איך יאמרו אותךְ?    🔗

לפני ארבעים שנה הקימה חבורת אבות את “מועדון יוליה” שנועד לתת לכל נוגָה ותוגָה (או נוגֶה ותוגֶה) לדבר אל הכתובת “יוליה, ורונה”, וזה יגיע לכמה מתנדבות נמרצות שישיבו באופן מסור ומסויג. שני מכתבים בעברית, אמרו האבות, הגיעו לשם בשנים שעברו, ותמיד נמצא מי שיתרגם.

פעם הכרתי משוררת. מוזר להפיל מעמד כזה על ילדה בת שלוש־עשרה, ובכל זאת, ועדיין. משוררת כמו הדרך שבה הרולד שימל תיאר את ידיעת המוות של רביקוביץ במהדורת החדשות: “בשש שומעים שמות ספרי שיריה”. בגיל שש־עשרה כבר לא כתבה שירים כלל, או לא הראתה אותם, ועזבה את אימהּ ואת ביתה ואת חתולתה (זה הסדר הנכון מבחינה מוזיקלית, אבל לא בהכרח מבחינה רגשית) ועברה לתיכון בין־לאומי באיטליה וסירבה לדבר עברית. היינו נפגשים בכל קיץ, תמיד בארומה, תמיד בקניון רמת אביב. היא דיברה רק אנגלית, ואני עניתי רק עברית. ואחרי זמן־מה דיברה איטלקית בלבד, ועניתי לפי מיטב הבנתי. ועכשיו גם היא בוורונה. ובוודאי הספיקה לענות על כל המכתבים שהגיעו. באחד כתבה: אני יוליה בכל סדנאות הנוזל ואינני ביזע. באחר: עומר. אני יודעת שזה אתה. הזקיקים על רגליי אינם מעלים חרטה. אבל מַשיבים את תורת הגזע.

ואם תמותי, שאלתי, וכל אוהבייך עומדים בשלוש ארצות. ואת הידיעה על מותך ירצו לומר בשפה אחת. איך יאמרו אותך?

בזמן שחשבתי על כך ראיתי בעיתון שדרושים ברמת גן “סטודנטים השולטים בשפתם, לעזרה בכתיבת מילים, לאדם אינטיליגנטי שמתקשה להביע עצמו”. “דור עומד להיעדר מתחת מזל”, כתב שימל. ומה מכל זה יאזַל באצבעות הצעירות שלי לקראת מכתביה, המצטערות על פתיחתם, הזרות לשפתם תמיד?

על האיש נתן תודתי    🔗

האישה מוורונה סיפרה לי בביקור מולדת איך התאהבה בגבר קתולי אמתי. שמו המלא: Nathan Thanky. בעברית: נתן תודתי. זה כמו שיקראו למישהו “תרמתי במשרד” (כבר נתתי תודתי. אין צורך לתת שוב). ולמה מלכתחילה מישהו אחר ייתן את תודתך? ומי ייתן? ולמה לקח? אחר כך אמרה האישה שיונית לוי הפכה לאימא בפעם השנייה. להפוך להורה אפשר פעם אחת, אמרתי. להפוך למבותקת אפשר שוב ושוב, היא כמעט לחשה.

בפעם הקודמת שלה מולי, קצת לפני שהשתחררתי, ליוו אותה אליי שני נערי תנחומות במדיהם ובצעדיהם שדבקה בם אדמת השמיטה. בלי הבהר ידעתי כי דווקא החייל הנוגע בה בבגדים לא נגע בממשים, והאחר ההפך. בואי נאמר את האמת. הידיים שלךְ עוד ערוכות להקיף את העץ שממנו כרתו לך תעודת שחרור בקב"ן. היא השפילה מבט ואמרה, הוא סיפר לי איך בגיבוש לסיירת שאלו אותו מה התחביבים שלך, והוא אמר: לחפור בורות.

את פשוט לא יכולה בלי לעגל את הפינות האלה, חייכתי משום מה. פה חופרים בך בורות ושם טומנים בהם תורות. מביאים לפתחם את כל התודות שניתנו. ומה אתה? פתאום אזקה את מבטי. אתה קו המשווה שלי? לא נשמע בה כעס כשאמרה את זה. לרגע אפילו נדמה היה שהיא רוצה שאגיד כן. ואמרתי, גם אם אומַר זאת שוב תקומי מתוכי ותלכי ותיפלי אל אותו הבור. והיא אמרה, כן, אבל מה עוד יחזיק אותי חוץ ממחשבה שמישהו אחר יספור את צעדיי עד אז לפני שאתפשט.

בוורונה, בלי האישה מוורונה    🔗

לאורין רוזנר

ושאלה אותי אורין לעניין ההתעקשות על שמות ועל פשרם האמתי, בזמן שלכל הנשים שהתקרבו אליי בגוף קראתי תהילה, ואילו לאישה מוורונה כלל לא נתתי שם. המציאות מראה שלעתים די בשינוי שמו של הדבר הקרוב אלינו ביותר כדי שיהפוך קצת קר, קצת בלתי מזוהה. כמו בטיול השנתי בכיתה ח', כשאביב תמרי מהכיתה שלנו שאל את אלה ירושלמי מהכיתה המקבילה: “איפה נמצא ה־Western Wall?”, והיא לא ידעה. וכולנו צחקנו. והיא התחילה לבכות. והמורה שהייתה מחויבת לשתי התגובות במאוזן לפי חוקי התכנית “עוז לתמורה” צחקה וצחקה וצעקה ירושלמי! ועוד קוראים לך ירושלמי! ואלה ירושלמי קיפלה את ברכיה והתאספה. ובאופן הזה אני מכנס בי את כל האנשים שאינני יכול לאהוב עוד.

הגעתי לוורונה בלי האישה מוורונה, שבעיני אהובה האחרון, נתן תודתי, היא האישה המקבלת תודה. וכיוון שראה אותה בחילופים, בשליחות כלשהי מטעם אירלנד, אולי היא בשבילו אירופה כולה. אבל יש בה הקשרים רחבים יותר משנינו. אני יודע. והוא מתעלם ונעשה בחור בדעתה. הוא רואה אותה בבוקר. הוא רואה אותה עירומה. את רגליה ואת נחליה ושכמה. חדרה בוורונה, בלשכת המכתבים ליוליה, היה נעול כשבאתי.

עליתי לבדי למרפסת וירדתי לחנות המזכרות. ושם. הו שם. הו, סוף כל סוף שם, אורין. שם סוף סוף בכיתי. בכיתי כמו האישה מוורונה בשעת גילוי העריה, כמו נתן תודתי בזרמתו לפי סיפורי ידידות. בכיתי בכוח, בתאווה, בגב זקוף, בברכיים צמודות נאמנות שאננות בכריעה, על שפת הרצפה, על עמודי הכסף הדקים, על צינורות החשמל טובי הלב שהעמידו את הכסף בכול, בשיניים חשופות לחופשי, במלוא העין, סוף סוף. סוף כל סוף בכיתי הכול, הכול הכול, ואת יודעת כמה. אורין. כמה כאן כמו מולך, ברחוב שלמה המלך בשישי, בחשכה, מתחת לאור, כמה רציתי שֶׁמַים ינקו את שיניי מתהילה ומ"אני אדע שאתה אוהב אותי רק כשתצליח לחדור" ומהכול, בכיתי הכול, והכול בגלל מחזיק המפתחות שלמעשה היה שני מחזיקי מפתחות המשלימים יחד לב, האחד אדום והאחר כסוף וכתובים עליהם “רומיאו” ו"ג’ולייט". ובכיתי כי מעולם בעולמי לא היה אדם שיכולתי לחלוק עמו קלישאה כזאת. שיכולתי להסמיך בו שבר ומבוכה ולומר לעיניו: אתה חסר ממני. את השֵׁם שלי שָׁם אני דימיתי. ואת כל שמות האחרות: עומר ותהילה. עומר ותהילה. וכד'. ואת החסֵר אי אפשר להוליך משֵׁם לשֵׁם. אבל מה היה קורה, אורין, אילו האישה מוורונה הייתה באותה שעה בוורונה, בלשכתה, כפי ששם הייתה בשיחתנו הקודמת, בזמן שכתבתי לה מהקומה החמישית בספריית הר הצופים. ותהילה קראה את דברי הימים בקומה שמתחתיי. ואני לא ידעתי לרדת לתהילה ולא לתהילה.

להיות שוב קלה וטיפשה    🔗

המשפט הזה נאמר אחרי שסירבתי ללכת לפסיכולוגית שלה לשעבר, אריאלה בן־אפרים, במקום דוקטור דקל המקבל רק בשעות האור. תהילה, שהפסיקה ללכת אליה בגלל הרצון “להיות שוב קלה וטיפשה”, היללה אותה בעיקר במחמאה “אלופה בקיטוע”. זה מה שאתה צריך אחריי, היא אמרה. זאת הבעיה שלך. הקיטוע. חשבתי על הפגישה האחרונה עם הסקסולוג דוקטור דקל וחשבתי שאני צודק. שבעצם, אם משווים את בעיות החדירה לשאר חיי, הן מזכירות הרבה יותר את קשיי התפקוד שלי בתקשורת. שם באמת איני יודע מתי לקטוע את עצמי. ובסוף גם זאת אמנות. זאת אמנות כמו שירה, קרובה לשירה, הקיטוע. כמו הפגישה האחרונה עם האישה מוורונה, בבית הקפה, באותו שבוע. והייתי היחיד שלא ידע לשים שם סוף. המלצרית אמרה, זה השבוע האחרון שלנו, וחלק ממה שאתם אולי מכירים כבר חסר. האישה מוורונה שאלה מה חסר, והמלצרית אמרה, חסר מה שאין. האישה מוורונה הזמינה קפה קר בקול הנשי הגבוה ביותר ששמעתי, שאליו הייתה מגיעה לרוב רק בהתלהבות בלתי צפויה או כשהייתה פורצת בבכי והיה אפשר לראות את בריחיה הנוקשים, הגבוליים עד עוררות הרחמים. המלצרית חייכה וליטפה את לחיה. אמרתי לה: את תסיימי פה ואני אלך ולא נתראה יותר. היא אמרה, בסדר, אבל תחכה עם הסיכומים עד שבע כי יש לי פה רק את הדירה של אבא שלי, ואני יכולה אותה רק כשהיא ריקה. ברקע ירון וילנסקי אמר למישהו, רק תישאר, תישאר איתנו רק עד החסויות, רק עד שיעברו החסויות, מי מעז לקחת הכול לבד כשנדמה שפרושות עליו כל החסויות. מי מעז לקחת ולקטוע.

אתמול בלילה, בוורונה, כשאחי דיבר בטלפון עם ידידה, הוא אמר לה בבדיחות הדעת: את יכולה לקרוא לי אבא. אפשר, ואומנם בלתי סביר, להסיק מזה שאחי שכב עם אימהּ. אבל כשחושבים על זה, גם כשאם מציגה לילדהּ היתום או נטול האב את האיש החדש בחייה ואומרת לו משפט כזה, מן הסתם זה נאמר אחרי שבאמת היה בתוכה. וההשתלטות הזאת על עולמו של הילד עד עתה, הפועל “להתגבר” שמשמעו להיעשות גבר במובן הקלאסי ביותר, הכוחני, ההתגברות של האיש על חיי החוץ של הילד ועל חיי הפנים של הילד שמהם היה עליו לצאת, הקיטוע הזה של כל מה שהיה אמור להיות לילד הזה אב לפני האיש הזה, זה באמת קיטוע. זה להיות אלוף בקיטוע. לא אישה בת שישים שאת מתלבטת מולה אם הלכתי רחוק מדי הפעם והיא אומרת נראה שזאת התובנה שלך הפעם ואת משלמת לה ארבע מאות שקל והיא נותנת לך קבלה וקוטעת אותך מדבר אמתי ומשכנע מאוד שהיה בך, ולמען הסדר הטוב איני מדבר רק על עצמי.

היופי היה כשנסעה האישה מוורונה    🔗

בסוף המציאות ברורה מהמילים. המילים בוררות את המציאות. כל מה שאינו מילים הוא מציאות. כל מה שחומק להן ברווחים. אתה אומר למישהו אחר: לא אוכל להישאר כאן. וקושר את זה לעבודה, לחוסר הזמן, למיניות שלא נסגרה על עצמה. אבל מי שמולך לא רואה את המילים. הוא רואה את המציאות שמעבר למילים “לא אוכל”. הוא רואה את חדר תהילה. את החושך. את חוסר האונים. את הפחד לומר את כל זה. שפה היא ויתור על ראיית המציאות. העברית הנכונה מוותרת על חרדת המציאות. על חושך המציאות. על חוסר האונים שבמציאות. על זרע פליטת המציאות.

העברית מוותרת על המציאות. ומהי מציאות. פעם גילה יורם טהרלב את המוזיקה של המילים “בְּצֵל עֵצֵי” וחייו השתנו. כי הדיוק הזה החוזר: “אֵ־צֵא אֵ־צֵא”. והתמונה המסוימת הזאת של הדברים המתגלים דווקא בצל עצים, רק בצל עצים. אבל העברית הנכונה לא נתנה לו. העברית אמרה, צריך לומר “עֲצֵי” ולא “עֵצֵי”. והלך השיר. העברית הרסה את ההימצאות הברורה הזאת מחוץ למציאות הרחבה מדי, הגמלונית, בצל עצים, כשאתה יכול לחשוב איך תישמע יפה בשובך אל המציאות. העברית לא נתנה להבנת היופי הזה שבמציאות להיכנס אל כל המציאות. להיכנס אל השיר. כי העברית מוותרת על היופי.

העברית מוותרת על היופי. ומהו יופי. היופי היה כשנסעה האישה מוורונה שבע־עשרה שעות למינסוטה כדי לומר למי שהיה אהובהּ: אני רוצה שנחזור. והוא אמר לה באותה השפה: שנחזור לאן? יש מעט מאוד אנשים בעולם שאוכל לומר להם את זה בעברית והם יבינו. העברית מגבילה את המרחק שבין החרטות. שבין הרצונות הקודמים לחרטות. כי זה הרי בלתי נתפס שאתה בסך הכול צריך לנסוע שעה לירושלים כדי לומר אני רוצה אני רוצה אני לא יכול כבר מרוב שאני רוצה. שעה אחת ולא שבע־עשרה. כי כל החרטות כאן קרובות כל כך אל המילים שיאמרו להן די. ואם ככה, למה להחזיק את עצמך ולא ללכת לחדר תהילה ולומר. אבל מה תאמר? בעניין הזה המרחק לירושלים ולמינסוטה זהה. וזה מה שהשפה לא הצליחה להבין.