בוטקה של מפעל הפיס, רחוב מקווה ישראל 8    🔗

“בואי תשבי כאן,” אמר לי סבא ינקו, בשפה שאני לא מבינה.

“איפה?” שאלתי אני בשפה שהוא לא הצליח להבין.

“כאן לידי על הכיסא הגבוה, אני אסביר לך איך מחזירים עודף,” אמר.

“אני כבר יודעת לספור, סבא.”

סבא ינקו שוב לא חייך, בשום שפה, והתיישב על הכיסא הגבוה והצר בבוטקה הכתום והלוהט מחום של מפעל הפיס. שם הוא בילה את ימיו מאז שמערכת העיתון הרומני “ויאצה נואסטרה”, שהיה שייך למפא"י, הכריחה אותו לצאת לפנסיה.

“בגילך אמא שלך כבר ידעה את לוח הכפל בעל פה, ועוד בצרפתית!” ואין לי מושג איך הבנתי אותו, את האיש המוצק, שעורו שחור כפחם ושעיניו ירוקות כשל צועני.

קו 25 הביא אותי כל בוקר מהתחנה בפתח מלון רמת אביב אל דלת הבוטקה של סבא. נסיעה ארוכה באוטובוס של “דן” שספג לתוכו את כל קרני השמש הרותחות, כי מה כבר יש לי לעשות בחופש הגדול? בחוף הים אני תמיד נשרפת תוך חמש דקות וצריכה להעביר את שאר הקיץ בטיפול בכוויות. בבוטקה של סבא, היינו יושבים צפוף־צפוף, הוא על כיסאו ואני על מדף נמוך מרופד בכריות וסבא היה נותן לי למלא לוטו עבור הלקוחות שמתעצלים. הוא נתן לי טפסים עם משבצות ורודות ובעט כחול מילאתי את המשבצות באיקסים. פעם אחת התעצבן עלי, שציירתי איקסים בצורות פרחים וכלבלבים, או סתם ריבועים ומשולשים, וצעק עלי שאף אחד לא ירצה לקנות את זה.

“כשמביאים לך שטר של חמישים, והלוטו והחיש־גד עולים נגיד שלושים ושש, את מחזיקה את השטר ביד אחת ולא מכניסה לקופה. ביד השנייה את סופרת את העודף ונותנת לקונה. רק אחרי שהוא הולך את מכניסה את הכסף כאן למגירה. אל תשכחי, אחרת ירמו אותך ויגידו שנתנו לך שטר של מאה. אז אני הולך להכין כוס תה בקיוסק ממול, ואת שבי פה על הכיסא ותנעלי את הדלת. ואם יבוא שמילוביץ' מלילינבלום תגידי לו שיחכה. אל תמכרי לו כלום.”

“איפה זה לילינבלום, סבא?” שאלתי.

“את רואה שמה, אחרי אלנבי שמה? זה רחוב לילינבלום. שמה מסתובבים החלפנים. את לא יוצאת מהבוטקה עד שאני לא חוזר.” חלפנים אני לא מבינה. “הם אנשים שקונים ומוכרים דולרים שחורים, כמו זה,” אמר והניף שטר מקומט וירקרק.

“אבל זה ירוק, סבא.”

הוא חיכה רגע ושאל: “את רוצה מיץ ענבים?”

“כן,” עניתי.

“אני תכף בא.”

שמילוביץ' מלילינבלום הגיע בדיוק כשהייתי שקועה במילוי המשבצות הוורודות של הלוטו בלבבות וכוכבים. “שלום מיידעלע, איפה סבא?”

שתקתי והצבעתי לעבר הקיוסק. אף פעם לא ראיתי מישהו מארץ לילינבלום קודם לכן.

“בסדר, בסדר, נחכה, אנחנו לא ממהרים. תביאי לי בינתיים חיש־גד, מגרד לי באצבע.” אמר וחשף שורה של שיניים צהובות.

הגשתי לו שורה של חמישה כרטיסים עם מטבע של עשר אגורות והתבוננתי בתנועות הגירוד הקצביות ובחיוך הצהוב שקפא. “אדון שמילוביץ',” אמרתי בהיסוס, פתחתי את המגירה של סבא והוצאתי משם טוש שחור שאתו סבא מסמן את המחירים, “אתה רוצה שאעזור לך לצבוע את הדולרים בשחור?”

חצר אחורית, רח' דיזנגוף 211    🔗

המדרכות של רחוב דיזנגוף רחבות, מוצלות וחלקלקות בגלל פירות הפיקוסים הרקובים שנופלים לכולם על הראש. למספר 211 יש בחזית שתי חנויות, בראשונה עובד רפד שמילא את חנותו בבדים עד אפס מקום ולכן עושה מלאכתו על המדרכה, ובשנייה אורה הספרית שגילחה את ראשי פעמיים כשנמלא כינים. בקומה השלישית גר משורר מפורסם וחולה בשם אלכסנדר, והשכנים מלחשים שבתו היפה מטפלת בו במסירות רבה. בקומת הקרקע, בחצר האחורית, סבא ינקו יושב במכנסי חאקי ובגופייה לבנה, מחמיץ אבטיחים ומתסיס יין. “נו, נו, תורידי סנדלים, תרחצי רגליים ותיכנסי כבר לחבית,” אמר לי סבא, כי זכיתי בתחרות כפות הרגליים הקטנות ביותר ונבחרתי לדרוך על הענבים שקטף מהגפן שבחצר שלו. “יין כזה לא תמצאי בכל פריז!” הוא מכריז.

