אלירן הגיע לשכונה מרמת־גן בתחילת כיתה ב', אחרי שמשפחתו התעשרה בעקבות מוות פתאומי. ילד ביניים שנדחק בין אחיו הבכור, הנעים והמוכשר במתמטיקה, לאחותו הצעירה שהתחבבה על הכול. מעטים שאלו אותו איך הוא מרגיש. הוא תמיד אמר כן. מילדותו היה מתלבש בבגדים קצרים שהבליטו את עורו הכהה, הדק, השעיר. הוא היה מכוער בתכלית. על כן מרגע שעזבנו את השכונה היה לנו ברור, מבלי לדבר ומבלי לתאם מראש, שאנחנו נפגשים רק פעמיים בשנה: באפריל, בטקס יום השואה השכונתי, וארבעה חודשים לאחר מכן, ביום ההולדת שלי. אחרי יום ההולדת לא היינו מחליפים מילה עד אפריל, וכך מאפריל עד אוגוסט, וכך הלאה במשך תשע השנים שלאחר מכן.

רוב האנשים רוכשים חברים בתיכון, בצבא או בתנועות הנוער. מיעוטם, לפחות בגילי, נשארים בקשר עם האנשים האלה אחרי יותר מעשור. כך הורגלתי לחשוב מיום שהורחקתי מהשכונה. אבל בני הטובים שהתבגרו לתוכה לא יצאו ממנה גם במובן החברתי. קשרי ההון שפיתחו ביניהם בגיל שש או שבע נותרו איתנים והתחזקו באמצעות משקאות חריפים מן הזן הנחות, מכוניות זהות (לנשים – תכולות ומכונסות. לגברים – כסופות ומאופקות) וטיסות קצרות טווח שמימנו הוריהם. המבחר החברתי בכל מעמד היה מצומצם, ואלה ששרדו את השכונה – כמו אמי, מחצית היובל לפניי – העדיפו להישאר בה עד סוף ימיהם, בכפוף לשיקולי ארנונה ולתנודות רגשיות של בני הזוג. לכל זאת לא זכיתי בשל המצב הכלכלי של הוריי, שהיה לאין ערוך ירוּד משל השאר. איש מחבריי המעטים, הארעיים, לא היה עשיר באמת. לפעמים אני חושב שהסתובבנו יחד כי כל אחד מאתנו רצה לזלזל באחרים כפי שזלזלו בו העשירים, ולכן התהלכנו כל הימים עם נחמות משונות בראש. ויתרתי על החברים האלה בקלות אחרי שעזבתי, והם המשיכו בלעדיי בלי צער ניכר; מסתגרים באותן הדירות, בוהקים מהפחד לשאוף.

מכך עולה שאלירן הוא האדם היחיד בעולם, יותר מאבי ומאמי, יותר מהפסיכולוגים שהלכתי אליהם אחרי הפיגוע, שאוצר בגופו את קורותיי מגיל שבע ועד היום. אינני יודע למה דווקא הוא, ואילו ידעתי כל זה לא היה נמשך.

טקס יום השואה היה בעינינו שיא הצביעות השכונתית: עשרות גברים ונשים מכפתרים את עצמם באותה הדרך ועוטים על פניהם ארשת אחידה שנעה בין רצינות לעצירוּת. בכל פעם שהייתי חוצה את מחסומי האבטחה, כאילו חזרתי אוטומטית שנים אחורה, לרגע שבו עזבתי את השכונה. הייתי מרכין את הראש בפני ילדי השכבה, גאים ומצוחצחים. פוזל כל הזמן לצדדים. מחפש את אלירן. הוא היה לבוש בדיוק כמו האחרים, כי הוא לא עזב. האגודה השיתופית של ותיקי השכונה שכרה קריין מנופח שקרא בעברית דלה קטעים קפואים, שנה אחר שנה, וילדי שכבת ח' בצופים ליוו אותו בשירים ובמחול. מעולם לא הצלחתי להבחין בפניהם, גם כשאחי השתתף בטקס. לאלירן ולי היה ברור שמוכרחים להגיע לשם בכל שנה, אף על פי שלא נמצאה לכך סיבה הגיונית: משפחתי עזבה את אירופה לפני השואה, ואלירן בכלל עיראקי משני הצדדים. בתום הטקס היינו נשענים על האנדרטה השחורה שמאחורי המתנ"ס; מתעדכנים בקצרה כי מיהרנו לחזור לחיינו האחרים, המנותקים זה מזה, שעליהם דיווחנו בתמצית כי לא היה מה לדווח. הוא היה מספר על החברים הישנים, מגחך על רצונותיהם, ואחר כך היה שואל שאלות, שנענו מצדי באותן התשובות, בלי קשר לשאלה. והיתה שנה, בגיל שש־עשרה, שבה לא חזרנו על המנהג הזה, והלכנו אל הבור.

למרות השינויים הארכיטקטוניים שהתגברו בשכונה לאורך שנות ילדותנו (תועפות של בטון מזוין כיסו את המקלטים ואת האדמה. גם בבניין שגרנו בו הוחלט להרחיב את הצד הדרום־מערבי. הוריי סירבו. מכרנו את הדירה ועברנו לגור בשכירות), חלקים נרחבים ממנה נותרו במכוון כפי שהיו במשך עשורים. מי שיראה את הסרט “עזית הכלבה הצנחנית”, שבו היא מתועדת לפני יותר מארבעים שנה, לא ימצא הבדלים רבים. כך גם שטח בית הספר היסודי לא השתנה ברובו משנות השבעים לפחות, לפי עדות אמי. את שני הבניינים הדחוסים בצבע בז', עם שכבות הצבע הגסות שיצרו בהם בליטות, הקיף שטח חולי עצום. בערירותם זה מזה ניצבו בו בניין נמוך, שלושה קרוואנים, כמה מתקני שעשועים ושני שולחנות פינג פונג שמעולם לא שימשו לייעודם המקורי. כולם לא המו אדם כפי שהמה מבנה נוסף ליד אולם הספורט, שאת פשרו איני יודע עד היום. איש מאתנו לא נכנס לתוכו מעולם. הוא שימש כחומה גבוהה לשיחות בלתי נמנעות, לסיגריות ראשונות, לצפייה בפנורמה של השכונה הרדומה תמיד. חבריי ואני לא העזנו לשהות בו. הוא היה נחלת המעמד החברתי הבינוני (המקובלים השתמשו במתחם הפינג פונג או שיחקו במגרש). מול החומה הזאת ניצב אשנב כניסה צדדי לבית הספר, שכנראה יועד לשעת חירום, אך היה נעול כל השנים. כנגדו היו חמש או שש מדרגות שהיו אמורות להגיע אליו, אך הובילו לקיר בטון חשוף באורך שלושה מטרים. בגומחה שבין המדרגות לקיר, שטח שכינינו “הבור”, ישבנו רוב השנים. משקיפים מלמטה על הרגליים המתארכות, המתחספסות, של הנוער הבריא והמבוסס.

אילו היו עורכים תכנית לקט ממיטב רגעי ילדותי, עיקרה היה מתממש בשטח הגס והאפור הזה, מטר וחצי על מטר. לא ראינו ולא יכולנו לראות את החיים הנרקמים לפי ציפיות. כמו כל האנשים שימיהם אינם אלא עבר מתמשך ונוקשה, שקענו בהזיות על העתיד הנוח והסביר שכבר תוכנן במתינות לשאר הילדים. רצינו לעלות על המגרש או לשיר במקהלת בית הספר. רצינו לקבל הצעת חברות. ופעם, לקראת סוף הלימודים בכיתה ו', הורידה את עצמה אחת הילדות הנחשקות ביותר לבור. פניה עטו שפתון קל, וחולצתה הכחולה נצמדה לניצני שדיה. היא היתה גבוהה מכולנו בראש. שערהּ הבהיר לא זע בזמן שהישירה אלי מבט ואמרה: “יש לך עיניים יפות” (העיניים שלי ושל כל חבריי היו חומות עד כלימה). היא התקרבה אלי. היא ליטפה את לחיי וכולנו רטטנו. פתאום נעצרה. פניה התעוותו ברצף הדק שבין הנאה למבוכה, והיא מיהרה להחניק אותם במרפקה, בצחוק בלתי מרוסן, בזמן שהיא עולה בקלילות במדרגות ורצה בחזרה לחבריה. בירור עקיף העלה את הממצאים הבאים: המקובלים שיחקו “אמת או חובה” והגיעו לשלב ההכרעה. היא, המתקדמת שבהם, בחרה בחובה (מה כבר יכלה להסתיר?). לאחר מחשבה, סיפר חברי, הוחלט להטיל עליה את המשימה המחרידה. בשלב מסוים הדבר הגיע לידי שידולים כספיים. לא הצלחנו לעקוב אחר ההתגרויות הקטנות שלהם בסדר הטוב מהשנה שלפני כן, כשערכו את טקס פרסי “האוסקר הכיתתי” בשישי אחר הצהריים. אלירן המסוגר, שדיבורו היה שקט ומגומגם, יצא מכליו בפעם הראשונה אחרי שקיבל את פרס “הילד הכי חרוץ”. מה חרוץ, הוא צרח על אחת המנחות, מה אני חמור? למה אני לא יכול להיות גם “הילד הכי יפה” או “הספורטאי הכי טוב”? מה זה “הילד הכי חרוץ”? הוא קרע את תעודת הפרס מול פרצופה, וכולנו ברחנו בזמן שהספורטאי הכי טוב, היום שחקן ספסל במכבי תל־אביב, דלק בעקבותינו. אחר כך הם התקשרו להלשין למורה, שגזרה על אלירן לכתוב שלושים פעמים: “לא אפגע בהשקעה של חבריי”.

אפשר היה להסיק שלא היתה בנו גאווה, אך ילדים הגדלים לבור שמעליו שפע אינם יכולים להעמיק את השפל עוד יותר. לא הכרנו שעות חשוכות יותר מתשע בערב, ולא האמנו שילדים מסוגלים להתקבץ במקומות אחרים. היינו חכמים יחסית לשאר הילדים במעגל הסגור הזה, וחשבנו שהחוכמה היא נחלתנו המוחלטת. ניסינו לאתגר את החזקים במגרש שלנו, בידיעה שירצו להפגין בעלות גם עליו, והמצאנו עבורם תחרויות ומשחקי כוח מיותרים. המשחק המסוכן ביותר דרש לקפוץ מחומת הבטון לבור. מעטים הסכימו להשתתף בו, אך אלה שעשו זאת ניסו להפגין שלוות נפש גם כשנפצעו. אחד מהקופצים פרק את כתפו. לנו, שוכני הבור הטבעיים, לא היה ספק שנצטרך לקפוץ בלי יוצא מהכלל. כולם חיכו לראות אותנו מתקפלים דווקא בנקודה היחידה שהיתה שלנו. הקניטו אותנו. מחאו לנו כפיים בבוז. רק אני לא הצלחתי לקפוץ. פעם אחר פעם עמדתי בקושי על רצועת הבטון הדקה, אצבעותיי המיוזעות לא היו מסוגלות להתנתק מהגדר. למזלי, כבר עברתי לפני כן את כל גבולות ההפתעה והרחמים הרעים. איש לא אמר דבר. ניסיתי לתרגל אחרי הלימודים, אחרי הצהריים. לא הצלחתי להשתחרר מהשער. בטקס הסיום של כיתה ו', כשכולם ישבו על הבמה ושרו “אולי עוד קיץ”, עמדתי דקות ארוכות מעל הבור, בחשכה גמורה, בבגדיי הטובים ביותר. זה היה רגע ההכרעה. רגל אחת כבר היתה באוויר. אתה תתרסק, התעקשו הידיים. אתה תתרסק ויעברו שעות עד שמישהו ישים לב שאתה כאן, תקוע בלי יכולת לזוז בין עלים יבשים וחושך וחרא של ציפורים. בקיץ העוקב חזרתי לבד, מעדתי מעל הברזל ופתחתי את הברך. בחורף הכול היה חלק מדי. הארכתי את שערי עם נעוריי, ספרתי עד אחת־עשרה לפני שהייתי עושה משהו. החרדה נתנה את אמוני לטקסים ולסמליות פשוטה.

אלירן לא הבין מה אני רוצה. “מה נזכרת עכשיו בבור?” הוא אמר. “אין מצב שלא קפצת את המטר וחצי הזה, אתה סתם עושה דרמות כמו תמיד.” חולצתו הלבנה, שהונחה עליו ברישול, התנופפה מעל זוג ג’ינס משומשים וקרועים במכוון של אחיו. כמו אז הדיף גופו ריח זֵעה טרייה מעורבת בגומי. “אני חייב לגמור עם זה,” מלמלתי. “אני חייב לשים את זה מאחוריי.”

“סתם תלכלך את הבגדים ותצא מפגר,” הוא ענה. “אני אפילו יקפוץ אתך ותראה שזה חארטה.” אף אחד לא יראה. החצר נראתה לנו ריקה, מלבד חמישה־עשר עד עשרים בני תשחורת שנשענו בגבם על החומה או ישבו ועישנו. חלקם היה מהשכבה שלנו. איש לא שם לב שהגענו. מה זה החרא הזה, אמרתי, יום השואה עכשיו. מה הם עושים פה. למה הם לא בטקס. “מה זה משנה,” אלירן אמר, “אין להם מושג מי אתה. אני אפילו לא בטוח שהם יודעים מי אני, ואני רואה אותם כל יום.” הצצנו לתוך הבור מהגדר הקטנה שהקיפה אותו. הוא נראה עמוק יותר. האדמה היתה חשוכה מכדי שנוכל לקלוט משהו. “אני לא יכול לעשות את זה,” אמרתי לאלירן, שכבר עמד על הבטון הצונן כאילו שיקע רגליו בתוכו.

פרמתי את השרוכים כדי להדק אותם. התיישבתי על שארית השער שמעל הבטון. העברתי את שתי הרגליים. אלירן התחיל לאבד סבלנות. החומה היתה גבוהה הרבה יותר מהזיכרון. הוא שיקר. לא הצלחנו להשתנות כמו שחשבנו. הם זיהו משהו בזֵעה. “טוב, אתה מפגר,” הוא אמר, “אני קופץ ותראה שאין כלום.” הוא נחת כמו צפרדע מורעבת, בחבטה עמומה, על המדרגה התחתונה. החולצה התרוממה קצת, וראיתי שמתחילות לצמוח לו שערות בתחת. הוא השתהה קצת לפני שהסתובב בחזרה אליי. לא זכרתי אותו נחרץ כל כך בכהותו, מתפרץ מתריסי הבגדים המשומשים. שמתי לב שגילח על ראשו מגן דוד במקום של הצלקת. פתאום ראיתי בעיניו מין שמרנות חמה, משהו סגור ובטוח. משהו מקומי שאין בו צורך לתבוע בעלות על המקום. לאומנות מרוסנת, מגרבצת בסלון עם חשכה וריח חביתות.

מישהו הפר את השתיקה. “יאללה, ולדמן, יא קוקסינל!” הוא פלט בחיוך, ויכולתי לצייר בו את הזחיחות גם בלי להסתובב. “מה אתה נתקע שם כל החיים!”

אלירן כבר נשען על השער שהיה פתוח למחצה. שמתי יד טבעית על הבליטה השחורה הקרובה ביותר. אל תזוז, אמרתי למי שעמד שם. אני יורד. לא היתה תשובה. הכול היה חלָק למעלה. הזדקפתי. רגליי הטובעות בבטון לא היו יכולות להיות יציבות יותר.