“מה זה להזדיין?”
יד ימין שלי ביד של אבא, היד השנייה ביד של אמא. אחותי לא באה, אז אני יכולה לתפוס את שתי הידיים של ההורים שלי. למרות שאני כבר בכיתה ג' אני מבקשת שהם יעשו לי אחת שתיים ושלוש. הם אומרים: את כבר כבדה. אני מקשיבה לרעש של מכוניות, צופרים, אוטובוסים. הפיח נכנס לי לאף. יש כאן רעש וריח של דברים שקורים. בדיוק ההפך מהמושב. כל השבוע ניסיתי לדמיין איך כיכר המדינה נראית. עכשיו לא נראה לי שבאמת כל המדינה מגיעה לכאן, אבל זה בכל זאת המקום הכי יפה שראיתי בחיים שלי. לכל חנות מתחשק לי להיכנס ולראות מה יש בפנים, להעמיד פנים שאני לא מדברת עברית, כי ככה בטוח נראית חוצלארץ. ככה בטוח נראית אמריקה, אנגליה, יפן, שמתי לב שמשם מגיעים הדברים הכי יפים שראיתי עד היום, כמו מחקים, עטיפות למחברות וסבונים עם הריחות הכי מגרים. אני שמה לב שגמרנו את כל העיגול של הכיכר, אבל לא אומרת כלום כדי שהטיול לא ייגמר. ממילא אנחנו הולכים שוב את הסיבוב, כי כנראה פספסנו את החנות רהיטים שבגללה באנו לכאן. יש שם רהיטים מסקנדינביה. העוד סיבוב הזה בכלל לא משעמם. רואים דברים חדשים לגמרי למרות שעברנו כאן קודם. אין מקום כזה במושב שלנו, שאתה הולך בו שוב פעם בדיוק את אותו המסלול ומגלה בו דברים חדשים. המושב שלי הכי משעמם בעולם. עץ תותים ברחוב ירקנים. הכלב המפחיד של ויטליס. מגרש הכדורסל של בית הספר, שם האיש הזה שאל אותי אם אני רוצה להזדיין.
“הנה דניש!” אמא שלי קוראת.
ההורים שלי רוצים לקנות ספה חדשה לסלון. הם מדברים על זה הרבה. בתוך החנות יש ריח של בדים, של לקה כמו שיש לפעמים בשיעורי מלאכה ושל בושם. המוכרת נחמדה נורא. נראה לי שהיא חיכתה במיוחד להורים שלי. הם אמרו לי: מה יש לך לבוא אתנו לחפש ספה, זה משעמם. אבל זה הכי לא משעמם שיש. אני יושבת על כל ספה (מותר) ובודקת איפה הכי נוח לי. הרהיטים בדניש מסודרים כמו פינות של חדרים קטנים ככה שאתה ממש יכול לדמיין שזה החדר היפה שלך בחיים האמיתיים שלך ולא רק בחנות. כאילו עברנו דירה ואני רק צריכה לבחור לי חדר בבית החדש. בחרתי בזה עם הקירות הצבועים בפסים ורוד־ירוק, שטיח עגול, ומנורה שעומדת על רגל עם אהיל כסוף כמו מראה. שם יש את הספה הכי נוחה. סגולה ורכה. אחר כך אני יורדת במדרגות הלולייניות. אבל הכלי־בית למטה פחות מעניינים. זו הפעם הראשונה שאני רואה מדרגות כאלה במציאות, רק קראתי עליהן בספרים. במושב אין קומות ולכן גם אין מדרגות. ובטח לא לולייניות. אני חושבת להיות לוליינית פעם. בינתיים אני מתאמנת על העמוד של הסל במגרש הכדורסל הריק, בשעות שאני מחכה לאמא שלי. נתלית על המוטות עם הראש למטה והרגליים למעלה, על המוט הכי גבוה. כשאני שם אני מתפללת בלב שמישהו יעבור במקרה ויתפעל, איך הילדה הזאת תלויה הפוך, איך היא לא מפחדת להיות כל כך גבוה, איך היא מעזה לשחרר את הידיים ככה, איך היא לא מפחדת ליפול עם הראש על הבטון. אבל אף פעם אף אחד לא עובר. כולם הולכים הביתה אחרי בית ספר ברגל ויש את השקט הנוראי של המושב בין שתיים לארבע. רק אני מחכה לטרמפ עם אמא שלי, לוקח לה לפעמים שעות לחזור מהעבודה. מאוד התרגשתי כשסופסוף מישהו התקרב והסתכל עליי, בטח חשב איך הילדה הזו תלויה הפוך, איך היא לא מפחדת כל כך גבוה. “אנחנו נעשה עוד סיבוב לחשוב על זה,” אמא שלי אומרת למוכרת הנחמדה, והלב שלי קופץ משמחה, עוד לא חוזרים הביתה! עושים עוד סיבוב בכיכר המדינה!
“מה זה להזדיין?” אולי הם לא שמעו.
הם מסתכלים עליי ותוך רגע ממשיכים לדבר על הספה. אנחנו עוברים ליד חנות בגדים לילדות בגילי ואני מתפללת בלב שנעצור והם יקנו לי משהו. ראיתי בעיתון כובע פסים אפור עם מצחייה קטנה, בטוח שבחנות הזו יש כזה. אמא אומרת שחשוב שלספה יהיו רגליים חשופות, חצאיות לספה זה לא פרקטי. אבא אומר שדווקא הספה עם החצאית יותר יפה בעיניו. בכלל תל־אביב זו עיר שרק דברים יפים קורים בה: לספות יש חצאיות. ואוכלים בה במסעדות בימי הולדת. מחפשים דברים יפים לבית ועושים בה את הדבר שהכי אני מחכה כבר להיות גדולה כדי לעשות אותו גם: להזדנגף בימי שישי. זה מה שההורים שלי עושים כשאני בבית הספר ואחותי בגן. בשיעורי חשבון אני אוהבת לדמיין את עצמי מזדנגפת, למרות שחוץ מזה שאני יודעת שדיזנגוף זה רחוב, אני לא בדיוק יודעת מה זה. אני מדמיינת רחוב ארוך עם עצים שמורידים עליך נוצצים כשאתה הולך בו. את ההזדנגפות מתכננים מראש. גם את הנסיעה הזאת הם תכננו כבר בשבוע שעבר. אז כשהאיש שאל אותי בצהריים, אמרתי לו שכן, לא שידעתי מה זה, אבל אני מנוסה בלעשות את עצמי שאני מכירה את המשחק ואז ללמוד את החוקים תוך כדי. ביקשתי שנישאר בסביבה כי אמא שלי עוד מעט באה לקחת אותי, “פשוט יש לנו נסיעה לתל־אביב.” הוא לא אמר כלום, לא על הנסיעה וגם לא על הלוליינות, למרות שאני יודעת שמאוד התקדמתי בתלייה הפוכה על העמוד סל. חבל שאני בתוך עצמי ולא יכולה לראות את עצמי אף פעם מבחוץ. הוא אמר: “אז תרדי”. בטח ציפה שאני ארד את השלבים אחד אחד, אבל אני החלקתי כמו לוליינית את כל העמוד מלמעלה עד למטה, למרות שהירכיים שלי השתפשפו על העמוד וזה שרף.
טוב. אני לא אשאל אותם שוב.
בטח שלא יענו לי. אני כל הזמן מפריעה להם לדבר על הספה שהיא עכשיו הדבר הכי חשוב בעולם. עובדה שהם לא קונים לי שום דבר. עובדה שאנחנו עוברים ליד בית קפה ולמרות שאני עושה פרצוף מתחנן הם לא מציעים שנעצור לאכול או לשתות. דמיינתי את הנסיעה לתל־אביב אחרת. שבכל רגע נעצור ונשב בבית קפה ונזמין כריך מלפפון או משהו כזה מהספרים, ונקנה לי כובע וניכנס לכל חנות, כל הדברים שעושים כדי שהנסיעה תיגמר לאט. אני אומרת שאני רעבה, אבל הם אומרים שמאוחר ואנחנו נאכל כבר בבית. זהו. אני מתחילה לחשוב פתאום שאולי המשחק הזה שהאיש הציע הוא משחק שהורים לא אוהבים. שמלכלך את הבגדים ולא יורד בכביסה. או כזה שנפצעים בו. רק זה חסר להורים שלי, שתישבר לי שוב היד. או משחק ארוך מדי ששוכחים לחזור הביתה, כבר קרה ששקעתי בקריאה בספרייה ונעלו אותי וחטפתי סטירה. מי שהיתה צריכה לקבל סטירה היא הספרנית שנעלה אותי בטעות, אבל לא משנה. ידעתי שביום של הנסיעה לתל־אביב אני צריכה להיזהר, שאני לא אמצא את עצמי תקועה בעונש בבית, אז כשהוא אמר, “בואי לשיחים,” והצביע על השיחים הגדולים, התלבטתי רגע, כי גם אם אני לא רואה את אמא שלי מגיעה, אני חייבת לשמוע את הצפצוף. בסוף אמרתי “בסדר, בוא,” וכשהתקרבנו לשם אמרתי: “תדע לך שהשיחים רעילים,” המדריכים בתנועה הזהירו אותנו פשוט.
“מה זה להזדיין??” אני שואלת בקול חזק, ואמא שלי עושה לי: “שששש! שששש!!!! מה קורה לך???” והיא ואבא מסתכלים אחד על השני, במבט של ‘לא לוקחים אותה יותר לתל־ אביב’. אבל לא אכפת לי כי אם לא קונים לי שום דבר באף חנות ולא עוצרים בבית קפה לאכול אלא סתם נוסעים לקחת את אחותי וסתם חוזרים הביתה, אני אשאל אלף פעם. אפילו גלידה לא קנו לי.
“למה את שואלת?” אבא שלי מתכופף אלי פתאום.
“לא יודעת,” אני מתחילה להבין שאולי לא הייתי צריכה לשאול.
“איפה שמעת את זה?” הקול של אמא שלי חשדני.
“לא זוכרת,” עשיתי משהו לא בסדר בטוח, “לפני כמה ימים אולי.”
אנחנו הולכים. הם החליטו לחכות עם הספה. צריך לבדוק עוד אופציות. אולי לא חייבים דווקא בכיכר המדינה, ודווקא מסקנדינביה למרות שהם תכננו את הנסיעה הזאת כל השבוע. עכשיו מחפשים את האוטו. שניהם לא זוכרים באיזה רחוב הם חנו.
הם רואים שאני מחכה לתשובה.
“סתם מילה לא יפה,” אבא שלי אומר.
הם מתווכחים איפה חנו. אבא שלי זוכר רחוב שרת. אמא שלי זוכרת רמז. אני אומרת, “זה הרמז לאיפה שחנית,” אבל הם לא צוחקים. כבר נהיה מאוחר. אני מנסה לזהות את המכונית שלנו ולהציל את המצב, אבל מסתבר שיש אלף מכוניות כמו שלנו וזה רק מעצבן עוד יותר כשאני צועקת בכל פעם “הנה הוא!” ואמא שלי אומרת שהיא כבר מבולבלת, היא לא זוכרת אם שרת זה לפנינו או מאחורינו וכבר כואבות לה הרגליים. אני מחפשת את רחוב שרת בשלטים. הלוואי שבמושב שלנו היו שמות מההיסטוריה כמו ויצמן. ז’בוטינסקי. במושב יש רק רחוב הכרם, הברושים, מילים משעממות מהטבע. מה זה מילים לא יפות בכלל. חרא. תחת. ההורים שלי הולכים כבר הרבה קדימה. מתחשק לי להיכנס לחדר שלי בסקנדינביה ושיחפשו אותי קצת. בדיוק ברגע שהגענו למאחורי השיחים והייתי כבר במתח מה הולך לקרות, שמעתי את הצפצוף של אמא שלי. דווקא היום היא באה בזמן. אמרתי סליחה, אבל אני חייבת ללכת. קיוויתי שלפחות הוא ייתן לי רמז – אבל הוא אפילו לא אמר שלום, פשוט התחיל לרוץ. אני עומדת מול דניש. ההורים שלי כבר ממש קדימה. אני נושמת עמוק, לוקחת אומץ מהשמים. אני לא מאמינה שמצאתי את הדבר היחיד שמשותף בין תל־אביב למושב שלי: הירח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות