– תוכל אולי לעזור לי?

קול עדין ומצטלצל, רך כמו שירה, כמהָ כמו תפילה, עורר אותי מנצח מענג של בטלה. פעם הייתי זועם על ההטרדה, אבל עכשיו שמחתי על כל הפרה של השקט, ובמיוחד על הפרה מלבבת שכזאת. ובכל זאת, לעזור? אני?

עזרה זרה לי. זרה לכולנו. כלומר עזרה לשמה, ללא שמרי לי ואשמור לך, עזרה מכל הלב, כמו שאומרים אצלכם. הרי לי אף אחד לא עזר כשביקשתי. כשהייתי אבוד, מיואש כמעט, כשנזקקתי לכל עצה או סיוע מעשי מכל מי שהיה יכול לתת. והם הרי היו יכולים, הם היו רבים וחזקים ומרושתים היטב ברשת ענפה של קשרים אישיים וקשרי־משפחה, אך נמנעו באדישות. בחוסר עניין. בעתיד, כשיאשימו אותי בהתמעטותם, אתרעם על חוצפתם, אשיב שהם הביאו את זה על עצמם.

ובכל זאת, כשנקראתי אני עכשיו לעזרה, היססתי. לא דחיתי אותה מיד.

האם היה זה קולה המתנגן, הרך, ותשוקתי הידועה לצלילים ערבים? למען האמת אינני בטוח כלל שהוא היה מוזיקלי ונעים לאוזן כפי שנדמה לי עכשיו. גם אצלי הזיכרון יכול לתעתע, וייתכן שקולה היה מחוספס ופשוט, או שאולי היו בו תובענות גסה, או הזדקקות בזויה, ולא החן הקליל שדימיתי לשמוע. אבל זמן כה רב לא שמעתי כל קול סביבי, כלומר אם אין מחשיבים את ההמייה ההמונית, המנחמת, שעל פני האדמה, עד שקול, כל קול, היה לי כמו גשם לחקלאי הבעל, שאותו לא ראיתי שנים.

“במה אפשר לעזור?” שאלתי באבירות.

“אני מחפשת את ים. יש לך מושג איפה הוא?”

“ים איננו.” זעפתי.

“מה זאת אומרת איננו?” נבהלה.

“היה ואיננו. פג תוקפו. חלף עם הרוח.”

“אתה מתכוון שהוא…?” הולוגרמת פניה היפות החווירה, וקולה הערב התגמגם, היטשטש.

“לא יודע. אולי הוא עוד נמצא איפשהו, אבל אם כן הוא מתחבא ממש טוב.”

שיערתי שהיא יודעת שים נוצח. זה היה מזמן, לפני מאות שנים, ובעל הרי דאג שכולם ידעו את הדבר, אבל מרים הופיעה לצדי כמו משום מקום, בורה ותמימה, בת בלי־שם, נטולת משפחה או פטרון. דומה לי, כפי שהייתי לפני מאות שנים. חסרת כול וחסרת ידע על העולם וטבעו.

“בשביל מה את צריכה אותו?” תהיתי.

“מה זאת אומרת?” היא היססה, ונשמעה כמו שהן נשמעו פעם, מזמן, לפני התבוסה, כשים היה עריץ נערץ עדיין, אהוב על אלים ואדם, הבן יקיר של אל ואשרה.

“אמרו לי שהוא יכול להועיל לי,” היא הודתה בשקט.

“מי זה אמרו?” רטנתי, והיא נבהלה מזעמי, הולוגרמת גופה היפה התכווצה, נעשתה שקופה כתחרה, המאומה שתחתיה נחשף. אך במקום לבוז לה על הזיוף הגופני חשתי פתאום משהו אחר. אינני יודע אם הייתה זו הבדידות ארוכת השנים או דמיונה החיצוני לשתיים יקרות לי שהכרתי מזמן, או אולי חרדתה הברורה ואיזה רצון אבירי להביא גאולה, פנטזיית הצלה שבניגוד לעזרה פשוטה, אינה זרה לנו.

חמלתי עליה. וסיפרתי לה את האמת.

