כשהייתי קטנה גרנו בנוף־ים. אבא שלי עבד ב"דבר לילדים" ונסע כל בוקר באוטובוס לתל־אביב, ואמא היתה “עקרת בית”, כמו רוב האמהות שהכרתי אז. לא אהבתי לפספס יום לימודים בגן ובעיקר לא בכיתה א', אבל לפעמים אמא היתה מצליחה לשכנע אותי להבריז ולוקחת אותי ליום כיף בעיר הגדולה. היום אני מתארת לעצמי שהיא בטח התייבשה שם, בשכונה המנומנמת שלנו, והיתה זקוקה לימי הכיף האלה הרבה יותר ממני. יד ביד, במיטב מחלצותינו, היינו צועדות לכביש הראשי – אז עוד לא נמתח מעליו הגשר המכוער בארץ – ומחכות לאוטובוס היחיד שעצר בתחנה, קו 641 מאסֵף מנתניה לתל־אביב.

הנסיעה באוטובוס היתה הרפתקה כשלעצמה. כפעוטה סבלתי מבחילות בנסיעה, ואמא שלי השתדלה להסיח את דעתי מהבחילה כמיטב יכולתה, פן תוכתם שמלתה היפה בשאריות מארוחת הבוקר. לכן בחרנו תמיד מושב פנוי בצד שחלונו פונה לנוף הפתוח, לא לכביש חלילה, ובעידודה של אמא שרתי שיר אחרי שיר בהתאם למראות מהחלון, על פי הנוסח של הגננת הייקית חנה:“אונייה, אונייה, עם כָּנַפְתֶה של יונה” או “שַבתם מים בששון ממעייני הישועל”. בקושי הספקתי עוד שיר אחד מרגע שחלף גשר הירקון וכבר היינו יורדות ב"מגורים", כך קראו לתחנה בפינת ארלוזורוב ודרך חיפה (על־שם שיכון המגורים הסמוך, ברחוב דפנה). לא הרחק משם לקחנו את קו 19 לשינקין ומאותו רגע חלפה בחילת הנסיעות כלא היתה, כי הכול נראה לי כה מוזר ומעניין ששכחתי להקיא.

המסלול של קו 19 היה סיור מרתק בארץ זרה ופלאית. נדמה לי שהוא נסע מקצה ארלוזורוב הבלתי־נגמר אל דיזנגוף ועד לכיכר המוריקה, פנה ימינה לפינסקר, ומשם במעלה אלנבי אל שינקין. וכל הדרך האף שלי דבוק לחלון, גומעת בשקיקה את המראות המתחלפים – המוני האנשים, הבניינים הגבוהים, חלונות הראווה, הקיוסקים, הרמזורים, המכוניות – פלאי פלאות! בתחנה שמיד אחרי פינת מלצ’ט, ירדנו.

לנסיעות האלה העירה היתה גם מטרה אורתופדית קדושה: ללמד אותי ללכת נכון. אמא שלי, מקורבנות מגפת הפוליו של שנות ה־30 בארץ, היתה “זורקת” בהליכתה את הרגל החלשה, ואני חיקיתי אותה מבלי דעת. את אמא זה הדאיג מאוד והיא החליטה לאמן אותי בהליכה נכונה. בנוף־ים לא היו אז מדרכות מרוצפות בצדי הרחובות, רק חול ועשבים; אבל מרגע שירדנו מהאוטובוס אל מדרכות העיר, היתה אמא משפילה מבט אל נעליי הקטנות ומזכירה לי להסתכל על קווי המדרכת ולהקפיד היטב לדרוך כך שבהונות רגליי יפנו מהם כלפי חוץ, בזווית שווה. בזמן ההליכה היינו מדקלמות יחד את השורות הנהדרות של א"א מילן על הילד שנזהר לא לדרוך במדרכות על הקווים, פן יבואו דובים ויאכלוהו חי (מתוך “פעוטים היינו”, בתרגומו המופתי של יעקב אורלנד): “דוּבּים מדוּבָּאים! רְאוּ כיצד אני צועד לי רק בריבועים!”

*

בפינת מלצ’ט התנשא מולנו בית “דבר”, התחנה הראשונה שלנו בכל יום כיף. כבר בכניסה, מול פרוטומת הנחושת המרשימה של ברל כצנלסון, שעיניו הטובות חייכו אלי בין השפם לתלתלים, הייתי שואפת מלוא הריאות את אוויר המקום: תערובת ריחות של ריהוט עץ ישן, נייר, דפוס טרי ועשן מקטרת וסיגריות. היינו מחכות למעלית הקטנה ועולות לקומה ב', למערכת “דבר לילדים”, שם ישב אבא עם דויד פאיאנס הצעיר (לימים סגרתי מעגל כסגניתו של פאיאנס, כשערך את עיתון הילדים המנוח “כולנו”) ועם המזכירה הנצחית חנה צימַנד. אמא לא כל כך אהבה אותה, כך הרגשתי, אבל אני הייתי מוקסמת מפניה חמורות הסבר, עם קו דק ונחרץ במקום שפתיים, מֵחֲליפותיה המגוהצות למשעי בצבע בז' ומתסרוקת הבננה הזהובה והמוקפדת שלה, כל שערה במקומה.

לפעמים אמא הלכה לענייניה ואני נשארתי עם אבא, “לעזור לו לערוך את העיתון”. יחד היינו יורדים לדפוס, שם קיבלתי מאדון חנוכה גלופות של תמונות ושורות של אותיות ברזל חמות, הפוכות, שאפשר להכין מהן חותמת. כשהיה לו זמן, היה חנוכה מייצר בשבילי שורת ברזל קטנה עם שמי באותיות פרנק־ריהל בכתב ראי, אבא היה נותן לי כרית דיו קטנה של חותמות וכך הייתי משאירה את חותמי איפה שרק אפשר – אושר שאין לתאר. פועלי הדפוס הדפיסו את תוכן העיתון (שהגיע אליהם על דפים מקושקשים) בטורי טקסט במידות רוחב שונות, ובשובנו לחדר המערכת הייתי גוזרת את הטורים לרצועות ארוכות שאבא יוכל להדביק על דפי ה"גריד" – חוברת־דמה של “דבר לילדים”, משורטטת בקווי אורך ורוחב בעיפרון – אחרי שמרח עליהם במכחול עבה דבק פלסטי לבן מתוך צנצנת, עמוד אחר עמוד.

ייתכן שריח הדפוס והאווירה בחדרי המערכת ובמסדרונות הם בין הגורמים שמשכו אותי לעבוד בתקשורת רוב חיי. ועדיין, הביקורים ב"דבר" היו דומים מאוד זה לזה, ואילו הכיופים בעיר עם אמא היו כמו לונה־פארק אינסופי: פלאפל ב"שוק בָּצָלִיק" (שוק בצלאל בשפתי הילדותית), עם לביבת הצ’יפס הנפלאה ונוטפת השמן שטעמה עוד בפי; צעידה ברחוב מלצ’ט עד רחוב “נֶחמדיק” (נחמני), שם ראיתי לראשונה בחיי דוסים עם שטריימל; נעליים חדשות ב"פיל", גלידה אמריקאית בקפה עטרה (שם הצגתי את עצמי למוכר בשמי – והשתוממתי מאוד כשבכל זאת ביקש מאמא תשלום על הגלידה. חוצפה!), ביקור בגן החיות או הצגה יומית בקולנוע – לאו דווקא סרטי ילדים אלא כאלה שאמא שלי רצתה לראות, בעיקר סרטים צרפתיים ומחזות־זמר. וכשהגיעה שעת הצהריים, הלכנו לאכול שלושתנו יחד – בדרך כלל “מול־דבר”.

כל קטע המדרכה הימנית בשינקין, בין מלצ’ט לאחד העם, נקרא בביתנו “מוּל־דבר”. איפה נאכל צהריים? מול־דבר, כלומר במסעדה המזרחית של יוסף – המקום היחיד בעולם שבו הסכמתי ברצון לאכול בשר, כי הגישו שם קבאב כבש אסלי עם טחינה וצ’יפס. איפה נקנה פירות וירקות שאין בצרכנייה? מול־דבר, כלומר אצל שאול הירקן. איפה נקנה תחתונים וגופיות? מול־דבר, כלומר בחנות אתא הסמוכה. מבחינתי זה היה שמו הרשמי של קטע הרחוב: מוּלְדָבָר, במלעיל.

*

אבל מדי פעם, כשלא היינו רעבים מדי, טיילנו ברגל יד־ביד־ביד, שלושתנו, עד מסעדת הפועלים ברחוב ברנר. המסעדה הזאת, ששכנה בקומת הקרקע של בית מועצת הפועלים (לימים “בית ברנר”), נראתה כמו חדר־אוכל גדול והגישה אוכל יהודי־אשכנזי ביתי בזיל הזול, משהו כמו 12 וחצי גרוש לארוחה; לדברי אמא, היו בה גם סועדים קבועים שהורשו לאכול בחינם. ההגדרה “פועלים” כללה מגוון רחב של אנשים שגרו או עבדו באזור – בעיקר במערכות העיתונים ובהוצאות הספרים הרבות, שהתרכזו במשולש מזא"ה־שינקין־אלנבי: אנשי עט וספר, אנשים עם שמות מצחיקים כמו גצל קרסל, הצלם בוריס כרמי ועוד. אמנם שנאתי לאכול שם, אבל אהבתי להסתכל על “המשוגעת”.

היה לה מקום קבוע, שולחן פנימי קרוב למטבח. אישה רזה שנראתה כמו תערובת משונה של סבתא ותינוקת, זקנה עם פני בובה: שפתון אדום משוח עד מעבר לשפתיים, גבות מצוירות עגולות כמו חצי ירח, איפור כחול בעפעפיים, שֵׂיער דליל חסר צבע ותלתל אחד בצורת ספירלה מודבק על המצח. אני זוכרת שלבשה שמלות מבדים דקים, שנראו כמו קומבינזון, ומעליהן מעילון שחור. תמיד ישבה שם, גבה לקיר, מעשנת סיגריה עם פומית ארוכה כמו כוכבת קולנוע, ממלמלת לעצמה בשקט. רק פעם אחת קולה נשמע. פתאום.

*

“איך ויל נישט! איך ויל נישט!” הצעקה שלה ניסרה בחלל המסעדה, מעל כל המהומי השיחות הרגילים. המזלג נשמט מידה וצנח ליד הקציצות, שנותרו מיותמות בצלחת. מבטה היה קפוא ועיניה הוצפו דמעות, ואחר כך התייפחה במבטא הונגרי: “למה ככה? למה? מה אני עשיתי?” והדמעות התגלגלו על הפנים וכל האיפור נמרח. אף אחד לא ניגש אליה. אפילו לא אמא שלי הרחמנית, שלא מסוגלת לראות מישהו סובל בלי לעזור.

נבהלתי נורא: מה קרה לה? ואמא סימנה לי שששש, זה תכף יעבור. הסועדים הרימו עיניים וחזרו לענייניהם, כאילו לא קרה כלום. זה הרס אותי. לא הבנתי את זה. האישה המשיכה לדבר לחלל האוויר, כעת בלחש, ולבכות בכי מר. אחרי דקה ניגשה אליה אחת המלצריות המבוגרות והושיטה לה מפית וכוס מים. וזהו, זה עבר. אבא ואמא אפילו לא הזכירו אותה יותר, אבל אני לא שכחתי.

היום אני מבינה שהיתה כנראה ניצולת שואה, אבל בשבילי המפגש אִתה היה כמו עם שחקנית תיאטרון בהצגה שרק היא לבדה מסוגלת לראות. אף פעם לא ראיתי מקרוב נשים כאלה, עם איפור מוגזם ובגדים כאלה והתנהגות דרמטית. רק בסרטים שראיתי עם אמא. בנוף־ים לא היו אנשים מוזרים, כולם נראו רגילים לגמרי. נכון, היתה אצלנו גמדת והיו אנשים עם גיבנת (כך קראו אז לחטוטרת), אבל כולם היו נורמלים וחייכו ודיברו אתי רגיל. וכאן חיו אנשים אפופים בתוך עולם משלהם, וזה נראה לגמרי לגיטימי.

בזיכרון שלי זה התחבר עם יוצאי־דופן אחרים של העיר: מוכר העיתונים המשותק, שרבץ על המדרכה בשפיץ של המלך ג’ורג' ושינקין, מול ערימה של גליונות “מעריב”, והיה צועק כותרות דמיוניות שבדה ממוחו הקודח, כמו “נאצר מת!” או “היום אני לא עובד! היום אני בחופש!” דרי המנהרה שמתחת לכיכר מגן דוד אדום, זו שירדנו לתוכה כדי לחצות את אלנבי מצד לצד, רובם קבצנים ונכים ומנגנים באקורדיון, ואמא הרשתה לי לשים כמה גרושים לכל אחד. ולכולם היה מקום בעיר הזאת. לפועלים ולאדונים, לבריאים ולנכים ולמשוגעים.

וגם לאחרים, שפשוט לא רצו ללכת בתלם. כזו היתה הציירת פרידל שטרן, שגרה לבדה בדירת גג מלאה עציצים באחד הרחובות של לב תל־אביב. פעם אחת ביקרנו אצלה, והיא היתה כל כך חמודה ומצחיקה וגם ציירה פורטרט שלי, אבל אני השתוממתי: איך ייתכן שאישה גרה לבד, לגמרי לבד, בבית שכולו שלה? בלי בעל וילדים? גם זה היה מוזר מאוד בעיני, ובו בזמן מדהים ואמיץ ומעורר הערצה. לימים גם אני גרתי בדירת גג, לא הרחק משם, וכל־כך רציתי לגור בה לבד, אבל משום מה זה לא הסתייע.

אחר כך נסענו לקנדה, כשהייתי בת שבע, ושם כבר חייתי בעיר גדולה וסואנת עם משוגעים יותר גדולים ואפילו מסוכנים, אבל זה כבר סיפור אחר.