כשהמשכורת הראשונה הגיעה, אדם קנדיל כבר היה משוקע בחיי המשרד ולא זיהה את אותה פליאה ראשונית יותר משמזהים דגי הנוי את מי האקווריום במשרד המנכ"ל.
להרגל היה לו לעלות בכל בוקר לקומה השנייה בבניין קלוף הטיח. מבט מהיר בקודן, ולפני שהוא מזין את הקוד ונכנס, לנצל את רגע הביניים כדי למלמל החלטה: היום אהיה פרודוקטיבי.
להרגל היה לו להכין את העמדה שלו ליום העבודה. הוא למד להתמסר לגרסה התכליתית והחיוורת שמציעים חיי המשרד לטקס ברכת השמש: מוציא את הלפטופ מהתיק; נועץ בו דיסק־און־קי זעיר שמחבר אותו למקלדת ולמסך; הופך את המקלדת ומכה בבסיסה על השולחן, נותן לשיירי שיערות, קיסמים ולכלוך לא מזוהה אחר לנשור אל השולחן; מתיז על השולחן תרסיס ניקוי צהוב, מעביר על פני המשטח נייר סופג ומחזיר את שניהם למגֵרה. כשהוא מסיים הוא נושם עמוק, בניסיון לספוג לקרבו את הסביבה – השולחן הנזירי, הברק הלימוני, השקט הנעים, אור היום הרך־עדיין בחלונות הרחוקים, השעות הרבות שעומדות לרשותו – ואוזר כוח לפתוח את טבלת המשימות. זהו קובץ גוגל שמנהל המרקום שלו יצר כדי לנהל לו את היום־יום. בכל רגע נתון יש בו מעל מאה פריטים, שמופיעים מלמעלה למטה, מאדום בוער לסגול רך, על פי שקלול של דחיפות וחשיבות. בזמן שהקובץ נטען – אך לעולם לפני שיעלה – הוא קם להכין קפה.
להרגל היה לו הביקור הראשון במטבחון. לכל עובד הייתה דרך משלו להפוך את השקט לשתיקה, והוא למד לזהות אותם גם בגבו אליהם, טורח על נס בלי חלב. מרטין שותה קפוצ’ינו, וכמו רוב אנשי הדסק הגרמני מסתפק במלמול קורקטי, מינימלי, להכריז על נוכחותו ולצאת כדי חובתם האנושית. ליבי, לעומת זאת, לא מְתָקשרת עד עשר וחצי בבוקר וגם אז נוטה למיילים. אם הם נקלעים יחד למטבח היא מתעלמת ממנו כליל, ורק משב הבושם שלה ורמז עמום של עלי הקמומיל שהיא חולטת מרפרפים בנחיריו. אבל אחרים, כמו מורד, התגלו כתאבי שיחה.
“איך היה הסופ”ש?" הוא שואל ומרים מעט את מכנסי הדגמ"ח שלבש, בלי חגורה, שנפלו על סנדלי שורש ונבלעו מתחת לחולצה שחורה עם ההדפס Vodka – Connecting people.
בימיו הראשונים במשרד היה אדם בא במבוכה, לאו דווקא בשל ההתעקשות של מורד על עברית. היום־יום שלו לא מציע רגעים מובהקים, ולצד מכונת הקפה לא עומדים לרשותו אמוג’י. תשובות כמו “סבבה” או “שום דבר מיוחד” שניסה, הובילו לשאלות נוספות או לשתיקה, שתי אפשרויות שאדם גילה – בשרירי לחיים מכווצים ומבטים לטושים במאמץ – שהוא לא מסוגל לשאת. בהעדר תחביבים, בהעדר משפחה בארץ, המוצא שאליו נטה להוליך את מצוקתו היה העבודה עצמה. אבל כששאל, בתורו, מה עשו המיילים או דף הנחיתה שכתב, נתקל אדם בכתף קרה. המטבחון משמש עבור רוב חבריו למחלקת השיווק מעין שגרירות של החיים שמחוצה לו, והם לא רואים הפרות ריבונות בעין יפה. אבל מעט־מעט הסתגל אדם גם לשיחות דלות החמצן בעת הכנת הקפה או קערת שיבולת השועל. להרגל היה לו לרשום לעצמו בפתק בנייד פכים מאותם שוליים דקים של חיי פרט שמתגלים בחלל הפתוח, ולהטליא אותם בהזדמנות אחרת לשיחה.
“הכול טוב,” הוא עונה, “מתי טוטנהאם?”
“בחמש.”
“נגד ליברפול?”
“ארסנל.”
“פששש, דרבי. אז אתה יוצא מוקדם היום?”
“מה נראה לך?”
“יפה,” מטעים אדם וממתין עוד כמה שניות בדממה, כאילו זהו חלק מהתשובה. ולפני שהשתיקה בכל זאת תחלחל – תיספג בְּמהות ותפרה בה ריק – הוא מברך את מורד בעליזות, נוטל את הקפה ומהדס עמו החוצה מהמטבח.
כל הדברים הללו היו לו להרגל, ועוד רבים אחרים. רק לעבודה עצמה אדם לא התרגל מעולם.
- מתוך רומן בכתובים. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות