נולד: 1883, ניז’ין, אוקראינה; נפטר: 1953, ניו-יורק, ארה"ב

נציג מובהק של ליריקת-יידיש הצרופה. מראשי חבורת ‘יונגע’ (הצעירים) שקיימו שירתם וחישלו כלי-השיר מתוך עוני אך נלהבי אמונה והם איים בודדים בהויה היהודית באמריקה בעשורים הראשונים של המאה. ‘ליפעות חדשות אז שוררנו’ – זו עדות המשורר על עצמו ועל חבריו-לשירה, ויעודם: ‘את לבו של העם ביקשנו לחבּר עם נויו של עולם’. הם ריעננו שירת יידיש בטיפוח תרבות המלה, בהגברת היסוד הנגיני ובשקידה על שלמוּת הצורה. שירו של מאני לייב עשיר-דימויים, מפתיע במעברים, מיוחד במילודיות, שחן עממי לה והמיית-תפילה. מבחינה המוטיביקה היה בשירו מהלך תחילה רישרוש שלכתם של הימים שלאחר כשלון מהפכת 1905, לאחר-מכן נתלוותה לו מבוכתו של אדם יהודי בכרך הזר, יחיד המבקש לו מפלט מן החולין והאפרוריות בעולם חזוי. לימים נענה שירו גם למציאות הסוציאלית, למרחב-מחיה והלך-נפש, ובאחרית ימיו גברה בו התחושה לגורל העם, לטרגיות קיומו. את ‘יגון היחיד’, אף ‘יגונו אחרון’ בקירבתו של המוות, שר בקול חרישי, בלב שהשלים וחי בגאונו – אך לא השלים עם יגון ‘מלכה-יידיש’; ראה – והנה היא מרוּמה ונבגדת בארץ אחת של אוכלוסין יהודים מרובים, ונעזבת על-ידי בני המהגרים ביבשת אחרת.

מאני לייב (כינויו הספרותי של מנחם לייב בראהינסקי) יליד ניז’ין, גליל צ’רניגוב. בן י’א החל לעבוד כשוליה של סנדלר (‘סנדלר טוב בין סנדלרים’ – שר לימים, בהיותו משורר ‘ששמו כבר נודע בשערים’). בן ט’ז נאסר על קיום קשרים עם תנועה מהפכנית. נמלט לאנגליה. כאן הכיר את י. ח. ברנר, שערך את ‘המעורר’, ובהשתדלוּתו רואים אור ביכורי-שיריו. למן 1905 – באמריקה. קנה לו שם גם בשירי-הילדים ובבלדות, המבהיקוֹת בזיוון של מעשיות-העם ושירי-העם.