בדרך מבית ספר, כשהייתי עוברת על פני מסעדת “כתר המזרח”, היו מגיחים מדי פעם מאחורי הדוכן שניים או שלושה גברברים, גוחנים אלי, “איזה עיניים כחולות”, מכבדים בחצי מנה פלאפל ומבקשים שאשיר להם משהו – “מָה עוֹשִׂים הָעֵצִים? – צוֹמְחִים. וּמָה הַבָּתִּים עוֹשִׂים? – עוֹמְדִים.”

בית אחד של אמא, באבן גבירול 119; השני של אבא, בריינס 12. הם לא עמדו שם לאורך זמן: של אמא זז לשדרות קרן קיימת מול גן חיות ושל אבא עבר ללונדון לשנה שלמה, ואחר כך לרח' לוי יצחק מאחורי צפון־דיזנגוף. כבר לא הלכתי ממנו ישירות לבית ספר, היה צריך לעבור על־הבוקר בבית של אמא להחזיר את הכלב בַּבַּר, שטפף לצדי לא קשור מאז אימץ אותי בערב גשום אחד בדרך מסבתא וסבא בוויצמן 20, שם התאכסנתי לא פעם כשאמא נסעה לעבוד מחוץ לעיר לא־בימים של אבא. בבר לא נבח כמעט מעולם, כיאה לכלב המרבה להתארח בבתים של אחרים, נצמד אלי ולא מִפַּחַד; צל בצורת כלב. ילקוט על הגב, שקית של עבודת סריגה או תפירה משיעור מלאכה ביד אחת, לפעמים גם הכינור, וביד השנייה הרצועה ליתר ביטחון, גמאתי בפסיעות נחפזות את סוקולוב, אדם הכהן, שמאלה בשדרה, להעלות אותו לבית של אמא, להשאיר לו אוכל, להחליף מים, לסדר את הילקוט למערכת של יום רביעי ולצאת מהר־מהר.

אז עוד לא ביטלתי זמן מול המראה. הסתובבתי ושיחקתי בעיקר עם הבנים במשחקיהם, אפילו ניצחתי אותם במכות, או שככה חשבתי כל השנים, עד שלא מזמן פגשתי את גידי.

“ניצחת אותנו אולי,” אמר, “אבל לא במכות.”

אבל אצלי השנים האלה נחרתו כימי הטומבוי המתחסדים. חלק מהכיף היה להעמיד פנים שאת פשוט אחת מהם, לא שמה לב ש"תופסת" נהיית תירוץ לתפוס אותך לחצי הפסקה, מעלימה עין מהתחרות מי יקטוף לך פיטנגו הכי אדום מהשיח הגבוה, לפחות יחסית אלינו.

“זה עקיצה של יתוש!” הזדעקתי, כשדני ועידו הכריזו שראו לי מתחת לחולצת התלבושת האחידה, שמשכו בה יחד עם הצמה העכברית שלי בדרך מבית ספר. מה שהיה לי שם אז באמת נראה כמו שתי עקיצות שמתאפקים לא לגרד.

כמו שהבתים נפתחים בזיכרון עם הססמה הסודית של שם הרחוב והמספר, משום מה אין ומעולם לא היה דבר כזה לדבר על ילדים מבית־ספר בלי שמות המשפחה שלהם, רק הצירוף של השם המפורש המלא יכול להעלות את הרטט הענוג של הפלילים שעוללנו באותם אחרי צהריים, בעיקר אצלי, שלא היה אף אחד בבית שיפריע – למשל לערבב כוס של כל חומר שהיה במטבח פלוס נוזלֵי גוף לשיקוי חום שמנוני ולשפוך מהמרפסת על אשתו של הקשיש הזועף מקומת הקרקע, שבדיוק יצאה מהבניין ואפילו לא הרגישה איך הוכתם “הקוסטום ששלחה לי אחות שלי מווינה!”, כפי שציווחה בפתח הדלת, שולחת ציפורניים אדומות לכתפו החשופה של עידו, שיצא עם שריטה מדממת. כוחותינו התפזרו נזופים לבתיהם, הוצאות ניקוי יבש חולקו בין ההורים ונוכו מדמי הכיס, מה שלא העיב על ההצלחה ועל גאוות יחידה שאינה יורדת בכביסה.

למרות כל זאת אין טעם לנקוב בשם המשפחה וגם הפרטי יוחלף בבדוי, כי עידו קפץ אל מותו ממרפסת הקומה הרביעית ברחוב גורדון כשכבר נהיינו אנשים. בעצם הוא תמיד היה איש. בכיתה א' הצהיר על אהבתו; בכיתה ג', בתום הקרנת סרטי יום השואה, התוודה שבזמן שכולם צפו בערימות שלדי אדם משונעים לקברי אחים, עיניו נחו עלי באפלולית החדר; בכיתה ה', כשבאתי אליו לעשות חזרה בשני כינורות לקראת פסטיבל בית ספר, פתח את הדלת סמוק לחיים תחת משקפיו העבים, שערו לח ומסורק עם שביל בצד, ובחדרו פתח אטלס במפת הימים להראות לי אי בודד שנוכל שנינו לפרוש אליו לעולמים, ואז ביקש ללטף אותי.

“אני חושבת שאני צריכה ללכת,” אמרתי, והתקשרתי הביתה לאמי לבקש להישאר עוד קצת; תדרכתי אותה מבעוד מועד להגיד שאינה מרשה בשום אופן ושעלי לחזור הביתה מיד.

“אני כל כך רוצה ללטף אותך, בבקשה”, עידו אמר.

“אני לא עזרה סוציאלית.” עניתי. אין לי מושג מאיפה הבאתי את זה. אולי אז למדתי שאת לא יכולה להכריח את עצמך לאהוב את מי שאוהב אותך או להפסיק לאהוב את מי שלא.

ארי, זהוב, צרוב שמש, פרא וג’נטלמן, שהצליח להיות גם אהוב המורות, היה להרף עין החבר הראשון, וחיש קל היה לשברון הלב האינסופי שלי.

התחילו לילות שישי של הכיתה, בן לוקח בת ובת לוקחת בן, אמת וחובה והסלואו בשלוש דרגות מרחק, שהשלישית בהן התקיימה רק בתיאוריה או הסתיימה באיבוד שליטה חזיתי מצד הבן והסמקות הדדיות.

לקראת ל"ג בעומר אספנו קרשים למדורת הכיתה בגבעת המורה שמול ביתו של ארי. “זה לא פשע לאהוב,” אמר, זרועו כרוכה למותניי לאור היום ולעיני כול. הייתי כחולמת. לפני המדורה עליתי לביתו עם בגדים להחלפה, נחנו אצלו עד הערב ושיחקנו עם באגס באני חמודני, האוגר החדש הלבנבן שלו. כשיצאנו הוא היה לבוש מדים של צופי כיבוי אש, אפילו שלאורך השנה השכבה לא זכתה לכבות ולו שריפה אחת. באותו לילה ארי עמד בראש מעשה כיבוי שידובר בו לפחות עד שבועות ויוזכר עוד שנים קדימה. שאר הילדים התבקשו לפנות את השטח; אף שהמדורה של הכיתה היתה בקרחת מבודדת, השדה של גבעת המורה שמאחורי גימנסיה הרצליה עלה כולו באש. ארי יצא מלך ואני הייתי המלכה המודחת בטרם עת, כשהציע עוד באותו לילה חברות לזיווי, ילדה חדשה, מיניאטורה של נשיות חסרת מאמץ והומור חמצמץ שנחתה בכיתה בתחילת השנה עם קבוצת ילדים שעברה מבית ספר הקליר.

“נראה לך?” ארי אמר, כבר לא זהוב ולא צרוב שמש, כשנפגשנו בכנס מחזור באלף שלאחר מכן, “שנה שלמה בצופי מכבי אש שיחקנו בכבאים ושום דבר לספר בבית, אז באתי לחזי אסולין ועשיתי לו, ‘בטח אין לך אומץ להבעיר פה את כל השדה’, וזהו.”

“מה זהו?”

“ברור שהוא הבעיר את כל השדה, ולנו היתה סוף־סוף שריפה לכבות. צריך לדעת איך להפעיל אנשים.”

קצת הצטערתי בשביל האישה הקטנה, שלמשך זמן לא הצליחה לכבות את השריפה בלב, לא היה מזיק לה לדעת. “הלוואי שהייתי זיווי,” מיררתי לאמי, “בחיים אני לא אוהב ילד אחר.” וְהַקוֹצִים? – עוֹשִׂים שְׂרֵפוֹת.

שנה אחר כך זיווי נפצעה בראשה. רכב פגע בה כשהלכה עם כמה בנות בשולי כביש. באתי לבקר אותה בשיקום תל השומר ואחר כך בביתה כשחזרה לדבר. לעולם לא תחזור עוד להיות טובה במתמטיקה או לבעבע בצחוק הפנינים המתגלגל בלילות שישי משנינויות של בנות שאיכשהו אף פעם לא הבנתי, מתגלגל ומדבק כזה, שהתחלף בחיוך אטי מאומץ; אבל בשבילי היא תמיד נשארה האישה האחרת.

חזרתי לשחק זמן מה עם עידו בשני כינורות, אפילו הצטרפתי בעקבותיו לתזמורת הקונסבטוריון, עד שבבוקר שבת קיצי אחד הציע לי לצאת אתו לשייט בירקון, רק שנינו לבד. בהתחלה נראה די אבירי מצדו להשתלט על המשוטים ולא להניח לי לחתור; בהמשך עצר בלב הירוקת וביקש שאבוא לשבת לצדו על הספסל הצר. כשמלמלתי משהו על זיעה ועל חום, סובב את הסירה והתחיל להפליג לכיוון שבע תחנות, מתעלם ממחאותיי, מסרב לתחנוניי לחזור למעגן. השמש כבר חצתה את רום השמים, ועידו המשיך לחתור, סמוק ושותק, לכיוון יער ראש ציפור, עד שאמרתי לו שאם הוא רוצה לאי בודד זה בכיוון ההפוך. למדתי שאין כזה דבר “להישאר חברים טובים”.

“חנונים זה הכי הארד קור”, חרצה זו שהצטרפה לכיתה בתחילת חטיבת הביניים ומיד נעשינו החברות הכי טובות לנצח נצחים, כמעט. אצלה עברו את הסינון הראשוני רק גברברים בוגרי תיכון; לעלילותיה המתקדמות אתם הקשבתי שעות אינספור, מאחורי דלת חדרה שהיה לביתי השני – הבית של אבא התפרק, הוא עבר להתגורר בגפו בסטודיו בדרום העיר, שבו כבר לא היו לנו ימים קבועים ולא נשארתי לישון. בשיעורים היינו מתכתבות באנגלית במחברת מיוחדת, בהפסקות יושבות על מדרגות המכולת שמול הגימנסיה, מורידות “טעמי” ושקית של חלב קטן, שחלקנו כשהיא לא הלכה לעשן עם שמיניסטים בשירותים. בצהריים היינו ממשיכות אליה הביתה לרבוץ ולשמוע ביטלס, לצייר פס שחור בעפעף, ללמוד לבחינות תוך זלילת בלינצ’ס גבינה שהכינה לנו אמה המתוקה, כשאנו מאזינות לסיפורים מנעוריה במחנה טרזינשטט; בערבים זכיתי להתרועע עם מחזריה הסטודנטים לקולנוע וקציני צבא קבע ולהיות מעשנת פסיבית יחידה של מיני עשבים. אצלי מיעטה לבקר, הרגישה שנחשבה להשפעה רעה. גם את שמה אין טעם לחשוף – לא הרבה אחרי שעידו קפץ מהעולם פתחה את הגז, נשכבה על מזרן שגררה למטבח ונרדמה לנצח כשהוריה נסעו לכמה ימים. ומָה הַצִּפָּרִים? עָפוֹת, עָפוֹת, עָפוֹת, עָפוֹת, עַד שֶׁמִּתְעַיְּפוֹת.

הבשורה הגיעה אלי בזמן שהות בארצות הברית, כששכבה חסרת הכרה בבית החולים. טסתי לארץ מוקדם מהמתוכנן, מאוחר מדי – נותר לי רק לעמוד מול הכתם האפרפר שהותיר ראשה על קיר חדר השינה במשך מי יודע כמה שבועות שרצונה לא עמד לה לקום מהמיטה, עד שהתחזקה די כדי לעשות מעשה. הדירה שהתגוררתי בה היתה עדיין מושכרת לדייר משנה; במשך שלושה חודשים נדדתי בין ביתו של סבי לדירות של חברות.

לא מעט שנים התאמצתי לדחוק את המחשבה שמשהו בי הביא אסון על מי שהתקרבו קצת יותר; עם הזמן הבנתי שהיינו אוסף עלים נידפים, ולי פשוט היה קצת יותר מזל. איקס מיקס דריקס, מקבץ יריות על אותו קו אווירי אקראי בין שלושה רחובות מקבילים, בְּתָוֶךְ גן החיות שהתפנה בינתיים מיושביו ונהפך לגן העיר; נָדמָה מקהלת התנים, הפלמינגו, הפילים וכלבי הים שהרביתי לחקות.

אמי אמרה: “זהו, עכשיו נמחקה הילדות שלך, אלה שהכירו וזכרו אותך ושמרו את החוויות שלך – אינם.” מאד הכעיסו אותי המילים האלה אבל גם על כך לא ממש נותר עם מי להחליף חוויות, עד לרגע זה. הזמָן עוֹבֵר כָּכָה. וְהַאֲדָמָה – נָחָה. אָז מָה? אָז מָה? אָז כָּכָה.