הפסנתר שלה עומד היום במקום הראוי לו. חלפו ארבעים שנה מאז נקנה, החברה שייצרה אותו עברה בינתיים לייצר רהיטים, ואמא הלכה למקום שכולו יופי. השאיפה לאלגנטיות הנחתה אותה תמיד, לצד רגישות לרגשותיו של הזולת וחיבה עזה לצבע חוּם. אישה דומיננטית עם לב גדול, דעות נחרצות ומח עצם שחדל לייצר המוגלובין בטרם עת. בדמדומי ערש דוויי, במחלקה פנימית באיכילוב, אמרה לי: “יקבלו אותי שם, אני אישה מכובדת.”

האם רציתי ללמוד לנגן? סביר שלא. לפחות לא בפסנתר. עובדה שכמה שנים מאוחר יותר למדתי לנגן בגיטרה בהתלהבות רבה. אבל באותם ימים, ולאורך שנים רבות מדי, שאפתי להיות ילד טוב ולהשביע את רצונה, לעשות כדבריה. היא מצדה רצתה פסנתר ורשמה אותי ללימודים בקונסרבטוריון החדש בבאר־שבע, כך ששאיפותינו השתלבו. אהבתי אותה נורא וחששתי ממנה למדי, ויותר מכול רציתי לנסוע לכל מקום שהוא לא ביתנו במדבר. לתל־אביב כדי לקנות פסנתר? למה לא.

אמא אהבה את תל־אביב כמו היתה עיר אירופית והשתוקקה לנסוע אליה כמו שלוש האחיות במחזהו של צ’כוב שרוצות “למוסקבה, למוסקבה”. היא גדלה בחיפה, שהיתה בשנות ה־40 בירת הצפון המרכזית והנחשבת, כך שתל־אביב היתה תחליף הולם שגישר על המרחק והזמן. אבא שלי עבד בתעשיית המחצבים בנגב וגרנו בעוֹמֶר, מראשוני היישובים הקהילתיים בארץ, מקום שמזכיר לי את דובאי. אמנם אין בו גורדי שחקים מהגבוהים בעולם ולא איים מלאכותיים בצורת דקל, אבל תמיד היתה בו – בשקט העז ובגינות הירוקות סביב בתים ממוזגים הדומים זה לזה – התכחשות לאבק ולחום, לבדואים סביב, וגם לבאר־שבע השכנה. במידה דומה של שכנוע עצמי התייחסה אמא לתל־אביב, התעלמה מכיעורה המתקלף, כאילו נשמה את רוח העיר והכירה באיכויותיה, רואה מעבר למגבלותיה. ואכן, בעשר השנים האחרונות לחייה גרה בה עם אבא, מאושרת מהשאון, מהצפירות ומהעשן. תל־אביב עשתה לה טוב, עיר גדולה דיה כדי שהיא תהיה בה אנונימית ולא תצטרך להתחשב במה יגידו.

ימי סוף החופש הגדול, 1975. אני בן תשע וחצי; טלי, אחי המתולתל והשובב בן שבע; אמא שלי, בשֵׂער קצר חום־אדום ובמשקפי שמש גדולים וחומים, לבשה חולצה קיצית רחבה שהסתירה את ההיריון עם אחותי עירית. הנסיעה מבאר־שבע ארכה אז שעתיים ויותר, בכביש שהיה בו רק נתיב אחד בכל כיוון. בתחנה המרכזית בתל־אביב התחזקנו בעוגת גבינה ובקפה הפוך בקונדיטוריה מול הבניין הראשי, מקום כּוּכי שהיה חביב עליה, כנראה בשל ריח הסוכר החרוך והווניל. עלינו לאוטובוס בקו 5 של דן, שבאותם ימים שירתו בו כרטיסנים בתא מיוחד. אטרקציה. דיזנגוף סנטר עמד עוד בבנייתו ואנחנו המשכנו הלאה, אל – אני לא בטוח, אבל רוב הסיכויים שהיתה זאת – “מלניק פסנתרים”.

דביקים מלחוּת הצהריים, נכנסנו להיכל דומם, אולם תצוגה בריח קריר ויבש של עץ מעובד משוח בלכה ושטיח מקיר לקיר. במרכז, מכסיהם פתוחים, כמה פסנתרי כנף שחורים ואחד לבן, כיסאות פסנתר מרובעים ורכים נחים לפניהם, רצועות לֶבֶד ארוכות וירוקות שומרות על המנענעים. צמודים לקירות וגב־אל־גב ניצבו הפסנתרים העומדים, בכמה מהם הוסר הלוח המכסה על המנגנון ונגלו לעין מיתרים זהובים ופטישים מרוככים. מקום שונה כל כך מההמולה המפויחת בחוץ. עולם נקי ומדויק. אף גרגיר אבק לא נראה. בדיוק מה שרצתה.

ההוד וההדר הפתאומיים הלחיצו אותי, אבל טלי אחי ניגש מיד לבדוק את הפסנתר הקרוב, “בכשטיין” או “סטיינוויי” שהיו יקרים כמו דירה, הקיש על הקלידים מגבוהים לנמוכים, עד שאחד המוכרים העיף מבט לעבר אמא, שהבינה את הרמז וביקשה שיפסיק. אז טלי הפסיק עם הפסנתר הזה ועבר לבחון אחד אחר. מה פלא שהוא זה שהיה למוזיקאי בסופו של דבר וכיום ניצב הפסנתר באולפן שלו.

אמא הסבירה למוכר מה היא רוצה: פסנתר עומד, לא יקר מדי, לילד שמתחיל ללמוד בקרוב. בקונסרבטוריון לא טרחו לומר לה שתלמיד מתחיל לא מוכרח שיהיה לו פסנתר בבית, אפשר לתרגל על אורגנית בהתחלה. אז הוריי גירדו את הכסף מהיכן שגירדו – “מן הגורן ומן היקב” היה מהביטויים החביבים על אמא – ואין לי מושג באיזה סכום מדובר. לך תדע כמה לירות עלה אז פסנתר.

המוכר לקח אותנו לסיבוב בין הדגמים והסביר את שהסביר. עיניה של אמא נמשכו וחזרו לפסנתר חוּם כהה של חברת Kimball. המוכר הסכים שזו חברה אמריקנית ותיקה ואמינה והשמיע כמה צלילים. אמא הנהנה כמבינה. מוזיקלית מאוד היא לא היתה. בבית לא נוגנו יצירות קלסיות. שמענו את מה ששודר אז ב"קול ישראל": נעמי שמר, כוורת, יפה ירקוני, אבבא. אני לא זוכר אותה שרה כמעט, פרט לשיר עידוד ההליכה שלמדה במסעות של תנועת הנוער: “אוטו לא עוצר בעלייה / אנו על אחת כמה וכמה.” המוכר המשיך לפסנתר של פירמה אחרת והמליץ עליו. הוא דיבר על גוונים של טונים. אפילו באוזניי הבלתי מנוסות היו צליליו יפים והוא היה גם זול יותר, אבל היה להם אותו רק בשחור, והמשלוח הבא עם הצבעים הנוספים נמצא “בדרך, על האונייה”. אמא הנהנה כשוקלת את הדברים. אחרי שהייה של עוד כמה רגעים וכדי לא להעליב אף אחד חלילה, אמרה בנימוס שעוד נחזור, ויצאנו שוב אל מרק הזיעה. הפעם שמנו פעמינו דרומה.

אני מדמיין אותנו נשרכים על פני רחוב בן־יהודה, אמא דוחפת בטן ומושכת שני ילדים במכנסיים קצרים ובסנדלים, עגלגלים ודומים למדי, אחד כהה, השני בלונדיני. אני משער שהתלוננו על החום, מן הסתם ביקשנו לעצור ולשתות אורנג’דה בבקבוק “טמפו” גבשושי. אבל בדבר אחד אני בטוח: על אף החום וההליכה ברגל, סיוט זה לא היה. היינו בתל־אביב! המקום הטוב ביותר האפשרי. מדי פעם הציץ הים מבין הבניינים, ואמא היתה מאושרת, הדליקה סיגריית “אירופה” ושרה בקול המורה הצרוד שלה: “אוטו לא עוצר בעלייה…”, אף על פי שלא היתה שם שום עלייה. אבל אני כן זוכר שבשלב כלשהו נכנעה גם היא ועלינו על מיניבוס קו 4, כדי לקצר את הדרך, לאלנבי כנראה.

וכשהגענו לחנות הבאה – “מרתף הפסנתר” או שמא “בית הפסנתר” ואולי “כלי זמר” במשכנה הישן? – שקט, קרירות, לכה, שטיח מקיר לקיר, מדי פעם צליל פסנתר. כך פעם אחר פעם, מהעיר המהבילה והמוזנחת בחוץ, לאלגנטיות המכובדת בפנים. אני זוכר שאמא עקבה אחרי ההסברים, מקשיבה להם בחצי אוזן. המוכרים עוד עשו מאמצים, אבל אני ידעתי, או לפחות הבנתי בחוש, שאלה לא יועילו. משהו אחד היה לה בראש. תוכנית ברורה שאליה התאים ה"קימבול" יותר מכול. וכשלאמא שלי נתקע משהו בראש, אפילו אונייה עמוסה פסנתרים לא היתה מזיזה אותה.

לפנות ערב חזרנו מותשים לחנות “מלניק” ובדיוק לאותו “קימבול” אמריקאי שהוצע בתחילת היום, שהתאים לאמא כי היה חוּם ובעל מראה מודרני, בדומה לפוֹטֶלים הברזילאים בסלון, שניקנו גם הם בתל־אביב על פי טעמה ושעד גיל מאוחר למדי נאסר עלינו לשבת עליהם, אלא אם כן באו אורחים. הפסנתר הגיע תוך ימים אחדים והוצב בנישה שנשמרה לו מראש, בין הדלת לחצר לבין החלון הגדול עם הווילון ברקמת קרושֶה.

למחרת בא מכוון הפסנתרים, ואחרי חודש התחלתי ללמוד לנגן אצל המורה לוּדה, שאילצה אותי “לעשות אצבעות עָגוֹל”, ואחרי עוד ארבעה חודשים התייאשתי ולא נגעתי בו יותר לעולם. את אמא זה לא הכעיס במיוחד, והיא לא עשתה עניין גדול, בהתחשב בטרחה שטרחה להשיגו. אבא רמז שרצתה בו בעיקר כפריט ריהוט משלים. כנראה צדק. אבל אני ידעתי שהמאמץ של אותו יום היה שווה לה, כי יותר משבאנו לקנות פסנתר שיתאים לריהוט, עלינו לרגל לעיר שבה אפשר להיות לזמן מה במקום אחר ולעשות מה שרוצים.