במעון ויצ"ו ברחוב פלורנטין היו מקפידים על שנת צהריים. דורשים לאכול את כל הבננה גם אם היא לא בשלה מספיק. לשתות את כל החלב גם אם התקרר ועלה בו הקרום. מי שלא גמר מהצלחת לא יצא לשחק בחצר. כל השאר הושמו להמשיך לשבת ליד השולחן, עד שיואילו לאכול. ישבתי אפוא עם אחי והבטנו בילדים שרצו החוצה לשחק בצמיגים ישנים.
במעון היו אתי תמיד אחי וגם חבר של אחי ועוד חבר של שניהם. הבננות שקיבלנו היו ירוקות כמעט לגמרי. הן נחו על צלחתנו עד שנגמור הכול. “אני לא אוהב בננות כאלה,” היה אחי נאנח. “גם אני,” אמרתי. בבית עוד היה אפשר לשפוך את החלב שהתקרר לכיור ולהעמיד פנים שגמרנו; בגן לא.
בצהריים היה צריך לישון צהריים. כולם שכבו ונרדמו בחדר גדול, והמנקה או הסייעת שטפו את הרצפה. אסור היה לקום ואני לא נרדמתי. בשום פנים ואופן לא נרדמתי.
*
למעון יצאנו בכל בוקר מביתנו שבאבולעפיה 13. גרנו בבית באוהאוס ששלוש מרפסותיו היו מחוברות זו לזו, ובמסלול שיצרו היינו נוסעים בתלת־אופן של פעוטות. סבתי מצד אבי גרה אתנו עד פטירתה, וכדי שתוכל לקבל חדר משלה, הצטופפנו ארבע נפשות בחדר אחד. גרנו בקומה השנייה ובשעות הערב היתה אמי מציצה לפעמים מחלון המטבח ואומרת: “הנה שוקי מגיע.” שוקי היה שם החיבה של אבי. “רואה?” היתה שואלת. “רואה את שוקי?”
לא ראיתי את שוקי כי הייתי בת ארבע וקטנה ועד שהספקתי לעלות על כיסא הוא כבר נבלע בכניסה לבית והחל לעלות במדרגות.
ובכל בוקר יצאנו למעון ויצ"ו, שכבר לא קיים שם היום. משם היתה אמא ממשיכה לבדה עד דרך סלמה 121, אל סניף בנק לאומי שבו עבדה. גם הוא כבר לא קיים שם היום.
במעון הייתי מציירת לפעמים ציור על פרטיו והגננת היתה אומרת: “יופי, עכשיו את רק צריכה להוסיף רקע.” לא ידעתי מה זה רקע ודמיינתי נעל רוקעת בחוזקה על הדף. משאירה סימני דריכה.
הייתי בטרום חובה, מה שקראו אז תת־חובה. כולם נרדמו ואני לא נרדמתי. שכבתי על המיטה והבטתי בעשרות הראשים הישנים. שורות של מיטות קטנות זו לצד זו. בחנתי את שביל השער ואת מערבולות הצמיחה של כל אחד, הבטתי היטב וחקקתי אותן במוחי. גם את המערבולת המוכרת של אחי הגדול ממני בשנתיים חקקתי. ופעם אחת נמאס לי להביט ולא יכולתי לשכב עוד. קמתי ועשיתי כמה צעדים על הרצפה הרטובה. היה קר ברגליים ודביק. המנקה, ואולי היתה זו הסייעת, ראתה שירדתי ממיטתי והזדרזה אלי.
כן, קמתי והתהלכתי בזמן שהייתי צריכה לשכב. זו לא היתה ההתרסה היחידה: היתה גם ההתגנבות אל אבו משיח. והשיר ההוא עם הירח על ההר. אבו משיח היה, כך אומרים לי, שכן מבוגר שגר בקומה מעלינו באבולעפיה 13. “את זוכרת את השיר עם הירח על ההר?” היה אחי שואל כל השנים. פעם, הוא זוכר, עלינו במדרגות שנינו, בהיחבא, והלכנו לראות מה קורה אצל אבו משיח. לא היה לנו מה לחפש שם, קומה מתחת לגג. אבל התגנבנו ועלינו. דלת ביתו היתה פתוחה, כך היו עושים פעם בקיץ, ומהרדיו בקע השיר הזה, השיר עם הירח על ההר.
לא ראינו מה עשה, ייתכן שגם הוא לא ראה אותנו; ואולי תפסנו אותו עושה משהו נורא והוא השגיח בנו וגירש אותנו משם; ואולי סתם המצאנו ששמענו את השיר הזה ובעצם היה ביתו דומם לגמרי. הפרטים פחות חשובים. השיר עם הירח על ההר שהתנגן אז, זה היה העיקר.
