והמבצע החל.
בוקר־בוקר היו תלת־אופנועים ריקים מקרקרים ומנתרים ועוצרים ברחוב שנקבע בו משרד “החברה למוצרי־מתכת”, ליד שער החצר הפתוח לרווחה. האנשים שישבו מאחורי הנהגים קפצו בזריזות ונכנסו אל החצר. כעבור שעה קצרה היו תלת־האופנועים עמוסים קופסאות־קרטון צבעוניות, מצופות צלופן.
דיירי הרחוב ההוא, שמי־הביוב עדיין זורמים בשוליו, גורתה סקרנותם, והם היו קרבים סמוך־סמוך, מותחים צוואר ושולחים ראש אל קופסות־הקרטון הגדולות.
מה מסתתר מאחורי הצלופן הצבעוני המבריק?
מזלגות משני גדלים, חצי תריסר מכל גודל.
סכינים משני גדלים, חצי תריסר מכל גודל.
כפות משני גדלים, חצי תריסר מכל גודל.
זוג תרוודים, זוג סכינים מפותלים, זוג מזלגות ענקיים.
והמזלגות והסכינים והכפות מבריקים גם הם, והברק נעים לעין, ברק חפצים חדשים שעדיין לא השתמשו בהם. והאנשים המעמיסים את כלי־הרכב טוענים באוזני הנאספים, כי “כאלה כלי־מטבח לא ראתה הארץ מיום שהועידה אלוהים לעמו הנבחר”.
“זהו טיב, זהו יופי, זוהי תועלת, אלו כלים העוברים בירושה מאב לבן עד דור עשירי!”
ובאיזה מחיר!
כאן היו עיני הסוכנים יוצאות מחוריהן ממש:
“באיזה מחיר, קהל נכבד! באיזה מחיר, גבירותיי ורבותיי!”
ומסתבר שהמחיר הוא מחיר של פרסומת, של מכירת־חיסול, של חסד ורחמים, מחיר מבוטל, חצי חינם – חמש לירות לשבוע, תשעה שבועות. בסך־הכל תשעה שבועות, חמש לירות כל שבוע!
וכי מחיר הוא זה? נותנים חמש לירות במזומנים, חותמים על עוד שמונה שטרות, על סכום של חמש לירות בלבד כל אחד.
והקופסה הנהדרת, גבירותיי ורבותיי, הקופסה הצבעונית הגדולה והמפוארת, עם הצלופן השקוף והמבריק, ואילו שימושים אפשר למצוא לה! כלים מפוארים בכלי מפואר.
מה הן איפוא חמש לירות, גבירותיי ורבותיי, קהל נכבד? מה הן חמש לירות היום? אף לא מחיר של גרביים הגונים; אף לא זוג כרטיסים לקולנוע; חמש לירות היום אינן סכום־כסף.
אבל לא הקנקן עיקר, אלא מה שבתוכו. רוצים להציץ? בבקשה! הסתכלו יפה, הפנים שלכם משתקפות בכף המבריקה הזאת; ראיתם פעם סכין כזה? החזקתם פעם כף כזאת משלכם? לא ולא!
מהרו וגשו איפוא, גבירותיי ורבותיי, מהרו ושלשלו שטר עלוב של חמש לירות, חיתמו עוד שמונה חתימות, והקופסה וכל אשר בה תעלה אתכם מיד למעמד נעלה לאין־שיעור מן המעמד הנחות והברברי שאתם שרויים בו היום! קופסת־הפלאים תוציא אתכם מאפלה לאור גדול, מבערות לתרבות… מהרו, גבירותיי ורבותיי, קהל נכבד!
כך היו ממללים הסוכנים הטרזנים ודוחפים לידי הנאספים את הקופסאות הגדולות.
ואמנם נמצאו גם מדיירי הסימטה ההיא, המוצפת מי־ביוב, שהשתכנעו וקנו, ואף לא הצטערו על הקנייה גם לאחר שסילקו את התשלום האחרון.