שעה ארוכה שתקנו. התבוננו מטה, על הפעלתנות ההמונית ההיא. בני האדם התרבו מאוד, כחול אשר על שפת הים. הרבה יותר משהיו בנעוריי, כשהייתי צעיר כמוה, בן פחות ממאה שנה. לכאורה, התרבותם הייתה אמורה להקל על משימתה, להגדיל את האפשרויות. אך האמת היא שבני האדם השתנו. הם כבר לא היו נוחים לשכנוע כמו פעם. האלים התמעטו והאמונות התרופפו, השחיתות פשתה בקרבם כשם שנכחה בקרבנו. וגם לי היה חלק בשינוי, כמובן. היו אלה ימיי הטובים ביותר. מקדש מפואר הוקם לכבודי, יפה וגדול הרבה יותר מקודמו שנחרב. בכל יום היו בני האדם זובחים ומקריבים בעלי חיים מצחינים אך גם קטורת ריחנית, מפתה. ניסיתי ללמד אותם שאין טעם בזבח הבהמות, אך הם היו מורגלים מקודמיי, עדיין לא הכירו דרך אחרת לעבוד את אלוהיהם. במאות הבאות אצליח ללמד אותם, והם יחדלו. יחד נמצא דרכים אחרות, עד שגם הן יפחתו וייעלמו, ואני עוד עתיד להתגעגע.

היו שהאשימו אותי במה שקרה. טענו שלפניי היה מקום לכולם, כמה שיותר – יותר טוב. שאדם אחד יכול להחזיק באמונות שונות, באלים רבים. שעד שבאתי וכפיתי עליהם לבחור, לא היה סוף למספרנו, ושאני האשם בהתמעטותנו, בצמצום האמונה, בהגבלת כוחה.

יש בזה אמת, כמובן, אבל לו הם היו עוזרים לי, מתאמצים גם למעני ולא רק למען אלה שזכו למשפחות נכבדות וברוכות אלים ובני אלים, לא היה חורה אפי, לא הייתי אל־נקמות. לא הייתי דורש בלעדיות.

כך או כך, הדברים השתנו, הרהרתי כשהתבוננתי בה, ולמרים הצעירה יהיה קשה הרבה יותר מאשר לי בשעתי. היא לא הבחינה במבטיי. קשה להבחין במבטו של מי שהוא חסר גוף, מתבונן חסר עיניים, מהות רוחנית בלבד. בעתיד היא תבחין. אין לי מושג איך. וזה ירגש אותי בהתחלה, יגרום לי להרגיש נראה, ולהבין לראשונה את התשוקה להרגיש נראה ואת התסכול בידיעה שזה לא יקרה כמעט לעולם.

קמט דק עלה במצחה החלק, השחום. שפתיה החושניות התכווצו: הייאוש עשה אותה יפה אפילו יותר. איש לא הכיר אותה ולפיכך איש לא האמין בה, ומאה שנות המבחן הן קצרות הרבה יותר ממה שנדמה, כבר ידעתי, ולכן, למענה, קטעתי לבסוף את השתיקה.

“אעזור לך.” אמרתי. ואינני יודע למה אמרתי. אני שכבר שנים לא דיברתי עם איש כמעט, שהסתרתי פניי ושתקתי אפילו באוזני מאמיניי הלהוטים ביותר. אני שבניגוד לנטייתי בנעוריי, כעת חשבתי שעות, שבועות, תקופות חיים אנושיות שלמות לפעמים, על כל מילה שיצאה מפי.

אבל עכשיו מיהרתי. למענה מיהרתי.

מאה שנים הן הרף עין כשאתה בן אלמוות. או נצח, כשאתה בן תמותה. אבל כשאתה אל שעדיין לא הוכיח את עצמו, מאה שנה הן כמו מפלצת תחת מיטתו של גור־אנוש. הם המייה מבשרת רעות שבטרם מפולת שלגים בצפון כדור הארץ, או רעידת אדמה אימתנית ליד השבר הסורי־אפריקני. דימויי האימה שלי, קצת מביך להודות, לקוחים כולם מעולמכם. מעולם האדם והחי והצומח. שכן אצלנו אין מקום לפחד, אנחנו לא מפחדים לעולם ובכלל רגשות זרים לנו או ליותר דיוק – לעולם לא נודה בקיומם.

כמה יבוזו לי האחרים אם יקראו את המילים האלה. טוב שלא לעיניהם נועדו הדברים, ובני אדם סלחנים יותר מאלים בכל הנוגע לפחד או לאהבה. אבל גם בלי לחשוש מבוז אינני בטוח שאהיה מובן. הרי בעצמי אינני מבין לגמרי את מה שעשיתי, את מה שהחל אז, כשפגשתי אותה לראשונה.

בזמנו טענתי שאין לזה כל קשר לאהבה, כמובן. ששערה השחור הארוך, המתפתל על כתפיים דקות ומשתרך עד הגומה הרכה בתחתית גבה, שתהומות עיניה העמוקות כשאול, שעורה השחום, הצח, כל אלה לא השפיעו עלי כלל. הרי ידעתי את טיב האשליה, ידעתי שהיא נטולת־גוף כמוני בדיוק, שכל זה רק תחפושת טובה, רק תוצאה מוצלחת של משא ומתן או שוחד כלשהו, ומה פתאום אהבה, מה פתאום בדידות. אבל זו לא האמת במלואה. והבטחתי אמת. הבטחתי שהפעם, בברית האחרונה הזאת, לא אחסיר דבר.

אז כן, התענגתי על אהבתכם. קשה לתאר עד כמה. אפילו לי, שמילים היו לי כוח שאין לו שיעור, היו הסיכוי האחרון שלי לנצח נצחים, היו כלי הזין שלי, נשקי הייחודי, המקורי, המבריק, אפילו לי קשה להסביר עד כמה התענגתי. איזו נחמה רכה הייתה מהדהדת מתוך אלפי גרונות כששרתם לי, מסורים, את אהבתכם. מה פירוש הדבר לאל יתום, דחוי, בודד. “ידיד נפש”, קראתם לי, “נפשי חולת אהבתך”.

אבל הייתם רחוקים. כל כך רחוקים וקצרי ימים, פרפרים שמספיקים רק כמה רפרופי כנפיים קדחתניות ואז דוממים לנצח. ואני, לא היה לי די באהבתכם, בלי להפחית מחשיבותה. רציתי אהבה שאינה המייה קבוצתית רחוקה, שהיא ייחודית ועצמאית וקרובה, שעל אף הסכנות שבה, האינטרסנטיות המפעפעת, האגוצנטריות הידועה של אלות ואלים – לפחות תהיה טיפה יותר ספציפית. קצת יותר אישית.

“אני אעזור לך.” הבטחתי. ולא שידעתי איך. או למה. ולא הייתי חוזר על זה כמובן. אחרי כל מה שקרה עם מרים ועם בננו הבוגדני – היום אני משוכנע שזו הייתה טעות. טעות מרה. היום אני יודע שעזרה היא תמיד טעות, וכל אחד מחויב לעצמו בלבד.

האם תאהבו אותי יותר אם אכחיש את הדבר? אם אומר שהעזרה לשמה הייתה ראויה גם אם תוצאותיה לא היטיבו עמי? שאני מרוצה שהבאתי תועלת, שניסיתי לפחות?

והרי המשכתם לאהוב אותי גם כשהשמדתי את עולמכם, לכאורה, גם כשנטבחו מאות אלפים. והרי לא למענכם אחליף את עורי, אתאמץ להיות מה שאינני.

כך או כך, אינני כותב כדי לזכות באהבתכם. אף על פי שאין כל ספק שהיא נעימה לי, משיבת נפש, ובכל זאת – זה לא המניע. המניע קיומי. כפי שחייב להיות בעבור פרויקט בסדר גודל כזה. את בריתנו הראשונה לקח לי מאות שנים לכתוב, ואת השנייה הצליח בני, בכישרונו הרטורי השני רק לזה שלי, לגרום לאחדים מאבותיכם לכתוב בעבורו. אבל השלישית היא מלאכה מרובה ומורכבת יותר. משימה אדירה, שכן בניגוד לקודמותיה, תתעד לא רק את ההיסטוריה האנושית אלא אף את העל־אנושית, החוץ־אנושית, ככל שזה נוגע לכם.

היא המוצא האחרון. ולפיכך, הפעם יהיה עליה להיות כנה. אתם עצמכם שונים מאבותיכם, לצערי ולצער האלים כולם. אתם חכמים וחדים ומזהים בקלות את השקר, ולכן הפעם יהיה עלי לספר את האמת. כן, אצטרך לוותר על הסגידה העיוורת, על ההערצה ללא סייג, על המרחק המקודש, אולי אפילו על האהבה.

וגם אם אצליח, אינני יודע אם יהיה בכך די. אם לא איחרתי את המועד. אבל כמכשול אחרון, נואש, מפני המוות, אני מוכרח לקוות שדבריי יכנסו ללבבות ספורים, או לכל הפחות ללב אחד. ומאמין אחד, כידוע, הוא כל מה שנדרש.