אין לי אפשרות לספר את תל־אביב בלעדיה, אין לי איך לשרטט את רחובות העיר ואת חיי ללא נוכחותה. נסעתי וחזרתי, נסעתי שוב ושוב חזרתי. בנים, ואחר כך בחורים, ולבסוף גם גברים, באו והלכו. חלקם גם נשארו. נישאנו לאחים, רבנו ונפרדנו זו מזו, השלמנו, נפרדנו מבעלינו, אהבנו אחרים, ילדנו ילדים, אנחנו עדיין מגדלות אותם. הם ילכו ביום מן הימים. הורינו מתים וימותו. גם אנחנו נמות. את חיי אי אפשר יהיה לספר בלעדיה.

 

1. רופין    🔗

בסוף שנות השבעים לא היה כאן כלום. רק שמים ומים.

וחול.

ולאורכו של רחוב בן יהודה מרחוב לסל לרופין את סירקין בע"מ, מדרכות אפורות, מלוכלכות, שלושה קיוסקים, ברזייה וחצי, בניינים מתקלפים וסדוקים ממלח ים מפורר. יונים, דרורים, עצי אשל מזמינים. גינות אחוריות מלאות חוביזות, סרפדים וחמציצים. שמש. קו ארבע. קרטיב לימון.

הייתי אחת.

אבא, אמא, ילדה.

בית של שלושה; אמוציות של עשרה.

גם כששקט – רועש.

בעיקר כששקט – רועש.

החדר שלי צפון מזרחי, גדול, לבן, רצפה צהובה. רקמות מכל הסוגים מעשה ידי אמי, ציורים שלי, שני חלונות גדולים שמתאמצים לתת לאור לחדור, למרות הצל שמטילים העצים שמקיפים את הדירה הנמוכה. תריסי עץ לבנים נפתחים ונסגרים כאקורדיון. ספרים. ספרים. ספרים. ארון קיר גדול, גם הוא לבן.

כל השאר רעש – בלב. במוח. בחדר. בסלון. במטבח – גדוש, גועש, גולש. בלתי ניתן לאילוף ולשליטה. רעש נפלא ונורא.

 

2. סירקין    🔗

בחדר של מ', שתכף תיכנס לחיי, ציור קיר גרפי, גדול וצבעוני. שידה נמוכה מעץ כהה, פטפון ואוסף תקליטים שהלך והשתכלל. על הרצפה לינולאום אדום ועליו פזורים שטיחונים לבנים ושעירים.

בשירותים מרצפות שח שחורות ולבנות ואמבטיית ישיבה שלא הפסיקה להתמיה אותי בכל השנים שעוד יעברו עלי שם. רק באמצע שנות השמונים אצליח להציץ גם בשאר חדרי הבית. ובינתיים אני מבצעת ספרינטים מבועתים בין דלת הכניסה לחדר הילדים וכשאין ברירה גם מחדר הילדים לשירותים. ריצה קצרה, יעילה ומהירה, בנשימה עצורה. מבועתת מאפלולית המסדרון, מציורי השמן המופשטים, מהשקט ומכובדם של אלף ואחד האיסורים ששלטו בחדרים ושמעולם לא הצלחתי לזכור כהלכה.

המסדרון היה אפל; החדר היה שטוף באור. ביחד עם מ' התגוררה בו חתולה. החדר היה מאורגן, מאולף, צרוב קרבות. ושקט. כל כך שקט.

בחדר. במטבח. בסלון האסור.

שקט.

רק ילדה.

אמא של מ' כל הזמן בעבודה.

 

3. אחת    🔗

במשך שנים, שנראו אז רבות, הייתי אחת. צהובת ראש, רזה כזרד, תחובה באוברולים מגוננים. בראש בלגן, בחדר בלגן, בתיק סדום ועמורה. בבית הספר טסה נמוך, לא עושה עניינים, מגיעה בזמן, מזייפת היענות חלקית לחוקים, מבצעת את המינימום הנדרש. ביני ובין החומר הנלמד חוצצת תדיר קסדה פנימית, חסינה ובלתי חדירה.

אני רוצה להצטיין אבל מוצאת את עצמי טובעת שוב ושוב בעומסים רגשיים שלא משאירים מקום ליותר מבהייה תמידית החוצה, מחלון הכיתה ולמעלה, שם שטים עננים בתכלת העזה. העולם, הצר בינתיים, מעורפל מאוד, חולי; חלקו ים, רובו חידה.

