ספתולי, אני קוראת לה בלב בקול של הנכדה הנכונה, שאיננה אני, ספתולי אל תמותי לי, אני מושכת את המילה כמו מסטיק, לראות מתי תיקרע. ספתולי, אני סורקת אותה בעין ביונית, וכל הווייתה זרה למילה הזאת. אם כי עכשיו, כשהיא בימים האחרונים שלה ממש, היא נערית פתאום. צרת פנים מאוד, עם העוויה דווקאית בשולי השפתיים שהתכנסו אל תוך הבשר, ויחד עם התנוכים שהתארכו מאוד בחודשים האחרונים אני כמעט רוצה לשאול, ספתולי, מה כבר עשית עוד פעם. אבל במקום זה אני מלטפת לה את היד, עוקפת בזהירות את מחט האינפוזיה, מתעכבת על גוש הטישו שמכווץ לה באגרוף, אוספת את ידי בחזרה כשהיא מושכת את ידה תחת אצבעותי. ספתולי, הלוואי שהיית ספתולי, הלוואי שאני הייתי נכדת ספתולי, הלוואי שבמקום המדרון התלול שיש לי מתחת לחזה הייתה כרית פוך גדולה של ספתולות.
מעולם לא קראתי לה בשמה, ולמעשה לא שמעתי איש קורא לה בשמה, רק “אמא” מכל שמונת ילדיה, כל אחד עם הנעימה הקבועה שלו לשם הזה. האמא המאופק, הדרוך־לכל־משאלה והנסוג־מראש־מכל־תקווה־לבכורה של דודנחום, והאמא קצר הרוח והנוזף של הבכור שוויתר על בכורתו דודמושה, האמא־קט־דה־בולשיט שלו, שנועד לאוזניים שמסביב ומלווה תמיד בהנחת יד חטופה על כתפה הדקה הנרתעת, והאמא הנוטר של דודשימון, ששנים דבק ברווקותו וחלם להגר לאמריקה, אבל לבסוף נישא, לדרישתה של ספתא, לנערה שהכניס להיריון, והאמא ההמוני, הנגמר בזנב צעקה, של דודאיזק, הכבשה השחורה שערק לעדת המרוקאים בעקבות אשתו הרוקחת, שהיה צועק “אמא” פתוח ומודגש עוד הרבה לפני שהתקינו לה את האוזנייה חסרת התועלת, מניח מאז ומעולם את חירשותה אליו, והאמא הנמוך, המאוהב של דודמורדי, הבן־יקיר שכמעט־נחטף־לקיבוץ־כשרק־עלו־מחאלב וחזר בעצמו, במו רגליו הקטנות, עד אליה, והאמא הקשה של תקווה, שחותכת אמא כמו אחות סיעודית ששוב ושוב דוחים את יציאתה לפנסיה, והאמא היגע, המובס, המשלים־עם־תפקידה־הבלעדי־להיות־ראשונה־תמיד־לטפל־בכל־מחסורה, של דודלינדה, והאמא של אמא, ההולך ובא, מתקרר ומתחמם, מתריס ומתרצה, שוטם וסולח. ובין כל אלה היא, והריח־ציפורן הקלוש שנודף ממנה, בדירה הזערורית בבניין הקשישים שהתעקשה עליה עוד כשסבא היה חי ונפטרה תמורתה, בלי שמץ צער, מהבית־על־הגשר, עם עץ הזית ובוסתן הלימונים בחצר האסורה מאחור.
השלט לבית־העלמין הצבאי מורה ימינה.
“זה הבית קברות שבגללנו, נראה לי רק בהמשך זה השער הישן של האזרחים,” פואד מחייך אלי מהראי הקטן של המונית והחריצים בעורפו מעמיקים. שוב אני מתכווצת מהפער בין הקול הדק היבבני שלו למאסה העצומה של גופו. הוא מאט לפני הבוטקה, אבל השומר רוכן ברגליים פשוקות מעל שלולית מיונז ומלפפונים, שקוע כולו בבגט טונה מתפקע מתכריכי ניילון נצמד. המונית מזדעזעת מעל פסי ההאטה, ודקה ארוכה אנחנו נוסעים בשתיקה. ליד חלקה 9 פואד מכבה את פריד אל־אטרש ומשרבב את ראשו מבעד לחלון, מנווט בין המצבות.
“שאני יסיע אותך עד לבור שלה?”
אני מהנהנת.
הוא בקצה השביל, הבור, מוקף תלולית של עפר ושאריות של שקיות ניילון וכוסות פלסטיק מעוכות. אנחנו עומדים מעליו. אני מעשנת. פואד משתופף בנמיכות רוח, ידיו שלובות בטקסיות מעל כרסו.
“אז מה, ככה זה בסוף, אה.”
אני מנערת את הסיגריה לרגלי, אבל לפני שאני מספיקה למעוך את גליל האפר, הרוח מגלגלת אותו, קל ופריך, אל תוך הבור.
“פואד, אתה יכול לנסוע, אני בסדר.”
“מה יש לבנאדם חוץ מזמן. תראי לי עוד פעם את התמונה שציירת ממנה.”
אני מחלצת את מלבן העץ הקטן מתיק הצד שלי. העיניים שלה נראות בו רדופות, ארנביות. פואד נוטל את הציור בשתי אצבעות לחות. “אני מזיע כמו חמור,” הוא מתנצל.
הייתי צריכה להיות עדינה יותר עם הצוואר שלה. הגידים שלה יצאו כמו צינורות ביוב קרועים.
“רוצה אני יקבור לך אותה?”, הוא מחווה בראשו מפיסת העץ אל עבר הבור.
כבר חשבתי על האפשרות הזאת בבוקר.
“לא, עזוב.”
בתוך המערה השורקנית שהיא פיה, השיניים התותבות שלה נראות קהות מתמיד, מיותרות. ספתולי, אני מנסה שוב, אבל יוצא לי “אחות”. ומיד עומדת שם אחות ומעיפה בה מבט ענייני, אני אומרת, “אני חושבת שקשה לה לנשום,” והיא מרימה קצת את הקול, “גיברת חאמד, קשה לך לנשום?”, וספתולי עונה בפקפוק דגיגי אילם ושומטת את הראש הצִדה. אחר־כך מגיע רופא. הוא מחזיק בדש הפיג’מה שלה בשתי אצבעות ומשלשל פנימה סטטוסקופ. ספתולי הומה. הוא שומט אותה קדימה, כפות הידיים שלה אחוזות זו בזו על מרכז הגוף שפעם היה בטן, הוא פורם את הפיג’מה, מצמיד את עינו הכסופה של הסטטוסקופ לשכמות שלה, העור מתוח ביניהן חבלים־חבלים, הוא ממלמל “כיח”, מסיע אותה לתנוחה הקודמת, הכרית נשמטת, ראשה מתנדנד על צווארה כמו כד עתיק על קצה מדף, נדמה שהיא אומרת משהו, “גיברת (הוא מציץ בנייר המוצמד ללוח הברזל) חאמד (הוא מרים את הקול), אין ברירה, תקבלי עוד פרבולקס.” התבלולים על עיניה מגירים נוזל אטי, לבנבן, הוא יוצא בצעד יגע, עיניו בלוח המתכת שבידיו. ג’נט נכנסת ומגש ארוחת הערב בידיה. דייסה אפורה, גביע לבן, קופסה זעירה של גבינה תשע אחוז. היא ילדה פיליפינית בת עשרים וארבע, מחייכת ללא הרף.