“זה מה שאתה אומר על המרק־עוף של סבתא…”

“גם אותו אין בכל פריז!” היה אומר ושופך על רגליי עוד אשכולות לחים.

חצר האבן הקטנה הזאת היתה הממלכה שלו, על מרצפותיה הסדוקות שהיו פעם צבעוניות ועל שתי המדרגות השבורות שחיברו אותה אל הבית. אל רחוב דיזינגוף עצמו סבא לא היה יוצא בגופייה ובמכנסיים קצרים. לכבוד שלושת המטרים שהפרידו בין החצר לרחוב, נהג למשוח את שערו בברילנטין, להחליף את הגופייה הלבנה בחולצה מכופתרת ולגרוב גרביים שחורים שהגיעו לו עד הברכיים. אני לא חושבת שהוא רחש כבוד מיוחד לרחוב דיזינגוף, אבל אבוי אם היה פוגש בגופייה את אחד הרומנים בדרך למסעדת “מישו” לאכול מיטיטיי או את אחת הרומניות בדרכה לקונדיטוריית “לונדון” כדי לבקש שיארזו לה עוגת סברינה וקדאיף ולאכול אותם בצנעה בבית.

בית חולים גריאטרי “עין גדי”, רח' מזא"ה 10    🔗

בעיקר הרשימו אותי המדרגות והקשתות של הבניין הפינתי והמוזר הזה. קצת עגול וקצת מרובע; חלונות גבוהים. אילו לא היה מפחיד אותי כל כך, הייתי מפנטזת שאני מפנה משם את כל הזקנות והזקנים עם הצינורות, הריח הרע והעור השקוף ועוברת לגור שם לבד. בכל פעם שאמא לוקחת אותי לאזור המסוכן של העיר, לרחובות שבהם אף אחד מהשכונה שלי לא מעז לדרוך אחרי שעות העבודה, אני מאתרת בעיניי בתים גדולים, קצת עגולים וקצת מרובעים, ומדמיינת איך אני מנקה אותם ועוברת לגור בהם לבד. בתים שאף אחד לא רוצה חוץ מאיזה רואה חשבון, עורך דין או סוכנת ביטוח שתוקעים בכניסה שלט מוזהב ומביאים לשם פקידה ומכונת כתיבה.

סבא ינקו שוכב בקומה הראשונה והוא סובל מאוד. יש לו סרטן במעיים, כמו לכל הרומנים שאוכלים רק לחם לבן. המיטה שלו צמודה לחלון הגדול אבל הוא לא מסובב את הראש כדי להשקיף החוצה; העיר המוזנחת הזאת לא מעניינת אותו. כבר שלושים שנה הוא חי בה וחוץ מעוני, ממלחמות ומדירת חדר וחצי בדמי מפתח, שום דבר לא נתנה לו תל־אביב. טוב, אולי שתי נכדות. הוא אף פעם לא אהב ילדים, אבל שתי הקטנות האלה ניצחו אותו. שתיים שצמחו מתוך האספלט לתוך מכנסיים קצרים, סנדלים וערמה של נמשים וקראו לו “סבא” בשפה שהוא לא מבין.

ביום שסבא ינקו מת לא הסכמתי לחצות את הכביש ועמדתי מנגד בניין בית החולים ברחוב מזא"ה 10, ממש בפינת רחוב שטראוס, ודמיינתי שהבניין ריק. הלב שלי החל לדפוק בהתרגשות: הנה אני חוצה את הכביש עם פחיות צבע תכולות וצובעת את הקירות מבפנים ומבחוץ. פורשת מפה לבנה על שולחן מעץ ומניחה עליה כד עם פרחים צהובים. אחר כך במטבח אני מכינה מרק ירקות וסלט תפוחי אדמה ומביאה מהמכולת חלה מתוקה. וכך אני חיה לי בבית הגדול, שהוא קצת מרובע וקצת עגול, לבד. והנה אני יושבת במרום גרם המדרגות שבכניסה ומלטפת חתולים. הגבול הוא המדרגה השנייה מלמטה משום שבחלק הזה של העיר, אחרי השעה חמש אחר הצהריים, הרפדים, הסנדלרים והתופרים מורידים את התריסים מעל בתי המלאכה שלהם, ואת מקומם תופסים פושעים וזונות ואנשים מסוכנים. הרמתי את עיניי אל החלון שבקומה הראשונה; סבא ימות היום, בדיוק בשעה ארבע ושלושים, ולנו יישאר מספיק זמן לחזור לצפון העיר לפני החשכה.