וכשנהיינו שתיים, למרות שהרגע נצרב בזיכרון, לא ידענו שכך קרה.

 

4. מסדרון, קומה שנייה    🔗

תכף יתחילו שנות השמונים. בית ספר קטן בצפון הישן. יום לימודים ארוך. חדר אוכל, גונג, ילדי עובדים. המורה מעירה אותי מעוד נתק בשרשרת נתקים ומבקשת שאגש להביא את מ' מכיתה סמוכה. היה בינינו חיבור קלוש שבקלושים דרך היכרות לא לנו כלל. ידעתי מי היא, מתחילת השנה כבר שהתה בכיתה הלא נכונה, הנמוכה מדי, בתחילה כי “העברית שלה לא מספיק טובה” ואחר כך כי אמא שלה שכחה לדאוג שיעבירו אותה משם. לבית הספר שלנו הגיעה אחרי מסעות בין מקומות, בעלים ובני זוג של אמהּ, מיבשת אחרת ויותר מארץ זרה אחת. ידעתי מי היא כפי שידעתי מי היו כולם; בית ספר קטן, אותם פרצופים. והיא ילדה שהולכת קרוב לקירות, לא במרכז, אף פעם לא רצה. ילדה זהירה, עיניים יודעות, צמודה תמידית למעקה לא קיים.

כבר היה חם. פסח עבר. ואני צועדת בהתרגשות, נעולה בסנדליי, קרוב לוודאי שברכיי חבושות כהרגלן, חצי הולכת חצי רצה על רצפת השומשום הקרירה. חולפת על פני פרחי אביב גזורים מניירות קרפ ומבריסטולים, פתגמים בוהקים מתוחים על הקיר, ופה ושם פסלי אבן, סמליה של מורשת אדומה ועובדת. והרי הייתי תלמידה לגמרי מחורבנת, אבל כל כך רוצה להיות בסדר, והנה, אני נשלחת, אני מכולם, נשלחת – סומכים עלי.

ואולי הרגשתי כבר אז? כי התרגשתי, אבל נדמה לי שלא ידעתי דבר. איך אדע? ילדה עוד לא בת עשר הולכת בלי דעת להביא אל תוך חייה, לנצח, ילדה. חברה. אחות מבחירה. זה מה שקרה.

כי אחר כך כבר לא הייתי אחת. אחר כך נהיינו שתיים.

 

5. שתיים    🔗

כבר אחרי חופשת שבועות. העיר מוכה בבוהק לוהט וברור שחם. רחוב בן יהודה, ממלכה רחבת ידיים של חנויות סדקית, שטיחים, בתי מרקחת ועצירות בקיוסקים לבחינה מדוקדקת, אם כי תיאורטית, של ממתקים. העתיד הוא אופק תכול ובלתי נגמר, אבל עכשיו חם, כל כך חם.

טור ילדים מפלונטרי חיים מתחיל את מסע הצהריים המאוחרים בחזרה הביתה מבית הספר שברחוב לסל. ילד־ילד וקשייו, כאבי גדילה והתהוות על כתפינו, ואנחנו צועדים בקיץ התל־אביבי הנצחי עוד צעדה יומית של קשקשת רוחשת, סוערת, כזו שמהסה את כאבי הלב גם אם רק לשעה קלה.

מבית הספר הביתה מרחק הליכה של עשר דקות, ואילו אנחנו הולכות את הדרך הזו, הקצרה, מדי יום, במשך שעתיים לפחות. חלק מקבוצה אבל נפרדות. מקשקשות יותר מכולם, מפרקות את החיים לפרודותיהם, מנסות, במגושמות זהירה של ילדות, להבין משהו מכל זה. אצלי ערפל קבוע, אצלה תבונה ואימה; עושות צעדים ראשונים בפירוק אירועי חיים ובהרכבתם מחדש. זה לא קורה בבת אחת, אלא בהתקרבות זוחלת, תוך כדי תנועה, מגלות אפשרות לסעד ולנחמה.