אני מוכרחה לדחוק בכוח את כל הסיפורים הקבועים, שחוזרים עליהם בליל הסדר בכל שנה, על מסע העלייה הרגלי שיצאה אליו בלעדי סבא, חמישה ילדים תלויים עליה, ועל הנחום שהשאירה מאחור כדי שילבה בנאמנות את הגעגוע של סבא, שמיאן לעזוב את מרתף בית־הכנסת הגדול של חאלב, שהיה ביתם, נחום־קצה־חוט. על הנדודים מירושלים לשכונת התקווה ואז ליפו, על עוד כמה וכמה פרקים היסטוריים שהפכו אותה לסרטיפיקט למחוזות הציונות הלבנה, וגם על המכות היבשות ועל האמא־יש־לך־לב־של־אבן הבלתי נסלח שהורישה לי אמא שלי. ספתולי, אני מנסה, ומיד מתחרטת, ומי את בשבילי עכשיו, ספתא, אני מגששת, אבל כל השמות מתקלפים ממנה בפשטות, מאחורי אני שומעת קול קורא בשם, לא בשמי, אבל אלי, במיטה השנייה מתעוררת אישה אחרת, אישה בעולם, אני חושבת ומביטה בה ובה חליפות, האחרת מביטה בי בעיניים קטנות מאוד, עייפות, “יפה שבאת לבקר, בת־שבע,” היד השמנמנה שלה מתרוממת לעברי, אני לא זזה מהכיסא, פתאום אני מבחינה בבנה על הכורסה הסמוכה למיטה, לשניהם אותן עיניים, אותה רכות במפרקים, הוא מחייך אלי מתנצל, אני נאחזת במבטו אשמה, מחליפה איתו מילים, וכשאני מסתובבת בחזרה לספתולי הראש שלה כבר אחוז בידי האחות, שמרכיבה לנחיריה צינורית חמצן. שתי ידיה שמוטות לצדדים, חומות, חפות מבשר, גוש הטישו עדיין חפון באגרופה, עצמות האגן שלה מצטיירות מתחת לשמיכה ריקות, מפורקות, היא פינוקיו בערוב ימיו, ספתולי, מהעץ באה ואליו תשוב. האחות מזריקה פרבולקס לשקית האינפוזיה בלי לבזבז תנועה אחת ויוצאת. ג’נט עומדת מעל ספתולי, מנגבת את הזרזיף הלבן מעיניה לאט לאט.
היא הייתה מיניקה אותם שנתיים תמימות, כדי לשלוט בהפוגות שבין היריון להיריון, ככה אמרו. תמיד אותה שמלת חלוק תלויה על גופה הדק, החזה שלה שטוח כמעט לגמרי. עורה צפוד, גלי, אצבעות הידיים הארוכות מעוקמות מדלקת כרונית ועיניה נטולות ריסים, עיוורות, מנוונות, מכוסות תבלולים. בין כל החלקים הגלויים הללו פרושה ישרה, נטולת קימורים, שמלת החלוק בכחול ובצהוב דהויים, ומתחתיה מבצבצת אימרת קומביניזון סרוגה. פעם היא הייתה סורגת כאלה למאות. מחוט צמר דק, בצבע עור אפור, קומביניזונים, גופיות לסבא, אינספור מפיות עגולות זעירות שכיסו כל שידה, טלוויזיה וטואלט בבתי ילדיה. תמיד באותו הצבע, רק בדוגמאות הולכות ומסתבכות.
לפני כמה שנים נודע לילדיה, כמעט במקרה, שהייתה נשואה לאיש אחר לפני סבא, וגם ילדה לאחר ההוא בת, שמתה בלידתה, ועזבה אותו, בניגוד לכל חוק, אחרי שהיכה אותה פעם אחת. סבא, נמוך ממנה בראש וחצי, אלטע־זאכן ומצחצח נעליים לעת מצוא, צולע על הברך שריסק לו אביו כשהיה ילד, היה בא בערבים לבית אביה של הגרושה הסוררת לסיבוב נרגילה וקהווה, ופעם נצמד למשקוף, נישק את המזוזה בעיניים עצומות, ואמר, יא רבּ, אם המָארה הזאת תהיה אשתי, לא אבקש ממך יותר שום דבר. הוא לא ידע שסבתא עומדת מאחוריו, צופה בו מאפלולית החדר הפנימי. איך הלכה והתגלמה ביניהם החיה הרעה אחרי הרגע הזה אני לא מצליחה לתפוס.
