הקיץ היה פתוח וחסר מעש. עצלות ושעמום עמדו באוויר החם. לא עזרו השיטוטים בוואדי, משחקי הכדורגל, הצעידה למכולת כדי לקנות קרטיב והחזרה הביתה. היה אופק ארוך, והוא היה מלא בשום דבר. כך מצא את עצמו ילד בן 12 או 13 עולה על קו 480 בדרכו לביקור ממושך אצל דודיו בגבעתיים. המטרה האמתית היתה הרחצה והשהות בים, מחוז החפץ שאליו נסע אותו נער מדי בוקר. הדודה בגבעתיים ציידה אותו בפירות ובמים, בכריכים, והוא עלה לבדו על אוטובוס דן מיושן ונסע מביתה לעבר החול והמים.

הוא התיש את עצמו, שוחה ויוצא, נכנס למים שוב, יוצא וצועד לאורך החוף. עיניו חיפשו דבר אחד בלבד, ולמרות שחיפשו ללא לאות, דילגו ממגבת למגבת, הוא אינו מצליח להיזכר במתאר אחד של גוף, בקימור אחד מדויק. רק ההלם עדיין זכור לו היטב, הלם שהיה טקס התבגרות מהיר ומיוזע.

ארוטיקה, בסופו של דבר, זה כשדבר אחד מתחכך בדבר אחר, זה יכול להיות גן שגדל פרא ושיח אחד בו עולה על אחר, מוהל צבע בצבע; אלו יכולות להיות ידיים שמנוניות שבוצעות לחם, הצורה שבה גבעות הגולן יורדות ונוגעות בכנרת, הצורה שבה גלגלי המטוס חורקים על המסלול או הרוח מכה על בד, וזה יכול להיות חול על גופו של ילד – עוד רגע נער – תקופה שבה הגוף רגיש במיוחד, פרוע ויוצא מגדרו – חול שחודר לכל מקום, מטעין את האוויר בריח מלח ובסופו של דבר מספר לאותו נער שיש מה לחמוד, ושאותה חמדה הולכת לבלבל את חייו.

העירום, זה היה הסימן המובהק שהוא הגיע ליקום אחר, חוקים אחרים שררו בעיר המגובבת שנסע אליה בכל בוקר במשך שבוע. טענה אחרת לגמרי נחה על החול ועל הטיילת: הגוף. מה הוא ידע על הגוף? שום דבר, אבל בכל זאת כבר קינן בו פחד מאותו רעב לא ברור שחש מדי פעם עולה ממנו, רעב שלא היה אפשר להדביר, רעב שלחש לו משהו לגבי מה שעוד צפוי. מה חשבו לעצמם ההורים שלו ששלחו אותו לדודים בגבעתיים? מה חשבו שיקרה במעבר בין ההתנחלות המסוגרת, שבה הגוף היה מכוסה עד מאחורי המרפק? אותה עיר שבה הוא עכשיו צועד וחוצה את הטיילת ואת הכביש כדי לקנות לעצמו קרטיב הצטיירה לו תמיד כמקור של איום והתנשאות. לא, אף אחד לא אמר את זה, אבל החושים קלטו את מה שניסו להסוות: היה מאבק, והם היו בצד הנגדי. את זה הוא למד כשלקחו אותו להפגנות. פעם אחת עמד מול משרד ראש הממשלה וגדרות המתכת נפרצו, הוא חטף סטירה, שוטר הרים אותו באוויר והנחית אותו על המדרכה, אנשים עברו על פניו ודחפו אותו, אבל עכשיו הוא שרוע על החול, מצייר עם היד ובוחן בחוסר בושה מוחלט בחורה שנכנסה אל המים.