ובכלל לא היה בשם השיר ירח ולא היה בו הר, כך גיליתי עכשיו, וגם הביצוע של שוקולד מנטה מסטיק שזכרתי כל השנים וקישרתי אותו אל ההתגנבות ההיא, יצא רק זמן רב אחרי כן. שמו האמתי, בדקתי ומצאתי, הוא “בשדות בית לחם” והדודאים הם שביצעו אותו במקור – בשנת 1971. הייתי בת שלוש אם כך. אחי, הגדול ממני בשנתיים, שמר עבורי את הזיכרון הזה. כמו שאני שמרתי קרע זיכרון, כנראה מאוחר יותר, של שנינו מתגנבים ליד המכולת של אבי בלוינסקי פינת לבנדה.
מתגנבים, בלי מטרה מוגדרת, אל המגרש ממול. מי יודע מה מחפשים? מתעסקים בלחפש משהו. יוצאים ומשוטטים כאילו אין מפריע. השכונה היתה רחובות שקטים, צרים ומפולשים, חצרות אבן קטנות המקיפות בתים פרטיים דלים ושכנים זקנים מציצים מן החלונות. לשם רצינו להגיע, אף על פי שלא היה שום דבר מעניין “שם” שלא היה “פה”. אני רואה לנגד עיניי את שתי הדמויות הקטנות רצות לאורך שוליו של המגרש זרוע השיחים. זה קרע זיכרון ולא יותר ואולי הוא מעורבב כבר עם ההתגנבות שלנו להציץ ב"איש בכלוב", שהיה בעצם הקופאי של גן החיות וכעס נורא שילדים מציצים אל האשנב שלו. הוא התיז עלינו מים מכוס המים שעמדה על שולחנו, ואבא שלי הוציא מכיסו ממחטת בד וניגב את פנינו. ואולי הפנים היו רק שלי ואני מצרפת אלי שותפים לפשע ולענישה ולעלבון.
כוונת ההתגנבות הזו, הקונדסות חסרת התכלית – תום סויר תמיד ניסה לגנוב תפוח, אנחנו סתם התגנבנו – הן נשמרו בזיכרוני יותר מאשר הפרטים. זו היתה ההצצה המתריסה וזו היתה החמיקה מעיניהם של המבוגרים העסוקים, שלפעמים מצליחה ולרוב לא מצליחה. זה היה השיר עם הירח על ההר, ואלה היו רגליי היחפות על הרצפה הרטובה בגן ויצ"ו. עם תנועות המגב הארוכות של הסייעת ששטפה את הרצפה, הסייעת שכעת הזדרזה אלי.
אז מה ניסיתי לבדוק בעת שנת הצהריים, כשכולם נרדמו? לאן חשבתי שאחמוק בממלכה זו של בננות ירוקות? קר היה בכפות הרגליים ודביק. המנקה, ואולי היתה זו הסייעת שגם ניקתה את הגן, ראתה שירדתי ממיטתי, הזדרזה אלי, ובאה ונתנה לי סטירה.
וזה באמת כלום, כלום. יש דברים ששוברים את האדם או את הילד ומצלקים אותו לשנים ויש דברים שהופכים לבדיחה של המשפחה ולא קורה אתם כלום אחר כך. כלום, כלום. איש לא תבע את עלבוננו, לא פנה לאחראים. איש לא עודד אותנו לריצה חופשית, מתפנקת, של הנשמה. לא היה בזה צורך: תבענו בעצמנו ודחפנו את נשמתנו החוצה דרך החרכים. שפכנו חלב לכיור בסתר והעברנו קציצות לצלחת של מי שהסכים, כשהדודה סובבה את הגב. סירבנו להודות ששוב חלמנו במקום להכין שיעורים. חלמנו לברוח, ולא בגלל שהיה כל כך רע. לא קרה עם זה כלום.
לא קרה כלום. את זוכרת שקיבלת סטירה מהמנקה? או אולי זו היתה הסייעת? אני לא זוכרת בעצם שקיבלתי את הסטירה. כן זוכרת שהחזקתי את הלחי וחזרתי ונשכבתי במיטה.
ראיתי כמו מלמעלה את ראשי בין עשרות הראשים השכובים, ואת ידי מחזיקה בלחיי. אותי לא ישברו, סייעת, אולי יפתיעו, יכאיבו. אולי אלמד לעצור בעצמי אבל הלמידה תימשך בכל זאת, גם אם תהיה מקוטעת, שרירותית; ולכן לפעמים אחסום את עצמי בקושי ולפעמים אתפרץ ואסיג כל גבול ואציף ואוצף.
כשעלתה בי תוכנית הבריחה מהמקום ומהמציאות לא סיפרתי אותה לאף אחד. לא זכרתי מתי עלתה לראשונה. אבל היא נקבה בי כמו מחורר חגורות, התוכנית הזו, נקבים סבלניים במרווחים שווים, עד שהגשמתי אותה. אחרי שהגשמתי לא ידעתי מה לעשות בה וחזרתי לאן שאני יודעת לחזור. להתגנבות לא היתה מטרה מוגדרת מלבד לצאת מן הגדר. את זה אני כן זוכרת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות