נולד: 1885, נאראייב, גליציה; נפטר: יוני 1943, ארה"ב

ליריקן והומוריסטן. ההומור נוטה אל הגרוטסקי ואל הקאריקאטורי, והליריקה – מגעת פעמים כדי רוך סנטימנטלי. עשיר הברקות, חריף אסוסציאציות, שליט בסגנון מלא-חן ושופע חיות – וכולו רב-קרעים-וסתירות. הלשון העשירה היתה לו תיאטרון של מלים, וקלות הכתיבה הביאה אותו פעמים כדי ‘התעללות’ בנושא ובקורא. עם זאת מהבהבת בדבריו מלנכוליה דקה, שמקורה בהויה בוהימית, בתלישות מקרקע לאומית-חברתית מזינה וכן ביחס סאטירי ואירוני אל היומיומיות היהודית המתהוה בארץ החדשה. מן המבוכה נמלט עתים אל רומאנטיקה מתרפקת על נאראייב, עיירת-המולדת, אך לרוב ביקש לחפות עליה בספקנות מתגנדרת בניהיליות ללא אשליה, מתראה כאיש מרחבי-עולם.

החינוך – חדר. 1898 – לאמריקה. עד גיל ט’ז לימודים בבית-ספר אנגלי. לאחר-מכן – רוב עיסוקים, מצוי לרוב בין שאינם-יהודים. פרסומים ראשונים: שיר ופרוזה – ב-1902. כשרונו ההומוריסטי נתפתח (ואף בוזבז) בכתבי-העת ההומוריסטיים ‘דער גרויסער קונדס’ (הקונדס הגדול), ‘דער יידישער גזלן’ (הליסטים היהודי), ‘דער קיבעצער’ (חד מכת הליצנים), ‘הומאר און סאטירע’ ועוד. ספרו הראשון בשמו הספרותי – הוא ‘ווילדע רויזן’ (ורדי-בר), 1915, מיניאטורות אירוטיות, שיש בהן ‘קוֹלנוּת ועצבוּת ועדנה של גסוּת’. באותן השנים היה קרוב אל ה’יונגע', ידיד וריע למשה ליב הלפרן. מאז נתפס לצורות ספרותיות שונות וכשרונו בא בשפע רב: מיניאטורה לירית-פילוסופית, פיליטון והומורסקה, מאמר ומסה ושיר ואגדת-ילדים. נתן מחילו לתיאטרון בחיבור כמה וכמה דרמות, מיניאטורות דרמטיות וביקורת תיאטרלית. הירבה לתרגם ליידיש, אף כתב אנגלית. בשנות חייו האחרונות נתפס להלכי-רוח של אחרית, חזר וראה כי הרעיונות החברתיים, שאותם שירת כשרונו בקולניות יתירה הוליכוהו שולל, – אותו שהתיימר בכוח חושפני. פנים אל פנים עם המוות הרצין ה’קונדס' ו’הליצן', ואמר בוידוּי-הלב את ספרו האחרון: ‘מודה אני’.