 

6. עץ    🔗

אמצע הדרך, רחוב ישורון. עץ תותים ענקי, צמרתו בשמים, ענפיו רחבים ומערסלים, ושלא כמו עצים רבים אחרים שכבר הספקתי לכבוש, העץ הזה מאפשר גישה נוחה לכל הצדדים ובעיקר למעלה, אל צמרתו.

אני ילדה שאוהבת עצים; מטפסת, נפצעת ונופלת אבל לא מוותרת. ברכיי מעוטרות דרך קבע ביוֹד, אם יש לי מזל אז ביוד הסגול כי הצהוב שורף שזה נורא, ולמרות שאבא שלי נשבע שוב ושוב שינשוף על הפצע עד שכאב היוד יירגע, היוד הצהוב לנצח מטיל בי אימה. אבל אין שום דרך שאפסיק, וכל עץ אני בוחנת בעיניים של טפסנית – בליטות, שקעים, רוחב התפרסות, גובה, חוסנם של הענפים.

והעץ הזה הוא משהו מיוחד. ענק, מניב, עוצר נשימה. עץ שהוא רחם, שריון, מציאות מדומה. ואנחנו שתלויים עליו ובתוכו, לעתים רק שתינו ולעתים שלושה, אמיצים דיינו בין ענפיו להתרחק מהמולת גילנו הצעיר; סקרני נפש מספיק כדי להתחיל מהלך של פרימה.

ילדה, ילד, ילדה. מגלים בזהירות, מקשיבים במתינות, רכים כל כך ובכל זאת נוקשים ועדיין מנסים יותר באמפתיה מאשר בחוכמה להשיא עצה או להציע נחמה. מי ידע אז את כל הדברים שעוד יבואו? מי דמיין דרך? מי הרים מבט? שיחות על גבי שיחות על גבי וידויים וחקירות עשינו כשפנינו תקועות בעץ התות ההוא – קוטפים ונוגסים, מטפסים ונמתחים, ומנסים להבין תוך כדי דיבור כל אחד את חייו וביחד את חיינו, את סביבתנו, את עירנו ואת העולם.

עץ תות רחב ונדיב. ילדה, ילד וילדה. מ' אהבה את י' ואני אהבתי את שניהם נורא. אותו ואותה. אתם לא הייתי בודדה. אתם כבר לא הייתי אחת, וזה מה ששינה.

 

יוד    🔗

אבל יום אחד, בתוך גן העדן של עץ התות המתוק והמר, אני מאבדת ריכוז לרגע אחד. זה קורה כששוב, אפילו שאני משתדלת כל כך, נמרח עלי תות גדול במיוחד. אני יודעת שאני כבר גדולה, שאני תכף בת עשר, שכמו שני החברים שאתי אני אמורה לרדת מהעץ נקייה. אבל אני לא, כי על החולצה הלבנה שלי מרוח עכשיו כתם סגול ורחב, כתם שעדיין מעמיק ומתפשט, ומתחתיו עוד אחד ועוד אחד. וכשמבטי ממשיך חרד אל אזור כפות הרגליים אני כבר כל־כך מאוכזבת מעצמי, עד ייאוש כמעט, ומשהו באחיזה נחלש.

אני אלופת העצים, טפסנית־על, אבל איכשהו מחליקה לי עכשיו הסוליה של הסנדל מבליטתו של העץ, ואני מאבדת שיווי משקל ונופלת בלי שמץ של שליטה, נפילה ארוכה וקצרה, מוארת וחשוכה, מעליי ומתחתיי שום דבר, רק האוויר ונשימתי הנעתקת, ואני גוף קליל, ילדה רזה מדי, נמשכת מטה־מטה במהירות מפחידה.

זה בטח נראה מהצד כמו מהלך דרמטי ממש, אבל בתוך השיח שסופג אותי אליו אני בעיקר בהלם. ומרוב הלם אני נשארת ככה, קפואה, למרות שכמו תמיד חם נורא. אבל ברור לי ששוב פתחתי את הברכיים, שפצעיהן טרם הגלידו מנפילתי האחרונה, וככה אני שוכבת שם, מרגישה את המקום שהגלד שופשף והוסר ממכות הענף ואת הדם שמטפטף מהפצע שבברך, חמים ומוכר. ובתור “כבר תכף בת עשר” – זהו, אין לי כוח לעצמי יותר. שייפתח שוב הפצע, שייזל הדם, די, לי לא אכפת, אני חושבת, ובאותה נשימה נזכרת שבשארית היוד הסגול נמרחו רק לפני יומיים מרפקיי, כשהתפצפצתי בחוסר תשומת לב בשביל צדי של מסעדה שבה הוריי רצו עוד כמה רגעים לעצמם, וכדי להעסיק את עצמי הלכתי הצִדה להתאמן בריצה.