אבל את ההתקפה העיקרית ערכו הסוכנים על השיכונים החדשים בעיבורה של העיר, מקומות שזה לא כבר היו פרדסים מוזנחים וחולות לוהרטים. שם צצו עתה המבנים המגובבים, הלא הם הקסרקטינים הידועים בשמותיהם “שיכון עממי”, “שיכון חיסכון”, “שיכון מפונים”, “שיכון עובדים”, “שיכון אקדמאים”, “שיכון אמהות עובדות”, “שיכון לאומי”, “שיכון הסתדרותי”, “שיכון טכנאי־שיניים”, “שיכון יוצאי בלוג’יסטן”, “שיכון שומרי־שבת”, “שיכון שוטרים”, “שיכון אחיות מוסמכות” ועוד.
אל רכבות־המגורים האלו כיוונו סוכניה הזריזים של “החברה למוצרי־מתכת בע”מ" את חוד־המחץ של הסתערותם.
היטב ידעו כי שם יימצא השלל המבוקש; כי בין יושבי הקסרקטינים מצויים הלקוחות המיוחלים, שכבר קנו להם יפה את הרגלי החתימה על השטרות.
ובוקר־בוקר היו תלת־האופנועים עוקרים מן הסימטה בטרטור של רהב, מניסים מלפניהם את הילדים העומדים משתאים למראה קופסות־הצלופן המפולאות, מתיזים מי־ביוב לכל עבר, ויוצאים ברוב גאווה מן הסימטה.
סמוך למבנים הארוכים, הצבועים לבן בחוסר־טעם מובהק, היו כלי־הרכב מאיטים את מרוצתם, מחפשים להם מקום־חניה, ועוצרים חרש כגנבים.
אז היו הגברים לבושי־ההדר קופצים בזריזות מעל כלי־הרכב. נוטלים תחת בית־שחיים קופסה אחת לדוגמה, ואצים ועולים בחדר־מדרגות צר וחשוך.
הנה המצילה. על הדלת כתוב: “אריאלה ושלמה סנדלר”.
הסוכן מיטיב את עניבת־הפרפר בתנועה בוטחת, מחייך רגע, מרצין, מחייך שוב חיוך רחב יותר, ולוחץ על כפתור המצילה.
זזזזזז! ממושך, מורט־עצבים.
שקט. ואחר־כך שאון קל, שאון צופן תקוות.
החיוך על פניו המאומנות של הסוכן מתרחב וכובש כל טפח. הדלת נפתחת.
בפתח עומדת אריאלה סנדלר: ראש גורגונה פרוע ופימת בנקאי מעל לחלוק כחול־כהה.
הגבות השחורות, שמלקחי־התלישה לא היטיבו לעצבן, מכווצות בזעם, והעיניים שמתחתן כמו מתיזות: חוצפה של אידיוט!
ופלא הוא שהדלת עודנה פתוחה, שעדיין לא נטרקה בפני הסוכן.
“גברת נכבדה, אני סוכן מורשה של החברה הידועה למוצרי־מתכת…”
זוהי רק הפתיחה. לאחריה נשפכים הדברים בתנופה: נחל, אשד, מבול; אין לעצור אותם. וכבר פרצו דרך, כבשו אפיק, וכבר הם מרחיבים אותו וגואים ומאיימים להציף את גורגונה האימתנית.
הקופסה משתלחת קדימה ומנגחת את גורגונה בחזהּ האדיר. באין ברירה נרתעת גורגונה, ועומדת אובדת־עצות נוכח השיטפון.
בעל־הפרפר אינו מתמהמה. מיד הוא פורץ בדרך הפנויה ומתיישב ליד שולחן.
“בבקשה לשבת,” פולטת גורגונה בדיעבד.
הקופסה מונחת על השולחן, מכסה הצלופן מוסר בתנופה, ובעוד רגע נתחבים לידי הגברת מזלג, כף, כפית, סכין, מזלג זעיר, סכין זעיר.
“בחצי חינם, גברת נכבדה, בחצי חינם! מה הן היום חמש לירות? זוג גרביים, כרטיס קולנוע”.
וכאן מטה הגברת בראשונה אוזן לשטף המלל.
חמש לירות! הפלא ופלא!
זה כבר אני צריכה לכפות וסכינים, זה כבר אני משתוקקת למזלגות כאלה, לסכינים זעירים, לכפיות, למזלגות זעירים, מעודנים, על־פי דגם מודרני, על־פי דגם כזה. אני צריכה לכל הסט הנפלא הזה; לאלף דברים שונים.
למשל – עוגה. מתאספים חברים, ואת העוגה הדקה, הספוגה שוקולד, הם נאלצים להחזיק באצבעות… לא נוח, לא אסתטי, לא תרבותי. חינוך לקוי, דלות, אי־כבוד!
ואם מזמינים אורח לארוחת־צהרים – באילו כלים עליו לאכול! אותם כלי־אלומיניום עקומים, זולים.
הנה, בשבוע שעבר היה כאן בן־דוד שחזר מחוץ־לארץ. אמנם לא תמיד השתמש בסכין ומזלג. אבל מיום שחזר הוא מעמיד פנים כאילו עמהם נולד, ואין ברירה אלא להגיש.
ושאר בני־המשפחה אוכלים כהרגלם – בכפות העלובות ובידיים. ובאותם הכלים אוכלים את המרק, את האורז, את נתחי הבשר, הפרפרת, העוגה, התה, הקפה.
ואין שיעור לכלימה.
זה כבר היא מבקשת לפעול משהו בעניין. אבל אינה מתפנה, או שהיא שוכחת, או שהיא מתרשלת, או שהיא אומרת בשבוע הבא. כי בינתיים יש עניינים דוחקים יותר.
כגון – החובות:
משכנתא;
עירייה;
ניקיון;
מים;
חשמל;
רדיו;
קרקע;
בנק;
קרן גימלאות;
ארנונה;
עוד בנק;
חיסכון־חובה;
ביטחון;
מס אחיד;
מסים;
ועוד מסים;
ועוד. חובות על־גבי חובות, ואין פנאי אפילו לחשוב.
וכך הוזנח עניין הסכו"ם.
עניין “כלי־התרבות”, כביטויו של בעל־הפרפר הפטפטן הלזה.
ובינינו לבין עצמנו, הדין עמו. אין יפה מן הכלים האלה להפגין תרבות.
רק עכשיו ברור כמה מחפירה ההזנחה.
רכשנו גאז, כורסאות, ספה, מקרר, דוד־שמש; קנינו סרוויסים לתה ולקפה ולעוגה; שילמנו טבין ותקילין בעד מיקסרים, קערות, שואב־אבק; מכונת־כביסה, גרמופון. אפילו מרפסת הרחבנו וסגרנו, ואת “כלי־התרבות” הזנחנו.
יפה עושה החברה ששולחת סוכנים אל הבתים. תבוא עליה ברכה על עצם הרעיון.
והמחיר: אין להאמין – חמש לירות?
“כל זה”, מורה הגברת סנדלר בידה, “חמש לירות?”
“כמובן, גבירתי, רק חמש לירות, אף לא פרוטה אחת יותר – חמש לירות לשבוע!”
“אהה,” מתפכחת הגברת סנלדר ומנערת את פראות שערה. “חמש לירות לשבוע!”
“כמובן, גבירתי,” קורע בעל־הפרפר את עיניו לרווחה. “וכי באמת שיערת, גבירתי הנכבדה, שבחמש לירות בלבד אפשר לרכוש את כל זה? אינני מאמין שאת תמימה כל־כך… אבל אולי את מתבדחת, לצון חמדת לך, חוש־הומור מפותח, חה חה חה! חמש לירות לשבוע, ניחשת נכון, תשלום ראשון במזומנים והשאר בשמונה תשלומים שבועיים, שמונה חתימות על שטרות, וכל האוצר התרבותי הזה שלך הוא לצמיתות!”
אי־אפשר עוד להמשיל את הגברת אריאלה סנדלר לגורגונה אימתנית. הדברים הממוה, בלבלו דעתה, ראשה הושפל, עיניה שהיו גאות עד כה מפלבלות במבוכה.
הצורך הדוחק במערכת־הכלים הזאת ברור לה לחלוטין, ואין להתעלם מחסרונה בבית תרבותי, אבל יש לשקול, לחשב את ההוצאה בכלל שאר ההוצאות.
אבל אשד־המילים אינו מרפה ואינו מניחה לה לחשב.
שמונה… חמש… משכנתא, גינה, בנק, ארנונה, גימלאות, מים, גאז קרקע…
היכולה היא להעז?
סוף שהיא מחליטה: גשם קל או סערה – היינו־הך, הכביסה כבר רטובה!
הגברת אריאלה סנדלר פונה אל המטבח, והסוכן צועד בטוחות בעקבותיה: כופפים את הברזל בעודו מלוהט. אין לדעת איזו רוח תנשב במטבח, אולי תצנן את הברזל דווקא ושוב לא יינתן לכפיפה. הסוכן הנאמן מתנהל איפוא אחרי האישה, אך חששותיו חששות שווא: היא מוצאת את ארנקה, שולפת מתוכו חמש לירות, מושיטה, חותמת, נוטלת ומאמצת את הקופסה אל לבה.
ולאחר הגברת אריאלה משתכנעות עוד רבות וטובות בערכם התרבותי של הכלים: הגברת גילדה, המורה רחל, התופרת אירנה, המטפלת עליזה, הפקידה יעל, רבקה, עדינה, רינה, ג’ניה, מלכה, לאה, קלארה, שולה, עדנה, ריקה, סימה, זיוה…
ולמרת הן מגלות את דבר העיסקה הטובה והמוצלחת לידידותיהן, ואלו לידידותיהן, וכן הלאה.
ושוב אין צורך במפלי דברים ובמאמצים לשכנע; אין צורך לאבד זמן יקר. הכל כבר יודעות לשם מה יש צורך במזלגות זעירים: קודם־כל, כל השאר כבר קנו; ושנית, לעוגות כמובן. הלא בז’ורנל המצויר תוקעת הגברת היפה מזלג, כזה ממש, בעל שלוש שיניים, ומהן שן אחת רחבה יותר, בעוגה שהגישו לה. אמנם התמונה היא פרסומת לעוגה דווקא, אבל מי בת־דעת ולא תראה גם את המזלג, וגם את היד המחזיקה בו, וגם את שמלתה של הגברת ואת תסרוקתה. אכן, גברת מלידה, ליידי; והלא גם בי טמונה הליידי בכוח; אין אלא להוציא אותה אל הפועל בעזרת המזלג. אין לזלזל באבזרים; האבזרים מסייעים לאדם לעמוד על אישיותו האמיתית.
ומי יודע, אולי ביום מן הימים תעמוד האישיות הזאת במבחן; הבעל יעלה במשרה, יזכה להשתלמות בחוץ־לארץ או כדומה, ואני איקלע למחיצתן של בריות בקיאות בהוויות העולם, בסכין ובמזלג. ואולי יעלה הבן מעלה־מעלה, ואסור לאמו לבייש אותו; או הבת – אולי ייתן בה עין איזה גבר שגדל וטופח בחברה כזאת…
טוב איפוא לדעת באיזה כלי ואיך ומתי וכמה נוטלים במה; ללמוד יפה, להטביע בדם, לעשות לטבע שני, ללמד את העוזרת. זה יעשה רושם; יעורר יראת־כבוד. בדברים פשוטים כאלה יש שתלוי עתידו של אדם.
כל זה ועוד כהנה וכהנה יודעים יפה סוכניה הזריזים של החברה למוצרי־מתכת.
-
תודה להוצאת דע״ת על מתן האישור לפרסום פרק מתוך “לב הבשר”, (1996, עם עובד) של שלמה קאלו. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות