שאל ההר הזה נמלט ישו מפני תושבי נצרת שרדפו אחריו. בבואו אל ההר הזה, קפץ מפיסגתו ונעלם מידיהם, כפי שמסופר בברית החדשה: ‘ויבוא ישו אל נצרת אשר גודל שם וילך כמשפטו ביום השבת אל בית־הכנסת ויקם לקרוא בתורה… וימלאו כולם חימה בבית־הכנסת… ויקומו ויוציאוהו אל מחוץ לעיר, ויביאוהו אל גב ההר אשר עירם בנויה עליו, להשליכו אל תחת ההר, אך הוא עבר בתוכם וילך בדרכו’.

(774)

ו. משפחות הכוהנים בכפר־קנה    🔗

כפר־קנה שוכן בגליל התחתון, על הכביש מנצרת אל טבריה. בימינו מיושב ערבים נוצרים. הכפר קדוש להם, ובו כנסיות רבות.

בירושלים היתה משפחת כוהנים אלישיב, שבניה שרתו בבית־המקדש. כותב דברי־הימים מספר עליה: ‘ויצא הגורל… לאלישיב עשתי עשר’. אחרי חורבן ירושלים ושריפת בית־המקדש נדדו משפחות הכוהנים אל הגליל. ומשפחת אלישיב התישבה בכפר־קנה.

הפייטן אליעזר הקליר מקרית־ספר, מכנה את כוהני אלישיב על מקומם – משמרת קנה. והוא מספר על האויב, גוי נבל, שקנא בהם והם נדדו מבית־המקדש בירושלים, שבו היה קנם, כמו אותה צפור נודדת, כדברי משלי: ‘כצפור נודדת מן קנה – כן איש נודד ממקומו’…

וכה דברי אליעזר הקליר בפיוטו:

אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶלֶּת הַשָּרוֹן

וְדָמָם רוֹן מִפִּי נוֹשְׂאֵי אָרוֹן…

כָּל עַמָּהּ קוֹנְנוּ קִינָה

כִּי הִכְעִיסוּ אֶת אֵל קַנָּא

בְּגוֹי נָבָל אוֹתָם קִנָּא

וְנַדְדָה מִקִּנָהּ מַשְׁמֶרֶת קָנָה

הפייטן פינחס שר על אלישיב כהן בקנה:

אָנָא כֹכֵךְ שׁוֹבֵב לְהָשִׁיב

כִּי מֵאַרְבַּע קְצָווֹת שְׁבוּת תָּשִׁיב

כְּהֶשִׁגִיחֶךְ מֵחַלּוֹנוֹתֶיךָ דְּבָרָךְ נַקְשִׁיב

כְּהוֹרִידָךְ טַל תֶּחִי וְרוּחָךְ תָּשִׁיב

כֵּס דָּוִיד הָקֵם וּמַלְכוּתוֹ תָּשִׁיב

כֹּהֲנָיו יַעֲלוּ לְמִשְׁמְרוֹתָיו עִם אֶלְיָשִׁיב

(775)

ז. ציפורי – על שום מה?    🔗

‘ושבר גדול מהגבעות – זו ציפורי שנתונה בגבעות’.

ציפורי היתה עיר חשובה בישראל בימי המשנה והתלמוד. היא שוכנת במרומי הר, בלב הגליל התחתון.

שאלו הקדמונים: ‘ולמה נקרא שמה ציפורי? – שיושבת בראש ההר כצפור’.

ציפורי היתה מרכז חשוב של חכמים מפורסמים. אחד מהם היה רבי יוסי, במאה השלישית. וכה נאמר על דברי התורה: ‘צדק צדק תרדוף – אחרי רבי יוסי לציפורי’…

כשהעביר רבי יוסי את ישיבתו אל ציפורי, דרשו עליו, על יסוד השם ציפורי, את דברי המשורר בתהלים: ‘גם צפור מצאה בית’. רבותינו מספרים: ‘כשנחה נפשו של רבי יוסי, שפעו המרזבים בציפורי דם’.

(776)

מצודה חרבה בתחום ציפורי העתיקה

ח. ציפורי הקדומה בשלוותה    🔗

ציפורי היתה מרכז כלכלי חשוב בגליל ובה שווקים רבים, ששימשו את כל הישובים בסביבותיה. רבי יוסי מספר: ‘אני ראיתי ציפורי בשלוותה, והיו בה מאה ושמונים אלף שווקים מוכרי ציקי קדרה’.

סביבתה של ציפורי היתה פוריה מאד. רבותינו אמרו: ‘ששה־עשר מיל חיזור חיזור לציפורי, הן הן ארץ זבת חלב ודבש’.

‘מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בציפורין, עלה והבא לנו גרוגרות (תאנים מיובשות) מן העליה. עלה ומצא את העליה, צף עליה דבש’.

מסופר על אחד מתושביה שהשיא את בנו לבת אחת מעכו. ביום החתונה העמידו ‘חנויות מוזגות יין מצפורי לעכו, ומנורות של זהב מכאן ומכאן, ולא זזו משם עד שהאכילו את האנשים עדשים מן הגורן והשקו אותם יין מן הגת’.

(777)

ט. בנות ציפורי הצדקניות    🔗

האגדה מספרת על בנות ציפורי שהיו צדקניות גדולות. הן היו עולות אל ירושלים, שובתות בבית־המקדש, חוזרות אל עירן ולא היה אדם מקדים לפניהן לארות (לקטוף) תאנים.

(778)

י. רבי יהודה הנשיא בציפורי    🔗

רבי יהודה הנשיא היה גדול החכמים בדורו, במאה השניה לסה"נ. הוא חתם את המשנה, הספר החשוב ביותר בישראל אחרי המקרא.

רבי יהודה ישב בציפורי שבע־עשרה שנה. הוא קרא על עצמו את דברי התורה: ‘ויחי יעקב בארץ מצרים שבע־עשרה שנה’.

‘ויחי יהודה בציפורי שבע־עשרה שנה’.

האגדה מספרת שבמשך שלוש־עשרה שנה מאותן השנים שהיה רבי יהודה הנשיא גר בציפורי, חש כאב בשניו.

'רבי יוסי בן רבי בון מספר: כל אותן שלוש עשרה שנה לא מתה חיה בא"י… ועל שום מה חש רבי יהודה בשניו? – פעם עבר וראה כיצד שוחטים עגל. העגל געה ואמר: רבי, הצילני!

אמר לו: לכך נוצרת! –

ולבסוף כיצד הבריא רבי יהודה מכאב שניו? –

פעם ראה שהורסים קן עכברים. אמר: הרפו מהם, וקרא (מדברי תהלים): ‘ורחמיו על כל מעשיו’…

גירסה אחרת של אגדה זו מספרת: 'ובסוף שלוש עשרה שנה כעס רבינו הקדוש על רבי חייא הגדול. נכנס אליהו, זכור לטוב, אצל רבינו הקדוש בדמותו של רבי חייא ונתן ידו על שינו – ומיד נתרפא.

למחר נכנס רבי חייא אצלו. אמר לו: רבי! אותו השן שלך מה היא עושה? –

אמר לו: משעה שנתת עליה ידך אתמול – נתרפאה באותה שעה…

אמר לו רבי חייא! לא אני נתתי ידי על שינך.

מיד ידע רבינו שאליהו היה'

(779)

החלוגלוגה (פרפחינה)

מימין, למטה: זרע בודד, מוגדל

השם המדעי: Portulaca oleracea, השם האנגלי: Common Purslane

יא. החלוגלוגה בבית רבי יהודה בציפורי    🔗

החלוגלוגה הוא מין ירק, שהיה מצוי במשק הקדום. גם הערבים גידלוהו ושימש מזון להם. היה נקרא גם בשם: פרפחינה, כך גם שמו הערבי (ציור).

רבותינו לא ידעו מהי החלוגלוגה, שהיא כנראה שם קדום, והכירו את הפרפחינה. והנה במקרה שמעו מפי אומנת בבית רבי יהודה הנשיא בציפורי הקוראת אל אדם שהיה מפזר פרפחינות: ‘עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך?’ – אז הבינו מהי חלוגלוגה.

(780)

יב. משפחות הכוהנים בציפורי    🔗

בירושלים היתה משפחת כוהנים בשם ידעיה, שבניה שרתו בבית־המקדש. כותב דברי־הימים מזכירה ומספר על תורה בעבודת הקודש: ‘ויצא הגורל… לידעיה השני’. אחרי חורבן המקדש היא נדדה אל הגליל והתישבה בעיר ציפורי או ציפורים. מאז נקראו על שמה: כהני ציפורים. כאשר מת רבי יהודה הנשיא בציפורי הודיעו תלמידיו על מותו בראשונה לכוהנים אשר בעיר: ‘אחינו בני ידעיה’!

במשמרת ידעיה היתה משפחת עמוק, נחמיה מזכיר אותה ומספר שעלתה עמו מהגולה. רבותינו דורשים על ידעיה ועמוק: 'ידעיה עצה עמוקה שבלבם והגלם לציפורים, כדכתיב (במשלי): ‘כצפור נודדת מן קנה’.

הפייטן אליעזר הקליר שר על גורל הכוהנים הנודדים ועל בכי בני ישראל עליה, והוא מכנה את האומה הישראלית ‘מחומשת ספרים’, כי חמשת ספרי התורה הם יסוד חייה. הפייטן מבכה את פרחי הכוהנים שנשחטו בחורבן המקדש, כמו הצפירים, תיישי העזים, שהובאו קרבן למקדש, כמו שמסופר בספר דברי־הימים: 'ויביאו פרים – שבעה, ואילים – שבעה וכבשים – שבעה וצפירי עזים – שבעה לחטאת על הממלכה ועל המקדש ועל יהודה ויאמר (יחזקיהו המלך) לבני אהרון להעלות על מזבח ה''. והפייטן מספר על הכוהנים הנשארים נדדו ממקומם כמו הצפורים אל העיר ציפורים (ציפורי), בגליל העליון.

הפייטן אליעזר הקליר שר:

בָכֹה תִבְכֶּה מְחֻמֶּשֶׁת סְפרִים

כְּנֶהֱרַג כֹּהֵן וְנָבִיא בְיוֹם הַכִּפֻּרִים

וְעַל דָמוֹ נִשְׁחֲטוּ פְרָחִים וְצִפֳּרִים

וְנָדוּ כְצִפֳּרִים כֹּהֲנֵי צִפּוֹרִים.

הפייטן פנחס שר על משמר ידעיה:

אָנָּא בָּנֶיךָ גָּדְלָךְ מְפָאֲרִים…

בֶּהָלָה שִׁית בְּצָרֵימוֹ וְיִהְיוּ חֲפוּרִים

בְּפָרְסָךְ עָלֵימוֹ פַּח לְצַיְּדָם כְּצִפֳּרִים

בְשׁוֹבְבָךְ כֹּהֲנִים לִידַעְיָה עָמוֹק צִפֹּרִים.

(781)

יג. גורלו של חייט מציפורי    🔗

חייט היה בציפורי בשם יוסטא. הוא היה נוהג לשבת בשוק על גבי אצטבא ולעסוק במלאכתו – תפירת בגדים.

מסופר על יוסטא החייט שעלה למלכות ונתקבל אצל המלך.

אמר לו המלך: שאל שאלה ואתן לך!

אמר לו: תן את הדוכסות, אחוזת המלכות, שאצלנו. נתן לו המלך.

פעם בא יוסטא אל ציפורי. היו שהכירוהו ואמרו: הוא! הוא! ומהם אמרו: לא הוא!

אמר להם אחד: הנה יוסטא עובר בשוק, אם יסתכל באצטבא שהיה נוהג לשבת ותופר עליה, – הוא הוא, ואם לא – אינו הוא.

עבר יוסטא בשוק והתחיל מסתכל לאותה אצטבא – והכירוהו!

אמר להם: אתם תמהים עלי, ואני תמה יותר מכם, וקרא עליו (מדברי שיר השירים): ‘לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב’.

(782)

יד. מעשה כשפים בחוצות ציפורי    🔗

רבי ינאי מספר, בקירוב במאה השלישית לסה"נ: 'הלכתי באחד מרחובות ציפורי וראיתי מין אחד נוטל צרור אבן וזורק במרום – ויורד עגל.

אמר רבי חנינא בן רבי חנניה, טיילתי בבקעתה של ציפורי (גיפתא דציפורי) וראיתי מין אחד נוטל גולגולת וזורקה למרום ויורד עגל.

הלכתי וסיפרתי זאת לאבא. אמר לי: אם אכלת ממנו הרי זה מעשה, ואם לא – הרי זה אחיזת־עינים'.

(783)

טו. המוכר סם חיים בסביבות ציפורי    🔗

‘אף שלמה מכריז ואומר: שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו’.

בימי קדם היתה ציפורי מוקפת עיירות וכפרים רבים של יהודים.

רבותינו מספרים: 'מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: מי מבקש לקנות סם־חיים? –

רבי ינאי היה יושב ושונה, שמע שמכריז: מי מבקש סם־חיים? – אמר לו: בוא ועלה לכאן ומכור לי!…

הוציא לו (הרוכל) ספר תהלים, הראה לו פסוק: ‘מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב? – נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה’.

(784)

טז. רומי – עירו של אנטונינוס הקיסר    🔗

בלב הגליל התחתון, בסביבות ציפורי ובגבול בקעת בית־נטופה, עומדת חורבה בשם הערבי: א־רומה. בימי קדם היתה פה עיירה יהודית בשם: רוּמא, הנזכר בספרותנו הקדומה. ממנה בא רבי אליעזר דמן רומא, בקירוב במאה השלישית לסה"נ. רומא זו נקראה גם בשם רומי, כשם בירת הרומאים בימי קדם. לפי האגדה גר ברומי בגליל אנטונינוס הקיסר.

רבי יהודה הנשיא, תושב ציפורי, היה בידידות רבה עם אנטונינוס קיסר רומא. על דברי התורה שנאמרו על רבקה אשת יצחק אבינו: ‘שני גוים בבטנך’, דרשו רבותינו: ‘אל תקרי: גוים, אלא שני גאים… זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו משולחנם לא צנון, ולא חזרת, ולא קישואין – ולא בימות החמה, ולא בימות הגשמים’. רבותינו מספרים על אנטונינוס הקיסר שהיה ‘הולך ללמוד עם רבי בכל יום ויום ובכל לילה ולילה’ והדרך ביניהם עברה לאורך מערה חשאית.

רבי משה אלשיך, מרבניה המפורסמים של צפת במאה השש־עשרה, בעל פירוש ידוע על התורה, מאמין שאנטונינוס הקיסר גר לא ברומא הגדולה, אלא בכפר רומא הסמוך לציפורי וכה דבריו: 'והיעלה על לב כי מכרך גדול של רומי עד צפורי היתה מערה מפולשת והוא מהלך כמה חדשים והים הגדול ביניהם ושהיה הולך ושב בכל לילה? –

אך הנה בעינינו ראינו עוד היום קרוב לציפורי עיר ששמה רומי. ושם היה מושב אנטונינוס ויסב שמה רומי כשם עיר מלכותו…

ועליה אמר (אליהו הנביא) כי המשיח כנגד פתחה של רומי'…

(785)

יז. רומי – מקום הופעת המשיח    🔗

‘משה יבוא מהמדבר, ומלך המשיח – מרומא’

המסורת העברית מספרת על משיח ישראל היושב בעיר רומי – קרתא רומי. מקובל שזו רומי, רומא הגדולה, בירת הרומאים בימי קדם ואיטליה בימינו.

לפי אגדה אחת, שהיתה רווחת בקרב עולי־הרגל היהודים בימי־הביניים, אין רומי זו אלא רומא הסמוכה לציפורי הנזכרת. הם ספרו שממנה יופיע המשיח.

רבי יעקב שסייר בארץ במאה השלוש־עשרה, מספר על רומי בגליל: ‘ושם מערה לבנימין הצדיק… וקבלה ביד התושבים כי משם יצא משיח’.

גם תלמידו של הרמב"ן, שביקר בארץ בראשית המאה הארבע עשרה, מספר על סיורו בגליל: ‘מציפורי הלכנו לרומי. שם מערה לבנימין הצדיק… הקבלה כי משם יצא משיח, ואני הוכחתי מכמה ראיות כי שם היתה רומי הגדולה’.

בעל יחוס אבות ונביאים, בקירוב בשנת רצ"ז (1537) מספר על רומי ולדבריו לא קברו של בנימין בה, כמו שנזכר, אלא של ‘ראובן בן יעקב אבינו, עליו השלום, במערה… ואצל המערה כיזראן. אומרים שמשם יראה המשיח’⁵⁵.

(786)

יח. הקוצר בבקעת בית־נטופה    🔗

בקעת בית־נטופה משתרעת בחיק הגליל התחתון, בקרבת ציפורי ויוטבת (יודפת), המבצר המפורסם בימי מרד היהודים ברומאים. הבקעה פוריה ובימי קדם היתה מוקפת עיירות רבות של ישראל.

האגדה מספרת על אדם אחד שהיה קוצר את תבואתו בבקעת בית־נטופה. ואותו היום יום שרב היה. נטל מין עשב, ועשה ממנו עטרת לראשו. פתאום עבר על־ידו נחש גדול. הכה הקוצר את הנחש והמיתו.

עבר אדם אחר על פני הקוצר וראה את הנחש ההרוג ושאל תמה: מי הרגו? – אמר הקוצר: אני הרגתיו! –

כאשר ראה האדם את עטרת העשב על ראשו של הקוצר הבין שעשב זה מגן מפני ארס נחשים…

כאשר התקרב בלי העשב הזה אל הנחש מיד נשרו אבריו ממנו…

(787)

יט. הסלע המסומר בבקעת רמון    🔗

בהרי הגליל התחתון משתרעת בקעת רמון, או בקעת בית־רמון. הנקראת על שום עצי הרמון שגדלו בה. היא מסעיפי בקעת בית־נטופה ונמצאת בקרבת הכביש נצרת–טבריה. בסביבתו הכפר הערבי כפר־קנה המפורסם בימינו ברמוניו המשובחים.

בתקופת המשנה והתלמוד היה בבקעת רמון ובסביבתה ישוב יהודי צפוף, במאות השניה והשלישית לסה"נ. בימינו שוכן במרומי ההר הגובל בבקעה זו ישוב חדש – בית־רמון.

רבותינו מספרים: מעשה שנכנסו שבעה זקנים לעבר את השנה בבקעת רמון. אחרי שגמרו, אמרו להשאיר זכרון למעשה זה. כך החליטו לתקוע מסמרים בסלע אחד. נעשה להם נס והסלע התרכך לפניהם והמסמרים נכנסו בו כבתוך בצק עיסה, מאז קראו לסלע הזה, בארמית: כיפה מסמרא – הסלע המסומר.

(788)

כ. גורל המורדים בבקעת רמון    🔗

רבותינו מספרים על מאורע שקרה בבקעת רמון – ‘בקעתא דבית־רמון’. השלטון הרומי בארץ ‘מלכות הרשעה’, הבטיחה שיבנה בית־המקדש ליהודים. אחרי שלא קוימה הבטחתם, נאספו המונים אל הבקעה ואמרו למרוד בשלטון הזה. הופיע לפניהם רבי יהושע בן לוי, מחכמי ישראל הנודעים בדורו, ואמר להרגיעם וקרא לפניהם ואמר: ‘ארי טרף טרף, ועמד עצם בגרונו, אמר: כל מי שיבוא אלי ויוציא העצם – יקבל שכרו! בא לפניו, קורא, צפור בעלת מקור ארוך, והוציאה העצם מגרונו, וביקשה את שכרה. אמר לה הארי: אשריך שיצאת מגרוני בשלום! כך אנו – באנו אל אומה זו בשלום ויצאנו בשלום’.

במדרש אחר מסופר על יהודים שנאספו בימי המרד הגדול בבקעת בית־רמון. בא מלך רומי ‘ויאמר לשר־צבא שלו, עד שאני אוכל קרן גלוסקא (לחמנית) זו, וירך של תרנגול זה, – אבקשך, אחד מהם לא אמצא! מיד הקיפם לגיונות והרגום, והיה הדם בוקע והולך’!

(788)⁵⁶

כא. מפני מה חרבה העיירה שיחין?    🔗

‘אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ־ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים’.

בקרבתה של ציפורי, בגליל התחתון, היתה העיירה שיחין. אולי נקראה על השיחין והבורות שהיו בסביבתה. כנראה שכנה על התל הנקרא בערבית: תל בדואיה, בבקעת בית־נטופה הפוריה. עד היום זרועים במרומי התל שרידים של ישובו הקדום.

רבותינו מספרים: ‘מעשה בשיחין בקלח א’(חד) של חרדל שהיו בו שלושה בדין (ענפים), ונפשח אחד מהם וסיבכו בו סוכת יוצרים (לתעשית כלי־חרס), ומצאו בו שלושה קבין של חרדל'.

האגדה מוסיפה ומספרת שבימים שבית־המקדש היה קיים: ‘שמונים שידות של מתכת היו בשיחין. אמר רב יניי: שידה לא היתה בימינו’.

לפי המפרשים, השידה היתה מין עגלה עשויה מתכת.

האגדה מספרת גם על הטומוס, רשימת הנדבות לבית־המקדש, שהיה בשיחין. והיו מובילים אותו בעגלה אל ירושלים.

ומפני מה חרבה שיחין? – מפני הכשפים שהיו בה. (789)

כב. משפחת הכוהנים בכפר שיחין    🔗

בירושלים היתה משפחת כוהנים בשם ישבאב, שבניה שרתו בבית־המקדש. כותב דברי הימים מספר עליה ומציין את תורה בעבודת המקדש: ‘ויצא הגורל… לישבאב ארבעה עשר’. רבותינו מספרים עליה: ‘היא היתה קטנה שבמשמרות והיא היתה מוציאה שמונים וחמשה אלף פרחי כהונה’.

אחרי חורבן המקדש נדדו הכוהנים אל הגליל ובני ישבאב התישבו בכפר שיחין. הפייטן אליעזר הקליר שר על משפחה זו – משמרת ישבב, המתנה את צרותיה וחדלה לנגן בכלי זמר, כדברי משורר תהלים: ‘הללוהו במינים ועוגב’.

נִשְׁקֵד עֹל עָוֹן וְנִכְאָב | וְדוֹמַמְתִּי מִלְּצַפְצֵף בְּמִנִּים וְעֻגָב

כְּהוּשַׁבְתִּי אֲגוּנָה מִבְּלִי אָב | וְנָשׂאֳה עָלַי קִינָה מִשְׁמֶרֶת יֶשְׁבָב.

הפייטן אליעזר הקליר מספר שאחרי שהתישבו בשיחין קראו לה חוצפית שיחין. וכה דבריו: ‘משמרת ישבאב… שמה הראשון ושמה השני חוצפית שיחין. על שיאשו באביהן שבשמים ועמדו בחוצפה ונעשית ארצם ערבה ושוחה’.

קשה לדעת פירושה של המלה חוצפית. לפי סברה אחת זוהי המלה הארמית חצפא או חספא, ופירושה כלי חרס. כלי חרס היתה תוצרת מפורסמת של שיחין. ועל שמם כינו את הכהנים שהתישבו בה. לפי סברה אחרת חוצפית הוא שם מקום סמוך לשיחין. חוצפית הוא גם שם פרטי ויש חכם חוצפית המתורגמן. מסורת המקובלים מראה את קברו בקרבתה של צפת, מערבה.

גם הפייטן רבי פינחס שר על משמר הכוהנים ישבאב, שהתישבו בכפר שיחין בגליל, והוא קורא לו: שוחים. ולמשפחת הכוהנים: ישבאב חוצפית שוחין.

אָנָּא נַהֵל… בֵּין עִם אָב | נָא לְיָפְיֵנוּ תִּתְאַב

נַשְּׂאֵנוּ וְרַחַמֵנוּ כְּרַחֵם אָב | נִגָּאֵל כִּי לְכֻלָּנוּ אֶחָד אָב

נוֹזְלִים בְּשָׂשׂוֹן נִשְׁאַב | נַעֲלוֹז בְשׁוּרֵנוּ מִשְׁמַר יֶשֶׁבְאָב

(790)

כג. משפחת הכוהנים בכפר עייתלו    🔗

עייתלו או עיתלהו היתה עיירה עברית בגליל. לפי הסברה מקומה בכפר עילוט הנמצא בימינו בסביבות נצרת ובקרבת ציפורי. עייתלו נזכרת בדברי הפייטן אליעזר הקליר המתאר את גורל משפחות הכוהנים שנדדו אחרי החורבן אל הגליל.

בירושלים היתה משפחת כוהנים בשם שעורים, שבניה שרתו בעבודת המקדש. כותב דברי־הימים מזכיר אותה ואת תורה בעבודת־הקודש: ‘ויצא הגורל… לשעורים הרביעי’. אחרי חורבן המקדש, היא נדדה אל הגליל והתישבה בכפר עייתלהו, ולפיכך נקראו: כוהני עייתלהו.

הפייטן דורש על השם עייתלו, כאילו בא מהתמזגות המלים: עיים – היתה – לו. רמז לדברי הנביא האומר על ירושלים עיים תהיה. בשם שעורים אומר הפייטן למצא את המלה שערורה, המובא בדברי ירמיה הנביא: ‘שמה ושערורה נהיתה בארץ’… הפייטן מתאר את הדממה בדרכים שבה עלו עולי־הרגל כי נפרצו כתלי ההיכל, ובמעילי הכהנים נקרעו פתיליהם והם הושפלו ונדדו מהמקדש שבו היו שתולים כדברי המשורר בתהלים: 'שתולים בבית ה''…

רבי אליעזר הקליר שר על משפחת הכוהנים שעורים, שהתישבה בעיירה עייתלו אשר בארץ הגליל:

גם הפייטן פינחס שר על משפחת הכהנים בעיתלו ומבקש להחיש לעם את חיתולו היינו רפואתו. ומבקש את בואו של שילו – כנויו של המשיח.

אָנָּא דָּגוּל חִישׁ לְעַמָּךְ חִתּוּלוֹ | דַּבֵּר תַּחַת רַגְלָיו עַם מַנְעִילוֹ

דִּיצָה יַרְבֶּה בְּהֳחָשַת שִׁילוֹ | דְּרוֹשׁ לְהוֹצִיא מִכֶּבֶל רַגְלוֹ

דּוֹד כִּי אַתָּה חֶלְקוֹ וְגוֹרָלוֹ | דַּוֹתוֹ לְמִשְׁמַר שְׁעוֹרִים עַיָּתַה לוֹ.

(791)

 

64. בגליל התחתון    🔗

א. הפגישה בין אברהם ומלכי־צדק בהר התבור    🔗

מסופר בתורה על אברהם אבינו ששב מרדוף אחרי אויביו ובא אל מקומו: ‘ומלכי־צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון’.

מלכי־צדק היה בירושלים, בשמה הקודם שלם. למרות שכתוב בתורה שהפגישה היתה בעמק המלך, שאין ידוע מקומו הנכון, סיפרה מסורת בימי־הביניים שהפגישה היתה בהר התבור. אגדה אחרת סיפרה שהפגישה היתה בירושלים⁵⁷.

נוסע רוסי, ההגמון דניאל, שעבר בארץ בשנת 1106 מספר את הדבר הזה. בימינו נמצא על פסגת הר התבור מנזר של יוונים. בו מראים מערה, הנקראת על שם מלכי־צדק – לזכר פגישתו במקום הזה עם אברהם אבינו.

הר התבור ועמק יזרעאל – תמונה משנת 1668

המראה מצפון לדרום. מימין: הרי שומרון, משמאל: הרי הגליל, מרגליהם יוצא נחל קישון.

מסורת שומרונית מספרת, שמלכי־צדק היה כהן במקדש שהיה על הר גריזים. בקרבתו היה, לפי דבריהם, מקומה הנכון של שלם, במקום הכפר הערבי סלם בימינו. לפי דברי השומרונים פגש מלכי־צדק את אברהם אבינו על הר גריזים.

(792)

ב. בית־קשת – על שום מה?    🔗

‘כי דרכתי לי יהודה קשת’

לרגלי הר התבור, צפונה, שוכנת בית־קשת – ישוב קיבוצי בגליל התחתון. הר התבור מתרומם על פני בית־קשת, בכל הדרו עם כיפתו המעוגלת. בית־קשת הוא הישוב הראשון שהוקם בידי אנשי פלמ"ח – פ’ל’גות מ’ח’ץ, בכוחות ההגנה בארץ, שהצטינו במערכה לשיחרור ישראל.

המיסדים קראו לישובם על שם הקשת, המסמלת את ההגנה בישראל, עוד מימים קדומים. אחרי מות שאול המלך ויהונתן בנו, בהר הגלבוע, קונן עליהם דוד ואמר: ‘ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר’.

בית־קשת נוסדה בשנת תש"ד (1944), בימי שלטון הבריטים בארץ. הבריטים רדפו את צעירי הפלמ"ח ועקבו אחרי פעולותיהם. בבית־קשת היה בסיס של הפלמ"ח, ופה התאמנו הצעירים בתורת הקרב והלחימה.

פעם ביקר מושל הגליל הבריטי בבית־קשת ועקב בחשדנות אחרי הבחורים שהתגוררו פה. המושל פנה אל מזכיר הקיבוץ ושאל: ומה פשר השם בית־קשת?

הצעיר לא נבוך וענה: מושל נכבד! – שא עיניך אל הר התבור וראה כולו בולט יפה על פני רקע השמים הכחולים ונראה כמו קשת מעוגלת כבירה, ולפיכך בחרנו בשם זה…ומדוע קוראים להם פלמ"ח? –

פ’לוגות ל’עזרת מ’שקים ח’קלאיים – היתה התשובה הקצרה…

(793)

ג. מן ימא אל טיגני (טיגנא)    🔗

בגליל התחתון שכן בימי קדם הכפר כפר־ימא או ימא. בימינו נמצאת במקומה המושבה יבנאל. נקראה בערבית: ימא. ימא היתה עיירה יהודית גדולה. ממנה יצאו חכמים אחדים הנקראים על שמה: יהושע דימא, שמעון דימא וכו'. כן נזכר ‘רבי ישמעאל איש כפר־ימא ואמרי לה איש כפר דימא’.

בקרבת ימא היה כנראה ישוב אחר בשם טיגני או טיגנא. אולי היה על התל הקטן שהיה נקרא בשם הערבי: תל א־נעם, בצד הדרך מהמושבה יבנאל אל כנרת ואל טבריה.

בימי קדם כנראה נוצר בגליל הביטוי: ‘מן ימא לטיגנא’, כאשר רצו לציין מרחק קטן מאד. ביטוי זה מובא פעמים אחדות בספרות התלמוד. רבי חננאל בסוף המאה העשירית, מפרש: ‘שני מקומות הם קרובים זה לזה’⁵⁸.

(794)

ד. כפר־שבת – על שום מה?    🔗

בלב הגליל התחתון, בין המושבות אילניה ויבנאל, שוכן כפר שובתי. נזכר בספרות התלמוד, אולי נקרא על שם אדם בשם שובתי או שבתאי.

הערבים קראו לו כפר־סבת, שפירושו כפר־שבת. מסופר כי ‘בכפר זה נהרגו כמה אלפים מישראל בימי אנטיוכוס, על אשר לא רצו לחלל את השבת’.

(795)

ה. נשי תירען הכשרות    🔗

בהרי הגליל התחתון, בין טבריה ונצרת, נמצא הכפר הערבי תורען. פה מקומה של העיירה תירען שהתפרסמה בנשותיה הצדקניות בימי קדם.

רבותינו דרשו על דברי שיר־השירים: 'יפה רעיתי כתרצה’ – אלו נשי תירען.

נשי תירען כשרות היו, עמדו ומיחו על עצמן ולא נתנו מנזמיהן למעשה העגל'.

מובן שהיו עושות כך אילו היו נמצאות בדור המדבר בין נודדי ישראל בצאתם ממצרים ובדרכם אל הארץ…

(796)

ו. נמרים או כפר־נמרה בהרי הגליל    🔗

בצד הכביש בין נצרת וטבריה שוכן הכפר הערבי נימרין. אולי פה מקומה של העיירה נמרים שנקראה על שם הנמרים. היא שימשה שדה קרב באחת ממלחמותיו של יהודה המכבי נגד היונים. פיוט קדום לכבוד חג החנוכה, שחובר ע"י הפייטן יוסף בן שלמה על יסוד קטעי מסורות על מלחמות המכבים, פותח במלים: ‘אודך כי אנפת בי ותשוב… מכבי יהודה גבורה הניס… מעכו לנמרים רדף המחנה מחצם וכלם’.

פה מקומו של כפר־נמרה הנזכר בספרות העברית הקדומה. מסופר: ‘שלש מאות חנויות של אורגי פרוכות היו בכפר־נמרה’.

(797)

ז. משפחת הכוהנים בכפר־עוזיאל    🔗

כפר עוזיאל, או כפר־עוזיה, היה ישוב יהודי בגליל, אין ידוע מקומו הנכון. לפי הסברה הוא היה בגליל התחתון, בגבול בקעת בית־נטופה. בימינו שדה חורבות ובו שרידי בית־כנסת שעמוד אחד ממנו נשאר, ומכאן שמו הערבי: אום אלעמד – אם העמוד. יש סוברים שמקומו של כפר־עוזיאל בכפר עוזיר, הסמוך לחורבה הנזכרת, בגבול בקעת בית־נטופה ולרגלי הר מהרי הגליל התחתון.

אחרי חורבן בית־המקדש ונדידת הכהנים אל הגליל התישבה בכפר עוזיאל משפחת הכהנים אביה. כותב דברי־הימים מזכירה ומציין את תורה בעבודת הקודש: ‘ויצא הגורל… לאביה השמיני’. הפייטן אליעזר הקליר שר על גורל הכוהנים בני אביה בצאתם מבית־המקדש – מעון אלוהים ונדידתם אל כפר־עוזיאל:

חֵטְא חַטְאָה וְאָמְרָה: לֶאֱלִיל – זֶה אֵל | עֲבוּר כֵּן הְרְגְּזָה בְּמַרְגִּיזֵי אֵל

וְהִלְעִיגָה וְתִעְתְּעָה בְּחוֹזֵי אֵל | וַיֵּצֵא מִמְּעוֹן אֵל כְּפַר־עֻזִּיאֵל.

גם הפייטן רבי פינחס שר על משמר משפחת אביה בכפר־עוזיאל: ומבקש את גאולתה, כמו שהנביא זכריה בן עדו מנבא על גאולת ישראל בארצו:

(798)

ח. משפחת הכוהנים בכפר עילבון    🔗

בהרי הגליל התחתון, בסביבות טבריה, שוכן הכפר הנקרא בשם: עילבּון; לפי הסברה התמזגו המלים: עין לבן. הכפר מיושב בימינו ערבים נוצרים. בימי קדם היתה פה עיירה עברית והפייטן אליעזר הקליר קורא לה עיילבו. אחרי חורבן ירושלים ונדידת משפחות הכוהנים אל הגליל, התישבה בעילבון משפחת הקוץ, שבניה שרתו בבית המקדש. כותב דברי־הימים מזכירה ומציין את תורה בעבודת הקודש: ‘ויצא הגורל… להקוץ, השביעי’. הפייטן הקליר דורש על משמר הקוץ: ‘על שם שנעשו כקוצים והיו מעלים להם דברים רעים על לבם, ועלה השודד ושם ארץ חמדה לשמיר ושית וקוץ ודרדר’.

על שום שמשמר הקוץ התישב בעילבון קורא להם הפייטן ‘כהני עיילבו’. הוא מזכיר את בני ישראל שלפני הר סיני אמרו ‘נעשה ונשמע’, ואחר־כך גם ‘אמן’ לא רצו לומר. כפי שמספרת האגדה: ‘עמדתם לפני הר סיני ואמרתם כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע… ולא היו רוצים לענות אמן אחר הנביאים בשעה שמברכים אותם'… ולפיכך צרות רבות באו עליהם, כדברי מגילת איכה: ‘השביעני במרורים הרוני לענה’.

וכה דברי אליעזר הקליר בפיוטו:

אֵיכָה יָשְבָה בָדָד חֲבַצֶלֶת הַשָּׁרוֹן

ודָמַם רֹן מִפִּי נוֹשְׂאֵי אָרוֹן…

זָכְרָה זְמַן אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה הֵשִׁבוּ.

וְעַתָּה עַנוֹת אָמֵן לֹא אָבוּ

לַעֲנָה וָרוֹשׁ שָׂבְעוּ וְרָווּ

וְהֻקְצוּ וְהָלְעֲבוּ כֹהֲנֵי עֵילְבוּ.

הפייטן פינחס שר על משמר הקוץ בעילבו:

אָנָא זָרִים וְנוֹגְשִׂים וְלוֹחַצִים תָקוֹץ

זֵדִים תְּשָׁרֵשׁ שֹׁרֶשׁ וְעָנָף לָקוֹץ

זַלְעָפָה תִּשְׂרְפֵם וּבֶהָלָה אוֹתָם תָקוֹץ

זְעוּפִים וְעַל מִזְבְּחוֹתָם יַעֲלֶה דַּרְדַּר וְקוֹץ

זֶה אֵלִי בְּתוֹכַחְתָּךְ לֹא נָקוֹץ

זבוּלָךְ בְּשׁוֹבְבָךְ מִשְׁמַר הַקּוֹץ.

(799)

ט. משפחת הכוהנים מכפר מעריה    🔗

‘וצרתי לי לעגה – לכן תבכה משמר בלגה’

מעריה היתה עיירה עברית בגליל, כנראה במקומה נמצא בימינו הכפר מע’אר, המיושב דרוזים. השם מע’אר הוא ערבי ופירושו מערות, דומה לשם מעריה הקדום. בירושלים היתה משפחת הכהנים בלגה, שבניה שרתו בבית־המקדש. כותב דברי־הימים מספר עליה ומציין את תורה בעבודת הקודש: ‘ויצא הגורל… לבלגה חמשה עשר’…

אחרי חורבן ירושלים ושריפת בית־המקדש נדדו משמרות הכוהנים אל הגליל והתישבו בעיירות שונות. במעריה התישבה משפחת הכהנים בלגה. הפייטן רבי אליעזר הקליר מביע את צערו על גורל הכהנים הגולים וגם על ‘משמרת מעריה היא בלגה, על שעשו לבית־המקדש למערת פריצים וקונן עליהם ירמיה: מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי’.

סִלָּה כָל אַבִּירֵי מוֹרֵי הוֹרָיָה | הֻצְגָה עֵרוֹם וְעֶרְיָה

וְלֹא נִזְכַּר לִי עֲקֵדַת מֹרִיָה | מִשְׁמֶרֶת מַעֵרְיָה

ֹמֵרב מֶרֶד וּמִרְיָה

גם הפייטן רבי פנחס שר על משמר בלגה ומבקש לכונן את ירושלים והוא מכנה בתואר: סף רעל, כדברי זכריה הנביא: ‘הנה אנכי שם את ירושלים סף רעל לכל העמים סביב’. כן מכנה בתואר: שרתי במדינות, כדברי איכה.

אָנָּא סִלְסוּלְךָ יִוָּדַע בְּבוֹשֶׂם עֲרוּגָה | שֵׂעִיר וְשָׂרָיו עוֹד מֵהֶם לֹא אֶדְאָגָה

סְגוֹלֶיךָ שַׂמַח בַּשׁוֹשַׁנִים סוּגָה | חַף רַעַל כּוֹנֵן וַאֲשַׁלֵם חֲגִיגָה

שׂוֹנְאַי אֶרְדְּפָה וְאַשִּׂיגָה | שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת בַּעֲלוֹת מִשְׁמַר בִּלְגָה

(800)

י. מתי הכזיבה יורדת הצלמון?    🔗

בהרי הגליל התחתון, מתפתל נחל היורד ממרומי ההרים אל ים כנרת. הנחל יורד על פני חורבה בשם סלמה. פה מקומה של צלמון הקדומה. על שמה קראו לנחל – ‘יורדת הצלמון’. בימות הגשמים זורמים בו מים רבים, המניעים גם טחנות קמח הבנויות לאורך אפיקה.

בשנות בצורת המים מעטים ומכזיבים. האגדה מספרת שגם במלחמה, בפולמוס, בין יהודה ורומא הכזיבו המים. וזה גרם סבל לתושבים במצוקתם הגדולה. רבותינו בימי קדם דנים על גורל המים בנחלים ‘המכזבים בפולמסיות ובשני בצרון (בצורת) – כשרים. רבי יהודה – פוסל’.

רבי יהודה אומר: ‘יורדת הצלמון אסורה, מפני שכזבה בשעת פולמוס, אמרו לו: כל מימי בראשית כזבו בשעת פולמוס’.

רבותינו אסרו להשתמש במי יורדת הצלמון למטרות טהרה, כי מימיה הכזיבו, יבשו, בשעת פולמוס, בימי מלחמת בני הגליל ברומאים.

(801)

יא. משפחת הכוהנים בכפר צלמון    🔗

בין משפחות הכהנים שהיו בירושלים ובניהם שרתו בבית־המקדש, היתה משפחת דליהו. כותב דברי־הימים מזכירה ומציין את תורה בעבודת המקדש: ‘ויצא הגורל… לדליהו שלשה ועשרים’. משפחה אחרת היתה גנתוי שעלתה עם נחמיה אל ירושלים.

אחרי חורבן בית־המקדש נדדו המשפחות דליה וגנתוי לגליל והתישבו בכפר צלמון. הפייטן אליעזר הקליר דורש על השמות גנתוי והוא קורא לה גנתון, דליהו ומקום מושבם צלמון. ואומר: 'על שם שהלכו אחרי גנאי ונעשו דלים וגלו לארץ צלמות.

והוא שר על הכהנים בכפר צלמון והוא קורא לו גם בשם צלמון:

תָּבוֹא רָעַת שָׂמוּנִי הַדָּמִין | וְהָשִׁיב אָחוֹר יָמִין

וְשָׁתוּ שְׁעָרֵי שׁוֹמֵמִין | וּבַעֲוֹן צְלָמִין נָעָה גִּנְתוֹן צַלְמִין.

(802)

יב. כפר־יוחנה – כפר של כוהנים    🔗

בגליל התחתון היה ישוב בשם כפר־יוחנה, כנראה היה במקום הכפר הערבי: דיר־חנה, השוכן במרומי ההר צופה על סביבתו.

אחרי חורבנה של ירושלים ונדידת משפחות הכוהנים ממנה, התישבה בכפר־יוחנה משפחת יכין. בניה שרתו בבית־המקדש, כפי שמסופר בספר דברי־הימים.

הפייטן הקדמון אליעזר הקליר שר על גורלה של משפחת יכין, האומרת:

'שָׁמְעוּ כִּי נִזְדַּהַמְתִּי בְצַחֲנָה | וְסָתַם מֶנִּי תְּחִנָה

וְלֹא נָתַן לִי רַחֲמִים וַחֲנִינָה | וּמִקִּרְיַת־חָנָה (ירושלים) נָעָה כְּפַר־יוֹחֲנָה'.

כפר־יוחנה נקרא בקיצור גם בשם: יוחנה. תושביה התפרסמו כצדיקים וחסידים גדולים. ולפיכך נוצרה האימרה: ‘שילה חטא’(ה) ויוחנה משתלמה'.

בגלל העיר שילה, ששכנה בהרי שומרון, שחטאה בשל כוהניה הרעים, משלמת יוחנה זו, שתושביה כוהנים וגם צדיקים גמורים⁵⁹.

(803)

יג. משפחת הכוהנים ביודפת    🔗

בירושלים היתה משפחת כוהנים בשם מימין. כותב דברי־הימים מספר עליה ועל תורה בעבודת המקדש: ויצא הגורל… למימין הששי'. אחרי חורבן בית־המקדש נדדו הכוהנים לגליל, ובני משפחת מימין התיישבו ביודפת. אליעזר הקליר דורש על השם מימין ועל מקום מושבם: ‘נלכדה יודפת הוא משמר מימין. על כי השיב אחור ימינו מפני אויב’.

הפייטן שר על גורל הכהנים ועל הדר ישראל שיצא לגולה, כדברי איכה: ‘ויצא מבת ציון כל הדרה’. האגדה מספרת: ‘כנסת ישראל נמשלה ליונה… שנאמר (בתהלים): כנפי יונה נחפה בכסף’. תמורת הפאר שהיה לישראל ראשה חפות אפר לאות צער, לפני דברי הנחמה של ישעיה הנביא: ‘לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר’… עם חורבן המקדש כבו גם הנרות אשר דלקו בו והמנורה נכפתה, כי הכהנים פשעו ולא נתנו לרעב פת לחם.

וכה דברי הפייטן הקליר:

וַיֵצֵא הֲדַר אוֹם בַּכֶּסֶף נֶחְפָּת

ותְמוּרוֹ אֵפֶר רֹאשָׁה חִפָּת

וְנֵרוֹת נִכְבּוּ וּמְנוֹרָה נִכְפָּת

כְּפָשְׁעוֹ בְּלֶחֶם וּבַפַּת

נִלְכְּדָה יוֹדְפָת".

הפייטן פינחס שר:

וְשִׂמְחָה קְרוֹבָה לָנוּ תַּזְמִין

וְעָוֹן וָפֶשַׁע בִּמְצוּל תַטְמִין…

וְצָרֵינוּ תַשְׁמִיל וְאוֹתָנוּ תַּיְמִין

וְנָשׁוּר בְּעִתּוֹ מִשְׁמַר מִיָּמִין.

וְנָשׁוּר בְּעִתּוֹ מִשְׁמַר מִיָּמִין.

(804)

יד. פוריותה של סיכנין הקדומה    🔗

בהרי הגליל התחתון שוכן הכפר הערבי סיח’נין. הוא נמצא במקומה של סיכנין הקדומה, עיירה חשובה בחיי ישראל. סביבתה היתה פוריה מאד. על דברי משה רבינו: 'ויניקהו דבש מסלע’ – אמרו הקדמונים: ‘כגון סיכנין וחברותיה’.

'מעשה שאמר רבי יהודה לבנו בסיכנין: עלה והביא לנו גרוגרות (תאנים מיובשות) מן החבית. עלה והושיט ידו ומצאה של דבש.

אמר לו: אבא! של דבש היא!

אמר לו: השקע ידך ואתה מעלה גרוגרות!'

‘פעם אחת הלך רבי אליעזר לסכנין ומצא עז רבוצה תחת התאנה, וחלב שותת ממנה ודבש יוצא מן התאנים ומתערבין זה בזה’

(805)

טו. מי בא מהעיירה סיכנין?    🔗

ישעיהו הנביא מזכיר באחת מנבואותיו את ‘הסוכן הזה שבנא אשר על הבית’. הוא היה כעין מפקח על בית־המקדש בירושלים. התואר ‘אשר על הבית’ שהיה נכבד בחיי ישראל בימי קדם, ניתן גם לאנשים אחרים ומובא באחת החותמות שנמצאה בארץ בחפירות לכיש: ‘לגדליה אשר על הבית’.

האגדה אומרת למצוא במלה ‘סוכן’ הנזכרת, רמז לעיירה סיכנין או סיכני, ולפי דבריה נקרא שבנא בתואר זה על שום שבא ממנה.

‘אמר רבי ברכיה: מן הדא סכנין הוא ועלה ונתמנה קומיה איספוסורואן (מלה יוונית שפירושה שר־הטקסים) בבית־המקדש’.

גירסה אחרת אומרת: ‘מהדא סיכני היה, ועלה ונתמנה קומוס ואיפרכוס (פרנס ומושל) בירושלים’.

(806)

טז. מתנתו של חנינא לבית־המקדש    🔗

בהרי הגליל התחתון שוכן כפר ערבי בשם ערבּה. פה מקומה של ערב, עיירה יהודית ידועה בימי קדם, בתקופת המשנה והתלמוד. בה ישב רבי חנינא בן דוסא, שהתפרסם בחסידותו ובצניעותו הרבה. אמרו עליו: ‘בכל יום ויום בת־קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת’.

‘משמת רבי חנינא בן דוסא – בטלו אנשי מעשה’.

בכפר ערב נמצא קברו הקדוש והנערץ גם על ידי תושביו הערבים והם קוראים לו שם א־צדיק – הצדיק (ציור מא).

רבותינו מספרים: 'מעשה ברבי חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים. אמר: הכל מעלין נדרים ונדבות ואני איני מעלה דבר.

מה עשה? – יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת ודיבבה וסיתתה ומירקה. ואמר: הרי עלי להעלותה לירושלים.

ביקש לשכור לו פועלים. נזדמנו לו חמשה בני אדם. אמר להם: מעלין לי אתם אבן זו לירושלים? – אמרו לו: תן לנו סלעים (מין מטבע), ואנו מעלים אותה לירושלים.

ביקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר לשעה. הניחוהו והלכו להם.

זימן לו הקדוש־ברוך־הוא חמשה מלאכים בדמות בני אדם. אמר להם: אתם מעלין לי אבן זו? – אמרו לו: תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו!

נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים.

ביקש ליתן להם שכרם ולא מצאם. נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם.

אמרו לו: דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים'…

(807)

קברות רבי חנינא בן דוסא ואשתו

ציור לפי יחוס האבות והנביאים, נכתב בשנת רצ"ז (1537).

יז. משפחות הכוהנים בכפר ערב    🔗

‘וטבעו פתחי יה – לכן תבכה משמר פתחיה’

בירושלים היתה משפחת כוהנים בשם פתחיה, שבניה שרתו בבת־המקדש. כותב דברי־הימים מספר עליה ומציין את תורה בעבודת הקודש: ‘ויצא הגורל… לפתחיה תשעה עשר’.

אחרי חורבן המקדש נדדו הכוהנים אל הגליל ומשפחת פתחיה התישבה בכפר ערב. הפייטן אליעזר הקליר מקרית־ספר, דורש על משפחת פתחיה ובמקום מושבה העיירה ערב: ‘על שם שלא פתחי מדרשות, שהם פתח יה, אכלום בני קדר וישמעאל שבארץ ערב’…

אגדה אחת מספרת על: שמונים אלף פרחי כהונה… הלכו להם אצל… ישמעאלים והוציאו להם מיני מלוחים… ההוא דכתיב (בנבואת ישעיהו): ‘משא בערב, ביער בערב תלינו’…

הקליר שר על המשפחה:

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד חֲבַצֶלֶת הָשָּׁרוֹן…

וְדָמַם רֹן מִפִי נוֹשְׂאֵי אָרוֹן…

קָרָאתִי לְצוּרִי וְקוֹלִי לֹא עָרַב

וְקוֹנַנְתִּי בְיַעַר כַּעֲרָב

וְכָבָה נֵר דוֹלֵק בְּמַעֲרָב

רֵיחַ לֹא עָרֵב מַאֲכָלָהּ עָרָב.

הפייטן שר על הכהנים בערב:

אָנָא קַבֵּץ לְבֵיתָךְ צָעִיר וַרָב

קְהָלִי, סִיחוֹ לְפָנֶיךָ יֶעֱרַב

קֵץ יוֹם נָקָם יִקְרַב

קָבוּעַ בּוֹ טוּבְךָ הָרָב.

קְדוֹשִׁי שׁוֹמְרֵנוּ. כְפִקָּדוֹן בְּיַד עֲרָב

קִרְיָתָךְ בְשׁוֹבְבָךְ פְּתַחְיָה אָכְלָה עָרָב.

לפי הסברה הכנוי ‘מאכלה ערב’ למשפחת פתחיה, בא משם השכונה ‘אכלה’ שהייתה בעיירה ערב, ובה התישבו הכהנים בני פתחיה.

(808)

יח. מפני מה חרבה העיירה כבול?    🔗

‘ויצא הגורל החמישי למטה בני אשר למשפחותם… ופגע בזבולון… ויצא אל כבול משמאל’.

בהרי הגליל התחתון, הנשקפים על פני עמק זבולון, שוכן כפר ערבי בשם כבּול. פה מקומה של העיר כבול שהיתה בנחלתו של שבט אשר, שבניו התנחלו בכל האיזור הזה – ארץ כבול.

לאות תודה על עזרתו הרבה של חירם מלך צור בבנין בית־המקדש, נתן לו שלמה המלך מתנה – ערים בארץ הגליל. בספר מלכים מסופר: ‘אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל. ויצא חירם מצור לראות את הערים האלה אשר נתן לו שלמה ולא ישרו בעיניו. ויאמר: מה הערים האלה אשר נתת לי אחי? – ויקרא להם ארץ כבול, עד היום הזה’.

מה פירושו של השם כבול? –

חכמי התלמוד עסקו הרבה בשם זה ונתנו לו ביאורים אגדיים שונים. יש שגזרו מלשון 'כבל’ – קשור סביב. אחרים גזרו אותה מן המלה ‘כבלא’, שפירושה חלק הרגל מעל הקרסולים.

‘מאי ארץ כבול? – אמר רב הונא: שהיו בה בני אדם שמכובלין (פירוש: מעוטפין ומקושרין) בכסף ובזהב ולפיכך הם לא ישרו בעיני חירם מלך צור, כיון שתושביה היו עשירים ולא עסקו בעבודה’…

רב נחמן בר יצחק אמר על ארץ כבול: ‘ארץ חומטון היתה, והרגל היתה שוקעת בה עד כבלא ולפיכך שמה’. חומטון הם חולות חשופים.

בעם היתה רווחת אימרה, בארמית, בזו הלשון: 'ארץ מכבלא דלא עבד פיריה’ – ארץ רעה שאינה עושה פירות.

רש"י מפרש: ‘ארץ־כבול – ארץ כבלים, ארץ טיט שהרגל משתקעת ונכבלת בה’.

רד"ק מפרש: ‘ארץ כבול – סגור שלא היו עוברים ושבים שם מגריעות הארץ’.

העיירה כבול התפרסמה בימי המשנה והתלמוד. בה היה ישוב יהודי גדול וממנה יצאו גם חכמים אחדים.

האגדה מספרת שבה היה טומוס, היינו רשימה של הנדבות לבית־המקדש, והיה מובל אל ירושלים בעגלה מיוחדת.

ומפני מה חרבה כבול? – מפני המחלוקת שהיתה בה.

(809)

יט. חבורת הכוהנים בכפר כבול    🔗

בירושלים היתה משפחת כהנים בשם שכניהו. כותב דברי־הימים מזכירה ומציין את תורה בעבודת הקודש: ‘ויצא הגורל… לשכניהו העשרי’.

אחרי חורבן ירושלים נדדו הכהנים אל הגליל. משפחת שכניהו התישבה בכפר כבול והיא נקראה חבורת כבול. הפייטן אליעזר הקליר דורש על משפחת שכניהו – חבורת כבול: וכשחטאו נסתלקה מהם שכינת יה… וניהג שריה ומלכיה בכבלים'. הפייטן מספר על האויב ששלח את ידו בבית זבול הוא בית־המקדש, כדברי שלמה המלך: ‘בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים’.

הקליר שר על המשפחה הזאת:

אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶלֶת הָשָּׁרוֹן…

וְדָמַם רֹן מִפִּי נוֹשְׂאֵי אָרוֹן…

ידוֹ פָרַשׂ צָר בְבֵית זְבוּל

כִּי מְלָיָה חֻיַּבְתִּי כְּדוֹר הַמַּבּוּל

כִּסְאוֹ הֵשִׁית לְנִבּוּל וְחִבּוּל

וְיָצָא בְכֶבֶל כָּבוּל כֹהֵן כָּבוּל.

הפייטן פינחס שר:

אָנָא יַסֵּד וּבְנֵה בֵּית זְבוּל

יוֹפִיעַ… יְהִי לָה בְכָל גְּבוּל

יְפֵה נוֹף אֲשֶׁר כָּרָקִיעַ רְבִיעִי סָבוּל

יָדֶיךָ כוֹנְנֵהוּ תִּתָּךְ לִי בְּקִבּוּל

יַצְלִיחַ יְבוּל בְּאָסְרֶךָ…בְּכָבוּל

יָשׁוּב לְמִשְׁמָר שְׁכַנְיָה חֲבוּרָהּ כָּבוּל

(810)

כ. המערה הנפלאה בעיירה כבול    🔗

בימי־הביניים הראו עולי־רגל יהודים בכבול את קבריהם המדומים של הפרשן והמשורר הידוע רבי אברהם אבן עזרא, ושל המשוררים הגדולים רבי יהודה הלוי ורבי שלמה בן גבירול.

עולי־רגל יהודים מספרים על בור או מערה מענינת שהיתה בכבול זו. רבי יוסף סופר ביקר בה בשנת תרכ"ב (1762) והוא מספר: ‘והייתי שם והתפללתי על כל הקברים… סמוך לעיר כבול יש בור אחד עמוק מאד. וכשבא ליל תשעה־באב יוצאת בכיה גדולה מן הבור… ואין יודעים מה טיבה’…

רבי חיים הורויץ מספר, בקירוב בשנת תק"צ (1830), על מערה נפלאה שראה בכבול. וכה דבריו: ‘אשירה לה’ כי גמל עלי וזיכני השם יתברך להיות בכפר הנזכר, בהיותי סובב הולך על כל קברי הצדיקים הנזכרים. והתפללתי שם תפילת מנחה לעת־ערב על קברי הצדיקים הנ"ל רבי אברהם אבן עזרא, זכרונו לברכה והרב שלמה בן גבירול, זכרונו לברכה.

ואגב גררה, אספר בקצרה מה ששמעתי שם מגוי זקן אחד שהיה מסיח לפי תומו… שזו המערה אשר היא סמוכה אצל ציון קבר הצדיק הרב שלמה בן גבירול הנ"ל, היא הולכת עד ירושלים, עיר־הקודש, ואמר לי כי זה דרכם להדליק נר של שמן־זית בכל לילה שם בפי המערה, אצל הקבר של הצדיק, לכבוד הצדיק הקבור שם.

ובכל שנה כשבא ליל תשעה־באב אי־אפשר להדליק שם שמן זית, כי כל מה שמדליקים הוא נכבה מאליו. וכשמטים אוזן לתוך פי המערה שומעים קול בכי מאוים אשר תסמר שערות בשרו של השומע.

ונשבע הגוי הנ"ל בשבועה חמורה שלהם, שבזכרונו שאביו אמר לו בשם אבותיו, שמיום שהמה זוכרים זו המערה, כך ענינה בכל ליל תשעה־באב, וכל העולם אומרים שאמת הדבר.

השם יתברך יבנה הנהרסות ויהפוך לנו היגון לשמחה והיתה הרוחה, במהרה בימינו, אמן'

(811)

כא. אושה – מקום השכינה    🔗

בירכתי הגליל התחתון ובגבול עמק זבולון, שוכנת קבוצת אושה. נקראת על שמה של אושה (אושא) הקדומה שהיתה בקרבתה, במקום הכפר הנטוש הושה, הנמצא מזרחה ממנה.

אושה היתה בימי קדם עיירה חשובה בחיי היהודים בגליל. בה שהתה גם פעמים הסנהדרין בנדודיה בארץ. רבותינו מספרים: ‘גלתה סנהדרין… ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושה, ומאושה ליבנה, ומיבנה לאושא’…

תלמידו של רבי חיים בן עטר מספר, בקירוב בשנת תק"ב (1742), על סיוריו עם רבו המפורסם, במקומות הקדושים בגליל: ‘ועלינו אל אושה ומצאנו אותה חרבה, בעוונותינו הרבים… והראו אותנו מקום ישיבת סנהדרין גדולה כשגלו שם. וקראו לו מקום השכינה’…

(812)

 

65. ים כנרת – ים רבון העולמים    🔗

א. כנרת – על שום מה?    🔗

הכנרת התכולה משתרעת בין הרי הגליל – במערב והרי הגולן – במזרח. היא היפה בימים בארץ ישראל.

ומדוע נקראה כנרת? –

בימינו אומרים, כי צורתה דומה לצורת הכנור הקדמון. אחרים אומרים, שקול גלי הכנרת נעים כקול הכנור הערב.

רבותינו אמרו: ‘דמתיקי פירא בקלא דכינרי’, כי הכנרת ממתיקה את הפירות הגדלים בחופה, והם נעימים לחך האדם, כמו קול הכנור המהנה לאזניו; כדברי מפרש אחד: ‘די מהני למאן דשמע קליה’. ואחד שואל בתמיה: ‘וקשה להלמו דמה מתיקות הפרי אצל מתיקות כלי שיר כנור’…

לפי באור אחר נקראה כנרת או ברבים כנרות, על צמחי הכנרים הגדלים בחופה, כדברי רבותינו: כנרות… שהן מגדלות כינרים'.

הכינור או הכינרה הוא מין שיח, מסוג השיזף, הגדל בר למכביר בחופיו. פירותיו הם מתוקים מאד וחביבים מאד על התושבים. רבותינו מזכירים: טולא דכינרא – צל הכינרה שתיתא דכינרא. ורימין כינרי. רימין הם הפירות של הכינרים, ואולי הקריאה הנכונה היא דימין, מזכיר את שמם הערבי דום. השיח עצמו נקרא בערבית: רוּבּיד, על שמו נקרא נחל: ואדי רובידיה, היורד מהרי הגליל התחתון אל הכנרת.

(813)

ענפי השיזף המצוי

בערבית: סדרה. בספרות: נבּק במדע: Zizyphus Spina Christi

1)נענף פירות. בערבית: דום. 2) ענף פרחים. 3) הפרח וחלקיו. מימין צורת הקוצים. מין דומה לו הוא שיזף השיח. במדע: Zizyphus Lotus. בערבית: רוביד. הפרי: דום לפי הסברה שיזף השיח הוא הכינר בימי קדם.

ב. כנרת – ימו של רבון העולמים    🔗

האגדה מספרת על רבון העולמים, שאמר: "שבעה ימים בראתי ומכולם לא בחרתי אלא ים כנרת'…

הקדמונים מספרים: ‘שבע ארצות ברא הקדוש־ברוך־הוא, ומכולם לא בחר אלא ארץ־ישראל, שנאמר: ‘תמיד עיני ה’ אלהיך בה’.

‘שבעה ימים ברא הקדוש־ברוך־הוא ומכולן לא בחר אלא ים כנרת והנחילו לשבט נפתלי’!

(814)

ג. כיצד נוצרה הכנרת    🔗

בטרם נוצר העולם רחף במרום ים קטן – הכנרת.

ויהי היום ויעבור רבון־העולמים על פני הים הזה וירא והנה העוף הגדול ‘שטנאל’ צף במימיו התכולים.

הכנרת מוקפת בהרי הגליל

משמאל, הרי הגולן. מימינם ועל פניהם בולט החרמון עם פסגתו המושלגת.

וישאל אותו רבון־העולמים: מי אתה?

– אני אלוה! – השיב בגאווה.

– אתה אל האלים ואדון האדונים'…

ויאמר רבון־העולמים לשטנאל: שקע במים והוצא אדמה וחלמיש! ויעש כן. ויפזר רבון־העולמים את האדמה סביב הכנרת ותווצר היבשה.

ויקח את החלמיש ויכה עליו בכוח ויצאו ממנו גצים רבים. מהם נולדו המלאכים – משרתי העליון.

ראה שטנאל את גדולתו של רבון־העולמים ויאמר לחקות את מעשיו… ויכעס עליו רבון־העולמים ויסר משמו את הסיום ‘אל’, ויקרא לו ‘שטן’ והוא מקור כל הרע בעולם.

(815)

ד. מקודש הקודשים אל ים כנרת    🔗

הנביא זכריה מתאר את ירושלים הקדושה באחרית הימים ואומר: ‘והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים’…

האגדה מספרת על המים הללו: ‘הולכין… ולימה של טבריא… כדי לרפאות מימיו’… ימה של טבריא הוא שמה התלמודי של הכנרת.

יחזקאל הנביא מתאר את המים, שיזרמו מירושלים: ‘המים האלה יוצאים… וירדו אל הערבה’, האגדה מוסיפה ‘זה ים של טבריה’.

(816)

ה. ארון השכינה בתהומות הכנרת    🔗

אגדה ערבית מימי־הביניים מספרת על ארון הברית, בלשונה ארון השכינה, הטמון במעמקי הכנרת, בתוך קרקעה. המוסלמים סיפרו שבמקום זה טמון גם קברו של שלמה המלך. אחרים מוסיפים את קברו של אביו דוד המלך.

באחרית הימים יופיע המשיח, שניתן לו במסורת הערבית התואר אלמהדי, היינו המודרך, כי הקדוש־ברוך־הוא בעצמו ובכבודו ידריכו. אלמהדי יגלה את ארון השכינה ועשה יעשה את ירושלים לבירת עולם, ובבית־המקדש שיבנה בה מחדש יציב את הארון הזה.

(817)

ו. מה טעמו של הלויתן בגן עדן?    🔗

בכנרת חיים מינים רבים של דגים. מהם טעימים מאד. מסופר שטעמו של אותו לויתן המוכן לצדיקים בגן עדן, הוא בטעם הדג בים כנרת, או ים טבריא בלשון הקדמונים.

האגדה מספרת שלעתיד לבוא הקדוש־ברוך־הוא ‘נוטל עורו של לויתן ועושה סוכה לצדיקים… ואומר כל מי שעשה מצוות רגילות, יבוא ויאכל מראשו. וטעמו כטעם הראש של הדג שבים טבריא’…

(818)

ז. למי הזכות על הדייג בכנרת?    🔗

הכנרת היתה בתחום ירושתו של שבט נפתלי. בניו התנחלו סביב חופיו. על דברי הברכה של משה רבנו: ‘נפתלי שבע רצון, ומלא ברכת ה’ ים ודרום ירשה', דרשו רבותינו:

'שבע רצון’ – בימים, בדגים ובספינות.

'ים’ – זה ימה של סומכי (ים חולה).

‘ודרום’ – זה (ימה) של טבריה’.

הקדמונים היו צדים דגים בים כנרת בכלים שונים: מקל ארוך שאליו קשור חוט ובקצהו חכה ועליה תולעת, בעל החכה מתישב בחוף ומחכה עד שהדג נתפס, ומעלהו מהמים; במיני רשתות: רשת רגילה או חרם, מכמורת וקליעה או קלע שהיתה גדולה וארוכה ומפריעה לפעמים לתנועת הספינות ומעמידה אותן, כי הספינה היתה עלולה להסתבך בקלע ובחבליו. רבותינו אמרו: 'אין אדם פורס חרמו, ומעמיד ספינתו בתוך של חברו. אבל צדין בחכין ובמכמרות… בלבד שלא יפרוס את הקלע ויעמיד את הספינה. אין השבטים צדין דגים מימה של טבריא, מפני שהיא חלקו של נפתלי, ולא עוד אלא שניתן לו מלא חבל לדרומה של ים, שנאמר: ים ודרום ירשה.

'ים’ – זה ימה של סומכי (ים חולה).

'דרום’ – זה ימה של טבריא.

'ירשה’ – זה הים הגדול.

חכמינו מזכירים, שיהושע בן נון התנה תנאים שונים עם השבטים בימי חלוקת הארץ ואחד מהם – מותר לכל אדם לדוג בים טבריה ‘ומתכוין בימה של טבריא, ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה… בראשונה התנו שבטים זה עם זה, שלא יפרוס קליעה ויעמיד את הספינה, אבל צד הוא ברשתות ובמכמרות’.

תנו רבנן: ‘ימה של טבריא בחלקו של נפתלי היה. ולא עוד אלא שנטל מלא חבל חרם בדחיה’…

ברשותו של נפתלי היה לא רק הים אלא גם רצועה צרה, מלוא חבל חרם, לאורך חופה הדרומי של הכנרת, לצרכי דייגיו, שיכלו לסחוב את רשתותיהם וחרמיהם מהים אל היבשה באין מפריע.

גם הרמב"ם עוסק בענין זה, ומספר על ‘עשרה תנאים שהתנה יהושע ובית דינו בשעה שחלק את הארץ… – וכן התנה שיהיה כל אדם מותר לצוד דגים מים טבריה והוא שצד בחכה בלבד. אבל לא יפרוש קלע ויעמיד ספינה שם, אלא בני השבט שהגיע אותו הים בחלקם’.

(819)

ח. מי הירדן ומי הכנרת    🔗

הירדן נשפך אל הכנרת מצדה הצפוני. כיון שמימיו באים ויורדים במורת תלול, ניכרים מרחוק זרמי הירדן בכנרת. הקדמונים האמינו כי מי הירדן הזורמים ביום ובלילה אינם מתערבים במי הכנרת.

בשיחה של חכמים אמר רבי יונה, שהיה ראש ישיבה בטבריה: ירדן עובר בכנרת, ימא דטבריא, ולא מתערב בה, מעשה נסים יש בדבר!

המשורר נפתלי אימבר, מחבר ‘התקוה’, מדמה את הירדן לעם ישראל הנודד בין העמים ובארצות שונות ואינו מתערב בהם, כמו הירדן העובר בכנרת ומימיהם אינם מתערבים זה בזה:

מִיָּם כִּנֶרֶת בְּשָׁאוֹן | כִּדְמוּת עַמִּי הַנּוֹדֵד

הַיַרְדֵּן יֵצֵא בְגַפּוֹ, | בֵּין לְאֻמִּים יִתְיַשָּׁב,

מֵימָיו לֹא יִתְעָרְבוּ, | וּבְגָאוֹן וּבְכָל זֹאת בּוֹדֵד,

יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ, | בַּגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

(820)

ט. הכנרת, הירדן וים חולה    🔗

הירדן זורם מרגלי הר החרמון, עובר בעמק החולה ונכנס לים חולה, ויוצא מהם ויורד באפיק צר עטור הרים אל הכנרת.

כל המשוטט במרומי הרי הגליל העליון, בסביבות ראש־פנה וצפת, רואה את ים כנרת, וצפונה לו את אחותו הקטנה – ים חולה. ביום בהיר אפשר לראות מרחוק את מי הירדן היוצאים מים חולה, זורמים בחביוני ההרים ונכנסים אל הכנרת. ים חולה וים כנרת דומים ללב האדם, והירדן מקשר את שניהם.

מי הירדן זורמים בתוך מי הכנרת

קטע ממפת הגליל משנת 1650, מאת האנגלי תומאס פוּלר.

אמר המשורר:

(821)

מראה על פני צפונה של הארץ

ים כנרת, ים חולה, הירדן, הגליל, הגולן, החרמון והלבנון.

1) ים חולה; 2) הירדן העליון; 3) ים כנרת.

י. הירדן, הכנרת וים המלח    🔗

ביום אחד ברא הקדוש־ברוך־הוא את שלושתם: הירדן – מצפון, הכנרת – בתווך, ים המלח – בדרום הארץ.

הירדן כולו סגור כמערה זרוע סלעים ומימיו הזכים מפכים סביבה, לרגלי הר החרמון הרם המשקיף על ארץ רבה.

הכנרת עולה עטורה הרים: רוכסי הגליל והגולן, המעוגלים והפורים, על פניה התכולים הרוטטים בגליה החמודים, נסוכים חן ויופי. מימיה מתוקים וטעימים. בהם מפזזים דגים למיניהם השופעים חיים רבים, בין חופיה הנהדרים מזג אויר צח, נעים ומחיה נפשות…

וים המלח בדרום גם הוא מוקף הרים: רוכסי מדבר יהודה ומואב, הגזורים והחשופים. מימיו מלוחים ומרים, אין כל דג בהם ולא נפש חיה, חופיו השוממים זרועים מוות, ומזג אוירם חם, מעיק ומחניק…

ופעם בחשכת הליל התעוררה תשוקתו העזה של הירדן אל הכנרת היפיפיה. ויפרוץ בגבורה מתוך מערתו ויזנק באומץ, ויחתור לו נתיב בין צוקים וסלעים, ויגיע שמח ועליז אל הכנרת הנאה, וישפוך בכוח עלומים את מימיו במימיה המתוקים, ויתערב בהם ויתעלס עמה באהבים…

כאשר ראה רבון־העולמים את הירדן בחיק הכנרת בחירתו, התעוררה בו קנאתו ויכעס על הירדן מאד, כי פרץ לו נתיב עלי אדמתו, בלי רשותו.

ויקרא אל ההרים סביב, ויצוו עליהם לפתוח בקעה ביניהם. וישטפו מתוך הכנרת, מי הירדן. ויזרמו שיכורים ומסוחררים, בפיתולים ועיקולים רבים, וירדו מימיו אל ים המוות, אל ים המלח, ויתערבו בו מימיו ויהפכו מלוחים ומרים, בלי כל חיים בהם… כך בא קצו של הירדן הפוחז…

(822)

יא. בארה של מרים בכנרת    🔗

‘בעשרה כו (בניסן) מתה מרים הנביאה ונסתלקה הבאר’.

בתורה מסופר: ‘וירב העם עם משה ויאמרו: תנה לנו מים ונשתה… ויצמא שם העם למים, וילן העם על משה, ויאמר: למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא? ויצעק משה אל ה’, לאמר: מה אעשה לעם הזה, עוד מעט וסקלוני. ויאמר ה' אל משה: עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך… הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם. ויעש כן משה לעיני זקני ישראל'. 'אז ישיר ישראל את השירה הזאת:

עלי באר ענו לה! באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם'…

האגדה קוראת לבאר שלוותה את ישראל בנדודיו במדבר על שמה של מרים אחותו של משה רבנו. ‘כל זמן שהיתה מרים קימת, היתה באר מספקת את ישראל, משמתה… ולא היו מים לעדה’.

‘הבאר שהיתה עם ישראל במדבר, דומה לסלע מלא כברה מפכפכת ועולה… עולה להרים ויורדת עמהן לגיאיות. במקום שישראל שרויים, היא שורה כנגדן, כנגד פתחו של אוהל־מועד. נשיאי ישראל סובבין אותה במקלותיהם ואומרים עליה את השירה… המים מבעבעין ועולין כעמוד למעלה. וכל אחד ואחד מושך במקלו איש לשבטו ואיש למשפחתו’…

בארה של מרים

באמצע מצוירת הבאר ומתוכה זרם מים וסביבה כתוב: ‘היא צורת הבאר של מרים והיא בתוך ים של טבריה. ונראה בבוקר קודם זריחת השמש’.

ציור משנת תרי"ט (1859)

הציור מובא על גליון המציג את המקומות הקדושים בארץ, מאת הרב חיים אבולעפיה.

המסורת מספרת: בבוא שבטי ישראל אל הארץ, שקעה בארה של מרים בתוך ים כנרת (טבריה). בסביבתה הראו בימי־הביניים את קברה ועולי־רגל יהודים נהגו להשתטח עליו.

על דברי התורה: 'ונשקפה על פני הישימון’ – אומרת האגדה: 'זה לענין באר שבאה עמהם (עם שבטי ישראל) עד שנגנזה לתוך ימה של טבריא.

והעומד על פני הישימון רואה בתוך הים כמלוא פי תנור, והיא הבאר הנשקפה על פני הישימון'.

בנוסח אחר כתוב: ‘כל מי שעולה להר מבוא (?), ורואה כמין כברה בימא של טבריה, זו היא בארה של מרים’.

(823)

יב. סגולותיה של באר מרים בכנרת    🔗

למי בארה של מרים השקועה בכנרת יחסו סגולות רבות.

רבותינו מספרים: 'מעשה במוכה שחין אחד שירד לטבול ב(ים) טבריא. נזדמנה לו השעה ופגע בבאר מים, נתרחץ ונתרפא.

והיכן היא בארה של מרים? –…שכל מי שהוא עולה על ראש הר ישימון ורואה כמין כברה קטנה בים טבריא – זו היא בארה של מרים'.

גם המקובלים יחסו חשיבות מיוחדת למי בארה של מרים. רבי חיים ויטאל, תלמידו הותיק של האר"י הקדוש, ראש מקובלי צפת, מספר במאה השש־עשרה: ‘כשבאתי אני הצעיר חיים אצל מורי, זכרון צדיק לברכה, ללמוד ממנו חכמה זאת (הקבלה), הוליכני עמו לטבריה בתוך הים בספינה קטנה… ואמר לי: עכשיו תוכל להשיג בזאת הקבלה, כי שתית מבאר של מרים הנביאה’…

(824)

יג. בארה של מרים נודדת בגולה    🔗

רבי יצחק אייזיק טויב, שנפטר בשנת תקפ"א (1821), היה רב מפורסם בעיירה קאלוב בהונגריה. הוא היה מראשי החסידים בה ומיוצריה של הנגינה החסידית.

אגדה חסידית מספרת על רבי יצחק, שזכה לטבול בבארה של מרים שהתגלתה אליו בקרבת עיירתו בהונגריה. וזה לשונה: 'פעם אחת, קודם ‘כל נדרי’, לעת ערב, כשכל העם היו עומדים בטליתים וקיטלען (חלוק לבן) ואומרים תפילות חיי אדם בבכיה גדולה, קרא לרבי יעקב פיש ואמר לו (תרגום מיידיש): רבי יעקב! רתום את סוסיך ואסע לטייל!

והתפלא רבי יעקב. ועם כל זה לא אמר לו מאומה ביודעו אותו היטב. ושלח תיכף לביתו והביאו העגלה הרתומה ונסעו שניהם יחד מחוץ לעיר, אל שדותיו של רבי יעקב. והיה שם מעט מים ופשט הרה"ק (הרב הקדוש) מקאלוב את בגדיו במהירות גדולה ברגע אחד וטבל את עצמו הרבה פעמים.

ור' יעקב עמד ולא ידע מה לעשות. ובין כך ובין כך לבש (הרב הקדוש) את בגדיו ונסע תיכף לביהכ"נ שלו ועמד להתפלל לפני העמוד.

ולרבי יעקב היתה פליאה גדולה ביודעו שמעולם לא היו מים שם באותו מקום בשדות שלו…

במוצאי יום כפורים הלך ונסע לשדות שלו ולא היו עוד מים. והלך תיכף אל הקודש פנימה ושאל הרה"ק (הרב הקדוש) באמרו: רבינו! מעולם איני שואל אתכם על ענינים שלכם, רק עתה אני מבקשכם להגיד לי הענין מהמים.

והשיב לו (תרגום מאידיש): לרבי יעקב לא היה שכל להטבל גם הוא. בארה של מרים עברה אז – וטבלתי'.

(825)

יד. סלע הנמלים – על שום מה?    🔗

בקרבת חוף הכנרת התכולה, בין טבריה ומגדל, מזדקף מתוך המים סלע בודד. בימות הגשמים עם גאות המים, הסלע בולט פחות ובימות הקיץ, עם שפל המים, הוא בולט היטב, ומראהו כשן כהה. היא כנראה ‘שן של טבריה’, הנזכרת באגדה העברית. על דברי התורה: 'ויקח יעקב אבן וירימה מצבה’ – אמר רבי ירמיה מתושבי טבריה, על המצבה הזאת ‘כשן הזה של טבריא היתה’.

הערבים קוראים לסלע הזה בשם סלע הנמלים. על שום מה זכה בשם זה?

האגדה מספרת, שבימי־קדם היה חוף הכנרת במקום הזה רחב יותר מאשר בימינו והסלע הזה היה כולו מוקף אדמה בין קני סוף רמים. עליו היה קן נמלים חרוצות ומאושרות. פעם התחוללה סערה חזקה בכנרת וגליה סחפו את החוף וגרפו את האדמה סביב הסלע והמים הקיפוהו ונתהוה כמין אי קטן.

הנמלים המסכנות אשר נשארו על הסלע התרוצצו ולא מצאו להן מפלט. גם מזון לא היה להן ונפשן כלתה אל האדמה הרומזת להן מקרוב. הן ערכו תפילה לאדון היצורים שיעלה את זכרונן לפניו, ויעביר אותן אל אם האדמה.

שמעו קני הסוף שגדלו על החוף את תפילת הנמלים, נתעוררו רחמיהם וגמרו אומר להציל ממצוקה את הנמלים שכנותיהן.

מה עשו הקנים? – הגבוהים כופפו את ראשיהם אשר הגיעו עד הסלע והנמלים עברו על פני גשר הקנים אל האדמה בשמחה רבה.

מאז קראו הערבים לסלע: חג’ר א־נמל – סלע הנמלים, עד היום הזה.

(826)

סלע־הנמלים בים־כנרת

סמוך אל חופו הגלילי

טו. חמש ככרות הלחם    🔗

בגליל התחתון, סמוך לדרך בין נצרת וטבריה מתרומם הר שפסגתו דומה לשתי קרנים ומכאן שמו קרני חיטין, כשם כפר שהיה בנוי לרגליו, סמוך לכפר־חטים של ימינו. ההר בולט על פני הסביבה ומפסגתו תצפית נהדרת על פני הכנרת וחופיה.

בדורות קודמים האמינו עולי־רגל נוצרים שעל הר קרני־חיטין בא ישו ותלמידיו ואליהם נהרו המונים לשמוע את תורתו. בברית־החדשה מסופר: ‘ויצא וירא המון עם רב ורחמיו נכמרו עליהם… ויען ויאמר אליהם (אל תלמידיו): תנו להם אתם לאכול… כמה ככרות לחם לכם לכו וראו, ויראו ויאמרו: חמשה לחם… ויברך ויפרס את הלחם ויתן לתלמידיו לשום לפניהם… ויאכלו כולם וישבעו וישאו שנים־עשר סלים מלאים מן הלחמים הנותרים’…

בשיפולי קרני־חיטין הראו בדורות קודמים קבוצה של סלעי בזלת שחורים, הערבים קראו להם: חמסה חוּבּזאת – חמשה לחמים, לזכר המופת של ישו. תייר צרפתי שראה אותם ב־1838 השאיר מהם ציור.

(827)

הסלעים המכונים בערבית 'חמסה חובזאת’ –

חמש ככרות לחם

טז. הדלי של מרים, אחות משה רבנו    🔗

תלמידו של הרמב"ן, שבא אל הארץ בשנת 1272 בקירוב, מספר על סיורו בסביבות טבריה. ‘הלכנו לכפר־חטים. שם (קבר) יתרו חותן משה ועליו בנין נאה… וקרוב משם יש מעיין, שהמים יורדין שם מבראש ההר בנקיקי סלע גדול, ואין רואים המקום. וקול המים נשמע, כאילו יורדים בכלי נחושת. אומרים כי הוא דלי של מרים. ולא יתכן, כי מרים לא נכנסה בחייה בארץ־ישראל’.

אולי הוא המעיין הנובע בימינו על־יד קבר א־נבּי (הנביא) שוּעייבּ והוא שמו הערבי של יתרו חותן משה רבנו. ראש ההר הנזכר הוא הר קרני חיטין, הבולט יפה על פני סביבתו.

אגדה קדומה מראה את בארה של מרים בתוך הכנרת הקרובה, ואת קברה לא רחוק מחופה, במעלה ההר, שעליו מתפתלת הדרך אל כפר־חטים הנזכר.

(828)

מראה הירדן ושפכו בכנרת

המראה מהרי הגליל אל מול הרי הגולן, בעבר־הירדן.

 

66. על חופי הכנרת    🔗

א. הברכה על הגשם במגדל    🔗

על חוף הכנרת, בקרבת טבריה, שכנה העיירה מגדל (מגדלא), בקרבת המושבה מגדל בימינו, בירכתי הגליל התחתון וצופה אל פני ים כנרת.

מסופר על רבי יוסי בר יעקב, שהלך לבקר את רבי יודן שהיה גר במגדל. בבואו אל מגדל ירד גשם, והוא שמע את קולו של רבי יודן האומר: 'אלף אלפי ורבוא רבבות חייבים להודות לשמך, מלכנו, על כל טיפה שאתה מוריד לנו, שאתה גומל טובה לחייבים!".

להבדילה ממקומות אחרים בשם מגדל קראו לה בשמה המלא: מגדל־נוניא, היינו מגדל הדגים.

(829)

הכפר הערבי מג’דל שהיה בתחום הקדומה

תמונה משנת 1880 בקירוב

ב. משפחת הכוהנים במגדל־נוניא    🔗

בירושלים היתה משפחת כוהנים בשם יחזקאל, שבניה שרתו בבית־המקדש. כותב דברי־הימים מספר עליה ומזכיר את תורה בעבודת־הקודש: ‘ויצא הגורל…ליחזקאל העשרים’. אחרי חורבן בית־המקדש נדדו משפחות הכוהנים אל הגליל. משפחת יחזקאל התישבה במגדל־נוניא. הפייטן אליעזר הקליר דורש על השמות יחזקאל ומגדל־נוניא: ‘על־ידי שהיו חזקים בעבודת האלילים, גדלה עליהם אונאה (מעשה רמאות) מן ה’.

הפייטן מתאר את טלטולי משפחת הכוהנים, כמו האניה בסערה, אחרי שיצאו מהר הבית. בו היה מקום בשם חנות או החנויות, ובדברי הפייטן חנויה, הנזכרת גם בנדודי השכינה מקודש־הקדשים, אחרי חורבנה⁶⁰:

הפייטן פינחס שָׁר על משמר יחזקאל:

אָנָּא רְחוֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ בְיִשְׂרָאֵל רָם אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

רַחֲמֵנוּ וְיָבוֹא לְצִיוֹן גּוֹאֵל

רְעֵה עַמְּךָ בְּשִׁבְיָךְ וְיִגָּאֵל

רִיצַת יְקוּתִאֵל וּשְׁמוּאֵל

חַזֵּק אַחֵינוּ רַבָּתִי בְּשׁוֹבְבָךְ מִשְׁמַר יְחֵזְקֵאל

הפייטן אליעזר הקליר קורא בפיוטו:

אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶלֶּת הַשָּרוֹן

וְדָמָם רוֹן מִפִּי נוֹשְׂאֵי אֲרוֹן…

רְאֵה כִּי הֻסְעַרְתִּי כָּאֳנִיָה

בְתַאֲנִיָה וֲאֲנִיָה

וַעֲדָתִי כַּצֹאן לַטֶּבַח מְנוּיָה

וְנָעָה מֵחֲנוּיָה מִגְדַל־נוּנְיָא (נוניה)

(830)

ג. ממגדל־צובעים אל ירושלים    🔗

מסופר על יהודי, בשם נקיי, שהיה גר במגדל־צובעים והיה שמש בבית־הכנסת. בכל ערב שבת היה מכין את הנרות בבית הכנסת בעירו והיה עולה אל ירושלים, להתפלל בבית־המקדש וחוזר אל מגדל עירו ומדליק את הנרות…

יש אומרים שהיה סופר, מלמד תינוקות, ובכל ערב שבת היה גומר את שיעורו, עולה אל בית־המקדש להתפלל, חוזר ושובת בביתו במגדל־צובעים.

(831)

ד. התעשיה במגדל־צובעים הקדומה    🔗

במגדל־צובעים, בשמה הארמי מגדל צבעייא (צבעייה), היתה תעשיה גדולה של מין לבוש: פילינין – מין אדרת עליונה דומה לאדרת פרשים רומאים.

רבותינו מספרים: ‘ש’(לוש) מאות חנויות של מוכרי פילינין היו במגדלא צבעייא'; כן מסופר: ג' (שלוש) מאות חנויות של מוכרי טהרות היו במגדלא דצבעייא'.

(832)

ה. עצי שטים במגדל־צובעים

בסביבת מגדל־צובעים (צבעייא) גדלו עצי שטים והתושבים נהגו בהם יחס מיוחד, כי מעצי השטים הכינו את ארון־הברית בימי־קדם.

רבותינו מספרים: 'עצי שיטים היו במגדל־צובעים.

באו ושאלו לרבי חנינה, חברם של חכמים, מהו לעשות בהם מלאכה.

אמר להם: מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור – אל תשנו מנהג אבותיכם, נוחי נפש'.

(833)

ו. בקעת ארבל הקדומה    🔗

בקעת ארבל משתרעת בקרבת חופי הכנרת, בסביבות טבריה, בתוך הרי הגליל התחתון. בה נמצאים הישובים העברים מצפה, כפר־חיטים, ארבאל או ארבל וכו'. בימי קדם היו בבקעת ארבאל ישובים עברים והחשוב בהם היה ארבל שעל שמה נקראה הבקעה הזאת. בימינו נמצא בחורבותיה בית־כנסת קדום.

בקעת ארבל היתה פוריה. בה השתרעו גם שדות תבואה ופשתן. בארבאל היתה תעשית בגדים מהפשתן הזה, הלא הם כלי ארבאל הנזכרים בספרות הקדומה.

רבותינו מספרים, שסאה אחת של חטה שהיתה נזרעת בבקעת ארבל היתה מוציאה חמש סאים: ‘סאה – סולת, סאה – קמח, סאה – קיבר (קמח פשוט), סאה – מורסן (סובין) וסאה – גנונים (קליפות החטים)’.

בקעת ארבל בלב הגליל התחתון

מרחוק נראה קצהו של ים־כנרת ובקעת הירדן

אחרי החורבן דולדלה אדמת בקעת ארבל וסאה אחת חטה שזרעו בה, לא היתה מוציאה אפילו סאה אחת.

הקדמונים מספרים: ‘מעשה היה באדם אחד שהיה עומד וחורש בבקעת ארבל, והעמיק מחרשתו ויצא עפר בוער ושרף את הזרע’.

(834)

ז. משפחות הכוהנים בארבל    🔗

בירושלים היתה משפחת הכוהנים ישוע, שבניה שרתו בבית־המקדש. כותב דברי־הימים מספר עליה ועל תורה בעבודת הקודש: ‘ויצא הגורל…לישוע התשעי’. אחרי חורבן המקדש נדדו משפחות הכוהנים אל הגליל, ומשפחת ישוע התישבה בארבאל או ארבל, ונקראו מאז גם כוהני ארבל.

הפייטן אליעזר הקליר שר על הכוהנים מבית ישוע, אשר טמאה את הארץ, נגד צוו התורה: ‘ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה’. הפייטן מזכיר את רב החובל אשר בא אל יונה הנביא בברחו מפני האלוהים: ‘ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו: מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך’… כן מזכיר הפייטן את דברי נחום הנביא המתאר את ה': ‘בסופה ובשערה דרכו וענן אבק רגליו’. הפייטן מביע את צערו שאחרי חורבן המקדש אין כהן מכורבל בבגדו בעבודת הקודש. על דוד מסופר: ‘כאשר העלה את ארון הברית אל ירושלים ודויד מכורבל במעיל בוץ’… המשורר פינחס מבקש להחזיר את הכוהנים אל ירושלים, והוא מכנה אותה בתואר: איוה, על יסוד דברי המשורר בתהלים: ‘כי בחר ה’ בציון אוה למושב לו'…

וכה דברי אליעזר הקליר בפיוטו:

אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶלֶּת הַשָּרוֹן

וְדָמָם רוֹן מִפִּי נוֹשְׂאֵי אָרוֹן…

טֻמְאָתָהּ הֶחֱנִיפָה תֵבֵל

וְנַעֲלָה רַב הַחוֹבֵל

וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו כְּאָבֵל

וְאֵין מִתְכַּרְבֵּל בְּכֹהַנֵי אַרְבֵּל

הפייטן פינחס שר על משמר ישוע:

אָנָּא טְהוֹר עֵינַיִם לָךְ אֲשַׁוֵעַ

טָעִינוּ בְּאַרְצֵנוּ וְעַל חוּר נִשְׁתַעֲשַׁעַ

טוּבָךְ אֶחֱזֶה וּבָךְ אִוָשֵׁעַ

טַהֲרֵנוּ וּמִטֻמְאוֹתֵינוּ אוֹתָנוּ תוֹשִיעַ

טֶבַח שִׁית בְּצָרֵינוּ כְּבִימֵי יְהוֹשֻעַ.

טַע בְּאִוּוּיָךְ מִשְׁמַר יֵשׁוּעַ.

(835)

ח. גאולת ישראל דומה להופעת אילת־השחר    🔗

בקעת ארבאל משתרעת בגליל התחתון ומשקיפה יפה על פני סביבה רחבת־ידים; על פני הכנרת והרי הגולן המתנשאים מזרחה. מבקעת ארבאל מראה נהדר על זריחת השמש המופיעה מאחורי הרי הגולן. לפני זריחת השמש אתה רואה מתוך אפלולית החשכה גם את הופעת כוכב הבוקר – אילת־השחר.

מסופר על רבי חייא: רבא ורבי שמעון בן חלפתא, שהיו מהלכים בבקעת ארבאל (ארבל) וראו לפניהם את אילת־השחר אשר אורה עלה ובקע בחשכת הליל.

אמר רבי חייא רבא לחברו: ‘כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא (הגאולה) הולכת, היא רבה והולכת’.

(836)

ט. משיח ישראל יופיע בבקעת ארבאל    🔗

‘אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו – צפה לרגליו של משיח’

מעשה באדם אחד שהיה חורש בשדהו בבקעת ארבאל. פתאום געה שורו. עבר ערבי ששמע את קול השור ואמר: יהודי! יהודי! התר שורך והתר מחרשתך, כי בית המקדש חרב!

אחרי זמן מה געה השור שנית. אמר אותו ערבי: יהודי! יהודי! קשור שורך וקשור מחרשתך, כי מלך המשיח נולד!

אמר לו: מה שמו? – ענה: מנחם.

בספר זרובבל מסופר: ‘מנחם בן עמיאל יבוא פתאום, בחודש ניסן, ויעמד על בקעת ארבאל. ויצאו אליו כל חכמי ישראל. ולהם יאמר בן עמיאל: אני הוא משיח אשר שלחני ה’ לבשרכם ולהצילכם מידי צורריכם. ויביטו בו חכמים ויבזוהו… ויבער בו חמתו וילבש בגדי נקם תלבושת: ויבוא בשערי ירושלים ועמו אליהו…

וירד השם יתברך בהר הזיתים וההר יבקע מגערתו… וכל ישראל יראו את ה' בשוב ציון עין בעין'…

אמר הפייטן אלעזר הקליר מקרית־ספר:

בַּיָמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא /|/ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן,

אָמְנָם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ | מְנַחֵם בֶּן עַמִּיאֵל פִּתְאֹם יָבוֹא,

בְּבִקְעַת אַרְבֵּאל יִצְמַח טוּבוֹ | וּבִגְדֵי נָקָם יִלְבַּשׁ בַּחֵטוּבוֹ⁶¹.

(837)

י. גינוסר – על שום מה?    🔗

‘איזה הוא עמק שבגליל? – כגון גינוסר וחברותיה’

בחופה המערבי של הכנרת משתרעת בקעת גינוסר המוקפת בהרי הגליל. בה נמצאות קבוצת גינוסר והמושבה מגדל, בצדי הכביש טבריה – ראש־פנה, העובר לכל אורכה.

על שום מה קראו לה גינוסר? – מלשון ‘גני שרים’, כי בה היו לשרים גנים רעננים: ‘ולמה הוא קורא אותה גינוסר? – רבנן אמרי: גני שרים’.

(838)

יא. בקעת גינוסר בנחלתו של נפתלי    🔗

‘כנרת – זו גינוסר’

בחלוקת הארץ לשבטים נפלה בקעת גינוסר בנחלתו של שבט נפתלי שקיבל את כל הגליל המזרחי. רבותינו מספרים: 'ולא נתחלקה (ארץ־ישראל לשבטים) אלא באורים ותומים…

הא כיצד? – אלעזר (הכהן הגדול) מלובש אורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו. וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחים לפניו. והיה מכוין ברוח הקודש… ואומר: נפתלי עולה, ותחום גינוסר עולה עמו.

טרף בקלפי של שבטים – ועלה בידו נפתלי.

טרף בקלפי של תחומין – ועלה בידו תחום גינוסר'…

(839)

בקעת גינוסר, ים־כנרת והרי הגליל התחתון

יב. גינוסר ממהרת להבשיל פירותיה    🔗

בקעת גינוסר נמצא כמאתים מטרים מתחת לפני הים התיכון, ולפיכך מזג אווירה חם ברוב ימות החורף, ופירותיה מקדימים להבשיל לפני כל מקום אחר בגליל.

בברכתו של יעקב אבינו לבניו אמר: ‘נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר’.

האגדה אומרת: 'נפתלי אילה שלוחה’ – זו בקעת גינוסר, שהיא ממהרת (להבשיל) את פירותיה כאיל(ה) (הממהרת לרוץ).

‘הנותן אמרי שפר’ – שארצו (של נפתלי) מתברכת והם מבכרין מפירותיה למלכים ומשפרין דבריהם ואם היה בלבן עליהן, היו מתרצין להן’.

דרוש אחר אומר: 'נפתלי אילה שלוחה’ – מדבר בארצו שכולה בית־שלחין, היינו שדות השקאה ממי המעינות הרבים הנובעים בה.

רש"י אומר: ‘נפתלי אילה שלוחה’ – זו בקעת גינוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ’.

כן דרשו: ‘נפתלי אילה שלוחה’ – שמבכרת פירותיה והן שמנים וקלים לאכילה כבשר האיל(ה)’.

דרוש אחר: 'נפתלי אילה שלוחה’ – זו בקעת גינוסר המבכרת פירותיה וממהרת (להבשילם) כאילה.

‘הנותן אמרי שפר’ – שמכבדין מפירותיהם למלכים’…

(840)

יג. נפתלי שבע רצון בנחלתו    🔗

רבותינו מספרים, שאבנו של נפתלי שהיתה נתונה באורים ותומים שניתנו על לבו של הכהן הגדול היתה ממין האחלמה⁶²: ‘וצבע מפה שלו דומה ליין צלול… ומצויירת עליו אילה על שם אילה שלוחה’…

משה רבנו ברך את נפתלי ואמר לו: ‘נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה’, ים ודרום ירשה'.

הקדמונים דרשו: 'נפתלי שבע רצון’ – בימים, בדגים ובספינות.

'ומלא ברכת ה’ – זו בקעת גינוסר, שהיא בתוך חלקו של נפתלי.

דבר אחר: זה בית־המדרש הגדול של טבריה, שהוא מלא ברכה, שהוא בתוך חלקו של נפתלי.

‘ים ודרום ירשה’: 'ים’ – זה ימה של סומכי⁶³ ‘ודרום’ – זה (ימה) של טבריה’…

(841)

יד. מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים    🔗

רבותינו מספרים: ‘מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים? שלא יהיו עולי־רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים – דיינו. נמצאת עליה שלא לשמה’.

שהרי היו עולים לירושלים לשם הנאת אכילה ולא לשם מצות עליה.

(842)

טו. עין כחל – מקום גניזת אוצרות המקדש    🔗

בגבולות בקעת גינוסר, בהרי הגליל הגובלים בה, נובע מעין בגיא העמוד (ואדי אלעמוד) היורד מהרי צפת ודרך בקעת גינוסר נכנס אל ים כנרת. המעין נקרא בערבית עין כחל או כוחל. בשם כוחל קוראים הערבים לפוך שנשים ערביות צובעות בו את עיניהן ליופי. בימינו קוראים למעין – עין העמוד, כשם הנחל הנקרא על עמוד הסלע הניצב מעל גדתו הרמה.

האגדה מספרת שבעין כחל הטמינו היהודים כלים מבית־המקדש אחרי חורבנו. בשמם של חמשה צדיקים גדולים מסופר: ‘ואלו הן משקלי הכסף הגנוזים בעין כחל, על־ידי ברוך וצדקיהו: ככרי כסף – ק"כ (120) רבוא, ושל כסף טוב – ק"ס (160) רבוא, כלים של נחושת, סירים של נחושת טוב – מאתים רבוא, ושל ברזל – ק"י (110) רבוא… כרובים שאין להם משקל, כיורים של נחושת שאין להם משקל, מחבת של זהב טוב – ג’ אלפים, ושלחנות של זהב טוב מתחת עץ החיים העומד בגן הקודש – ע' (70), שהיו עליהם לחם־הפנים אין ערך לדמיהן, שקמים של זהב, שכל מיני מעדנים תלויים בהם והן של זהב מזוקק שזקק דוד מלך ישראל, כל אלו גנזם צדקיה… ואיש לא ידע באיזה מקום נגנזו… עד שיקום דוד בן דוד וימסרו בידו כל כסף וזהב ומרגליות שהטמינו, בשעה שיתקבצו גלויותיהם של ישראל מד' רוחות העולם ויעלו בגדולה… על ארץ־ישראל'.

(843)

טז. נפוליון חיפש אוצרות בעין כחל    🔗

רבי חיים הורביץ מספר, בקירוב בשנת תקצ"ה (1835), על עין־כחל הנמצא בצד השביל היורד מצפת אל טבריה. על יד עין כחל ‘נגד מזרח יש הר זקוף־וגבוה מאד. ולמעלה בראשו חצוב מעט, בעובי ההר, כדמות שער וסתום. ואומרים שבזה ההר נגנזו כלי בית־המקדש’.

האגדה מספרת, שהמצביא הצרפתי המפורסם נפוליון בונפרט ידע על האוצרות הטמונים בעין כחל. הוא בא אל הארץ בראש צבאותיו הצרפתים בשנת 1799, וכאשר שם מצור על עכו, יצאו פלוגות חייליו וכבשו את העיר צפת והגיעו עד גשר בנות יעקב הבנוי על הירדן העליון.

רבי משה ריישר מתושבי הארץ, מספר בקירוב בשנת תר"י (1850): ‘מלך צרפת, נאפולען (נפוליון) זה כחמישים שנה שהיה בארץ־ישראל, וגם ידע ע"י ספרי דברי־הימים ששם בהר עין כחול הכלים גנוזים. וחפר את ההר כמעט עד חציו. אך לריק היה יגיעו ולשוא היה עמלו. כי לא ידע שלא יוכלו להתגלות אליו ולא לאחר עד שיבוא משיח בן דוד צדקנו, בב"א (במהרה בימינו אמן)’.

יהודי שעבר בעין־כחל מספר בקירוב בשנת תרמ"ח (1888) על המעין הזה: ‘ישקו ממנו עדרי הנוסעים ברצוא ושוב. שם נראה חפירת חצי ההר, אשר חפר נאפאלען באניפרטע (נפוליון בונפרט) בדמיון כזב, למצוא את כלי המקדש הטמונים שם כנודע על־פי הקבלה… אבל חפר ויגע מאומה לא מצא’.

(844)

יז. איוב על חופי הכנרת    🔗

האגדה מספרת על איוב: ‘מעולי גולה היה, וישראל היה ומדרשו בטבריה’…

על חופי הכנרת, בצד הדרך אל כפר־נחום ישנה מערה קטנה הנקראת בערבית: מע’ארת אַיוּבּ – מערת איוב. מספרים שבה בילה איוב בצרעתו ובמעין הקרוב התרחץ והתרפא, ולפיכך הוא נקרא על שמו: חמאם אַיוּבּ – מרחץ איוב. הערבים מיחסים סגולות רבות למימיו ולפיכך הם באים להתרחץ בו. גם יהודים עוברי אורח היו סרים אל המעין הזה להתרחץ מתוך אמונה כי יתרפאו ממיחושים שונים בזכותו של איוב הצדיק.

מזרחה ממערת איוב, בעבר־הירדן, מתרוממים הרי הגולן. בהם הראו בימי־הביניים את קברו של איוב ושל אשתו.

(845)

יח. כפר־נחום על חוף הכנרת    🔗

‘וחוטא – אלו בני כפר־נחום’.

בחופה הצפוני של הכנרת שכן כפר־נחום, ישוב חשוב בחיי הגליל בימי קדם. אין ידוע מי היה נחום זה שעל שמו נקרא הכפר. בימי הביניים האמינו שזה היה נחום הנביא ויש המספרים על קברו הנמצא במקום הזה. כפר־נחום חרב ושרידיו נשארו עד ימינו. וגם חורבות בית־הכנסת, מעתיקות היהודים המענינות ביותר בארץ.

ישו הנוצרי בילה הרבה בכפר־נחום. בו הראה הרבה ממופתיו. אולם למרות מופתיו פנו תושביו עורף לתורתו, ולפיכך הוא קילל את כפרם וקרא אליו: ‘ואתה כפר־נחום שהתרוממת עד לשמים, עד שאול תרד, כי הגבורות שנעשו בתוכך, אילו בסדום נעשו, היתה עומדת על תלה עד היום הזה. אבל אני אומר לכם, שביום הדין יקל לאדמת סדום ממך’.

על שום שכפר־נחום התפרסם בברית החדשה בהמולה שהכניס ישו בין תושביו השונים וברעש הגדול שהקים בבואו אליו, לפיכך הפך השם ‘כפר־נחום’ לביטוי מיוחד בשפה הצרפתית המראה על בית המלא רעש והמולה, דברים מעורבבים ומגובבים יחדיו.

(846)

בית־הכנסת העתיק בכפר־נחום

יט. מאין זורם המעין של כפר־נחום?    🔗

יוסף בן מתתיהו (פלביוס) מספר, בקירוב בשנת 80 לסה"נ, על כפר־נחום ועל המעין הנובע בסביבתו ונקרא על שמו. לדבריו הוא ‘מקור נאמן וחזק ומביא ברכה לארץ… ויש חושבים את המקור הזה לאחד מעורקי יאור מצרים (נילוס), כי הוא מגדל מין דג, קוראקין, ונקרא כך כי הוא דומה לעורב (ביוונית: קוראס), הנמצא רק במי היאור השוטף בצד העיר אלכסנדריה’ במצרים.

הדג קוראקין הנזכר הוא הדג הנקרא בימינו בשם החדש: שפמנון על שום שפמו הארוך סביב פיו.

אמנם בסביבה הסמוכה לכפר־נחום אין כל מעין, הקרוב ביותר אליו הוא המעין בטבע’ה ונקרא עין טבע’ה. נובע בצד הדרך מטבריה אל כפר־נחום. המעין סגור בבריכה מלאכותית.

(847)

שפמנון

השם המדעי:;Clarias lazera השם האנגלי:;Catfish דג־החתול השם הערבי: ברבוט

כ. כפר־נחום וכורזים שכנתה    🔗

בחוף הכנרת שוכן כפר־נחום ובקרבתו כרזים (כרזין), בהרי הגליל העליון. אלה היו עיירות יהודיות חשובות בימי־קדם. עד היום נשארו בהן שרידים מעניינים של בתי־כנסת קדומים, מהמעניינים ביותר בארץ.

אל כפר־נחום וכרזים היה בא לפרקים ישו הנוצרי והטיף מוסר לתושביהן שפנו עורף לדבריו. ולפיכך קילל אותם ואת עריהן, כפי שמסופר בברית החדשה:

‘ואז החל לגול חרפה על הערים אשר נעשו בתוכן רוב נפלאותיו… אוי לך כרזים… ואת ‘כפר נחום’ אשר רוממת עד השמים, אל שאול תרדי! כי לו נעשו בסדום הנפלאות אשר נעשו בתוככי, היתה עומדת על תלה עד היום הזה. אבל אני אומר לכן, נקל יהיה יום המשפט לאדמת סדום מאשר לכן!’

תייר נוצרי שביקר בארץ בשנת 1137 מספר על כרזים ועל גורל בית הכנסת שהיה בה: 'פעם כאשר בא הנה ישו, בנו את בית־הכנסת. שאל אותם מה עושים? –

ענו: לא כלום!

אמר: אם לא כלום אתם עושים? – לא כלום יהיה לעולם…

ומדי רצות היהודים לבנותו, כל מה שעשו ביום נהרס בלילה'.

(848)

שרידים בבית־הכנסת העתיק בכורזים

כא. כורזים – בית־צידה – כפר־נחום    🔗

האנגלי מונדוויל מספר בשנת 1322 על: ‘כורזים בה יולד אויב־הנוצרי, כמו שמספרים האנשים… ואויב זה נתפרנס בבית־ציידחה והוא ימשול בכפר־נחום ולפיכך כתוב בברית החדשה: הוי לך כורזים, הוי לך בית־ציידה והוי לך כפר־נחום’!

בית־ציידה או ציידן היתה בחוף הכנרת בצד שפך הירדן אליה.

(849)

כב. מה הובא לקיסר מציידן?    🔗

ציידן או בית־ציידה היתה עיירה חשובה ששכנה על חופו הצפוני של הכנרת. שמה מעיד על תושביה שעסקו בציד דגים. חכם אחד מספר, בקירוב במאה השניה: ‘מעשה שהלכתי לציידן והביא לפני יותר משלוש מאות מיני דגים’. ציידן ידועה גם במין צפור שנקראה בשם פסיון, פסיוני או פוסיאן (רבים: פוסיאנין). הפסיון היה נאכל וטעמו היה משובח. מסופר שאבותינו מצאו במן במדבר גם טעם של הפסיון. רבותינו אומרים בדרך משל: ‘יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם’.

האגדה מספרת על אדריאנוס קיסר רומי, ישחקו עצמותיו, שאמר אל רבי יהושע בן חנינא הלא כתוב בתורה: ‘ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה’… ושאל ממנו שלושה דברים, ואחד מהם היה הפסיון.

רבי יהושע הביא לו ‘ופוסיאני מן ציידן ויש אומרים מן עכברין’.

עכברין או עכברה נמצאת בדרומה של צפת, בהרי הגליל העליון.

(850)

פסיון מצוי

שם מדעי:Phasianus; השם האנגלי: Pheasant

כג. איפה היתה ארץ טוב?    🔗

מסופר על יפתח הגלעדי שהיה שופט בישראל בעבר־הירדן: ‘ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו… וילכו זקני גלעד לקחת את יפתח מארץ טוב. ויאמרו לו: לך והיית לנו לקצין’.

לפי דברי רבותינו השתרעה ארץ טוב בימי קדם במזרח ים כנרת באיזור שהיה נקרא בתקופה יותר מאוחרת ארץ גולן. העיר החשובה בארץ טוב היתה סוסיתא, בימינו חורבה במרומי הר תלול, מעל הישוב העברי עין־גב בחופה המזרחי של הכנרת.

בתחומה של סוסיתא בארץ טוב, היו ישובים עברים רבים. והיות והיו מעורבבים בקרב אוכלוסיה בלתי־עברית, לפיכך תושביה היו פטורים מן המצוות התלויות בארץ ולא היו צריכים לתת מעשרות לכהנים ולווים. מכאן דרשו חכמים: מדוע קראו לה ארץ טוב? – כי טוב היה לגור בה מפני שתושביה לא נתנו מעשרות. וכה דברי החכמים ‘ארץ טוב’ – ולמה נקרא שמה ארץ טוב? – שפטרוה מן המעשרות’.

(851)

כד. כורסי – על שום מה?    🔗

בחופו המזרחי של ים כנרת, בסביבות קיבוץ עין־גב, שוכן כפר קטן של דייגים ערבים בשם כורסי – מלה ערבית שפירושה מקום ישיבה, כסא.

גיאוגרף מוסלמי בימי־הביניים בשם עבדאללה יאקות מזכיר בקירוב בשנת 1260, את הכפר הזה בספרו, ‘מאסף הארצות’ ומביא גם את מקור שמו. וכה דבריו: ‘מספרים שפעם בא אל המקום הזה ישו הנוצרי ופה ישב’…

(852)

כה. גיא העוברים באחרית הימים    🔗

יחזקאל הנביא מתאר את הופעתו של גוג באחרית הימים: ‘והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל גי העוברים קדמת הים וחוסמת היא את העוברים וקברו שם את גוג ואת כל המונה וקראו גיא המון גוג. וקברום בית ישראל למען טהר את הארץ… וגם שם עיר המונה וטהרו הארץ’…

התרגום הארמי על יחזקאל, הנקרא תרגום יונתן, אומר שמקומו של ‘גיא העוברים קדמת הים’ הוא במזרחו של ים כנרת והוא קורא לו ים גינוסר, וכה דבריו: ‘חילת מגיזרא מדנח ים גינוסר וסמכא היא לתרון טוריא’.

(853)

כו. גוג על חופי ים כנרת    🔗

‘גוג הנתון בצפון יבוא ויפול בדרום’.

על דברי שיר השירים: ‘נגילה ונשמחה בך’, אמר רבי נחמיה: ‘כשיראה הקדוש־ברוך־הוא קברו של גוג ומגוג לישראל, הרי רגלי השכינה על הר הזיתים וקברו של גוג ומגוג נפתח מימין לנחל קדרון עד גרגשתא של מזרח הים של טבריא’… שנאמר (בדברי יחזקאל): גיא העוברים קדמת הים'.

השם הארמי גרגשתא הנזכר, פירושו אדמה ספוגה מים רבים, וזה מתאים לאדמת בקעת בטיחה המשתרעת לאורך חופה המזרחי של הכנרת צפונה מהישוב העברי עין־גב, לרגלי הרי הגולן.

אגדה עברית אחת מתארת את ימות המשיח: ‘גוג ומגוג יעלה בו ביום ויחנה על ירושלים שבעה ימים וחצי, וילכד את ירושלים’. ואחרי זה יעלו עמים שונים ורבים אל ירושלים למלחמה. ‘ובני מדינותיהם יוצאין ברמחים ובחרבות ובקשתות… ונחלקות לשלוש כיתות: כת ראשונה שותה כל מימי טבריה… שלישית יעברו ברגליהם ויאמרו איש לרעהו: המקום הזה של מים הוא? ויהדקו אבני הרי (ארץ־)ישראל בסוסיהם’…

גם האגדה הערבית מספרת הרבה על מלחמות גוג ומגוג. בלשונה: ‘ג’וג’ ומג’וג'. הם יעלו על הארץ בהמוניהם ויחנו על חופי הכנרת, ים טבריה, וישתו את כל מימיו. ומכאן יעלו אל ירושלים. אחרי מלחמת דמים רבה יהרגו בה גוג ומגוג וכל המוניהם יפלו חללים…

(854)

מפת הכנרת – ציור משנת 1677

קטע ממפת ארץ־ישראל בשפה הלטינית, שנדפסה בספר הולנדי.

 

67. טבריה    🔗

א. טבריה – על שום מה?    🔗

‘אעברה נא ואראה אדמת קודש טבריה נעמה ישיבתה גם טובה ראייתה’…

טבריה נוסדה על שרידי עיר קדומה יותר, בראשית המאה הראשונה לסה"נ. מיסדה הורדוס אנטיפה קרא לה טבריה, על שם טבריוס מלך רומא המפורסם. היהודים בדורות הבאים לא השלימו עם העובדה שעירם טבריה, שהיתה מרכז חשוב בחייהם, מקום ליצירה ספרותית גדולה, תקרא על שם מלך רומי, ולפיכך יצרו דרושים שונים על שמה (תמונות).

גם רבותינו בימי קדם ידעו את מקור השם טבריה. על דברי תהלים: ‘הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו… קראו בשמותם עלי אדמות’.

רבי ירמיה מתושבי טבריה, במאה השלישית בקירוב גוזר את השם ‘טבריה’ ממלת ‘טבור’, כי היתה בדורו בטבור, במרכז החיים היהודיים בארץ: ‘ולמה נקרא שמה טבריא? שיושבת בטבורה של ארץ־ישראל’.

במכתב שנשלח מטבריה, בתק"ב (1742) בידי רבה המפורסם רבי חיים אבולעפייא, אבי ישובה החדש, מסופר על קדושתה: ‘והיא ארץ־ישראל מקודשת… והיא עומדת בטיבורה של ארץ־ישראל, על כן נקרא שמה טבריה – טבו’ר י’ה’.

טבריה המוקפת חומה

תמונה משנת 1860 בקירוב

מטבריה נשקף מראה מרהיב עינים על כל הסביבה, מהנהדרים ביותר בארץ. לפיכך גוזרת אגדה אחת, בשמו של רבי ירמיה הנזכר, את השם טבריה מצירופן של שתי המלים ‘טוב ראייה’, היינו המראה יפה: ‘ולמה נקרא שמה טבריא? – שטובה ראייתה’.

(855)

ב. טבריה היא רקת הקדומה    🔗

במקרא מסופר: ‘לבני נפתלי למשפחותם… וערי מבצר… וחמת ורקת כנרת’. רבותינו דרשו: ‘רקת’ – זו טבריא’. בתקופת המקרא היתה במקומה של טבריה העיר רקת, בנחלתו של שבט נפתלי. אולי בשם רקת המלה הקדומה רקת (בארמית: רקתא) שפירושו חוף, כי היא שוכנת על חופה של הכנרת.

לפי האגדה נגזר השם ‘רקת’ ממלת ‘ריק’, היינו אדם ריק וחסר תרבות:

רבותינו מצאו רמז לרקת זו בדברי שיר־השירים: ‘כפלח הרמון רקתך’… הם אמרו: ‘אל תקרא רקתך – אלא ריקתך, שאפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון’: ‘הריקן שבכם (שבישראל) רצוף מצוות כרמון הזה’…

(856)

ג. אוהבי שרידים יושבי רקת    🔗

בימי קדם נהגו לעלות אל טבריה מתים מהארצות שכנות כי יחסו לה יתרונות רבים. אמרו: ‘תחית המתים תוקדם בטבריא ארבעים שנה. ברוך היודע עתידות’. הרמב"ם אומר: ‘וקבלה היא שבטבריה עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש’ היינו לירושלים.

חכמים מספרים שהיו מתהלכים בטבריה וראו ארון של מת שהובא מחוץ לארץ להקבר בארץ־ישראל, אמרו: ‘מה הועיל זה שיצאה נשמתו בחוץ לארץ ובא להקבר בארץ־ישראל… בחייכם לא עליתם ותבאו ותטמאו את הארץ במיתתכם’… אל טבריה הביאו גם מתים מארץ בבל. וטבריה מכונה בדבריהם בשם ‘עמק’, כי היא כולה בעמק הפרת והחידקל ונמוכה מארץ־ישראל.

כאשר הובא ארון מת מבבל אל טבריה נהגו לומר:

‘אוהבי שרידים יושבי רקת צאו וקבלו הרוגי עמק’!

בטבריה ישנם קברים קדושים רבים שהתפרסמו במסורת ישראל.

(857)

ד. כיצד טוהרה טבריה מטומאתה?    🔗

‘טהר את עיר טבריא, עשה אותה נקייה הודו לו משמיא, אדוננו בר יוחאי’

לפי מסורת עברית קדומה, נבנתה טבריה במקום בית־קברות עתיק, ולפיכך לא יכלו לדור בה הכהנים, בהיותה טמאה להם.

כשיצא רבי שמעון בר יוחאי מהמערה שהתחבא בה, שלוש־עשרה שנה, היה גופו מכוסה שחין. הוא ירד אל טבריה והתרחץ במעינותיה החמים, בלשון הקדמונים: מוקד דטבריא. וכשנתרפא רבי שמעון בא אל תושבי טבריה ושאלם אם יש דבר בעירם שצריך תיקון: ‘אדם צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו’.

אמרו לו תושבי טבריה: יש בעירנו שטחים החשודים בטומאתם וצריך לטהרם. יצא שמעון וזרע בשטחים החשודים זרעי תורמוס, מין קטנית מצויה (ציור).

כל מקום שאדמתו היתה קשה לא נבט בה התורמוס. וכל מקום שאדמתו היתה תחוחה ורקובה בגלל המת שנטמן בה – צמח התורמוס. וכך קבע רבי שמעון את המקומות הטמאים, ציין אותם והוציא מהם את עצמות המתים והטמינם הרחק מהעיר. כך טיהר רבי שמעון את טבריה לשמחת תושביה.

בטבריה היה שומרוני, כותי, שרצה להכשיל את מעשהו של רבי שמעון ולהתקלס בו. נטל מת והטמינו במקום שטיהר אותו רבי שמעון. קרא לאנשים והראה להם את המקום ואמר: ראו נא, כיצד טיהר רבי שמעון זה את טבריה. צפה רבי שמעון ברוח הקודש את המקום שבו הטמין הכותי את המת בא אליו ואמר: גוזר אני על העליון (הכותי) שירד ועל התחתון (המת) שיעלה.

מיד נבלע הכותי באדמה והמת עלה על פניה והרחיקוהו משם.

אחרי המעשה הזה יצא רבי שמעון מטבריה ועבר על פני הכפר מגדל הסמוך. שמע מתוך בית־הכנסת קול הסופר האומר: הנה טיהר רבי שמעון את טבריה והלא נמצא שם מת! – בא לפניו רבי שמעון ואמר לו: בידי הלכות רבות, כשער ראשי, על טבריה שהיא טהורה! ואותו סופר במגדל נעשה גל של עצמות…

על שום שבצמחי התורמוס טהרו את המקומות שהיו חשודים בטומאתם, וכהנים יכלו להתישב בהם ולהרחיב בזה את תחום ישובי ישראל למורת רוחם של שונאיהם, לפיכך אמרו על התורמוס, בארמית: 'תורמוסא מקטע רגליהון דשנאיהון של ישראל’ – התורמוס מקטע את רגליהם של שונאי ישראל.

(858)

התורמוס

השם המדעי: Lupinus Termis; השם האנגלי: Egyptian Lupine]

ה. ראשית הגאולה תהיה בטבריה    🔗

‘ועיקר טבריה רומז להוד’

טבריה היא העיר הנמוכה ביותר בצפונה של הארץ, שוכנת כמאתים מטר מתחת לפני הים התיכון. טבריה כולה מוקפת הרים ושוכנת כבמכתש. על דברי צפניה הנביא: 'הילילו יושבי המכתש’ – אמרו רבותינו: ‘זו טבריה שעמוקה כמכתשת’. האגדה העברית מספרת שבטבריה תתחיל גאולתם של ישראל וממנה יעלו אל ירושלים: ‘וטבריא עמוקה מכולן (מכל ערי הגליל), ומשם עתידין ישראל ליגאל שנאמר (בדברי ישעיהו הנביא): התנערי מעפר קומי’…

הקדמונים אמרו: ‘טבריא היא משלמת למשיח’.

לפי דברי הרמב"ם: ‘קבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש’.

(859)

ו. מטה המשיח חבוי בטבריה    🔗

‘מטה עוזך ישלח ה’ מציון רדה בקרב אויביך'.

האגדה מספרת שבטבריה, בשמה המקראי רקת, חבוי המטה שיהיה בידו של המשיח ביום הגאולה הנצחית. המטה הזה עשוי עץ שקד, שניתן לחפציבה אמו של המשיח מנחם בן עמיאל.

בספר זרובבל מסופר: ‘והמטה אשר יתן ה’ לחפציבה אם מנחם משקד. הוא נטמן ברקת, עיר נפתלי: והוא מטה אהרן ומשה ודוד מלך ישראל. והוא המטה אשר פרח באוהל מועד ויציץ ציץ ויגמל שקדים ואליהו בן אלעזר גנזו ברקת והיא טבריא'⁶⁴…

(860)

ז. אנשי טבריה – דבורם אמרי שפר    🔗

בימי־הביניים התפרסמה טבריה כמרכז עברי רוחני חשוב ובה נוצרה יצירה ספרותית גדולה. תושביה הצטיינו בדיבורם היפה. מדקדק עברי מפורסם מספר על: ‘אנשי טבריה כי הם הצחים בלשון מכל העברים’.

הואיל וטבריה היתה בגבול נחלתו של שבט נפתלי, ועליו נאמר בברכת יעקב אבינו: 'נפתלי נותן אמרי שפר’ – דרשו שהכוונה היא לתושבי טבריה המקפידים בדיבורם היפה ומדקדקים בביטוי המלים וגם בהגייה נכונה של האותיות הדגושות.

רבי סעדיה גאון שהיה בארץ־ישראל מספר, בקירוב בשנת 915, על אשה, תושבת טבריה ולה בן בשם גד. כשהיתה קוראת לו, היתה נוהגת לומר: יא גד! (בגימל רפה). פעם קראה אליו במקרה בלי המלה יא: גד! (גימל דגושה).

הילד לא הפנה את ראשו אליה, כיוון שלא חשב שהכוונה אליו, כי רגיל היה לשמוע את שמו בלי דגש בגימל אחרי המלה יא…

(861)

ח. שנים־עשר חדשים בטבריה    🔗

בימות הקיץ שולט בטבריה חום חזק ופרעושים רבים שורצים בה. הליצנים אומרים שבטבריה שוכן מלך הפרעושים וחיילות רבים לרשותו. בימות החורף היו מי הגשמים מהווים רפש טובעני ברחובותיה הבלתי סלולים. במורדות ההרים גדל שיח פראי הנקרא בערבית: סידרה, בעברית שיזף (ציור). פירותיו המתוקים נקראים בשם דום ונאכלים בתאבון ע"י התושבים. בימי־הביניים קראו להם בשם נבק. תושבי טבריה אוהבים גם את קני־הסוכר והם לועסים ומוצצים את צופם המתוק בתאבון רב.

גיאוגרף ערבי מימי־הביניים, בשם אלמקדסי־הירושלמי, מספר בקירוב בשנת 985 לסה"נ, על יושבי טבריה העסוקים כל ימות השנה:

חדשים הם רוקדים – מרוב הפרעושים אשר בה.

חדשים הם זוללים – את פרי הנבּק הגדל בסביבתה.

חדשים הם נלחמים – בזבובים העולים על בשרם ופירותיהם.

חדשים הם מטיילים ערומים – בגלל החום החזק אשר בה.

חדשים הם מחללים בחלילים – לועסים את קני הסוכר הדומים לחלילים.

חדשים הם לשים – את הרפש הרב אשר בחוצות עירם.

(862)

טבריה על חוף הכנרת

ציור משנת 1700 בקירוב

ט. משום מה אבני טבריה שחורות?    🔗

אבני טבריה החצובות בסביבותיה אבני בזלת הן, ולפיכך הן שחורות. רבים מבתיה של טבריה בנויים אבני בזלת והם שחורים.

רבי משה באסולה, שביקר בטבריה בשנת רפ"א (1522) מספר: 'וכבר הזכרתי כי כל אבני טבריה שחורות הן.

אומרים כי נשרפה באש כליל כשנלכדה ביד הקיסר שהרג עשרה הרוגי מלכות'.

(863)

י. פורים של טבריה    🔗

במאה השמונה־עשרה קם בארץ הגליל שייך בדואי בשם דאהר אלעמר. הוא מרד בממשלה התורכית והכריז על הגליל כאזור שלטונו.

בימים ההם היתה טבריה הרוסה וחרבה, אין אדם יושב בה. שייך דאהר הקים את הריסותיה והזמין אליה יהודים להתישב בה. הוא כתב אל הרב חיים אבולעפיה לאמר: קום עלה רש את ארץ טבריה שהיא ארץ־אבותיך!

בטבריה קמה קהילה יהודית גדולה. ואחד מתושביה מתאר אותה: ‘כל אנשיה דשנים ורעננים, שמחים אלי גיל, כי הארץ שקטה מפחד רע ואין מחריד והיא שלוה כבימי שלמה המלך’.

אולם השלוה לא ארכה. בשנת תק"ב (1742) התעורר המושל התורכי בדמשק להכניע את השייך דאהר המורד. הוא בא בראש חיילותיו ושם מצור כבד על טבריה.

במשך זמן רב היתה העיר סוגרת ומסוגרת ותושביה הערבים והיהודים עומדים על משמרתה אולם אנשי האויב לא יכלו לפרוץ אל העיר על־אף מספרם הרב. אחד מתושבי טבריה שהיה במצור זה מספר: ‘לפי הדרך הרבים מנצחים המועטים. אמנם נס היה בזה שאנשי טבריה היו מועטים והדרכים נסגרים ועם מושל דמשק היה חיל גדול שעשה כל מיני מלחמה וכל מיני ערמה ותחבולה ואף־על־פי־כן לא עלתה בידו. זה מורה שמאת אדוני היתה זאת היא נפלאת בעיני העולם’.

מקץ שמונים וחמשה ימים של סבל, ביום השבת ד' בחודש כסלו, הוסר פתאום המצור מעל העיר. וליהודי טבריה היתה אורה ושמחה: ‘וילכו אל בית־הכנסת בששון ובשמחה, וישוררו בקול זמרה ונעים כבחגים ובמועדים ועשו אותו יום משתה ושמחה. וקבלו כל אנשי טבריה עליהם ועל זרעם להיות עושים ביום ד’ בחודש כסלו, בכל שנה ושנה, יום משתה ושמחה כיום פורים, על הנסים ועל הנפלאות אשר עשה האל יתברך אתם שהוציאם ממות לחיים'.

(864)

יא. האר"י הקדוש בטבריה    🔗

בטבריה הקדומה עמד בית־כנסת עתיק שחרב בשטפון הגדול, שהיה בה בשנת תרצ"ד (1934). על פתחו כתוב: ‘מה יפית ומה נעמת בי־כנישתא רבא דטבריא. ויהללו בשערים בשערי בת ציון’…

בחנוכת בית־הכנסת הזה שר אחד מתושבי טבריה עליו הרב יעקב בירב בספרו: ‘זמרת־הארץ. – והוא שבח וזמרה ומעשה רב, מזכיר מעשי נסים’…

בפינת בית־הכנסת היה מקום שמור שבו התפלל האר"י הקדוש, ראש מקובלי צפת במאה השש־עשרה. בו היה כתוב: 'מקום זה קדוש. בקרן זוית זו התפלל הקדוש רבינו האר"י זלה"ה (זכרונו לחיי העולם הבא) זיע"א (זכותו יגן עלינו אמן)".

המקובלים מספרים על האר"י הקדוש: פעם אחת עבר בטבריא לפני בית־המדרש הגדול של רבי יוחנן שהוא עדיין קיים. הראה לתלמידיו אבן אחת בתוך הקיר ואמר בזה האבן מגולגל(ת) נשמה אחת והיא צועקת שאתפלל עליה. וזהו עוד (מדברי חבקוק הנביא): ‘כי אבן מקיר תזעק’.

(865)

יב. כשתיבנה חומת טבריה    🔗

במשך דורות רבים בימי־הביניים היתה טבריה הרוסה וחרבה, חומתה פרוצה ואין בה כל ישוב של בני אדם. אחרי שנכבשה הארץ ע"י התורכים, ניתנה טבריה ע"י הסולטן התורכי סולימאן ליהודים והם התחילו להקים את חורבותיה ולבנות חומה חדשה סביבה, שנחנכה בכסלו שנת שכ"ה – 1564.

לפני שנבנתה טבריה מחדש קרה מקרה בצפת שני יהודים עשו עסק ביניהם. האחד מכר לשני דבר־מה בשני תשלומים. הקונה לא התכוון כנראה לשלם את התשלום השני, ואמר בצחוק שישלם שנית כשתיבנה חומת טבריה, כי לא האמין שהיא באמת תיבנה. לא היו ימים מועטים והחומה של טבריה נבנתה והמוכר דרש מהקונה את חלקו שנשאר חייב לו.

רבה המפורסם של צפת, המבי"ט (ה’רב מ’שה ב’ן י’וסף ט’ראני), מספר על המקרה הזה שהובא לפניו: ‘ראובן מכר לשמעון חפץ שווה שנים בשמונה. והתנו ביניהם זמן הפרעון לכשתבנ(ה) חומ(ת) טבריה תוב"ב (תבנה ותכונן במהרה בימינו), כמאמר המלך יר"ה (ירום הודו) – ועתה נבנית חומת טבריה בשלימות כמו שהתנו. וראובן מוציא על שמעון שטר מקויים שחייב לו לזמן בנין חומת טבריה וכבר נבנית שיפרע לו. ושמעון טוען שלא היה שווה מה שנתן אלא דבר מועט ושהיה דרך היתול ושחוק, כי לא חשב שתבנה חומת טבריה עד שיבוא משיח’. והשואל מסיים ואומר: ‘יורנו רבינו אם חייב לפרוע כל הח(וב) או לאו’?

המבי"ט עונה באריכות ומסיים: 'ולפי זה יפרע מה שהי(ה) שוה מה שקבל מראובן… שאם לא היתה נבני(ת) היה מרויח מה שנתן לו ע"ח (על חשבון) שנבני(ת) יפסיד, ויפרע כפלי(ם). נא(ום) המבי"ט.

(866)

טבריה וקבריה הקדושים

קטע מתוך מפה מצוירת של ארץ־ישראל משנת 1875 בקירוב.

‘עה"ק (עיר הקודש) טבריא תו"ב (תבנה ותכונן במהרה)’, שוכנת לחוף ‘ים כנרת’. אליו יורד ה’ירדן' ועל חופו 'אהלי קדר’ – של בדואים.

טבריה מוקפת חומה ובה ‘שער’. מחוץ לחומה ציוני קברים קדושים מפורסמים: ‘הרמב"ם’ (הרב רבי משה בן מימון), ‘של"ה’ (שני לוחות הברית – רבי ישעיה הורביץ), 'רידב"ז (רבי יוחנן בן זכאי), ‘רב אמי’ – מחכמי התלמוד הנודעים. במעלה ההר: ‘ר’(בי) עקיבא ואשתו. בדרום: ‘חמי טבריא. סמוך: ר’(בי) מאיר בעל הנס’ ובקרבתו ‘מערת רב כהנא’.]

יג. כתבים שנמצאו בטבריה    🔗

כתבים סודיים נגנזו במערה אחת בטבריה. הם נמצאו ונדפסו לצרכי הקהל. כתב־יד אחד הוכתר בשם ‘אורים ותומים’ – ספר גורלות, מסופר על תוכנו: ‘דבר גדול וחכמה נפלאה יוצא מפי שבעים איש מזקני ישראל… אחר אשר נגנז בעוה"ר (בעוונותינו הרבים)… נשארו ישראל במבוכה… סגר’(ה) עליהם העצה… אך כאשר צרו עליהם הישמעאלים והוצרכו לדבר ולא ידעו איה מקומו וקראו צום, עדי נתגלה להם על ידי זקן אחד אשר זכר שנגנז במערה אחת בטבריה’…

בהקדמה לקונטרס ‘גורל אמת’ מסופר על ‘זה הגורל אסור לגלות אלא לצנועין ובני טובים… וגנזוהו בטבריא. ואחר זמן ארוך בימי מלכות רומים היו הבריות צריכים להזה, ולא היו יודעין אנה גנזוהו אבותינו. וגזרו תעניות ונתגלה להם שהוא נגנז בשער אחד בטבריא. והלכו מיד וקבלוהו משם והשתמשו ושאלו בו מה שהיו צריכין לידע בו. וחזרו וגנזוהו עוד במקומו, עד שזמן שהיה הרעש בימי הישמעאלים והוצרכו לו הבריות והתגלה להם כבראשונה ומסרוהו חברים זה לזה’…

(867)

יד. עשב פלאים בטבריה    🔗

בימות האביב מתכסים מורדות ההרים סביב טבריה שלל צבעים ופרחים בעלי גוונים רבים ושונים. האגדה מספרת על עשב מיוחד במינו הגדל בטבריה.

‘מעשה בשני אנשים שהיו עולים בשבילי טבריה. אחד – עיוור, ואחד – רואה… ישבו לאכול בדרך, ונזדמנה השעה ואכלו מהעשב, זה שהיה עיוור – נתפקח, וזה שהיה רואה – נתעוור’.

(868)

טו. גורלו של נוטע זקן בטבריה    🔗

בימי קדם היתה סביבת טבריה מכוסה כרמי גפן, זית ותאנה.

מסופר על קיסר רומא המפורסם 'אדריאנוס תשחקנה עצמותיו, שהיה עובר בשבילי טבריה. ראה זקן אחד חופר בורות לנטוע נטיעות…

אמר לו: בחייך, אם זכית ואתה אוכל מהן, תהיה מודיע לי.

לבסוף הימים עשו התאנים (פרות)… מלא סל תאנים ועלה (אל הקיסר) ועמד על שער הארמון…

אמר אדריאנוס באותה שעה: מצווה אני, שתריקו את הסל הזה ותמלאוהו לו דינרים!

אמרו לו עבדיו: בכל הכבוד הזה אתה מכבד את היהודי הזקן הזה? –

אמר להם: הבורא מכבדו, ואני לא אכבדו?'

(869)

טז. מה עשה דניאל הצדיק בטבריה?    🔗

דניאל הצדיק היה מצאצאי משפחת המלוכה בארץ יהודה, שהובאו אל ארץ בבל, אחרי כיבושו של נבוכדנצאר. בספר דניאל מסופר: ‘ויאמר המלך (נבוכדנצאר)… להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה…ילדים אשר אין בהם כל מאום (מום) וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה… ויהיה בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה’…

אחרי שניצל דניאל מגוב האריות וחבריו מכבשן האש בבבל, עלו אל ארץ־ישראל, כדברי המדרש: ‘דניאל וסיעתו וחבורתו עלו באותה שעה. אמרו מוטב שנאכל סעודת ארץ־ישראל ונברך על ארץ־ישראל’…

'ודניאל להיכן הלך? – אמר רב: לחפור נהר בטבריה.

ושמואל אמר: להביא גרעיני אספסת'…

רש"י מפרש: לחפור ולהוציא נהר בטבריא להביא זרע של עשב שהוא מאכל בהמה…

(870)

 

68. חמי־טבריה    🔗

א. מפני מה אין חמי־טבריה בירושלים?    🔗

שאלו חכמים: 'מפני מה אין חמי־טבריה בירושלים? –

כדי שלא יהיו עולי־רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לרחץ בחמי־טבריא – דיינו; ונמצאת עליה שלא לשמה'.

כי עלו לירושלים לשם הנאה ולא לשם מצוה⁶⁵.

(871)

ב. חמי־טבריה זורמים על פי הגיהנום    🔗

‘חמת’ – זו טבריא. ולמה נקרה שמה חמת? – על שום חמי טבריא’

חכמי ישראל מספרים על מי חמי־טבריה הזורמים ועוברים על פתחו של גיהנום, ולפיכך מימיהם חמים תמיד.

חמי־טבריה על חוף הכנרת

תמונה משנת 1842

ועל שום שמי המרחצאות של חמי־טבריה חמים ויוקדים, קראו להם גם בשם ‘מוקד דטבריה’.

חמי־טבריה נשארו מאותם מעינות התהום אשר נבקעו במבול הגדול, בימי נח הצדיק, כמסופר בתורה: ‘ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה’.

גם הרמב"ם מספר על מוצא החום של המים בחמי־טבריה, וכה לשונו: ‘ידוע שבטבריה מים חמים, ואמרו שמימיו חמים מאשר עוברים על מקורי גופרית ודומיהם’.

(872)

ג. מי מחמם את חמי־טבריה    🔗

הערבים מספרים: בימי שלמה המלך באו אליו אנשים חולים ואמרו לו: שלמה המלך! חכם אתה מכל אדם, את ירושלים פארת ובית־מקדש בנית, אולם מה בצע בכל זאת אם לא תוכל למצוא תרופה למחלותינו לכאב רגלינו, לשחין ולצרעת אשר על גופנו? הושיעה נא, הבה תרופה למסכנים!

שלמה המלך קרא אליו פלוגה של שדים ואמר להם: שמעו־נא, השדים! על חוף הכנרת בקרבת טבריה העיר נובע מעין, – והמעין קר ככל המעינות בארץ, – הריני מצוה עליכם לרדת למעמקי האדמה, להסיק ולחמם את מי המעין הזה!

השדים אשר פחדו מפני שלמה המלך מהרו אל המעין, חדרו למעמקיו והתחילו להסיקו היטב. ומים חמים התחילו לנבוע ממנו, הלא הם חמי־טבריה המפורסמים אשר בהם ימצא תרופה כל חולה־רגלים ונגוע שחין וצרעת.

כאשר התחילו השדים במלאכתם זו עשה אותם שלמה לחרשים, מחשש פן תגיע אליהם באחד הימים השמועה על מותו, ואימתו לא תהיה עוד עליהם ויחדלו לחמם את המעינות…

שלמה מת, אולם אל השדים החרשים עדין לא הגיעה השמועה והם סבורים שעודנו חי ויושב בירושלים על כסא המלוכה, ולפיכך פחדו וחיתתו עוד עליהם והם מוסיפים לחמם את המעין עד היום הזה.

לפיכך קוראים הערבים לחמי־טבריה גם בשם מלכּנא סוּלימאן – מרחצאות שלמה מלכנו.

גם במדרש העברי מצוי רמז לשדים המחממים את המרחצאות לבני האדם. על דברי ספר קוהלת המיוחסים לשלמה המלך: ‘ותענוגות בני האדם שדה ושדות’, אמרו הקדמונים:

'ותענוגות בני האדם’ – אלו הם המרחצאות.

'שדה ושדות’ – אלו הם השדים המחממים אותם⁶⁶.

(873)

ד. המתרפאים בחמי־טבריה    🔗

עוד מדורות קודמים נהרו אנשים אל חמי־טבריה להתרחץ במימיהם המרפאים. בימי־הבינים היו באים אליהם גם יהודים מארצות השכנות וגם ממצרים, שבה היו קהילות גדולות של ישראל. בעיר קאהיר הקדומה, בבית־הכנסת שלה, נמצאה גניזה ובה כתבי־יד רבים בעברית. בגניזה זו נמצאו מכתבים שנשלחו מאת המתרחצים החולים בחמי־טבריה, או כמו שהם קראו לעצמם במליצה – ‘דרי חוף רקת’. רקת הוא שמה המקראי של טבריה⁶⁷.