וכך אני ממשיכה ושוכבת בשיח, לא זזה, מהרהרת, בעודי מדממת, כאילו כל זה טבעי ומקובל, וכשמ' דוחפת את ראשה הנחמד מעליי היא לא צוחקת בכלל, כלומר הפה שלה לא צוחק, היא מחזיקה אותו מה זה חזק, אבל העיניים, מרגע שרואות שאני חיה ומבולבלת כמו תמיד, משתובבות ונוצצות כמו שני כוכבים. “מה זה היה??? חשבתי שאת מתה, את בסדר, איזה מזל, תגידי, את נשארת שם?”

אני עדיין לא מזיזה שריר. טיפות הדם מחממות את החלק האחורי של ברכיי ומשום מה דמעות מציפות את עיניי, “אני שונאת יוד צהוב,” אני פולטת לבסוף, “אפילו אם עושים לי פו, אני לא יכולה, זה שורף לי כל כך. כל כך כל כך.”

היא שולחת עכשיו יד ומקימה אותי בכוח כמעט, ואני מצליחה רק לחשוב שאיזה מזל שי' שוכב בבית עם שפעת קיצית ולא זוכה לראות את המופע. “את יכולה ללכת? תישעני עלי. בואי נעבור אצלי. אם נלך עכשיו, אפילו אם נלך לאט, נספיק להגיע לפני אמא שלי.” אני מזדקפת בקושי, כולי פצע ומכה וכואב לי נורא, יותר מתמיד. “אני יודעת איפה היא מחזיקה בסלון את היוד והפלסטרים.”

עכשיו אני סוף־סוף פותחת עליה עיניים. “אסור להיכנס לסלון,” אני ממלמלת את החוק היחיד שאני זוכרת, “ובטח שלא להכניס חברות.”

מ' נוחרת בבוז, קשוחה ממני פי מיליון, משעינה אותי על כתפה. “אבל את חברה בצרה. ולה יש קופסת תרופות בסלון, במגירה, פעם התגנבתי לשם כשהיא לא היתה, עברתי מגירה־מגירה, יש לה פלסטרים ויוד סגול מצרפת, ניסיתי על עצמי פעם, אל תדאגי, לא שורף בכלל.”

 

גבולות השיטוט    🔗

את השנים שבאו אחרי שנות העץ המשכנו לדבר, מרחיבות מתוקף גילנו את גבולות השיטוט הנפשי והעירוני: מרחוב לסל, ישורון, רופין וסירקין הִצְפּנו לתיכון שבקריית החינוך של אז, ובדרכים, באוטובוסים, על ספסלים ובשדרות, במטבחים, במסדרונות, ובחדרים שלנו, שמשתנים אתנו, אנחנו מתרחקות ומתקרבות – מדברות את הנפש, בונות עמוד שדרה, ממשיכות קשר מקרוב ומרחוק בעודנו עוברות התבגרות אחרת לגמרי אחת מהשנייה. כלום לא שינה, שום שיטוט או פנייה; את הידיים המשכנו להחזיק, מעל ומתחת להרפתקאות ולשנים, לא משנה מה. כי מאותו הבוקר הצרוב והחם בבית הספר הקטן לילדי עובדים, היא נתנה לי את עיניה, את ניסיונה וחוכמתה, ואני נתתי לה בית ואהבה בלתי תלויה. בסופו של דבר, בלי לתכנן ואולי גם בלי תשומת לב יתרה, כך, עם הצטברותם של החיים, נתנו אחת לשנייה משפחה. אנחנו החטוטרת אחת על גבה של השנייה, העיניים העדות, רשת הביטחון, הנפש הקרובה.

ובערך באותו הגיל בו נפגשנו לראשונה, כל ילד מילדינו יטיח בנו בתורו: “למה את קוראת לה ככה ‘אחותי’? אתן לא באמת משפחה.” ואנחנו נתחייך מולם ונתעקש בשמחה גדולה שאחיות זה לא רק דם.