בזמן חילופי המשמרות בין המילניום הקודם לזה הנוכחי, ברגע הזינוק הנחשוני אל חיק המאה ה־21, הייתי בת 13 וחצי, ילדית בכל נימי ישותי, וישבתי בחצות ב"חומוס אסלי" – מוסד תל־אביבי שהיום אני יודעת שנחשב לחומוס פלייס אגדי, אבל אז נראה לי רנדומלי, סתמי ומיותר לגמרי. הייתי מוקפת בחברות שלי באותם ימים, הבנות של כיתה ח’1.

ישבנו סביב שולחן עץ רעוע עם רגל מתנדנדת שעליו רקד רשג"ד של החברות שלי שהיו בצופים בחליפת סופרמן רפויה – רק הזין שלו מודגש להטריד בתוך הטייצים הכחולים־עכורים־נוזליים והוא צוחק כמו אידיוט בעודו מנסה לאזן שלוש צלחות חומוס חרסיניות לבנות על ראשו. כשהשעון הראה 12:00 בדיוק, בעל המקום – איש קטן, גוצי ומקריח עם שפם סופר מריו מסתלסל – כיבה והדליק את האור בחומוסייה. הוא לחץ על המתג שוב ושוב ושוב, בפראות, והאור הבליח וזיגזג, ממלא את החלל ונמוג לסירוגין בעוד הבעלים צועק: “באג 2000, באג 2000!”

רוב האנשים סביבנו היו מבוגרים מאתנו לפחות ב3–4 שנים – בני שבע עשרה ושמונה עשרה וצעירים בני עשרים פלוס – עליזים ורועשים. הם כולם צרחו והשתוללו, מחאו כפיים, עלו על השולחנות ורקדו, ניפצו צלחות על הרצפה, אבל אני הבטתי בהתרחשות מהצד, והרגשתי פתטית.

החברות שלי העמידו פני נערות – מתמוגגות בגמלוניות מפדחת מהבחורים (והבחורות) הגדולים יותר שהקיפו אותנו, מתחנפנות אליהם בעיניים נוצצות – שזו דרכן של ילדות קטנות, שעוד מגושמות ולא מנוסות בעניינים שבינו לבינה – לפלרטט. היום אני מבינה שאחת הדרכים לגדול היא לחקות את הגינונים של מבוגרים ממך, לשחק אותה כאילו את כבר בת 17, כאילו את הכי אישה מבינת עניין, זורמת ומגניבה, כשאת עוד ממש ילדה. אבל אז הרגשתי לאה מאחיזת העיניים שבלהתנהג כמבוגרת מכפי גילי, עלובה על כך שאני מבלה את ליל הסילבסטר המילניומי המוכסף והנכסף באיזה חומוס צולע במקום במסיבה כמו שתכננו. לא עניינו אותי בנים זרים וגדולים ממני בשלב זה של חיי, לא מיהרתי להתבגר, הייתי מאוהבת בבן מהכיתה שלי שהכרתי באופן אינטימי ושהיה ידיד טוב שלי וזהו. אף פעם, אפילו בגיל 13, לא עניינו אותי פלירטוטים תועים עם זרים אקראיים ברחוב, עם אורחים לרגע. זה הרגיש לי כמו קשקוש. כמו הצגה.

מאז ומתמיד הייתי כנראה עוף מוזר – מחוברת לעצמי קצת יותר מדיי, לא מסוגלת לבלף – כשחם חם, כשקר קר, כשאת בת 13 אז את בת 13. אין איך להתחמק מזה. ולא הבנתי את החברות שלי, כעסתי עליהן, הן הגעילו ודחו אותי ונראו לי ריקניות ומטומטמות. לא קלטתי מה הן עפות על עצמן פתאום ואיך ולמה מרגע שיצאנו בלילה מגבולות צפון העיר הן התחילו בבת אחת להתנהג כמו פקאצות.

ישבתי בחומוסייה הזעירה עם השולחנות המתנדנדים כשכולם מסביב רוקדים לי על הראש ורטנתי. כל מה שבאמת רציתי באותו ערב צופן הבטחות היה ללכת למסיבה שווה בנמל – כמו שתכננו. מסיבה לבני גילנו.

עד אז רוב מסיבות להיטי הפופ שהכרנו נעו על ספקטרום מוגבל מאוד – הן התנהלו ברמת השרון במועדון דמה לילדים שחילקו בו תלושים שאפשרו לך לקבל כוס קולה ונקניקייה. למעשה היו שני מועדונים כאלו, זה מול זה, “פסק זמן” וה"צצה", והיינו מוזמנים פעם לזה ופעם לזה לחגיגות הבת מצווש והבר מצווש של חברינו לשכבה.

היינו נוסעים באוטובוס למועדון הבכאילו הילדותי הזה, נשפכים פנימה, זוכים בפרסים בתחרויות ריקודים, מדגמנים על הרחבה סלואו מאובן וחוזרים הביתה לשכונה הצפונבונית מלאת הגינות והמגוננת שלנו שמבחינתנו היתה העולם.

היה ברור לכולנו אפוא שהערב של המילניום הוא בילוי חגיגי ומרעיש במיוחד, וזה היה כך בין היתר כי סוף־סוף היתה לנו הזדמנות או תירוץ מוצדק דיו כדי לפרוץ את סימולקרת מועדוני הקרטון של רמת השרון וללכת למסיבה אמתית במרכז תל־אביב.

לכבוד הבילוי התחננתי לאמא שלי, ונתנו לי לעשות פן במספרה, ולבשתי חולצה שחורה שאבא שלי קנה לי בשווייץ, שעליה היתה כתובה באבקת נצנצים מבריקים המילה: “מילניום”. זה היה שוס.

הבעיה היתה שסימפוזיון הבנות של ח’1 לא הצליח להגיע להכרעה תמימת דעים באשר לאיזו מסיבה מבין האחדות הרלוונטיות – שכולן היו במתחם הבילויים בנמל תל־אביב – ללכת. ומרוב שהתברברנו בוויכוחים, התמהמהנו ולא החלטנו – לא קנינו כרטיסים בזמן. אי לכך ערב המילניום נפתח באווירה מפוארת של אי ודאות.

הגעתי לאזור המועדונים מגונדרת כמו ילדה שאמא סידרה אותה, והלב שלי פרפר בחזה. לא הייתי רגילה לצאת מרמת־אביב, ועוד בלי ליווי ההורים. המון אדם גדש את הנמל ואנחנו נדחקנו לתוך התגודדות אנושית מסיבית של מי שעמדו בעאלק־תור בכניסה לאיזה מועדון ושרנו “חתיכה, משגעת, את הגוף מנענעת”.

קבוצת בנים דחפה את כל הממתינים להיכנס, ואני נמעכתי ונלחצתי קדימה ואז איבדתי שיווי משקל ונהדפתי לאחור ובלמתי את הנפילה בידיים. בעודי משתופפת על הרצפה בתנוחה עקומה, מנסה להתרומם, איזה ברנש שאפילו לא הבחנתי בפרצופו דרך לי בטעות על הלחי, על הפנים. קמתי בקושי מהמדרכה, נתמכת באנשים זרים, ממוסכנת, מושפלת, ומצאתי את דבוקת החברות שלי שריחפו להן קצת יותר מקדימה. אף אחת מהן לא שמה לב למה שקרה ולא תהתה איפה אני. יישרתי את הבגדים וניסיתי לומר להן שנפלתי, שעברתי חוויה לא נעימה, אבל לא הצלחתי להשחיל מילה בתוך הרחש־בחש המבעבע של 15 ילדות צועקות מרוב התלהבות עיוורת. נדמה לי שבאותו הרגע ננעצה בתוכי יתד ראשונה של טינה כלפיהן.