במכתב אחד, בקירוב מהמאה העשירית לסה"נ, שנשלח מטבריה מתאוננים החולים על חלאיהם: ‘אצבעותינו – נושרות, אברינו – נופלות, ידינו – גידמות, רגלינו – קיטעות, ברכינו – כושלות, עינינו – אופלות’, וחותמים: אחיך המיוסרים דרי חוף רקת'.

במכתב אחר מאותה תקופה מסופר על: ‘הצעירים הצעורים המיוסרים אשר בשחין מתיסרים ובגרב רע מתחסרים, עד היותנו בבתים נאסרים, כלואים וחבושים, ממנו – חרשים, ממנו – קיטעים, ממנו – חיגרים בכל מיני שחין נמסרים, ובכל זאת אומרים ברוך אדיר אדירים… המחיה כל יצורים בין מתוקים בין במרים’. והם חותמים: ‘אחיכם הצעירים גרי רקת’.

המסכנים מצאו במעינותיה המבורכים של טבריה מרפא וישועה להם.

(874)

ה. המותר להזיע בחמי־טבריה בשבת?    🔗

רבותינו דנו על הרחיצה ביום השבת בחמי־טבריה והחליטו שהרחיצה מותרת, אולם ההזעה אסורה: היא מחלישה את הגוף הצריך מנוחה בשבת. וכה דבריהם: ‘אסרו להן (למתרחצים) את הזיעה והתירו – חמי־טבריה’.

חמי־טבריה

תמונה משנת 1850

במאה הארבע־עשרה פנה רב מהארץ בשאלה אל רב מפורסם בספרד, רבי נסים גירונדי: זיעה בחמי־טבריא בשבת מותרת אם לאו'.

הרב הנזכר נסמך על קודמים והשיב: ‘שהזיעה לחלוטין נאסרה ואפילו בחמי־טבריא’.

רב אחר במאה השמונה־עשרה מספר שהוא וחבריו הרבנים התירו להזיע במרחץ חם שהיה בעיר טיפליץ בצ’כיה: ‘אם מותר להזיע בחמי־טבריה בשבתות ויום טוב, ובהיותו פה במרחץ טיפליץ פסקנו להתיר’.

השם חמי־טבריה משמש בספרות הרבנית של הדורות הקודמים כנוי למעין או למרחץ חם בכלל. במאה השבע־עשרה מספר רב אחד בגרמניה על אחד שרכש לו בית ובו מרחץ חם בזו הלשון: ‘אחד קנה בית מכותי (מגוי) ובאותו הבית יש בו חמי־טבריה’.

(875)

ו. מעשה כשפים בחמי־טבריה    🔗

פעם באו שלושה חכמים, רבי אליעזר, רבי יהושע בן חנינה ורבי עקיבא, להתרחץ בחמי טבריה (בלשון התלמוד: דימוסין דטיבריא).

ראה אותם מין אחד. אמר מה שאמר והם נתפשו בתוך הכיפה ולא יכלו לצאת ממנה.

אמר רבי אליעזר: יהושע בן חנינה, ראה זה עשה לנו!

כאשר רצה המין לצאת מבית־המרחץ, אמר רבי יהושע מה שאמר והמין נתפש בתוך הפתח. כל מי שנכנס אל המרחץ הרביץ בו וכל מי שיצא ממנו בעט בו.

אמר המין אליהם: ראו מה שגרמתם לי!

אמרו לו: שחרר אותנו ואנו משחררים אותך!

כאשר יצאו מהמרחץ, אמר רבי יהושע לאותו מין: איזה דבר חכמה תוכל לעשות?

אמר לו: נרד אל הים!

בבואם אל הים, אמר המין מה שאמר והים נקרע לפניו, ואמר לפניהם: האם לא כך עשה בים משה רבכם?

אמרו לו: האם אינך מודה שמשה רבנו הלך בתוך הים? –

אמר להם: כן!

אמרו לו: לך בתוכו! – והוא הלך בתוכו.

גזר רבי יהושע על שר הים והוא בלעהו.

(876)

 

69. בסביבת טבריה    🔗

א. ארמון בת הקיסר שהתאהבה ברבי ישמעאל    🔗

‘הרואה ישמעאל בן אלישע בחלום – ידאג מן הפורענות’.

על פני טבריה מתרומם הר הנקרא על שם בירוניקה אחות המלך אגריפס השני. מפסגתו מראה נהדר על טבריה הכנרת וההרים העוטרים אותה. במרומי ההר חורבה הנקראת בערבית קצר בנת אלמאלך – ארמון בת המלך.

רבי משה באסולה שביקר בטבריה בשנת רפ"ב (1522) מספר על מקומותיה הקדושים: ‘ובראש ההר הגבוה מכולם נראה בנין עתיק. אומרים ששם היה ארמון לבת הקיסר שחמדה יופי רבי ישמעאל’.

רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול היה מעשרת הרוגי מלכות. מסופר שהורידו את עור פניו וחנטו אותו למשמרת וזהו ‘קרקיפלו של רבי ישמעאל’ הנזכר בתלמוד. רש"י מספר עליו: ‘כהן גדול ומהרוגי מלכות היה ומתוך יופיו נכנס בלב בת קיסר והפשיטו עור פניו וחנטה באפרסמון שתהא מקוימת ולא ישתנה. ועדיין מונח בגינזי רומי’.

האגדה מספרת: ‘אמרו עליו על ר’ ישמעאל כהן גדול שהיה משבעה יפים שהיו בעולם. והיה פניו דומה למלאך ה' צבאות'… חברו הוצא להורג לראשונה לפני הקיסר. ואחריו נטלו את ר' ישמעאל: ‘עוד שהוא מדבר ומתלונן ובוכה ומקונן וראתה יופיו של ר’ ישמעאל, כהן גדול, ונכמרו רחמיה עליו. ושלחה לאביה ליתן שאלה ובקשה אחת. ושלח לה הקיסר: בתי, כל אשר תאמרי – אעשה, חוץ מר' ישמעאל וחבריו.

שלחה לו: אבקש ממך להחיות את נפשו. שלח לה: כבר נשבעתי.

שלחה לו: אבקש לך אם כן שתצוה להפשיט את עור פניו'…

(877)

ב. ארמונה של ביריניקה בת המלך    🔗

לפי אגדה הרווחת בקרב יהודי טבריה, היה במרומי ההר הסמוך, המתרומם בצד הדרך אל חמי־טבריה, ארמונה של ביריניקה, ולפיכך נקרא ההר על שמה – הר ביריניקה. על פסגת ההר הזה הצופה על פני נוף נהדר, הכנרת וההרים העוטרים אותה, ישנה חורבה הנקראת בערבית 'קצר בנת אלמאלך’ – ארמון בת המלך.

ביריניקה היתה בתו של המלך אגריפס הראשון. עליו מסופר: ‘אפילו אגריפס המלך נוטל (בחג השבועות) סלו של בכורים על כתפו ונכנס לבית־המקדש’.

ביריניקה היתה אחותו של המלך אגריפס השני וחיתה בימי מרד היהודים ברומאים. היא שהתה גם בטבריה בארמון המלך. זהו, כנראה, אותו ארמון שנבנה על ידי הורדוס אנטיפס – מיסד טבריה. תקרות החדרים היו מצופות זהב. כן היו בהם צורות של חיות, ודבר זה הרגיז את היהודים. בימי המרד התנפלו ספני טבריה היהודים על הארמון והרסוהו כליל.

(878)

ג. בבית־הכנסת של בית־מעון    🔗

בית־מעון או מעון היה ישוב עברי בגליל התחתון, מעל טבריה. בימינו חורבה בשם הערבי: תל מעוּן. נמצא בצד הכביש מטבריה אל פוריה, במרומי ההר המשקיף יפה על פני הכנרת. רבותינו מספרים על שלושה ספרים שנמצאו בעזרה – בבית־המקדש. אחד מהם היה נקרא: ספר מעונה. כי בו כתוב, בספר דברים, בברכתו של משה רבנו לשבטי ישראל:,מעונה אלוהי קדם'. בספר אחר היה כתוב: ‘מעון אלהי קדם’. החכמים קיימו את הראשון וביטלו את השני. לפי דברי רבי יוסי שהיה תושב מעון, ונקרא מעונאה, נקרא הספר מעונה, כי נמצא בעירו, כדבריו: ‘זה הוא ספר שנמצא בבית־מעון’.

מסופר על רבי יוסי שדרש בבית־הכנסת בעירו מעון (‘כנישתא דמעונא’) על דברי הושע הנביא: 'שמעו זאת הכהנים’ – אמר: עתיד הקדוש־ברוך־הוא ליטול את הכהנים ולהעמידן בדין. ואמר להם: למה לא יגעתם בתורה, ולא הייתם נהנים מארבע ועשרים מתנות כהונה שכתבתי לכם בתורה? – ואמרו לו הכהנים: כי לא נתנו לנו כלום!

'והקשיבו בית ישראל’ – למה לא הייתם נותנים לכהנים ארבע ועשרים מתנות כהונה שכתבתי להם בתורה? – ואלו אמרו לו: כי בית הנשיא לקחו מאתנו הכל!

'ובית המלך האזינו כי לכם המשפט’ – שלכם היה, (כמו שכתוב בתורה): 'וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם? – לפיכך לכם ועליכם מידת הדין נהפכת!

שמע רבי (יהודה הנשיא השני) וכעס מאד על דברי רבי יוסי מעונאה'…

(879)

ד. משפחת הכוהנים בבית־מעון    🔗

בירושלים היתה משפחת כהנים בשם חופה. בניה שרתו בעבודת בית־המקדש. כותב דברי־הימים מזכירה ומציין את תורה בעבודה זו: ‘ויצא הגורל… לחופה שלשה עשר’… אחרי חורבן המקדש נדדו הכהנים אל הגליל ומשפחת חופה התישבה בבית־מעון. מאז היא נקראה גם בשמה – כהני בית־מעון. הפייטן אליעזר הקליר דורש על שמות חופה בית־מעון: 'משמר חופה… על שהיו חפין דברי הנביאים בשקר, החריב חופת בית מעונו…

הפייטן שר על הכהנים, בני חופה שלא שמעו לדברי אלוהים במרום. ולפיכך הכה אותם בעוורון ובשגעון, לפי תוכחת התורה: ‘יככה ה’ בשגעון ובעוורון ובתמהון לבב'. וגורל כהני חופה היה כגורל הכהנים בעיר נוב, כמו שמסופר במקרא: ‘ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק’… ובגורל תושבי העיר גבעון הסמוכה לירושים שאחרי שרימו את יהושע הוא קרא אליהם: ‘ועתה ארורים אתם… ויתנם יהושע… חוטבי עצים ושואבי מים’… ולפיכך הוגלו הכהנים מבית־המקדש – מעונו של הקדוש ברוך הוא.

וכה דברי הפייטן הקדמון רבי אליעזר הקליר מקרית ספר:

מִמָּרוֹם הִשְׁמִעַנִי נִלְאֵיתִי טְעוֹן | וּפָקַד עָלַי עֲוֹן נוֹב וְגִבְעוֹן

וְהִכַּנִי בְעִוָּרוֹן וּבְשִׁגָּעוֹן | וְנָעָה מִמָּעוֹן כֹּהֵן בֵּית־מָעוֹן.

(880)

ה. מזגה – חן מקום בעיני יושביו    🔗

בהרי הגליל התחתון, בסביבות טבריה ובקרבת בקעת ארבאל, עומדת חורבה בשם הערבי מזקה. פה מקומה של מזגה – עיירה קטנה הידועה מתקופת התלמוד.

מסופר על ריש לקיש, חכם נודע בטבריה, שישב ועסק בתורה. עברו על פניו שתי נשים בדרכן מטבריה אל כפרם בסביבתה. שמע החכם את שיחת הנשים ביניהן.

אמרה אחת לחברתה: 'ברוך שהוציאנו מן האוויר הרע הזה!

קרא אליהן: מהיכן אתן? –

אמרו לו: מן מזגה!

אמר: אני מכיר את מזגה, ואין בה אלא שתי דירות.

ואמר: ברוך שנתן חן מקום בעיני יושביו'.

(881)

ו. טבריה המקדימה וציפורי המאחרת    🔗

‘וקראת לשבת עונג – הוי אומר: זה עונג שבת’.

בקרבת הכביש מטבריה אל נצרת, נמצא הכפר הערבי הגדול צפ’וּרי: פה מקומה של ציפורי, עיירה יהודית מפורסמת בדורות הקדומים, מימי המשנה והתלמוד. טבריה נמצאת יותר ממאתים מטרים מתחת לפני הים וציפורי שוכנת כמאתים וחמשים מטרים מעל פני הים. הבדל הגובה ביניהן הוא כארבע מאות וששים מטרים.

כיון שציפורי שוכנת על ראש ההר, מאחר הלילה לבוא אליה ואור היום נמשך בה יותר מאשר בטבריה הנמוכה והמוקפת הרים סביב.

לפיכך אמר רבי יוסי: 'יהא חלקי ממוציאי שבת בציפורי’ – כי בה נמשך יותר אור היום ולכן השבת מאחרת לצאת ותושביה נהנים ממנה יותר⁶⁸.

(882)

ז. מן טבריה אל סוסיתא    🔗

טבריה שוכנת על חופה של הכנרת וממולה על חופה המזרחי נמצאת עין־גב העברית. היא שוכנת לרגלי הר, מהרי הגולן, שעליו היתה בנויה סוסיתא או סוסיתה הקדומה. התפרסמה בימי מרד היהודים ברומאים. בתקופה מאוחרת יותר רבו בה הנכרים והם רחשו שנאה לשכנתה טבריה היהודית.

א. רבותינו דרשו על דברי ‘איכה’: ‘צוה ה’ ליעקב סביביו צריו – כגון… סוסיתה לטבריה'.

המרחק בין טבריה לסוסיתא – כעשרה ק"מ בקו ישר, מובא לפרקים באגדה העברית. הקדמונים מספרים: ‘תיבתו של נח שטה על פני המים, כעל ב’ קורות, כמן טבריא לסוסיתא'.

ב. 'רבי יהודה אומר: ראם לא נכנס עם נח בתיבה, אבל גוריו נכנסו עמו. רבי נחמיה אומר: לא הוא ולא גוריו, אלא קשרו נח בתיבה והיה (הראם) מתלם תלמיות (בים טבריא) כמן טבריא לסוסיתא.

וזה מה שכתוב (בספר איוב): התקשר רים בתלם עבותו'.

ג. בבוא הערב מחשיכה טבריה לפני סוסיתא השוכנת אל מולה, כי השמש השוקעת במערב מפילה צל על פני בתי טבריה ומאירה את סוסיתא וחופה המזרחי של הכנרת.

כאשר רצו לומר בטבריה שאור היום עוד מצוי בסביבתה, אמרו: 'שמשא הווה על סוסיתא’ – אור השמש על סוסיתא…

(883)

ח. טבריה וצפת מתפרנסות זו מזו    🔗

‘ויש בצפת מה שאין כן בטבריא ויש בטבריא מה שאין כן בצפת’.

כאשר שאלו בטבריה או בצפת יהודי: מאין פרנסתך? – היה מספר: בחורף מזג האויר בטבריה מצוין ואפשר ליהנות בה גם מרחיצה נעימה בחמי־טבריה, אולם בצפת השכנה הקור שולט בכל וגם השלגים יפקדוה לפרקים.

מה עושים הצפתים? – יורדים הם אל טבריה, שוהים בה ונותנים פרנסה לתושביה. בקיץ מזג האויר בצפת מצוין ובה אפשר ליהנות מרוחות ים קרירות, אולם בטבריה השכנה, החום שולט בכל, וגם רוחות שרב יפקדוה לפרקים.

מה עושים הטברינים? – עולים אל צפת, שוהים בה ונותנים פרנסה לתושביה… נמצא הצפתים נהנים מהטברינים והטברינים נהנים מהצפתים! ⁶⁹

(884)

 

70. צפת – עיר המיסתורין    🔗

א. צפת – על שום מה?    🔗

צפת שוכנת על מרומי פיסגה בולטת יפה, בחיק הרי הגליל העליון. צופה על פני סביבתה הנהדרת, ולפיכך נקראה בשם ‘צפת’ (תמונה).

ועל שום שהעיר צפת יפה וסביבתה נהדרת, מצאו בעלי האגדה בשמה של צפת ראשי־תיבות של שלוש מלים המציינות את היפי וההדר: צבי, פאר, תפארת. דרוש עממי אחר מוצא בשם ‘צפת’ ראשי־תיבות של: ציצית, פאה, תפלין. הצפתים חרדים מאד לקיים גם את שלוש המצוות הללו…

צפת משמשת אכסניה לא רק לאנשי תורה המבלים את מיטב חייהם בבתי־מדרשות, אלא גם לציירים הבאים הנה להסתכל בפינותיה החמודות והציוריות וכן גם למשוררים ופייטנים הבאים ליהנות מיופיה ולקבל השראה עילאית ליצירותיהם הפיוטיות…

ומכאן בא הדרוש החדש המוצא בשם צפת ראשי־תיבות של המלים: ציור, פיוט, תורה.

אחרי נצחון ישראל בצפת, במלחמת הקוממיות תש"ח (1948), היתה העיר כולה יהודית ובה הוקם שיכון מיוחד לציירים ופסלים – קרית־האמנים.

(885)

ב. המשואות על הר צפת הקדומה    🔗

הר צפת הוא גבוה ונשקף יפה על פני סביבתו על מרחק רב, לפיכך נהגו הקדמונים להדליק עליו הדלקות מיוחדות, להשיא משואות, להודיע לישובי היהודים בסביבה זמני ראשי־חודשים ומועדים.

המשואה הראשונה היתה נדלקת על הר הזיתים, הר המשחה, בירושלים. ממנה אל ראשי הרים אחרים וגם על פיסגת הר התבור הנראית יפה מהר צפת.

חכמי ישראל מספרים: ‘כיצד היו משיאין משואות? – מביאין כלונסאות של ארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן, וכורך במשיחה. ועולה לראש ההר ומצית בהן האור. ומוליך ומביא ומעלה ומוריד, עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי’…

(886)

ג. משפחות הכוהנים בצפת    🔗

בירושלים היתה משפחת הכוהנים יקים שבניה שרתו בבית־המקדש. כותב דברי־הימים מזכירה ומציין את תורה בעבודת המקדש: ‘ויצא הגורל… ליקים שנים עשר’. אחרי חורבן המקדש נדדו הכהנים אל הגליל ומשמרת יקים התישבה בצפת. ובה היתה משפחה אחרת של כהנים בשם פשחור.

צפת וסביבתה – ‘עה"ק (עיר הקודש) צפת תו"ב (תבנה ותכון במהרה)’

ציור משנת תרל"ה/1875

מתוך מפה מצוירת של ארץ־ישראל: ‘צורת ארץ הקדושה וגבולותיה’, מאת חיים שלמה פיניא. במרומי ההר ציור של ‘מבצר’, המצודה. מימינה כתוב: ‘קוראין לו מבצר זה יודפת’. למטה מהמצודה: בתי העיר ומימין כתוב: ‘רחוב הגוים’, ומסומן בו המקום הנקרא: ‘מערת שם ועבר’. משמאל ציורי עצים: ‘אילנות של צפת’. בשיפולי ההר משתרע בית־הקברות ובו מצוינים קברים מפורסמים: ‘רב הארי’ וזהו רבי יצחק לוריא ראש מקובלי צפת. על־ידו קבר ‘מרן בית יוסף’ והוא רבי יוסף קארו. ‘גלאנטי’, ‘רב אלשיך’, קבר ‘הושע הנביא’ ואביו ‘בארי’. על־ידו מערת ‘ינוקא’.

במירון: ‘חצר קבורת רשבי’ – רבי שמעון בר יוחאי. למטה קברים מפורסמים אחרים: בית שמאי, בית הלל, המצבה ‘כלתו של שמאי’. בסמוך סלע הנקרא ‘במה של אליהו’, הידוע בימינו בשם ‘כסא אליהו הנביא’. בצד מירון נובע מעין שהיה נקרא ‘מי מגידו’. מימיו זורמים בנחל, העובר בין צפת ומירון ויורד אל הכינרת. מעל חצר קבורת רשב"י מצוירת מירון, קבר ‘ר’ יוסף הסנדלר’, וכן מצויר פתח בית־כנסת קדום ובצדו כתוב: ‘שער’. למעלה ‘כפר בירייא’ והקברים הקדושים בקרבתו: ‘בניהו בן יהוידע’ ו’אבא שאול'.

הפייטן אליעזר הקליר שר על הכוהנים: שעינם לא היתה צופיה למרום, לקדוש־ברוך־הוא. והם היו רעים בלבם ומראים עצמם טובים, כדברי משלי: ‘כסף מצופה על חרש’. וכה דבריו בפיוטו:

אֵיכָה יָשְבָה חֲבַצֶּלֶת הַשָׁרוֹן

וְדָמַם רֹן מִפִּי נוֹשְׂאֵי אָרוֹן

לֹא לַמָּרוֹם עַיִן צָפַת

וְכֶסֶף עַל חֶרֶשׂ חִיפָת

וּבִחִזוּק מוּסָר הֻרְפַת

וְנֶהֱרַס וְנִפְלַת כֹּהֵן צְפָת

(887)

ד. משבחיה של צפת הקדושה    🔗

צפת, בירת הגליל העליון, היתה במאה השש־עשרה מרכז של המקובלים. הם עשוה לאחת מארבע הערים הקדושות של הארץ.

הרבה יתרונות מצאו המקובלים בצפת – פנינת הגליל. רבי אברהם אזולאי, שחי בארץ בראשית המאה השבע־עשרה, מספר: 'צפת רומז לנצ"ח… צפת היא מוכנת ומזומנת להשיג בה סוד עומקה של תורה וסודותיה. כי אין אויר זך בכל ארץ־ישראל כמו אויר צפת…

כל הדר בצפת יש לו יתרון על כל שאר ערי ארץ־ישראל. והנפטר והנקבר שם בעבור שהוא מקום גבוה ואוירו זך ונקי מכל שאר ערי הארץ, לכן במהרה שט נפשו ופורח למקום מערת המכפלה, כדי לעבר משם לגן עדן תחתון ואין צריך להאריך מזה'…

האר"י הקדוש, ראש מקובלי צפת במאה השש־עשרה, אמר: בצפת נקברו כפל־כפליים כיוצאי־מצרים, צדיקים, קדושים וגאוני עולם.

(888)

ה. צפת חרבה ברעש אדמה    🔗

צפת סבלה מרעשים שגרמו לחורבנה ולקיפוח חייהם של רבים מתושביה. רעש אחד היה ביום ט' חשון תק"כ (31 אוקטובר 1759).

צפת אל מול מירון

רבי יוסף סופר, שבא אל צפת כשנתיים אחרי הרעש הזה, מספר על מקרה אחד שקרה זמן קצר לפני הרעש: 'איש אחד היה אצלי וסיפר לי… המעשה. כמה לילות קודם הרעש הראשון, בא לו אביו (המת) בחלום בבכיה גדולה ומרה, ומרט את ראשו וצעק צעקה גדולה ומרה. ויתחלחל עד מאד. ואמר לאביו: אבי! אבי! מה זאת?

והשיב לו: בני! ידוע תדע שגזירה גדולה נגזרה על זה הקהל (בצפת), ובכן ראה תראה שיחזרו בתשובה גדולה ויעשו תענית ציבור בבכיה גדולה. ואולי תתבטל הגזירה הרעה.

ועמד בבוקר והלך לבית־הכנסת וצעק צעקה גדולה ומרה בבכי, וספר לאנשי הקהלה זה החלום. וישמעו כל העם את דבריו ויראו מאד וגזרו תענית ציבור מגדולם ועד קטנם. ואמרו סליחות בבכיה גדולה…

ואף־על־פי־כן לא יכלו לבטל את הגזירה, בעוונותינו הרבים'…

לא רק צפת סבלה ברעש האדמה, אלא גם הרבה כפרים אחרים בגליל. רבנים ראו בזה אות להופעתו של המשיח, ‘עקבתא דמשיחא’, על יסוד דברי חכמים בימי קדם, המתארים האותות לקראת בואו: ‘בעקבות משיחא… והגליל יחרב’…

(889)

ו. צפת פתאום תבנה    🔗

ביום כ"ד טבת. תקצ"ז (1837) היה רעש חזק בצפת וכמעט כל העיר חרבה וכארבעת אלפים נפשות נקברו במפולת הבתים. אמרו: מיום שחרב בית המקדש בירושלים, לא היה חורבן גדול יותר מחורבנה של צפת.

רבי ישראל משקלאב, עסקן חשוב ביהדות הארץ בראשית המאה התשע־עשרה, נשא קינה בבית־הכנסת יוחנן בן זכאי בירושלים על הרוגי הרעש הזה. הוא דרש לפי האותיות של צ’פ’ת:

(890)

ז. קנאת ירושלים בצפת    🔗

במאה התשע־עשרה גדלה צפת מאד עם העליה הגדולה אליה וירושלים נשארה עזובה ושוממה. אחרי שהרעש החריב את צפת והפכה לעיי מפולת, אמרו שזוהי קנאת ירושלים בה.

הרב המפורסם רבי משה סופר, הנודע בכנוי ספרו ‘חתם סופר’, ערך הספד על הרוגי צפת הקדושים ותלה את אסונה בקנאתה של ירושלים העזובה, והוא קרא בהספדו: ‘וירושלים הקדושה חרבה ושממה, מבלי משים על לב, על כן תרעד הארץ… שרעידת הארץ היא מקנאת ירושלים… וקנאת ירושלים עשתה זאת, כי שם שער השמים עיר שחוברה לה יחדיו… שם הר המוריה… הר בית ה’… והנה לגמרי זה מקרוב מאת שנים שמו פניהם לצפת… וירושלים נשכחה לגמרי והיא עיר שם ה' שמה, שגם בזה הזמן מצווה לעלות לרגל לירושלים… לא שם איש על לב, אלא לעלות לצפת'… והרב סופר גומר את הספדו מספר על רבי ישראל ב"ק מנצולי צפת שעלה אל ירושלים להחיותה; גאון עוזנו מה"ו ישר אשר קבץ יתר פליטי צפת להעלותם ירושלים'…

יוצאי צפת התישבו ברובע היהודי בעיר העתיקה ירושלים, בחצר מיוחדת ובה הקימו להם בית־כנסת – סוכת שלום. עם בואם גדלה ירושלים היהודית ולפיכך אמרו: ‘לא נתמלאה ירושלים אלא מחורבנה של צפת’… על קירות בית־הכנסת סוכת־שלום היו רשומים ההרוגים ברעש צפת ובמשך שנים רבות היו נוהגים להדליק ביום כ"ד בטבת, יום רעש צפת, נר לזכר ההרוגים ברעש הזה.

(891)

המקובלים בצפת

ציור עממי מאת צפתי.

שמור במוזיאון ‘היכל־שלמה’, ירושלים.

ח. האר"י הקדוש – ראש מקובלי צפת    🔗

בראש המקובלים בצפת התפרסם רבי יצחק לוריא הנודע בכנויו: האר"י (הא’לקי ר’בי י’צחק) הקדוש. האר"י נולד בירושלים בשנת רצ"ד (1534)*. בילה במצרים וממנה עלה אל צפת בשנת שכ"ט (1569). אחרי שנתים ימים מת בה בהיותו בן ל"ח שנה. ולפיכך דרשו על מותו: ‘ח"ל עליו חובת הביעור’, לפי הכתוב בתורה: ‘בערתי הקודש מן הבית’.

כן דרשו על האר"י הקדוש את דברי ישעיהו הנביא: ‘והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו’. ועליו נאמר: נ’פלה ע’טרת ר’אשינו, ראשי־תיבות נע"ר (נער): ‘שמת בקצרות שנים, בעוונותינו הרבים’. המקובלים האמינו שהוא עתיד לחזור ולגאול את ישראל: ‘ויקח ארץ־ישראל מיד ישמעאל’.

האר"י הקדוש לא כתב את תורתו, אלא תלמידו רבי חיים ויטאל.

'פעם אחת אמרו לו חכמי ספרד: רבינו, נר ישראל! כל־כך חכמה מסר לך השם יתברך, ביד מעלתך, למה לא יחבר הרב חיבור אחד נחמד כדי שלא תשכח תורה מישראל?

השיב להם בזה הלשון: אילו היו כל הימים – דיו, וכל הקנים – קולמוסים, וכל הרקיעים – גוילים, לא יספיקו לכתוב כל חכמתי. וכשאני מתחיל לגלות לכם סוד אחד מן התורה, נתרבה עלי כל־כך שפע כמו נחל שוטף ואני מבקש תחבולות מהיכן אפתח לכם צינור דק וקטן לומר לכם סוד אחד מן התורה כפי אשר יוכלון שאת ולא להרבות לכם יותר מדי… ותפסידו הכל כמו הנער שהיה נחנק בגרונו אם בא לו החלב ברבוי.

לכן עצתי זאת שתכתבו אתם מה שתשמעו ממני ישאר לכם לזכרון לדורות הבאים'…

(892)

ט. רבי אברהם הלוי ברחובות צפת    🔗

‘כל שהקדוש־ברוך־הוא חפץ בו – מדכאו ביסורין’.

אברהם הלוי ברוכים היה ממקובלי צפת המפורסמים במאה השש־עשרה. מוצאו מארץ מרוקו, אפריקה הצפונית. הוא בעל ‘תיקוני שבת’, קונטרס שהיה נפוץ בעם. רבי אברהם היה מתלמידיו של האר"י הקדוש. מספרים: ‘והרב האר"י ז"ל היה מפליג בחסידותו ואמר עליו שהוא היה גלגול ירמיהו הנביא’.

מספור על אברהם הלוי: ‘שהיה דירתו בצפת תוב"ב (תבנה ותכונן במהרה בימינו) ובכל חצות לילה היה קם וסובב כל הרחובות של היהודים ונתן בקול ואמר: אחינו בית ישראל, הלא ידוע לכם שהשכינה היא בעו"ה (בעוונותינו הרבים) בגלות ובית מקדשנו היה לשריפת אש וישראל הם בגלות המר וסובלים יסורים, עינויים קשים ומרים, ונהרגו הרבה חסידים וחסידות, בחורים ובתולות, זקנים עם נערים בד’ מיתות בית־דין ונתלים ונידונים במיתות קשות ומשונות. ואתם שוכבים על מטותיכם בהשקט ובטח? – קומו ונצעק אל ה' אלוהינו שהוא מלך רחום וחנון, אולי ישמע ה' את קול תפילתנו וירחם על עמו שארית פליטת ישראל!

סימטה ציורית בצפת העתיקה

והיה החסיד צועק ולא נתן מנוחה לכלל בני העיר והיו קמים כולם בשעה חדא לבית־מדרשות והיו אומרים התיקון חצות. ואח"כ היו לומדים איש איש כפי השגותיו: יש מהם שהיו עוסקים בדברי קבלה ובזוהר, ויש מהם היו עוסקים בגמרא ובמשניות, ויש מהם שהיו עוסקים בתורה ובנביאים ובכתובים. ואח"כ היו אומרים פזמונים בקשות עד אור היום'….

רבי אברהם הלוי היה עושה תשובה והשפיע גם על אחרים לעשות כמוהו:

‘מצינו בחסיד אחד ושמו ר’ אברהם תלמידו של האר"י זכרונו לברכה, שהיה מקהיל כנופיה של בעלי בתים. והיו הולכים לבית־הכנסת של האשכנזים ואמר להם ממנו תראו וכן תעשו, לקבל ד' מיתות בית־דין. והיה נכנס לשק אחד והיה מצוה לגררו בכל אורך ורוחב בית־הכנסת כדי לבזותו ולהכניע את יצרו. ואחר־כך צוה ליקח כל אחד אבן של משקל ליטרה חצי והיו זורקים עליו ואח"כ יצא מהשק.

והיה מוכן בחצר בית־הכנסת מטה. ובתוך המטה מונח מין עשב שקורין חרול (סרפד) והיה (ר' אברהם) פושט את בגדיו ומשליך עצמו על החרולים ערום והיה מגלגל בתוך עד שנעשה בשרו כמו אבעבועות וא"כ היו מלקים אותו ל"ט (שלושים תשע) מלקות, כנגד הרג. ואח"כ היה טובל עצמו במקוה. כי הטבילה הוא נגד חנק.

ואח"כ היה אומר לאנשים שהיו שם: רבותי! מי שרוצה להנצל מדין של גיהנום, יעשה כמנהג הזה! ומיד נזדרזו כולם יחד וקבלו עליהם כל אותם היסורים באהבה ובחיבה והיו מרימים קולם בבכיה והתוודו על עוונם ולא זזו משם עד שנעשו כולם בעלי תשובה גמורים כל ימי חייהם'…

(893)

י. רבי אפרים דיין – מצאצאי דוד המלך    🔗

‘לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו’.

רבי שמחה בן יהושע, ששהה בצפת בשנת תקכ"ד – 1765, מספר על אחד מתושביה: 'ראיתי בצפת איש אחד ושמו חכם רבי אפרים דיין מסוריא, ועוסק בסחורה חוטי משי הבא מסוריא. והוא מזרע דוד המלך, עליו השלום. ולו שתי נשים. ולא היו לו בנים, והוא איש תם וישר וטוב תואר מאד, והמצח שלו משונה וגבוה.

ושאלתיו: בן כמה דורות אדוני מדוד המלך, עליו השלום?

והשיב לי: בן שמונים וארבע דורות אני מדוד עליו השלום.

ואמרו לי לכן נקרא את שמו ר' אפרים דיין, שאם נחתם שמו על פסק־דין, אפילו המלך התוגר (התורכי) לא יסתור את דינו, לכבוד דוד, עליו השלום'.

יא. כיצד עזרו הגחליליות ליהודי צפת    🔗

בימות הקיץ מרחפות ומפזזות באוירה של צפת המון גחליליות המאירות את חשכת הלילה ודמות לגיצים זעירים. יהודי צפת נוהגים בהן כבוד רב – ולעולם לא יגעו בהן לרעה, כי הן הצילו אותם פעם אחת מגזירה קשה בדורות קודמים. בימים שעברו משל בצפת מושל עריץ רודף יהודים. הוא גזר עליהם לא להדליק בלילות כל אור בבתיהם ודרש מהם להביא אליו כל מנורה ועששית.

היהודים הצטערו בעיקר על ביטול לימוד התורה בלילה. הם באו אל הרב ושאלהו בצער מה יהא באחריתם? כלום יש טעם בחיים בלי לימוד תורה?

אמר להם הרב: צאו בהמוניכם, מטף ועד זקן, אל השדות ואספו את הגחליליות אל בתי־המדרש ולאורן תלמדו את התורה הקדושה.

וכך היה…

(894)

יב. בית־כנסת האר"י של הספרדים    🔗

בשיפולי הרובע היהודי בצפת, בקצה סימטה מעוקלת, נמצא בית־כנסת האר"י של הספרדים. בקיר האולם – מערה קטנה ואפלה. בה היה האר"י מתבודד ועוסק בסתרי תורה, בתורת הח"ן – ח’כמה נ’סתרת.

האגדה מספרת על האר"י הקדוש: 'פעם אחת אמר לתלמידיו ביום השבת קודש: אם תקבלו עליכם שלא תדברו כלום בבית־הכנסת בשחרית עד אחר יציאת ברכת הלבנה, ולא ימלא אחד מכם פיו בשחוק מכל מה שתראו, אני אתפלל עמכם היום לפני התיבה ואקרא לספר־תורה את השבעה רועים.

והשיבו התלמידים: אנחנו מקבלים עלינו בשמחה כל מה אשר צוית עלינו…

וקרא (הארי"י) את אהרן הכהן. ובא (אהרן הכהן) וקרא עצמו הפרשה שלו ואמר הברכה בתחילה ובסוף.

וכן משה, במקום לוי. וקרא הפרשה שלו ואמר הברכות – והלך לו.

וכן אברהם, יצחק, יעקב.

וכן יוסף הצדיק קראו להיות ששי.

עד לשביעי קרא דוד בן ישי. והיה מראה עצמו מרקד ומשחק, מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ארון ברית אדוני והוא חגור אפוד ומעיל בד על מתניו'…

(895)

יג. בית־כנסת אליהו הנביא    🔗

בטקס נקרא בית־הכנסת הזה על שם האר"י הקדוש, קראו לו על שמו של אליהו הנביא, וסיפרו שבמערה אשר בבית־הכנסת הזה היה מתבודד אליהו ושופך את לבו לפני רבון העולמים…

רבי משה באסולה שביקר בצפת בשנת רפ"ב (1522) מספר על שלושת בתי־הכנסת שהיו בה בימיו: ‘ואחד של המערביים וקורין לה כנסת של אליהו, זכור לטוב. כי היא קדומה וקבלה בידם (בקרב יהודי צפת) שאליהו, זכור לטוב, התפלל בה’.

המקובלים האמינו שאליהו הנביא היה מתגלה לעתים קרובות אל האר"י הקדוש ומלמדו סתרי תורה. תלמידו של האר"י מספר על רבו הנערץ שהיה לומד: ‘ומפי אליהו, זכור לטוב, שנתגלה אליו תמיד… לגלות תמיד רזין סתומין… וזה ידעתי מפיו באמונה’.

(896)

יד. מקום מושבו של האר"י הקדוש    🔗

רבי בנימין היה ממונה על קופת הצדקה, הגזבר, בבית־הכנסת האר"י בצפת. פעם אחת חלה ושכב שנים עשר שבועות עד שהתרפא בזכותו של האר"י הקדוש, שראה בחלומו.

רבי שמחה, שביקר בצפת בשנת תקכ"ה (1765), מספר שפגש ברבי בנימין והלז סיפר לו: 'וארא בחלומי שבאתי לבית־הכנסת של האר"י, זכרונו לברכה, להעלות נר תמיד, אם כבה.

ומצאתי האר"י, ז"ל, יושב על מקומו… ונגשתי אליו והוא מכוסה בטלית. וראיתיו כמו בן ל"ג (שלושים ושלוש) או ל"ד (שלושים וארבע) שנים. וזקנו שחור וטוב תואר מאד.

ושאלתיהו: מי אדוני?

ויען: אני הרב רבי יצחק לוריא! ואתחנן אליו ואומר: אני חולה מאוד! ויאמר האר"י ז"ל: למה לא תתקן את בדק הבית, וכשהגשמים יורדים, יזובו מימיו דרך הסדקים בבית־הכנסת? –

ויאמר: העובדה שאין בקופה של צדקה כלום!

ויאמר האר"י ז"ל: עשה כך וכך לחזק את בדק הבית.

חזרתי ואמרתי: אדוני, אני חולה!

ויאמר האר"י ז"ל: שלא יבוא שום אדם על מקום ההוא שהייתי יושב פה, כשהייתי בעולם הזה. והמקום קדוש ונערים באים ושוחקים שמה. ועושין הוללות וסכלות במקומי.

הכניסה לבית־הכנסת האר"י הקדוש בצפת

חזרתי פעם שלישית, ואמרתי: אדוני, חולה אני!

ויאמר: הב לי ידך!

ונתתי ידי ומיד פתחתי עיני ואמרתי להעומדים עלי: תנו לי לאכול!

והנה קמתי מחוליי, וצויתי לגלול אבן גדולה על מקומו ולטוח בטיט במשופע שלא יוכל שום אדם לעמוד או לישב במקום האר"י, זכרונו לברכה, עד היום, ותקנתי החורין והסדקין של העזרה, שלא יזלפו מן הגשמים'.

(897)

טו. בית־כנסת האר"י של האשכנזים    🔗

ברובע היהודי בצפת, בקצה סימטה צרה, נמצא בית־כנסת האר"י של האשכנזים. על משקופו כתוב: ‘מה נורא המקום הזה, זה ביהכ"נ מרז האר"י ז"ל. בשנת ומקדשי תיראו’ (תמונה).

בימיו של האר"י הקדוש היה המקום הזה רחוק קצת מן העיר, והיה נקרא בשם ‘שדה תפוחים’ (עיין באגדה הבאה).

ארון הקודש בבית־הכנסת האר"י הקדוש בצפת

בערב שבת היה נוהג האר"י לצאת הנה עם חבריו וגוריו ולקבל את השבת בתפילה ובשירה. האר"י נהג ללבוש עליו, לקראת קבלת שבת, ארבעה בגדים לבנים, כנגד ד' אותיתו של הוי"ה או יהו"ה. בקבלת שבת היו מקובלים מזמרים יחד את הזמר ‘לכה דודי’ שחובר באותו הזמן בצפת והוא מסמל את שאיפת ישראל לגאולתו.

פעם בערב שבת, יצא האר"י עם תלמידיו לבושים לבן, אל שדה־התפוחים לקבל את היום הקדוש – שבת מלכתא.

האגדה מספרת: 'מתוך שהיו משוררים מזמורים, אמר האר"י לתלמידיו. חברים, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים? –

השיבו קצת מן התלמידים: אנו שומעים בכך! וקצת השיבו ואמרו: נלך מקודם ונודיע לנשינו…

כיון שאמרו נלך מקודם לבתינו, נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: אוי לנו שלא היתה בנו זכות להגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד שאתם רוצים לילך בשמחה גדולה, תיכף היו נגאלים כל ישראל… שעתה היתה השעה עומדת להיגאל מתוך שמאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה, בעוונותינו הרבים!'…

(899)

טז. בית־המדרש האר"י – שדה תפוחים    🔗

על־יד בית־הכנסת האר"י של האשכנזים, בצפת, נמצא בית־מדרש הנקרא בשמו הארמי: 'חקל תפוחין’ – שדה תפוחים. כך קראו המקובלים למקום הזה בטרם נבנה בית־הכנסת והמדרש עליו.

רבותינו המשילו את ישראל לתפוח. הם דרשו על דברי שיר־השירים: 'כתפוח בעצי היער… – מה תפוח זה ניצו קודם לעליו, כך ישראל… הקדימו עשייה לשמיעה שנאמר: ‘נעשה ונשמע’…

מה תפוח זה בשעה שמוציא ניצו ועד שגומר פירותיו, – חמשים יום. כך משעה שיצאו ישראל ממצרים ועד שקבלו את התורה – חמשים יום'…

האגדה מדמה את התפוח אל הר סיני ואל התורה שניתנה ממנו. על דברי שיר־השירים: ‘תחת התפוח עוררתיך’, אומר המדרש: ‘זה סיני. ולמה נמשל לתפוח? – אלא מה תפוח זה עושה פירות בחודש סיון, כך התורה ניתנה בסיון’.

הזוהר מכתיר את גן העדן בתואר: 'חקל תפוחין קדישין’ – שדה תפוחים קדושים. המקובלים מספרים על האר"י הקדוש שאמר: ‘קבלת שבת תצא לשדה בסוד חקל תפוחין קדישין’.

בשיר העממי המושר בפי ההמונים במירון בהילולא לזכר הקדוש רבי שמעון בן יוחאי, נאמר עליו:

(900)

יז. הבית שבו גר האר"י הקדוש בצפת    🔗

בקרבת בית־הכנסת האר"י של הספרדים הראו בימים שעברו בית שבו גר האר"י הקדוש בהיותו בצפת. בימינו לא נשאר כל זכר ממנו.

האגדה מספרת: 'פעם אחת בנה יהודי אחד בית חומה על המקום הזה. והיה שם זקן אחד, יהודי, ואמר לו: דע כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, בית דירתו של האר"י, זכרונו לברכה. ומקום שנשתמש בו קודש, איך ישתמשו בו חול? ומעלין בקודש ולא מורידין!

ולא אבה לשמוע אליו. וכשגמר הבית ורצה לחנכו… ואש יצאה… ונשרפו כמה נפשות, גם נכרים שהיו שם נשרפו. ונתצו את אבניו ואת עצו ואת כל עפר הבית והיתה תל עולם. לא תבנה עוד, עד יערה עלינו רוח ממרום'…

(901)

יח. ביצי בנות־יענה בבית הכנסת בצפת    🔗

בדורות קודמים היה מנהג לתלות ביצי בנות־יענה בבתי הכנסת. רבי מנחם מנדל שחי גם בצפת מספר, בקירוב בשנת תקצ"ה (1835), על בתי־הכנסת הנמצאים בה: ‘ובתוכם יש שני בתי־כנסיות שבתוכם היה מתפלל האר"י ז"ל. גם מנהגם… לתלות בכל בית־כנסת שלהם קליפת ביצה מבת־יענה’.

בימינו אפשר לראות ביצי בנות־יענה תלויות על פני קברים קדושים ליהודים וגם לערבים, כגון: על קבר יעקב אבינו בבנין שעל מערת־המכפלה בחברון, וכו'.

רבי יעקב עמדין (יעב"צ) במאה השמונה־עשרה מספר על סיבת המנהג לתלות ביצת בת־יענה, בלשונו נעמית, במקום תפילה. וכה דבריו: ‘הנה שמעתי, היהודים בארצות תגרמה (תורכיה) תולין ביצת הנעמית, בבית־הכנסת כדי לעורר אדם על הכוונה, לא יביט הנה והנה. כי בת־היענה מחממת ביצתה בראייתה. ומוציאה בדרך זו אפרוחיה. מכאן נראה מה חוש ראות פועל על עוצם ההבטה והסתכלות. זה ענין נאות לתפילה’.

(902)

יט. מקווה של האר"י הקדוש בצפת    🔗

בשיפולי הרובע היהודי בצפת, בקצה בית הקברות, נובע מעין קטן ועליו בנוי מקווה הנקרא על שמו של הארי הקדוש.

כבר בימיו של האר"י הקדוש היה פה מקווה של היהודים. ביום ששי היו התושבים נוהרים אליו לטבול עצמם לקראת שבת המלכה. המקובלים מספרים בשמו של האר"י הקדוש: ‘צריך האדם בכל ערב שבת לטבול שתי טבילות: א(חת) – לפשוט בגדי חול מעליו, והשני’(ה) – להמשיך עליו תוספת שבת…

כשהיה (האר"י הקדוש) עולה מן הטבילה לא היה מנגב עצמו במטפחת וכיוצא. ואמר כי הם מי שבת וראוי הגוף לשאוב אותם'.

אחרי מותו של האר"י הקדוש, ביום ה' אב שנת של"ב (1572), הובילו את גופו לטבילה במקווה הזה ומאז נקרא על שמו.

תלמידו רבי חיים ויטאל מספר: ‘ציוה מורי זצלה"ה (זכרון צדיק לחיי העולם הבא), שיעשו לו טבילה אחרי מותו בבית־הטבילה. וכשנפטר הולכנוהו אנחנו החברים לבית־הטבילה. וכשהכנסנוהו גופו של הקדוש במים זצלה"ה, אמרנו לו: ימחול לנו אדונינו! ונעשה לו הטבילה ובאותו שעה הרכין עצמו עם ראשו לטבול מעצמו. והוא פלא’.

רבי שמחה בן יהושע שעלה אל צפת בשנת תקכ"ה (1765) מספר על מקווה של האר"י הקדוש: ‘בין שני הרים במקום מדרון. הכתלים והכיפה של מקווה היא מאבני גזית וכיפה על גובה ופתח הכניסה נמוך וקטן מאד. ושם היינו טובלים בערב שבת’.

רבי חיים הורביץ מתושבי צפת, מספר בקירוב בשנת תקצ"ה (1835), על המקווה של האר"י הקדוש: 'בין שני הרים במקום מדרון. הכתלים והכיפה של מקווה בבריכה מרובעת ומשם יוצאים המים לחוץ. ופתח בנין המקווה לצד מערב.

ובהיותי בצפת אירע שאשה רחצה שם דברים שאינם נקיים… ונטבעה שמה, רחמנא ליצלן!

והולכים שמה כל עת שרוצים. יהי רצון שיקויים בנו במהרה בימינו (דברי יחזקאל הנביא): ‘וזרקתי עליכם מים טהורים’.

יהודי שביקר בצפת בשנת תקכ"ד (1764) בקירוב, מספר באגרתו 'קודם ימים נוראים הלכנו לטבול במקווה של האר"י ז"ל. וראינו שנהפכו המים למראה דם ממש.

ואמרו אנשי צפת תוב"ב (תבנה ותכונן במהרה בימינו): בוודאי תהיה איזה צרה. ולא ידענו מה זה.

ולאחר החג תיכף, בא השר של עכו וצוה שעד מלאת עשרה ימים, לא ימצא איש אחד.

טרם יצאתי את העיר ראיתי שנהפכו המים למראיהם ממש'…

(903)

כ. בית־הכנסת על־שם אַבּוּהבּ בצפת    🔗

ברובע היהודי בצפת, נמצא בית־הכנסת אַבּוּהבּ (תמונה). בו שמורה תורה עתיקה ‘ספר אבוהב’, המיוחסת לרבי יצחק אבוהב, רב מפורסם, בעל הספר הנודע ‘מנורת המאור’. הוא חי בספרד במאה הארבע־עשרה. מספרים שהתורה הובאה עם גולי ספרד, והיא העתיקה והקדושה ביותר מכל ספרי התורה של צפת.

האגדה מספרת, שפעם רצו להעביר את ספר התורה לבית־כנסת אחר. טהרו וקדשו עשרה אנשים בטבילה ונשאו אותם לשם. ולא השלימו האנשים את שנתם ומתו; אז ידעו האנשים שאין רצונו של הקדוש־ברוך־הוא לטלטל את ספר התורה ממקומו ולתקנו.

ברעש האדמה בצפת, בשנת תק"כ (1759), נהרסו כל בתיה והפכו לעיי מפולת. כאשר חזרו אליה תושביה המעטים שנצלו בדרך נס, מצאו את עירם חרבה והרוסה כליל. הם שוטטו בין גלי החורבות, והנה הזדקר לפניהם מבין עיי המפולת קיר אחד שלם. מיד הכירו כי זהו קירו הדרומי של בית־הכנסת אבוהב ומצאו בו את ארון הקודש שלם וספר התורה במקום. הם הבינו שרק בזכות קדושתה של התורה נשאר הכותל שלם ואיתן…

הבימה בבית־הכנסת אַבּוּהבּ, צפת

לימים הקימו את בית־הכנסת על תלו.

רבי שמחה בן יהושע ששהה בצפת בשנת תקכ"ה (1765), מספר על בית־הכנסת של אבוהב: ‘הנה גם בית־הכנסת שלו נחרבה בימי הרעש ולא נותר רק כותל דרומי שעמדה שם הספר תורה. ואחר הרעש נמנו וגמרו לטלטל הספר־תורה שלו… ומהרו וקדשו מטומאת בני ישראל, עשרה אנשים בטבילה ונשאו אותה לבית־הכנסת הגדולה ולא שלמו שנתן ומתו כולן… ורבי יוסף סופר שחיבר עדות ביהוסף, פעם אחת הגביה ספר־תורה של ר"י אבוהב וראה הסופר ואמר צריך ליתן טלאי. ונתן טלאי ולא הוציא שנתו ומת בעיר פקיעין, תבנה ותכונן במהרה בימינו’.

כל השנה שמורה התורה ‘ספר אבוהב’ בארון הקודש. רק שלוש פעמים בשנה, בימים הנוראים: ראש־השנה, יום הכיפורים וחג השבועות, מוציאים אותה מארון הקודש לפני קהל המתפללים המקבלים אותה בהתרגשות ובהתלהבות רבה.

חכני צפת בדורות הקודמים ציוו להוציא את התורה רק בשלושה חגים בשנה. וסימן נתנו לדבר: ‘כש"ר’, ראשי־תיבות של שמות החגים: כפור, שבועות, ראש־השנה. כי רק בימים אלו קהל ישראל כשר זכאי לראות את התורה הקדושה…

באגרת שנשלחה מהארץ בשנת תקכ"ד (1764) בקירוב, מסופר על בית־הכנסת אבוהב בצפת: 'וגם יש שם ס"ת (ספר־תורה) של מהר"י אבּוּאב, בעל מנורת־המאור, כ"י (כתב־יד) ממש. ואין קורין בה, כי אם בר"ה (בראש־השנה) וי"כ (ויום־כיפור) ובחג השבועות.

ואמרו כי בעת שהוציאו את הס"ת הנ"ל, בא ענן הכבוד וכיסה את ב"ה (בית־הכנסת). כך היה בימים קדמונים, אבל בעת הזאת בעו"ה (בעוונותינו הרבים) נתמעטה הקדושה'…

מסופר שלקחו את ספרי התורה אל כפרים וכן רצה שמש העיר גם ליטול ספר תורה זה: ‘וכשבא ליטול הס"ת הנ"ל, ותיבש ידו והניח הס"ת בארון. וכעת לא ידעתי מה יהי(ה) בסופו, כאשר שהעיר צפת חרבה מאין יושב… המקום ירחם עלינו ויקבץ נדחינו ויבנה חרבות ערי מקדשנו’…

(904)

כא. המצודה על הר צפת    🔗

במרומי הר צפת נמצאים שרידי מצודה מימי־הביניים, שנבנתה על מצודה קדומה יותר מימי מרד היהודים ברומאים. המורדים הגלילים ובראשם יוסף בן מתתיהו (פלויוס) ביצרו את הר צפת, השולט על פני כל הסביבה ועל הדרכים העוברות בה. יוסף בן מתתיהו נקרא באגדה העברית בשם יוסף בן גוריון ומצודת צפת נקראת לפעמים בשמו: המצודה או הארמון של יוסף בן גוריון⁷⁰.

צפת – המצודה במרומי ההר

תמונה משנת 1851

רבי שמחה בן יהושע ששהה בצפת בשנת תקכ"ה (1765) מספר על המצודה ועל אבניה הרבות: 'ושם ראינו את האבנים יקרות, שמסיעין מההר ונושאין על הגמלים, ושאלתי: מה צורך להאבנים? הלא כל העיר מלאה אבנים מחורבות הבתים, בעוונותינו הרבים.

והשיבו לי: כי לעת עתה מצא השר כתבי היהודים במבצר שעל ראש ההר בצפת, וחרב מזמן חורבן הבית. ‘ומקודם היה מגדל עוז במבצר ההוא. ומצאו כתוב: דעו כי יש מים חיים במגדל הזה במקום פלוני, כך וכך אמות ממקום פלוני למזרח, במקום פלוני כך וכך אמות. ויהי כאשר צרו האויבים עלינו מסביב ובלתי יכולת לעמוד נגדם, ואמרנו פן ימצאו מים חיים במבצר’… עמדנו וסתמנו את הבאר ההיא, ונסנו מהמבצר. ונערוך אתם מלחמה בשדה'…

(905)

כב. לאן הולכים יהודי צפת ל’תשליך'?    🔗

צפת שוכנת במרומי הרים, הרחק מכל ים ומקוה מים. ומה עושים היהודים הצפתים ביום ראשון של ראש השנה – ‘יום התשליך’?

הם עולים למרומי המצודה ומשקיפים מרחוק על ים כנרת הנתון בחיק הרים, ומתפללים אל מולו (תמונה). הם מריקים ומנערים את כיסיהם ומשליכים אליו, מרחוק, את כל עוונותיהם וחטאותיהם, אגב אמירת דברי הנביא מיכה:

מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂה עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ…

יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם…

(906)

צפת במרומי הרי הגליל העליון

מרחוק נראה ים כנרת, בגליל העליון

כג. זכר חורבן המקדש בצפת    🔗

אחד מרבני צפת במאה השש־עשרה, מספר על תשעה־באב בעירו: ‘ועוד היום אנו נוהגים בצפת שבגליל העליון תוב"ב (תבנה ותכון במהרה בימינו), וגם שמעתי שכן נוהגים בארץ־ישראל קהילות ישראל, הדרים בה בכל מקום, שבכל ליל ט’ באב, השליח־ציבור עומד בקהל קודם קריאת הקינות, ואומר בלשון הזה בקול רם בהכרזה על עגמה ודאגה: אחינו כל בית ישראל! דעו היום שנת כך וכך לחורבן בית־מקדשינו ותפארתינו! ומכה הוא וכל הקהל כף אל כף ומכף אל הירך.

ואומרים כולם בדאגה ובעצבנות גדול: ברוך דיין אמת!

וכולם גועים ובוכים. ואחר כך מתחיל לקונן בקינות הלילה'.

(907)

כד. מערת בנות יעקב אבינו    🔗

ברובע הערבי של צפת ישנה מערה הנקראת בקרב הערבים: מערת בנות יעקב אבינו, בערבית: מע’ארת בּנאָת יעקוּבּ. היהודים קוראים למערה זו גם בשם: מדרש שם ועבר (להלן).

לפי האגדה הערבית, נמצא במערה זו קברו של אותו מבשר (בערבית: אלבשיר), שהביא את הבשורה הרעה ליעקב אבינו על גורלו של בנו יוסף האהוב שטורף על־ידי חיה רעה.

בפתח המערה קבועה כתובת ערבית משנת 1412, המספרת: ‘בשם אללה הרחמן הרחום… ציוה לבנות מקום קדוש ומבורך זה, על מצבת אדוננו המבשר אשר בא עם כתונת יוסף הצדיק אל אביו יעקב, עליהם השלום’…

ועל שום שיעקב אבינו ישב במערה זו, הצטער והתאבל על מות בנו יוסף, קראו למערה גם בשם הערבי בית־אלחזן – בית־הצער.

תייר תורכי מפורסם, שביקר בצפת במאה השבע־עשרה, מספר על בית־הצער וחשיבותו הרבה לתושביו היהודים והערבים. בה ישב יעקב אבינו באבל. האויר מסביב רווּי ריח ניחוח, כריח בשמים יקרים, והוא משכר בקדושתו את המבקרים שהם ברובם יהודים…

החורים הנראים בקירות הסלע של המערה התהוו מזרם הדמעות שזלגו מעיני יעקב אבינו עליהם. מהן גם נוצרו המעיינות הנובעים בצפת ובסביבתה…

באחד הקירות של המערה נראה בסלע חריץ ארוך. מספרים שהסלע במקום הזה נבקע, ודרך החריץ נכנס גבריאל המלאך שבא לנחם את יעקב אבינו בצערו הגדול… רבי שמחה בן יהושע שבא אל צפת בשנת תקכ"ה (1765) מספר על מערת בנות יעקב: ‘זהו מערת יעקב אבינו שבנה שם אחר שנעלם ממנו יוסף הצדיק ואין מניחין שום אדם מישראל ליכנס במערה ההיא’. בהיות משה מונטיפיורי ואשתו בצפת, בשנת תקצ"ט (1839), כיבדו אותו הערבים בביקור במערת יעקב. יהודית אשתו מספרת על ביקור זה: ‘בית־המדרש של שם ועבר ובפי הערבים מקום האבל. על פי המסורת אשר שם בא יעקב להתאבל על יוסף במקום הזה שהוא קדוש בעיני הערבים עד מאד. ולא נתנו עד היום להתקרב אליו כי אם לבן בריתם… בצאתנו ניתן לנו שחיף עז לזכרון המקום הקדוש הזה’ ⁷¹.

(908)

כה. בית־מדרשו של שם ועבר בצפת    🔗

מערה שהיתה קדושה לערבים, נקראה על שמן של בנות יעקב אבינו.

היהודים בצפת קוראים למערה זו ‘בית־המדרש של שם ועבר’, על שמם של שם בן נוח הצדיק ועבר נינו של שם. עולי־רגל יהודים מהמאה התשע־עשרה מזכירים את השם הזה. מנחם מנדל מספר בשנת תקצ"ה (1835) עליו: ‘בנין חומה שאומרים שהוא בית־המדרש של שם ועבר’. גם מונטיפיורי ברשמיו מצפת קורא לו בשם זה (לעיל).

מסופר על רבקה אמנו כי בהיותה ברה הלכה 'לדרוש את ה''.

שאלו רבותינו: ‘וכי בתי־כנסיות ובתי מדרשות היו באותן הימים? – אלא לא הלכה אלא למדרש של שם ועבר’.

על דברי התורה: ‘ויעקב איש תם יושב אהלים’. אומרת האגדה: ‘שהיה לומד בבית־מדרשו של עבר ובבית מדרשו של שם’.

כן מספרת האגדה שכל ההלכות שמסרו שם ועבר ליעקב אבינו, מסרן יעקב ליוסף בנו במערת שם ועבר.

כל מי שהוא עוסק בתורה בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אין מניחין אותו לישון, אלא מוליכין אותו לבית־מדרשו של שם ועבר…

(909)

כו. איפה נולדה אסתר המלכה?    🔗

אגדה ידועה לעולי־רגל נוצרים במאה השש־עשרה ובמאה השבע־עשרה בימי שלטון התורכים, מספרת שאסתר המלכה נולדה בעיר צפת. כמדומני הראשון המספר זאת היה תייר פולני שסייר בארץ ב־1583 והוא מתאר את צפת ‘יושבת בראש הר, מקום מולדתה של אסתר והיא מיושבת יהודים רבים’. נזיר צרפתי מספר, ב־1630 בקירוב, על צפת הבצורה ‘ובמצודתה שיסוד חומותיה מעיד שהיא קדומה, היה זה ארמונה או בית־שעשועיה של אסתר המלכה’. תייר צרפתי שעבר בארץ ב־1658 מספר על צפת השוכנת במרומי ההרים ‘במקום שנולדה אסתר המלכה’.

המסורת העברית הראתה את קברה של אסתר המלכה בכפר־ברעם הנמצא בסביבות צפת, במרומי הרי הגליל העליון.

(910)

קבר אסתר המלכה

מתוך הקונטרס ‘יחוס האבות והנביאים’

נכתב בשנת רצ"ז/1537, נדפס בשנת תי"ט/1659

כז. איפה היתה בתוליה הקדומה?    🔗

עולי־רגל נוצרים קראו לצפת בשם בתוליה, והאמינו שכאן מקומה של אותה בתוליה, שהתפרסמה בסיפור של יהודית והולופרנס, כפי שמתואר בספר יהודית. היא היתה אשה אלמנה תושבת בתוליה. בימיה אויב שם מצור עליה והיא יצאה בחשאי אל מחנהו וכרתה את ראשו של הולופרנס המפקד והביאה אותו אל אחיה בעיר: ‘ותאמר להם יהודית: שמעוני אחי! קחו את הראש הזה ותלוהו על מגדל החומה… ולא היה עוד מרגיז את בני ישראל בימי יהודית ואחרי מותה ימים רבים’.

עולה־רגל נוצרי שסייר בארץ ב־1697 מספר: ‘עיר בתוליה אשר ילידי הארץ קוראים אותה כעת צפת’…

הולופרנס וצבאו, בימי נבוכדנצר, שמו מצור כבד על בתוליה: ‘ויסע ביום ההוא כל איש חיל בהם, ויהי מספרם אנשי חיל מאה ושבעים אלף רגלי ושנים עשר אלף פרשים… ויהי כאשר ראו אותם ישראל ויבהלו מאד ואמרו איש אל אחיו: עתה ילחכו אלא את פני הארץ ולא ישאו אותם ההרים הגבוהים ולא הנחלות ולא הגבעות’…

יהודית, מתושבות בתוליה, בת שבט שמעון, יצאה בלילה, בלווית משפחתה, אל אוהלו של הולופרנס והצליחה לכרות בחרבו את ראשו ולהביאו לפני בני העיר.

לשמע גורל הולופרנס, התפזר צבאו לכל רוח ובאה תשועה לבתוליה הקדומה.

(911)

יהודית ומשפחתה חוזרות אל בתוליה עירן, ומביאות עמן את ראש הולופרנס

ראשו של הולופרנס תקוע על החומה.

הציור מובא בכתב־יד לטיני מהמאה השתים־עשרה בקירוב:

Herrad von Landsberg' Hortus deliciarum.

שמור בספרית האוניברסיטה של שטרסבורג.

כח. תפילת הסולטן התורכי לשלום צפת    🔗

בקרב הערבים היה רב פרסומם של אחיהם תושבי צפת, בערבית צ’פד, כסכסנים ומסיתים נגד השלטון התורכי ונציגיו. ביניהם היתה רווחת האימרה הערבית: צפ’דייה – פ’סאדיה, זאת אומר: צפתים – סכסכנים.

הסולטן התורכי, ששלט גם על ארץ־ישראל, היה נוהג בכל יום ששי ללכת לתפילה אל מסגדו המפואר בקושטא בירתו. בתפילתו היה מבקש מאת רבון־העלומים, אללה הרחמן והרחום, שישכין שלום ושלווה בקרב נתיניו הרבים במרחבי שלטונו בארצות רבות ושונות. לבסוף היה מזכיר במיוחד את תושבי צפת, ומבקש מאת הרחמן שיתן להם פרנסה בשפע במקומם הם, ולא יצטרכו לנוד מעירם היפה.

שאלוהו: הוד מלכותו הנעלה! מדוע זכתה דוקא צפת הקטנה להזכר בתפילתו, והלא ברחבי מלכותו אלפים של ערים אחרות גדולות וחשובות הרבה יותר ממנה?

ענה הסולטן: אזרחי הנכבדים! אין אתם מכירים את צפת, אם ברכה תשרור בקרב תושביה הם ישארו במקומם. ואם חלילה וחס מצבם יהיה קשה, הם ינודו ברחבי ארצי ואז יסכסכו בקרב נתיני, יסיתו נגד מושלי, ואז אוי למלכותי ושלטוני.

(912)

 

71. עין־זיתים וסביבתה    🔗

א. בדרך אל הכפר עין־זיתים    🔗

ממרומי צפת יורד כביש הפונה צפונה ועובר בתוך הכפר הנטוש עין־זיתון – עין־זיתים הקדומה. בקרבתו עין־זיתים החדשה, במרומי גבעה בולטת על סביבתה.

המקובלים מספרים על גדולתו של האר"י הקדוש מורם הנערץ: ‘והיה מכיר בחכמת הפרצוף ובנשמת בני אדם ובגלגוליהם. והיה יודע לומר בגלגול של רשעים שנתגלגלו בעצים ובאבנים או בבהמות או בעופות… והיה יודע בצפצוף העופות גם במעופפותם השיג דברים נפלאים’…

בדורות קודמים עברה לאורך הכביש הזה דרך מפותלת שהובילה אל הכפרים הזרועים בסביבה ואל הקברים הקדושים הנמצאים בהם. דרך זו שעברה בעין־זיתים, הובילה גם אל קברו של יהודה בן אילעי הנמצא בקרבתה.

האגדה העברית מספרת: 'שמתחילת ביאתו של האר"י זצ"ל לארץ הקדושה הלך לעין־זיתים ונשתטח על קבר רבי יהודה בן אילעי.

כיון שהגיע אצל אלוני זית ותאנים העומדים שם סמוך לקברו, ראה על אחד מהאילנות עורב אחד עומד וקורא: קרק! קרק! הרבה פעמים עד אין מספר.

אמר האדון (האר"י) למהר"ר (למורנו הרב רבי) משה גלאנטי, שהלך עמו: (בעורב זה) הכרת פני אדם אחד שהיה שמו שבתי גובה־מסים בצפת.

אמר לו (רבי משה) הכרתיו והיה אדם רע ואכזר גדול.

אמר לו האר"י ז"ל: נשמתו היא מגולגלת בזה העורב. ועתה אמור לי שהוא פלוני ובעבור אכזריותו שנהג עם העניים בשעת גביית המסים שפשט הגלימא (המעיל) מעל כתפיהם והמשכבות מתחת גופיהם. לכן העניש אותו הקדוש־ברוך־הוא בזה הצער שיתגלגל בעורב. ועתה הוא מבקש שאתפלל עליו.

אזי אמר האר"י זצ"ל לעורב: רשע! לך לדרכך, אני אתפלל עליך! – מיד פרח העורב'.

(913)

ב. מאין נובעים מי עין־זיתון    🔗

על אם הדרך מצפת אל מירון נמצא הכפר הערבי עין־זיתון. בימי הביניים היתה בו קהילה יהודית גדולה. בקרבתו נמצא הישוב העברי החדש עין־זיתים. הכפר נקרא ‘עין־זיתון’ על המעין הנובע בו ועל הזיתים הגדלים בסביבתו.

מי עין־זיתון משובחים וטעימים. ר' שלמה שלומיל, מתלמידי הא"רי הקדוש, מספר בקירוב בשנת שס"ז (1607) על רבה המפורסם של צפת, רבי אברהם גלאנטי (מת בשנת שמ"ח – 1588) שעבר פעם דרכו ממירון בכפר עין־זיתון: ‘וקנה כד אחד חדש ומילא אותו מים חיים מבאר עין־זיתון, שהם מים חשובים עד מאד’.

אגדה אחת סיפרה שמי עין־זיתון מקורם ממעינות ירושלים, ולפיכך חשיבותם וקדושתם הרבה. רבי שמחה בן יהושע מספר, שנת תקכ"ה (1765), על המקור של מי עין־זיתון: ‘ומעין גדול יוצא מירושלים, מקלח מים דרך מערות מתחת לארץ לכפר הזה’.

(914)

ג. המעין בנחל הטחנות    🔗

על פני צפת, לצדה של מירון הנשקפת אליה מרחוק, עובר גיא עמוק הנקרא בשם ‘נחל הטחנות’ (בערבית: ואדי א־טואחין), על שם טחנות הקמח שהיו בו ומי הנחל היו מניעים אותן (ציור).

בימי־הביניים קראו לו הערבים בשם ואדי דליבּה, מהמלה הערבית דלב, בעברית דולב, שם של אילן הגדל על גדות נחלי המים. היהודים קראו לו נהר דולבאי. בכתובות שהיו נוהגים לכתוב בדורות הקודמים בצפת היו רגילים לכתוב: פה העיר צפת שבגליל העליון שעל נהר דולבאי יושבת ומימי מעינות ובארות מסתפקת'. באפיק נחל הטחנות נובעים מעינות אחדים. אחד מהם, עין התאנה, משמש מקור מים לצפת וצינור עולה ממנו אליה. מעין אחר בגיא הטחנות התפרסם בקרב התושבים בימי־הביניים. אולי הוא המעין הנקרא בימינו בשם הערבי עין א־ג’ין – מעין השד. ובעברית – עין־פועם.