אולי בזה מסתכם הכול: גוף גברי וגוף נשי, המקום שממנו בא – גבעות מכוסות בסירה קוצנית, רוח קרה בערב, מדורות ועשן, נביחות כלבים, רעש של יריות ומה שמולו – הרגליים שלה נרעדות לרגע מהקור והאגן מתקמר לרגע בהזמנה, החזה הכבד נלחץ על ידי הבד, והמתאר כולו גלוי וברור, כמעט מכריח את עצמו. בדרך חזרה מהים הוא עולה על רחוב גאולה ונעמד ליד דוכן ספרים ועיתונים. ההתבוננות הארוכה בבחורות על הים משחררת אותו לגמרי, הפחד והבושה התפוגגו כליל והוא שולח את היד ופותח מגזין פורנוגרפי בהיחבא. הוא מעביר את הדפים בלהט, הראייה שלו מתערפלת ומשקולת צונחת בגופו ונעצרת בבטן התחתונה. המוכר רואה אותו, חיוך לעגני על פניו, הוא חובש קסקט ויש לו שפם, גם הוא דמות מקיום אחר, אבל כעת לא המבט שלו ולא רוחצים אחרים שעולים מהים וחובטים בגבו לא יכולים לעצור את הדפדוף, מה שאוחז בו הוא לא ידוע וחזק, הוא מעביר את הדפים בבהילות, כאילו יש איזה גילוי שעומד להגיח מעוד תמונה ועוד תמונה, הצטברות שתפענח בעבורו את המתח האצור בגוף הנשי, מתח שהופך את השבוע הזה למעורפל יותר ויותר.

כמה חודשים לפני כן זה קרה לו בפעם הראשונה. הוא ישב במוצאי שבת מול הטלוויזיה, היה להם רק ערוץ 1, וערוצים ירדניים שהם קלטו באנטנה. הם היו רואים משחקים מהליגה הירדנית בימי שישי ואז את הסרט הערבי, הבית התמלא בשפה הקרובה רחוקה. היה מאוחר, כולם ישנו, הוא בהה. התחיל סרט בשם “הבוגר”. הוא לא ידע על מה הסרט, שום דבר לא הכין אותו לזה, הגוף התעורר, אי אפשר היה לקרוא לזה בשם, לא היו לו המילים, אבל הגירוד הנעים התגבר. הוא נע הלוך וחזור על הספה, עדיין לא היה לזה שם, הוא לא ידע מדוע הגוף רעד לרגע וכתם הופיע במכנסיים הקצרים, אבל אז, עם הנוזל הצמיגי, והריקנות החדשה שהופיעה, שתהפוך לצליל עקבי שילווה את הנעורים וההתבגרות, לפתע היו לו מילים, בעצם מילה: חטא.

הוא רץ לארון הספרים למעלה ומיהר להוציא ספרים מהמדף, מחפש ספר הלכה שיבהיר לו מה העונש, והוא מצא את המילה המפורשת – כרת. רעד נוסף אחז בו, חמור וממושך מרעד הגוף. הוא דמיין חבל נקרע ואת המים הארוכים שאליהם הוא נשלח, נטוש, כרת.

והכבדות ההיא ממוצאי השבת מול הסרט מופיעה שוב ושוב כשהוא חוזר לבית הדודים שלו בגבעתיים. כבדות שנצברת. כך, יומיים ושלושה הוא קם בבוקר ונוסע לים בתל־אביב, יורד על אלנבי ועושה את דרכו לחוף, נשכב בשמש, נכנס ויוצא, חוצה את הטיילת לקנות קרטיב וחוזר למקומו, הוא מתקלח פעם או פעמיים לצנן את עצמו ומנסה לרשום בזיכרון כל תנועה נשית שראה באותו יום, הוא אוגר אותן ודוחס אותן והן מתהפכות בדעתו כשהוא לוקח את האוטובוס בחזרה לגבעתיים, הוא חוזר בצהריים והבית עדיין ריק. לדודים יש טלוויזיה בכבלים: ממלכה חסרת קצה של קולות וצבעים, והוא צופה בלהט עד שהם חוזרים מהעבודה. החול, החול מגרד וזורם על גופו, עומד בין החולצה לבטן, בחלציים, על העורף, באוזניים, חול מגרד, מתחכך בגופו שוב ושוב, מעביר יד מחוספסת על הבטן והצוואר, על איבר המין, על הפה המבוקע. הוא כבד וחם, מיובש יום אחרי יום. ובכל צהריים כאלה, בקרירות של הבית המוצל, בעוד תנועת הנדנוד על הספה מבקשת אותו, לוחשת לו, הוא נזכר במילה הזו, כרת. מילה שצורתה כגרזן או גליוטינה, מילה שהיא להב משונן, מילה שמבתקת את החיים מהמתים, את הראויים מהלא־ראויים, את מי שמבקש להמשיך ולצעוד הלאה ממי שמבקש לאכול ולשתות ואז ליפול שדוד וחסר נשימה. המילה הזאת מפסיקה את הנדנוד ומונעת ממנו להניע את היד לעבר הגירוד, הוא מבועת לעתים, ואז החול מגרד שוב, והוא שוכח וחוזר חלילה.

אבל הים עושה לו משהו, השעות בעירום, בבגד הים הזעיר שלו מול הגלים. השמש מנגחת את המלונות והחלונות הרחוקים שלהם – רמז למסתורין. שקיפות שמאחוריה אזרחים של ממלכות רחוקות יורדת על גופו. הדמיון, מעולם לא שיער את כוחו להשלים פערים, לבטל את פיסות הבד הזעירות, להתקרב, למרות היותו שרוע על החול החם, לעבר אותן נשים, לא לדבר, אבל לרחוש סביבן, לגלות את המנוע הנסתר שמפיק את החשמל המונע ממנו להסב מבט או לקרוא את הספר שהביא אתו. הדמיון אינו מניח לו גם באוטובוס שלוקח אותו מהים בחזרה לגבעתיים, חוצה את תל־אביב: האם בגלל זה אינו זוכר היום דבר מאותן נסיעות חזרה, האם היה שקוע בשרעפי ההמצאה שלו, ומבעד לחלונות לא ראה את ההמון הנע בקיץ בין חנויות ודוכני פלאפל? האם המשיך להניע בתוכו את הגלים שהלכו וכבשו אותו?

כמה ימים לתוך השגרה הזאת משהו נפרץ. תל־אביב ניצחה את פסגות, המים והשמש גברו על הגבעות ועל הקור התמידי ששרר בהן, מכשיר הטלוויזיה והכבלים ניצחו את מדף ספרי הקודש. המילה הלכה ודהתה בתוכו, הלכה ונמחקה והפכה זיכרון רחוק של מצוקה וייסורים. לא היו ייסורים סביבו, הוא היה חופשי, כמעט ולא שוחח עם אף אחד במשך ימים, הוא שוחח עם עצמו, יותר נכון, שוחח עם דמות שהלכה והתגבשה בתוכו, פרועה יותר ועירומה יותר. כך הוא מצא את עצמו ביום השלישי או הרביעי מתפתה לנדנוד ההולך ומתקומם בתוכו, החול מתחכך בגוף כשהוא מתיישב על הספה והחול נושר ממנו על השטיח ועל הרצפה, הוא נוטף מהדבר הזה, הסמיך, שתל־ אביב הגישה לו יום אחרי יום, משהו נושר ממנו ואינו חדל והוא לא מצליח לנקות את החול. משהו נפתח בו וממלא אותו, והוא לא מצליח להחזיק את הדלתות סגורות, משהו שוטף את הגוף – היד מחליפה את החול, משהו מתחכך במשהו אחר. הוא מוצא את עצמו מתנשף בשירותים, יום אחרי יום, הוא נוסע לים וחוזר מתל־אביב לגבעתיים, מצפה כבר לרעד המהיר, ואחריו לעיוורון הרגעי ולריקות.

הוא חוזר מהדודים ומתל־אביב ומהים לגבעה הקרה. הקיץ עוד ארוך, הפנאי גולש ומציף את הימים, הם משוטטים הלוך וחזור, מוצאים חמור, קוטפים תאנים, משחקים כדורגל, צופים בטלוויזיה. מבחוץ הוא ממשיך לעלות ולרדת את העלייה בדרך למכולת, סנדלים וכיפה גדולה, בלורית משונה. הוא אזרח טבעי בהתבדלות, אבל בתוכו, תל־אביב ממשיכה להניע מים אל החול, והחול עוטף את גופן של הנשים ואותו חול, ריחני, נושר עדיין מגופו, והרעד קרוב.