ממש בו בזמן פגשתי בתוך גוש האנשים צמד חברות רחוקות. אחת מהן, רוני, היתה חברה שלי בגן והשנייה, אלה, היתה מכרה חדשה מלהקת הנוער. הן החזיקו ידיים בחוזקה – בניגוד להתקהלות המפוזרת של החברות שהגעתי אתן, אסופת רצונות מסוכסכים בגופים של ילדות – ונראו לי כמו צמד גיבורות על בשׂערן הארוך המתבדר שהתמזג ברוח לגלימה שטנית אחת.

הן שאלו אותי מה קרה, וכשלא הבנתי אלה נגעה בידה בחבורה על לחיי עקב הנפילה רגע קודם לכן; מכה טרייה שמרוב סערה ועלבון מקבוצת החברות הרוחשות והעסוקות בענייניהן לא הבחנתי בה, ממש כשם שהחברות לא הבחינו בי.

רוני אמרה שכדאי שאשים על זה יוד כדי שהפצע לא יזדהם, ואלה הקשיבה בעיניים הירוקות והמרוכזות שלה לסיפור הנפילה. הן רכשו כרטיסים מראש למסיבה והציעו לי להצטרף אליהן, אבל לא היה לי כרטיס ולא העזתי לנטוש את חבורת הבנות שהגעתי אתה, אפילו שבפועל הן נטשו אותי. אלה ורוני נתנו לי חיבוק, ואז אלה תקעה בי מבט חם ואמרה: “תשימי יוד, הא? ונתראה בשני” – כלומר בחזרה הקבועה של הלהקה – והן התעופפו בקלילות לתוך קרבי המועדון. קינאתי באחווה שלהן, בזוגיות של כפות הידיים האוחזות זו בזו בדבקות סימטרית ומחויבת של שתיים.

מרגע זה הערב הפך לפארסה גמורה. למועדון לא הצלחנו להיכנס, כלומר נואשנו, בנות ח’1 ואני, מההמתנה מורטת העצבים והאינסופית בתור. בנקוף שעה וקצת של ציפייה, אחת הבנות המובילות והדומיננטיות שבחבורה, ניצן, הצעקנית מכולן עם הקול המחוספס, התפוצצה בפתאומיות כמו פצצת מִצְרָר וצווחה בהתקף זעם קולני שדי ואי אפשר ככה ואנחנו לא יכולות לשרוף את כל הערב על לעמוד פה כמו סתומותתת! וכולנו, מותשות ומבולבלות, חתכנו מאזור המועדונים ומצאנו את עצמנו אבודות בנמל.

שירן, זו שהיתה לה הכי הרבה תושייה גיאוגרפית והתמצאות מרחבית, עלתה על זה ש"גלידה מונטנה" המיתולוגית – “נו, הגלידרייה מ’אסקימו לימון', יווו, כמה מגניבבב” – נמצאת בקרבת מקום ובמרחק הליכה מאתנו. להורים שלי היו סיפורים קבועים על ההתפנקות המושחתת שלהם במונטנה בשנות השישים התוססות, כשהיו צעירים, על גביע של גלידה עם קצפת – קצפת! – וחופן נדיב של סוכריות צבעוניות פצפוניות הזרועות מלמעלה.

גלידה מונטנה נשמעה כמו נחמה ראויה למפח הנפש על המסיבה שנגוזה ואנחנו, חבורת הבנות מח’1, סוכריות קופצות, הידסנו לשם בנחישות נמרצת.

אבל מונטנה התגלתה כעי חורבות מסכן ומוזנח שכולו שברי נוסטלגיה מפעם. על הקירות היו גזרי עיתונים מנוילנים וממוסגרים שמהם ניבטו תמונות מגורענות של אלביס ושל בנצי, מומו, יודה’לה וענת עצמון הצעירה. ובתוך כל פולחן העבר הסיקסטיזי הזה בטי.אל.וי ניצבו מלא־מלא מכונות משחקי מחשב ולידן ילדים עצבניים בני שמונה־תשע לכל היותר שקיללו ומשכו בכוח במוטות ההפעלה, לעסו מסטיקים והסתכלו עלינו מלמטה, צועקים “כוסיות, כוסיות” בפה מטונף של דרדקים.

היה לי ברור שישועה מהנה כבר לא תצא מהערב הזה.

חלק הארי של החברות הביטו בקירות ארמון מונטנה המתפוררים בשאט נפש ובלגלוג נגעל וביקשו להחיש צעדים ולהסתלק משם. ובעודן נמלטות החוצה והלאה הבחנתי בשירן, אותה חברה שהובילה אותנו אל היעד, מסתכלת בעיניים קרועות ומתרוצצות בחוסר אונים על דרגשי העץ מאחורי השולחנות בגלידרייה. היא עברה ביניהם בצעד בהול, ועל פניה נסוכה דאגה. התברר שהיא הניחה להרף עין את התיק שלה על אחד המושבים והלכה לשזוף את השלט עם מחירי הגלידות וכששבה הנייד שלה כבר לא היה שם.

רצתי החוצה אל עבר החברות המתרחקות וצעקתי שלשירן נגנב הטלפון ושיחכו, אבל רק שני, השמנמנה שבחבורה, היתה רחומה מספיק כדי לסוב על עקביה ולבוא לעזור לחפש.

לא מצאנו את הנייד של שירן. חיכינו אתה כדי שאמה הנוזפנית תבוא לאסוף אותה, ואחרי שנפרדנו ממנה, מבואסת ונכלמת, הדבקנו את שאר החברות שנפלטו בינתיים לטיילת. הן המשיכו לפלס דרך בחול, במסע תובעני ורעבתני אל עבר אנא־עארף־מה. מרדף אחרי התחושה שהן כבר נערות. הירידה לחוף הובילה אותנו למסיבה באחת ממסעדות התיירים הנושקות לים. זה היה ביתן עץ דמוי מהגוני עם אורות מרצדים וכל מיני בני 30 שריקדו לשירי חתונות מיושנים ומנג’סים כמו “סטיינג אלייב” ו"וויז אאוט לאב, וור ווד יו בי נאוו" – שירים כאלה שנשמעו לי כמו מחרוזת משעממת בלתי נגמרת של וריאציה על אותו דבר, אותו השיר בריפיט. חלצנו את נעלי הסירה גדושות החול שלנו והעמדנו אותן בשורה, זוגות־זוגות, לאורך קיר המסעדה.

במשך כמה דקות רקדנו שם והזמן הפך גבישי ודחוס כמו קריסטל. עצמתי עיניים ולא היה אכפת לי ששירי חתונה ולא היה אכפת לי שבני 30 ולא היה אכפת לי מכלום, רק פיזזתי עם עצמי, בתוך עצמי, בביתן העץ המקרי הזה, בחוף התל־אביבי. ואז ברגע אחד זה נקטע. חברה נועזת, ליאן, חשה עצמה כאילו היא ב"בוורלי הילס 90210", ניסתה להזמין אלכוהול ולהתבדח עם הברמן, ביקשה פינה־קולדה כמו מפגרת, ואז עלו עלינו שהסתננו פנימה, שאנחנו סופר־קטינות וגירשו את כולנו החוצה.

החברות שהיו נסערות ונרגשות מהסילוק מגן העדן של הקשישים בני השלושים, התפוצצו מצחוק, ואני סתם חזרתי לתוך חליפת המיאוס שלי.

בחור שחום, שרירי וחתיך עם עגיל בגבה, עבר על פנינו ואמר לנו: “היי בנות, ביי בנות”. זה היה אחד מרגעי השיא של הלילה, שהמשיך להיות מדובר ומשוחזר שוב ושוב במהלכו וגם בשיחות במסדרונות החטיבה שלאחריו. זה הקסים אותן, זה המיס אותן, הן התענגו, הן צחקקו ופרכסו והקציפו. הן אמרו כמה הוא לוהטטט וחזרו ללא הכרה על המנטרה: “היי בנות, ביי בנות” בחיתוך דיבור מהופנט וזריז של צפונבוניות. ורק אני, קלוץ תלוש, מבאס שמחות ולא נדבק, השתרכתי מאחוריהן, מאספת את השיירה, ולא הבנתי בכלל מה מגניב בהיי־בנות־ביי־בנות. כולה טאמבל רנדומל ושיכור שחלף על פנינו בטיילת ההפנינגית ההומה בלילה של המילניום ומלמל איזה פטפוט־שמיטפוט, פלט משהו ונעלם.

ואז “חומוס אסלי”, ואחריו גלגל ענק עם אורות זרחניים שעמד בקצה הטיילת כשעשוע לימי הקיץ, ואמא שלי שהתקשרה מודאגת, וכמעט בלי שהן חשו בכך באה במכוניתה ומשתה אותי מהסיטואציה, העיפה מבט ביקורתי ונחרץ בחברות שלי ואמרה שכולן לבושות כמו נשים זקנות.

למחרת ובחודשים הבאים, מבלי שהחלטתי או הצהרתי על כך מפורשות ביני לביני, פשוט התרחקתי מהן. הפסקתי לצאת אתן להפסקות, הפסקתי ללכת אתן לקניון, הפסקתי לענות לטלפונים מהן. בזמן ההפסקה הייתי יושבת בכיתה ומאזינה למוזיקה בדיסק־מן או סתם מהרהרת ואחר הצהריים הייתי פוגשת את עידו, ידיד שלי עוד מהיסודי שאהב אותי כי הייתי זמרת והוא היה בסיסט ומתופף, ותמיד היה נותן לי לשיר ומשתלב בעדינות ומלווה אותי בחינניות מלאת כבוד. היינו קובעים מתחת לבתים שלנו, מסתובבים במרכז השכונתי, אוכלים פיצה, מתערבים על כל מיני שטויות וחוזרים הביתה. המורה התקשרה להורים שלי בפאניקה ואמרה להם שהיא לא יודעת מה קרה לי אבל הייתי ילדה חברותית ופופולרית ועכשיו הסתגרתי, התנתקתי מהחברות שלי, ואני מסתובבת לבד בהפסקות. את ההורים שלי זה לא הטריד. הם לגלגו על המחנכת וסמכו על שיקול דעתי.

בדיעבד, למרות שלא ניסיתי לקפוץ מעל הפופיק ולהתנהג כמו מישהי אחרת ובוגרת יותר מבנות ח’1, הרגע הזה של המילניום זכור לי כנקודת מפנה. התרחקתי מהחברות שלי, נשאתי בגאון את הבדידות החברתית וכמה חודשים אחר כך פגשתי באוטובוס לבצפר את מי שלימים הפך לחבר הכי טוב שלי. הוא למד שנה מעלי בתיכון אחר והיה שנה מעלי בלהקה והוא הכיר לי את כל החברים החכמים, המתוקים והמטורללים שלו שקראו לעצמם “התנחלות פאק” – שם שנשמע לי כזה פיגורי ומקסים עכשיו ממרחק. אותם אנשים הפכו למשפחה שלי. אימצו אותי פנימה ללבותיהם כמעט מיד. כשאבא שלי מת, שנה וחצי אחר כך, הם פקדו את חדרי במהלך השבעה ואחריה “במשמרות”, כמו שאמא שלי קראה לזה, ואת הסילבסטר הבא כבר ביליתי אתם – רוקדים בטירוף בבית של אחת החברות, מלקקים יין זה לזה מכפות הידיים, מנגנים בגיטרה ביחד ושרים.