המוסלמי שמס א־דין א־דמשקי, שהיה גם מושל העיר צפת, בימי שלטון המוּלוּכּים בארץ, מספר בקירוב בשנת 1310: ‘בין מירון וצפת יש גיא הנקרא ואדי דליבה. בו מעין הנובע מהאדמה. אליו באים אנשים להתרחץ ולשתות מימיו. מפעם לפעם המעין נפסק כאילו לא היו בו מים לעולם. ואז קוראים האנשים: הו זקן מאושר! (בערבית: יה שייך מסעוד), צמאים אנו! ומיד מופיעים המים באפיק אל הטחנות. וכשהם מתיבשים חוזרים האנשים על קריאתם והמים זורמים שוב. וכך חוזרת הקריאה הזאת במשך השנים והזמנים’.

(915)

ד. משמר הכוהנים בכפר יוונית (יבנית)    🔗

יוונית או יבנית הוא שם של ישוב עברי בגליל העליון. בימינו חורבה בשם הערבי בינית בסביבות צפת, מזרחה. בקרבתה של מצודת ביריה. בימי־הביניים היא נקרא בשם: אבנית, ועולי־רגל נהגו לבקרה ולהשתטח על קבריה הקדושים.

בירושלים היתה משפחת כהנים בשם אמר. כותב דברי־הימים מזכירה ומציין את תורה בעבודת הקודש: ‘ויצא הגורל… לאמר ששה עשר’. אחרי חורבן ירושלים היא נדדה אל הגליל והתישבה בכפר יונית. הפייטן אליעזר הקליר דורש על השמות אמר ויוונית: ‘על שם שקראם הקדוש־ברך־הוא צאנו וציון להיות ענוה כאימרא, ככבש, והם פרצו ונעשו כנמר ונמסרו להשתעבד היד אומה יוונית’.

הפייטן שר על הכהנים, שמסכת חטאתם הפכה ציון לשדה חורשים, כדברי תהלים: ‘על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם’. האויב בא על ירושלים להרסה, כדברי יחזקאל הנביא: ‘הנני מביא עליך זרים עריצי גוים והריקו חרבותם על יפי חרמתך וחללו יפעתך’. אחרי החורבן נדדה משפחת הכוהנים מבית־המקדש, שנקרא בכנוי: צורת תכנית, לפי דברי יחזקאל הנביא: ‘אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעוונותיהם ומדדו את התכנית… צורת הבית ותכונתו’… מבית־המקדש יצאו הכהנים אל הכפר יונית.

וכה דברי הפייטן הקליר בפיוטו:

אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶּלֶת הַשָׁרוֹן…

עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים

וְהֶאֱרִיכוּ מַעֲנִית

וְהֵרִיקוּ עָלַי חֶרֶב וַחֲנִית

וְהִרְבֵּיתִי צוֹמוֹת וְתַעֲנִית

וּמִצוּרָת תָּכְנִית יָצְאָה יְוָנִית.

הפייטן פינחס שר על משמר אומר:

אָנָּא עַם קֹדֶשׁ לְךָ הֵאָמֵר

עֲבוּר כִּי לֵאלוֹהַּ אוֹתָךְ מַאֲמָר

עֲבוֹתוֹת כְּהימְשֶכֶנּוּ לְךָ לְהֵאָמֵר

עֲבוּר כִּי נִקְרֵאתָ לָנוּ שׁוֹמֵר

עִלּוּיָךְ מִסּוֹף וְעַד סוֹף יֵאָמֵר

עַד תְּשׁוֹבֵב מִשְׁמָר אֵימָר.

(916)

ה. האידרא – מקום לימודם של רשב"י ותלמידיו    🔗

בצד הכביש המוביל מצפת אל מירון נראה בנין קטן בעל כיפה לבנה בנוי במקום הנקרא בשם הארמי אידרא ופירושו גורן. פה נערכו כינוסי רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי) עם תלמידיו. דברי הכינוסים מובאים בשני פרקים בספר ‘הזוהר’, המכונים האידראות: אידרא רבא – הגדולה, ואידרא זוטא – הקטנה.

פרק אחד פותח בדברי רשב"י אל חסידיו: ‘התכנסו חברים אל בית האידרא לבושי שריונות, חרבות ורמחים בידיכם, הזדרזו בהכנותיכם בעצה, בחכמה, בתבונה, בדעת, במראה ובכוח הידים והרגלים, המליכו עליכם את המלך שברשותו חיים ומות, לחתוך דברי אמת, דברים שקדושי מעלה מקשיבים להם ושמחים לשמוע ולדעת אותם’…

המקום היה ידוע בחיי המקובלים בצפת והם נהגו לבקרו. רבי חיים ויטאל מספר על טיולו עם מורו הארי הקדוש בשנת 1570 בקירוב: ‘פעם אחת הלכתי עם מורי ז"ל, אל מקום שנתוועדו שם חבירי רשב"י כשעשו האדרא רבא ןשם במזרח הדרך יש שם סלע אחד ובו שתי בקיעות גדולות. ובאותה הבקיעה שלצד צפון, שם ישב רשב"י ע"ה בזמן האדרא רבה. ובבקיעה של צד דרום שם ישב רבי אבא, אצל האילן שכנגד. ב’ הבקיעות אלו במערב שלהם, ישב רבי אלעזר. ומורי ז"ל ישב בבקיעה הצפונית, במקום רשב"י ע"ה ואני ישבתי בבקיעה הדרומית, במקום רבי אבא של בידיעה. ואחר־כך הגיד לי רבי מורי ז"ל… שאחד מחברי האדרא הוא הוא משורש נפשי, הוא רבי אבא, ועל כן ישבתי במקומו שלא בידיעה'.

(917)

ו. הדסים בסביבות צפת    🔗

בהרי צפת גדלים בר שיחי הדסים, המוריקים מרחוק בין סלעי הטרשים הבהירים יהודים נוהגים לאסוף את ענפי ההדסים ולשלבם בלולב לקראת חג הסוכות, לפי צוו התורה: ‘ולקחתם לכם… פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות, וערבי נחל, ושמחתם לפני ה’ אלהיכם'.

עץ עבות הנזכר הוא ההדס. המקובלים ייחסו חשיבות מיוחדת לענפי הדסים שהובאו מהרי צפת. הם מצאו באותיות האחרונות של ענף' עץ' עבות' רמז לעיר צפת…

יהודים נהגו לשלוח ענפי עץ עבות מצפת אל יתר קהילות ישראל בארץ.

(918)

 

72. מירון ופקיעין    🔗

א. המשקוף במירון ובוא המשיח    🔗

במירון, השוכנת במרומי הגליל העליון, נשאר שריד מענין של בית־כנסת קדום, מתקופת המשנה והתלמוד. בנינו מיוחס לרבי שמעון בר יוחאי. עד היום אפשר לראות את חזית הבנין הבנויה אבני גזית גדולות. בו נראה פתחו הראשי, ובצדו משמאל – פתח יותר קטן, ומימין היה פתח דומה, בימינו משוחזר.

בפתח התיכוני משקוף עשוי אבן גדולה והוא סדוק וקטע ממנו נוטה ליפול. היהודים אומרים שביום בו יפול הקטע הזה מעצמו – יבוא המשיח…

נוסע אלמוני, תלמידו של רבי עובדיה מברטנורה, מספר בשנת רנ"ה (1495) על ביקורו במירון: 'עוד ראיתי בית־הכנסת מרבי שמעון בר יוחאי זצ"ל (זכרון צדיק לברכה). וגם הוא בנין מאבנים גדולות. אבל עתה הוא חרב, ולא נשאר ממנו רק כותל אחד, ואומרים אנשי ספיטה (צפת) כי מקובלים הם (היינו קבלה להם) כי כאשר יפול הכותל ההוא יבוא משיחנו, במהרה בימינו.

והוגד לי כי בשנת גירוש ספרד (1492) נפלה השאַייטה(?) בכותל ההוא, והתחיל לנפול, ואז עשו אנשי ספיטה (צפת) יום משתה ושמחה' ⁷².

(919)

ב. עוברים לפניו כבני מירון    🔗

אל הכפר מירון או בית־מירון הקדומה, עלה שביל תלול ומפותל מאד. בעלות קבוצה של אנשים אליה, לא יכלו ללכת יחדיו, מפאת צרות השביל ופיתוליו הרבים, אלא איש צעד אחרי רעהו בשורה עורפית ארוכה, כמו על מעלות צרות וזקופות. מכאן אולי לפי הדרש הביטוי 'כבני מירון’ – על אנשים צועדים איש אחרי רעהו בשורה ארוכה.

חכמי ישראל אמרו: 'בראש־השנה כל באי עולם עוברין לפניו (לפני הקדוש־ברוך־הוא) כבני מירון.

מאי כבני מירון? – כמעלות בית־מירון'.

הפירוש אומר: 'הדרך צר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה, שהעמק עמוק משני צדי הדרך⁷³…

(920)

הפתח של בית־הכנסת העתיק במירון

המשקוף של הפתח נבקע וקטע ממנו נוטה ליפול.

ג. בבקעה אשר על פני מירון    🔗

בצדה של מירו (מרון) המפורסמת בקבריה הקדושים של רבי שמעון בר־יוחאי, אליעזר בנו ואחרים, עוברת בקעה עמוקה המתפתלת בין ההרים המסולעים ויורדת אל הכנרת.

אגדה מספרת: ‘מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר. והיו התלמידים רואין אותו ומקנאים בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ. וידע ר’ שמעון והוציאן (את תלמידיו) לבקעה אחת של פני מירון.

ונתפלל ואמר: בקעה! בקעה! מלאי דינרי זהב! –

התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן.

אמר (רבי שמעון אל תלמידיו): אם זהב אתם מבקשים, הרי זהב! וטלו לכם! – היו יודעין: כל מי שהוא נוטל עכשיו – חלקו של עולם הבא הוא נוטל שאין מתן שכרה של התורה אלא בעולם הבא!'

(921)

ד. משפחת הכוהנים במירון    🔗

בבית המקדש שרתו עשרים וארבעה משמרות של כהנים. הראשונה היתה משמרת יהויריב, כמו שמסופר בספר דברי־הימים: ‘ויצא הגורל הראשון ליהויריב… אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה’ כמשפטם'.

ממשמרות יהויריב יצאה משפחת החשמונאים.

המסורת מספרת, שביום חורבן בית־המקדש שרתו בו בני משמרת יהויריב. רבותינו אמרו: ‘כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והיו כהנים ולויים עומדים על דוכנן ואומרים שירה (מדברי תהלים): ‘ויהי ה’ לי למשגב ואלהי לצור מחסי. וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ה’ אלהינו'.

ולא הספיקו לומר: ‘יצמיתם ה’ אלהינו', עד שבאו אויבים וכבשום'.

במשמרת יהויריב היתה משפחת מסרביי ובניה שרתו בבית־המקדש ביום שהאויב הסתער עליו והחריבו.

צפת ומירון

ציור עממי מתר"ס/1900

מימין: צפת. משמאל: מירון, הבנין על קבר רבי שמעון בר יוחאי, ‘ציון התנא רשב"י זיע"א (זכותו יגן עלינו אמן)’. למטה מימין מצוירת טחנת־רוח, להראות את מקומו של נחל הטחנות. למעשה הטחנות בנחל זה היו מונעות בכוח המים, הזורם באפיקו.

ומפני מה נקרא בשם מסרביי? – לפי האגדה, מקורו של השם מסרביי בצרוף המלים הארמיות: מסר בייתא לשנאיא – מסרו הבית (המקדש) לשונאים.

משחרבה ירושלים נדדו ממנה משמרות הכהנים אל הגליל והתישבו בעריה ובכפריה השונים. משמרת יהויריב ומשפחת מסרביי אתה התישבו במירון. מאז נקראה משפחה זו – מסרביי מרון.

חכמים אומרים: יהויריב – גברה (שם אדם), מירון – קרתה (עיר). מסרביי – מסר בייתא לשנאייא… יהויריב – יה הריב עם בניו על שמרו וסרבו וכו'.

הפייטן אלעזר הקליר שר על הכוהנים מצאצאי אהרון הכוהן אשר נשאו את ארון הברית ועכשיו דממה רינתם בבית־המקדש החרב:

וכה דברי אליעזר הקליר:

אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן

וְדָמַם רוֹן מִפִּי נוֹשְׂאֵי אָרוֹן

כְּנִמְסַר הַבַּיִת בִּמְסָרְבֵי מֵרוֹן.

וְנָעוּ מִמִּשְׁמְרוֹתָם כֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן,

ר' פינחס שר על משמר יהויריב במירון.

אָנָּא אֱזוֹן מִנּוּ תַּחַן וָרוֹן

אֶנְּקָתֵנוּ תַּעַל לְפָנֶיךָ לְזִכָּרוֹן

אֳסוֹף לְבֵיתְךָ חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן

אַפִּרְיוֹן שׁוֹבֵב וְאֹהֶל וְאָרוֹן

אֱגוֹר בְּנֵי אַהֲרוֹן בְּצֶדֶק יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן

אַמֵּץ בְּעִתָּה יְהוֹיָרִיב מְסָרְבֵי מֵירוֹן.

(922)

ה. מערת הכהנים בקרבת מירון    🔗

בקרבת מירון, במרומי ההר המתרומם דרומה ומשקיף אל מולה, נמצאת מערה הנקראת בקרב היהודים – מערת כהנים. נראה שפה מצאו את מנוחתם הכהנים תושבי מירון הקדומה.

תלמידו של רבי חיים בן עטר מספר על ביקורו במירון יחד עם רבו, בשנת תק"ב (1742): ‘סמוך לה מערה גדולה נקראת מערת כהנים, אמרו שפעם אחת באה אשה והביאה בנה עמה. ונכנס לבדו למערה. וכשבקשו אותו ומצאוהו במערה, אמר להם: כמה אנשים לבושי לבנים יש כאן ונשקוני וברכוני’.

(923)

ו. מקווה דבורה הנביאה    🔗

באפיק הגיא העובר בצדה הדרומי של מירון, נובע מעין שמימיו נקוים לבריכה קטנה הנקראת בקרב היהודים 'מקוה של דבורה הנביאה’ – על שום המסורת המספרת שבמקוה זה היתה דבורה נוהגת לטבול.

ההר הסמוך הנקרא בשמו הערבי ג’בּל ג’רמק (עצמון) הוא, לפי דברי האגדה העברית, הר התבור שעליו אספה דבורה הנביאה את שבטי ישראל למלחמה בכנענים. המלחמה היתה גם על מי־מגידו, לפי האגדה הוא המעין הנזכר הנובע בצדה של מירון⁷⁴.

תלמידו של רבי חיים בן עטר שסייר בסביבה זו עם רבו, בשנת תק"ב (1748) מספר: ‘ובעמק בין ההרים נהר גדול עובר, נקרא מי מגידו’.

גם בפיוט ‘זיארה דארץ־ישראל’ שנכתב בקירוב בשנת תקצ"ט (1839) נזכרים מי מגידו ותבור בסביבות מירון: ‘צל שדי עליהם מי מגידו ביניהם – סלעים גבוהים בהר ובעמק… שמה הר תבור’…

(923)

ז. כסא אליהו הנביא    🔗

‘הנה אני שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא'.

במורד ההר התלול הנשקף על פני מירון וסביבתה מתרומם סלע צר וגבוה, למעלה מחמשה מטרים נשקף יפה על סביבתו. היהודים קוראים לו: ‘כסא המשיח’ או ‘כסא אליהו הנביא’ (תמונה).

מסורת־אגדה מספרת, כאשר יופיע אליהו הנביא באחרית הימים, ישב בתחילה על מרומי הסלע הזה ומכאן יתקע לראשונה בשופרו הגדול ויכריז על בוא חרותו ותשועתו במהרה בימינו, כדברי ישעיהו הנבי: ‘והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול’.

הסלע נקרא ‘כסא אליהו הנביא’

בקרבת הכפר מירון, בהרי הגליל־העליון

המסורת מספרת, שראשית גאולתם של ישראל תהיה בגליל העליון⁷⁵.

משה ירושלמי, בשנת תקכ"ט (1769) כבר מזכיר את ‘כסא אליהו הנביא, זכור לטוב, מאבן שייש אחת’.

בעת שישמיע אליהו הנביא את תקיעות הגאולה מכסאו במרומי מירון, יהיו תושבי צפת הראשונים שיזכו לשמוע את בשורת הגאולה.

מספרים על האר"י הקדוש שדרש על השם צפת גימטריא: ת’ק’ע' בשופר גדול לחרותינו'…

(925)

ח. האר"י הקדוש וחבריו במירון    🔗

‘ורוב סודותיו גילה (האר"י) אותם בשדות ובמדברות’.

האר"י הקדוש וחבריו היו יוצאים לפרקים מצפת ועולים אל כפר מירון להשתטח על קבריהם של רבי שמעון ובנו אליעזר והיו לומדים בספר הזוהר ובפרק הנקרא ‘אדרא רבה’ המפורסם בספרות המקובלים.

המקובלים מספרים על האר"י הקדוש: 'ולפעמים הלך עם החברים לכפר מירון והיה מושיב אותם על המקום וישר שם גילה להם הרשב"י (רבי שמעון בר יוחאי) ע"ה (עליו השלום) אדרא רבה.

והיה (האר"י) אומר: בכאן ישב רבי אליעזר, ובכאן ישב רבי אבא, ובכאן ישב רבי יהודא, וכן כולם.

והושיב כל אחד ואחד במקומו הראוי לו כפי נשמתו.

והוא עצמו ישב – במקום רבי שמעון, ורבי חיים – במקום רבי אליעזר, ורבי יונתן – במקום רבי אבא, ורבי גדליה – במקום רבי יהודה, ורבי יוסף מערבי – במקום רבי יוסי ורבי יצחק כהן אשכנזי – במקום רבי יצחק וכן כולם…

והיה אומר שהיה רואה שהאש מלהטת סביבות החברים, אלא שאין ניתן רשות לעיניכם לראות, אלא לו לבדו'…

(926)

ט. איפה נתגלה ספר הזוהר?    🔗

ה’זוהר' הוא ספר הספרים של המקובלים. רבי אברהם אזולאי, מקובל מפורסם שחי בארץ במאה השבע־עשרה מספר: 'ואמרו, שספר הזוהר היה גנוז במירון, במערה אחת. ומצאו ישמעאלי אחד ומכרו לרוכלים בגליל העליון.

ונפלו קצת ניירים ממנו ביד חכם אחד שבא מן המערב. והלך וחיפש וקיבל כל הניירים מכל הרוכלים גם חיפש באשפות ומצא כי היו הרוכלים מוכרים בהם תבלין'…

(927)

י. תקוע הגלילית – אלפא לשמן    🔗

בימי קדם היה ישוב בגליל העליון בשם תקוע. מקומו אינו ידוע בימינו. לפי סברה אחת, מקומו בחורבות ‘שמע’ הסמוכות למירון, בסביבות צפת, מערבה. חפירות שנערכו בחורבה חשפו שרידי בית־כנסת קדום, המעידים על קהילתה הגדולה בתקופת המשנה והתלמוד.

תקוע היתה נתונה בין כרמי זית רבים ובה תעשיה גדולה של שמן. רבותינו אמרו עליה: ‘תקוע אלפא לשמן’.

תקוע אחרת היתה בארץ יהודה, בסביבות ירושלים דרומה־מזרחה, בגבול מדבר יהודה. ממנה בא עמוס הנביא. בימינו חורבה בשם תקוע, בסביבות בית־לחם, דרומה, בגבול מדבר יהודה. אמנם המפרש הנודע רד"ק (ר' דוד קמחי) מאמין שעמוס הוא בן תקוע הגלילית. וכה דבריו: ‘ותקוע היא עיר גדולה בנחלת בני אשר… עמוס היה… מאנשי מלכותו (של ירבעם), כי תקוע היא מבני אשר’…

מתקוע שביהודה באה האשה החכמה לפני יואב בן צרויה מפקד צבאותיו של דוד המלך, כמו שמסופר במקרא: ‘וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה’… לפי דברי חכמים, אשה זו באה מתקוע הגלילית שהתפרסמה בשמנה הרב.

שאלו חכמים: ‘מאי שנא (במה שונה) תקועה? – אמר רבי יוחנן: מתוך שרגילין בשמן זית – חכמה מצויה בהן’.

(928)

יא. כיצד היתה בנויה תקוע?    🔗

תקוע היתה בנויה במורד תלול מאד מהרי הגליל העליון. בתיה היו במורד, ועשויים כמו מדרגות. החצרות של הבתים במרומי העיירה היו בגובה הגגות של הבתים הנמוכים מהם. אדם יכול היה לרדת דרך החצרות והגגות ממרומי הכפר אל שיפולו.

בשיפולי תקוע, באפיק הנחל הקרוב, היה נובע מעין שסיפק מים לתושביה. בין הבתים והמעין היו גינות ירק קטנות של תושביה לצרכי משפחתם. לגינה קטנה כזו מוקפת גדר קראו: קרפיף (קרפיפות). מזכירה את החכּוּרה בכפר הערבי.

רבי יהודה הנשיא היה תלמידו של רבי שמעון בר יוחאי: ‘אמר ר’(בי) כשהייתי לומד תורה אצל רבי שמע'(ון) בתקוע, היינו מוליכין שמן ואלונטית (מגבת) מן החצר – לגג, ומגג – לחצר, ומן החצר – לגג, ומן הגג – לקרפיף, ומן הקרפיף לקרפיף אחר, עד שמגיעין אנו למעיין. והיינו רוחצים שם'…

(929)

יב. תקוע – סמל העושר החקלאי    🔗

תקוע הגלילית התפרסמה ביבולה ובעושרה החקלאי הרב. אולי מכאן הביטוי: עתיר תקוע, לאדם עשיר בנכסים חקלאים, ביבול האדמה ובתנובתה.

רבותינו מתארים מיני תלמידי חכמים, סגולותיהם ותכונותיהם בלימודם; בעלי הגדות, בעלי פלפול ואחרים, בהשוואה אל אנשים עשירים במיני נכסים. בעושר חקלאי או באוצר מטבעות – סלעים בלשון הקדמונים.

חכמים מדמים את התלמיד בעל הפלפול לעשיר במטבעות ובתקוע – ברכוש חקלאי יקר.

'תנו רבנן:

עתיר נכסין, עתיר פומבי – זה הוא בעל הגדות.

עתיר סלעים, עתיר תקוע – זהו בעל פלפול'.

רשב"ם מפרש: ‘עתיר תקוע’… ולי נראה כדאמרינן (כמו שאומרים בתלמוד)… תקוע אלפא לשמן. עיר היא ומשם היו מביאים שמן המנחות. ודומה למטבעות ולשמן את הפלפול, על שם שמרוויח יום יום תדיר בפלפולו טעמים הרבה, כשאר המטבעות וטעמי השמן שמביאין מתקוע'…

(930)

יג. למה שמונה ימים בחג החנוכה?    🔗

מסופר על בני החשמונאים שמצאו בבית־המקדש ‘פך אחד שמן שהיה מובא בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים’…

רבותינו מספרים שהשמן לבית־המקדש בירושלים, הובא מתקוע הגלילית, שהיתה בשבט אשר, במהלך שמונה ימים מירושלים וחזרה אליה.

וכה דבריהם: ‘למה אנו עושין שמונה ימים חנוכה? – מפני שהשמנים באים מחלקו של אשר… ומקום היה לו שנקרא תקוע… שממנה השמנים יוצאים. ומשם עד ירושלים היה מהלך שמונה ימים, בין הליכה וחזרה… ולפיכך המתינו להם עד שיביאו משם שמן טהור. וזהו שנעשה להם נס לשמונה ימים’.

(931)

יד. מערת שמעון בר יוחאי בפקיעין    🔗

‘וכל מי שהוא גולה – לגליל העליון ימלט’. (מדברי רבי שמעון בר יוחאי)

בכפר פקיעין, השוכן בחיק הרי הגליל העליון, חבויה מערה צרה, בסבך אילנות חרובים. מספרים שבה התחבא רבי שמעון בר יוחאי, בברחו מפני הרומאים. מהחרובים היה אוכל ומהמעין הנובע בין בתי פקיעין, היה שותה. בשבתו במערה זו חיבר רבי שמעון את 'הזוהר’ – ספר הספרים של תורת הקבלה. (תמונה).

ומשום מה ברח רבי שמעון? –

פעם ישבו חכמי ישראל וספרו זה עם זה על מעשי הרומאים בארץ: 'כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות…

נענה רבי שמעון ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם… מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס'…

כאשר נודע דבר השיחה למלכות רומא, ברח רבי שמעון ובנו אליעזר והתחבאו במערה. נעשה נס ונברא להם חרוב ומעין. והיו פושטים בגדיהם ויושבים צוארם בחול ועוסקים כל היום בתורה במשך שתים־עשרה שנה.

המקובלים מספרים: ‘דע! כי רבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, היה ניצוץ ממשה רבנו, עליו השלום: וכשם שמשה ברח מפני פרעה והשיג שלימותו שם במדבר, כך שמעון בר יוחאי ברח מפני הקיסר והשיג שלימותו שם במערה’…

מערת רבי שמעון בר יוחאי בכפר פקיעין

בפתח המערה ילדי היהודים בפקיעין

לפי נוסח אחד של האגדה הנזכרת, נקראת המערה שבה התחבא שמעון, בארמית: מערתא דפקע – המערה של פקע, ולפי נוסח אחר: מערתא דבקע – המערה של בקע. היות והשם ‘פקע’ מזכיר את פקיעין והשם ‘בקע’ את שמה הערבי בקיעה, נוצרה האגדה המראה בה את המערה הזאת.

בחגיגה הגדולה במירון, בהילולא של רבי שמעון בר יוחאי, נוהגים לשיר:

'וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

בָּרוּךְ הוּא מִפִּי עֶליוֹן

קָדוֹשׁ הוּא מֵהֵרָיוֹן

מְאוֹר הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן

הֻחְבָּא בְּתוֹךְ מְעָרָה מִפְּנֵי הַגְּזֵרה

שָׁם לָמַד סִתְרֵי תּוֹרָה

אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

וְשָׁם נִבְרָא מַעְיָן לוֹ, וְחָרוּב לְמַאֲכָלוֹ

מַה טוֹב חֶלְקוֹ – אֲדוֹנֵנוּ בֵּר יוֹחַאי'.

(932)

מערת רבי שמעון בר יוחאי

ציור דמיוני מובא על שער הספר בן יוחאי, מאת משה קוניץ. נדפס בשנת תקעה־1815

טו. אליהו הנביא בפתחה של מערת רבי שמעון    🔗

‘איש מכאובות וידוע חולי… אכן חולינו הוא נשא ומכאובינו סבלם’

רבותינו מספרים על רבי יהושע בן לוי שמצא את אליהו הנביא יושב בפתח מערתו של רבי שמעון בר יוחאי…

אמר לו: אימתי משיח בא? – אמר לו: לך שאל אצלו!

היה הוא יושב? – בפתח העיר.

ומה סימניו? – יושב בין עניים סובלי חלאים…

הלך אצלו.

אמר לו: שלום עליך, רבי ומורי! – אמר לו: שלום עליך, בן לוי!

אמר לו: למתי יבוא מר? – אמר לו: היום!

בא אצל אליהו אמר לו: מה אמר לך? –

אמר לו: שקר שיקר לי, שאמר לי: היום אני בא! – ולא בא.

אמר לו: כך אמר לך: היום – אם בקולו תשמעו'.

(933)

טז. התפילה במערת רבי שמעון בר יוחאי    🔗

האגדה מספרת, כי מפעם לפעם מתכנסות נשמות של צדיקים לתפילה אל מערת רבי שמעון בר יוחאי.

פעם אחת התאספו לתפילת מנחה נשמות הצדיקים וחסר היה עשירי למנין, והנה עבר בקרבת המערה עני שהוביל שק קמח מהטחנה אל כפר פקיעין, למכור לתושביו. פתאום יצא לקראתו מבין עצי החרובים איש זקן ואמר אליו: בוא עמי אל המערה, אנו שם תשעה ואתה תשלים את המנין לתפילה.

אמר לו: ואיך אוכל לעזוב את חמורי עם שק הקמח? – אמר לו: אל תפחד, אני אשמור עליו.

נכנס העני למערה ולפניו תשעה זקנים נשואי פנים, וכאשר נכנס אליהם התחילו בתפילה בהתעמקות רבה.

משנסתיימה התפילה הוליכו את היהודי החוצה והוא נטל את חמורו ושק הקמח ובא אל ביתו. וכאשר התחיל להריק את הקמח משקו והנה אין סוף לקמח. הוא מלא את כל כליו והקמח שופע עוד ועוד. וכך היה לעשיר גדול כל ימי חייו⁷⁶.

(934)

יז. שרידים קדומים בפקיעין    🔗

בצד סמטה צרה ומעוקלת בפקיעין העתיקה נמצא בית־הכנסת של תושביה היהודים. בקיר בית־הכנסת, בקרבת ארון הקודש, תקועות שתי אבני גזית חטובות יפה: על אחת חקוקה מנורה, לולב, אתרוג ושופר, ועל השניה – חזית ארון הקודש. האבנים מונחות על צדן, המנורה והארון כאילו נפלו על האדמה (ציורים).

חרוב רשב"י

בחותם קהילת פקיעין שנת תר"ס/1900, ‘צויר החרוב והמעין של התנא אלקי רשב"י ע"ה’

יהודי פקיעין מספרים, ששתי האבנים הובאו מירושלים, עם הגולים שיצאו ממנה אחרי חורבנה והתישבו בגליל. לאות צער על שריפת מקדשם הנערץ תקעו את האבנים בקיר על צדן, וציוו לבניהם ואמרו: והיה אם בית־המקדש יבנה, במהרה בימינו, עליהם להזקיף את האבנים הללו, והסמלים הקדושים יעמדו ישר אל מול המתפללים לשלומה של ציון ועיר אלוהים…

(935)

יח. בזכות תפילתו של תושב פקיעין    🔗

פעם שהה הרב הנודע, חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), שחי במאה השמונה־עשרה, בעיר צפת. ביום הכיפורים התפלל את תפילתו בכל לבו ומאדו, אולם הרגיש שהיא אינה עולה למרום ושערי שמים נעולים לפניו. והנה פתאום נפתחו השערים בזכות תפילה אחרת, ותודות לה עלתה גם תפילתו למרום ורווח לו.

והנה בחלומו הוגד לו 'כי התפלה הנוראה הזאת נעשתה מאיש אחד עובד־אדמה מהיהודים היושבים בשדי פקיעין הנקראים פלאחין וגם את שמו הוגד לו.

שרידים קדומים בבית־הכנסת בכפר פקיעין

מימין: מנורה, לולב אתרוג ושופר. משמאל: ארון הקודש.

אז נסע הרב אזולאי ז"ל לשדי פקיעין ושאל את החכם שלהם: אם נמצא שם איש ששמו כך וכך.

והשיב לו החכם שנמצא ביניהם אחד ששמו כך. ושאל אותו הרב אזולאי: ‘מה טיבו של האיש הזה ומה מעשהו’?

– ויען החכם. ‘כי לא נופל הוא מאחיו, כלם שלמים הם ואנשי אמת’. והלך הרב עם החכם לבית האיש ההוא, ולא מצאוהו בביתו… ושאלו את אשתו… ואמרה: בעלי הלך לשדה עם מקנותיו לעבוד את האדמה.

אז הלכו שניהם… לשדה ומצאו אותו שם.

וישאל אותו הרב ויאמר אמור־נא לי מה היתה הסבה והתפלה שעשית ביום הכיפורים העבר.

אז נפלה עליו חרדה גדולה מאד… ובכה בקול מר מאוד וצעק ואמר: את חטאתי אני מזכיר לפניכם היום. הלא החכם שלנו הזהיר אותנו על יום הכיפורים… אבל אני חוטא שכחתי אותו והשכמתי בבוקר ביום הקדוש הזה שעבר, ואכלתי לשובע נפשי והלכתי עם מקני לשדה, כמו בשאר ימי השנה. ובלילה כשרציתי ללכת לביתי נזכרתי שהיום היה יום כפור, וקרעתי את שמלותי צעקתי מלבי ואמרתי איכה אשא את החטאה הגדולה על נפשי. ואמרתי פה אמות ולא רציתי לילך לביתי. ולפי שידעתי כי המיתה מכפרת עוון את המות מחיים בחרתי לי, והלכתי בלילה הזאת על גשר אחד מסוכן במאוד אשר הוא עומד על בקעה גדולה מאוד. ובקשתי מאת הש"י (השם־יתברך), שידיינני שאפול שם לבקעה ואמות שם, ולא עלה בידי. ועד היום אני נושא את החטאה הגדולה על נפשי.

וביקש אז מהרב אזולאי ז"ל, שיתפלל עבורו שיקרה הש"י (השם יתברך) את מיתתו.

אז עמד הרב אזולאי ז"ל ונשק אותו על ראשו ואמר לו: אל תירא בני, כי סר עוונך וחטאתך תכופר. ואח"כ לקח הרב אזולאי ז"ל את האיש הצדיק לביתו ולימד אותו את סדר התפלה'.

(936)

 

73. הגליל העליון    🔗

א. הגבול בין הגליל התחתון והעליון    🔗

הגבול בין הגליל התחתון – בדרום, ובין מהגליל העליון – בצפון, מתחיל בקירוב בחוף ים כנרת, בעמק גינוסר, ונמשך מערבה בהרים דרך בקעת בית־הכרם אל מול העיר עכו, על חוף ים התיכון.

הרי הגליל התחתון נמוכים מהרי הגליל העליון. גובהם בממוצע כ־500 מ' מעל פני הים ופסגתם הרמה ביותר, התבור, 558 מ' מעל פני הים. רמת הגליל העליון היא בקירוב כ־900 מ' מעל פני הים והפיסגה הגבוהה ביותר, הר מירון (ג’בּל ג’רמק) בקרבת צפת, מתרוממת 1208 מ', מעל פני ים התיכון.

אבותינו הבדילו בין הגליל התחתון והגליל העליון לפי התפשטות עצי השקמה.

רבותינו אמרו:

'כל שאינו מגדל שקמין – גליל העליון…

‘כל שהוא מגדל שקמין – גליל התחתון’.

בימינו לא נשארו עצי שקמה רבים בגליל התחתון. אחדים נמצאים על־יד מגדל בקרבת הכנרת, שקמה עתיקת־ימים צומחת על־יד נהריה בקרבת חוף הים התיכון. עצי שקמה בודדים, עתיקי ימים, גדלו בקרבת חיפה. על שמן נקרא בימי קדם ישובה הסמוך שקמונה. בימינו תל קטן על חוף הים התיכון.

(937)

ב. המשיח יופיע בגליל העליון    🔗

מסורת אחת מספרת על הופעת משיח בגליל העליון. ומשם יעלה בלוית המוני ישראל אל ירושלים. מסורת זו היתה רווחת בקרב המקובלים בצפת, קן המקובלים, בירת הגליל העליון.

בספר ‘הזוהר’ המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי, מסופר פעמים אחדות על התגלותו של מלך בארץ הגליל: ‘אמר רבי שמעון: באותו זמן שיתעוררו מתי עולם ויעמדו על ארץ הקודש, יקומו כולם חיילים על אדמת הגליל. כי שם עתיד מלך המשיח להתגלות בראשונה’.

האגדה מספרת על אחרית הימים: ‘מלמד שיהיו ישראל מקובצין בגליל העליון ויצפה עליהם שם משיח בן יוסף מתוך הגליל. והם עולים משם וכל ישראל עמו לירושלים… והוא (המשיח) עולה ובונה את בית־המקדש ומקריב קרבנות והאש יורדת מן השמים’…

כאשר נשאל רב האי גאון, חכם ידוע במאה השמינית בקירוב, על־ידי קהילה סובלת, על קץ הישועה לישראל, השיב לה תשובה מנחמת: 'כשאנו רואים ששלטה אדום בארץ־ישראל, אנו מאמינים שהתחילה ישועתנו…

בעת ההיא יעמד איש, מבני יוסף, ויקרא משיח ה'. ויקבצו אליו אנשים רבים בגליל העליון ויהיה להם למלך… ואז יעלה משיח בן יוסף עם האנשים המתלקטים אליו מן הגליל לירושלים'.

(938)

ג. משבחיו של הגליל בימי קדם    🔗

הגליל היה בימי קדם פורח מאד, מכוסה מטעי אילנות ובעיקר כרמי גפן וזית למכביר. בו היתה תעשיה גדולה של יין ושמן. ביחוד הצטיינה נחלתו של שבט אשר בשפע הזיתים והשמן.

בני הגליל, בצפונה של הארץ, היו עשירים יותר מבני יהודה, בדרומה של הארץ. בדרום היו מרכזי התורה והחכמה המפורסמים: יבנה, לוד, בני־ברק וכו' לפיכך אמרו הקדמונים: הרוצה שיחכים – ידרים, שיעשיר – יצפין… לעולם ידרים, מתוך שמתחכם – מתעשר'.

האגדה דורשת סמוכין לעושר בצפון ולחכמה בדרום במצב השולחן והמנורה שהיו במשכן בני ישראל. השולחן הוא סמל העושר, הגשמיות, והמנורה – סמל החכמה, הרוחניות. התורה ציוותה להציב את השולחן בצפון המשכן והמנורה – בדרומו וכה דבריה: ‘ושמת את השולחן… ואת המנורה נוכח השולחן על צלע המשכן תימנה והשולחן תתן על צלע צפון’.

אנשי הגליל הצטיינו בגבורתם ובאומץ לבם, והיו בין הלוחמים הנועזים ביותר בימי מרד היהודים ברומאים.

רבותינו מספרים: ‘אנשי הגליל חסו על כבודן – ולא חסו על ממונן. אנשי יהודה חסו על ממונן – ולא חסו על כבודן’.

(939)

ד. דיבורם המשובש של בני הגליל    🔗

‘גליל! גליל! שנאת התורה!’

דיבורם של תושבי הגליל היהודים, בני עם הארץ, היה משובש: הם לא יכלו לבטא היטב ובאופן ברור אותיות שונות. רבותינו מספרים: ‘בני הגליל שלא הקפידו על לשונם – לא נתקיימה תורתם בידם’.

מספרים על גלילי אחד שבא אל השוק והביא עמו כבש, בארמית אמר, למכירה. והוא הכריז: למי צריך אמר! למי צריך אמר!

האנשים לא הבינו כראוי את דבריו, כי לא בטא את הא' כהוגן.

אמרו לו: גלילי שוטה! הגידה נא מה יש לך למכירה: חמר (חמור) לרכיבה או חמר (יין) לשתיה, עמר (צמר) למלבוש או אמר לשחיטה… ענה להם: אמר לשחיטה! רק אז ידעו מה היתה סחורתו של אותו גלילי.

(940)

ה. צמחי החלבא ונשי הגליל    🔗

בנות הגליל היו אוכלות מין קטניות זולות הנקראת בשם: חלבא, דומה לשם הערבי חלבּה. גם בימינו רגילות הערביות לאכול את החלבה כדי להשמין, והיא קטנית חביבה מאד גם על אחינו יוצאי ארץ תימן (ציור).

צמח החלבא

השם המדעי: Trigonella Foenum-Creacum, השם האנגלי: Common Trigonel

נשי הגליל לא היו יודעות לבטא היטב את המלה ‘חלבא’, והיה נדמה כאילו אמרו 'הלביא’ – האריה.

פעם אמרה אשה אל חברתה: בואי ואתן לך לאכול חלבא! – והיא לא ביטאה היטב את המלה חלבא. חברתה חשבה שהיא אמרה הלביא, ולפיכך ענתה לה: הלביא יאכל אותך! ⁷⁷

(941)

ו. צמח השומרה ובני הגליל    🔗

צמח השומרה שמש תבלין במזונות ישראל בימי קדם. הוא השומר הגדל בר למכביר וחביב גם על הערבים בימינו.

לפי דברי בני הגליל, השומרה שצמחה בארצם היתה מרה במקצת, ולפיכך דרשו את שמה כאילו מורכב משתי המלים: שומר־מרה. מסיבה זו לא העריכו הגליליים ביותר את השומרה כצמח תבלין. ולפיכך היתה פטורה בגליל ממעשר. לא כן ביהודה שבה היתה חייבת במעשר.

וכה דברי רבותינו בארמית: ‘דמתלין לה מתל בגלילא: שומרה – שמר־מרה. מאן מתל לך עם תבלייא. הדא אמרה: בגליל – פטור, וביהודא – חייב’.

(942)

ז. צמח הכוסבר ובני הגליל    🔗

הכוסבר הוא מצמחי התבלין הידועים בארץ והיה מצוי במשק הקדום. התורה מדמה את גרגרי המן ששימש מזון טעים לבני ישראל במדבר ‘כזרע גד לבן’. המפרשים אומרים שזהו שמו המקראי של הכוסבר המובא בספרות התלמוד.

הכוסבר הוא צמח עדין, פרחיו לבנים וזרעיו עגלגלים וריחנים מאד. גדל בר גם בתבואה וזרעיו מצויים בגרגרי החיטה (ציור)

צמח הכוסבר. במקרא: גד

השם המדעי: Coriandrum Satibum, השם האנגלי: Coriandrt

מימין, למטה: זרע בגודל טבעי, ואחד מוגדל.

רבותינו מספרים: אשה האוכלת כוסבר בעת הריונה בניה יהיו בשרנים. בארמית: ‘דאכלה כוסברתא הוו לה בני בשרני’.

הכוסבר כצמח תבלין היה ידוע בדרום הארץ – ביהודה, וכן בצפונה – בגליל. אולם תושבי הגליל חבבבוהו והעריכוהו יותר מאשר תושבי יהודה בדרום. לפיכך אמרו רבותינו על תושבי הגליל שהם חייבים להפריש מהכוסבר מעשר ותושבי יהודה פטורים ממצוה זו. וכה דברי רבותינו: ‘בגליל – חייבת, וביהודה – פטורה’.

תושבי יהודה הנאורים והמתרברבים היו לועגים לאנשי הגליל הבורים והפשוטים, על שהיו מעריכים מאד את הכוסבר הזול ומחשיבים אותו בין צמחי התבלין המשובחים ביותר. לפיכך נהגו בדרומה של הארץ לומר על בן הגליל שהיה מזדמן אצלם את דברי המשל הזה: ‘כוסבר כוסברתה! מי ימשילך עם התבלין’. רמז לבני הגליל הכפריים שאינם יודעים, מסבת בערותם, להעריך באמת מהו הדבר הטוב בחיים…

(943)

ח. שפע הזיתים והשמן בגליל    🔗

בהרי הגליל ובבקעותיו היו נטועים בימי־קדם כרמי זית למכביר ביחוד התפרסמו הזיתים הרבים בנחלתו של שבט אשר, שבניו התנחלו בגליל המערבי. הזיתים היו מזון חשוב וטעים לבני הגליל. בעלי הזיתים לא שכחו להפריש מזיתיהם גם לעניים. חכמים אמרו: ‘הגומר זיתיו ישאיר קופה (סל) אחד ויתננה לעני כהן… רבי יוסף אמר: בגלילא שנו’…

מן הזיתים הכינו בבתי־הבד שמן שהיה נשלח לחלקי הארץ השונים ולארצות השכנות. שמן משובח היו שולחים בפכים קטנים לצרכי רחצה וסיכה. רבותינו מספרים: ‘הפכין הגלילין שמוליכין בהן שמן למרחץ’…

אדמת הגליל המשובחה ומזג אוירה המתאים הקלו על נוטעי הזיתים והשפיעו לטובה על פריונם הרב. הקדמונים אמרו: ‘נוח לו לאדם לגדל לגיון של זיתים בגליל, ולא לגדל תינוק אחד בארץ־ישראל’.

(944)

ט. מפני מה חרבה משפחה בגליל העליון?    🔗

אזורים רבים בגליל מכוסים סבכי שיחים, המוסיפים יופי לנוף ההררי, מפרים את אדמתו ומשבחים את אקלימו. עדרי הבהמה הדקה, כבשים ועזים, הרועים בחורשים ובסבכים מכרסמים בשיחים ואוכלים את זלזליהם הצעירים. הם גורמים לחורבן היערות והחורשים. עם השמדתם נסחפת האדמה מההרים, הסלעים מתבלטים ומכסים את פניה. האדמה הפוריה המכוסה ירק הופכת לשטחי טרשים חשופים.

אבותינו בימי קדם הקפידו בשמירתם על היערות, כי ידעו היטב את ערכם הרב בחיי האדם. הם אסרו על גידול בהמה דקה, כבשים ועזים, באיזור היערות הסמוכים לישובים. רבותינו ציוו: ‘אין מגדלין בהמה דקה בארץ־ישראל, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבארץ־ישראל’.

הם גם אמרו: ‘מגדלי בהמה דקה אינם רואים סימן ברכה לעולם’…

האגדה מספרת: ‘בשביל ארבעה דברים מאורות לוקין (לקוי חמה ולקוי לבנה)’. שנים מהם: ‘ועל מגדלי בהמה דקה בארץ־ישראל ועל קוצצי אילנות טובות’.

רבי שמעון שזורי היה חכם נודע, בקירוב במאה השלישית. היה גלילי בן העיירה שזור, בימינו הכפר הערבי שג’ור, בצד הכביש היורד מצפת אל עכו. רבי שמעון מספר על גורלה הרע של משפחתו: 'בית אבא היו בעלי בתים בגליל.

ולמה חרבו? –… שהיו… ומגדלין בהמה דקה. וכך היה. חורש אחד היה לנו סמוך לעיר, והיתה השדה בינינו ובינה. והיתה צאן נכנסת ויוצאת'…

מקרה דומה מספר רבי ישמעאל: ‘מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא. ומפני מה חרבו? – מפני שהיו מרעין בחורשין’…

בעלי המשנה מפרטים את החובות החלים על אדם, המצטרף אל חבורת החכמים: ‘המקבל עליו להיות חבר… אף לא יגדל בהמה דקה’.

מסופר על החכם הגלילי הנודע רבי יהודה בן בבא, שהיה חסיד גדול. רק עוון אחד נמצא בו. הוא גידל בביתו עז לצרכי בריאותו, ועל כן לא סלחו לו חכמים.

אמרו על רבי יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשם שמים אלא שגידל בהמה דקה. וכך היה מעשה. פעם אחת חלה ונכנסו הרופאים אצלו לבקרו… ואמרו לו: אין לך רפואה אלא חלב רותח – שהיה גונח.

מה עשה? לקח עז וקשרה לכרעי מיטתו. והיה יונק ממנה חלב רותח בשעה שהיה גונח.

וכשביקשו חכמים להכנס אצלו, אמר: היאך אנו יכולין להיכנס והליסטים עמו בבית!

ובשעת מיתתו אמר: אין בידי עוון אלא זה שעברתי על דברי חברי.

וכשמת דיקדקו בכל מעשיו, ולא מצאו בידו אלא עוון אותה העז בלבד'.

(945)

י. נחלתו של שבט אשר בגליל    🔗

נחלתו של שבט אשר השתרעה בחלקו המערבי של הרי הגליל העליון. היא היתה פוריה ועשירה בכרמי גפן וזית למכביר.

יעקב אבינו ברך את בנו: ‘מאשר שמנה לחמו, והוא יתן מעדני מלך’.

רבותינו דרשו: 'מאשר שמנה לחמו’ – שבנותיו נאות, שנאמר (בתורה על לאה אמו של אשר): ‘ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות, ותקרא את שמו אשר’. ‘והוא יתן מעדני מלך’ – שבנותיו ראויות למלכות’…

‘בנותיהן נאות והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן זית… והיו נשואות למלכים שנמשחו בשמן זית’.

משה רבנו ברך את אשר ואמר: ‘ברוך מבנים אשר, יהי רצוי לאחיו וטובל בשמן רגלו, ברזל ונחושת מנעליך’…

הקדמונים דרשו: 'ברוך מבנים אשר’ – אין לך מבורך בבנים כאשר.

'יהי רצוי לאחיו’ – מלמד שוא מרצה את אחיו בשמן… והן מרצין אותו בתבואה…

דבר אחר: 'יהי רצוי לאחיו’ – על ידי בנותיו.

‘וטובל בשמן רגלו’ – מגיד שארצו של אשר מושכת שמן כנהר’…

דבר אחר: ‘וטובל בשמן רגלו’ – זה חלקו של אשר שמושך שמן כמעין’.

'ברזל ונחושת מנעליך’ – מלמד שארצו של אשר היא היתה מנעולה של ארץ־ישראל.

מפרש קדמון מוסיף: ‘גבוריהם (של אשר) יושבים בערי הספר (הגבול) ונועלים אותם שלא יוכלו האויבים להכנס בה, כאילו היא סגורה במנעולים ובבריחים של ברזל ונחושת’.

בגבולות אשר, צפונה, שכנו עמים שניסו מדי פעם בפעם להתפרץ אל הארץ. לפיכך היו בני אשר אנשי מלחמה. גם אל דוד המלך הצטרפו לוחמים משבטי ישראל וגם מבני אשר, כפי שמסופר בספר דברי־הימים: ‘ומאשר יוצאי צבא לערוך מלחמה – ארבעים אלף… כל אלה אנשי מלחמה עודרי מערכה בלבב שלם’…

הזית והשמן היו מצויים בשפע בנחלתו של אשר, לפיכך היו לסמל שלו. אבנו של אשר היתה ממין הנקרא תרשיש, והיתה קבועה באורים ותומים שהיו נתונים על לבו של הכהן הגדול.

רבותינו מספרים: ‘אשר תרשיש. וצבע מפה שלו (בדגלו) דומה לאבן יקרה שמתקשטות בו הנשים ומצוייר עליו אילן זית’.

סמל אשר – עץ זית – בבול ישראלי

רבותינו דרשו על דברי יעקב אבינו: ‘מאשר שמנה לחמו’ – שארצו שמנה, שלחמו שמן, שהוא מעמיד בגדי שמונה’.

‘שהוא מעמיד בגדי שמונה’, רמז לשבט אשר שבנותיו היפות היו נשואות לכוהנים. הכוהנים נוהגים ללבוש שמונה מיני כלים (בגדים). כדברי רבותינו: ‘כהן גדול משמש בשמונה כלים… כתונת ומכנסים, מצנפת ואבנט… חושן, אפוד, מעיל וציץ’.

(946)

יא. נפתלי מבשר בשורות טובות    🔗

על דברי הברכה של יעקב אבינו אל בנו: “נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר”, דורשים רבותינו: “אל תקרא אמרי שפר” אלא “אמרי ספר”.

התרגום הארמי (ירושלמי א) מתרגם את דברי הברכה: "נפתלי עזגד קליל דמי לאיילא דרהיט על שיני טוריא מבשר בשורן טבן’ – נפתלי שליח קל־רגלים, דומה לאיילה הרצה על סלעי ההרים לבשר בשורות טובות.

בנחלת נפתלי היו גם הרי הגליל העליון הצפוניים, הנמצאים בימינו במדינת הלבנון. חלק זה נקרא בשם הערבי: בלאד בשרה – ערי בשרה. חוקר נודע של הארץ סובר כי בשם ‘בשרה’ זכר לבשורות הטובות של נפתלי בן יעקב אבינו…

(947)

כרם זיתים בגליל

 

74. כפרים בגליל העליון    🔗

א. מי מריבה בין פרוד וכפר־חנניה    🔗

במערבה של צפת, בצד הכביש היורד אל עכו ואל חיפה, שוכן הישוב החדש פרוד. בקרבתו עיי הכפר הנטוש פ’ראדיה. פרוד היתה עיירה בימי המשנה והתלמוד. בימי־הביניים הראו בה את קברו של נחום איש גמזו, המפורסם גם באגדה העברית. בקרבת פרוד, בצד הכביש, נובע מעין גדול ומימיו שופעים וטעימים. בשיפולי פרוד היה כפר־חנניה, במקום הכפר הנטוש שהיה נקרא כפר־ענן. כפר־חנניה שכן על הגבול בין הגליל העליון – בצפון, והגליל התחתון – בדרום. מכפר־חנניה יצא החכם רבי אבא חלפתא. הוא אמר: ‘עשרה שיושבין ועוסקין בתורה – שכינה שורה ביניהם’. בימי־הביניים הראו בכפר־חנניה את קברו ורבים מעולי הרגל היהודים השתטחו עליו. בכפר־חנניה אין כל מעין ותושביו היו שותים מהמים היורדים אליהם ממעין פרוד.

רבי משה באסולה, שביקר בארץ בשנת רפ"ב (1522), עבר בכפר־חנניה, כפר־ענן, ופגש בו בקהל יהודים: ‘כמו שלושים בעלי־בתים, רובם כהנים’. הוא מספר על ריב שפרץ בין אנשי כפר־חנניה ובין שכנתו פרוד – פ’רדיא בלשונו. לפי דבריו קרה ריב זה כארבעים שנה לפני בואו, היינו בקירוב בשנת 1482, כשהיתה הארץ תחת שלטון המוסלמים הממלוּכּים שבירתם היתה במצרים.

וכה דבריו: 'הנה נודע בבירור כי זה כארבעים שנה באה טענה בין הישמעאלים יושבי כפר־ענן ובין יושבי פרדיא… על דבר המעין הבא מדרך פרדיא לכפר־ענן. כל אחד אומרים: לנו המים! והיו יושבי פרדיא רוצים לעכב מרוצת המים היוצאים מגבולם ובאים לכפר־ענן. וטענתם היתה חזקה, כי ראש המעין יוצא מארצם.

ויושבי כפר־ענן לא היה להם ראיה, רק טענת חזקה שהחזיקו בה מימי קדם, עד שהיו בני כפר־ענן יוצאים מבית דין חייבים.

ובא בחלום רבי אבא חלפתא ליהודי כפר־ענן, ואמר לו: תחפשו בקבר ותמצאו תיבת נחושת ויש בה שטר כתוב, איך קניתי המעין מנחום איש גם־זו. ולא יוכל שום אדם לעכב מרוצת המים ולהשקות שדהו עד אשר אשקה אני תחילה. ואתם תקחו השטר ותראוהו למלך ואחר־כך תחזירוהו למקומו.

וכן עשו. חפשו בקברו, ומצאוהו. והובא הכתוב ההוא לפני מלך מצרים ונצחו בדין בני כפר־ענן.

בזה הכל מעידים שהוא אמת, והרבה אנשים זוכרים זה המעשה'

(948)

ב. אין מביאים קדרים לכפר חנניה    🔗

כפר־חנניה שוכן בגבול הגליל התחתון והעליון. בו היתה תעשית כלי־חרס שהצטיינו בטיבם. רבותינו מספרים: ‘וכלי כפר־חנניה אין דרכן להשתבר’…

היות ובכפר־חנניה היו קדרים רבים לפיכך נוצר הביטוי: 'מכניס קדרים לכפר־חנניה, לאדם המביא דבר־מה לאיזה מקום שבו הוא מצוי בשפע רב…

בכפר־חנניה הכינו מין קדרה, לפיסא או אילפס בלשון התלמוד. רבותינו מספרים עלי: ‘לפיסא דכפר־חנניה מחזיק סאה של עדשים’…

(949)

ג. שמנה של גוש־חלב הקדומה    🔗

גוש־חלב היתה עיירה מפורסמת בגליל העליון. בימינו כפר מיושב ערבים נוצרים בסביבות צפת ובקרבת מירון. גוש־חלב התפרסמה בפוריותה ובשמנה הרב.

רבותינו מספרים: 'פעם אחת נצרכו אנשי לודקיא (עיר חשובה בסוריה הצפונית בימי קדם) בשמן, מינו להם פולמוסטוס (שליח) אחד.

אמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא – הלך לירושלים.

אמרו לו: לך לצור – הלך לצור.

אמרו לו: לך לגוש־חלב – הלך לגוש־חלב.

אמרו לו: לך אצל פלוני לשדה הלז – הלך ומצאו שהיה עוזק תחת זיתיו.

אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך? –

אמר לו: המתן עד שאסיים מלאכתי.

המתין עד שסיים מלאכתו…

אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא? כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים…

כיון שהגיע לעירו (גוש־חלב) הוציאה לו שפחתו קומקום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו. הוציאה ספל של זהב מליאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו לקיים מה שנאמר (בברכתו של משה רבנו לבני אשר): וטובל בשמן רגלו…

לאחר שאכלו ושתו מדד לו שמן במאה ריבוא.

אמר לו: כלום אתה צריך ליותר? – אמר לו: הן – אלא שאין לי דמים (כסף). אמר לו: אם אתה רוצה ליקח – קח, ואני אלך עמך ואטול דמיו.

מדד לו שמן בשמונה עשר ריבוא.

אמרו: לא הניח אותו האיש (השליח מלודקיא) לא סוס, ולא פרד, ולא גמל, ולא חמור בארץ־ישראל שלא שכרו (להוביל את השמן אל ארצו)'…

(950)

ד. מה הובא לקיסר מגוש־חלב?    🔗

גוש־חלב הצטיינה בימי קדם לא רק בשמנה המשובח, אלא גם במין משי מיוחד, שהיה נקרא במלה היוונית מטקסא.

האגדה מספרת על אדריאנוס קיסר רומי ישחקו עצמותיו, שאמר לרבי יהושע בן חנניא, הלא כתוב בתורה: ‘ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה’… ושאל ממנו שלושה דברים נדירים ואחד מהם הוא מטקסא.

רבי יהושע בן חנניא הביא לו ‘ומטקסא מן גוש־חלב’.

(951)

ה. שלשלת דוד המלך בגוש־חלב    🔗

אגדה אחת מספרת על דוד המלך, שהיה נוהג לשבת במרומי הר המוריה בירושלים, במקום שנבנה בית־המקדש, והיה שופט את ישראל בעזרת שלשלת מיוחדת שהיתה תלויה לפניו בבית־המשפט⁷⁸.

האגדה הערבית מספרת, ששלשלת זו חבויה במקום סתר בגוש־חלב.

הגיאוגרף הערבי אלמקדסי – הירושלמי במאה העשירית, מספר: ‘בגוש־חלב חבויה שלשלת דוד, אולם אמיתותה מוטלת בספק’.

(952)

ו. ילד הפלאים מכפר־ברעם    🔗

בכפר־ברעם חי במאה השתים־עשרה זוג עברי בשם פינחס ורחל, ‘רבי פינחס היה חכם גדול וידע ‘שם מפורש’ הגבור והנורא. ומעולם לא חטא ולא נשתמש באותו השם’. לימים נולד לו בן פלאים נחמן. ביומו הראשון התחיל התינוק לדבר דברי תורה מופלגים, אביו נבהל מאד, גער בו והשתיקו.

מקץ שתים־עשרה שנה התחיל פתאם הנער לדבר שנית ולהנבא חמש נבואות על ‘מלחמות ואותות ועתידות ותלאות הנמצאות, עד יבוא לציון גואל ורב טוב לבית ישראל’. אחרי שאמר את נבואותיו מת הנער, ולפיכך קראו לו, נחמן חטופא (קטופא), כי נחטף (נקטף) בלא זמנו, לחיי עולם הבא.

הילד הזה נקרא בכינוי הארמי: ינוקא – תינוק. והמקרה מכונה: ‘מעשה נחמן חטופא דמן כפר־ברעם’, ‘נבואת הילד’ ידועה בתורת המקובלים. מסופר שהיא נגלתה כתובה ארמית על גווילים ישנים ובלויים טמונים בכלי עופרת, בחורבה אחת בעיר טבריה.

האגדה היתה מראה את קברו של נחמן חטופא בכפר־ברעם: ‘ויש עמו מ’ (ארבעים) צדיקים במערה'. בעל ‘יחוס האבות והנביאים’ מספר בשנת רצ"ז (1537) על המקומות הקדושים בכפר־ברעם: ‘ונגבה לכפר רבי פנחס ורבי נחמן בנו, ועליהם אילנות גדולות’. בדורות יותר מאוחרים התחילו להראות את קברו של נחמן הינוקא בבית־הקברות של צפת, ו’מערת הינוקא' ידועה שם עד ימינו.

(953)

ז. מערת הבבליים על־יד עלמא    🔗

בהרי הגליל העליון, בסביבות צפת צפונה, שוכן הכפר ובסביבתו הראו קברים קדושים של חכמים מפורסמים מתקופת התלמוד.

בסביבות עלמא מצויות גם מערות. אחת מהן נקראת מערת הבבלים, כי בה הטמינו עצמות של יהודים שהובאו מארץ בבל.

משה ירושלמי מספר, בקירוב בשנת תקכ"ט (1769), על מערה גדולה ובתוכה מערות רבות. ועוברים מזו לזו מכל שלושת הצדדים. המערות הללו נמשכות מהלך שלשה ימים עד ירושלים. ושם המערה ההיא – מערת הבבלים. והזר הנכנס לתוכה תועה בדרכו, כי חושך במערה.

ואני לא רציתי להאמין בכך ונכנסתי אני ובידי שני נרות ואיש אחד אתי. וליד המערה הראשונה קשרנו חבל ארוך, ונכנסנו דרך ארוכה. והשמש עמד מבחוץ על־יד החבל פן יתירהו אחר. אולם לאחר שעברנו כמה מערות נפלה אימה חשכה עלינו. ובדוחק יצאנו מהמערה מחמת האימה. ורק אחרי זמן רב החלפנו כוח'.

(954)

בית־הכנסת העתיק בכפר־ברעם

ח. הכתובת המוזרה בכפר־ברעם    🔗

‘יצא ניסן וירדו גשמים – סימן קללה’.

בהרי הגליל העליון, בסביבות צפת, נמצא הישוב החדש ברעם. הוקם בצד הכפר הנטוש כפר־ברעם. בין בתיו נשארו שרידים מענינים של בית כנסת קדום.

עולי־רגל יהודים בימי־הביניים הראו בכפר זה את קברה הידוע של אסתר המלכה. רבי משה באסולה שביקר בארץ בשנת תפ"ב (1522) מספר על כתובת עברית שראה בכפר־ברעם, בזו הלשון: ‘אל תתמהו על השלג שבא בניסן – אנחנו ראינוהו בסיון’.

(955)

ט. קדש־נפתלי – עיר מקלט בישראל    🔗

‘לבני נפתלי יצא הגורל הששי… ויהי גבולם… וקדש’…

במרומי הרי הגליל העליון שכנה העיר קדש־נפתלי. בקרבתה ישוב עברי חדש בשם רמות־נפתלי (אירגון וינגייט) של חיילים משוחררים.

א. קדש היתה אחת משלש ערי המקלט שהיו בעבר־הירדן מערבה: ‘ויקדשו את קדש בגליל בהר נפתלי’. בתחילה לא השתלטו בני ישראל על קדש, ולפיכך קבעו עיר מקלט אחרת במקומה והיא גמלא השוכנת צפונה ממנה. רבותינו מספרים: ‘ואף־על־פי שהפרישו את קדש בגליל, לא היתה קולטת והפרישו את גמלא תחתיה עד שכבשו את קדש’.

ב. על פרשות הדרכים המובילות אל עיר המקלט היה ציון מיוחד ועליו היה כתוב ‘מקלט’ להקל על הבורח למצא את הדרך אליה. לפי דברי הקדמונים: ‘כותבין: מקלט! מקלט! על פרשת דרכים, כדי שיהא רואה (הבורח) וגולה לערי המקלט’.

בצדי הדרכים אל ערי המקלט היו בנויות מצודות קטנות, בורגנין, להגנת הבורחים אליהן. על הבורגן היתה צורה מיוחדת המראה את הכיוון אל עיר המקלט. רבותינו מספרים: ועל כל מיל ומיל היה בורגן ועל כל בורגן – צלם. והיתה ידו עקומה – להיכן עיר מקלט'

קדש במלחמתה נגד המצרים – 1310 לפני־הספירה הנוצרית

העיר המבוצרת, בנויה במרומי הר, בחומתה שני שערים הימני ניכר היטב למטה: רועה בורח עם פרותיו. על החומה מובא שמה של קדש, בכתב החרתומים, מלמעלה למטה.

הציור חקוק בקיר מקדש מצרי קדום, הנמצא בחורבות קרנאק, ונקרא בימינו בשם הערבי מדינת־חאבו, במצרים העליונה.

(956)

י. משפחת הכוהנים בכפר מפשטה    🔗

מפשטה היתה עיירה עברית בגליל העליון. בימינו נמצא במקומה הכפר פסוטה שתושביו הם ערבים־נוצרים. במפשטה התישבה משפחת הכהנים בשם חרים, שבניה שרתו בבית־המקדש. כותב דברי־הימים מספר עליה ומציין את תורה בעבודת הקודש: ‘ויצא הגורל… להרים השלישי’…

הפייטן אליעזר הקליר שר על גורל משמרות הכהנים הגולים בישובי הגליל והוא דרש על על השמות חרים ומפשטה: ‘חרים – חרה יה עמהם, מפשטה – ומכל יקר הפשיטום’.

הפייטן מדמה את משמרת חרים שהיתה בבית־המקדש בבנינו, ככלה מקושטה והיא גלתה ממקומה כי לא הקפידו הכהנים במצוות מעשרות ושמיטה ולפיכך נשפטה בארבע שפטים: דבר, חרב, רעב ושבי.

וכה דברי הפייטן הקליר:

גָּלְתָה מֵאַרְצָהּ כַּלָּה מְקֻשָּׁטָה

בַּעֲוֹן מַעְשְׂרוֹת וּשְׁמִטָּה

וּבְארְבַּעַת שְׁפָטִים הֻשְׁפָּטָה

וּמֵעֶדְיָהּ הֻפְשָׁטָה

הָרִים מָפְשָׁטָה.

וכה דברי הפייטן פינחס:

אָנָּא גוֹי גָדוֹל תֵּת לִפְלֵטָּה…

גַּדַּע קֶרֶן אֱדוֹם וְשִׁיתָהּ בַּשֶּׁפֶל וּבַעֲלָטָה

גְזוֹר אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה,

גְּאֻלָּה לְהָחִיש לִי וּלְחָרִים מָפְשָׁטָה.

(957)

יא. מה הובא לקיסר מנצחנה?    🔗

נצחנה היתה עיירה קטנה בגליל העליון. בימינו כפר ערבי צלחנה, מעבר הצפוני של גבול ישראל, בתחום מדינת הלבנון.

האגדה מספרת על אדריאנוס קיסר רומי, ישחקו עצמותיו, שאמר לרבי יהושע בן חנינא, הלא כתוב בתורה: ‘ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה’… ושאל ממנו שלושה דברים, ואחד מהם היה פלפלין.

ורבי יהושע בן חנינא ‘הביא פלפלין מן נצחנה’…

ולפיכך אמרו: ‘אין ארץ־ישראל חסרה כלום’, אפילו פלפלין יש בה.

(958)

 

75. בגליל העליון המזרחי    🔗

א. אילת־השחר – על שום מה?    🔗

בגליל העליון המזרחי, בין הרי נפתלי ומי הירדן, לא הרחק מים־חוּלה שוכנת אילת־השחר, קיבוץ של עובדים. המקום היה נקרא בערבית נג’מת א־צוּבּח – כוכב הבוקר, ולפיו ניתן השם אילת־השחר. כוכב אילת־השחר מסמל את תחיתו של ישראל בארצו⁷⁹. (תמונה)

אגדה בת ימינו מספרת על שום מה ניתן השם אילת־השחר לישוב הזה.

לפני שנים התאספו צעירים והקימו להם ישוב חקלאי בגליל העליון. הרבה שנים חיו בעבודה ובשלוה בלי שם לישובם. ועדיין לא היה להם שעון.

הקיבוץ אילת־השחר בראשיתו

מרחוק הר חרמון מכוסה שלג ולרגליו עמק חולה. מימין באופק: רמת הגולן.

וכיצד היו קמים לעבודה? – סימן היה לשומר: כאשר היה עולה הכוכב אילת־השחר וצופה על פני חצר המשק, אות הוא שהגיע הזמן לעבודה. השומר היה עובר על פני הבתים ומכריז: חברים חברים! אילת־השחר עליכם! אילת השחר עליכם! קומו לעבודה!

וכך היו קמים לעבודה מדי יום ביומו לאור הופעת אילת־השחר, ולקול הכרזת השומר.

לאחר שנים החליטו חברי הקיבוץ לקרוא שם למשקם. אספו את החברים ודנו בענין זה. אולם השמות המוצעים לא התאימו ולא השביעו רצון. וכך ישבו כל הלילה עייפים ויגעים ועדיין לא מצאו שם. פתאום שמעו מתוך החשיכה את קול השומר: חברים! אילת־השחר עליכם, קומו לעבודה! מיד התעוררו המסובים ואמרו: הלא אילת־השחר היא המעוררת אותנו לעבודה, לחיים, נקרא איפוא לישובנו – אילת־השחר!

(959)

ב. יסוד־המעלה – על שום מה?    🔗

בגליל העליון, בחוף ים חולה, שוכנת יסוד־המעלה, מן המושבות הראשונות והחלוציות בארץ־ישראל. נקראת על פי דברי המקרא, המובאים בספר עזרא, בתאור עלית גולי בבל אל הארץ: ‘כי באחד לחודש הראשון הוא יסוד־המעלה’, היינו ראשית העליה אל ציון.

אם כי במקרא נכתב: ‘יסד־המעלה’ (יסד – חסר), מקפידים תושבי המושבה לכתוב את שמה יסוד־המעלה (יסוד – מלא), ומה הטעם? –

לפי מסורת ישראל, באחרית הימים לפני בוא המשיח יחרבו ישובי הגליל, כדברי רבותינו: ‘בעקבות משיחא – חוצפה יסגא, ויוקר יאמיר… והגליל יחרב ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר – ולא יחוננו’…

האגדה מוסיפה: כל אשר ישא את השם המפורש ‘יהו"ה’ הוא לא יחרב וישאר לנצח נצחים. בשם יסוד־המעלה, בכתיבו המלא, מצויות האותיות י' ה' ו' ה' וזה עשוי להבטיח ליישוב זה את חיי הנצח גם באחרית הימים…

(960)

ג. גשר בנות יעקב אבינו    🔗

בצפונה של הארץ, בנוי על הירדן גשר הנקרא על שם בנות יעקב אבינו, בערבית ג’סר בנאַת יעקוּבּ. עליו עובר הכביש מארץ־ישראל אל דמשק – בירת סוריה. האגדה מספרת שפה עברו בנות יעקב, בדרכן אל הארץ ולפיכך נקרא על שמן. בקרבת הגשר הזה, בסביבת המושבה משמר־הירדן השכנה, מראים הערבים את קבריהן של בנות יעקב, בצל עצים קדומים וקדושים. לזכר הצער שבא על יעקב ובנותיו בעברם את הירדן לשמע גורלו של יוסף, קראו למעבר זה בירדן בשם הערבי מח’אצ’ת (קרי: מח’אדת) אלחזין – מעבר הצער.

בימי־הביניים קראו לגשר הזה על שם יעקב אבינו. רבי משה באסולה שעבר על הגשר הזה, בשנת רפ"ב (1522), בדרכו מצפת אל דמשק מספר: ‘עוברין הירדן גשר אבנים קורים אותו: גשר יעקב, אומרים ששם עבר יעקב אבינו, עליו השלום, בשובו מחרן’.

גשר בנות יעקב על הירדן העליון

עולה־רגל אחר, משה בן אליהו, מספר בשנת תט"ו (1655) על ‘גשר יעקב, עליו השלום… והיו אומרים לנו העבריים אשר עמנו… אלה מקומות בני ישראל מקדמת דנא. ועשינו שבת בגשר יעקב… ואומרים הישמעאלים: זה הוא הגשר שבנה יאגופ (יעקב) וכן בנה כ’אן’ (אכסניה) אחד לאורחים. והראה לנו ישמעאל אחד בית שנהרס והיה תל אבנים, אמר: זה הבית היה ליאגופ שהיה שוכן בו בימי החורף, ובימי הקיץ היה שוכן בעיר צפת. ואמר: כך קבלנו מאבותינו שאני אזרח בארץ הזאת.

(961)

ד. בור־יוסף אשר בגליל העליון    🔗

בקרבת קבוצת עמיעד, בצד הכביש טבריה – ראש־פינה, ישנה חורבה של אכסניה ערבית מימי־הביניים, נקראת בשם הערבי: ג’בּ יוּסף – גוב (בור) יוסף. האגדה מספרת שפה הושלך יוסף בן יעקב אבינו בידי אחיו הרועים. כאן עברה אורחת ישמעאלים ונטלה אתה את יוסף וירדה עמו מצרימה.

כבר במאה העשירית היתה פה אכסניה בשם ג’בּ יוּסף, על דרך השיירות מדמשק אל גשר בנות יעקב, אל עזה ואל מצרים. עולי־רגל נוצרים בימי־הביניים מזכירים את בור־יוסף זה. גם הקראי שמואל בן דוד שביקר בארץ בשנת ת"ב (1642) שעבר פה בדרכו אל דמשק מספר: ‘ובאנו אל הבור שהשליכו שם את יוסף הצדיק, עליו השלום. ובנו עליו, על פי הבור, קובא (כיפה) קטנה על ד’ עמודי שייש. ושאבנו מים מהבאר ושתינו בשמחה. ולפני הבור בית־תפלה ומלון אורחים'. גם ר' שמחה בן יהושע מספר, כי בשנת תקכ"ד – 1764, על בור יוסף אשר השליכוהו אחיו שמה, והערבים קוראים אותה: ג’וב יוסף, ויש עליו כיפה עגולה אשר נעשתה על ארבע קשתות קטנות⁸⁰.

(962)

ה. דמעות בנות יעקב אבינו    🔗

בעבור בנות יעקב אבינו במעבר הירדן, שבו נמצא בימינו הגשר הנקרא על שמן – גשר בנות יעקב, הגיעה אליהן השמועה הרעה על אחיהן היקר יוסף, שנטרף על־ידי חיה רעה.

הבנות שוטטו והתהלכו בהרים ובעמקים וחפשו את עקבותיו של אחיהן המסכן. הן בכו מר והתיפחו הרבה מאד ועיניהן זלגו דמעות.

האגדה מספרת, שהדמעות שזלגו מעיני בנות יעקב הפכו לאבנים שחורות לזכר צערן הגדול, והן אבני הבזלת השחורות ופזורות על פני הרי הגליל, בעמקיו ובגיאותיו הרבים…

(963)

ו. ים חוּלה – על שום מה?    🔗

בגליל העליון המזרחי נמצא הים הקטן הנקרא ים חולה. ממנו זורם הירדן דרומה אל הכנרת. השם חולה הדומה לערבית, היא צורה עברית של שמו הארמי חולתא, המובא בספרות התלמוד.

לפי סברה אחת בשם חולה המלה חולת – מין גומא הגדל בו. אבותינו קלעו ממנו, כמו מקני הסוף, מחצלות והם מזכירים: ‘מחצלות של קנים ושל חילת’.⁸¹

חישת צמחי הגומא בעמק החולה

הגיאוגרף המוסלמי יאקות, שחי במאה השלוש־עשרה, אומר למצא בשם חולה זכר לשם הפרטי חוּל, אחד מבני משפחת שם, שעל שמם נקראו ארצות שונות. הם נזכרים בתורה: ‘בני שם עילם ואשור וארם, ובני ארם עוץ וחול’.

ז. מירושלים אל ים חולה    🔗

לפי האגדה באחרית הימים יזרמו מים חיים מקודש הקודשים אשר בירושלים גם אל ים חוּלה, הנקרא בספרות התלמוד בשם ים של סמכו. סוברים למצוא בו את המלה סמך, שפירושה כמו בערבית – דג.

על דברי יחזקאל הנביא: ‘המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה’, מפרשים רבותינו בימי קדם: ‘זה ים של סמכו’ ⁸².

(964)

ח. בני נפתלי – פותלי נירים    🔗

‘ותאמר רחל נפתולי אלוהים נפתלתי… ותקרא שמו נפתלי’.

בני שבט נפתלי התנחלו בגליל המזרחי, הם התנחלו גם בחופי ים כנרת, ים חולה ובקעת גינוסר הפוריה⁸³.

בני נפתלי התגוררו גם בעמק חולה. בו ביצות ובהן חישות גומא. (ציור).

מגבעולי הגומא קלעו תושבי החולה הערבים מחצלות ומהן גם עשו את סוכותיהם שבהן גרו

בימי קדם הכינו מגבעולי הגומא את הנייר. מגבעולי הגומא היו חותכים פסים ארוכים והיו קולעים ופותלים אותם יחד ועושים מהם גליונות. במצרים, וקצת גם בארץ־ישראל, נמצאו גליונות גומא כתובים, פאפירוסים.

לפי מסורת חכמי ישראל עסקו בני נפתלי בקליעת מחצלות ומלאכת הנייר, על־ידי פיתול פסים מגבעולי הגומא.

רבותינו דרשו על השם נפתלי שנגזר מן הפועל ‘פתל’, על שם עבודתם בפיתול הפסים מגבעולי הגומא, נירים בלשונם: ‘ובני נפתלי שהן מפותלין על שבעים ושנים ניר שהיו פותלין את עבודת הניר’.

(965)

מצרים קדמונים אוגדים גבעולי גומא לתעשית נייר

ציור מצרי קדום.

ט. רבי מאיר בכפר ממלא    🔗

ממלא או ממלה היה ישוב יהודי בגליל, שתושביו היו מתים בצעירותם. כנראה היה בגבול עמק החולה, והקדחת הפילה בהם חללים. אולי שובש השם ממלא או ממלה בשם הערבי מלחה, כך נקרא מעין גדול הנובע בגבול ים חולה, בימינו בצד הכביש בין ראש־פנה ומטולה.

רבי מאיר, החכם המפורסם שגר בטבריה, ביקר פעם בכפר ממלא. תושביו ספרו לו שבעודם צעירים ‘שחורי ראש’, הם מתים ואינם זוכים להגיע לזקנה.

אמר להם: שמא ממשפחת בית עלי אתם, שנאמר עליהם ע"י איש אלהים: ‘ולא יהיה זקן בביתך כל הימים… וכל מרבית ביתך ימותו אנשים’.

אמרו לו אנשי ממלא: רבי התפלל עלינו! –

אמר להם: לכו בצדקה ואתם זוכים לזקנה'!

(966)

י. משפחת הכוהנים בכפר ממלא    🔗

בירושלים היתה משפחת כהנים בשם חזיר, שבניה שרתו בבית־המקדש. כותב דברי־הימים מספר עליה ומציין את תורה בעבודת הקודש: ‘ויצא הגורל… לחזיר שבעה עשר’. בירושלים, בנחל קדרון, ישנה מערת קברים חצובה לרגלי הר הזיתים. לפי הכתובת החקוקה על משקופה היא היתה של בני חזיר.

אחרי חורבן ירושלים נדדו בני משפחת חזיר אל הגליל והתישבו בכפר ממלא או ממלה. הפיטן אליעזר הקליר שר על הכהנים בני חזיר ועל עונשם כי לא שמעו בקול הנביאים, כדברי ירמיהו: ‘ושלח ה’ אליכם את כל עבדיו הנביאים השכם ושלוח ולא שמעתם ולא הטיתם את אזנכם לשמוע'. לפיכך הושבתו הקרבנות בבית־המקדש שהכהנים נהגו להמליח אותם ולקבל אותם תרומה, כדברי התורה: ‘כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה’ נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם ברית מלח'… הפייטן מביע את צערו גם על עבודת הקטורת שנפסקה ‘ואין שמן ממולח’, כדברי התורה: 'ועשית אותה קטורת רוקח מעשה רוקח ממולח טהור קודש.

וכה דברי הקליר על בני חזיר:

פָּרְשָׁה וְאֵין יָד שׁוֹלֵחַ

כִּי לֹא הֶאֱמִינָה בְּהַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ

וְהֻשְׁבָּתָה בְּרִית מֶלַח

וְאֵין שֶׁמֶן מְמֻלָח

בְּרֹאש מַמְלָח.

הפייטן פינחס שר על בני חזיר בממליח:

אָנָא פְּזוּרַי לְבֵיתְךָ תַּחֲזִיר…

פַּגֵּר לוֹעֲטֵי גָמָל וַחַזִיר

פְּדוּיֶיךָ למ… תַּאֲזִיר

פִּנַּת יִקְרַת לְהַעֲזִיר

פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב בְּבוֹא מִשְׁמַר חֵזִיר.

(967)

 

76. מקורות הירדן    🔗

א. ירדן – על שום מה?    🔗

לפני הגליל העליון המזרחי מתרומם החרמון בכל הדרו, לרגליו נובעים המקורות של מי הירדן.

אחד מן המקורות החשובים של הירדן ראשיתו בתל שעליו עמדה העיר דן, לפיכך אמרו הקדמונים לגזור את שמו מצירוף המלים ‘ירד דן’.

רבותינו דרשו: ‘למה נקרא ירדן? – שיורד מדן’.

בימי־הביניים סברו עולי־הרגל הנוצרים כי השם ‘ירדן’ בא מצירוף שתי המלים ‘יאור’ ו־’דן'. הם האמינו שלירדן היו שני מקורות, האחד נקרא יאור והשני דן. בכמה ממפות הארץ מימי־הביניים מצויר הירדן כשהוא יוצא משני המקורות המסומנים בשמות הללו (ציור).

בימינו גוזרים את השם ‘ירדן’ מלשון ‘ירד’, כי הירדן, יורד לאורך כל הארץ, מן הצפון אל הדרום, מרגלי הרי החרמון ועד ים המלח, ירידה כדי אלף מטרים בקירוב

(968)

ב. דן נקראה מקודם לשם    🔗

משפחות רבות מבני שבט דן, שהתנחל בסביבות יפו, נדדו אל הצפון והתישבו לגלי החרמון, בעמק החולה של ימינו. פה הם בנו את עירם דן,העיר הצפונית ביותר בתקופת המקרא ומכאן האימרה: ‘מדן ועד באר־שבע’.

במקרא מסופר על נדידת בני דן אל הצפון ועל עירם דן שנוסדה על יסודות של עיר קדומה יותר: לפי נוסח אחד היה שמה – ליש, ולפי נוסח אחר – לשם.

ים חולה והירדן קטע ממפת ארץ־ישראל משנת 1300.

לירדן שני מקורות: יאור – Jor דן – dan ומזה שמו – הירדן, לפי האגדה הקדומה.

ים חולה נקרא בשם: מי־מרום – Aq (ua) Maron

הסביבה היתה בתחום נחלתו של נפתלי – Trid. Naptalin

בקרבת מקורות הירדן מצויירת העיר דמשק – Damasco

א. 'ויעלו בני דן ולחמו עם לשם

וילכדו אותה ויכו אותה לפי חרב.

וירשו אותה וישבו בה ויקראו

ללשם דן כשם דן אביהם'.

ב. 'ויבואו על ליש… ויכו אותם

לפי חרב ואת העיר שרפו באש…

ויבנו את העיר וישבו בה. ויקראו

שם העיר דן בשם דן אביהם.

רש"י אומר על השם: ‘לשם – על שם שמצאו שם אבן טובה ששמה לשם והיא היתה על החושן לשבט דן וידעו שבאמת היא נחלתם’.

(969)

ג. אבנו של דן    🔗

אבנו של דן היתה לשם, והיא היתה קבועה בחושן משפט, באורים ותומים, שהיה נתון על לבו של הכוהן הגדול בעבודתו במקדש. התורה ציוותה: ‘ועשית חושן משפט מעשה חושב… ומלאת בו מלואת אבן ארבעה טורים… והטור השלישי לשם’…

מדוע זכה דן באבן הלשם? – כשם שהלשם מחליף את צורתו: פעם – לטוב ופעם – לרע, כן היה שבט דן מחליף צורתו: פעם היה נאמן עם הקדוש־ברוך־הוא, ופעם – הלך אחרי הבעלים והעגלים.

הלשם דומה בצבעו לעיני האריה. לפיכך ניתן לדן, שנאמר עליו בברכת משה רבנו: ‘דן גור אריה’…

רבותינו מספרים: ‘דן – לשם, וצבע מפה שלו (בדגלו) דומה לספיר. ומצוייר עליו נחש. על שם (שנאמר בדברי יעקב אל בנו): דן נחש עלי דרך’…

האגדה מספרת על התכונות שהיו לנשיאי השבטים: ‘ולדן נשיכתו של נחש’

(970)

ד. דן גור אריה    🔗

‘ליש גבור בבהמה, ולא ישוב מפני כל’

נחלתו של דן השתרעה בירכתי עמק החולה בימינו, בחלקו המזרחי־הצפוני. היא נגעה ברגלי הרי הבשן, המתרוממים בגבול עמק החולה, מזרחה, בעבר־הירדן. מנחלתו של דן באו לוחמים אל חילות דוד המלך, כמסופר בספר דברי־הימים: ‘ומן הדני עורכי מלחמה עשרים ושמונה אלף ושש מאות’.

בדברי ברכתו של משה רבנו אל ראשי שבטי ישראל, נאמר: ‘דן גור אריה, יזנק מן הבשן’.

מדוע דימו את דן לאריה? – האגדה אומרת: ‘מלמד שהוא שרוי על הספר (הגבול). שכל מי שהוא שרוי על הספר, משול כאריות’.

אחר מוסיף על דן: ‘ושוקד ושומר כאריה על ישראל, שלא יכנסו אויבים אל הארץ’.

(971)

ה. תל־דן – תל־השופט (אלקאדי)    🔗

בגבולה הצפוני של הארץ, בעמק החולה ולרגלי הר החרמון, מתרומם תל עתיק ימים שעליו השתרעה העיר דן; לרגליו נובע מעין גדול: מי דן – אחד המקורות החשובים ביותר של הירדן. (תמונה)

מערבה מתל דן זורם נהר חצבאני, מקור אחר של הירדן, ומזרחה מתל דן זורם נהר בניאס, אף הוא מקור הירדן. שלושת הנהרות: מי דן, חצבאני ומי בניאס מהווים את הירדן הזורם דרומה, לכל אורך הארץ.

תל דן נקרא בפי הערבים בשם תל אלקאדי (כתיב: אלקאצ’י) – תל השופט. על שום מה זכה בשם הזה? –

בימי קדם לא היה הירדן בארץ, אלא היו שלושה נהרות, אשר נבעו מרגלי רוכסי החרמון לעברים שונים. באחד הימים פרצה מריבה בין הנהרות הללו. כל אחד אמר: אני הגדול והחשוב מכולם. המריבה הלכה וגדלה עד שהזמינו את רבון־העולמים שירד וישפוט ויחרוץ דינם: מי הנהר הגדול מכולם!

רבון־העולמים ירד על הארץ, ישב בין הנהרות על תל קטן והתחיל לשפוט ביניהם. אולם לא היה יכול ליישב את מריבתם, ובסוף אמר: נהרות! שלושתכם יקרתם לי, שמעו נא בעצתי, למה לכם לזרום לכיוונים שונים ולהתחרות ביניכם, מוטב שתתאחדו יחדיו והייתם לנהר אחד גדול ואיתן.

שמעו הנהרות לקול אדוני השופט ויתאחדו יחד ויהיו לנהר הגדול הזורם לאורך כל הארץ וקראו לו – ירדן. ולתל אשר עליו ישב רבון־העולמים ושפט בין הנהרות קראו מאז ‘תל השופט’ עד היום הזה.

(972)

ו. שלושת נחלים – מקורות הירדן    🔗

(973)

ז. פסל מיכה ועגל הזהב בעיר דן    🔗

עם יסודה של העיר דן הקימו בה פסל מיכה, כפי שמסופר בספר שופטים: ‘ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשם בן משה (כתיב: מנשה) הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ’. בתקופה מאוחרת יותר הקים ירבעם בן נבט מלך ישראל עגל זהב בדן. ספר מלכים מוסיף: ‘ויהי הדבר הזה לחטאת וילכו העם לפני האחד עד דן’.

לפי סברת החוקרים היתה העיר דן על התל הנקרא בערבית: תל אלקאדי – תל השופט. היהודים בימי־הביניים קראו לעיר בניאס הסמוכה לתל הזה בשם דן. בתחומה מערה וממנה נובע מקור אחר של הירדן. רבי בנימין מטודילה שביקר בארץ בקירוב בשנת 1170, קורא לבניאס דן ומספר: ‘ושם מערה אחת ושם יוצא הירדן… ולפני המערה ניכר מקום המזבח של פסל מיכה… ושם מקום המזבח של ירבעם שהיה שם עגל זהב’…

לפניאס קראו גם בשם הרומי: קיסרי או קיסריון. להבדילה מהעיר קיסרי המפורסמת, על חוף הים התיכון, הוסיפו לה את השם פיליפוס, על שמו של בן הורדוס שירש מאביו את כל הסביבה והיה מושלה העליון⁸⁴.

(974)

ח. יהפכו מי מערת פמיאס לדם    🔗

בקצה עמק החולה ולרגלי החרמון שוכן הכפר בניאס. בימי קדם פניאס, פמיאס או פמייס. נקראה על פן – אל הרועים של היוונים הקדמונים⁸⁵

בקרבת בניאס נובע ויוצא מבין סבכי עצים ושיחים רעננים מעין איתן המשמש מקור לנהר סואן, והוא אחד משלושת מקורות הירדן. מי המעין הזה זורמים מתחת למפולת של מערה אחת, היא מערת פמייס הידועה לקדמונים. הם אמרו: ‘יוצא ירדן ממערת פמייס’…

אמר רב כהנא: זכרותיה דירדנא (עיקו של ירדן) ממערת פםייס'…

רבי יוסי בן קיסמא חי בקירוב במאה השניה לסה"נ. עולי־רגל יהודים בימי הביניים הכירו את קברו בגליל העליון ורבים באו להשתטח עליו.

תל דן ולרגליו מקור עיקרי של הירדן

רבותינו מספרים: 'שאלו תלמידיו של רבי יוסי בן קיסמא: אימתי בן דוד בא?

אמר: מתיירא אני שמא תבקשו ממני אות!

אמרו לו: אין אנו מבקשין ממך אות!

אמר להם: לכשיפול השער הזה ויבנה, ויפול ויבנה, ויפול – ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא!

אמרו לו: רבינו תן לנו אות!

אמר להם: ולא כך אמרתם לי שאין מבקשין ממני אות.

אמרו לו: ואף־על־פי־כן.

אמר להם: אם כך, יהפכו מי מערת פמייס לדם – ונהפכו לדם'.

(975)

ט. סבל בני פניאס מידי הרומאים    🔗

הקיסר הרומי הנודע דיאוקליטיאנוס ביקר בארץ בשנת 297 לסה"נ. רבותינו מספרים עליו: ‘דיאוקליטיאנוס אעיק לבני פנייס’, היינו הטיל על תושביה מסים כבדים, העיק עליהם והרבה להצר להם.

האגדה מספרת על דיאוקליטיאנוס הקיסר שהיה בנעוריו רועה חזירים בטבריה והנערים היהודים היו מכים אותו. לאחר ימים נעשה מלך וזכר שילדי טבריה היו מכים אותו – הלך וישב בפניאס והוציא גזרות על חכמי טבריה.

רבותינו דרשו על דברי התורה: ‘יברכך ה’ וישמרך’ – עם הברכה שמירה… יברכך’ – בממון, שלא תהא עשוי במדינה פניאס ושלא תבוא זימיא (מלה יוונית שפירושה: עונש כספים) למדינה, ויאמר לך: תן זהב!

(976)

י. מי בנה את המצודה הסמוכה לפניאס?    🔗

בצד הכפר בניאס, פניאס הקדומה, מתרומם הר מחודד ועל פסגתו מצודה חרבה, הנשקפת יפה גם על פני עמק החולה. המצודה נבנתה בימי־הביניים והתפרסמה במלחמות בין הצלבנים בארץ והמוסלמים בסוריה, שהתלקחו בסביבה זו.

כנראה, זוהי אותה מצודה שהיהודים בימי־הביניים קראו לה מבצר דן. על שמה של בניאס הסמוכה שנקראה גם בשם דן. בימי מלחמה אחת במאה השתים־עשרה נמלטו אל מבצר דן יהודים בני שתי הקהילות שהיו בעיירה דן, האחת של יהודי הארץ והאחת של יהודי חו"ל. במכתב אחד דורשים יהודי מצרים ‘בשלום שתי הקהלות במבצר דן, ישמרם צורם’.

הערבים קוראים למבצר זה גם בשם: קלעת נמרוּד – מצודת נמרוד. הם מספרים, שנמרוד הגבור, המפורסם בתורה, בנה אןתה עוד בתקופה קדומה מאד…

(977)

מצודת־נמרוד במרומי הגולן, מול החרמון

ציור משנת 1880 בקירוב.

יא. מבריכת רם אל מערת פניאס    🔗

מזרחה מהכפר בניאס, פניאס הקדומה, במרומי ההרים, נמצאת בריכה קטנה הנקראת בריכת־רם, כי שוכנת במרומי רמה גבוהה, יותר מאלף מטרים מעל פני ים התיכון. ביוונית קראו לה: פ’יאלה, שפירושו קערה, על שום צורתה המעוגלת (ציור).

הקדמונים האמינו שמערת פמיאס נמשכת הרחק בתוך ההר בצורת מחילה ארוכה ומתחברת לקרקע של בריכת רם. מי בריכת־רם זורמים לתוך מחילה זו, כמו במשפך, יוצאים אל מערת פמיאס וזורמים אל הירדן.

יוסף בן מתתיהו הכהן (פלביוס) מספר: ‘למראה־עין מקור הירדן נמצא על־יד פמיאס (פניאס), ובאמת הוא פורץ מן הבריכה הנקראת בשם הקערה (פ’יאלה) ושטף שמה אל פמיאס מתחת לאדמה… ואיש לא ידע לפנים, כי מן הבריכה הזאת יוצא הירדן, עד אשר בא פליפוס (בן הרודס שהיה מושל פמיאס וסביבתה בעבר הירדן) וגילה את הדבר במופת. הוא זרה מוץ על פני מי בריכת הקערה, ואחרי כן מצא, כי נסחף המוץ אל פמיאס, אשר שם ביקשו הראשונים את מקורות הירדן ובמקום ההוא צף (המוץ) על פני המים’…

(978)

יב. עיניא רבתי דבירם    🔗

בריכת־רם היא אולי: 'עיניא רבתי דבירם’ – העין הגדולה של בית־רם הנזכרת בתלמוד. כנראה נקראה על שם הישוב בירם, שהיה בצדה, אולי במקומה של המסעדה הערבית, בימינו. השם עיניא רבתי – העין הגדולה, מתאים לבריכה מעוגלת ותכולה זו הדומה לעין גדולה.

התורה מספרת על מעינות תהום שנבקעו בימי נוח הצדיק. אחרי המבול נפסקו גשמי הזעף ונסתמו המעינות, כמו שכתוב בתורה: ‘ויסכרו מעינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים’.

האגדה מספרת, שלא כל המעינות נסתמו, אלא שלושה מהם נשארו: בלועה דגדר – המעין החם הנובע בקרבת העיר גדר בבקעת הירמוך ביו הגלעד והגולן בעבר־הירדן מזרחה, חמי־טבריא – בחוף הכנרת ועיניא רבתי דבירם.

בנוסח אחר של האגדה הנזכרת, מסופר שגם מערת פמייס, היא מאותם המעינות שנשארו מהמבול מימי נוח הצדיק⁸⁶.

(979)

יג. מאין באה בריכת רם?    🔗

אגדה ערבית מספרת: בימי קדם השתרע במקום בריכת־רם כפר פורח ועשיר. אבל תושביו היו רעי לב וצרי עין, לא נתנו מפיתם לרעב ולא יצאו במים לקראת צמא. ויהי היום ויעבור קדוש בכפר. ויבקש מקום לנוח ולסעוד את לבו, אך לשוא: כל הדלתות היו נעולות לפניו ואיש לא כבד אותו במאכל ומשקה, וילך רעב ברחוב הכפר.

בריכת־רם ברמת־הגולן מול הרי החרמון

בצאתו ממחרת את הכפר הפנה את פניו אליו וקלל אותו לאמר: מי יתן ושקע הכפר באדמה על תושביו הרעים!

מיד פצתה האדמה את פיה ותבלע את הכפר על בתיו ועל תושביו, ובשקעו הופיעה הבריכה הזאת, היא בריכת רם התכולה.

(980)

יד. משה ביקש לעבור במחילה של קיסריון    🔗

‘אעברה־נא ואראה את הארץ הטובה’ – אין נא אלא לשון בקשה’.

העיירה פמיאס, בניאס בימינו, נקראה גם בשם קיסריון, על שם אוגוסטוס קיסר רומי. בקרבתה מערת פמיאס או פמייס, שממנה יוצא אחד ממקורות הירדן.

האגדה מספרת, שממערת פמיאס מסתעפת מנהרה, מחילה, עמוקה החודרת אל הרי עבר־הירדן המזרחי. קוראים לה ‘מחילה של קיסריון’ או ‘מחילת קיסריון’.

האגדה מספרת על משה רבנו, שעמד בעבר־הירדן וביקש מהקדוש־ברוך־הוא לעבור את הירדן ולהכנס אל הארץ – משאת נפשו. אך הקב"ה השיב פניו ריקם.

'אמר (משה): רבונו של עולם! הואיל ונגזרה גזירה שלא אכנס לה לא כמלך ולא כהדיוט, אכנס לה במחילה של קיסריון שהיא מתחת לפניס.

אמר לו: ושמה לא תעבור!

(981)

 

77. הר החרמון    🔗

א. על שום מה זכה החרמון בשמות אחרים?    🔗

אין ידוע לנכון מהו מקור השם חרמון. לפי האגדה נקרא חרמון מהמלה ‘חרם’, כי עליו נשבעו מלאכים והטילו חרם על מי שיפר את השבועה הזאת⁸⁷. החרם היה קדוש לה', לפי צו התורה: ‘כל חרם קודש קדשים הוא לה’. מלת ‘חרם’ בערבית פירושה מקום קדוש ונערץ מאד. חצר המקדש בירושלים נקראת: אלחרם א־שריף – המקדש הנכבד. ומערת המכפלה בחברון: אלחרם אלאיבּרהימי – מקדש אברהם.

הר החרמון זכה להקרא בשמות אחדים, כפי שמופר בתורה: ‘צידונים יקראו לחרמון – שריון, והאמורי יקראו לו – שניר’. רבותינו הוסיפו: ‘שניר ושריון מהרי ארץ־ישראל הם’.

התרגום הארמי על התורה מביא את השם ‘שריון’ בכתיב ‘סריון’, וגוזר אותו מן המלה הארמית: ‘סרי’ מסריח ומבאר: ‘טורא דמסרו פירוי’, – הר המביא סרחון בפירותיו.

הר החרמון עם פסגתו המושלגת

נשקף על פני ארץ רבה: הגולן, הגליל ועמק החולה והירדן.

ועל השם ‘שניר’: 'ארעא מרבי פירי אילנא’ – ארץ המרבה פירות אילנות.

לפי האגדה אין השם ‘שניר’ אלא צירוף המלים: ‘שונא־ניר’: ‘מה זה שניר? – שונא את הניר’. המפרש בעל ‘מתנות כהונה’ מבאר: ‘שאותו הר שניר אינו מקבל חרישה וזריעה’. רמותיו ומורדותיו מכוסים שלג ברוב ימות השנה. פסגת החרמון נקראת בשם ‘שיאון’, מלשון שיא – הנקודה הגבוהה ביותר בהר. כן קראו לחרמון גם בשם הר השלג (להלן).

לדברי הקדמונים, ארבעה שמות לחרמון. רבותינו אמרו: ‘נמצא קרוי ד’ שמות. וכי מה צורך לבאי עולם בכך? – אלא שהיו ד' מלכויות מתכתשות עליה, זו אומרת: תקרא על שמי! – וזו אומרת תקרא על שמי'!

לפי גירסה אחרת היו לחרמון ארבעה שמות, כדברי הקדמונים: ‘להודיע שבחה של ארץ־ישראל. שכל המלכויות היו רוצות להיות להם חלק בארץ… והיו ארבע מלכויות מושלות בו (בחרמון), וכל אחת ואחת שמה לה שם בפני עצמה’.

(982)

ב. הר החרמון – הר השלג    🔗

מרומי החרמון מכוסים שלג כמעט במשך כל ימות השנה, ולפיכך קראו לו גם בשם ‘הר השלג’, בארמית: טור תלג או תלגא.

התרגום הארמי על התורה, הנקרא בשם ירושלמי, בארמית: מוסיף לשם שניר: 'טוור תלגא דלא פסיק מניה תלגא לא בקייטא ולא בסיתווא’ – הר השלג שלא פסק ממנו השלג לא בקיץ ולא בחורף.

מדרש אחר אומר על שניר ‘שהוא הר השלג כי לעולם ימצא בו השלג, ובלשון כנען אומר לשלג – שניר’.

רש"י בפירושו לתורה אומר: ‘שניר – הוא שלג בלשון אשכנז ובלשון כנען’.

החכם המפורסם רבי יהושע בן חנניה, בקירוב במאה השניה לסה"נ, אמר על עצמו, בלשון מליצה: טור תלג – הר שלג, על שום השיבה המלבינה בראשו…

הערבים קוראים לחרמון בשם: ג’בּל א־תלג’ – הר הקרח, השלג.

הערבים קוראים לחרמון גם בשם: ג’בּל א־שייך – הר השייך, זקן הכפר, כי החרמון בכיפת השלג הלבנה על ראשו הרם, דומה לשייך הערבי הניכר בעטיפה הלבנה שעל ראשו.

(983)

ג. הר חרמון – מקור המים לפרס    🔗

לרגלי הרי חרמון נובעים לא רק מקורות הירדן – אלא גם, לפי האגדה, טמון מקור המים הזורמים דרך מנהרה תת־קרקעית נסתרת, אל ארץ פרס הרחוקה ומהם שותים תושביה.

תייר אנגלי אלמוני מתאר את נדודיו בסוריה השכנה, מהעיר חאלבּ אל דמשק, בספר קטן שיצא לאור בשנת 1736. בו גם מסופר: פעם נדד רועה ערבי עם צאנו וכלבו בסביבות נחל, הנקרא בערבית: אבּוּ־אלוּאיר, ממנו עלה אל צלעות החרמון, באזור יבש ושחון.

פתאום הופיע לפניו כלבו רטוב במים. הרועה התפלא מאד: כי ידע שאין כל מעין בסביבה זו. הוא הלך בעקבות הכלב, חדר בין נקיקי סלעים קרובים, והנה התגלה לפניו מעין גדול וממנו שופעים מים אל מנהרה נסתרת. הרועה סתם את פי המנהרה במטרה לשמור על המים בין גחרי הסלעים להשקאת צאנו הצמא.

מקץ שנה באו מארץ פרס שלושה מתושביה אל בקעת דמשק, במטרה לחקור ולברר מה קרה למקור המים אל ארצם. אחרי חיפוש רב הכירו את הרועה והוא סיפר להם את כל המעשה. אחרי שהבטיחו לו תשורה נאה, הרחיק את המסתם במנהרה והיטה שוב המים באפיקם הראשון אל ארץ פרס, לשמחתם הרבה של תושביה…

עד היום קוראים הערבים לכל האזור המשתרע מרגלי החרמון בכיוון אל סביבות דמשק, בשם: ואדי אלעג’ם – בקעת הפרסים…

(984)

ד. מלאכי עליון על מרומי החרמון    🔗

בתורה מסופר: ‘ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם. ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו… וילדו להם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם’…

האגדה מספרת, שבני האלוהים, המלאכים, ירדו בימי ירד בן מהללאל הנזכר בתורה: ‘ויחי ירד שתים וששים שנה ומאת שנה ויולד את חנוך… ויהיו כל ימי ירד שתים וששים שנה ותשע מאות שנה וימות… ויתהלך חנוך את האלוהים’… בספר חנוך מסופר: 'ויהי כי רבו בני האדם בימים ההם ובנות יפות ונאות יולדו להם. ויראו אותן המלאכים בני השמים ויחמדו אותן. וידבר איש אל רעהו: לכה נבחרה לנו נשים מבנות האדם ונולידה לנו בנים…

ויענוהו כולם ויאמרו: השבע נשבע כולנו והתקשרנו בחרם כולנו בינותינו לבלתי סור מן העצה הזאת ובה נעשה את המעשה הזה.

אז נשבעו כולם יחד ויתקשרו ביניהם בחרם. ויהיו כולם מאתים מלאך. וירדו בימי ירד על ראש הר חרמון ויקראו להר ‘חרמון’, כי נשבעו זה לזה בחרם.

ויקחו להם הם וכל האחרים עמהם נשים… והן הרו ותלדנה גבורים גדולים, שלושת אלפי אמה גובהם, אשר אכלו כל יגיע בני האדם'…

(985)

ה. מעמד ברית בין־הבתרים על החרמון    🔗

‘אמר הקב"ה:… (אני) עתיד להעלות ישראל ממצרים. בזכות מי שדברתי עמו בין־הבתרים – זה אברהם’.

בתורה מסופר: ‘היה דבר ה’ אל אברם במחזה'…

ויאמר אליו: אני ה' אלהיך אשר הוצאתיך מאור־כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה.

ויאמר: אדוני ה' במה אדע כי אירשנה? –

ויאמר אליו: קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל.

ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך, ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הצפור לא בתר, וירד העיט על הפגרים'.

לפי המסורת: ‘בחמשה עשר בניסן נגזרה גזירת ברית בין הבתרים’.

בימי־הביניים הראו יהודים את מקומה של ברית בין־הבתרים במורד החרמון הפונה אל מול הארץ: הרי הגליל, עמק החולה הירדן. רבים מעולי־הרגל היהודים נהגו לבקר במקום הזה שהיה נקרא: מעמד אברהם אבינו או מעמד בין־הבתרים.

רבי משה ירושלמי מספר, בשנת תקכ"ט (1769) על ‘מעמד בין הבתרים – שם הר גבוה ועליו בית גדול ושלושה מגדלים עליו. ובמקום הזה כרת הקדוש־ברוך־הוא ברית עם אברהם אבינו, עליו השלום’.

המקום הזה ידוע גם בימינו ונקרא בערבית: מקאם איבּרהים אלח’ליל – מקום אברהם האהוב, או בשם: משהד א־טייר – המקום הקדוש של הצפור, לזכר הצפור שהקריב אברהם אבינו לפני ה'.

(986)

אברהם אבינו וברית בין הבתרים

מתוך הגדה של פסח, משנת תס"ט – 1609, נדפסה בויניציה, איטליה.

(ראה התמונה הבאה)

ו. כיפתו הלבנה של החרמון    🔗

פסגת החרמון המושלגת מתרוממת בצפונה של הארץ ונשקפת על ארץ רבה. משום מה זכה החרמון להיות הגבוה מכל הרי הארץ ולכיפת שלג יפה? – כשנתן רבון העולמים את התורה בהר סיני, באו אליו כל הרי הארץ בטענות ובתלונות: מדוע בחרת דוקא בהר סיני לתת עליו את התורה לישראל?

אמר להם: התיצבו בתור ואשמע את טענותיו של כל הר והר!

דחפו ההרים זה את זה והסתדרו בתור, החזקים בראש והחלשים באחרונה.

נכנס הר התבור לראשונה ואמר: מדוע לא ניתנה תורה מעלי? ראה את כיפתי העגולה, הרי יפה אני מכל ההרים! –

אמר ה': אכן יפה אתה מכל ההרים; אבל ראה ראיתי שבאחרית הימים יתנוססו מנזרים על ראשך, ולכן לא נתתי את התורה עליך.

יצא התבור חפוי ראש.

נכנס אחריו הגלבוע ואמר: מדוע לא נתת תורה עלי? –

– ידע ידעתי שעליך יפול חלל שאול הראשון במלכי ישראל…

גם הגלבוע יצא מבויש.

כך עברו כל ההרים לפני רבון־העולמים ואת כולם השיב ריקם.

בסוף נכנס הר קטן ונמוך, שאלהו הקדוש־ברוך־הוא: הגידה נא לי, מה שמך?

– ענה בלחש: חרמון שמי, מדוע לא נתת תורה עלי? –

והחרמון פרץ בבכי ודמעות טהורות זלגו ממנו.

אמר רבון־העולמים: אמנם נכון הדבר, ראויה היתה תורה שתנתן עליך, אבל כיון שלא זכית בזאת, אתן לך מתנה אחרת: הנני ואעשה אותך גבוה מכל הרי הארץ ולפסגתך אשים כיפת שלג לבנה, וכל ההרים יקנאו בך…

ואותן הדמעות אשר זלגו ממך יהיו למקורות הירדן אשר יזרום לכל אורכה של הארץ היקרה לי…

(987)

ז. משה ביקש להכנס לארץ מעל החרמון    🔗

‘כי ממנה תראה את ארץ ושמה לא תבוא, אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל’.

משה רבנו בא לפני הקדוש־ברוך־הוא וביקש ממנו להכנס לארץ ואמר לו: 'כשם שאתה עתיד לעשות לאליהו להפריחו בסופה ובסערה להעלותו… כך עשה לי והפריחני ואיני עובר את הירדן… אמר לו הקב"ה: רב לך!

אמר לו משה: ואם אינך רוצה, תן לי רשות ואני הולך בדרך אשר אבקש ע"מ (על מנת) שאיני עובר את הירדן!

אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: ומהיכן את(ה) מבקש ללכת לך ולא בירדן! –

מה עשה משה? – הלך לו וביקש לעלות בהר שקורין אותו טור תלגא (החרמון), לפי שקורין אותו שיאון שהיה (משה) תולה עצמו ועולה.

עד שיצאה בת־קול ואמרה לו: רב לך'!

(988)

ח. החוי – תושבי החרמון הקדומים    🔗

בימי כיבוש הארץ בידי שבט ישראל, היו החוים מהעממים שהתגוררו בארץ, הם שכנו בהרי חרמון ומערבה אל הלבנון, כדברי ספר יהושע: ‘והחוי תחת חרמון בארץ המצפה’… ובספר שופטים: ‘והחוי יושב בהר הלבנון מהר בעל חרמון עד לבוא חמת’… החוים גם התגוררו בפנים הארץ והיו מיושבי גבעון, הסמוכה לירושלים.

הבית הקדוש במקום מעמד בין־הבתרים

אין ידוע מוצא השם חוי. האגדה מוצאת בו את המלה הארמית 'חויא’ – נחש.

רבותינו מספרים: ‘חוי – שהיו טועמין את הארץ כחויא’… לפי זה היו יודעים כל מין קרקע לאיזה גידול מתאימה⁸⁸.

האגדה מספרת על תושבי גבעון החוים, שבאו ברמאות אל יהושע בן נון: ‘וכי חיוי היו, אלא שעשו מעשה חיוי’ היינו התנהגו כמו הנחש…

בגליל היו קוראים לחויא – אויא, כדברי רבותינו בארמית: בגלילא צווחין לחיויא – איויא'.

(989)

ט. הדרוזים בהר החרמון וגילגול נשמות    🔗

בהר החרמון שוכנים דרוזים רבים, המאמינים גם בגילגול נשמות. כבר רבי בנימין מטודילה, שעבר בארץ בקירוב 1173, יודע לספר זאת על הדרוזים, בספרו דורזיאין, כה דבריו: ‘והם יושבים בין ההרים והסלעים ועד הר החרמון… ואומרים שהנפש בעת יציאתה מגוף אדם טוב תכנס בגוף ילד קטן הנולד באותה שעה שתצא הנפש בגופו, ואם אדם רע הוא תכנס בגוף הכלב או בגוף הבהמה’…

לכפרי הדרוזים השוכנים במרומי ההרים, ישנן אחוזות־בנות בעמקים המשתרעים לרגלי ההרים הללו, גם לדרוזים השוכנים בהר הכרמל יש אחוזות בעמק זבולון המשתרע לרגליו. הם קוראים לאחוזה כזאת בשם מזרעה. העובדים גרים בה רק בימות החריש והקציר. ואחרי עבודתם הם מעפילים בשבילים התלולים חזרה אל בתיהם. אולם הם נוהגים להשאיר את כלי העבודה בשדות חבויים בנקיקי הסלעים וגלי אבנים.

פעם מת דרוזי רע מעללים מפורסם ברשעתו בכל סביבתו. נשמתו התגלגלה, כמובן, מיד בתוך חיה רעה. לפני מותו שכח למסור לבנו באיזה מקום בעמק החביא את כלי העבודה. הבן הצטער מאד על ההפסד הזה.

פעם יצא לצוד צייד וראה לפניו זאב. הוא כונן את רובהו אליו להרגו. פתאם פתח הזאב את פיו וקרא: עמוד! עמוד! אל תירה בי! אם תהרגני – הרי הרגת את אביך! דע לך כי נשמתו התגלגלה בי!

הצייד חרד לדברי הזאב ומיד קרא אליו: אם נכונים דבריך, הגידה נא לי איפה החביא אבא את כלי העבודה!

הזאב השיב: מתחת לעץ החרוב לצד הנחל העובר על ידו!

הבן יצא אל המקום – ומצא את הכלים!…

(990)

י. ירושלים תבנה על הר החרמון    🔗

‘והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים'.

באחרית הימים, עם בואו של המשיח והגאולה לישראל, תבנה ירושלים ובית המקדש על ראשי הרים שהתפרסמו במסורת הארץ, וגם על מרומי הר החרמון ועל הלבנון שכנו.

ספר זרובבל מספר: 'וגם ההיכל יהיה נבנה על חמשה ראשי ההרים, ואשאל לו (לקדוש־ברוך־הוא): מה שמם? –

ןיען ויאמר לי: לבנון, הר המוריה, תבור, כרמל וחרמון' ⁸⁹. (991)

(991)

 

78. גולן ובשן    🔗

א. הילדה מנעורן בשבי ארם    🔗

על רמת הגולן היה ישוב קדום בשם נעורן, והיה במקום הכפר הערבי נעראן, שהיה בחלקה הצפוני של רמת־הגולן, סמוך לדרך אל דמשק בירת ארם בימי קדם, בתחום סוריה של ימינו. גדודי ארם פרצו לעתים אל גבול מלכות ישראל ועל רמת הגולן התלקחו מלחמות ביניהם.

בספר מלכים מסופר: ‘וארם יצאו גדודים וישבו מארץ־ישראל נערה קטנה’… רבותינו שואלים: קוראים לה ‘נערה’ וקוראים לה גם ‘קטנה’. היתכן? אמר רבי פדת: קטנה דמן נעורן'…

(992)

ב. אדרעי – בירת עוג מלך הבשן    🔗

‘ויהרוג מלכים אדירים – כי לעולם חסדו… ולעוג מלך הבשן – כי לעולם חסדו’

ארץ הבשן משתרעת בחלקו הצפוני ביותר של עבר־הירדן, בימינו בתחומה של מדינת סוריה וגובלת במדינת ישראל בעמק החולה בגליל העליון. בארץ הבשן היתה העיר אדרעי – בירת עוג מלך הבשן בימי כיבוש הארץ בידי שבטי ישראל. בימינו עיירה קטנה בשם הערבי: דרעה – שיבוש של אדרעי.

בתורה מסופר על מסע המלחמה של בני ישראל ומשה רבנו: 'ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי.

ויאמר ה' אל משה: אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו'… ‘ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו… וירשו את ארצו’.

האגדה מספרת: 'באו משה וישראל לתחומה של אדרעי, אמר להן משה: נחנה כאן ואנו נכנסין בשחרית!

באו ליכנס לאדרעי ועדיין לא היתה העין רואה. תלה משה את עיניו וראה את עוג יושב על החומה ורגליו מגיעות לארץ.

אמר משה: איני יודע מה אני רואה, חומה אחרת בנו אלו בלילה.

אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: משה, זה שאתה רואה הוא עוג… אורך רגליו שמונה־עשרה אמות.

אותה שעה נתיירא משה.

אמר הקדוש־ברוך־הוא: אל תירא שאני מפילו לפניך!…

היה עוג תולש הר וזורק על ישראל. ומשה היה נוטל צרור (אבן) ומזכיר עליו שם המפורש'…

רבותינו אמרו: ‘הרואה… ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל… צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום!’ ⁹⁰.

(993)

ג. עוג מלך הבשן רצה להשליך הר על ישראל    🔗

רבותינו דורשים על דברי קוהלת: ‘עת להשליך אבנים’ – כנגד עוג מלך הבשן שהשליך הקדוש־ברוך־הוא אותו הר ששם על ראשו להשליך על ישראל – והשליך על צוארו ונחלק’…

האגדה מספרת: כאשר ראה עוג מלך הבשן את צבאות ישראל, שאל: מחנה ישראל כמה הוא? – שלוש פרסאות!

– אעקור הר בגודל שלוש פרסאות ואזרוק על ישראל – ואהרגם!

הלך עוג ועקר הר בן שלוש פרסאות ונשאו על ראשו. שלח הקדוש־ברוך־הוא נמלים ונקבו בהר נקב גדול, ירד ההר על צוארו והעיק עליו.

ביקש עוג להוריד את ההר ממנו, נשתרבבו שניו מתוך פיו החוצה, מכאן ומכאן, ולא יכול היה עוג להסיר את ההר ממנו.

על זה נאמר בתהלים: ‘קומה ה’ הושיעני אלוהי כי הכית את כל אויבי לחי, שני רשעים שברת'.

אמרו הקדמונים אל תקרא ‘שברת’ אלא ‘שרבבת’.

משה כמה היה גבהו? – עשר אמות.

נטל קרדום באורך עשר אמות וקפץ עשר אמות והכה את עוג בקרסוליו – והרגו.

(994)

ד. איפה היתה ארצו של איוב?    🔗

לפי המסופר במקרא, חי איוב ומשפחתו בעוץ. לפי האגדה, היתה עוץ זו בארץ הבשן, עד היום רווחת מסורת זו בקרב תושביה הערבים. בארץ הבשן כפר ערבי בשם: שיך־סעד. במסגדו נמצא סלע הנקרא בערבית: צחרת אַיוּבּ – סלע איוב. זה קטע ממצבה מצרית קדומה, מימי רעמסס השני מלך מצרים, בקירוב משנת 1300 לפני סה"נ.

האגדה הערבית מספרת: בצד הסלע הה ישב איוב נגוע בצרעתו כשגבו נשען עליו. הנה באו ידידיו לנחמו, ולפיכך התקדש הסלע הזה במסורת הערבית.

בראשית ימי־הביניים היתה פה כנסיה נוצרית על שם איוב ונקראה בפי הערבים דאָר אַיוּבּ – בית איוב. גם אישתורי הפרחי שחי בארץ בראשית המאה הי"ד מספר על ‘ארץ עוץ ששם מקום מיוחד וקורין לו דאר איוב’.

סמוך למסגד איוב היה מרחץ על שמו, בערבית: חמאם אַיוּבּ. מספרים שפה התרחץ והתרפא מצרעתו. בצדו עובר נחל: ואָדי מוית אַיוּבּ – נחל מי איוב.

בקרבת הכפר שייך סעד הנזכר, שוכן כפר אחר בשם הערבי: אַלמרכז. במסגד של תושביו המוסלמים מראים את קבריהם של איוב ואשתו.

(995)

ה. קרנים – עירו של איוב    🔗

יש סוברים שבמקומה של שייך סעד היתה קרנים הקדומה, עיירה חשובה בבשן בימי קדם. עוד בדורות קודמים אמרו למצא בקרנים ובסביבתה את עוץ – מולדת איוב, שהיה ‘גדול מכל בני קדם’.

איוב המצורע על גל אשפה

אשתו וחבריו סביבו.

תמונה בכתב־יד של המקרא מהמאה השתים־עשרה.

האגדה הקדומה מספרת שמקרנים יצאו רועי איוב לרעות את צאנו. על דברי ספר איוב: ‘ותפל שבע ותקחם’ מוסיפים רבותינו: ‘יצאו מכפר קרניים’.

גם הנוצרים הראשונים מספרים על איוב בסביבה זו. אחד מספר, במאה הרביעית, על קרניים בלשון קרנייה: ‘ושם מראים, לפי המסורת, את ביתו של איוב’. נוצרי אחר, בן אותה תקופה בקירוב, מספר על ‘גל האשפה (של איוב) הקדוש והנערץ יותר מכל כסא מלוכה בעולם. הרואה כסא מלוכה – הנאתו לרגע ואין בה תועלת, אולם למראה אשפת איוב אפשר לקבל השראת אלוה ותנחומים, לפיכך רבים עולים לשם, גם מעבר לים ומקצוות תבל באים הנה רבים לחזות בגל האשפה ולנשק את האדמה שהיתה מקום ישיבה לאיוב וספגה את דמו שהוא יקר יותר מכל זהב’…

(996)

ו. מאין בא המן הרשע?    🔗

האגדה מספרת על המן הרשע או אביו שהיה ספר וגם בלן, עובד בבית־מרחץ. לפי הסברה בא ממקום בשם כפר קרצום או כפרקרינוס, אולי הוא זהה לכפר־קרנים הנזכר.

האגדה מספרת שלפני שתלו את המן הרשע על עץ גבוה באו ואמרו לו:

'רשע! ולאו ספר של כפר קרצום היית? –

תנא: המן ספר של כפר־קרצום היה עשרים ושתים שנה'.

מקור אחר מספר על אביו של המן הרשע, שהיה: ‘גבר שחיק עצמות, בלני וספר בכפר קרינוס’.

(997)

ז. עשתרות־קרנים – על שום מה?    🔗

בארץ בשן היתה עיר חשובה בימי קדם שנקראה בשם עשתרות־קרנים. ידועה עוד מימי אברהם אבינו, כפי שמסופר בתורה: ‘כדרלעומר והמלכים אשר אתו ויכו את רפאים בעשתרות קרנים’. עוג מלך הבשן מלך גם בעשתרות, אחרי כיבושה, ניתנה לבני שבט מנשה. בימינו נמצא במקומה תל גדול בשם הערבי עשתרה, בסביבות דרעה – אדרעי הקדומה.

העיר נקראה על שם עשתרות, אלילה מפורסמת אצל הכנענים הקדמונים. כנראה בשביל להבדילה ממקומות אחרים בשם זה הוסיפו לה את השם קרנים, כשם העיר הקרובה לה.

חכמי ישראל תארו בדמיונם את העיר עשתרות־קרנים כשוכנת בתוך בקעה צרה מאד, בין שני הרים גבוהים ומחודדים כמו קרנים, לפיכך, לפי דבריהם, נקראה בשם זה. השם עשתרות־קרנים נעשה למושג מיוחד בתלמוד, והוא כינוי למקום חבוי עמוק בין שני הרים מאפילים עליו:

החכמים מדברים על ‘העושה סוכתו בעשתרות־קרנים’. רש"י מפרש: ‘שני הרים גדולים והשפלה ביניהם. ומתוך גובה ההרים אין חמה זורחת שם בשפלה’.

(998)

ח. קברי בני ישראל בגולן    🔗

דרומה מארץ הבשן, ממזרח לים כנרת, מתנשאים הרי הגולן העשירים בזכרונות העבר. בהרי הגולן זרועים הרבה דולמנים – מצבות קבורה של האדם הקדמון מתקופה טרום־היסטורית קדומה.

קבוצת דולמנים יפה זרועה על גדות נהר רוּקד העובר בהרי הגולן ויורד אל מי הירמוך, מנהרות הירדן. דולמנים אלו נקראים בפי הערבים המתגוררים בסביבה זו בשם 'קבּוּר בני אסראיל’ – קברי בני ישראל. הערבים מאמינים שהם קבריהם של אותם מבני ישראל שהתגוררו בסביב זו בימים קדומים מאד⁹¹.

(999)

ט. האבנים בגבול המזרחי של הארץ    🔗

ממזרח למרחבי הבשן והגולן מתנשאים הרי החורן המכוסים אבני בזלת שחורות וכבדות. בימי קדם עברה לרוחב החורן והבשן הדרך מבבל אל ארץ־ישראל. בדרך זו עברו גם רבים מחכמי ישראל. כאשר יצאו מהמדבר, שאבניו בהירות וקלות, והתקרבו אל גבול הארץ, אל החורן והבשן, נתקלו באבני הבזלת השחורות והכבדות, ידעו שהם עברו את המדבר והגיעו אל גבול הארץ.

רבותינו בימי קדם מספרים, בקירוב במאה השלישית: 'כשעלה רבי חנינא הגדול מבבל, ביקש לידע, אם נכנס לארץ־ישראל, והיה שוקל אבנים כל זמן שהיו קלות, אמר: עדיין לא נכנסתי לארץ־ישראל.

כיון שמצאן כבידות, אמר: אין אלו אלא אבני ארץ־ישראל.

והיה מנשקן וקרא עליהן את הפסוק הזה (מדברי תהלים): ‘כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו’.

רבי חנינא הצטיין באהבתו העזה אל ארץ־ישראל: חכמי התלמוד מספרים עליו: ‘רבי חנינא מתקן מתקליה’, היינו מכשולים.

המפרש אומר: ‘משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ, שהיתה חביבה עליו. ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים’.

(1000)

העיר עשתרות בתבליט אשורי קדום – משנת 732 לפנה"ס

התבליט נתגלה בחפירות העיר נינוה בארץ אשור, בימינו תל בצפון עיראק.

מוצג במוזיאון הבריטי בלונדון.

 

79. ארץ הגלעד    🔗

א. נחלתו של גד בגלעד    🔗

ארץ הגלעד משתרעת בעבר־הירדן המזרחי, בחלקו התיכוני בין ארץ הבשן והגולן – בצפון, וארץ עמון ומואב – בדרום. הרי הגלעד משקיפים יפה על פני הרי ירושלים ומרחבי עמק יזרעאל המזרחי. בימינו נמצאת ארץ גלעד בתחום שלטון ירדן.

בני שבט גד התנחלו בארץ הגלעד, בשכנותו התנחלו בני מנשה, בארץ הבשן, ובתחום הגלעד בדרום – בני שבט ראובן.

בברכתו לבניו אמר יעקב אבינו אל גד בנו: ‘גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב’.

רבותינו דרשו: 'גד גדוד יגודנו’ – זה שבטו של גד, כשהיה אחד מהן יוצא למלחמה, היו נוצחין והיו הורגים מפרק ראש ועד הזרוע.

‘בירך את גד בחליצתו של גבור, להיות עובר לפני עם ה’ במלחמה'.

בברכתו של משה רבנו אל בני יעקב אבינו, נאמר אל גד כדברי התורה: ‘ברוך מרחיב גד, כלביא שכן, וטרף זרוע אף קדקד’…

רבותינו בימי קדם דרשו על דברי הברכה הזאת:

'ברוך מרחיב גד’ – מלמד שתחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח.

‘כלביא שכן’ – מלמד שהיה סמוך לספר (לגבול), לפיכך נמשל כאריות’…

אל דוד הרועה, בנדודיו במדבר יהודה הצטרפו גם מבני שבט גד – הגדי, שהיו גבורי חיל נועזים, כדברי ספר דברי־הימים: ‘ומן הגדי נבדלו אל דוד למצד מדברה גבורי חיל… פני אריה פניהם, וכצבאים על ההרים למהר’.

(1001)

ב. דגלו של גד    🔗

בנדודיהם של בני ישראל במדבר היה לכל שבט דגל משלו ועל שמו אבן טובה באורים ותומים שהיו נתונים על לבו של הכהן הגדול, בעבודת הקודש. אבנו של גד היתה מהמין הנקרא שבו.

רבותינו מספרים: ‘גד – שבו. צבע מפה (דגל) שלו לא לבן ולא שחור, אלא מעורב שחור ולבן. ומצוייר עליו מחנה, על שם (דברי הברכה של יעקב אל גד בנו): גד גדוד יגודנו’…

לפי גירסה אחרת היו מצויירים על דגלו של גד 'הרבה צורות אנשים מזוינים שהולכים למלחמה. כמו שנאמר: ‘גד גדוד יגודנו’…

(1002)

ג. מחנים – על שום מה?    🔗

‘בשעה שאדם בארץ־ישראל מלאכים שבא"י משמרין אותו’.

על אחד מהרי הגלעד הגבוהים, בתחום שבט גד, נמצאת חורבה הנקראת בערבית בשם: מחנה. לפי הסברה פה מקומה של מחנים הידועה בנדודי יעקב אבינו. בתורה מסופר: ‘ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם: מחנה אלהים זה. ויקרא שם המקום ההוא מחנים’.

שאלו חכמי ישראל: 'מהו מחנים? – שתי מחנות. שבשעה שהלך יעקב לארם־נהרים, היו מלאכי ארץ־ישראל משמרין אותו ומלוין אותו. כיון שהגיעו לחוץ לארץ, נסתלקו וירדו אחרים ונתלוו לו.

כיון שחזר (יעקב) מן לבן, היו אותן מלאכים שנמסרו לו מלוין אותו עד ארץ־ישראל, כשהרגישו מלאכי ארץ־ישראל שיעקב בא יצאו לקראתו להתלוות לו… התחילו שתי מחנות עומדין אצל יעקב, שנאמר: ‘מחנים’. ששים רבוא מלאכים היו חלים ומרקדים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ'.

(1003)

ד. דוד המלך במחנים    🔗

אחרי מרד אבשלום ברח אביו דוד המלך מביתו ירושלים אל עבר־הירדן מזרחה, אל העיר מחנים. במקרא מסופר: ‘ודוד בא מחנימה… ויהי בבוא דוד מחנימה… משכב וספות וכלי יוצר וחטים ושעורים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי, ודבש וחמאה וצאן ושפות בקר הגישו לדוד ולעם אשר אתו’…

רבותינו מספרים על בואו של דוד המלך מחנימה. ומתארים את כל מה שהוגש לו. הם קוראים למחנים בשם היווני: דיסמוס, כנראה צריך להיות: דיסתמוס, וזהו התרגום היווני של השם העברי מחנים.

‘משכב – אלו פלוקמיא (מהמלה הלועזית פלומה – נוצות) מצעות’. לפי גרסה אחרת: ‘כרים וכסתות’.

'ספות’ – אלו חביות של יין.

‘וכלי יוצר’ – שבאין מבית־רמתה’ (לפי גירסה אחרת: ‘באים מחמת ריתמא’). כנראה בית־רמתה היא הנכונה, וזהו שם ישוב בעמק הירדן המזרחי, לרגלי הרי מואב ובקרבת גדות הירדן ושפת ים המלח. בימינו תל בשם הערבי א־רמה, בקרב הערבים.

'וחטים ושעורים’ – כמשמעו.

'וקלי’ – זו שתיתא (תבשיל מקמח סולת).

'ופול ועדשים’ – כמשמעו.

'ודבש וחמאה וצאן’ – כמשמעו.

‘ושפות בקר’ – גבינים (גבינות) של חלב, הנקרא תורין שלא היה זבוב יכול לעמוד עליהן, אלא היה נופל מהן’…

(1004)

ה. דגלו של שבט ראובן    🔗

בני שבט ראובן התנחלו בחלקם הדרומי של הרי גלעד, בין נחלת גד – בצפון, וארץ מואב – בדרום.

רבותינו מספרים: 'ראובן אבנו – אודם. מפה (דגל) שלו צבוע אדום. ומצויירים עליו דודאים, על יסוד המסופר בתורה: ‘וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אותם אל לאה אמו’…

הדודאים מצויים בשדות בימות האביב על פני האדמה בצרורות של עלים גדולים, בחיקם פרחים סגולים ומהם פירות עגולים כתפוחים, צבעם צהוב וריחם ריח ניחוח. שרשם עמוק באדמה, לרוב מפוצל ודומה בצורתו לתינוק זעיר, ולפיכך יחסו לדודאים את הסגולה לתת תינוק ברחם האשה העקרה.

(1005)

ו. בנחלתם של שבטי גד וראובן    🔗

נחלתו של שבט ראובן השתרעה בגלעד – בצפון ועד הרי מואב – בדרום. בשכנותו צפונה התנחלו בני שבט גד. האגדה מספרת: ‘שבט ראובן וגד שהרחיקו עצמם מן הגזל, לפיכך נתן להם הקדוש־ברוך־הוא נחלתם במקום שאין בו גזל’.

התורה מספרת: ‘ומקנה רב היה לבני ראובן… עצום מאד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה ויבואו… ובני ראובן ויאמרו אל משה:… עטרות ודיבון ויעזר ונמרה… ושכם ונבו… הארץ אשר הכה ה’ לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא – ולעבדיך מקנה. ויאמרו: אם נא מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן'…

הקדמונים דרשו על מוצא שמות הערים בנחלת ראובן וגד: 'ולמה נקרא שמה:

עטרות – שהיתה מעוטרת בפירותיה.

דיבון – שהיו מקנה שלהם זבים חלב מרוב שמנם.

יעזר – שעוזרת לבעליה.

נמרה – שהיתה מנומרת בפירותיה.

שכם – שהיו פירותיה ריחם כריח בשמים.

נבו – שהיתה מוציאה תבואה טובה'.

(1006)

ז. עיר המקלט בנחלת ראובן    🔗

‘ג’ דברים נתן מה נפשו עליהם ונקראו על שמו: התורה וישראל וערי מקלט'.

בנחלתו של ראובן היתה העיר בצר, אחת משלוש ערי המקלט שהיו בעבר־הירדן מזרחה. מקומה הנכון אינו ידוע. סוברים שהיתה בכפר הערבי אוּם אלעמד, השוכן בין הערים רבת־עמון ומידבא.

התורה מספרת: ‘אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר־הירדן מזרחה שמש לנוס רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי־דעת והוא לא שונא לו מתמול שלשום. ונס אל אחת מן הערים האל(ה) – וחי. את בצר במדבר בארץ המישור לראובני’.

העיר בצר במזרח היתה בקו ישר עם חברון במערב שאף היא היתה עיר מקלט – בעבר־הירדן מערבה. כדברי הקדמונים: ‘חברון ביהודה כנגד בצר במדבר’.

בצר היא העיר הראשונה הנזכרת בין ערי המקלט שהיו בישראל. האגדה מספרת: 'מה ראה (משה) להפריש ערי מקלט בתחום של ראובן תחילה? –… ראובן פתח תחלה בהצלת נפשות, שנאמר (בתורה בסיפור על יוסף): ‘ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור הזה במדבר’.

לפי(כך) התחילו מפרישין תחלה ערי מקלט בתחום ראובן'…

על דברי משלי: ‘אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס’…

שאלו הקדמונים: ‘מהו עד בור ינוס’?… אם נתקל אדם בשפיכות דמים להיכן ינוס? – לתחומו של ראובן.

ואין בור אלא ראובן. שנאמר (בתורה): ‘וישב ראובן אל הבור (והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו).’

זו היא עיר מקלט שהיה בתחומו של ראובן'.

(1007)

ח. בית־גרס – פתחו של גן־עדן    🔗

בהרי הגלעד נמצאות חורבות נהדרות של עיר גדולה, שנקראה בקרב הרומאים בשם גרסה, ובימינו ג’רש בקרב הערבים. בימי שלטון הרומאים בארץ היה הגלעד ורובו של עבר־הירדן במחוז מיוחד שנקרא בשם: ערביא – Provincia Arabia.

גרסה היתה עיר במחוז ערביה של הרומאים. רבותינו בתלמוד קראו לגרסה זו בשם בית־גרס, היא שכנה בסביבה פוריה מאד. בשיחה על פתחו של גן־עדן הנמצא על־פני הארץ, אומר חכם אחד: ‘ואם בערביא הוא – בית־גרס פתחו’.

(1008)

ט. בלקה – על שום מה?    🔗

חלקו הדרומי של הגלעד נקרא בשם הערבי: בלקה. לפי דברי הערבים משתרע ‘אלבלקה מן זרקה עלא זרקה’, – ארץ הבלקה משתרעת מנהר זרקה –בדרום, והוא שמו הערבי של הנחליאל היורד מהרי מואב אל ים המלח, ועד נהר זרקה – בצפון, והוא שמו הערבי גם של היבוק, היורד מהרי גלעד אל הירדן.

השם בלקה, בגירסה בלקין, מובא גם בספרות העברית בימי־הבינים. מקור השם הזה אינו ידוע. ערבים מפרשים שהמלה בלקה פירושה אדמה מגוונת – שחורה ולבנה. גיאוגרף מוסלמי במאה השלוש־עשרה מספר שבלקה נקראת על שם בלק בן לוט שהתישב בעבר־הירדן. לבלק זה אין כל זכר בספרות העברית.

לפי האגדה בימי־הביניים נקראה בלקה על שמו של בלק בן צפור מלך מואב שהציק לשבטי ישראל בנדודיהם בעבר־הירדן אל ארץ כנען.

רבי אישתורי הפרחי, שגר בארץ־ישראל במאה הארבע־עשרה, מספר: ‘בלקה, כלומר ארץ בלק’.

(1009)

 

80. ארץ עמון ומואב    🔗

א. העננים אל עמון ומואב    🔗

ארץ עמון ומואב משתרעת בחלקו הדרומי של עבר־הירדן, בימינו בתחום שלטון ממשלת ירדן.

תושבי ארץ עמון ומואב לא היו חביבים ביותר על ישראל בימי קדם: התורה ציוותה על הישראלי: ‘לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’. כן מסופר: בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומואבים'…

רבי חייא בר לולייני, בקירוב במאה השלישית, מספר ששמע את העננים אומרים: בואו ונוריד מטר בארץ עמון ומואב.

‘אמר לפניו: רבונו של עולם! כשנתת תורה לעמך ישראל – חזרת על כל אומות העולם, ולא קיבלוה, ועכשיו אתה נותן להם מטר?’

והוא פנה אל העננים וקרא: הורידו את מימיכם כאן!

והעננים הורידו את גשמיהם ולא הגיעו אל עמון ומואב.

(1010)

ב. הנסים במדבר מואב ועמון    🔗

האגדה מספרת על ימות המשיח ועל המלחמה הגדולה אשר תהיה בשערי ירושלים: בתחילה תהיה ידם של האויבים על העליונה, רבים מבני ישראל יפלו במלחמה זו וגם נחמיה יהרג עמהם. האגדה מספרת: ‘והנמלטים מהם יברחו למדבר מואב ולארץ בני־עמון… ויאכלו שם שרשי רתמים ארבעים וחמשה ימים. ושם יעמדו פליטי ישראל ההם, ויעשה ה’ להם שם נסים, ומעין יצא להם מתהומות ובסוף מ"ה (ארבעים וחמשה) ימים יצמח שם ה' את אליהו ומלך המשיח עמו ושם יבשר להם אליהו ויאמר: מה לכם פה, ישראל?

וישראל משיבים ואומרים: אבדנו נחרבנו!

ואליהו אומר להם: קומו, כי אליהו אני, וזה מלך המשיח!…

ואינם מאמינים בו…

והוא אומר להם: שמא אתם מבקשים אות כמשה? –

והם אומרים: הן!

באות שעה עושה שבעה נסים.

הנס הראשון: מביא להם משה ודורו מן המדבר.

הנס השני: מעלה להם קורח וכל עדתו…

הנס השלישי: מעמיד להם נחמיה שנהרג.

הנס הרביעי: מגלה להם גניזת הארון וצנצנת המן ושמן המשחה.

הנס החמישי: נותן הקדוש־ברוך־הוא מטה עוז בידו…

הנס הששי: טוחן כל הרי ישראל לקמח…

הנס השביעי: יגלה להם הסוד'…

הרותם הוא שיח מצוי באפיקי הנחלים במדברות⁹². הקדמונים אמרו: ‘דרך הרתמים להיות גדלים במדבר’. ביחוד התפרסם הרותם כמעולה להתקנת פחמים. החום בגחלי הרתמים נשמר זמן רב. המשורר הקדמון מבקש: ‘הצילה נפשי משפת שקר… חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים’.

(1011)

ג. מזון ישראל במדבר עמון ומואב    🔗

האגדה מספרת על גורלם של בני ישראל לפני בוא המשיח: 'וישראל יהיו בצרה גדולה ומתחבאים במערות ובבורות. והנשארים בורחים למדבר עמון ומואב… ומטלטלים שם ארבעים יום ואוכלים רתמים ומלוח, שנאמר (בספר איוב): ‘הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם’.

המלוח הוא שיח מצוי במדברות ובערבות המלחות בארץ⁹³. נצריו הרכים נאכלים ע"י בני המדבר. האגדה מספרת על ינאי ממלכי החשמונאים שהאכיל את חכמי ישראל מלוחים, אחרי נצחונו על אויביו.

'ויקרא לכל חכמי ישראל ויאמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית־המקדש, אף אנו נאכל מלוחים – זכר לאבותינו.

והעלו מלוחים על שולחנות של זהב – ואכלו'.

גם הבדואים במדבר נוהגים לאכול את נצרי המלוח הנקרא אצלם בשם קטף. כן חביב עליהם הצמח הנקרא בערבית חוּארה, שחליים בעברית. הבדואי אומר על שני הצמחים הללו: 'לאוּ אלחוּארה אלקטף קאן אלבדואי נטף’ – לולא השחליים היה הבדואי ברעב שלוח.

(1012)

ד. ראשית גאולת ישראל במדבר מואב    🔗

‘יגורו בך נדחי מואב הוי סתר למו מפני שודד’. ‘ושבתי שבות מואב באחרית הימים’.

לפי מסורת עברית אחת, עתידה גאולת ישראל להתחיל במדבר מואב, בחלקו המזרחי של עבר הירדן. וכה דבריה: 'והמקום עושה להם נסים והם רואים את המשיח עומד בראש מדבר מואב ועמו ארבע מאות איש. והמקום נותן להם גאולה… והמחילה נפתחת להם משם, ממדבר מואב לחורב (סיני).

וישראל הולכים ונוטלים את הזיין ממדבר חורב (מדבר סיני) ש’השם' כתוב בו. ובאים ונוטלים עמון ומואב… כדרך שהלגיונות עושים להם בית־חמדה כך חורב עשוי לישראל בית־חמדה.

הרי מלכי הצפון שומעים שנהרגו עמון ומואב, כולם מתכנסים ובאים וקובעים המלוכה בדמשק.

ומלכי המערב והדרום מתכנסים אף הם ונוטלים עצה במדין… והמשיח בא לו ממדין נוטל כל ביזתה וכן (הולך) לדמשק ונוטל ביזתה…

הרי מלכי מזרח מתכנסים לתדמור (בסוריה פלמירה בלעז)…

והקב"ה משיב הרוח ואומר לישראל: חזרו לתדמור כנגד מלכי המזרח…

והמשיח בא לו לצור ולצידון ולתדמור ולבירי (בירות)…

וכל האומות… מתכנסות ובאות על פוגה(?) ועל עכו והם בוכים על סביב עכו…

והקדוש־ברוך־הוא קורע הרקיעים ומראה לישראל את כסא הכבוד והם מתפללים והוא מקבלם'…

(1013)

ה. נצחון ישראל בעבר־הירדן    🔗

שבטי ישראל נדדו בגבולות מואב ועמון בדרכם אל ארץ כנען ובראשם משה רבינו. בבואם אל קצה מדבר מואב, אמרו לפנות צפונה מערבה ולעבור בארצו של סיחון מלך האמורי. סיחון יצא להלחם עם ישראל והם נחלו את הנצחון וירשו את עירו ואת בירתו חשבון – עיר (או קרית) סיחון. בימינו כפר ערבי קטן בשם חסבאן. הם כבשו גם את ער־מואב, הנמצאת דרומה ממנה, על גדות נחל ארנון העטור הרים רמים – במות ארנון. בסביבתה היתה העיר דיבון – הכפר הערבי דיבּאן בימינו. כן כבשו עיר אחרת בשם נופח, שמקומה הנכון אינו ידוע. בקרבתה היתה העיר מידבא. בימינו העיירה מדבּא שתושביה ברובם ערבים נוצרים.

אחרי נצחון ישראל על סיחון ועל עריו, קראו ישראל את השירה הזאת:

רבותינו דרשו על שמות הערים, ואמרו למצוא בשם ‘סיחון’ את המלה: סייחה –– סוסה צעירה: ‘סיחון שדומה לסייח מדבר’, ובשם ‘ער’ את המלה עייר – חמור צעיר, ובשם 'נופח’ – רמז לאש מנופחת.

‘להבה מקרית סיחון אכלה ער מואב’ – זה המהלך אחר יצרו כעייר זה שמהלך אחרי סייחה נאה…’

'בעלי במות ארנון’ – אלו גסי הרוח… כל מי שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנום.

'ונירם אבד חשבון’ – מה ונירם? – אמר רשע: אין רם (אין אלהים שוכן במרום).

'אבד חשבון’ – אבד חשבונו של עולם (כלומר לית דין ולית דיין).

'עד דיבון’ – אמר הקדוש־ברוך־הוא: המתן עד שיבוא דין.

'ונשים עד נופח – עד שתבוא אש, שאינה צריכה ניפוח (הפורש מדברי תורה אש אוכלתו. כלומר אש שמנופחת מעצמה) דכתיב (באיוב): ‘תאכלהו אש לא נופח’ (המפרש מבאר את המלה נשים – לעשות שממה).

‘עד מידבא’ – עד שתדאיב נשמתן’ (כלומר להביא עליהן דאבון נפש).

(1014)

ו. ברכות בחשבון על שער בת־רבים    🔗

המשורר הקדמון בשיר־השירים מתאר את יפי אהובתו ומדמה את איבריה למקומות מפורסמים בארץ:

חשבון היתה עיר ידועה בעבר־הירדן ובה היו בריכות מים מפורסמות. היא נמצאת בקרבת העיר רבת בני־עמון, בימינו עמאן, בירת ממשלת עבר־הירדן. רבת בני עמון נקראה בקיצור גם בשם ‘רבה’. המשורר הקדמון קורא לה בסגנונו הפיוטי: ‘רבים’. (כמו: חרמון – חרמונים וכו'.) והוסיף לתפארת המליצה את המלה ‘בת’ (כמו: בת ירושלים, בת־ציון, בת־גלים וכו').

אמנם האגדה רואה במלים ‘בת־רבים’, רמז לירושלים ותושביה הרבים. רש"י מפרש את דברי המשורר: ‘בחשבון על שער בת־רבים – חכמים כשהם יושבים בשערי ירושלים, העיר בת רבת עם, ועוסקים בחשבון תקופות ומזלות, חכמתם ובינתם לעיני העמים’.

הבטוי 'שער בת־רבים, במקום גלוי ופומבי ובו אנשים רבים, מצוי בכתבי הרבנים. רבה המפורסם של טבריה, רבי חיים אבולעפייא, כותב בקירוב בשנת תק"ב, על 'ארץ־ישראל מקודשת שער בת־רבים, גדולים ועצומים.

(1015)

ז. שלמה המלך בארץ עמון    🔗

שלמה המלך נשא את נעמה בת מלך עמון לאשה. לפי האגדה היא ‘היתה בת זוגו מששת ימי בראשית’. נעמה העמונית היתה אמו של רחבעם מלך יהודה.

'מעשה בשלמה המלך, עליו השלום, אשר היה שט בכל יום לרקיע לשמוע סודות מפי עזא ועזאל: ולא היה לו פחד ואימה. וכל צבא מעלה היו כורעים ומשתחוים לפני הקדוש־ברוך־הוא והיו משבחים אותו שהעמיד מלך כזה בישראל והיו ממלאים לו כל רצונו…

גזר והביאו אבנים וצרכי בנין לבית־המקדש. וכשבקש השמיר היה מביא אשמדאי, מלכא דשידין (מלך השדים), בשלשלאות של ברזל'.

וטבעת שחקוק עליה שם המפורש היה בידי שלמה ובעזרתה היה עושה את כל פלאיו. אולם כשחטא שלמה, עלה בידי אשמדאי לתפוש מידו את הטבעת והשליכה לים, וכל תפארתו של שלמה הסתלקה ממנו, והקב"ה גזר עליו גלות.

‘והיה שואל על פתחים ואומר: אני שלמה הייתי מלך בירושלים! – והיו משחקים מדבורו’…

לבסוף רחם עליו הקב"ה: ‘למען הצדקת נעמה בת מלך עמון שיצא ממנו משיח בן דוד… והביאו הקב"ה לארץ עמון ובא לעיר המלוכה’…

אחרי תלאות רבות נתגלגל שלמה ושימש כמלצר לפני מלך עמון ובשל לו את כל מאכליו. ‘ראתה אותו בת מלך עמון ושמה נעמה. ואמרה לאמא שרצונה להנשא להאיש הזה המלצר. גערה בה אמה ואמרה לה: יש במלכות אביך שרים רבים ונכבדים’… ואעפ"כ לא הועיל מאומה והבת נישאה למלצר. 'ויקרא (המלך) לאחד מעבדיו וצוהו יוליך אותם למדבר שמם ושם ימותו מאליהם… והם הלכו משם למצוא אוכל להחיות את נפשם ובאו לעיר אחת שהיתה על שפת הים.

והוא (שלמה) הלך לבקש אוכל לנפשם ומצא דייגים מוכרים דגים. וקנה אחד מהם והביא את הדג לאשתו שתבשל אותו. וכשפתחה אותו הדג מצאה טבעת בתוכו שחקוק עליו שם המפורש. ונתנה את הטבעת הזה לבעלה ותיכף הכיר את הטבעת הזה ושם אותו באצבעו ותיכף שב רוחו אליו ודעתו נתישבה עליו ועלה לירושלים וגרש את האשמדאי וישב על כסא מלכותו'…

(1016)

ח. תיאטרון שלמה המלך ברבת־עמון    🔗

בין בתי רבת־עמון, עמאן בערבית, בירת עבר־הירדן בימינו, נמצא תיאטרון רומאי עתיק, מהמאה השניה – השלישית לסה"נ. זהו אחד מן התיאטראות הרומאים היפים והשלמים ביותר שנשארו בארץ.

האגדה הערבית מימי־הביניים יחסה ת התיאטרון הזה לשלמה מלך ישראל, ולפיכך קראו לו הערבים בשם מלעבּ סולימאן – תיאטרון שלמה.

הגיאוגרף הערבי אלמקדסי, בן ירושלים, מזכיר את תיאטרון שלמה במאה העשירית לסה"נ⁹⁴.

(1017)

ט. אם יעלמו דקלי רבת־עמון    🔗

האגדה הערבית מספרת שאם יעלמו הדקלים הגדלים ברבת־עמון – עמאן בערבית – הרי זה אות שפעמי דג’אל קרבים לוא. הדג’אל הוא משיח (שקר) והוא יופיע לפני בואו של המשיח האמיתי. הם ילחמו ביניהם וכמובן ידו של המשיח האמיתי תהיה על העליונה.

דג’אל יושב באי נידח ורחוק ומחכה לשעת הכושר. פעם הגיע בדרך מקרה אדם אחד אל האי הזה. ודג’אל שאלו שאלות שונות: 'ומה בדבר הדקלים ברבת־עמון – והוא ענה: האנשים עודם אוספים מהם את פירותיהם!

והבין דג’אל טרם גיעה השעה להופעתו…

(1018)

י. המערה רקים והנרדמים בה    🔗

במזרחה של רבת־עמון שוכן כפר ערבי קטן בשם רג’יב או רקיב. כנראה פה מקומה של רקם הקדומה הנזכרת בספרות ישראל. בימי־הביניים קראו לה הערבים בשם רקים. בקרבתה יש מערה גדולה הנקראת בשם אלכּהף היינו המערה.

הערבים בימי־הביניים ספרו שכאן מקומה של מערת רקים ובה נרדמו האנשים, כפי שמסופר בספר הקוראן. הם נקראים במסורת האיסלם בשם אַצחבּ אלכהף – חברי המערה.

האגדה על האנשים שנרדמו במערה ידועה במסורת הנוצרית הקדומה, הכנסיה הקדישה להם גם יום זכרון – 27 ביולי.

(1019)

יא. מנית וחטיה המפורסמות    🔗

יחזקאל הנביא מספר על צור הידועה בעולם הקדום, ועל קשריה המסחריים עם הארצות השכנות, ומוסיף: ‘יהודה וארץ־ישראל המה רוכלין בחטי מנית… נתנו מערבך’.

מנית היתה עיר קדומה בעבר־הירדן המזרחי, בסביבות רבת־עמון. מסופר על יפתח הגלעדי שהכה את בני עמון: ‘ועד בואך מנית’. אבסביוס היווני, במאה הרביעית, מספר שהיא במקומה של מענית, שהית ידועה בימיו. לפי הסברה מקומה בחורבה הנקראת בערבית: אום אלח’נאפס, הנמצאת בסביבות רבת־עמון.

האגדה הקדומה מספרת שבשדות מנית דגלו חמש מאות מיני חטים, כמנין מ' נ' י' ת' = ת"ק = חמש מאות…

וכה דברי המדרש: 'חטי מנית… חמש מאות מינין בחטא, מנין – מנית.

רש"י בפירושו ליחזקאל אומר על 'חטי מנית – ומדרש אגדה חטין יפין וגסין הנמכרים במניין… ואומר אני ‘מנית’ – לשון מנות מאכל’…

(1020)

התיאתרון הרומאי ברבת־עמון – עמאן בימינו

תמונה משנת 1830

 

81. הר נבו ומשה רבנו    🔗

א. הר העברים – על שום מה    🔗

‘נקראו עברים – שעשו את התורה שנכתבה בעבר־הירדן’.

הרי העברים מתרוממים בעבר־הירדן המזרחי, בקצה הצפוני של ארץ מואב. פסגותיהם משקיפות יפה על פני ים המלח וחופיו סביב. אחת מהן היא הר נבו הידוע בנדודי בני ישראל, ככתוב בתורה: ‘ויחנו בהרי העברים לפני נבו’.

אין אנו יודעים בבירור מדוע קראו לו הר העברים. לפי סברה אחת, זו צורת רבים מהמלה ‘עבר’, כי ההרים הם מעבר לירדן וים המלח.

האגדה מספרת: ‘דורשי רשומות אומרים: הר שעלו בו עברים’…

הזוהר דורש על דברי ישעיה: על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון: ‘הר גבוה’ – זה הר העברים, שהשכינה תעלה לשם ותבשר לעולם על הגאולה’.

(1021)

ב. משה רבנו על הר נבו    🔗

על הר עמד משה רבנו והשקיף על הארץ שאליה לא זכה לבוא.

התורה מספרת: ‘ויאמר ה’ אל משה: עלה על הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל. וראית אותה ונאספת אל עמך'…

'ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה… ויראהו את כל הארץ… ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון…

ויאמר ה' אליו: זאת הארץ… לזרעך אתננה, הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור'…

האגדה מספרת: ‘שתים עשרה מעלות היו מערבות מואב אל הר נבו ופסען משה בפסיעה אחת’.

הקדמונים דרשו: ‘עלה על הר העברים הזה’ – עליה היא לך ואינה ירידה’.

‘באמצעו היה מראה מטטרון למשה וראהו את כל ארץ־ישראל: עד כאן תחומו של אפרים, עד כאן תחומו של מנשה’…

(1022)

ג. נבו – משאת־נפש    🔗

במרומי הר נבו עמד משה רבנו ולפניו נגלתה הארץ משאת נפשו, ואליה לא בא, ושאיפתו אשר לה הקדיש את חייו לא התגשמה. בתורה נאמר: ‘ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה… ויראהו ה’ את כל הארץ… ויאמר ה' אליו: זאת הארץ… לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור'…

נבו מסמל בספרות העברית החדשה משאת־נפש שלא התגשמה…

על קברה של המשוררת רחל בחוף הכנרת כתוב: ‘פרש כפים וראה מנגד, שמה אין בא, איש ונבו לו על ארץ רבה’.

המשורר ש. שלום קורא בשירתו: ‘כי בא אורי בנטות שמשי לבוא, זרח עלי כבוד אל חיי נבו’ ⁹⁵…

(1023)

ד. באיזו זכות ראה משה רבנו את הארץ?    🔗

רבותינו מספרים: 'אין בעולם גדול מתשובה ותפילה, כי משה רבינו נגזר עליו גזירה שלא יכנס לארץ, ולא יראה אותה… וכיון שהרבה בתפילה, אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: עלה ראש הפסגה!

אמרו חכמינו, זכרונם לברכה, כי קיפל הקדוש־ברוך־הוא כל ארץ ישראל לפני משה רבינו והראה לו כל דור ושמשיו, ודור ופרנסיו'…

‘עד הים האחרון –… אל תקרא ‘הים’ אלא ‘היום’ האחרון’.

רבותינו שאלו: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ־ישראל? – וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? –

אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ־ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על־ידי'…

'אמר משה (אל הקב"ה): אכנס בה (אל הארץ) דרך אויר או דרך מחילות.

אמרו לו: ושמה לא תבוא! כי לא תעבור את הירדן הזה, אפילו עצמותיך'.

‘הירדן נעשה למשה כחומה, שלא יכנס לארץ’.

(1024)

ה. כסופי משה רבנו אל הארץ    🔗

האגדה מספרת: אחרי שסירב הקב"ה להרשות למשה להכנס אל הארץ, בא לפניו ואמר: 'אם אין אתה מכניס אותי לארץ־ישראל, הנח אותי בעולם הזה ואחיה ולא אמות.

אמר לו הקב"ה: אם אין (אתה) מת בעולם הזה, אין לך תחיה לעולם הבא!…

אמר משה: רבונו של עולם! אהיה כאיילי מרומים וכצבי הרים שהן אוכלין ירקות ועשבים, ושותין מי הגשמים, ורואין את העולם; כך תשוה נפשי אל אחד מהם.

אמר לו הקב"ה: רב לך! אל תוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה! –

אמר משה: רבונו של עולם! קח אחת משתי עיני והנח אותה תחת עקבי דלתי היכלך. ויניחו עליה הדלת. ואראה את ארץ־ישראל בעין אחת, ולא אמות!

אמר לו הקב"ה: הלא אמרתי לך, אל תוסף דבר אלי עוד!

ומיד פתח משה בשבחו של הקדוש־ברוך־הוא… ואמר לה: ארץ! ארץ! בבקשה ממך, בקשי עלי רחמים מלפני הקב"ה, אולי יתרחם על ידך'⁹⁶…

(1025)

ו. מפני מה רצה משה להכנס לארץ?    🔗

רבותינו מספרים: 'ומפני מה היה משה מתחבט ליכנס לארץ־ישראל?

– שמא לאכול מפירותיה היה צריך, או לכסף וזהב היה צריך? –

אלא כך אמר משה: רבונו של עולם! הרבה מצוות נתת לישראל על־ידי, ואין עושין אותן אלא בארץ־ישראל… אכנס עמהן ואעשה עמן את המצוות כדי שאטול שכר לעתיד לבוא.

(1026)

ז. אוצרות המקדש במערה בהר נבו    🔗

לפי מסורת אחת הטמין ירמיהו הנביא את אוצרות בית־המקדש היקרים ביותר במערה אחת בהר נבו, שעליו עמד משה רבנו והשקיף על פני ארץ כנען.

בספר המכבים מסופר על ירמיהו הנביא שעלה 'אל ההר אשר עלה עליו משה וראה את נחלת האלוהים.

וכעלותו מצא ירמיהו בית־מערה, ואת האוהל ואת הארון ואת מזבח הקטורת הביא שמה ואת הדלת סגר.

ומן הבאים אתו נגשו לחפש את הדרך אשר הלכו שמה ולא יכלו למצא…

וכאשר ידע זאת ירמיהו הוכיחם ויאמר כי המקום יהיה לא ידוע, עד אשר יקבץ האלוהים את עמו ויעשה חסד ואז יגלה ה' את אלה'…

(1027)

ח. עינות משה רבנו    🔗

לרגלי הר נבו, במורדו השופע אל עמק הירדן הקרוב, נובעים מעינות הנקראים בערבית: עיוּן־מוּסה – עינות משה. האגדה מספרת שגם עינות אלו הופיעו אחרי שהכה משה בסלע הקרוב, כאשר חנה עם בני ישראל בסביבה זו.

הנזירה אתריה מספרת על סיוריה אל הר נבו במאה הרביעית ופגישתה עם נזיר שהתגורר בסביבתו. הנזיר אמר אליה. 'אם רצונך לראות את המים הזורמים מתוך הסלע אשר משה נתן לבני ישראל כאשר היו צמאים, תוכלי לעשות זאת אם תטריחי את עצמך לסור מדרכך…

(1028)

ט. בית־פעור ומשה רבנו    🔗

בני ישראל בנדודיהם אל הארץ חנו אל מול בית־פעור, כמסופר בתורה: ‘ונשב בגיא מול בית־פעור’. ‘אלה העדות והחוקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל… בגיא מול בית־פעור’. משה רבנו נקבר: 'בגי בארץ מואב מול בית־פעור.

האגדה מספרת שבא אל הקדוש־ברוך־הוא ואמר לפניו: 'למען השבועה שנשבעת לי, עצור חרון מישראל, שנאמר: שוב מחרון אפך.

מה עשה משה? – חפר בארץ (מערה) כבית דירה גדולה, בנחלת בני גד. וטמן בה חרון אף, כאדם שהוא חבוש בבית־האסורים.

ובכל זמן שהיו ישראל חוטאין, הוא (החרון) עולה ופוער את פיו, לנשוף ברוחו ולהשחית את ישראל, לפיכך נקרא שמו – פעור.

והיה משה מזכיר עליו את השם (המפורש), ומורידו למטה לארץ.

וכשמת משה, מה עשה הקדוש־ברוך־הוא? – נתן את קברו כנגדו. כל זמן שישראל חוטאין והוא פוער את פיו לנשוף ברוחו ולהשמיד את ישראל, הוא רואה קברו של משה כנגדו, הוא מתפחד וחוזר לאחוריו'…

(1029)

י. בית־פעור – על שום מה?    🔗

בהרי מואב היתה עיר בשם בית־פעור. היא היתה בגבול נחלתו של ראובן, בקרבת נחלתו של גד, שהשתרעה צפונה ממנו.

בית־פעור נקראה על שם בעל פעור – אלילם המפורסם של בני מואב הקדמונים. בני ישראל בנדודיהם במואב פותו לעבודת הפעור, כפי שמסופר בתורה: ‘ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה’ בישראל'. ספר יהושע מספר: ‘המעט לנו את עוון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה’. גם הנביא הושע מזכיר את החטא הזה: ‘ראיתי אבותיכם המה באו בעל־פעור וינזרו לבושת ויהיו שקוצים כאהבם’…

פולחן פעור היה מצוי גם בקרב התושבים הנכרים בדורות הבאים. ורבותינו בתקופת המשנה והתלמוד הכירוהו והזהירו מפניו את היהודים. רבותינו במשנה אומרים: ‘הפוער עצמו לבעל פעור – זו היא עבודתו’. או: ‘בעל־פעור שאין עבודתו אלא בפעירה’. חכמי התלמוד מזהירים גם אותו היהודי שמתכוון לבזות בזה את האליל הזה, בלשונם: ‘אף־ על־גב דמיכוין לביזוי’.

'מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת. כיון שהגיעה לפעור, אמרה לו: אמתן⁹⁷ עד שאכנס – ואצא. לאחר שיצאה אמר לה:

אף את המתיני עד שאכנס – ואצא.

אמרה לו: ולא יהודי אתה? – אמר לה: ומאי איכפת לך'…

לפי גירסה אחרת של הסיפור הזה נקרא אותו שהשכיר את החמור ‘סבסטא מן אולם’. ואולם הוא שם של עיירה. לפי סברה אחת היתה זו במקום הכפר עולם הנמצא בגליל התחתון המזרחי.

(1030)

יא. פולחן פעור בימי קדם    🔗

‘כל מי שהיה רוצה ומבקש טיפוסים של פעור היה הולך ומוצאה בירושלים’.

רבותינו מספרים מעשיות שונות על פולחן הפעור: מעשה בנכריה אחת שהיתה חולה ביותר. אמרה: אם תעמוד ההיא אשה מחוליה תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם. עמדה האשה מחוליה ועבדה לכל עבודה זרה שבעולם.

כיון שהגיע לפעור שאלה לכומרים: במה עובדים לזו?

אמרו לה: אוכלים תרדין, ושותין שכר ומתריזין בפניה!

אמרה: מוטב שתחזור ההיא אשה לחוליה, ולא תעבוד עבודה־זרה בכך'.

'מעשה במנחם בן גובתא דאריח שהיה מעגיל בחביות. ובא שרו של פעור בלילה. מה עשה? – נטל את השפוד ועמד עליו וברח ממנו.

בא אליו בלילה השני. אמר לו: מנחם, מה אתה מקללני? –

נתירא ממנו ואמר לו: עוד איני מקללך!

גובתא דאריח הוא שמה של עיירה. לפי סברה אחת היתה במקום הכפר עבידיה, בעמק הירדן, לרגלי הרי הגליל התחתון.

'מעשה בשלטון אחד שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור.

אמר להן: הביאו לי פר אחד, איל אחד, כבש אחד, להשתחוות לפעור.

אמרו לו: אין אתה זקוק לכל אלו'…

(1031)

יב. מערבות מואב ועד נחל השטים    🔗

לרגלי הרי מואב והעברים, משתרעות ערבות מואב, על חוף ים המלח וגדות הירדן הזורם אליו.

הפייטן הקדמון רבי אלעזר הקליר שר על בואו של המשיח:

נחל השטים עובר באבל השטים, בחלקו הצפוני של ערבות מואב.

(1032)

יג. אבל השטים – מקום השטות    🔗

לרגלי הרי מואב, בגבול עמק הירדן המשתרע לצד ים המלח, נמצאת אבל־השטים, בה חנו בני ישראל בטרם עברו את הירדן מערבה, אל ארץ כנען. התורה מספרת: ‘ויחנו על הירדן… עד אבל־השטים בערבות מואב’. נקראת גם בקיצור השטים: וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב… ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף'…

שטים זו נקראה בודאי על שם עצי השטים שגדלו בה. מעצי שטים הכינו בני ישראל במדבר את ארון הברית, עמודי המשכן, השולחן והמזבח.

לפי האגדה נגזר השם שטים מן המלה ‘שטות’. רבי יהושע אומר: שנתעסקו בדברי שטות'. ‘וישבו ישראל בשטים – במקום השטות’.

גם התרגום הארמי על התורה, אומר על שטים: 'מתקרי שיטין – על שטותא וקלקולא דהוה בהון’ – על שטות וקלקול שהיה בקרב בני ישראל

(1033)

יד. שטים – על שום מה?    🔗

האגדה מספרת על ישראל: חטאו בשטים, ולקו בשטים ומתפארין בשטים.

חטאו בשטים – שנאמר: ‘וישב ישראל בשטים.’

לקו בשטים – שנאמר: ‘ויהי המתים במגפה’…

ומתרפאין בשטים – שנאמר: (ועשית המזבח) עצי שטים…

גירסה אחרת: ‘ונרפאו בשטים, שנאמר: ויעש בצלאל את הארון עצי שטים’.

‘כאשר חטאו בשטים, אמר להם הקדוש־ברוך־הוא: חייכם! במה שחטאתם בו אתם מתכפרים, (שנאמר בתורה): ויעש בצלאל את הארון עצי שטים’. דבר אחר: ‘שטים=ש’ – שלום, ט’ – טובה, י’ – ישועה, מ’ – מחילה’.

(1034)

טו. מעין השטים – נחל השטים    🔗

האגדה מספרת על נחל שהיה נובע בשטים: 'ומעין שטים של זנות היה, ומשקה ארץ סדום. ולפיכך נתקלקלו (בני ישראל) באותו מעין.

באבל השטים עבר – נחל השטים. נזכר בנבואתו של יואל – על אחרית הימים:

'אמר הקדוש־ברוך־הוא: לעולם הבא אני מרפא את השטים שנאמר:

והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס,

והגבעות תלכנה חלב

וכל אפיקי יהודה ילכו מים

ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים'.

(1035)

טז. עדת קורח בנחל השטים    🔗

האגדה מתארת את ימות המשיח באחרית הימים ועל הופעתו של המשיח מנחם בן עמיאל: 'ובחדש השני הוא חודש אייר תעלה עדת קרח אשר פצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת בתיהם ואת אהליהם בערבות יריחו על נחל השטים ובשמונה עשר בו ירעשו ההרים והגבעות ותתנודד הארץ…

ובאחד לחדש השלישי יבאו מתי מדבר ויעשו חבורות עם אחיהם על נחל השטים.

ובשמונה עשר בו לחדש סיון יהיה רעש בבתים, בחומות ובמגדלים ותרגז הארץ ויושביה ומנחם בן עמיאל ונחמיה בן חושיאל ואליהו הנביא וכל ישראל הקרובים והרחוקים והחיים אשר יחיים ה' יעלו לירושלים' ⁹⁹…

(1036)

יז. העזים המתעטשות בהרי מכור    🔗

בהרי מואב, בקרבת חופו המזרחי של ים המזרחי של ים המלח, מתנשא הר מכור או מכבר. עליו שכנה עיר בשם זה, שהתפרסמה במלחמת מרד היהודים ברומאים. בסביבתה של מכור נדדו עדרי צאן של תושביה היהודים.

האגדה מספרת, שהעזים בהרי מכור היו מתעטשות מריח הקטורת של בית המקדש שהיה מגיע אליהן מירושלים.

אמר רבי אליעזר בן דגלאי: עזים היו לבית אבא בהרי מכור, והיו מתעטשות מריח פטום הקטורת'.

(1037)

יח. מתנה – נחליאל – במות – הגיא    🔗

שונות, לפי דברי התורה: ‘וממדבר – מתנה, וממתנה – נחליאל, ומנחליאל – במות, ומבמות – הגיא אשר בשדה מואב, ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון’.

חכמי ישראל השתמשו בשמות התחנות הללו, כדרשה על התלמיד החכם, שרוכש תורה והיא מתנה לו. בזכותה הוא בין נוחלי אל ועולה מעלה, כמו על הבמה הגבוהה.

רבותינו מוסיפים ואומרים: 'כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר: ‘וממדבר מתנה’.

וכיוון שניתנה לו במתנה – נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל'.

וכיון שנחלו אל – עולה לגדולה, שנאמר: 'ומנחליאל – במות.

ואם הגביה עצמו, הקב"ה משפילו שנאמר: ‘ומבמות – הגיא’.

(1038)

משה רבנו על הר נבו, משקיף על פני ארץ כנען

מתוך הספר ‘צאינה וראינה’, דפוס אמשטרדם – 1766.

 

82. ארץ אדום (שעיר)    🔗

א. החורים – תושבי אדום הקדומים    🔗

ארץ אדום משתרעת בחלקה הדרומי בעבר־הירדן המזרחי. בארץ אדום התגוררו בני עשו אחי יצחק אבינו. רבותינו מספרים: ‘למה נקראה אדום? – הוא – אדום, תבשילו – אדום (נזיד העדשים) וארצו – אדומה’. הרי אדום עטויים צבע אדמדם וחכלילי רב־גוונים.

החורים היו תושבי ארץ אדום או שעיר בימי־קדם.

התורה מזכירה אותם, עוד בימי אברהם: ‘ואת החורי בהררם שעיר’. ‘ובשעיר ישבו החורים לפנים עשו יירשום וישמידום מפניהם’…

האגדה אומרת למצוא בשם חורי את המלה ריח, ומספרת על החורים שידעו לפי חוש הריח טיבו של כל קרקע ולאיזה גידול הוא מתאים. וכה דבריהם: 'חורי – שהיו בקיאין בישובה של הארץ. שהיו אומרים:

רש"י מבאר: ‘והיו יודעין להפריש את הארץ בין קנה לקנה, בריחה וטעמה, היכן לזיתים, והיכן הוא לתאנים… שמריחין – סרס את התיבה, ודורשה’.

(1039)

ב. מפני מה גשמי ברכה בהר שעיר?    🔗

‘כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר’

אחרי שברך יצחק אבינו את יעקב בנו, בא לפניו עשו בנו ובקש לברך גם אותו, כדברי התורה: 'ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת היא לך אבי, ברכני גם אני אבי, וישא עשו קולו ויבך: ויען יצחק אביו ויאמר אליו:

הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל'.

רבותינו מזכירים את בכיתו של עשו שהיה בין ‘שלשה בכו ושמע הקדוש־ברוך־הוא בכיתם’.

האגדה מספרת: 'מה שכרו של עשו, שמוריד שתי דמעות? –

ניתן לו הר שעיר, שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם.

ואף בני שעיר שקבלו בני עשו בסבר פנים יפות, נותן להם שכרן.

ואי זו שכר? – זכו ויצא מזרעם מלך'…

בארץ אדום, הר שעיר, מלכו מלכים בטרם קום מלכים ביהודה ובישראל, כדברי התורה: ‘ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, לפני מלך מלך לבני ישראל’…

(1040)

ג. התמורות בכרמים בהרי גבל    🔗

חלקה הצפוני של ארץ אדום נקרא בימי קדם בשם גבל. המשורר הקדמון מזכיר את תושבי גבל בין אויבי ישראל: ‘אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקט אל. כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש… אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד… אהלי אדום וישמעאלים… גבל ועמון’…

ישובי הרי גבל סבלו לפרקים מהתנפלותם של הישמעאלים, הערבים, בני המדבר הקרוב. הם התפרצו אליהם והחריבו גם את מטעיהם. ארץ גבל או גבלא כמו אדום בכלל, היתה עשירה בכרמי גפן יפים.

רבי יהושע בן לוי, בקירוב במאה השלישית לסה"נ, בא פעם אל גבלא וראה בכרמים את הגפנים ועליהם אשכולות הענבים הגדולים.

אמר: עגלים בין הגפנים? –

אמרו לו: לא עגלים הם אלא אשכולות ענבים.

אמר: ארץ, ארץ, הכניסי פירותיך למי את מוציאה פירותיך? – לערבים הללו שעמדו בחטאותינו!

לאחר שנה בא חברו רבי חייא אל גבלא וראה אותם הכרמים, אולם אשכלותיהם היו פחות גדולים.

קרא רבי חייא ואמר: עזים בין הגפנים?

אמרו לו: לך ואל תעשה לנו מה שעשה חברך!

(1041)

ד. התורה ניתנה לבני עשו מהר גבל    🔗

על דברי הברכה של משה רבנו לבני ישראל ‘ה’ מסיני בא וזרח משעיר למו'. מוסיף המתרגם לארמית שהקדוש־ברוך־הוא רצה בהתחלה לתת את התורה לבני עשו, מהר גבלא. והם לא רצו לקבלה.

אמר להם: מקבלים אתם את התורה?

אמרו לפניו: רבונו של עולם מה כתוב בה?

אמר להם: לא תרצח!…

אמרו לו: אין אנו יכולים לקבל את התורה! ¹⁰⁰…

(1042)

ה. עין משה רבנו בהרי אדום    🔗

בהרי אדום, בצד הדרך היורדת ממעון אל פטרה – סלע־אדום הקדומה, נובע מעין גדול הנקרא בערבית: 'עין מוּסה’ – עין משה רבנו.

האגדה הערבית מספרת שמסביב למעין זה חנה משה עם שבטי בני ישראל. פטרה הסמוכה נקראת אף היא על שמו של משה רבנו בקרב הערבים (להלן).

גיאוגרף מוסלמי, במאה השלוש־עשרה, מספר על משה רבנו שנשא עמו אבן והניח אותה בכל מקום

שחנה עם שבטי ישראל. מהאבן נבעו שתים־עשרה עינות אל שנים־עשר שבטי ישראל.

והוא מוסיף: ‘האבן היתה דומה לראשה של עז, ואין דומה לה בכל הרים סביב’.

(1043)

ו. מי הם הבדואים המתגוררים בפטרה?    🔗

חורבות פטרה, סלע־אדום הקדומה, והכפר הבדואי הסמוך להן נקראו בקרב הערבים בשם: ואדי מוסה – בקעת משה. במערות פטרה ובין חורבותיה מתגוררים בדואים עניים בני שבט קטן הנקראים בשם אלבּדוּל, השבט הבדואי העני ביותר בכל עבר־הירדן. אנשיו עוסקים בהובלת תיירים ובהדרכתם בחורבות פטרה היפות.

המצבה בפטרה הנקראת בערבית 'אלחזנה’ – האוצר

האגדה הערבית מספרת: בהתקרב בני ישראל אל פטרה, הכריז משה רבנו מלחמה על תושביה, כי לא רצו להכנע לפניו ולקבל את דתו. משראו תושבי פטרה שידם של בני ישראל תהיה על העליונה באו וצעקו לפני משה בערבית: אנא אַבּדלנה, יא א־נבּי אללה – אנו החלפנו, הו נביא אלוהים!

שאל אותם משה: מה החלפתם?

הם עמו: החלפנו את דתנו וקבלנו את דת ישראל!

מאז קראו להם בשם הערבי ‘אלבדול’, היינו המחליפים.

עם כיבוש הארץ ע"י הערבים היו תושבי פטרה למוסלמים, עד היום.

(1044)

ז. אוצרותיו של פרעה המלך בפטרה    🔗

לפי האגדה הערבית, בילה פרעה מלך מצרים, בערבית פ’רעוּן, בפטרה ובה הקים רבים מבניניה הנקראים על שמו.

מצבה מפוארת ביותר בפטרה, נקראת בשם הערבי ח’זנת פ’רעוּן – אוצר פרעה, ובקיצור אלח’זנה – האוצר (תמונה).

במרומי המצבה הזאת צורה מעוגלת דומה לכד גדול. הבדואים הערבים מאמינים שבכד זה טמונים אוצרות פרעה. לפיכך נוהגים הבדואים לירות בו מפעם לפעם, בתקוה כי יעלה בידם לשברו ולהוציא את האוצרות הגנוזים בו. הכד מכוסה הרבה סימני יריות, אולם עד היום טרם נבקע, לצערם הרב של היורים בו…

(1045)

ח. ארמון בת פרעה המלך בפטרה    🔗

בחורבות פטרה ניצב בנין מימי שלטון הרומאים בארץ, מהמאה השניה־השלישית לסה"נ. הערבים קוראים לו 'קצר בנת פ’רעוּן’ – ארמון בת פרעה, ובקיצור 'קצר אלבּנת’ – ארמון הבת. לדבריהם בנתה בת פרעה את הארמון הזה ובו בילתה את חייה. רבים היו הצעירים שרצו לשאתה לאשה.

הודיעה בת פרעה ואמרה שתסכים להנשא לאותו צעיר שיצליח לראשונה להביא מים אל ארמונה.

יצאו שני צעירים אל המעינות בהרים והתחילו לחצוב תעלות למים. אחרי עבודה קשה הצליחו שניהם להביא באותו היום את המים אל הארמון.

הבת יצאה להתבונן במעשע ידיהם ושאלה את הראשון:

– כיצד הבאתם את המים בזמן כל כך קצר? –

– בכוחותי אני ובכוחות אנשי! – ענה הצעיר בגאוה.

וכאשר שאלה את השני, ענה:

– בכוח אלוהים, בכוחי אני ובכוחות אנשי וגמלי…

בת פרעה נישאה לשני, כי הוכיח במעשהו את אמונתו באלוהים, הכל יכול! ¹⁰¹

(1046)

 

83. סיני – מדבר הנדודים    🔗

א. נחש שרף ועקרב במדבר סיני    🔗

‘למוליך עמו במדבר – כי לעולם חסדו’.

מדבר סיני משתרע בדרומה של ארץ־ישראל, בין הנגב ומצרים. במדבר נדדו בני ישראל בצאתם מארץ מצרים ובדרכם אל הארץ – משאת נפשם.

התורה משבחת את הקדוש־ברוך־הוא: ‘המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים’…

האגדה מספרת: ' כשהיו ישראל מהלכין במדבר היה הארון מהלך לפניהם…

כמין זקוקין של אש היו יוצאין מבין שני בדי הארון. והיו שורפין את הנחשים שהיו כקורות בית הבד ועקרבים היו כזרדין…

והיו שורפין לפניהם את הקוצים ואת הברקנים. והיו אומות העולם רואים'…

אזורו התיכוני של מדבר סיני נקרא בשם הערבי תיה בני אסראיל – מדבר התועים של בני ישראל. מלת ‘תיה’ דומה למלה ‘תוהו’ העברית.

(1047)

ב. למה היו דומים ישראל במדבר?    🔗

רבותינו מספרים על נדודי בני ישראל במדבר סיני: ‘בתחילה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה… שנאמר (בתורה): ויאמר משה בתת ה’ לכם בערב בשר לאכל ולחם בבוקר לשובע'.

(1048)

ג. המן – מזון ישראל במדבר    🔗

בנדודיהם במדבר סיני ניזונו בני ישראל מן המן במשך שנים רבות. התורה מספרת: 'ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס, דק ככפור על הארץ. ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו: מן הוא? – כי לא ידעו מה הוא.

ויאמר משה אליהם: הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה… וילקטו אותו בבוקר בבוקר, איש כפי אכלו, וחם השמש ונמס…

ויקראו בית ישראל את שמו מן הוא והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש.

ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה ה' למשמרת לדורותיכם…

ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען'.

האגדה מספרת על הקדוש־ברוך־הוא שבידו כמה מפתחות, במדורי השמים במרום: 'יש לו מפתח של מן, ויתן להם (לבני ישראל) מן שנאמר (בתהלים): ‘ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו’.

רבותינו מספרים: ‘כל ארבעם שנה שהיו ישראל במדבר, לא נצרכה אשה למיני בשמים, אלא מן המן היתה מתקשטת’. כן ספרו הקדמונים ‘שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים’. אחרי שעברו בני ישראל את הירדן וחנו בערבות יריחו נפסק המן, כפי שמסופר במקרא: ‘וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן, ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא’.

בבית־המקדש בירושלים היתה שמורה צנצנת מן לזכרון. היא נגנזה יחד עם כלי המקדש האחרים. רבותינו מספרים: ‘משנגנז ארון (הברית) נגנז שמן המשחה וצנצנת המן’… באחרית הימים עתיד אליהו הנביא להחזיר את צנצנת המן לישראל, עם כלי הקודש הגנוזים.

האגדה מספרת על הרקיע במרום: ‘שבו ריחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים’.

בימי־הביניים מצוי בין התוארים לרבנים מפורסמים הכנוי: ‘צנצנת המן’.

באפיקי סיני גדלים שיחי אשל רבים. על ענפיהם מצויים לרוב גרגרים לבנים מתוקים. הגרגרים נקראים בקרב הערבים בשם: מן אליהוד – מן היהודים. הם נוהגים לאספם והוא משמש כסוכר. הנזירים המתגוררים במנזרים בהרי סיני אוספים ומוכרים את גרגרי המן לעולי־רגל נוצרים לזכרון.

(1049)

ענף אשל נושא גרגרי מן

השם המדעי של האשל: Tamarix mannifera, השם האנגלי:Manna Tamarisk

ד. השלו – מזון ישראל במדבר    🔗

מדי שנה בשנה באים בהמונים לחוף הדרומי של ארץ־ישראל: לשפלה, לנגב ולסיני, שיירות גדולות של שלוים. הערבים מותחים לאורך החוף רשתות גבוהות ובהן נלכדים השלוים חמרים חמרים. הערבים נהגו למתוח רשתות גם בחופה של עזה ולאסוף את השלוים. אולי אליהם נרמזים דברי רבותינו: ‘מפני מה עופות שבבבל שמנים? –… כלך למדבר עזה ואראך שמנים מהן!’

משערים שבמשך העונה אלול – תשרי אוספים עד שני מיליון שלוים. הם נאכלים ע"י התושבים הערבים וגם נשלחים בכמויות גדולות אל ארץ מצרים.

בימי נדודיהם של בני ישראל במדבר סיני שימש השלו מזון להם, כמסופר בתורה: ‘ורוח נסע מאת אדוני ויגז שלוים מן הים ויטש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתים על פני הארץ. ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו, הממעיט אסף עשרה חמרים’…

מדוע קראו שלו? – רבותינו אמרו: ‘צדיקים אוכלים אותו בשלוה’.

על דברי התורה: ‘ויסע אלהים את העם דרך המדבר’.. מוסיפים רבותינו: ‘מפני מה? – כדי לעשות להם נסים וגבורות במן ובשלו’…

(1050)

ציור השלו

השם המדעי: Coturnix Communis, השם הערבי: פ’יר.

ה. במרחבי מדבר שור    🔗

‘ויצאו אל מדבר שור’ – זה מדבר כוב’.

במדבר סיני, משתרע איזור שומם וחסר־מים הנקרא: מדבר שור. בנדודיהם עברו בני ישראל גם במדבר זה, כמו שמסופר בתורה: ‘ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים’.

האגדה קוראת למדבר שור – מדבר כוב (בטעות: כזב)¹⁰².

רבותינו מספרים: ‘אמרו על מדבר כוב שהיה ט’ (תשע) מאות פרסה על ט' מאות פרסה, כולו מלא נחשים ועקרבים'.

והם מתארים את הנחשים העצומים והנוראים ששרצו במדבר שור:

'אמרו רבותינו: 'מדבר שור היה שמונה מאות פרסה על שמונה מאות פרסה. והיה מלא נחשים ועקרבים וחיה רעה.

אמר רבי יוסי: היו שם נחשים כקורת בית־הבד ועקרבים כמלוא הזרת…

מעשה בשבור מלכא, שהיה עובר שם ועברה שיירה ראשונה – ובלעה הנחש. עברה שניה – ובלעה. עברה שלישת – ובלעה.

והיה המלך יושב ומיצר.

היו עמו שם איסקולסקיטון (חכמים).

אמרו לו: מה אתה עומד! הביא עשרה גבורים! – והביא.

אמרו לו: ימלאו סרודות (שקים גדולים) של תבן.

והיו ממלאין את הסרודות (תבן) ומגלגלין לפניו (לפני הנחש). והוא בולע עד שנפתח כריסו ולא היה יכול לזוז. ועמדו והרגו אותו'.

(1051)

ו. מדבא שוּר – על שום מה?    🔗

האגדה רואה בשם שוּר את המלה שורה, לזכר בני ישראל שעברו בו שורות שורות, לפי סדר שבטיהם. אחרים אומרים למצא בשם שור את מלה שור, שפירושה חומה, דומה למלה הערבית סור או שורא בארמית.

וכה דברי רבותינו: 'מהו מדבר שור? – שנתאוו ישראל ליעשות בו שורות שורות, דגלים דגלים…

דבר אחר: מהו מדבר שור? – אלא עד שלא יצאו ישראל ממצרים היה העולם מדבר, כיון שיצאו נעשה העולם שור (היינו מוקף חומה ובטוח).

דבר אחר: עד שלא קבלו ישראל את התורה, היה העולם עשוי מדבר, כיון שקבלו את התורה נעשה העולם שור…

אמר הקדוש־ברוך־הוא: לע"ל (לעתיד לבוא) כן אני עושה לציון שהיא מדבר, כמו שכתוב (בנבואת ישעיהו)… ציון מדבר היתה'.

ולעתיד לבוא אני אהיה לה שור, שנאמר (בנבואת זכריה): ‘ואני אהיה לה… חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה’.

(1052)

ז. בני ישראל במדבר פארן    🔗

‘אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן’.

מדבר פארן משתרע בתחום מדבר סיני ובקצה ארץ הנגב. בגבולו מערבה מדבר צין ומדבר קדש. מזרחה ממנו, בקצה עבר־הירדן, משתרע מדבר קדמות. בכל המדברות הללו נדדו בני ישראל בצאתם ממצרים ובדרכם אל ארץ כנען.

רבותינו דרשו על שמות המדברות צין, קדש, קדמות ופארן:

'מדבר צין – שנצטוו ישראל עליו.

מדבר קדש – שנתקדשו ישראל עליו.

מדבר קדמות – שנתנה קדומה עליו.

מדבר פארן – שפרו ורבו עליו ישראל.

(1053)

ח. הופיע מהר פארן    🔗

על דברי הברכה של משה רבנו איש האלוהים אל בני ישראל: ‘ה’ מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן', שואלים רבותינו: ‘מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארן? –… מלמד שהחזירה הקדוש־ברוך־הוא (את התורה) על כל אומה ולשון, ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל – וקבלוה’.

התרגום הארמי על התורה (ירושלמי ב') מספר על המקומות שבהם הופיע אלוהים לתת התורה לישראל: 'מגבלא למיתנא לבנוי דישמעאל – ולא קבילו.

יתה הופע בהדרת איקר מטוורא פארן, למיתנה לבנוי דישמעאל – ולא קבילו'.

רש"י מפרש את דברי התורה: 'הופיע מהר פארן – שהלך שם ופתה לבני ישמעאל שיקבלום – ולא רצו¹⁰³.

(1054)

ט. בעל־צפון – תחנה בנדודי ישראל    🔗

בעל־צפון היתה תחנה חשובה בנדודי ישראל במדבר סיני. בתורה כתוב: ‘ויחנו… לפני בעל צפון’. לפי הסברה היתה בחוף הים התיכון, במקום שנקרא בדורות הבאים בשם קסיון. בעל־צפון נקראה על שם אליל כנעני מפורסם. פה היה פולחנו.

התרגום הארמי מביא במקום בעל־צפון את השם טעוותא, – עבודה זרה.

האגדה מספרת: ‘בעל־צפון נשתייר מכל היראות בשביל לפתות לבן של המצרים’. הוא מקום עבודה זרה. כך נקרא גם הפסל שהיו עובדי אלילים נושאים אתם.

בגרסה אחרת של האגדה הנזכרת כתוב במקום 'היראות’ – ‘חיראות’, ומבארים מלשון חרא – טינוף וליכלוך.

הפייטן מתאר בפיוטו ליום שביעי של פסח, את יציאת מצרים ונדודי ישראל:

(1055)

י. פי חירות – תחנה בנדודי ישראל    🔗

פי החירות היתה תחנה אחרת שבה חנו בני ישראל בנדודיהם במדבר סיני, כדברי התורה: ‘וישובו ויחנו לפני פי החירות, בין מגדול ובין הים’.

לפי דברי רבותינו בשם חירות, המלה חירה (בארמית: חירתא) – גוש סלע. ובו היתה עשויה צורה לעבודה־זרה, מזכיר את הספינקס של המצרים הקדמונים.

'מה היו חירות הללו? – לא היו משופעות – אלא גדודיות (מחודדות למעלה).

לא היו תרוטות (ישרות) – אלא מוקפות (מעוקמות).

לא היו עגולות – אלא מרובעות.

לא היו מעשה אדם – אלא מעשה שמים.

ועינים היו להם פתוחות; כמין זכר, כמין נקבה'.

‘דבר אחר: פי החירות – אין חירות אלא מקום חירותן של מצרים, מקום אטלס (שוק), מקום עבודה־זרה שלהם’… פי החירות – שהיא מאחרת את עובדיה'.

רש"י מפרש: ‘פי החירות’ – והם שני סלעים גבוהים וזקופים. והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים’.

(1056)

יא. מרה – תחנה בנדודי ישראל    🔗

כשעברו בני ישראל במדבר שור, באו אל מקום בשם מרה. נקרא כך על שום שמימיו היו מרים. בתורה מסופר: 'ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם. על כן קרא שמה מרה.

וילונו העם על משה לאמור: מה נשתה? –

ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ. וישלך אל המים וימתקו המים'.

רבותינו התווכחו ביניהם על מין העץ שהושלך לתוך המים.

'רבי יהושע אומר: זה עץ של ערבה.

רבי אליעזר המודעי אומר: זה עץ של זית, שאין לך מר יותר מזית.

רבי יהושע בן קרחה אומר: זה עץ של הרדופני (עץ הוא ואין מר כמוהו).

רבי נתן אומר: זה עץ של קתרוס.

ויש אומרים: עיקר (שורש) תאנה ועיקר רמון'…

האגדה מסיימת ואומרת: ‘ראה מה גדולים נסים של הקדוש־ברוך־הוא בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקדוש־ברוך־הוא במר מרפא את המר’…

(1057)

יב. המצוות שנצטוו ישראל במי־מרה    🔗

התורה מספרת על חנית בני ישראל במרה ועל הנס שקרה במימיה, ומוסיפה: ‘שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו’. רבותינו מוסיפים: ‘עשר מצוות נצטוו ישראל במרה שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן: דינין, ושבת וכבוד אב ואם’…

רש"י בפירושו אומר: ‘במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה, שיתעסקו בהן’…

(1058)

יג. מתקה ומרה – תחנות בנדודי ישראל    🔗

לפני שבאו בני ישראל וחנו במקום בשם מרה – שנקרא על מימיו המרים, הם חנו במקום אחר בשם מתקה – המים המתוקים. בפרשת המסעות מסופר: ‘ויחנו במרה. ויסעו ממרה… ויחנו במתקה’…

כאשר רוצים לתאר אדם שהיה חי בריווח ובעושר רב, ומסיבות שונות ירד מנכסיו, והפך מצבו רע ודחוק, אומרים עליו: ויסע ממתקה ויחנה במרה'…

(1059)

יד. אלוש – תחנה בנדודי ישראל    🔗

אחת התחנות שחנו בה בני־ישראל בצאתם ממצרים ובנדודיהם במדר סיני בדרכם אל הארץ היתה אלוש. מקומה הנכון אינו ידוע.

המסורת מספרת שהמן שירדן לישראל התחיל לרדת לראשונה באלוש. האגדה אומרת למצוא בשם אלוש את המלה ‘לוש’ לחם, רמז למן שהיה לחם לישאל: ‘הוא הלחם אשר נתן ה’ לכם לאכלה'.

רבותינו מספרים: 'למ"ב מסעות ירד להם המן, והיכן ירד? – באלוש.

ולמה באלוש? – בזכות שנאמר (בתורה בדברי אברהם אבינו אל שרה אשתו): ‘לושי ועשי עוגות’.

כך הקדוש־ברוך־הוא פרע לבניו, שנאמר (בתורה): ‘הנני ממטיר לכם לחם מן השמים’.

(1060)

טו. רפידים אשר במדבר סיני    🔗

רפידים היתה אחת התחנות החשובות ביותר בנדודי בני ישראל במדבר סיני. מקומה הנכון אינו ידוע. יש סוברים שהיתה בנוה הנקרא בימינו בערבית פ’יראן, נמצאת על הדרך מים סוף אל מרומי הר סיני.

בתורה מסופר: ‘ויסעו כל עדת בני ישראל… ויחנו ברפידים… ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים’.

האגדה מספרת על עמלק: ‘לא בא אלא מהררי שעיר (אדום). ארבע מאות פרסה פסע ובא עמלק ועשה מלחמה עם ישראל… היה נכנס תחת ענני הכבוד וגונב נפשות מישראל – והורגן’…

רבותינו דרשו על השם רפידים ואמרו למצוא בו את המלה ‘רפה’ או ‘רפיון’: ‘מאי לשון רפידים? –… רבי יהושע אומר: שריפו עצמן מדברי תורה’.

דורשי רשומות אומרין: אין רפידים אלא רפיון ידים. לפי שריפו ידיהם של ישראל מן התורה, לפיכך בא עליהם שונא. שאין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה… וכן אתה מוצא בעמלק שמתוך שבא והזיק את ישראל, איבדו מקום מן העולם הזה ומן העולם הבא'…

‘למה היה עמלק דומה? – לזבוב שהוא להוט אחר המכה (הפצע): כך היה עמלק להוט אחרי ישראל’.

(1061)

טז. תופל – לבן – די־זהב    🔗

באזור נדודי ישראל בצאתם ממצרים ובדרכם אל הארץ היו גם המקומות הבאים, כפי שמסופר בראשית ספר דברים: ‘אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר־הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב’.

לפי סברה אחת, היתה תופל בהר אדום, במקום העיירה טפילה בימינו. לבן הריהי לבנה, תחנה בנדודי ישראל במדבר סיני. אולי בימינו ואדי אלביצה (קרי: אלבידה) ופירושו האפיק הלבן. די־זהב אולי היתה בצד המזרחי של סיני בחוף מפרץ אילת, במפרץ הקטן הנקרא בערבית מינת א־דהבּ – נמל הזהב.

האגדה אומרת שאין תופל, לבן ודי־זהב שמות מקומות, אלא מלים המרמזות למעשים לא טובים שעשו ישראל בנדודיהם. וכה דברי הקדמונים: ‘חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תפל ולבן. אלא הוכיחן על הדברים’…

תפל – רמז לדברי תיפלה שאמרו על המן כאשר ניתן להם לאכילה. לפי דברי האגדה: ‘דברי תפלות שתפלו על המן, (באמרם): ונפשנו קצה בלחם הקלוקל’.

לבן – רמז למן הזה שצבעו היה לבן. כמו שמסופר בתורה: ‘כזרע גד לבן’.

די־זהב – רמז לעגל הזהב מאי די־זהב? – כך אמר משה לפני הקדוש־ברוך־הוא: רבונו של עולם! בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם להם שעשו את העגל'…

(1062)

יז. אלעריש – בירת סיני בימינו    🔗

בקצה הנגב ומדבר סיני, בקרבת גבולה הדרומי של ארץ־ישראל, שוכנת העיירה עריש המשמשת בימינו בירת מחוז סיני הנמצאת ברשותה של מצרים. השם עריש הוא ערבי ופירושו סוכות. כנראה נקראה כך כי תושביה הראשונים התישבו כאן בסוכות עשויות דליות גפן או ענפי דקלים המצויים בסביבה זו גם בימינו.

חורשת הדקלים סמוך אל העיירה אל־עריש

האגדה ספרה, שיעקב אבינו בעברו במקום הזה בדרכו אל מצרים הקים פה לראשונה סוכות, ומאז נקרא בשם זה. רבי משולם שעבר בדרכו ממצרים אל הארץ, בשנת רמ"א, בעריש הנמצאת גם בימינו בצד מסילת־הברזל ממצרים אל הארץ, מספר: ‘באנו למקום הנקרא עריש היא סוכות, כי מלשון ישמעאל עריש היא סוכה. וזה המקום שבנה יעקב אבינו, עליו השלום’¹⁰⁴.

(1063)

יח. אלעריש – על שום מה?    🔗

גיאוגרף מוסלמי במאה השלוש־עשרה מספר על מוצא השם אלעריש: אחרי הבצורת בארץ, ירדו אחי יוסף למצרים להצטייד בתבואה. כיון שיוסף הפקיד שומרים על גבולות הארץ סביב, נאסרו היורדים.

ראש השומרים כתב ליוסף והודיע לו שבני יעקב הכנעני באו ומבקשים להכנס לארץ מצרים, כי הרעב כבד בארץ מגורם.

עד שקבלו תשובה לרשיון, הם בנו להם סוכה וישבו בה מפני חום השמש, לפיכך נקרא המקום אלעריש – הסוכה.

(1064)

יט. בוגד גדול יותר ממושל אלעריש    🔗

בימי־הביניים הית רווחת בקרב הערבים האימרה: בוגד גדול יותר ממושל אלעריש, על אדם בוגד באורחו, הבא לחסות בצל קורתו.

כיצד נוצרה האימרה הזאת? – על יסוד תקרית בתולדות האיסלם, בשנת 658, כעשרים שנה אחרי כיבוש הארץ בידי המוסלמים.

עלי בן אַבּו טאלבּ הפקיד את אשחר א־נחעי כמושל מצרים ושלחו אליה בלוית צבא רב. הדבר לא מצא חן בעיני מועויה אויבו הגדול של עלי הנזכר. והחליט להביא קץ למושל החדש הזה.

הוא הודיע בסתר למושל אלעריש ואמר: אם תצליח להרעיל את אשחר ולהמיתו אשחררך מתשלום מסים לאוצרי במשך עשרים שנה רצופות!

בדרכו אל מצרים חנה אשחר באלעריש. בא לפניו מושלה ושאלו: מה המזון החביב עליך ביותר? –

השיב לו: דבש!

מושל אלעריש הביא לפניו דבש ואשחר בלעו ומיד מת. מלוויו התנפלו על המושל ועל אנשיו והרגו את כולם. מאז קראו לבוגד באורחו – בוגד גדול יותר ממושל אלעריש.

(1065)

כ. רינוקורורה – אלעריש בימי קדם    🔗

במקומה של עריש היתה בימי קדם עיירה שנקראה בשם היווני רינוקורורה. השם הוא מוזר ופירושו: כרותי אף.

היסטוריון יווני קדמון מספר על מוצא השם רינוקורורה: ‘אחד ממלכי הכושים עלה וכבש את מצרים וכרת את אפיהם של עושי הרע והיגלם למקום הזה’.

ההיסטוריון היווני אפיפניוס, במאה הששית, מספר על נוח הצדיק שחילק את העולם בין שלושת בניו: שם חם ויפת, באותו מקום שעליו נבנתה רינוקורורה בדורות הבאים.

(1066)

כא. מי הציל את העיר פלוסיון?    🔗

פלוסיון היתה עיר חשובה במדבר סיני, על הדרך הקדומה מארץ ישראל אל מצרים. בפלוסיון היתה מצויה תעשית בד יקר מפשתן, שהיה נקרא על שמה: פשתן פלוסיוני. הלבוש שהוכן ממנו נקרא: פלוסיון. רבותינו מספרים על הכוהן הגדול בעבודתו בבית־המקדש בירושלים: ‘בשחר היה לובש פלוסיון’ ¹⁰⁵.

בימי חזקיהו מלך יהודה, בשנת 701 לפני סה"נ, חדר אל הארץ סנחריב מלך אשור. הוא כבש הרבה ערים בארץ יהודה וירד דרך מדבר סיני אל מצרים, בדרכו אליה הוא גם שם מצור על העיר פלוסיון. אולם הוא נכשל ובזה גם ניצלה כל מצרים.

ההיסטוריון הקדמון הרודוט קורא בטעות לסנחריב – מלך הערבים, ויוסף בן מתתיהו (פלביוס) מספר בשמו: ‘מלך המצרים התפלל לאלוהיו, והאל שמע בקולו, והביא מכה על הערבים, וכאן בדברו על מלך הערבים ולא על מלך האשורים, אין הרודוט אלא טועה, שם בלילה אחד, מוסיף (הרודוט), כרסם המון עכברים את הקשתות וכלי הזין האחרים של האשורים, משום כך לא היו לו למלך קשתות והוא החזיר את צבאו מפלוסיון’…

(1067)

כב. אלתג’אן ומעינה הנפלא    🔗

היסטוריון וגיאוגרף מוסלמי בשם דימשקי, שהיה גם מושלה של צפת במאה הארבע־עשרה, מספר על בקעה במדבר סיני בשם הערבי: אלתג’אן, והיא על הדרך בין עזה ואילת. בבקעה נובעים מעינות רבים ומימיהם ורמים בחורף ומעט בקיץ, ובה מעין ובעזרת דלי משקים במימיו את הסוסים. מסביבו אבן עגולה ושטוחה, באמצעה גומה ובה נאגרים המים המתוקים. ולעולם אינם עולים על גדותיה. ואם מוציאים דלי מים ממנה היא מלאה. וגם כאשר כל האנשים מוציאים מים ממנה, במשך ימים ולילות היא נשארת מלאה.

והכותב מוסיף: ראיתי את הדבר הזה במו עיני, יחד עם נוסעים שבאו עמי מעזה. ערבים שאפשר להאמין לדבריהם, סיפרו לי שהם ואבותיהם ואבות אבותיהם שנהגו לשאוב ממנה מים זוכרים אותה במצב זה. ואללה יודע יותר.

(1068)

 

84. הר סיני – הר אלוהים    🔗

א. שמותיו של הר סיני    🔗

‘מדד הקב"ה כל ההרים ולא מצא הר תנתן בו התורה אלא סיני’. ‘שבעה הרים ברא הקב"ה ומכולם לא בחר אלא בהר סיני’

הר סיני זכה להקרא בשמות אחדים, מסופר ששמו הראשון היה חורב, היינו יובש, כי אין בו מים והוא חשוף מצמחים. האגדה מספרת: ‘מיום שנבראו שמים וארץ נקרא שם ההר חורב. וכשנגלה הקדוש־ברוך־הוא אל משה מתוך סנה, על שם הסנה נקרא סיני’.

רבותינו דרשו על שמותיו של הר סיני:

'הר אלוהים – ששם קבלו ישראל את אלוהותו של הקב"ה.

'הר אלוהים – הר שישב בו אלוהים…

הר חורב – שממנו נטלו סהדרין רשות להרוג בחרב…

'הר חורב – שבו נמשכה חרב; מות יומת הנואף…

'הר סיני – שממנו ירדה שנאה לאומות העולם.

הר סיני

תמונה משנת 1880 בקירוב

לרגלי ההר משתרעת הבקעה, הנקראת בערבית 'א־ראחה’ – המנוחה, כי פה היתה מנוחתם של בני־ישראל. משמאל, בתוך בקעה צרה, מנזר סנטה קתרינה.

‘הר סיני – שבו נשנאו העכוּ"ם לקדוש־ברוך־הוא’ ¹⁰⁶.

רבותינו שאלו: מאי הר סיני? – הר שנעשו בו נסים לישראל.

– הר ניסאי מיבעי ליה! –

אלא הר שנעשה סימן טוב לישראל – הרי סימנאי מיבעי ליה'…

(1069)

ב. סיני – הר גבנונים    🔗

האגדה קוראת להר סיני גם בשם הר בשן והר גבנונים, הנזכרים בדברי המשורר בתהלים: ‘הר אלוהים הר בשן הר גבנונים ההר חמד אלוהים לשבתו’.

רבותינו דרשו על דברי משורר תהלים:

'הר בשן’ – הר בא שם הקדוש־ברוך־הוא.

'הר בשן’ – שכל מה שאוכל אדם בשניו, בזכות התורה שניתנה בהר.

‘הר גבנונים’ – נקי כגבינה, נקיים מכל מום'.

אגדה אחרת אומרת למצוא בתיבה ‘תרצדון’, התמזגות המלים: תרצו דין. ‘ובהרים גבנונים’ רמז להרים שבאו לדון עם סיני והקדוש־ברוך־הוא אחרי שנתן את התורה ממנו. ובגבנונים המלה גבן, בעל מום, להרים שהיו בעלי מומים.

'למה תרצדון הרי גבנונים’ – יצתה בת־קול ואמרה: למה תרצו דין עם סיני?

– כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני. ‘הרים גבנונים’ – כי כתוב בתורה: איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב… או גבן… ולא יחלל את מקדשי’ ¹⁰⁷.

(1070)

ג. סיני – משום מה?    🔗

‘על שם הסנה נקרא סיני’.

אגדה אחת מספרת שהר סיני נקרא על שיחי הסנה הגדלים בו. כן סיפרו שבו נמצאות אבנים ובהן מסתעפים גידים למכביר, כמו הענפים בשיח בסנה.

רבי משה נרבוני, שחי בראשית המאה הארבע־עשרה, מספר: ‘ודע כי הר סיני העידו עליו שכל האבנים הנמצאים בו, מצויר עליהם הסנה, ולכן נקרא הר סיני על שם הסנה, כמו שנגלה השם למשה מתוך הסנה’.

יהודי מספר בשם אחד מנכבדי ברצלונה (בספרד)… הביא עמו מן האבנים ההם. וראו בו הסנה מצויר בתכלית והציור ציור אלוהי… ושברתי האבן לחצאין ונגלה הסנה בכל חלק וכן חלקתי כל חלק לחצאין ונמצא הסנה מצויר בשטח כל חלק בפנימיותו וכן פעמים רבות עד תוך החלקים… ועדין הסנה בהם ונפלאתי מזה ושמחתי עליו'…

רב אחד, בסוף המאה הארבע־עשרה, התעניין מאד באבנים הללו והוא מספר: 'וכשהלכתי לברצלונה שאלתי זה לתלמידים והשיבו לי, כי גם עתה האבנים קימות והאדם שהם בידו ברח לפירפיניאן (בצרפת) בעבור המגיפה שהיא בברצלונה.

וכשהלכתי לפירפיניאן העידו לפני כמה וכמה שראו אלה האבנים'…

(1071)

ד. איפה צמח הסנה של משה רבנו?    🔗

כאשר נדד משה הרועה במדבר סיני: ‘וירא מלאך ה’ אליו בלבת־האש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכּל.

ויאמר משה: אסורה־נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע יבער סנה.

וירא ה' כי סר לראות, ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר: משה! משה! ויאמר: הנני!

ויאמר אל תקרב הלום! של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא'.

‘מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה? – ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה… ואחר כך ירדה שכינה ודברה עמו מתוך הסנה’.

‘מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם – כך היו ישראל שפלים וירודים למצרים’…

‘כשם שהסנה קשה (בקוציו) מכל האילנות, וכל עוף שנכנס לתוך הסנה אין יוצא בשלום – כך היה שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם… מה הסנה הזה עושין אותו גדר לגנה – כך ישראל גדר לעולם… מה הסנה הזה עושה קוצין ועושה וורדין – כך ישראל יש בהן צדיקים ורשעים’…

משה רבנו לפני הסנה

ביניהם נעליו של משה כפי המסופר בתורה: ‘של נעליך מעל רגליך’.

ציור על קיר בית־הכנסת של דורה־אברופוס, ארץ בבל. מהמאה השלישית לסה"נ.

רבותינו אמרו: ‘הסנה! הסנה! לא משום שאתה גבוה מכל האילנות, השרה הקדוש־ברוך־הוא שכינתו עליך, אלא משום שאתה נמוך מכל האילנות, השרה הקדוש־ברוך־הוא שכינתו עליך’!

בהרי סיני נמצא בימינו מנזר ובו מתגוררים נזירים יוונים. נקרא בשם הנוצרי: סנטה קטרינה. בו כנסיה עתיקה הבנויה, לפי מסורת נוצרית, במקום שצמח הסנה, שבו התגלה אלוהים אל משה רבנו. החדר שבו מראים את המקום זה נקרא ‘חדר הסנה הבוער’, והוא הקדוש ביותר בכל המנזר הזה.

(1072)

ה. מהיכן בא הר סיני?    🔗

‘הר סיני – לשכינה’.

האגדה מספרת על הר סיני: 'מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה.

ממקום שנעקד יצחק אבינו.

אמר הקדוש־ברוך־הוא: הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו, נאה לבניו לקבל עליו את התורה'…

(1074)

ו. לאן ברח הגדי ממשה הרועה?    🔗

בתורה מסופר: ‘ומשה היה רועה… וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבוא אל הר האלהים’… משה בצעירותו היה רועה צאן בהרי סיני הדלים במרעה ובמעינות. פה בחן אותו הקדוש־ברוך־הוא לקראת תפקידו כרועה עם ישראל.

המדרש מספר: 'לא בחנו הקדוש־ברוך־הוא אלא בצאן… כשהיה מרע"ה (משה רבנו עליו השלום) רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי. ורץ אחריו עד שהגיע לחסית.

כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו (לגדי) בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות.

כיון שבא משה אצלו, אמר: אני הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא! – עיף אתה!

הרכיבו על כתפו והיה מהלך.

אמר הקדוש־ברוך־הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר־ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל'!

אין ידוע מקומה של חסית זו, ואין כל זכר לה בספרות הקדומה.

(1075)

ז. מפני מה זכה סיני במתן תורה?    🔗

‘וירד ה’ על הר סיני'

כשהחליט הקדוש־ברוך־הוא להביא את תורתו לישראל, חפש הר שמעליו תנתן: 'הביט הקדוש־ברוך־הוא בכל ההרים ולא מצא הר שראוי ליתן תורה עליו ולשרות שכינה עליו כהר סיני.

ומפני מה זכה הר סיני לכך? – מפני שהשפיל עצמו.

משה רבנו במרומי הר סיני

מקבל את לוחות הברית

ציור מתוך ספר המנהגים, דפוס אמשטרדם, שנת תפ"ג – 1723

כשראה הר חרמון והר שריון שהיו מתגרים זה עם זה, זה אומר: עלי ישכון! – וזה אומר: לא כי אם עלי ישכון!… והגביהו את עצמן, השפיל הוא (סיני) את עצמו.

ולפיכך ראה הקדוש־ברוך־הוא בשפלותו והשרה שכינתו עליו'.

(1076)

ח. כיצד נגלה ה' בהר סיני    🔗

האגדה מספרת: כשנגלה הקדוש־ברוך־הוא על הר סיני ליתן תורה לישראל, לא נראה להם אלא כזקן. שאין תורה נאה אלא מפי זקן.

מה טעם? – דכתיב (בספר איוב): ‘בישישים חכמה ואורך ימים ותבונה’.

'נגלה בסיני כזקן מלא רחמים, שנאמר: ‘יראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר’.

(1077)

ט. משה רבנו במרומי הר סיני    🔗

בתורה מסופר: ‘וירד ה’ על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר, ויעל משה'.

‘ויאמר ה’ (אל משה): הנה מקום אתי ונצבת על הצור. והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי, והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו'…

בין הרי סיני מתרומם הר הנקרא בשם הערבי: ג’בּל מוסה – הר משה. פיסגתו בולטת על סביבתה ההררית, 2244 מ' מעל פני הים. במרומי ההר בין צוקי הסלעים מראים שקע בסלע אחד. האגדה מספרת שנוצר בגופו של משה, בהרתעו מפני הוד הדרת הקדוש־ברוך־הוא כאשר הופיע לפניו…

(1078)

משה רבנו ומתן תורה בהר סיני

מתוך: הגדה של סראייבו מהמאה הארבע עשרה, שמורה בעיר סראייבו, יגוסלביה.

י. מתי היה מתן תורה?    🔗

גלילי אחד דרש על מתן התורה בהר סיני בזו הלשון: ‘ברוך המקום, שנתן תורה משולשת, לעם משולש, על־ידי שלישו, בחודש השלישי’.

'תורה משולשת’ – במקרא שלושה חלקים: תורה, נביאים וכתובים.

'לעם משולש’ – בעם ישראל שלושה חלקים: כהנים, לוים וישראלים.

'על־ידי שלישי’ – משה רבנו היה הבן השלישי בבני עמרם אביו.

'בחודש השלישי’ – בששה בסיון נגלה הקדוש־ברוך־הוא על ישראל וסיון הוא החודש השלישי…

(1078)

מתן תורה

פיתוח נחושת מאת יוסף הרץ משנת תקפ"ו/1826

משה רבנו בראש הר סיני בענן ובברקים, ככתוב בתורה: ‘ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה’ (שמות יט). סביב ההר גדר, למנוע את בני ישראל לעלות עליו ככתוב: והגבלת את העם סביב לאמר, השמרו לעלות בהר ונגע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת' (שמות יט, יב).

יא. מפני מה ניתנה תורה בסיני?    🔗

מפני מה לא נתנה תורה בארץ־ישראל? –

מפני שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם לומר, לפי שנתנה תורה בארצו, לפיכך לא קבלנו עלינו.

ד"א (דבר אחר): שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהיה זה אומר: בארצי נתנה תורה, וזה אומר: בארצי נתנה תורה.

לפיכך נתנה במדבר, במקום הפקר!'

(1079)

יב. מול הר סיני אחדות ישראל    🔗

בתורה מתוארים נדודי שבטי ישראל במדבר ושמות התחנות שבהם חנו: 'ויסעו ויחנו’ – בלשון רבים רבותינו מוסיפים: ‘נועים – במחלוקת, וחונים – במחלוקת’.

אולם כאשר מתארת התורה את חניית ישראל לפני הר סיני, נאמר בלשון יחיד: ‘ויחן שם ישראל נגד ההר’.

רבותינו מוסיפים: 'כיון שבאו כולם לפני הר סיני, נעשו כולם חנייה אחת… ‘ויחנו שם בני ישראל’, אין כתוב כאן, אלא ‘ויחן שם ישראל’.

אמר הקדוש־ברוך־הוא: הרי שעה שאני נותן תורה לבני'.

(1080)

יג. סיני ועוקר הרים    🔗

בזכות הזכרונות הקדושים הפך השם ‘סיני’ לסמל התורה והחכמה בספרות העברית; כנוי לאדם מלומד ובקי גדול בכל דיני ישראל לעומתו נוצר הכנוי ‘עוקר הרים’ כנוי לאדם חריף ומפולפל היודע למצוא דמיונות בין דיני ישראל השונים ומתוכם להקיש על דינים חדשים.

רבותינו מתווכחים ביניהם על שני סוגי תלמידי חכמים: ‘חד אמר: סיני – עדיף. וחד אמר: עוקר הרים – עדיף’.

חכמי בבל התווכחו גם בענין זה ושלחו לשאול מארצם בבל, 'להתם’ – אל ארץ־ישראל, לשמוע דעתם: ‘שלחו להתם: סיני ועוקר הרים, איזה מהם קודם? – שלחו להו: סיני קודם’!

לרבי שמעון בר יוחאי ניתן התואר סיני. ובשיר עממי ידוע המושר על קברו במירון בחגיגה הגדולה לזכרו נאמר גם:

סיני סיני לו נקרא, ארי שבחבורה, ממנו תצא תורה, אדוננו בר יוחאי.

(1081)

יד. הלכה למשה מסיני    🔗

בספרות התלמוד מצויה המימרה: ‘הלכה למשה מסיני’, כאשר רוצים להבליט את ערכם של איזה דין או מסורת הקבועה משנים רבות. רבותינו אמרו במקרה זה ‘מושבע ועומד מהר סיני הוא’.

ואם מישהו מקל באיזו אמונה או מצווה, ואינו מחשיבה ביותר הוא טוען: אין זו תורה מסיני'.

(1082)

מתן תורה בהר סיני

תמונה מתוך מחזור לשבועות שנדפס בדפוס פראג בשנת 1859 בקירוב.

טו. מה ענין שמיטה אצל הר סיני?    🔗

בתיאור המצוות השונות בתורה לא נזכר השם סיני אלא רק בראש פרשת השמיטה: ‘וידבר ה’ אל משה לאמר'…

רש"י מתחיל את פירושו לספר ויקרא בזו הלשון: ‘מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני’.

מכאן נוצר הבטוי העממי: ‘מה ענין שמיטה אצל הר סיני’, ברצונו לומר: מדוע דוקא חיבר וצירף יחד שני ענינים אלה ולא אחרים…

(1083)

טז. סיני – מין מאפה בשבועות    🔗

נשים נהגו להכין בחג השבועות מין מאפה טעים לכבוד מתן תורה בסיני, ולפיכך קראו למאפה – סיני.

בספר על מנהגים ביהדות אשכנז – גרמניה, שנכתב בסוף המאה הארבע־עשרה, מסופר: ‘ביום־טוב של שבועות, שאז דרך העולם שעושין ‘פלאדין’ גדול וקורין לו סיני’.

(1084)

יז. מה גורל שברי הלוחות בהר סיני?    🔗

‘בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות’

בתורה מסופר: ‘וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו… והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב – מכתב אלהים הוא, חרות על הלוחות… ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף ה’ וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר'.

רבותינו האמינו: 'אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונים – לא נשתכחה תורה מישראל… אין כל אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר: חרות.

אל תיקרא חרות, אלא חירות'.

האגדה מספרת על נדודי בני ישראל המדבר: ‘שני ארונות היו עמהן. זה שיוצא עמהן למלחמה, היו בו שברי לוחות’.

'שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, אחד שהיתה התורה נתונה בתוכו ואחד שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו.

זה שהיתה התורה נתונה בתוכו, היה מונח באוהל מועד…

זה שהיו שברי הלוחות בתוכו, היה יוצא ונכנס עמהן (עם ישראל)'…

בהר סיני מתרומם רכס הנקא בשם הערבי ראס א־צפצפה – ראש הצפצפה. והוא מזקיף יפה על פני בקעה רחבת ידים הנקראת בשם הערבי א־ראחה, היינו המנוחה, לזכר המנוחה של שבטי ישראל שחנו בבקעה זו עם משה רבנו (תמונה).

לרגלי ההר ובקצה הבקעה הזאת, מספרת האגדה הרווחת בקרב הנזירים והבדואים המתגוררים בסביבה זו, טמונים שברי לוחות ברית.

(1085)

יח. אבן מסיני היתה בירושלים    🔗

מסופר על אבן מסיני שהיתה שמורה בבית־המקדש בירושלים. ואחרי חורבנו לוקחה ונגנזה.

אגדה מספרת: ‘ואבן א’(חת) טובה, יקרה ומעולה שחצב משה בהר סיני מתחת כסא הכבוד והיתה אבן הספיר.

הכל צפונים וגנוזים בעין צדקיה… והטמינום עד היום שישובו ישראל לקדמותן ויקחו כבוד ויקרת עולם כשימצא להם איש, דוד בן דוד שמו. ויתגלה לו הכסף והזהב כשיתקבצו כל ישראל ויעלו עלייה שלימה לירושלים' ¹⁰⁸

(1086)

יט. מערת משה ואליהו בהר סיני    🔗

‘ואין קדוש אלא סיני’

האגדה מספרת על מערה בהר סיני או חורב, שבה שהה משה רבנו ובדורות הבאים אליהו הנביא. אליהו נמלט אליה מידי מלך ישראל, כפי שמסופר בספר מלכים: ‘ויקם ויאכל וישתה וילך בכוח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חורב. ויבוא שם אל המערה וילן שם והנה דבר ה’ אליו'.

רבותינו מספרים על ‘עשרה דברים נבראו בערב שבת, בין השמשות’, ואחד מהם: ‘מערה שעמד בו משה ואליהו’.

‘מעולם לא זזה שכינה ממערת סיני. אלמלא נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלוא סידקית (מחט), לא היו יכולין לעמוד בפני אורה’.

(1087)

כ. בלועי קורח בהרי סיני    🔗

מסורת עממית מראה בהרי סיני את המקום שבו נבלעו באדמה קורח וחבריו, בימי נדודי ישראל במדבר, כמסופר בתורה: ‘ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם כי אמרו פן תבלענו הארץ’.

האגדה מספרת, שבין עשרה דברים שנבראו בערב שבת, בין השמשות, היתה גם ‘פתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים’.

רבה בר חנה, המפורסם בספורי גוזמותיו, מספר על טייעא, בדואי נודד מהמדבר, שהובילו אל הר סיני.

'אמר לי אותו טייעא: בוא ואראך הר סיני!

הלכתי וראיתי שמקיפים עליו עקרבים והם עומדים כחמורים לבנים.

שמעתי בת קול שאומרת: אוי לי שנשבעתי לא לגאול את ישראל קודם הזמן. ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי?…

אמר לי אותו טייעא: בוא ואראך בלועי קורח.

הלכתי וראיתי שני סדקים ועשן עולה מהם. נטלתי חתיכות צמר וטבלתי במים. הנחתים בראש הרומח והכנסתים לשם, וכשהוצאתים – היו חרוכים.

אמר לי הטייעא: תן אזנך, מה אתה שומע? – משה ותורתו אמת ואנו בדאים!…

(1088)

כא. סלע שעליו ישב משה רבנו    🔗

כאשר נלחמו בני ישראל בעמלקים ברפידים אשר בהר סיני, מספרת התורה: ‘והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה’.

האגדה דורשת על דברי התורה: ‘ויקחו אבן’ – וכי לא היה שם כסת… שיניחו וישב (משה)? – אלא אמר: כל זמן שישראל שרויין בצרה, אף אני אהא עמהן בצער. מכאן אמרו: אשרי אדם שמצטער עם הצבור’…

חכמי ישראל ציוו: ‘הרואה… ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק… צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום’.

בהר סיני, באחד מערוציו הגדולים ביותר הנקרא בערבית ואדי א־שייח', מזדקף סלע רם, הנקרא בערבית: מקעד א־נבּי מוּסה – מושב הנביא משה. מספרים שעליו ישב משה בפקדו את שבטי ישראל במלחמתם נגד אויביהם (תמונה).

(1089)

הסלע בהרי סיני

מכונה בערבית 'מקעד א־נבי מוסה’ – מושב הנביא משה

כב. אבן משה רבנו    🔗

בהרי סיני, באפיק הנקרא בערבית: ואדי א־לג’ה – נחל המקלט, נמצאת לרגלי ההר המסולע, אבן גדולה הנקראת בערבית: חג’ר מוסה – אבן משה. גובה האבן כ־½3 מ'. בה חקוקות כתובות בכתב הסינאי הקדום וכתבות חדשות של עולי רגל בני הדורות האחרונים.

אגדה בדואית מספרת שמשה רבנו היכה במטהו בסלע צור זה והוציא ממנו מים לבני ישראל הצמאים, כפי שמסופר בתורה בדבר ה' אל משה ‘הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, והכית בצור ויצאו ממנו מים, ושתה העם. ויעש כן משה לעיני בני ישראל, ונקרא שם המקום מסה ומריבה, על ריב בני ישראל’.

על פני הסלע נראים חריצים קטנים ומספרים שהם סימני המכות במטהו של משה. לפי דברי הבדואים היו שנים־עשרה חריצים, ומכל אחד מהם זרם קילוח מים שנועד לשבט בישראל.

עולי־רגל בדורות קודמים שעברו על פני הסלע הזה השאירו ציורים ממנו (ראה תמונות).

אבן משה קדושה לתושבי סיני הבדואים. הם באים לפרקים, מביאים אליה חולים ומשכיבים אותם בצדה בתקוה שיתרפאו מכל חולי וכאב.

(1090)

משה רבנו מכה בסלע ויוצאים ממנו מים

תמונה משובצת בפסיפס מגוון.

חג’ר מוסא – אבן משה

ציור משנת 1565

חג’ר מוסא

ציור משנת 1772

מעל הציור כתוב: צור מריבה – The Rock of Meribah

כג. הסלע שדיבר אל משה רבנו    🔗

‘וינחם (משה) בענן יומם וכל הלילה באור אש. יבקע צורים במדבר’…

באחד הגיאיות הסלעיים בהרי סיני הנקרא בשם הערבי וּאָדִי בּרה, נמצא סלע גדול, נקרא בשם אבן הדיבור (ציור).

על שום מה נקרא כך? –

הערבים מספרים: פעם עבר משה רבנו באפיקו של הגיא הזה. חסם הסלע את דרכו ומשה לא יכול היה להמשיך בדרכו. פתאום שמע משה מתוך הסלע קול מדבר אליו:

משה! משה! שים ידך עלי!

עשה משה כן והסלע נבקע לפניו ומשה עבר למחוז חפצו בשלום. לאחר שעבר משה התחברו שנית בקיעי הסלע כבראשונה…

מאז קראו לסלע הזה – אבן הדיבור, בערבית: חג’ר אללע’וּה.

(1091)

הסלע בהרי סיני

השם הערבי: חג’ר טללי’וה’ – אבן הדיבור

 

85. ים סוף באגדת ישראל    🔗

א. כיצד עברו בני ישראל בים סוף?    🔗

‘ויגער בים סוף – ויחרב, ויוליכם בתהומות במדבר’.

אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה: משה! נטה את ידך על הים ובקעהו!

ונטה משה את ידו על הים ולא קבל עליו להבקע, והראהו… ארון יוסף והמטה שחקוק עליו 'שם מפורש’ – ולא קבל.

ושב משה להקדוש־ברוך־הוא ואמר: רבון כל העולמים, הים אינו שומע לי! מיד נגלה עליו הקדוש־ברוך־הוא בכבודו על הים. וברח הים ורגזו המים וחלו ורעדו וירדו תהומות, שנאמר (בדברי תהלים): ‘ראוך מים אלהים, ראוך מים יחילו אף ירגזו תהומות’…

ביום שנקוו המים בו ביום נקפאו ונעשו לי"ב שבילים, שהם כנגד י"ב שבטים. ונעשו חומות מים ובין שביל ושביל – חלונות. והיו רואין אלו את אלו.

וראה הקדוש־ברוך־הוא לפניהם, ועקבות רגליו לא ראו ולא נודעו, כמו שנאמר (בתהלים): ‘בים דרכך ושביליך במים רבים ועקבותיך לא נודעו’.

(1092)

ב. המרחץ החם על־שם פרעה מלך מצרים    🔗

בחוף סיני הנוגע בים סוף, נובע מעין ומימיו השופעים חמים מאד. הערבים קוראים לו 'חמאם־פרעון’ – חמי פרעה. הם מאמינים שאל מול המעין הזה עברו בני ישראל את ים סוף ופרעה ואנשיו צללו במימיו העמוקים.

המים החמים במרחץ פרעה נאגרים בבריכה של טבעות שטוחה ובדואים המתגוררים באזור באים להתרחץ במימיו החמים והמרפאים.

עולי־רגל בדורות קודמים שעברו בדרך הסמוכה אל מרחץ פרעה, אל הרי סיני מספרים עליו: אנגלי בשנת 1722 מספר על 'חמאם־פרעון’ – ‘ומימיו חמים נאד וביצה יכולה להתבשל בהם בתוך רגע. אולם לא היתה לו ההזדמנות לנסות זאת’. רב ירושלמי, שעבר בשנת תרכ"ד/1864 בספינה לאורך חוף סיני בדרכו אל תימן, מספר ‘ושפת הים הלזה קוראים (בערבית) בירכּת פרעון – בריכת פרעה, באמרם שפה נטבע פרעה וחילו בים סוף, ברדפם אחרי בני ישראל’.

דרומה יותר סמוך אל חוף ים סוף, בגבול העיירה א־טור, נובע מעין חם אחר, הנקרא בערבית 'חמאם מוסה’ – חמי משה. גם אליו באים בדוים וטובלים גופם במים ומוצאים בם מרפא למיחושיהם, בזכותו של משה רבנו – דביר אלהים.

(1093)

המרחץ החם על־שם פרעה מלך מצרים

ג. קריעת ים סוף לפני ישראל    🔗

‘לגוזר ים סוף לגזרים – כי לעולם חסדו’, ‘לך ה’ הגדולה’ – זו קריעת ים סוף.

קריעת ים סוף לפני בני ישראל היא מאורע חשוב ביציאת מצרים וזכה לפרסום רב באגדה העברית. על דבר שקשה לבצעו אומרים: ‘קשה כקריעת ים סוף’.

היהודי בתפלתו אומר: ‘מי שענה את אבותיכם על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם’.

שנו רבותינו: הקורא את ‘שמע’ צריך להזכיר קריעת ים סוף.

ולמה צריך להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב? –

לפי שכיון שקרע להם את הים – האמינו בו, שנאמר (בתורה): ‘ויאמינו בה’ ובמשה עבדו'.

ובזכות האמונה שהאמינו, זכה לומר שירה ושרתה עליהם שכינה'.

אמר הקב"ה: ‘כבר חמה ולבנה מעידין בכם, שקרעתי להם את הים’.

‘קריעת ים סוף נשמעה מסוף העולם ועד סופו’.

ציוו חכמים: ‘הרואה מעברות הים… צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום’.

(1094)

המצרים טובעים בים סוף, ובני ישראל עוברים ביבשה

מתוך הגדה של פסח, נדפס בדפוס אמשטרדם בשנת תנ"ה/1695

קריעת ים־סוף לפני בני ישראל

ציור מהמאה השלישית לספירת הנוצרים

מצורית על קיר בית־הכנסת של דורא־אברופוס שעל נהר פרת.

מימין: ים סוף ובתוכו טובעים המצרים, משה רבנו עם מטהו וממרום שלוחה אליהם יד אלוהים.

משמאל: בני ישראל צועדים על מגניהם ודגלים. בתוך ים סוף, מתחת לרגליהם דגים וקונכיות.

ד. הנסים הגדולים על ים סוף    🔗

‘עושה גדולות במצרים… נוראות על ים סוף’

רבותינו הקדמונים מספרים: 'עשרה נסים נעשו לישראל על הים:

נבקע הים ונעשה כמין כיפה… נחלק לשנים…

נעשה יבשה… נעשה כמין טיט…

נעשה פרורים פרורים… נעשה ערימות ערימות…

נעשה גזרים גזרים… נעשה סלעים סלעים…

נעשה כמין נד… הוציא להם מתוקים מתוך מלוחים…

קפא הים משני חלקים ונעשה כמין בּוּלוֹס (כדור) של זכוכית'…

(1095)

ה. כיצד התגלה ה' על ים סוף?    🔗

‘ויסע אלהים את העם דרך המדברים סוף, כדי לעשות להם נסים וגבורות’

רבותינו מספרים: ‘לפי שנגלה (הקדוש־ברוך־הוא) על הים כגבור עושה מלחמות, שנאמר: ‘ה’ איש מלחמה ה’ שמו'.

‘בשעה שנגלה הקדוש־ברוך־הוא על ים סוף לעשות מלחמתן של בניו ןלהיפרע מן המצרים, לא נראה להם אלא כבחור. שאין מלחמה נאה לעשות אלא ע"י בחור, שנאמר: ‘ה’ איש מלחמה ה’ שמו'.

(1096)

ו. יונה הנביא בשבילי ים סוף    🔗

‘אפפוני מים עד נפש… סוף חבוש לראשי’.

האגדה מספרת על יונה הנביא שנבלע במעי לויתן גדול ושט בתהומות וראה לפניו גם את קרקע ים סוף שבו עברו בני ישראל בצאתם ממצרים.

'ונכנס יונה לתוך פיו (של הלויתן), כאדם שהוא נכנס לבית־הכנסת גדולה.

והיו שתי עיניו של דג כחלונות מפותחות מאירות ליונה… מרגלית אחת תלויה במעיו של דג והיתה מאירה ליונה, כשמש שהוא מאיר בגבורתו בצהרים. והיה רואה יונה כל מה שבים ושבתהומות…

והראהו שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם' ¹⁰⁹…

(1097)

 

מקורות לאגדות ארץ ישראל חלק ב'    🔗

542 אימאם עלי וצלחת השמנת: אגדה זו סיפר לי ערבי בסביבות הרטוב, בשנת 1952.

543 לטרון – על שום מה: הברית החדשה, מרק טז, כז. לוק כג, לט. יאקות, א, עמ' 310 – אלאטרון.

544 נצחון יהושע בעמק אילון: בבלי, בבא־בתרא עה, א. יהוש י, כב ופירוש רד"ק. ילקוט שמעוני ב, כב. בראשית לז, ט. שם, ב. בראשית לך לך טו. דברי־הימים א כט, יא. בבלי, ברכות נח, א. פריק רבי אליעזר מט. במדבר־רבה פו, יוסף בן מתתיהו (פלביוס), קדמוניות ה, יז.

545 יוחנן בן זכאי והריבה העברית: מכילתא, יתרו, מסכתא דבחודש, א. מהד' האראביטץ־רבין, תרצ"א, עמ' 203. “למען יהודה”, בכתב־יד אחר מובא: “למאוס דיהודה”, ובאיר: “למעיס ביהודה”. עיין מכילתא, מהדורת לויסארבעך, תרצ"ד, ב, עמ' 103. ש. קליין, ארץ יהודה, תרצ"ט, עמ' 156.

546 חמתא ־ לתענוג, ויבנה – לתורה: קוהלת ב, ח. קוהלת־רבה ז, טו, אבות דרבי נתן (א), יד, (ב), כט.

547 חמתא – משמר הרומאים: איכה־רבה, א.

548 מה הוא אפדנו: דניאל יא, מח. Theodoretus, Daniel: Patrologia Graeca 81, c. 1532.

Hiaronymus, Daniel:Patrologia Latina, 25 c. 574

549 מזבח מנוח: שופטים יג, יט. בבלי, בבא־בתרא צא, א. סוטה ט, ב. ירושלמי, סוטה א, ה. שמואל א, יב, יא. דברי־הימים א', ד, ג. ראש־השנה כה, א. בתי מדרשות מהד' ורטהיימר, ב, תשי"ג, עמ' קמח.

550 בין צרעה ובין אשתאול: שופטים יג, כה. טז, ד. בראשית־רבה צג, ו. ויקרא־רבה ח, ב.

551 סלע החורבן: שמעתי מילדי הרטוב ב־1925. עיין: ז. וילנאי, הרטוב וסביבותיה, תרפ"ה, עמ' 11.

552 שמשון ברמת־לחי: שופטים טו, ט. שמואל ב כג, יא. דברי־הימים א יא, יב. שמואל־רבה כ. ירושלמי, סנהדרין ב, ה.

553 ארון ה' לבית־שמש: שמואל א ט, יב. בראשית־רבה נד, ד. בבלי, עבודה־זרה כ, ב. הוריות יב, א.

554 מערת התאומים – מעון השדים: שמעתי מרועים ערבים בסביבות מערה זו, לראשונה ב־1926.

555 עמק האלה – שדה הקרב בין דוד וגולית: שמואל א, יז, א. יש עולי־רגל מימי־הביניים המספרים על מלחמת דוד וגולית במזרח בית־לחם, באותו מקום שהופיעו, לפי מסורת הנוצרים, המלאכים אל הרועים וסיפור על לידת ישו. כך גם מספר תייר איטלקי ב־1384, והוא מוסיף שבין הדברים המעניינים בעיר ונציה באיטליה, הוא ראה בבית־חולים (ספולקר) “שן טוחנת גדולה של גלית הפלשתי, ומשקלה עשרים פונד ותשע אוקיות”:Viaggio al Monte Sinai di Simone Sigoli, 1828, Visit to the Holy Places… 1948, p.69, 125, 200.

556 אפס־דמים: תהלים עב, טז. שמואל א יז, א. דברי־הימים א יא, יג. ירושלמי, סנהדרין כה, ה. רות־רבה ה, א.

557 מערת עדולם – מקלט דוד הרועה: תהלים נז, ג, ותירגום ארמי קמב א. שמואל א כב, א. אלפא ביתא דבן־סירא, מהדורת שטיינשנידר, עמ' 24. Encyclopedia Britanica, ar: Adullam

558 פתח עינים: בראשית לח, יד. בבלי, סוטה י, א. Abel, Géographie de la Palestine II, p. 316

559 הבריכה של הבת־הכופרת: שמעתי בסיורי ברמלה, לראשונה ב־1928. על הכתובת הערבית בבריכה זו: M. Van Berchem, Inscriptions arabes de Syrie: Mémoires… de L’intitute Egyptian, III, 1869, p.422. Chateaubriand, Journal, de Jérusalem (1950) p.55.

560 נבי צאלח ברמלה: קוראן ז, עג. ־Kahle-Shmidt, Volkserzehlungen aus Palestine, 1918, s.3 ע' אנציקלופדיה ‘אריאל’ ערך: נבי צאלח רמלה.

561 מי רצה לגנוב את מגדל רמלה: שמעתי אגדה זו בסיורי ברמלה ב־1925.

562 גזר – נדוניה של שלמה המלך: מלכים־א ט, טז. בבלי, שבת נו, ב. סנהרין כא, ב. ויקרא־רבה יב, ה. מלכים־א ה, ו. דברי־הימים־ב ט, כה.

563 המערה חסרת התקרה בגזר: שמעתי אגדה זו מערבי אבו־שושה לראשונה ב־1925, עיין: Clermont-Ganneau, Archaeoligical Reseaches in Palestine II, 1869, p.235.

564 תנורה של רחל אמנו בגזר: שמעתי אגדה זו לראשונה בשנת 1925 מערבי תושב הכפר אַבּוּ־שושה, שהיה בנוי לרגלי תל־גזר.

565 הכפר אבו־שושה – על שום מה: אגדה רווחת בקרה תושבי הכפר הזה. שמעתיה לראשונה בשנת 1925. Survey of Western Palestine II, p. 444. אגדה זו מזכירה במקצת את חוני מעגל: “והתפלל ולא ירדו גשמים עג עוגה ועמד בתוכה ואמר: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך, והתחילו גשמים מנטפין”, משנה, תענית ג, ה.

566 הכפר קבּאבּ בימי שלמה: מלכים א, ט, טו. Pierotti, Customs and Trditions of Palestine, p.62

567 מצריפין הובא העומר לירושלים: משנה, מנחות י, ד.

568 כיצד הובא העומר מצריפין: משנה כלים א, ו. ויקרא כג, י. משנה, פרה ב, א. י, ב. בבלי מנחות סד, ב. סוטה מט, ב. בבא־קמא פב, ב. ירושלמי, שקלים ה, א.

569 הישיבה בלוד: צפניה א, י. פסיקתא רבתי, דף כט, ב. ירושלמי, שבת ב. שיר־השירים רבה א, ג.

570 מה הוחלט בעליה בלוד: בבלי, קדושין מ, ב. ירושלמי, פסחים ג, ז. – בית ארוס, סוכה ב, נב – ד. חגיגה א, ו – בית אריס. ספרי, עקב מא – בית ערוד (?). שיר־השירים רבה ב, יז. – עליית עריס.

571 עקיבא על באר אחת בלוד: אבות דרבי נתן (ב), יב. איוב יד, יט.

572 בנות לוד הצדקניות: איכה־רבה ג, ט.

573 באיזה דרך נלך ללוד: משנה, אבות א, ה. בבלי, עירובין נג, ב.

574 גבורתם של בני לוד: בבלי, פסחים נ, א ורש"י. איכה־רבה יג, ט. מגילת תענית יב. שמחות ח. קוהלת־רבה ט, י. מדרש זוטא, קוהלת ט, י. הוצאת באבער, עמ' 122.

575 דיוקנם של הרוגי לוד: סדר גן העדן (נוסח ב): בית המדרש (יליניק), ג, עמ' 135.

576 מעשה בעיבור השנה בלוד: ירושלמי, סנהדרין א, א.

577 מה קרה במעבר לוד: ירושלמי, תענית ד, ה. פלביוס, קדמוניות כ, ה, ד. מלחמות ב, יב, ב.

578 המערה הנפלאה בקרבת לוד: ישעיה נד, יא. פסיקתא רבתי, מהד' איש־שלום, דף קמח, ב. פסיקתא דרב כהנא, מהד' באבער, דף קלו, א. “מערתא דרחיקא מן לוד תלתא מילין”.

579 שיחת חכמים במערת לוד: זוהר א, ויחי, דף רפד, ב. ויקרא דף טו, א. תזריע דף מב, ב. בזוהר חדש מסופר על רבי שמעון בן יוחאי שהלך ונמלט למדבר לוד והתחבא במערה אחת הוא ורבי אליעזר בנו. קרה לו נס והופיע להם חרוב ומעין מים. בפרשת כי תבוא, מהד' תר"ל, דף סה, א.

580 גורל בן סטדא בלוד: תוספתא, סנהדרין י, יא. משנה, שבת יב, ד. בבלי, שבת קד, ב.

581 אחריתו של דג’אל בשערי לוד: סבארי, תאריך אלרוסול ואלמלוך, 1, עמ' 2463. ספר הישוב ב', עמ' 130. אלמקדסי, עמ' 176. עיין לעיל במס' 20 בכרך א'¹¹⁰. יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ד, עמ' 354. ־ Clermont-Ganneau, Archeological Researches in Palestine, II, 1896, p.108.

582 בין העיר לוד וכפר־אונו: בבלי, כתובות קיא, ב. מדרש שיר־השירים יד, א, מהד' גרינהוט.

583 בדרך מירושלים ללוד: איכה־רבה א, ב. דברים כח, נו.

584 מאין בא נחום איש גמזו: דברי־הימים־ב כח, יח. בבלי, תענית כא, א. על קברו: זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ ישראל, עמ' רפו.

585 הגבורים מכפר־חרובא: ירושלמי, תעניות ד, סט, א. איכה־רבה ב, ב. תהלים ס, ג. דברים לב, ל.

586 עין־טב – קידוש החודש: ירושלמי, ראש־השנה ב. נדרים ו. סנהדרין א. בבלי, ראש־השנה כה, א.

587 יפו – על שום מה: אגדה מצויה בכתבי עולי־רגל נוצרים בימי־הביניים.

588 עד יפו ישית בגאון גליך: בראשית י, כה. איוב לח, יא. ירושלמי, שקלים ו. ב. בראשית־רבה כג, ז. ילקוט שמעוני, בראשית לט. ועיין להלן

589 יונה בנמל יפו: יונה א. בבלי, נדרים לח, א. ירושלמי, סוכה ה, א. ילקוט שמעוני, ב, קיג, תקן.

590 יקבי שלמה המלך ביפו: זכריה יד, י. פסיקתא דרב כהנא, מהד' באבער, דף קמג, ב. בקיצור מובא בשיר־השירים רבה ז, ה. והגירסה “שיחת רופע”, צריך להיות: דיפו.

591 כיצד נכבשה יפו בידי המצרים: E. A. Wallis-Budge, Hieratic Papyri, 1923, p. 24 pl. XLVII.

592 ימה של יפו לצדיקים: דברים לג, יט. ספרי, וזאת הברכה, תרכ"ד, עמ' קמז. במדרש תנאים תרס"ט, עמ' 219 הגירסה: ימה של חיפה. ועיין אברהם אזולאי, חסד לאברהם, מעין ג, נהר כב, מהד' אמסטרדם, תמ"ה, דף לד. ועיין להלן במספר 631.¹¹¹

593 הנס בדלתות המקדש בנמל יפו: משנה, מדות ג, י. אגדה זו מובאת בגירסאות אחדות:

א) “מהו נס שנעשה בהם? – אמרו שהיה ניקנור מביאן מאלכסנדריא. עמד עליהן נחשול שבים. נטלו אחת מהן והטילוהו לים. ביקשו להטיל את השני ולא הניחן. אמר להם: אם מטילין אתם אותו, הטילוני עמו. היה מצטער והולך עד שהגיעו לנמלה של יפו, פלטתו (הים) והטילהו ליבשה” – תוספתא, יום הכיפורים ב, ד.

ב) “מעשה שהיו באין ספינה ועמד עליהן סער גדול בים. ונטלו אחד מהם (מהדלתות) והטילוהו בים. וביקשו להטיל עוד שני. ועמד ניקנור וגיפפו. אמר להן: אם מטילין אתם אותו לים, הטילוני עמו. והיה בוכה ומתאבל ובא עד שהגיע ללמינה (נמל) של יפו. כיון שהגיע ללמינה של יפו התחיל (הדלת) מכעכע מתחת הספינה…” – ירושלמי, יומא, ג, ח.

ג) “ניקנור נעשו נסים לדלתותיו. תנו רבנן: מה נסים נעשו לדלתותיו? – אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים. ועדיין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את חברתה. עמד וכרכה ואמר להם: הטילוני עמה. מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו, היתה מבצבצת ויוצאת מתחת דופני הספינה. ויש אומרים בריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה. ועליה אמר שלמה: ‘קורות בתינו ארזים רהיטינו – ברותים’, אל תקרי ברותים – אלא ברית־ים”. – בבלי, יומא לח, א. שיר־השירים א, יז.

ד) על דברי שיר־השירים: “קורות בתינו ארזים” (א, יז), מספר המדרש: “אלו שער ניקנור שהביא אותם בים ואבד אחד מהם. ועשה המקום נס. כיון שהגיע לנמל של יפו הקציפה הגל. ויש אומרים אחת מן החיות שבים בלעה אותם. כיון שהגיע ניקנור לנמל פלטה אותה ועמדה בים שלשה ימים”. – מדרש זוטא, שיר־השירים, מהדורת באבער, עמ' 24.

594 ללכת אל יפו: K. Raumer, Palaestina, 1860, s. 205 – ‘Na Java gaan’.

595 סלע אנדרומדה היפהפיה: Plinil Naturalis Historia v, 13, VI, 4, IX, 5, 11. Pamponii Melae De Chorogaphia, 1880, ed: Frick, 1880, p. 16. Pausaniae Descriptio Graeciae IV, 35.– Pauly-Wissowa, Real Encyclopadie, II, Ar: Andromeda הירונימוס בפירושו ליונה. יוסף בן מתתיהו (פלביוס), מלחמות היהודים ג, ט, ג.

596 סלע אדם הראשון בים יפו: א־ דמאשקי (1300), נח’בּת א־דהר פי עג’איב אלבּר ואלבחר. PPTS VI, p.36 – Lapis quidam Adam

597 קללתו של מושל יפו: שמעתי פעמים רבות מערבים ביפו, לראשונה בשנת 1925.

598 משום מה העניות בכרם התימנים: סיפר לי תימני תושב השכונה, בשנת 1930.

598* מדוע קראו לרחוב – נחלת בנימין: שמעתי מפי ראשוני המתישבים ברחוב זה.

598 * * מדוע קראו לו הר נפוליון: אגדה זו רווחת בקרב יהודי יפו, תל־אביב ורמת־גן, שמעתיה לראשונה ב־1922. בקרבת עכו תל הנקרא בערבית: תל אלפוח’ר – תל כלי־החרס. היהודים קוראים לו: הר נפוליון ומספרים עליו אותה האגדה. על תל זה חנה נפוליון במצורו על עכו ב־1799. תייר צרפתי שביקר בעכו ב־1422 מספר על סולטן מוסלמי שהקים תל זה במלחמתו על עכו. Guillebert de Lannoy, Voyages et Ambassades1840, p. 70.

600 פוריותה של בני־ברק הקדומה: תלמוד בבלי, כתובות קיא, ב.

601 בכרמיה של בני־ברק הקדומה: מדרש תנאים, תרס"ט, עמ' 173. ירושלמי פאה ז, ו.

602 מי למד תורה בבני־ברק: בבלי, סנהדרין צו, ב. המסורת מראה את קבריהם של שמעיה ואבטליון בגוש־חלב, בגליל העליון, עיין: זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ־ישראל תשי"א, עמ' רנט.

603 הפגישה באנטיפטרוס בין שמעון ואלכסנדר: בבלי, יומא סט, א. תענית ט. לפי יוסף בן מתתיהו (פלביוס) פגש שמעון באלכסנדר בהר הצופים בירושלים, קדמוניות י, ח, ה. ירושלמי, ברכות ה, ו.

604 סלמה – על שום מה: שמעתי מערבי תושב כפר זה, בשנת 1925.

605 בית דגון – על שום מה: יהושע טו, מא. ופירושים של רש"י ורד"ק. שמואל־א ה, ב־ה.

606 אפרסקי דורון: ירושלמי, פאה ז, ד. תהלים קו, לד. ספר הישוב, א, תרצ"ט, עמ' 33 – דורון.

607 זרנוקה – על שום מה: בבלי, סנהדרין כו, א. חולין ק, א. האגדה שמעתי מערבי בכפר זה, בשנת 1924.

608 הישיבה כרם ביבנה: ישעיה ה, ז. בבלי, ראש־השנה לא, א. ברכות ד, א. שיר־השירים רבה ח, ט.

609 יחס רבני יבנה אל העם: בבלי, ברכות יז, א.

610 יבנה – עיר חכמים ורבנים: בית עקד אגדות (הורוויץ הלוי) ב, תרמ"ב, עמ' 32.

611 בת־קול ביבנה: תוספתא, סוטה יג, ד. ירושלמי, סוטה ט, יג. ע"ז ג. הוריות ג. בבלי, סנהדרין יא, א.

612 מחלוקת החכמים בבית־המדרש ביבנה: בבלי, בבא־מציעא נס, ב. שמות כג, ב.

613 אנית יעקב בים יבנה: צוואות השבטים ו, א־י. ספרים חיצוניים, מהד' כהנא, א, תרצ"ז, עמ' קצד.

Charles, The Apocrypha and Pseudepigraphia, II, 1913, p.331

614 החכמה באה מהדרום: בבלי, בבא־בתרא כה, ב. בראשית־רבה וז, ד. שם צה, י.

615 דיבורם היפה של בני יהודה: בבלי, עירובין נג, א־ב.

616 הצעיר היפה מהדרום: בבלי, נדרים ט, ב. תוספתא, נזירות ד, ז. ירושלמי, תענית ג, ד.

617 הפונדקי הגזלן מהדרום: ירושלמי, פסחים ה, ג. בראשית־רבה צה, ו. בראשית א, ד.

618 החצבים בדרום: בבלי, בבא־בתרא נו, א. ביצה כח, ב, ורש"י. ירושלמי, פאה ב, א. אוצר הגאונים, מהד' לוין, יום טוב, עמ' 57. ירמיהו ב, יג. פסיקתא דרב כהנא יח, נח. מדרש תהלים פז, עמ' קפט. מושב בדרום נקרא חצב, על שם הצמח הזה.

619 מה הסימן לשפלה: מלכים־א, י, כז. ב, א. טז. ט, כז. דברי־הימים א, כז, כח. תוספתא, שביעית ז, יא. מדרש שמואל כח, ג. עמוס הנביא מעיד על עצמו שהיה “בולס שקמים”. רבותינו מוסיפים שהיו לו שקמים בשפלה “ושקמין לי בשפלתא”. בבלי, נדרים לח, א.

620 בית־גוברין – עיר החורים: דברים ב, יב. תרגום ארמי: חורי – גנוסיא. פירוש הירונימוס לעובדיה א. בראשית יד, ו. בראשית־רבה מב, ו, מהד' טהאאר, עמ' 412.

621 בית־גורין ומלך המשיח: בראשית כז, לט. לג, יד. ילקוט שמעוני, וישלח, קלג.

622 ברור־חיל ובורני: בבלי, סנהדרין לג, ב. ירמיה כה, י. הרכבי, תשובות הגאונים, עמ' 183. בתלמוד ירושלמי, כתובות א, ה. הגירסה: “קול מגרוס בעיר משתה שם, משתה שם. אור הנר בברור־חיל שבוע בן שבוע בן”. והם מוסיפים: “אף־על־פי שבטל השמד, המנהג לא בטל”. יתכן שבתיבה “בעיר” משובש שם מקום, ואולי ענר שהיתה בהרי חברון. בדרום ישוב חדש בשם ברור חיל, וסמוך אליו ישוב אחר – אור הנר.

623 שלושה כפרים בסביבות בית־גוברין: בבלי, גיטין נז, א.

624 צנן – חדשה – מגדל־גד: יהושע טז, לז. תנחומא, תשא יג, מהד' ווארשא, א, עמ' קב. שמות־רבה מ, ד.

625 קבצאל – עדר – יגור: יהושע טו, כא. שמואל־ב כג, ב. דברי־הימים־א יא, כב. בבלי, ברכות יח, ב. ילקוט שמעוני ב, קסה, כג. בבלי, גיטין ז, א. ערוך השלם, ערך: קבץ.

625* מתג־האמה – על שום מה: שמואל־ב ח, א. בראשית כו, כח. פרקי רבי אליעזר לו, מובא גם בפירושו של רד"ק בשנוים קלים.

626 מי בנה את אשקלון: מסעות רבי בנימין מטודילה. על השם אשקלון: יאקוח, מעג’ם אל בולדאן, ג, עמ' 673. אבן אלפרקאח JPOS, XV, 1935, p. 23 (1320)

627 באר אברהם אבינו באשקלון: יעקב נתנאל הכהן, מה' גרינהוט, עמ' 5. אבן־בטוטה.

628 באר השלום באשקלון: מסעות אנטונינוס Antoninus Martyr (1570) ע' ס' 693

629 האחים הצדיקים באשקלון: שיר־השירים־רבה ז, ב. ירושלמי, פאה ג, ז.

630 כיבוד אב באשקלון: בבלי, קידושין לא, א.עבודה־זרה כג, א. ירושלמי, פאה א. קידושין א.

631 החסיד והמוכס מאשקלון: ירושלמי, חגיגה ב, ב. סנהדרין כג, ג.

632 מערת מכשפות באשקלון הקדומה: משנל, סנהדרין ו, ד. ירושלמי, חגיגה ב, ב.

633 איפה נולד סמירמיס: Ovid. Metamorphoses IV, 45.

634 בצלי אשקלון: ירושלמי, סנהדרין ו,ד. Plinius Nat. Hist. V. 14 A Spanish Fraciscan’s Journey to the Holy Land, Ed: H. Ch.Luke. 1927, p. 54 – Shallot Narrativ of a

635 העמוד שחזר אל אשקלון: אבן־בטוטה, תוחפת אלאנצ’אר פי ע’ריב אלאמצר, 1879.

636 הנסיכה שחיפשה אוצרות באשקלון: Travels of Lady Hester Stanhope, III, 1846, pp. 158־169, Narrative of the life… Of Giovanni Finati (1815). II, 1830. P. 130.

637 בקעת הנמלים בקרבת אשקלון: מלכים־א, ה, יג. מעשה הנמלה: בית־המדרש (ילינק), ה, עמ' 22. מעשה הנמלה ושלמה המלך, תרכ"ט, ירושלים. קוראן כז, טז־יח, אבן בטוטה א, עמ' 126. עיין מס' 635. קזואיני, כתאב אתאר אלבילד, 1848, עמ' 185. אלמקדסי במאה העשירית, מזכיר בין המקומות הקדושים בחצר המקדש בירושלים, גם “מקום הנמלה”, מבלי לספר עליו.

638 עזה – על שום מה: k. B. Stark, Gaza und di Philistaische Küste, 1852. M. A. Meyer. History of the city of Gaza, p. 5 יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ג, עמ' 799.

639 לאן הוביל שמשון את שערי עזה: שופטים טז, ג. בבלי, סוטה י, א.

640 קצו של שמשון הגבור בעזה: שופטים טז, ג, כז. בבלי, סוטה י, א.

641 על באר אחת בנגב: בראשית־רבה נד, ה. רש"י מיחס את הבאר לבאר־שבע, בפירושו לבראשית כא, ל. מסופר על יעקב אבינו: “ולא נכשל כחו וכגבור כח גלל את האבן מעל פי הבאר. והיתה הבאר עולה ושופכת מים חוצה לה. וראו הרועים ותמהו כולן”. פרקי רבי אליעזר לו.

642 המרגלים בנגב: במדבר יג, יז. תנחומא, שלח ו. מהד' 1875, ב, דף סח. מהד' באבער, ב, עמ' 66.

643 באר־שבע ביום תחיית המתים: יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ג, עמ' 34.

643* נחלת שמעון בנגב: יהושע יט, ח. בראשית מט, ז. ופירוש רש"י. בראשית־רבה צח, ז.

644 מלחמת דוד עם העמלקים בנגב: שמואל־א ל, יז. ויקרא־רבה כא, ג. תהלים יח, כט.

645 מה השיבו חכמי הנגב לאלכסנדר מוקדון: בבלי, תמיד לא, א. בראשית א, א.

646 באר־שבע – על שום מה: בראשית כא, כב־לא. לג, ל. תירגום ירושלמי לראשית כא, לא. קדמוניות א, יב, א. אבסביוס אונומסטיקון. פרקי רבי אליעזר לה. ספרי, דברים, ח, תרכ"ו, עמ' נד, א. מדרש שלושה וארבעה; בתי מדרשות, מהד' ורטהימר, ב, תשי"ג, עמ' ז. בראשית־רבה סח, ז.

647 אשל אברהם אבינו בבאר־שבע: בראשית כא, לג. בבלי, עבודה־זרה ז, ב.

648 ארזי אברהם אבינו בבאר־שבע: בראשית מו, א. בראשית־רבה צד, ד.

649 אברהם אבינו מכניס אורחים בבאר־שבע: אבות דרבי נתן (א), ז. בראשית־רבה נד, ה. בבלי, סוטה י, א־ב. פרוש רש"י לבראשית כא, לג.

650 חג הסוכות בבאר־שבע: ספר היובלים טז, כ־לא. הספרים החיצוניים, מהד' כהנא, א, תרצ"ז.

651 בני שמואל הנביא שופטים בבאר־שבע: שמואל־א ח, א–ג. ירושלמי, סוטה א, ד. שם, כתובות יג, א. הגירסה: במקום מברכתה – פרגמטיא, היינו סחורה. בראשית־רבה פה, יב.

652 מצבת אלנבי בבאר־שבע: אגדה זו זכורה לי מימי בחרותי בחיפה, בעת הכיבוש הבריטי.

653 מדוע בא אברהם אל גרר: בראשית־רבה נב, א. אגדת בראשית כה, א. ראשית כ, א.

654 העיר ערד ודרך האתרים: בבלי, ראש־השנה נ, א. תענית ט, ב. סוטה יא, א. ירושלמי, יומא א, א. שמות יג, כא. במדבר־רבה יט, כ. במדבר כא, א. ותירגום אונקלוס.

655 מעלה עקרבים: במדבר לד, ד. יהושע טו, ג. תקנות ירושלים, תר"ד. משה אהרן הלוי, מטה אהרן, ח.

656 היערות בשרון בדורות קודמים: סיפר לי ערבי תושב יפו, בשנת 1923.

657 תפילתם של אנשי השרון: ירושלמי, סוטה ה, ז. בבלי, סוטה מד, א.

658 השקמה בכפר־סבא: דברי־הימים־א כז, כח. מלכים־א י, כז. תוספתא, שביעית ז, יא. נדה ח, ה. בבלי, נדה סא, א.

659 גבורי עזון יצאו למלחמה בשמש: סיפר לי ערבי תושב הכפר חירבת עזון ב־1926.

660 אבן בוחן בבנין בסידנא עלי: ראיתי אבן זו וערבים מנסים גורלם בה לראשונה ב־1925. על האבן במסגד אקצא: CH. W. Wilson, Ordance Survey of Jerusalem, notes, 1865, p. 41.

661 רחוב רח’ש בחדרה – על שום מה: סיפר לי עמנואל כוכבי, מזכיר עירית חדרה. עי' ספר תולדות ההגנה, 1955, עמ' 357.

662 הקדוש שייך חלו בקרבת חדרה: סיפר לי בשנת 1925 בדוי משבט דמאירה, שחנה בסביבות חדריה, באיזור החולות.

663 מה היא חבצלת־השרון: שיר־השירים ב,א. שיר־השירים־רבה ב, א. זוהר א, ויחי, עמ' רכא, א.

664 כפר־חגלה – על שום מה: במדבר כו, לג. יהושע יז, ד. ספרי, פנחס, קלג. בבלי, בבא־בתרא קיט, ב.

665 עין־החורש בעמק חפר: לפי “דבר השבוע”, תשי"א, גליון 13.

666 גדולי קיסרי היהודים: תהלים קטז, ט. ירושלמי, כלאים ט. בבלי, כתובות יז, א. מועד קטן כח, ב.

667 חכמי ישראל לפני מושל קיסרי: ירושלמי, ברכות ה. מגילה ג.

668 מדרכי המשפט בקיסרי הקדומה: ירושלמי, שבת יד, א. ויקרא־רבה י, ב.

669 האופה המומחה בקיסרי: איכה־רבה ג. קוהלת־רבה א, ה. יחזקאל כז, יז.

670 אופה המגדנות בקיסרי: קוהלת־רבה א, ח.

671 חיילות הרומאים בקיסרי: תנחומא, וישב ג, מהד' ווארשא, 1875, א' עמ' מו.

672 על חופה של קיסרי הקדומה: בראשית־רבה ו, ז. ויקרא־רבה כב, ד.

673 עקרון – זו קיסרי: צפניה ב, ד. בבלי, מגילה ו, א.

674 בתיאטרות קיסרי: ירושלמי, ברכות ד, ב. בבלי, עבודה־זרה יח, ב. איכה־רבתי, פתיחתא, יז.

675 עשרה הרוגי מלכות בקיסרי: מסע יעקב בן נתנאל, מהדורת גרינהוט, תקס"ה, עמ' 11.

676 קיסרי הרומאית וירושלים העברית: איכה־רבה א. יחזקאל כו, ב. בבלי, מגילה ו. א.

677 מי בנה את אמת־המים של קיסרי: סיפר לי ערבי בקרבת קיסרי, בשנת 1925.

678 נחל התנינים – על שום מה: Fetellus (Fretellus) (1148), Locorum Sanctorum תירגום אנגלי: R. Pococke, (1738), Description of the East, II, 1745, p. 47, PPTS, V, 1797 נאצר חוסרו קורא לו: ואדי תמאסיה. עיין להלן במס' 719.

679 כיצד הרחיקה קיסרי רוחות רעים ממנה: Fetellus (Fretellus): PPTS, v, 1897, p. 47. M., Les Eglises de la Terre Sainte, p. 430. Vogue

680 מעין הר סינה: Itinerarium Burdigalanse, ed; Gryer, p. 19 – Mont Syna.

681 צורת התוף והמקל בקרבת עתלית: ספר השנה של ארץ־ישראל. ב־ג, תרפ"ו, עמ' 93.

682 מערת אליהו הנביא: י. מאן, מסעם של ר' חיים ן' עטר וחבורתו, תרביץ, ז, תרצ"ו, עמ' 93.

683 מערת אליהו – מקום מרפא לחולי־רוח: בעתון הירושלמי העמוד היראה, בעריכת ע. י. שלזינגר. מאסף סורא, תשט"ו–ז, עמ'.231.

684 מזבח אליהו הנביא (מוחרכּה) ירושלמי, תענית ב, ח. מלכים־א יח, יט.

685 חיאל בית־האלי במזבח הבעל על הר הכרמל: מלכים־א ט, לד. דברים־רבה, נספח, מהד' ליברמן, ת"ש, עמ' 132. שמות־רבה טו, טו. פסיקתא־רבתי, תר"מ, דף י"ג, א. עמוס ט, ג.

686 מערת אליהו וישו הנוצרי: לוי גינצבורג, גנזי שכטר, א, תרפ"ח, עמ' 332, 336.

687 ראשך עליך ככרמל: שיר־השירים ז, ו. שיר־השירים־רבה ז, ו.

688 האבטיחים שהיו לאבנים: אגדה ידועה לי מילדותי בחיפה. התייר הצרפתי גוג’ון שעבר בהר הכרמל, בשנת 1668, מספר על גן האבטיחים – Le Jardin des Melons ומוסיף שהביא עמו דוגמה המוכיחה “אמיתות הנס” J. F. Goujon, histoire et Vojage de la Terre־Sainte, 1671, p. 64. F. von Troilo Orientalische Reisebeschreibung, 1777, p. 92. N. Sepp, Neue Zweiten Palástinafahrt, 1896. s.33.

689 פקחותם של תושבי הכרמל היהודים: בבלי, סנהדרין קד, א. אגדה זו מובאת גם במדרש זוטא, איכה ד, מהד' באבער, תרנ"ד, עמ' 60 וכתוב: “שני תינוקות מארץ־ישראל” והנוסח שונה.

690 כרמל ותבור ומתן תורה: ירמיהו מו, יח. א) בראשית־רבה צט, א. תהלים סח, יז. ב) מדרש תהלים סח, ט. ג) ילקוט שמעוני, שופטים מז. ד) מכילתא, יתרו ה, ליוורנו, דף עג, א. שמות כ, ב. הערה: שופטים ה, ה. ותירגום הארמי.

691 בית־המקדש יבנה על הכרמל והתבור: ישעיה ב, ב. פסיקתא דרב כהנא, דף קמד, ב. השם חרמון מובא בכתב־יד כרמולי, מדרש תהלים סח, ט.

692 הכרמל בים והתבור בהרים: ירמיהו מו, יח.

693 אבני תקומה בהר הכרמל: בבלי, שבת סו, ב. Antonini Placentini ed: Geyer, p. 160

694 חיפה – על שום מה: אשתורי הפרחי, כפתור ופרח, יא. מהד' ברלין עמ' מז.

Wilbrand von oldenburg (1212), Itinerarlum Terrae Sanctae, ed; Laurent, 1875, p. 24. Guilelmus Tyrensis Historia Rerum… transmarinis; Recueil de Historiens de Croisades, Occ. I, 384.

695 דיבורם של תושבי חיפה הקדומה: משנה, ברכות ה, ה. בבלי, מגילה כד, ב. ירושלמי, ברכות ב, ד. ישעיה ה, יז. ל. גינזבורג, שרידי הירושלמי, תרס"ט, עמ' 7.

696 מה ראה אותו חסיד בחוף חיפה: פסיקתא דרב כהנא, הרכ"ח, דף קלז, א.

697 מי היתה אויבת חיפה בימי קדם: שיר־השירים ב, ב. איכה־רבה א, יז. ויקרא־רבה כג, ה. שיר־השירים־רבה ב, ב. איכה־רבה א, נב. מדרש שמואל טז.

698 הקבר בין פסי הרכבת: שמעתי בילדותי בחיפה. עיין בספרי: חיפה בעבר ובהווה, תרצ"ו, עמ' 145.

699 נחל קישון – נחל קדומים: תהלים קו, ז. קיז, ב. בבלי, ערכין טו, א. פסחים קיה, ב. ילקוט שמעוני, שופטים מג. שופטים ה, כ. תהלים קו, ז. קיז, ב.

700 מפרצה של חיפה – קערת כסף: במדבר ז, כד. במדבר־רבה יג, יז.

701 ים חיפה – לעתיד לבוא: דברים לג, יט. מדרש תנאים, תרס"ט, עמ' 219. ועיין כאן.

702 בני זבולון במפרץ חיפה: בראשית מט, יג. בבלי, בבא־בתרא קכב, ב. במדב"ר ב, ז.

703 בני זבולון הסוחרים: בראשית מט, יג. בבלי, בבא־בתרא קכב, ב. במדבר־רבה ב, ז. דברים לג, יח.

704 בני זבולון עושי הזכוכית: דברים לג, יט. במדבר־רבה יג, יז. מדרש תנאים, תרס"ט, עמ' 219.

705 כיצד נגלתה הזכוכית בחוף חיפה: Plinii Naturalis Historiae V, 19, XXXI, 65.

706 החול שהפך לזכוכית: יוסף בן מתתיהו (פלביוס), מלחמות ב, י, ב.

¹¹²706 בני זבולון עושי תכלת וארגמן: דברים לג, יט. בבלי, מגילה ו, א.

707 על החלזונות בים חיפה: תוספתא מנחות ט, טז. מדרש תנאים, עמ' 219. לקח טוב (פסיקתא זוטרתא), דברים, מהד' באבער, עמ' סה. ספרי, דברים שנד. ילקוט שמעוני, תורה, ברכה, תקסא. שיר־השירים־רבה, ד, א.

708 כיצד נגלה הארגמן בחלזונות: זכורה לי אגדה זו מימי בחרותי בחיפה.

G. W. Troyn, Manuel of Conchology II, 1880, p. 34, S. Bochart, Hierozoicon II, 1663, p. 740.

709 היחסים בין זבולון ויששכר: דברים לג, יח. ופירוש רש"י. בראשית־רבה צט, יג. במדבר־רבה יג, יז. פרק צדקות: בתי מדרשות, מהד' ורטהימר, א, תש"י, עמ' רלה.

710 עכו – על שום מה: H. Reland, Palestina ex monumentis veteribus illustrata, 1714, p.536 מביא זאת מהספר Etymoligicum magnam, שחובר בראשית המאה השתים־עשרה.

711 עכו – עד כה: איוב לח, יא. ירושלמי, שקלים ו, א. בראשית־רבה כג, ז.

712 חכמי ישראל בעכו: ירושלמי, שבועות ו, יא. משנה, עבודה־זרה ג, ד.

713 גורל בת נקדימון בעכו: בבלי, גיטין נו, א. תענית ב, א. איכה־רבה א, מח. שיר־השירים א, ח.

714 מרים בת־בייתוס בימה של עכו: איכה־רבה א, מט.

715 גורלו של בן עכו: נדפס במבוא לתנחומא, הוצאת באבער, עמ' 136. ח. נ. ביאליק עיבד אגדה זו וקרא לה אגדת שלוש וארבעה, בספרו, ‘ויהי היום’, תשי"א עמ' קפו–קצג.

716 כלום מביאים דגים אל עכו: שמות־רבה ט, ו. בראשית־רבה פח. ספרי, עקב, דף עח, א. פסיקתא־רבתי, דף כט, ב. צפניה א, ו. ילקוט שמעוני, צפניה, תקעז.

717 בית־הכנסת אחאב בעכו: ב. קלאר, חיים אבן עטר ועלייתו לארץ־ישראל, תשי"א, עמ' קלא. משנה, פרה ח. יא.

718 האוצר במסגד בעכו: מסופר גם שבמסגד אחר בצפת, הבנוי בצד מערת יעקב, הטמינו ב־1911 שערה ממוחמד, שניתנה ע"י הסולטאן התורכי והובאה בחגיגיות רבה:

S. M. Zwemer, Hairs of the Prophet: Ignace Goldziher, Memorial Volume, 1948, p. 48–54.

719 עין הבקר ואדם הראשון: נאצר חוסרו (1047) ספר נאמה, מהדורת שפ"ר, 1881, עמ' 49. יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ג, עמ' 758. התורכי אוליה שלבי – QDAP, VI, 1938, p. 95.

720 מעין שומר שבת בעכו: סיבוב רבי פתחיה, לפי גירסה אחת, כנראה מוטעית, היה המעין ביבנה.

721 בעל־זבוב בעכו: מלכים־ב א, ב–ו. מתיה י, כה. שם יב, כד, כז.

722 מפגש תחומי שלושת היבשות: Willbrand von Oldenburg, J. de Joinville. Chronicles of the Crusades, 1888, p. 122.

723 נהר נעמן וחומת עכו: אגדה ידועה לי מימי בחרותי בחיפה.

724 על גדות הנעמן: הנוסע האנגלי מונדוייל במאה הי"ד – John de Maundeville

725 הדקלים המתפללים של עכו: אגדה ידועה לי מימי בחרותי בחיפה.

726 אברהם אבינו בסולמה של צור: בראשית־רבה לט, ח. בראשית יב, ז.

727 הארי שקם לתחיה בסולמה של צור: במדבר־רבה יח, כב.

728 אלכסנדר בראש־הניקרה: יאקות, מעג’ם אלבולדאן, א, עמ' 816. כפתור ופרח, י, מהד' ברלין, עמ' לב.

729 מערת האנחות בראש־הנקרה: אגדה זו שמעתי מערבי בדרכי מעכו לצור, ב־1936. ועיין: U. J. Seetzen (1806), Reisen durch Syrien, Palestine etc II, 1854, p. 111.

730 בריכות שלמה המלך על־יד צור: א־דמאשקי (1003). עין לעיל במס' 596. האגדה מיחסת למעין שמימיו זורמים אל הבריכות הללו את דברי שלמה בשיר־השירים: “מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון”, שיר־השירים ד, טו. ועיין וילהלם איש צור XIII, 3. ועין מס' 694.

731 חירם מלך צור ברא לו שבעה רקיעים: מדרש הגדול, שמות, וארא, תרע"ח, עמ' 57. ילקוט שמעוני, יחקאל שסז, כח. ועיין: ח. מ. הורוויץ, בית עקד האגדות, ב, תרמ"ב, עמ' 23–31. חיים הורביץ, חכת ירושלים, תר"ד, דף ח, ב. משה ריישר, שערי ירושלים, תרל"ט, עמ' י.

732 צור היא שלך: פלוטארך, חיי אלכסנדר כד, ה. ארטימידורוס ד, כד.

732* העיר צור בימות המשיח: ספר אליהו: בית המרש (ילינק), ג, עמ' 71.

733 עמק יזרעאל – נחלת זבולון: בראשית־רבה צז. ברכת יעקב: בית־המדרש (ילינק), ב, עמ' 70.

734 עמק יזרעאל התיכוני – נחלת יששכר: יהושע יט, יז. בראשית מט, יד. בראשית־רבה צט, יב.

735 בנחלת יששכר – אנשי תורה: בראשית מט, יד. ספרי, ברכת שנה.

736 ביששכר – יודעי בינה: דברי־הימים־א יב, לב. מדרש־תנאים, עמ' 218. במדבר־רבה, יג, טו. דברים לג, יח.

737 דגלו של שבט יששכר: במדבר־רבה ב, ז. דברי־הימים־א יב. מדרש אגדה, מהד' באבער, ב, עמ' עה. בראשית מט, יד. מדרש הגדול, בראשית, מהד' שכטר, עמ' 740.

738 מנהלל אל ירושלים: תהלים כג, ב. ישעיה מט, י. ירושלמי, מגילה א, א. מעשר־שני ה, ב. G. Dalman, Aramâisches-Neuhecrâisches Handwôrterbuch, 1922, p. 175.

739 אנשי סימוניא ורבי לוי בן סיסי: בראשית־רבה פא, ב. ירושלמי, יבמות יב, ו.

740 השיטה על תל שימרון: סיפר לי בדואי בעמק בית־שאן, ב־1925.

QS, 1873, p. 58. Aronson, Bulletin De la Société Botanique de France, XIII, 1913, p. 498. W. ahlwardt, Die Arab. Habdsch. Der Koing. Bibliothék zu Berlin, VII, 1869, Nos. 9251־9292.

741 זעירא דמן חברייא: יהושע יט, טו. ירושלמי, מגילה א, א. בבלי, חולין יב, ב. בראשית־רבה יג.

742 הכוהנים בבית־לחם הגלילית: דברי־הימים־א כד, ב. לו, טז. ויקרא כג, יז. משלי ט, ה. ישעיה נח, ז.

743 שייח' אבריק ובצת הרפואה: י. שווארץ, תבואות הארץ, תר"ס, עמ' רג.

744 כיצד כבש יהושע את יקנעם: ספר יהושע של השומרונים כו–לז. O. J. Juynboll, Chronicon Samaritanum, 1818, pp. 26–35 68–75.

745 יקנעם – הר קין: בראשית ד, טו. כג–כד. בראשית־רבה כב, יב. מדרש ילמדנו: אוצר מדרשים, מהד' ורטהימר, א, תרעג, עמ' עא. Burchard (1280) Descriptio Terrae Sanctae. 1864.

746 מלחמת הר מגידו: ברית חדשה, התגלות טז, טז. Britannica, or. Armageddon Encyclopaedia

747 ההרג של נבוזראדן בבקעת מגידו: מלכים־ב כה, ח. מדרש זוטא, מהד' באבער, עמ' 68. ילקוט שמעוני, איכה, תתרכז. בתלמוד בבלי, גיטין נז, ב, מסופר זאת בשמו של יהושע בן קרחה מבלי להזכיר שם הבקעה: “סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשר אלף רבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת”.

748 דוד הרועה וגלית הפלשתי בבקעת מגידו: י. י. ריבלין, ספור דוד וגלית: ציון ד, תר"צ, עמ' 110.

749 אברהם ועין מגידו: אבן אלפקיה, כאב אלבולדאן 1835 עמ' 117. יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ד, עמ' 351.

750 המורה בטרבנת: ירושלמי, מגילה ד. ש. קליין, שמעון ספרא דטרבנת: מנחה לדוד (ילין), תרצ"ה, עמ' 13.

751 גבעת המורה – החרמון הקטן: תהלים פט, יג. שם מצוי בכתבי עולי־הרגל נוצרים.

752 דברת – דבורה הנביאה: יהושע יט, יב. דברי־הימים־א ו, נז. Maundrell (1697) Journey from Aleppo to Jerusalem. J. S. Buckingham, Travels in Pales., 1882, p. 159.

753 אלישע בשונם: מלכים־ב ד,. שיר־השירים־רבה ב, ה. בבלי, ברכות י, ב. אשתורי הפרחי, כפתור ופרח מהדורת ברלין. עמ' מט.

754 מדוע אבד נבות היזרעאלי: מלכים־א כא, יט. פסיקתא רבתי כה, תר"מ, דף קמז, א.

755 גינאי ופנחס בן יאיר: בבלי, חולין ז. א. ירושלמי, דמאי א, ג – גיניי. פלביוס, קדמוניות ב, ו, א.

756 עין־חרוד – עין גדעון: שופטים ז. תנחומא, מהד' באבער, עמ' 135. ילקוט שמעוני, ב, שופטים סב.

757 עין חרוד – עין גלית: Itinerarium Burdigalense, ed: Geyer, p. 21 אשתורי הפרחי, כפתור ופרח יא, מהד' ברלין, עמ' מז. יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ג, עמ' 700. המוסלמי מסעודי מספר על מלחמת דוד וגלית בבית־שאן, בספרו, מורוג' א־דהבּ, א, עמ' 108.

758 מכניס תבן לעפרים: בבלי, מנחות פה, א. משנה, מנחות ט, א. שמות־רבה ט, ז.

759 עמק בית־שאן – פתחו של גן־עדן: בראשית מט, כה. בראשית־רבה צח, כח. בבלי, עירובין יט, א.

760 ברכות תהום – זו בית־שאן: בראשית נ, כה. בראשית־רבה.

761 בית־שאן בימי קדם: ירושלמי, פאה ז, כ. בבא־מציעה י, א.

762 מעין בית־שאן מגן־עדן: יאקות, מעג’ם אלבולדאן, א, עמ' 788. מוג’יר א־דין, אלאונס א־ג’ליל בתאריחי אלקודס ואלח’ליל.

763 אם יעלמו דקלי בית־שאן: יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ב, עמ' 934, א, עמ' 788.

764 לאן הוגלה השטן: מסעודי, מורג' א־דהב ע' מס' 757.

765 איפה היה ארמונו של מלכי־צדק: יוחנן ג, כג. אונומסטיקן, עמ' 40.

Saint Silviae Peregyrinatio ad Loca Sancta, ed: Geyer, p. 56. PPTS, I, 1896, p. 30.

766 הקללה הרובצת על הר גלבוע: שמואל־א לא, א־ו. שמואל־ב א, יט.

766 * הנהרות הירדן והירמוך: תהלים כד, ב. בבלי, בבא־בתרא עד, ב. מדרש תהלים כד, ו. מהד' באבער עמ' קג, א. ירושלמי, כתובות יב, ג. כלאים ט, ד. ילקוט שמעוני, תהלים, תרצז.

766* * גשר הפגישה על הירדן: סיפר לי בדואי בעמק הירדן, בקרבת מנחמיה, בשנת 1928. ג’סר אלמג’מע היינו גשר הפגישה, נקרא כך מסיבת פגישת הירדן והירמוך במקום הזה. Byways in Palestine, p. 105. Survey of Western Palestine, III, 1882, p. 132.

767 חן תושבי גובת־שמאי: ירושלמי, יומא, א. בראשית־רבה לד, טו.

768 על סלע אחד במעלה חמת־גדר: מדרש תנאים, תרס"ט, עמ' 282.

769 מי בנה את חמת־גדר: יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ג, עמ' 509. קזואיני, אתר אלבלאד, ב, 45.

770 נצרת – על שום מה: הברית החדשה: לוקס ד, טז. מתיה ד, יג. ישעיה יא, א.

771 הכוהנים בנצרת: דברי־הימים־א כד, טו. תהלים קלז, ז. שמות טו, ב. ידיעות המכון לחקר השירה, ה, עמ' קמח.

772 הכנסיה שפרחה מנצרת אל איטליה:

L. de Feis, La Santa Casa di Nazaret e il Santuario di Loreto, 1905. A Patirgnani, La Santa Casa di Loreto e la Dalmatia:Arch. Stor. Per la Delmazia, XIII, 1932, pp. 158. Hueffer, Loreto, 1903, 21.

773 בבית־הכנסת של נצרת: הברית החדשה: לוקס ד, טז. מקרא באנגלית: Sinagogue Church.

774 הר הקפיצה: ברית חדשה, לוקס ד, טז. בלטינית:,Saltus Domini, Pracipitium בצרפתית: Le Saut.

775 משפחות הכוהנים בכפר־קנה: דברי־הימים־א כד, יב.

776 ציפורי – על שום מה: בבלי, מגילה ו, א.

777 ציפורי בשלוותה: צפניה א, יא. פסיקתא רבתי, ח, דף כט, ב. סנהדרין קט, א. בבא־בתרא עה, ב. תהלים פד, ד. S. Schechter, Saadyana, 1903, p.119. ירושלמי, ביכורים א, ח. אסתר־רבה א, ד.

778 בנות ציפורי הצדקניות: ירושלמי, מעשר שני, ה, ב.

779 רבי יהודה הנשיא בציפורי: ירושלמי, כלאים ט, ד. בראשית מז, כח. תהלים קמה, ט. תנחומא, ויהי, עמ' קח.

780 החלגלוגה בבית רבי יהודה בציפורי: בבלי, מגילה יח, א.

781 הכוהנים בציפורי: דברי־הימים־א כד, ז. נחמיה יב, ז. ירושלמי, תענית ד. כלאים ט, ד. משלי כז, ח.

782 גורלו של חייט מציפורי: שיר־השירים־רבה ו, יב.

783 מעשה כשפים בחוצות ציפורי: ירושלמי, סנהדרין ז, ט.

784 המוכר סם חיים בחוצות ציפורי: ויקרא־רבה טז, ב. תהלים לד, יג. משלי כא, כג. גירסה אחרת מובאת במדרש תהלים נב, ב, מהדורת באבער, עמ' קמב: “מעשה ברוכל אחד שהיה מסבב בעיירות של ציפורי, והיה מכריז ואומר מי מבקש סם חיים. שמעה בתו של ר' ינאי, אמרה לאביה: רוכל אחד מסבב ואומר: מי מבקש סם חיים. אמר לה: לכי וקראי לו. הלכה וקראה לו אצל רבי ינאי. אמר ליה: איזהו סם של חיים שאתה מוכר. אמר לו אותו הרוכל וכי אין אתה יודע מה הסם הזה? – אמר ליה: אפילו כן הודיעני. אמר לו: הביא לי ספר תהלים. הביאו לו וגיללו והוא מראה לו מה שאמר דוד”… מובא באותה גירסה, בלי השם ציפורי. גם במדרש תנחומא, מצורע ה, מהדורת באבער, ב, עמ' כג. בגניזה של מצרים נמצא קטע ממדרש תהלים ובו האגדה הנזכרת בעיק¹¹³ בארמית, בתוספת: “אחד שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לציפורין… חד זמן נחת לעכברו” היינו העיירה עכברא שהיתה בסביבות צפת. בימינו כפר ערבי עכברה. בו היתה ישיבתו המפורסמת של רבי ינאי הנזכר. פה גם הראו את קברו בימי־הביניים. כן מסופר בקטע זה שאותו מוכר אומר לרבי ינאי: “לא את(ה) ולא ח(בו)רתך צריכין ליה”. הקטע הזה נדפס ע"י י. מאן: Hebrew Union College Annual XIV, 1039. P. 327.

785 רומי – עירו של אנטונינוס הקיסר: משה אלשיך, שושנת העמקים, ז, ו.

786 רומי – מקום הופעת המשיח: תירגום ירושלמי לשמות יב, מב. ירושלמי, גיטין ו. בבלי, סנהדרין צח, א. על בירכת אלח’יזראן בקרבת רמלה עיין: יאקות, מעג’ם אלבולדאן, א, עמ' 592.

787 הקוצר בבקעת בית־נטופה: מובא בגירסאות שונות: א) בראשית־רבה י, ז. (מהדורת טהאדאר, עמ' 80) בלי שם הבקעה: “עובדא הוה בחד גברא דהווה גאי למהצד בחדא בקעה. חמה חד עשבא ולקט יתיה ועבריה כליל לרישיה. אתא חד חיוי ומחא וקטל יהיה. אתא חד גבר וקם מסתכל בההוא חיויה ותמה מאן קטל ההוא חיויה. אמר ההוא גברא: אנא קטלתיה, חמא ההוא עושבא עביד כליל ברישיה, אמר: מן קושטא את קטלתיה? – אמר ליה. יכיל את מרים הדן עשבא מן ראשך? – אמר ליה: אין. כיון דארים יהיה, אמר ליה:”יכיל את למקרב בהדין חיויה בחוסרך. אמר ליה: אין. כיון דקרב ביה נשרו אבריו". בסיפור אחר בבראשית־רבה מובא השם “בקעתא דבית טיפה”. שם, עט, ו. מהדורת טהאדאר, עמ' 945.

ב) במדבר־רבה יח, כב. הגירסה: בקעת בית תופת. “מעשה אחד שהיה מעמד וקוצר בבקעת בית תופת, כיון שבא השרב נטל עשב וקשר בראשו אתא עלי חויא גבור, קם קטליה, עבר עלי חבר חמא קטיל הויא אמר לה: מאן קטיל הדין ויא, א”ל: אנא, איסכל עישבא דברישיה א"ל: מרים את עישבא דברישיך ואת משיבת, עבד חכי קרב לגיבה לא הספיק ליגע בו עד שנשר איברים איברים".

ג) ויקרא־רבה כב. הגירסא: בקעת בית שופרי. “עובדא הוה בחד גברא דהוה קאים וחפר בהדא בקעת בית שופרי. חמא חד עשב ולקיט יתיה ועבדא כלילא לראשיה. אזל חד חויא ומחא יתיה וקטל יתיה. אתא חד חבר וקם ליה סקר בההוא חויא. אמר: תמה אנא על מאן דקטל חדא הוא אמר ההוא גברא: אנא קטלית יתיה. תלה אפוי והמא ההוא עשבא עביד בה כלילא על ראשיה. א”ל: מן קושטא אני קטלית יתיה. א"ל: אין! כין דאריס יתיה א"ל את יכיל קרב הדין הויא בהדין חוטרא. א"ל: כיון דקרב לההוא חויא מיד נשרו איבריו.

ד) מדרש תנחומא, חקת, מהד' באבער, ב, עמ' 98. הגירסה: בקעת בית טופה. “ומעשה בקוצר אחד שהיה עומד וקוצר בבקעת בית טופה. כיון שבא השרב נטל עשב קשרו בראשו. אתא עליה חד היויא גבר קטליה. עבר עלי חד חבר חמא חיויא קטיל. א”ל: מאן קטיל האי חיויא א"ל: אנא, אסתכיל בעשבא דברישיה א"ל: את יכול מרים הדין חיויא בהין חוטרא. א"ל: אין, עביד הכי קרב לגביה לא הספיק ליגע בו עד שנשר איברים איברים".

788 הסלע המסומר בבקעת רמון: ירושלמי, חגיגה ג, א.

788* גורל המורדים בבקעת רמון: בראשית־רבה סד, ח.

789 מפני מה חרבה שיחין: ירושלמי, חגיגה א. תענית ד, ה. פאה ז, ג. תענית ד, ה. איכה־רבתי ב, ו.

790 משפחות הכוהנים בכפר שיחין: דברי־הימים־א כד. תהלים קנ, ד.

791 משפחות הכוהנים בכפר עייתלו: דברי־הימים־א כד, ה. ירמיהו ה, ל. תהלים צב, יד.

792 הפגישה בין אברהם ומלכי־צדק בתבור: בראשית יד, יח. האגדה על פגישה זו בתבור מובא בספרות הנוצרית לראשונה במאה התשיעית־העשירית Epiphanius Monachus, Enarratio Syriae PG 120, 272 D. Baldi, Enchiridlon, 1935, p. 406 תרגום אנגלי מדברי ההגמון דניאל שביקר בארץ ב־1107 J. Wuerzburg (1165) Description Terae Sanctae PPTS, IV, p. 68.תירגום אנגלי:: ed Tobler p. 112. PPTS. V, P.5 על המסורת השומרונית:GWJ, 1926 s.27 M

793 בית־קשת – על שום מה: זכריה ט, יג. שמואל־ב א, יח. סיפר לי בנימין עציוני, מחברי בית־קשת ז"ל.

794 מן ימא לטיגני: בבלי, נדרים נז, ב. קידושין מד, א. רבי חננאל בפירוש רש"י. ירושלמי ברכות ג, ה. שם, גיטין ו, ב. ופירוש “בני־משה”. קידושין ב, א. – סיגנא. ועיין: ערוך השלם, סגן, י. גולדהאר, אדמת קודש, עמ' קכא.

795 כפר־שבת – על שום מה: שאול האורנשטין, גבעת שאול, וינה, תרנ"ג.

796 נשי תירען הכשרות: שיר־השירים־רבה ו, ד.

797 נמרים או כפר־נמרה בהרי הגליל: מחזור, דפוס שי"ז – 1557. איכה־רבה ב, ד.

798 משפחות הכוהנים בכפר־עוזיאל: דברי־הימים־א כד. איוב יב, ו.

799 הכוהנים בעילבון: דברי־הימים־א כרד, י. ספרי, דברים, מהד' פרידמן, דף קלז, א. איכה ג, טו.

800 משפחות כוהנים בכפר מעריה: דברי־הימים־א כד, יד. ירמיה ה, יח.

801 מתי הכזיבה יורדת הצלמון: תוספתא, פרה ט, א. מלחמות ב, כ, ו. חיי יוסף לז. משנה, פרה ה, ט.

802 משפחות הכוהנים בכפר צלמון: דברי־הימים־א כד, יח. נחמיה יב, ד. איכה ב, ג.

803 כפר־יוחנה – כפר כוהנים: הקליר, ברייתא של משמרות הכהנים. בראשית־רבה כה, ג. מהד' טהאדאר, עמ' 242. מד, ד, עמ' 701. מדרש שנואל פרק כח, ג – “שילו חטייה”. בבלי, מכות יא, א.

804 הכוהנים ביודפת: דברי־הימים־א כד, ח. איכה א, ו. תהלים סח, יד. מדרש תהלים. ישעיה סא, ג.

805 פוריות סיכנין: דברים לב, יג. ספרי, האזינו, שטז, דף קה. ירושלמי, פאה ז, ג. מדרש תנאים עמ' 174.

806 מי בא מהעיירה סיכנין: ישעיה כב, טו. ויקרא־רבה ה, ה. ילקוט שמעוני, ישעיה כב. ויקרא־רבה ד,. מהד' מרגליות, עמ' קטו.

807 מתנת חנינא לבית־המקדש: קוהלת־רבה א, א. בבלי, תענית כד, ב. סוטה מט, א. ירושלמי, סוטה ט, יז.

808 משפחות הכוהנים בכפר ערב: דברי־הימים־א כד, טז.

809 מפני מה חרבה העיירה כבול: יהושע יט, כד. מלכים־א ט, יא. יוסף בן מתתיהו (פלביוס) אומר על השם כבול שפירושו גרוע בכנענית, קדמוניות ה, ה, ג. ירושלמי, שבת ה, ב. בבלי, שבת נד, א. איכה־רבתי ב, ד. המלה טומוס היא יוונית.

810 חבורת הכוהנים בכפר כבול: דברי־הימים־א, כד, יד.

811 המערה הנפלאה בכבול: יוסף סופר, עדות ביהוסף, ח. הורביץ, חבת ירושלים, תר"ד, דף כ"ז, א.

812 אושה – מקום השכינה: בבלי, ראש־השנה לא, ב. ב. קלאר, רבי חיים אבן עטר, תשי"א, עמ' קלז.

813 כנרת – על שום מה: בבלי, מגילה ו, א, לפי כ"י מינכן: פירהא – פירותיה. עיין רבינוביץ, דיקדוקי

סופרים, תרל"ז. ירושלמי, מגילה א, א. פרקי רבי אליעזר יא. הערוך השלם, ערך: כנר.

814 כנרת – ימו של רבון העולמים: פרקי רבי אליעזר, יח.

815 כיצד נוצרה הכנרת: לאגדה גירסאות אחדות:.Dahnhardt, Natursagen, I, 1907, s. 44

816 מקודש הקדשים בירושלים אל ים כנרת: ירושלמי, שקלים ו, ב. תוספתא, סוכה ג, ט.

817 ארון השכינה בכנרת: מוג’יר א־דין, אלאונס א־ג’ליל בתאריח' אלקודס ואלח’ליל, א, עמ' 227.

818 מה טעמו של הלויתן בגן עדן: פסיקתא דרב כהנא, מהדורת באבער, דף קפח, ב.

819 למי הזכות על הדייג בכנרת: דברים לג, כג. מדרש תנאים, תרס"ט, עמ' 220. תוספתא, בבא־קמא ח, יז–יח, בבלי, בבא־קמא פא, ב. הרמב"ם, הלכות נזקי ממון, ה.

820 מי הירדן ומי הכנרת: בראשית־רבה ד, ח. מבחר כתבי נפתלי אימבר, תרפ"ט, עמ' 116.

821 הכנרת, הירדן וים החולה: שמעתי מפי יהודי בהילולא דרבי שמעון בר־יוחאי, במירון.

822 הירדן, הכנרת וים־המלח: לפי מ. סמילנסקי: פרקים בתולדות הישוב, ג, תשי"א, עמ' 68.

823 בארה של מרים בכנרת: שמות יז, ג–ו. במדבר כא, יז, כ. תוספתא, סוכה ג, יא. ירושלמי, כלאים ט, ד – “בירה של מרים”, תנחומא, חקת, מהדורת באבער, ב, עמ' 128. מדרש תהלים כד, ו, דף כג. באר מרים בין “עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות”. בבלי, פסח נד, א.

824 סגולותיה של באר מרים בכנרת: ויקרא־רבה כב, ד. ספר הגלגולים, תמ"ד (1684), דף מה, ב. חיים ויטאל, פרי עץ חיים, הנהגת הלימוד, תקמ"ב. יעקב צמח, נגיד ומצוה, תקנ"ה, עמ' ד. בתלמוד בבלי, שבת לה, ב. מסופר שבאר מרים שקע בים הגדול לרגלי הר הכרמל.

825 בארה של מרים נודדה בגולה: ישראל בן יצחק שמחה, עשר צחצחות, תר"ע, עמ' 69. י. ורפל, ספר החסידות, תש"ז, עמ' מט. מרטין בובר, אור הגנוז, תש"ז עמ' 397.

826 סלע הנמלים: בראשית לא, מה. בראשית־רבה עד, יג. השם הערבי נזכר ע"י עבד אלע’ני ב־1690.

A Noroff, Meine Reise nach Palestine, II, 1862 p. 203. ZDMG, XXXVI, 1882, p. 390.

827 חמש ככרות הלחם: ברית־חדשה, מארק ו, לד–מג.

828 הדלי של מרים, אחות משה רבנו: מסעות תלמיד הרמב"ן (ר' משה בן נחמן). תוצאות ארץ־ישראל, קובץ החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל, תרפ"ח, עמ' סא.

829 הברכה על הגשם במגדל: ירושלמי, ברכות ט, יד, א. בראשית־רבה יג, טו. עמ' 124.

830 משפחות הכוהנים במגדל־נוניא: דברי־הימים־א כד, טז.

831 ממגדל־צובעים אל ירושלים: ירושלמי, מעשר שני ה, ב.

832 התעשיה במגדל־צובעים הקדומה: איכה־רבה ב. ירושלמי, תעניות ד, ה..

833 עצי שטים במגדל־צובעים: ירושלמי, פסחים ד. תענית א.

834 בקעת ארבל הקדומה: ירושלמי, פאה ז, ג. סוטה א. תענית ב. בבלי, כתובות קיב, א. פסיקתא דרב כהנא, דף קיד, א.

835 משפחות כוהנים בארבל: דברי־הימים־א כד, יא. טו, כז.במדבר לה, לג. יונה א, ו. נחום א, ג.

836 גאולת ישראל דומה להופעת אילת־השחר: ירושלמי, ברכות א, א. שיר־השירים־רבה ו, י.

837 משיח ישראל יופיע בבקעת ארבאל: בראשית־רבה כ, ז. ירושלמי, תענית ב. ירושלמי, ברכות ב, ד. ספר זרובבל: בית־המדרש (ילינק) ב, עמ' 56. פיוטו של הקליר נדפס לראשונה במחזור רומניא, תר"ע, קושטא, דף קמג, ב. הערה: י. שפירא, שבטי ישראל מדברים.

838 גינוסר – על שום מה: בראשית־רבה צה, כא. דברי־הימים־א יב, לה.

839 בקעת גינוסר בנחלת נפתלי: ירושלמי, מגילה א, א. בבלי, מגילה ה, ב. בבא־בתרא קכב, א.

840 גינוסר ממהרת להבשיל פירותיה: בראשית מט, כא. ורש"י. בראשית־רבה צח־צט.

841 נפתלי שבע רצון מנחלתו: במדבר־רבה. דברים לג, כג.

842 מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים: בבלי, פסחים ח, ב.

843 עין כחל – גניזת אוצרות המקדש: נפתלי בן יצחק אלחנן, עמק המלך, דף יד, ב; משנה י.

844 נפוליון חיפש אוצרות בעין כחל: חיים הורביץ, חבת ירושלים, תר"ד, דף כב, ב. משה ריישר, שערי ירושלים, תרל"ט, עמ' 56. בטעות: עין כותל. מ. מ. ראבין, מסע מירון, תרע"ט.

845 איוב על חופי הכנרת: בראשית־רב נז, ד. J. S. Buckingham, Travels in Palestine, 1822, p, 341 Z. Blever, Conférences de Saint Étienne 1909–1910, p. 135.

846 כפר־נחום של חוף הכנרת: קוהלת ז, כו. קוהלת־רבה א, ח. מתיה יא, כא. Caphernaum.

847 מאין זורם המעין של כפר־נחום: יוסף בן מתתיהו (פלביוס) מלחמות היהודים ג, י, ז

848 כפר־נחום וכורזים: מתיא יא, ב–כד. Petrus Diaconus (1137), ed: Geyer, p. 113.

849 כורזים – בית־צידה – כפר־נחום: ברית חדשה: מתיה יא, כג.

850 מה הובא לקיסר מציידן: דברים ח, ט. ירושלמי, שקלים ו. קוהלת־רבה ב, ח.

851 איפה היתה ארץ טוב: שופטים יא, ג. ירושלמי, שביעית י, א.

852 כורסי – על שום מה: יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ג, עמ' 260.

853 גיא העוברים באחרית הימים: יחזקאל לט, יא–טו. והתירגום הארמי.

854 גוג על חופי ים כנרת: בית־המדרש (ילינק), ג, עמ' 78. יחזקאל לט, יא. והתירגום הארמי. שיר־השירים א, ד. מדרש זוטא, שיר־השירים, מהדורת באבער, עמ' 13, יאקות, מעג’ם אלבולדאן, א, עמ' 515. ב, עמ' 934.

855 טבריה – על שום מה: תהלים מט, יב. בראשית־רבה כג, א. בבלי, מגילה ו, א. המכתב מאת אבולעפייא נדפס ברבעון: עלים (עורך פרענקיל), ג, תרצ"ח, עמ' 50.

856 טבריה היא רקת: יהושע יט, לה. בבלי, מגילה ו, א. עירובין יט, א. שיר־השירים־רבה ד, ג.

857 אוהבי שרידים יושבי רקת: כפתור ופרח ז. תנחומא ויהי ג. ירושלמי, כלאים ט, ד. בבלי, מגילה ו, א. תאור קבריה הקדושים של טבריה, עיין: ז. וילנאי, מצבות קודש בארץ־ישראל, תשי"א.

858 כיצד טוהרה טבריה: קדמוניות יח, ב, ג. בבלי, שבת לד, א. ראש־השנה לא, א. ירושלמי, שביעית ט, א. בראשית־רבה עט, ו. פסיקתא דרב כהנא, עמ' פט, ב. קוהלת־רבה י, ח. בבלי, ביצה כה, ב.

859 ראשית הגאולה בטבריה: א. אזולאי, חסד לאברהם, מעין ג, נהר יג. בבלי ראש־השנה לא, ב. ישעיה נב, ב. ילקוט שמעוני, ויחי, קסא. הרמב"ם, הלכות סנהדרין יד, יב. בית־המדרש (ילינק), ב, עמ' 58. בראשית־רבה צז. אשתורי הפרחי, כפתור ופרח, מהדורה ברלין, עמ' 23.

860 מטה המשיח בטבריה: תהלים קי, ב. ספר זרובבל: בית־המדרש (ילינק), ב, עמ' 55.

861 אנשי טבריה – דבורם אמרי שפר: יונה בן גנאח, ספר הרקמה, מהדורה וילנסקי, עמ לט. דוד אלפסי, ג’אמע אלאלפאט', מהדורה סקוס, עמ' 699. ספר הישוב, ב, עמ' 14. פירוש לספר היצירה לרבי סעדיה גאון. מהדורה לאמברט, עמ' 45.

862 שנים עשר חודש בטבריה: אלמקדסי, יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ג, עמ' 510.

863 משום מה אבני טבריה שחורות: מסעות ארץ־ישראל לרבי משה באסולה, מהדורת בן־צבי, עמ' 75.

864 פורים של טבריה: יעקב בירב, זמרת הארץ. יצא לאור לראשונה בשנת תק"ה – 1745, דף ט.

865 הארי הקדוש בטבריה: נפתלי אלחנן, עמק מלך, ת"ד, דף יא, א. חבקוק ב, יא.

866 כשתיבנה חומת טבריה: המבי"ט, שאלות ותשובות ב, ס, מהדורת הש"צ, דף לא, ב.

867 כתבים שנמצאו בטבריה: רשומות (קובץ), ב, תרפ"ז, עמ' 437.

868 עשב פלאים בטבריה: ויקרא־רבה כב, ד. האגדה כתובה ארמית.

869 גורלו של נוטע זקן בטבריה: קוהלת־רבה א, יב.

870 מה עשה דניאל הצדיק בטבריה: דניאל א. שיר־השירים־רבה ה, ה. בבלי, סנהדרין צג, א. לפי נוסח אחד במקום טבריא־טורא. רבינוביץ, דקדוקי סופרים, סנהדרין, עמ' 262, הערה ז.

871 מפני מה אין חמי־טבריה בירושלים: ספרי, במדבר, פט.

872 חמי־טבריה זורמים על פי הגיהנום: בבלי, מגילה ו, א. שבת לט, א. סנהדרין קח, א. בראשית ז, יא. בבלי, פסחים ח, ב. ספרי, במדבר פט. פירוש הרמב"ם למשנה, נגעים ט, א.

873 מי מחמם את חמי־טבריה: שמעתי מערבי בדרך אל טבריה, ב־1928. קוהלת ב, ט. קוהלת־רבה ב, ט. התייר נאצר חוסרו, שביקר בטבריה ב־1047, קורא לחמי־טבריה על שם שלמה המלך, ספר נאמה, מהדורת שפ"ר. מיכאל הסורי, עמ' 466. ספר הישוב ב, תש"ד, עמ' 10.

874 המתרפאים בחמי־טבריה: Mann, The Jews in Egypt and Palestine II, p. 193.

875 המותר להזיע בחמי־טבריה בשבת: בבלי, שבת מ, א. שו"ת הר"ן (נסים גירודני), שאלה ד'. מאמר מרדכי (מדיסלדורף) א, שאל צא. יונה לאנדסופר, מעיל צדקה, לשוננו, יג, תש"ד, עמ' 50.

876 מעשה כשפים בחמי־טבריה: ירושלמי, סנהדרין ז, יט.

877 ארמון בת הקיסר: משה באסולה, מסעות ארץ־ישראל, מהדורת בן־צבי, עמ' 75. בבלי, ברכות נז. ב. עבודה־זרה יא, ב. חולין קכג, א. מדרש אלה אזכרה: בית־המדרש (ילינק), ב, עמ' 65. chumacher, QS, 1887. ש. קרויס, רבי ישמעאל כהן גדול ובת הקיסר: המצודה, ה–ו, תש"ח.

878 ארמון ביריניקה בת המלך: תוספתא, בכורים ב. בן־מתתיהו (פלביוס), חיי יוסף יב.

879 בבית־הכנסת של בית־מעון: אבות דרבי נתן (א), מ. (ב), מו. דברים יח, ג. לג, כז. הושע ה, א. בראשית־רבה פ. ירושלמי, סנהדרין.

880 הכוהנים בבית־מעון: דברי־הימים־א כד, יג. דברים כח, כח. שמואל־א כב, יט. יהושע א, כג.

881 מזגה – חן המקום בעיני יושביו: בראשית־רבה, לד, מהדורת טהאדאר, עמ' 327.

882 טבריה מקדימה וציפורי המאחרת: בבלי, שבת קיח, ב.

883 מן טבריה אל סוסיתא: איכה א, יז. איכה־רבתי א, כ. בראשית־רבה לב, ט.

884 טבריה וצפת מתפרנסות זו מזו: שמעתי בטבריה ובצפת. שמחה בן יהושע, אהבת ציון.

885 צפת – על שום מה: דרושים ידועים בקרב יהודי צפת הוותיקים.

886 המשואות על הר צפת: ירושלמי, ראש־השנה ב, ח. משנה, ראש־השנה ב, ד. תוספתא ראש־השנה ב, ב.

887 משפחות הכוהנים בצפת: דברי־הימים־א כד. משלי כו, כג.

888 משבחי צפת: א. אזולאי, חסד לאברהם, מעין ג, נהר יג, מהדורת אמשטרדם, תמ"ה, דף לב, ב.

889 צפת חרבה ברעש אדמה: יוסף סופר, עדות ביהוסף, מהדורה ראשונה, תקכ"ג.

890 צפת פתאום תבנה: הספר רבי ישראל משקלאב, ירושלים (לונץ), ט, תרע"א, עמ' 168.

891 קנאת ירושלים בצפת: הספד מאת רבי משה סופר. נדפס בפירושו לתורה: תורת משה, ויקרא, סוף פרשת ‘אמור’, מהדורת תרס"ו, דף נז, ב.

892 האר"י הקדוש – ראש מקובלי צפת: ד. קונפורטי, קורא הדורות, דף לח, א. דברים כו, יג. ישעיה נג, ה. עמק המלך דף י, ב. י, א. לג, א.

893 אברהם הלוי בצפת: בבלי, ברכות ה, א. צ, ה. קאידנובר, קב הישר, פרק צג. קובץ על־יד, ג, ת"ש, עמ' קכג.

894 אפרים דיין – מצאצאי דוד המלך: בראשית מט, י. שמחה בן יהושע, אהבת ציון, תרמ"ז, עמ' 24.

895 כיצד עזרו הגליליות ליהודי צפת: סיפר לי דוד כנעני איש אילת־השחר, בשנת 1947.

896 בית־הכנסת האר"י של הספרדים: עמק המלך דף יג, א. עץ חיים, הקדמה, דף ב, ב.

897 בית־הכנסת אליהו הנביא: מסעות רבי משה באסולה, מהדורת בן־צבי.

898 מושבו של האר"י: שמחה בן יהושע, אהבת־ציון, מ. ריישר, שערי ירושלים, תרל"ט, עמ' 50.

899 בית־הכנסת האר"י: שבחי האר"י, בחינת הדת, שפ"ט, דף לח, ב.שולחן ערוך לאר"י, תרי"ט, דף יט, ב.

900 שדה תפוחים: שיר־השירים ב, ג. ח, ה. שמות כד, ז. שיר־השירים־רבה ב, א. ה, א. שולחן ערוך לאר"י, תרי"ט, דף ב.

901 בית האר"י: שמחה בן יהושע, אהבת־ציון, חיים הורביץ, חבת ירושלים, מהדורה תר"ד, דף יד, ב.

902 ביצי יענה בבית־הכנסת בצפת: מנחם מנדל, קורות העתים, מהדורת קרסל, עמ' ס. יעקב עמדין, סידור בית־יעקב, שער שמים, א, תק"ה, דף רח, א. בפירושו על דברי המשנה: “ביצת נעמית המצופה”, כלים יז, יד. “בת היענה – זו ביצת הנעמית”, ירושלמי, שבת א.

903 מקווה האר"י: שולחן ערוך לאר"י, תרי"ט, דף יז, ב. ספר הגלגולים, תמ"ד, דף מה, ב. יעקב צמח, נגיד ומצוה, תע"ב, שמחה בן יהושע, אהבת ציון, חבת ירושלים, תר"ד, דף יד, ב. יחזקאל לו, כה.

904 בית־הכנסת אבּוהבּ: שמעתי פעמים רבות מיהודים בסיורי בצפת. ועיין שמחה בן יהושע, אהבת ציון. ח. הורביץ, חבת ירושלים, תר"ד, דף יד, א. כו, א. מ. ריישר, שערי ירושלים, תרל"ט, עמ' יח, 50. תרביץ כה, תשט"ז, עמ' 439.

905 המצודה בצפת: שמחה בן יהושע, אהבת־ציון, אוצר מסעות, עמ' 243. מ. ריישר, שערי ירושלים, עמ' 56, 94.

906 יהודי צפת ותשליך: מיכה ז, יח. הורביץ, חבת ירושלים, עמ' טו. ריישר, שערי ירושלים ט, עמ' מג.

907 זכר חורבן המקדש בצפת: ישכר בן סוסאן, תיקון יששכר.

908 מערת בנות יעקב אבינו בצפת: המסורת העברית מימי־הביניים סיפרה על קברו של רבי דוסא בן הורקנוס במערה זו. עיין: ז. וילנאי, מצבות קודש בארץ־ישראל, תשי"א. L. A. Mayer, QDAP, II, 1933, p. 127. רבי הורוויץ מזכיר בצפת “מרחץ ישן… וקורין לו מרחץ יעקב אבינו ע”ה. ולא מצאתי כתוב זאת זכרון בספר". חבת ירושלים, תר"ד, עמ' טו. ועיין מנחם מנדל, קורות העתים.

909 מדרשו של שם ועבר בצפת: בראשית כח, כב, כז. בראשית־רבה סג, ו. מדרש אגדה, מהדורת באבער, עמ' סג. שמחה בן יהושע, אהבת־ציון. מנחם מנדל, קורות העתים, ספר יהודית (מונטיפיורי). ח. הורוויץ, חבת ירושלים, תר"ד, דף טו, א. דברי התורכי אוליה שלבי – QDAP, VI, 1935, p. 162.

910 איפה נולדה אסתר המלכה: N. Ch. Radzvill, Hierosolymitana Peregrinatio, 1601, E., Roger La Terre Saincte, 1646. Jean de Thévenot, Relation d’un voyage pait au Levant, 1664, p.685.

911 איפה היתה בתוליה הקדומה: A. Morison, Historique d’un Voyage, 1704.

912 תפילת הסולטן לשלום צפת: שמעתי ממר מתתיהו לונץ, נו של א. מ. לונץ, חוקר הארץ.

913 בדרך אל הכפר עין־זיתים: נפתלי בן יעקב אלחנן, עמק המלך, דף יא, א. יב, א.

914 מי עין־זיתון: ש. אסף, קבץ על־יד, יג, ת"ש, עמ' קכה. אהבת־ציון, אוצר מסעות, עמ' 240.

915 המעין בנחל הטחנות: י. חאגיז, הלכות קטנות, תס"ד, דף עא, א. א־דימאשקי, נח’בת א־דהר פ’י עג’איב אלבר ואלבחר, מהדורת 1886, M. A. F. Mehren, פטרסבורג.

916 הכוהנים כפר יוונית (יבנית): דבה"י־א כד, תהלים כח, ז. מג. ישעיהו מ, כו.

917 האידרא – מקום לימוד של רשב"י ותלמידיו: זוהר, האידראות. ח. ויטאל, ספר החסיונות, תשי"ד, עמ' קנז.

918 הדסים מסביבות צפת: ויקרא כג, א. נחמיה ח, טו.

919 המשקיף במירון: אוצר מסעות, עמ' 127. הערה: נסתרות רבי שמעון בר יוחאי, בית־המדרש (ילינק), ג, עמ' 79, 82. מסעודי, מורוג' א־דהב, עמ' 271. יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ב, עמ' 175.

920 עוברים לפניו כבני מירון: משנה, ראש־השנה א, ב. תוספתא, ראש־השנה א, יא. בבלי, ראש־השנה יח, א. מחזור לראש־השנה, מנהג אשכנזים. הערה: ישעיהו מ, כו.

921 בבקעה על פני מירון: שמות־רבה נב, ג, מהדורת וילנא, תרל"ח, נדפס: “של פני מרון” צ"ל: על פני מרון: ילקוט שמעוני, משלי, תתקסד. בלי להזכיר מקום: “לבקעה שעל פני העיר”. עיין: בראשית־רבה לח, ב. נזכר בלי שם מקום: ירושלמי, ברכות ט. בבלי, סכות מה, ב. מדרש תהלים, צב, ח.

922 משפחת הכוהנים במירון: דברי־הימים־א כד, ז. מכבים א, ב, א. בבלי, מכשירין יא, ב. תהלים צד, כג. תוספתא, תענית ד, ט. ירושלמי, תעניות ד, ה. מ. ריישר, שערי ירושלים, תרל"ט, עמ' 78.

923 מערת הכוהנים בקרבת מירון: ב. קלאד, רבי חיים בן עטר, תשי"א, עמ' מה.

924 מקווה דבורה: אגדה מצויה בקרב יהודי צפת. מ. ריישר, שערי ירושלים, תרל"ט, עמ' 50. לה, 78.

925 כסא אליהו הנביא: מלאכי ג, כג. משה ירושלמי, ידי משה, תרצ"ח. שערי ירושלים, תרל"ט, עמ' 78.

926 האר"י הקדוש וחבריו במירון: נפתלי בן יעקב אלחנן, עמק המלך, דף י, ב.

927 איפה נתגלה ספר הזוהר: אברהם אזולאי, אור החמה, תרל"ו, דף ב, עמ' ג.

928 תקוע–אלפא לשמן: שמואל־ב יד, ב. בבלי, מנחות פה, י. בבא־בתרא קמה, ב. פסחים נג, א.

929 כיצד היתה בנויה תקוע הקדומה: תוספתא, עירובין ח, ו. בבלי, מנחות עב, א.

930 תקוע – סמל העושר החקלאי: בבלי, בבא־בתרא קמה, ב.

931 למה שמונה ימים בחנוכה: בבלי, שבת כא, ב. מוסאפיה, תשובות הגאונים, תרכ"ד, עמ' לג, סי' קד. ד. מ. לוין, אוצר הגאונים, שבץ, תרפ"ח, עמ' 23. תיקונים עמ' 163.

932 מערת שמעון בר יוחאי בפקיעין: בית־המדרש (ילינק), ד, עמ' 122. בבלי, שבת לג, ב. פסיקתא דרב כהנא, מהדורת באבער, דף פח, ב. קוהלת־רבה י, ח. לפי מדרש הנעלם, כי תבוא, צה, א, היתה המערה בקרבת לוד. עיין גם לקוטי ש"ס ו.

933 אליהו בפתח מערת שמעון: ישעיה נג, ג. בבלי, סנהדרין צח, א. תהלים צה, ז.

934 התפילה במערת שמעון: משה ריישר, שערי ירושלים, שער י, תרל"ט, עמ' 102.

935 שרידים קדומים בפקיעין: שמעתי מהרב נקיבּלה, מתושבי פקיעין הוותיקים.

936 בזכות תפילתו של תושב פקיעין: מבוא בסוף קונטרס נדיר ‘משמני הארץ’, שיצא לאור בתרל"ב – 1872 ברומניה. המחבר יצחק בן משה, מספר שהעתיק ‘מעשה נוראי זה’ מהספר ‘שמחת הרגל’ מאת הרב יוסף דוד אזולאי. בסיפור מובא השם פקיעין בגירסה ‘פקיאן’.

937 הגבול בין הגליל התחתון והגליל העליון: משנה, שביעית ט, ב.

938 המשיח יופיע בגליל העליון: משנה, סוטה ט, טו. זוהר א, בראשית, דף קיט, א. ב, שמות, דף ז, ב. ויקהל דף רכ, א. ריב, א. בית־המדרש (יליניק), ד, עמ' 122. לקח טוב (פסיקתא זוטרתא), בלק, מהדורת ווילנא, עמ' 258. סעדיה גאון, האמונות והדעות, מאמר ח, פרק ה.

939 משבחי הגליל: משנה, מעשרות ב, ג. בבלי, בבא־בתרא כה, ב. שמות כו, לה. ירושלמי, כתובות ד, טו.

940 דיבורם המשובש של בני הגליל: בבלי, עירובין נב, נג. א. ירושלמי, שבת מז, ב.

941 צמחי החלבא ונשי הגליל: בבלי, עירובין נג, א.

942 צמח השומרה ובני הגליל: ירושלמי, דמאי א.

943 צמח הכוסבר ובני הגליל: בבלי, כתובות סא, א. ירושלמי, דמאי, א. שמות טז, לא.

944 זיתים ושמן בגליל: בבלי, חגיגה כה, א. תוספתא, כלים, בבא־קמא ב, ט. בראשית־רבה כ.

945 מפני מה חרבה משפחה בגליל: משנה, בבא־קמא ז, ז. בבלי, סוכה כט, א. ירושלמי, סוטה ט, י. תוספתא, בבא־קמא ח, יד. בבלי,בבא־קמא פ, א. בלי להזכיר את שם חכם וקצת בשינוי סגנון.

946 נחלת אשר: בראשית מט, כ. שם ל, יג. תנחומא, ויחי, יג, מהדורת ווארשא, דף ס. בראשית־רבה עא, יג. דברים לג, כד. מדרש תנאים, עמ' 220. בבלי, מנחות פה, ב. דברי־הימים־א יב, לו.

947 נפתלי מבשר טובות: בראשית מט, כא בבלי, סוטה יג, א. התירגום הארמי יהונתן בן עוזיאל (ירושלמי א). Abel, Geographie de la Palestine, 1938, II, p. 64.

948 מי מריבה בין פרוד וכפר־חנניה: מסעות ארץ־ישראל למשה באסולה, מהדורת בן־צבי, עמ' 70.

949 אין מביאים קדרים לכפר חנניה: בבלי, שבת קכ, ב. בראשית־רבה פו, ג. ירושלמי, פאה ז, ד.

950 שמנה של גוש־חלב: בבלי מנחות פה, ב. מדרש תנאים, תרס"ט, עמ' 220.

951 מה הובא לקיסר מגוש חלב: דברים ח, ט. קוהלת־רבה ב ח.

952 שלשלת דוד המלך בגוש־חלב: בספרו של הגיאוגרף הערבי אלמקדסי.

953 ילד הפלאים מכפר־ברעם: נבואת הילד נדפסה לראשונה בסוף הספר נגיד ומצוה, מאת יעקב צמח, בשנת תע"ב – 1726.

954 מערת הבבלים על־יד עלמא: משה ירושלמי, ידי משה, מהדורת הברמן, תרצ"ח.

955 הכתובת המוזרה בכפר־ברעם: משה באסולה, מסעות א"י, אוצר מסעות, עמ' 183.

956 קדש־נפתלי – עיר מקלט: יהושע יט, לב, כ, ז. משנה, ערכין ט, ו. תוספתא, מכות ג, ח. בבלי, מכות י, ב. מדרש תהלים (שוחר טוב) כה, י, מהדורת באבער, עמ' קז.

957 משפחות כוהנים בכפר מפשטה: דברי־ימים־א כד, ח.

958 מה הובא לקיסר מנצחנה: דברים ח, ט. קוהלת־רבה ב, ח. בבלי, יומא פא, ב.

959 אילת השחר – על שום מה: סיפר לי חבר קבוצת אילת־השחר, בשנת 1025.

960 יסוד־המעלה – על שום מה: עזרא ז, ט. סיפר לי תושב יסוד־המעלה.

961 גשר בנות יעקב אבינו: וילהלם איש צור 13, VXIII – מעבר יעקב, יאקות, מעג’ם אלבולדאן, א, עמ' 775. מסעות א"י למשה באסולה, מהדורת בן־צבי, עמ' 65.

962 בור יוסף אשר בגליל העליון: הראשון המזכיר את גוב יוסף הוא המוסלמי איסטה’רי, בשנת 950, בספרו: כתאב מסאלך ואלממאללך, 1870, עמ' 59. ועיין אלמקדסי עמ' 190, בספרו הנזכר לעיל במספר 20. בור יוסף נזכר גם בפירושו של בידוי לקוראן פרק יב. Benedictus de Aliganano (1260) – Cisterna joseph במפת ברידנבאך, מ־1483, מצויר הבור.Breidenbach, Peregrinationes in Terram Sanctam המוסלמי עלי אלהרואי (1174) קורא לה: קצר יעקוּב – מצודת יעקב Guy Le Strange, Palestine under the Moslems, 1890, p. 482

963 דמעות בנות יעקב אבינו: סיפרו לי בדואים בסביבות משמר־הירדן – מחנים, בשנת 1923. בורקהרד שעבר בגליל ב־1812 מיחס את האבנים לדמעות יעקב (בערבית: ‘דמוּע יעקוּב’)

I. L. Burkhardt, Travrels in Siria and the Holy Land, 1822, pp. 315–18. N. Sepp, Neue Zweiten Palästina Fahrt, 1896, s. III

964 ים חולה: ירושלמי, דמאי, יוסף בן מתתיהו (פלביוס), קדמוניות טו, יג. בראשית י, כג. יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ב, עמ' 366.

964* מירושלים אל ים חולה: ירושלמי, שקלים ו, ב. תוספתא, סוכה ג, ט.

965 בני נפתלי – פותלי נירים: בראשית־רבה צד, ו. בראשית ל, ח.

966 רבי מאיר בכפר ממלא: בראשית־רבה נט. שמואל־א ב, לד. מדרש שמואל ח. ילקוט שמעוני, בראשית קג. שמואל צו. משלי תתנו.

967 הכוהנים בממלא: דברי־הימים־א כד, יד. וילנאי, מצבות קודש בארץ־ישראל, תשי"א. ירמיה כה, ד. במדבר יח, יט.

968 ירדן – על שום מה: בבלי, בכורות נה, א. הראשון המזכיר את הבאור לירדן – יאור דן, הוא הנוצרי הירונימוס: Onomasticon, ed: Klostermann, 1904, p. 77. וילהלם איש צור 22, XIV.

969 דן – נקרא מקודם לשם: בבלי, בכורות נה, א. יהושע יט, מז. שופטים יח, כו. ופירושו של רש"י. דברים לג, כב.

970 לשם – אבנו של דן: שמות כח, יט. לט, יב. במדבר־רבה ב, ז. רש"י לדברים ל, כב.

971 דן גור אריה: משלי ל, ל. דברים לג, כב. ספרי, וזאת הברכה שנה. דבה"י־א יב, לו.

972 תל־דן – תל השופט (אלקאדי): לפי ד. קמחי, ריב הנהרות, בעתון אחדות, תרע"א, גליון 6.

973 שלושת הנחלים – מקורות הירדן: המלים מאת רות חפץ, מוסיקה מאת אמיתי נאמן. הזמרת יפה ירקוני הואילה לשלוח אלי את השיר הזה.

974 פסל מיכה ועגל הזהב בדן: שופטים יח, כה. מלכים־א יב, לא. מסעות רבי בנימין. ברית החדשה: מתיה ט, כ. Eusebius, VII, 18, Sozomenus V, 21, Itinerarium Saint Willibaldi

975 מי מערת פמיאס: בבלי, סנהדרין צח, א. וילהלם איש צור 10 XIX. דימאשקי, ראה מספר 915.

976 סבל בני פניאס: בראשית־רבה, סג, ה. ירושלמי, שביעית ט, ב. במדבר־רבה יא, ג. ילקוט שמעוני א.

977 מי בנה את מצודה בהר פניאס: שמעתי מתושבי הכפר בניאס לראשונה ב־1928.

978 מבריכת רם אל פמיאס: בבלי, בכורות נה, א. יוסף בן מתתיו (פלביוס), מלחמות ג, י, ז.

979 עיניא רבתי דבירם: בראשית ח, ב. בבלי, סנהדרין קח, א: “שלושה נשתיירו מהם: בלועה דגדר וחמי טבריא ועיניא רבתי דבירם”. בראשית־רבה לג, ד, מהדורת טהאדאר, עמ' 308 – “מעין טובה ואיבלועה ומערת פמייס”. שם, מהדורת ווילנא, תרל"ח, הגירסה: “מערת טבריה ואבלוניס ומערה פמייס”. מקומה של אבלוניס זו לא ידוע. סוברים שהיתה בהרי הלבנון.

980 מאין בריכת רם: שמעתי מדרוזי תושב הכפר מג’דל א־שמס, לרגלי החרמון בשנת 1926.

981 משה ביקש לעבור במחילה של קיסריון: מדרש תנאים, תרס"ט, עמ' 19. מכילתא, בשלח, מהדורת הורוביץ־רבין, עמ' 183. מהדורת לויטערבאך, ב, עמ' 152. לוי גינצבורג, גנזי שעכטער, א, תרפ"ח, עמ' 371. דברים ג. כה.

982 על שום מה זכה החרמון בשמות אחדים: ויקרא כז, כח. בבלי, חולין ס, ב. דברים ג, ט. תרגום ירושלמי א–ב ופירוש רש"י. שיר־השירים־רבה ד, ג. מדרש אגדה, מהדורת באבער, עמ' קעח.

983 הר החרמון – הר השלג: בבלי, סנהדרין קו, א. שבת קנב, א.

984 הר חרמון – מקור המים לפרס: J. Green, A Journey from Aleppo to Damascus, 1736.

985 מלאכי עליון על החרמון: בראשית, ו, א. ספר חנוך, א, ו, א–ז. הספרים החיצונים, א, מהדורת כהנא תרצ"ז.

986 מעמד ברית בין־הבתרים על החרמון: בראשית טו. שמות־רבה ב, ד. רש"י לשמות יב, מא. מכילתא, מסכתא דפסח יד. ידי משה, מהדורת הברמן, י. סופר, עדות ביהוסף. ע' זאב וילנאי, אנציקלופדיה לידיעת ארץ־ישראל, ערך: מעמד בין הבתרים.

987 כיפת החרמון: אגדה בקרב ילדי הגליל. על יסוד האגדה על התבור והכרמל, עיין כאן.

988 משה ביקש להכנס לארץ מעל החרמון: דברים לב, נב. דברים־רבה, מהדורת ליברמן, עמ' 48.

989 החוי – תושבי החרמון: יהושע יא, ג. יט. שופטים ג, ג. בבלי, שבת פה, א. בראשית־רבה כו, ז.

990 הדרוזים וגילגול נשמות: מסעות רבי בנימין. האגדה שמעתי מדרוזי שליווני אל מרומי החרמון.

991 ירושלים תבנה על החרמון: ישעיה ב, ב. ספר זרובבל: בית־המדרש (יליניק), ב, עמ' 57.

992 הילדה מנעורן בשבי ארם: מלכים־ב ה, ב. בבלי, חולין ה, א. שם, סוטה מו, ב.

993 אדרעי: במדבר כא, לג. דברים ג, א. תהלים קלו, יח–כ. דברים־רבה א, כד, בבלי, ברכות נד, א.

994 עוג המלך רצה להשליך הר על ישראל: בבלי, ברכות נד, ב. ילקוט המכירי על תהלים, ג, מהדורת תר"ס, א, עמ' 26. תהלים ג, ח. מדרש תמורה: בתי מדרשות, מהדורת ורטהימר, ב, עמ' קצט.

995 איפה ארצו של איוב: איוב א, א. מדרש איוב: בתי מדרשות, מהדורת ורטהימר, ב, תשי"ג, עמ' קנז. א. הפרחי, כפתור ופרח יא, מהדורת ברלין עמ' 49. יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ב, עמ' 645.

996 קרנים – עירו של איוב: איוב א, טו. רות־רבה ב, י. הגירסה: כפר־קריגוס. פסיקתא דרב כהנא דף טו, א – כפר קרוינוס. אבסביוס, אונומסטיקון עמ' 112 – Joanni Chrystonomi, Homilae XXI – Carnea תירגום אנגלי: Puesey, Library of the Fathers, 1842, p. 92 בתי מדרשות, מהדורת ורטהימר, ב, תשי"ג, עמ' קפא. על קבר איוב, זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ־ישראל, תשי"א.

997 המן הרשע: בבלי, מגילה טז, א – כפר קרצוס. המקורות דלקמן: כפר קרינוס, פסיקתא דרב כהנא, ח, מהדורת באבער, דף עב, ב. פסיקתא רבתי, יח, מהדורת איש־שלום דף צג, ב. ויקרא־רבה כח, ו. אסתר־רבה י, ד (כפר קריינוס). ילקוט שמעוני, אסתר, תתרנח. מדרש אבא גוריון ו: בית־המדרש (ילינק) א, עמ' 16.

998 עשתרות־קרנים: בראשית יד, ח. יהושע יג, יב. בבלי, סוכה ב, א.

999 קברי בני ישראל בגולן: G. Schumacher, Across, The Jordan, 1886, p. 68.

1000 האבנים בגבולה הצפוני של הארץ: בעלי ההוספות מביאים זאת בפירושם בבבלי, כתובות קיב, א. בשם מדרש תנחומא, פרשת שלח לך. למעשה אין זכר בהוצאות תנחומא לאגדה הנזכרת. עיין תנחומא, מהדורת באבער, מבוא, עמ' 96. רמז לאגדה זו מובא בירושלמי, שביעית ד, ט: “רבי חנניה מתקל גושייא (שוקל גושים) לקיים מה שנאמר: כי רצו עבידך את אבניה”. תהלים קב, טו.

1001 נחלת גד בגלעד: בראשית מט, יט. בראשית־רבה צז, יט. דברים לג, כ. ספרי, דברים, שנה, עמ' 226.

1002 דגלו של שבט גד: במדבר־רבה, ב, ז. מדרש אגדה, מהדורת באבער, עמ' עט. בראשית עט. יט.

1003 מחנים – על שום מה: בראשית לב, ב. תנחומא, וישלח ג, עמ' פב. בראשית־רבה עד, יז.

1004 דוד במחנים: שמואל־ב יז, כז–כט. מדרש תהלים, מהדורת באבער, עמ' יח – 30. ילקוט שמעוני, שמואל קנא.

1005 דגלו של שבט ראובן: במדבר־רבה ב, ז. בראשית ל, יד.

1006 בנחלתו של שבט גד וראובן: במדבר לב, א. מדרש אגדה, תרנ"ד, עמ' קסג.

1007 עיר המקלט בראובן: דברים ד, מא. דברים־רבה, מהדורת ליברמן, עמ' 59. בראשית לז, כב. משלי כח, יז.

1008 בית־גרס: בבלי, עירובין מג, ב. הגירסה: בית־גרם. בכתב־יד מינכן: בית־גרס.

1009 בלקה – על שום מה: יאקות, מעג’ם אלבולדאן, א, עמ' 728. כפתור ופרח, תרביץ, ב, עמ' 77.

1010 העננים אל עמון ומואב: דברים כג, ד. בבלי, תענית כה, א. איכה־רבה, פתיחתא א.

1011 הנסים במדבר מואב ועמון: ספר זרובבל. בראשית־רבה נג, יג. תהלים קכ, ד.

1012 מזון ישראל במדבר עמון ומואב: לפי יהודה אבן־שמואל, מדרש גאולה, תש"ג, עמ' 13. איוב ל, ד. בבלי, קידושין סו, א. בראשית־רבה נג, יג. תהלים קכ, ב. מדרש תהלים (שוחר טוב), מהדורת באבער, עמ' 504. ירושלמי, פאה א, א. בראשית־רבה צח, יט.

1013 גאולת ישראל במדבר מואב: ישעיה טז, ד. ירמיה מח, מז. מדרש זוטא, מהדורת באבער, תרנ"ד, עמ' 33.

1014 נצחון ישראל בעבר־הירדן: במדבר כא, לא. בבלי, ראש־השנה ג, א. בבא־בתרא עח, ב.

1015 ברכות בחשבון: שיר־השירים ז, ה. דברים ג, יא. יהושע יג, כח. ב. קלאר, חיים אבן עטר, תשי"א, עמ' 30.

1016 שלמה המלך בארץ עמון: מלכים־א יד, כא. עמק המלך דף יד, ב. פה מובא שם עיר הבירה של עמון בכתיב: משכמם או משכמ"ם, והוא לא ידע. בית־המדרש (ילינק), ב, 86.

1017 תיאטרון שלמה ברבת־עמון: אלמקדסי, יאקות, ג, עמ' 760.

1018 אם יעלמו דקלי רבת־עמון: יאקות, מעג’ם אלבולדאן,ב, עמ' 934.

1019 המערה רקים והנרדמים בה: קוראן, פרק המערה טו, ח. איסטח’רי (950). אלמקדסי עמ' 175, המוזכר במספר 20.

Acta Ssanctorum, ed: Bollandus, VI, 1868, pp. 375–397 Clermont-Ganneau, RAO III, 1900 pp. QS, 1902 p. 261. Guy Le Strane Palestine under the Moslems, 1890, p.274, 292–300.

תמונת הנרדמים במערה בסגנון המוסלמי:

E. Blochet, Musulman Painting, 1929, pl. CXXXIII

זוהר חדש, בראשית, תרמ"ה, דף ח, ב.

M. Huber, Wanderlegende von den Siebenschlâfern, 1910. ZDMG, 1911, s. 289–301

1020 מנית וחטיה המפורסמות: יחזקאל כז, יז. ופירוש רש"י. שופטים יא, לג. איכה־רבה ג, ו. קוהלת־רבה א, ה. מדרש חסרות ויתרות: בתי־מדרשות, מהדורת ורטהימר, ב, תשי"ג, עמוד שז.

1021 הר העברים: במדבר לג, מז. דברים לב, מט. מדרשי תנאים, עמ' 206. מדרש תלפיות, עמ' 175. זוהר, במדבר, עמ' שכח.

1022 משה רבנו על הר נבו: במדבר כז, יב. דברים לד, א. ספרי, דברים, שלח, עמ' קט.

1023 נבו – משאת נפש: דברים לד, א–ד. Oxford English Dictionary – Pisgah

1024 באיזו זכות ראה משה את הארץ: מדרש אגדה, ואתחנן, ב, עמ' קפא. בבלי, סוטה יד, א. מדבר־רבה כא, יב. מדרש תנאים עמ' 17.

1025 כסופי משה רבנו אל הארץ: מנצור אלדמארי, סראג' אלעקול A. Kohut, Manzur al-Dhamari’s… Commentry on the Pentateuch p. XI אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, עמ' 156. ועיין ילקוט שמעוני, וילך, תתקמ, המביא את דברי משה: “הנה עין אחת שלי תחת הדלת שלושה פעמים בשנה ואחיה ולא אמות”. האגדה על פרעה עיין מאמרו של ש. ליברמן בספר היובל לכבוד לוי גינצורג, חלק עברי, תש"ו. עמ' רנד. והאגדה על מרים עיין בירושלמי, חגיגה ב, ב. וחוזר בסנהדרין ו.

1026 מפני מה רצה משה להכנס לארץ: מדרש תנאים, תרס"ט, עמ' 67.

1027 אוצרות המקדש במערה בהר נבו: ספר מכבים ב, ב, ד–ט – “אל ההר אשר עלה עליו משה”.

1028 עינות משה רבנו: מסעות הנזירה אתריה בלטינית.

1029 בית פעור ומשה רבנו: דברים ג, כט. ד, מו. לד, ו. שמות לב, יב.

1030 בית־פעור: במדבר כה, ג. יהושע כב, יד. הושע ט, י. משנה, סנהדרין ז, ו. שיר־השירים־רבה ו, ד.

1031 פולחן פעור בימי קדם: ירושלמי, עבודה־זרה ג, ד. בבלי, סנהדרין סד, א. ספרי, במדבר, קלא.

1032 מערבות מואב ועד נחל השטים: ספר זרובבל: אוצר מדרשים (איינשטיין), עמ' 161.

1033 אבל השטים: במדבר לג, מט. כה, א. בבלי, סנהדרין קו, א. בכורות ה, ב. ספרי, בלק, תרכ"ו, עמ' 80.

1034 שטים – על שום מה: תנחומא, תרל"ה, דף קי. תנחומא ב, דף מח, ו. שמות כז, א. שמות־רבה ג, יג.

1035 מעין השטים – נחל השוטים: שמות לז, א. יואל ד, יח.

1036 עדת קורח בנחל שטים: לפי ספר זרובבל, מהדורת קושטא, בשנת רע"ט, דפוס ראשון.

1037 העזים בהר מכור: משנה, תמיד ג, ח. בבלי, יומא לט, ב. הגירסה: “יוסי בן דוגלאי… בהרי מכמר”. צריך להיות: מכבר. ירושלמי, סוכה ה, ג. הגירסה: אכוור. מדרש זוטא, מהדורת באבער, עמ' 127.

1038 מתנה – נחליאל – במות – הגיא: במדבר כא, יח. משנה, אבות ו, ב. בבלי, נדרים נה, א.

1039 החורים – תושבי אדום הקדומים: בראשית יד, ו. דברים ב, יב. בבלי, שבת פה, א.

1040 מפני מה גשמי ברכה בהר שעיר: דברים ב, ה. בראשית כז, לח. אבות דרבי נתן (ב) עז, בית עקד האגדות (ח. ע. הורוויץ הלוי), ב, תרע"ב, עמ' 6.

1041 תמורות בכרמים בהרי גבל: תהלים פג, ח. ותרגום ירושלמי. בבלי, כתובות קיב, א.

1042 התורה לבני עשו מהר גבל: תרגום ירושלמי לדברים לג, ב. פסיקתא רבתי, תר"מ, דף צט, ב.

1043 עין משה בהרי אדום: קוראן ב, נז. יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ד, עמ' 379. קדמוניות ד, ד, ו.

1044 מי הם הבדואים בפטרה: שמעתי מפי הבדואים בפטרה, לראשונה בשנת 1925. JPOS, IX, 1929, p. 216. הצלבנים קראו לפטרה בקעת משה – Vallis Moysi. וילהלם איש צור 6, XVI.

1045 אוצרות פרעה בפטרה: אגדה רווחת בקרב הבדואים בפטרה. שמעתיה פעמים רבות בסיורי.

1046 ארמון בת פרעה: שמעתי מפי הבדואים בפטרה לראשונה ב־1925.

D. Dalman, Neu Petra Forschungen, 1912, s. 16. Musil, Arabia Petrea, II, 1917, p. 10. JPOS, IX, 1929 p. 145.

1047 נחש שרף ועקרב בסיני: תהלים קלו, טז. דברים ח, טו. מדרש תהלים כב, יא. מהדורת באבער, עמ' 186.

1048 למה היו דומים ישראל במדבר: בבלי, יומא עה, ב. שמות טז, ח.

1049 המן: שמות טז, יד. יהושע ה, יא. אלפא־ביתא דרבי עקיבא: בית־המדרש (ילינק), ג, עמ' 27. תהלים עח, כג. בבלי, הוריות יב, א. ירושלמי, שקלים ו, א. בבלי, חגיגה יב, ב. פסחים נד, א.

1050 השלו – מזון ישראל במדבר: במדבר יא, לא. בבלי, יומא עה, כ. שם, שבת קמה, ב.

1051 במרחבי מדבר שור: ילקוט שמעוני, א, רנה. יחזקאל ל, ה. מכילתא, בשלח, מהדורת ליוורנו, דף מז. מדרש תהלים (לקח טוב), בשלח, עמ' 100. מביא דברי מכילתא בגירסה שונה (ח' מאות פרסה). תנחומא בשלח, מהדרות באבער, ב, עמ' לב. במדרש תנחומא, מהדורת ווארשא, א, דף צ. בשינוי קל במקום המלה שיירה מובאה קרובים וזה שיבוש המלה הרומית כּרוכּה או כּרוס (Carruca, Carrus) היינו עגלה. מזה המלה כרוסה בערבית. ילקוט שמעוני א, רנה, נאמר על מדבר שור: “ת”ת פרסה על ת"ת פרסה כולו מלא נחשים ועקרבים". על שבור מלכא והנחש כבר מסופר בתלמוד בלי להזכיר שם מקום. בשיחה על “נחש בקורת בית־בד” מסופר: “רמו ליה תליסר אורותא דתיבנא ובלע יתיהון” (בבלי, נדרים כה, א. שבועות כט, ב) במקוםהמלה אורותא צ"ל: אודרייתא (יחיד: אודרא) ופירושו עור חיה המשמש לשק. גם בתלמוד ירושלמי מסופר על אותו הנחש הגדול “והא חויה דשבור מלכא בלע גמלין, בלע קברין (נוסח אחר: קרונין), כד בעו מיקלוניה מלון פלחין (צריך להיות: פחליץ) של גמלין תבן ויהבון בין גומרין ובלעון – ומית”. ירושלמי, נדרים ג, ג. פחלץ או פוחלץ הוא עור של חיה. דומה לאודרייתא הנזכרת. שבור מלכא הנזכר פעמים אחדות בתלמוד, היה מלך פרסי. בשם זה שני מלכים: האחד במאה השלישית, ואחד במאה הרביעית.

1052 מדבר שור – על שום מה: במדבר־רבה כד, ד. ישעיה סד, ט. זכריה ב, ט.

1053 בני ישראל במדבר פארן: חבקוק ג, ג. בבלי, שבת םט, ב. דברים לג, ב. בבלי, עבודה זרה ב, ב.

1054 הופיע מהר פארן: דברים לג, ב. ופירוש רש"י.

1055 בעל צפון: שמות יד, ב. במדבר לג, ג. מכילתא, מסכתא דפסחא, יג. תנחומא ב, ז. מכילתא דרבי שמעון יד, ב. מהדורת האפפמאנן, תרס"ה, עמ' 41. מחזור פסח ליום שביעי ושמיני, מהדורת היידנהיים, עמ' 96.

1056 פי החירות – תחנה בנדודי ישראל: שמות יד, ב. במדבר לג, ז. מכילתא, בשלח ב.

1057 מרה – תחנה בנדודי בני ישראל: שמות טו, כב. ילקוט שמעוני, א, רנו. בתנחומא, בשלח, מהדורת באבער, ב, עמ' לג, הנוסח קצת שונה. בשמות רבה נג, הנוסח מקוצר מאד. בבלי, ראש השנה כג, א.

1058 מצוות שנצטוו ישראל במי־מרה: שמות טו, כה. רש"י. בבלי, סנהדרין נו, ב.

1059 מתקה ומרה – תחנות בנדודי ישראל: במדבר לג, כח.

1060 אלוש – תחנה בנדודי ישראל: בראשית־רבה מח, יב. שמות־רבה כה, ה. בראשית יח, ו. שמות טז, ד.

1061 רפידים אשר במדבר סיני: שמות יז, א. בבלי, סנהדרין קו, א. בכורות ה, א. מכילתא דרשב"י, תרס"ה, עמ' 82. פסיקתא דרב כהנא, מהדורת באבער, דף כו, ב.

1062 תופל – לבן – די־זהב: דברים א, א. תרגום אונקלוס – “עגל הזהב”. שמות טז, לא. ורש"י. ספרי, דברים, א. בבלי, ברכות לב, א. דברים־רבה, מהדורת ליברמן, תש"י, עמ' 6.

1063 אלעריש: משולם מוואלטרה, אוצר מסעות, עמ' 96. יאקות, ג, עמ' 660. קוזאיני, מהדורת ויטנספלד, עמ' 147.

1064 אלעריש – על שום מה: יאקות, מעג’ם אלבולדאן, יג, עמ' 660.

1065 בוגד ממושל אלעריש: קזואיני (1308), אתאר אלבילאד ואחבאר אלעבאד, מהדורת ויסטנפלד 1894, עמ' 147. לפי טברי קרח בעיירה קולזום במקומה של העיר סואץ בימינו. עיין בספרו: תאריך, א, עמ' 393.

1066 רינוקורורה – אלעריש בימי קדם: Epiphanius.

1067 מי הציל את פלוסיון: יוסף בן מתתיהו (פלביוס), קדמוניות היהודים י. א. ד. הרווטוס, 11, 141.

1068 אלתג’אן ומעינה הנפלא: דימאשקי, עמ' 119 בספרו הנזכר במספר 837.

1069 שמות הר סיני: פרקי רבי אליעזר מא, ויקרא־רבה יג, ב. תהלים סח, טז. שמות לב, טו. שמות־רבה ב, ו. בבלי, שבת פט, א. תנחומא, במדבר ז, מהדורת ווארשא, ב, עמ' 48, פרקי רבי אליעזר יח.

1070 סיני – הר גבנונים: בבלי, מגילה כט, ב. ויקרא כא, כ. תהלים סח, טז.

1071 סיני – משום מה: פרקי רבי אליעזר מא. משה נרבוני (מספרו וידאל), פירושו למורה הנבוכים א, סו. שמואל צרצ’ה (אבן סנה), מקור חיים, כי תשא, שי"ט (1559), עמ' נה, ד. ועיין: אברהם אבן עזרא, מרגלית טובה, אמשטרדם, דף פא, ב. הגיאוגרף המוסלמי אבו אלפידה, בקירוב בשנת 1321, מספר על סיני, בערבית טור סינה, שנקרא על שם אבניו ויש אומרים על שם השיחים הגדלים בו. בספרו מהדורת 1840, עמ' 69. ועיין Stanley, Sinai and Palestine, 1877, p. 17.

1072 איפה צמח הסנה: שמות ג, ב. שמות־רבה ב, ה. בבלי, שבת סז, א. תיאור מפורט של הכנסיה הבנויה במקום הסנה ותרשימה.

1073 מהיכן בא הר סיני: ילקוט שמעוני, תהלים, תשפה. מדרש תהלים סח, ט.

1074 לאן ברח גדי ממשה הרועה: שמות ג, א. שמות־רבה ב, ב.

1075 מפני מה זכה סיני במתן תורה: שמות יט, כ. מדרש עשרת הדברות: בית־המדרש (ילינק), א, עמ' 66.

1076 כיצד נגלה ה' בהר סיני: פסיקתא רבתי כא. איוב יב, יב. מכילתא, מהדורת לויטערבך ב, עמ' 31.

1077 משה רבנו במרומי הר סיני: שמות לג, כב. בבלי, מגילה יט, ב.

1078 מתי היה מתן תורה: בבלי, שבת פח–פט.

1079 מפני מה ניתנה תורה בסיני: לקח טוב, שמות, יתרו.

1080 מול הר סיני – אחדות ישראל: שמות יט, ב. ויקרא־רבה ט, ט.

1081 סיני ועוקר הרים: בבלי, הוריות יד, א. ברכות סד, א.

1082 הלכה למשה מסיני: בבלי, נדה מה, א.

1083 מה ענין שמיטה אצל הר סיני: ספרא, דברים, ויקרא כה, א ופירוש רש"י.

1084 סיני – מין מאפה בשבועות: ספר מהרי"ל (מורנו הרב רבי יעקב לוי), תרל"ד, דף יב, ב.

1085 מה גורל שברי הלוחות מהר סיני: שמות לב, טו. בבלי, עירובין נד, א. אבות ו, ב. תוספתא, סוטה ז, יח. ספרי, בהעלותך, פב. ירושלמי, שקלים ו, א. סוטה ח, ג.

1086 אבן מסיני היתה בבית־המקדש: נפתלי בן יעקב אלחנן, עמק המלך דף יד, נ.

1087 מערת משה ואליהו בהר סיני: ילקוט שמעוני, תהלים, תשפה. מלכים־א יט, ח. בבלי, פסחים נד, א. מדרש תנאים, עמ' 219.

1088 בלועי קורח אשר בהר סיני: במדבר טז, לב. בבלי, בבא־בתרא עד, א. פסחים נד, א.

1089 סלע שעליו ישב משה: שמות יז, יא. מכילתא, בשלח יז. בבלי, ברכות נד, א. אליהו זוטא, עמ' 196.

1090 אבן משה רבנו: קוראן ב, 57. ז, 160. אלמקדסי (עמ' 151) מזכיר את צח’רת מוסה – סלע משה, מבלי לציין את מקומו. עיין לעיל ספרו הנזכר במספר 20.

1091 הסלע שדיבר אל משה: תהלים עח, טו Ch. Wilsin, Picturesqe Palestine, VI, 1884.

1092 כיצד עברו בני ישראל בים סוף: תהלים קו, ט. עז יז"כ. פרקי רבי אליעזר מב.

1093 המרחץ החם על־שם פרעה מלך מצרים: אגדה רווחת בקרב הבדוים המתגוררים בסביבה.

1094 קריעת ים סוף: תהלים קלו, יג. תוספתא, תענית א, יד. דברי־הימים־א כט, יא. בבלי, ברכות נח, א. שמות־רבה כב.

1095 הנסים על ים סוף: תהלים קו, כב. מכילתא, בשלח, ה.

1096 כיצד התגלה ה' על ים סוף: מכילתא, מסכתא דשורתא, ד, מהדורה לויטערבאך, ב, עמ' 31.

1097 יונה הנביא בשבילי ים סוף: תנחומא, ויקרא, ח. מהדורת ווארשא, ב, עמ' 5. ילקוט שמעוני, יונה א. מדרש יונה: בית־המדרש (ילינק), א, עמ' 96.

 

קיצורים של העתונות המדעית בלועזית:    🔗