פואד מתרחק ברוורס אטי. אני מציצה בשעון. יש לי עוד שלושת רבעי שעה עד שכולם יגיעו. נחום ילך בראש השיירה, ישיר את ה"קדיש" בקול ליל־הסדר שלו, חגיגי ומוקפד, יישבר במקומות הנכונים. בכורתה תתחפר בערימת העפר ותיילל בקול זר, חייתי. דודמושה, ארוז בחליפה אפורה יקרה, שלושה סלולריים תחובים בחגורתו, יעמוד מאחורי אשתו והיא תשתחרר מלפיתתו בכוח. אחר־כך ישתופפו כולם, בידיים שלובות על הבטן, כשהקברנים ישפכו אותה מהאלונקה אל הבור, רכה ומתמסרת כמו שלא הכירו. הגברים יגרפו את האדמה במעדרים וישמטו אותם ארצה, נזהרים מלמסור אותם לידי הבא בתור, כמצוות המנהג. וכל אותו הזמן ידאו מעליהם שקיות ניילון שקופות, מחכות לשעתן. על הקבר ילחשו הבנות בפליאה, בסלידה, איך כמה שעות לפני שמתה ביקשה מז’נט הפיליפינית שתמרח לק על ציפורניה. מעולם לא התקשטה קודם לכן. גם ביקשה ממנה שתחבק אותה. מהפיליפינית. ככה יספרו זו לזו בטרוניה, בפלצות. והן הרי מעולם לא העזו יותר מרפרוף שפתיים יבש על לחיה. ואני אזכר איך כמה שנים קודם, כשעוד לא הייתה חלשה מכדי ללכת, השתעלה והשתנקה על קברו של סבא, ודודלינדה הלמה על שכמותיה בבהלה עד שהקיאה. ספתולי הקיאה תולעת ארוכה ודקה, ולינדה מיהרה למעוך אותה בעקב, ובעוד סבתא יורקת עוד ועוד שרוכי ליחה, היסתה אותה בתה שלא תעז לספר לאיש לעולם מה יצא לה מהפה. ובאמת לא סיפרה.
פעם התארחה אצלנו בליל הסדר. נותרו עוד כמה שעות לפני בוא האורחים, והיא ישבה איתי ועם אמא בכורסה שגררנו לכבודה מהסלון, זקופה, דרוכה, מסרבת לטעום ולו צימוק. אמא קצצה גבעולי סלק לסילאייה, אני עירבבתי סוכר ומיץ לימון לטקס הקבוע של מריטת השיער. סבתא צעקה מדי כמה דקות “מה את עושה” סתמי, עד שתהיתי פתאום אם היא לא מתחילה לפתח שיטיון. אמא הזכירה לי בלחש שככה צועקים זקנים עיוורים. לבסוף כרעתי על הרצפה מולה, מעסה את הגוש הזהוב הדביק, סוקרת את שיערה הקלוש, האפור־כחלחל, את השיניים המדודות בלבן אטום, את עור פניה הקרני, הזרוע ראשי שומן שחורים וקוצים אפורים מסולסלים.
“רוצה שאוציא לך קצת מהסנטר, ספתא?”
היא צחקה בבהלה, “אללה יִחָדְנִי, אללה יחדני,” אבל אני כבר התרוממתי.
“הוא לא לוקח כשמבקשים, אמא,” צחקה אמא שלי מהכיור.
“תרגישי אותו רגע,” אמרתי והצמדתי את הגוש החמים ללחי הרכה להפתיע שלה. הברכיים שלי כמעט כשלו מהצחוק הפעמוני שיצא ממנה, אבל כשמעכתי את הגוש לאורך הלסת שלה היא לא מחתה. משכתי בבת אחת.
“לא כואב?”
“בכלל לא, רוֹח טֶטָה.”
היא הרימה את ראשה בהתמסרות גמורה, ואני מעכתי ומתחתי ומרטתי, כמו מציירת דיוקן נהדר בהילוך לאחור, עד שהיא הניחה אצבעות חמות על ידי ואמרה, “זה מספיק, רחל. אני כבר לא מחפשת חתן.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות