הוא צריך להיפגש אתי באופן דחוף, כך כתב לי בהודעת טקסט. החוקיות שהכתיבה את מערכת היחסים בינינו לא אפשרה לי לסרב לו. הייתי צריכה, כמו תמיד, להיענות לגחמותיו, להיות זמינה עבורו ולדחוק את חיי לקרן זווית. גם מתוקף תפקידי כאחותו הגדולה וכמבוגר האחראי המצוי בפקודת היכון בגזרת המשפחה; אבל גם מפני שמאז ה־"מקרה" (מילה שתוקה שאיש מאתנו לא העז להזכיר) – לא הסכמתי לקחת שום סיכון.

גזרתי על עצמי את החובה להקל עליו את החיים ככל האפשר. ומה נכלל בתכנית הזאת? לא מעט. להיפגש אתו לשיחות נפש לתוך הלילה, לקחת כמה ימי חופש ולנסוע אתו לנסיעות בלתי מתוכננות לאילת ולטבריה, לצאת אתו לטיולים בטבע, לצפות באותו סרטון על “משמעות החיים” שוב ושוב בערוץ ההידברות. למעשה, לא הייתה חשובה הפעילות, חשובה הייתה ההיעתרות שלי. נכונותי להקריב את חיי, לפשוט אותם מעליי ולהעיף אותם לספה כלאחר יד כמו היו חולצה משומשת; לוותר על תכניותיי המקוריות, לשבש את סדר יומי ולהקשיב לחרדותיו ולתהיותיו על אודות המכונה העתיקה הזו ששמה חיים. לחשוב מה מניע את הטרטור הבלתי פוסק שלה.

הוא הפתיע אותי, אחי הקטן. לא היה קשר בין הדמות שנחרתה בזיכרוני מאז שהיינו ילדים – מדיפים אותו ריח שמפו וריח כביסה, משחקים ב"מי נרדם קודם", משחק שהמצאתי כדי להיפטר מנדודי השינה שלי שנעשו תכופים על סף ההתבגרות, ככל שחזי הבוסרי התקשה – לבין המבוגר שגדל להיות.

הכרתי אותו כילד בעל עיני דבש פעורות ושיער אדמוני גזור בפוני, ואחר כך כנער שזוף, נהנתן ומעט שטחי, שהבילוי המועדף עליו הוא משחק מטקות בים. והנה, לאחר שנים – ראיתי בו צעיר קדורני בן עשרים וחמש התוהה ברצינות על מכונת החיים שבשבילי הייתה עובדה מוגמרת. נוכחת דוממת כמו מכונת התפירה “זינגר” שסבי הביא אתו מגרמניה כשעלה ארצה ושהפכה ברבות הימים למדף דקורטיבי שעליו צמחו עציצי גרניום מוכרים ומוזנחים.

תשע השנים שהפרידו בינינו, כך האמנתי בתמימות, היו המקור להבדלים בינינו. בעוד הוא עדיין נעץ בחיים מבט חד וחשדני והידק את לסתותיו עליהם כרוטוויילר, אני כבר השפלתי את עיניי והרפיתי וגזרתי על עצמי גזרה קשה – להימנע מהעונג ספוג הפחד הטמון בהעמדת חייך בסיכון. מהרגע שהפכתי לאם, לא העזתי יותר לרכוב על אופנוע, להשתכר או לעשן עד שכחה. לא היה לי אומץ ללכת לאיבוד. ואילו ערן שמר בקפידה על הפריווילגיה הזאת, כמעט קידש אותה, והותיר אותי להסתפק בצללי חוויותיו, שנשקפו אליי מסתוריים, אפופי ערפל כהה־סגלגל.

בתוך תוכי פחדתי עד מוות שיקרה שוב מה שקרה אז, לפני שנה וחצי, כשעור פניו הפך לצהבהב־שעווה והוא מיעט לדבר ואיבד תיאבון, הוא הרגיש שהמכונה הזו מיותרת וחסרת תכלית; שהתקלות והקלקולים התכופים שלה אינם מצדיקים את קיומה, ועשיתי הכול על מנת להוכיח לו שכן. פרשתי בשבילו את החיים כמו מניפה ונופפתי בה בכל הכוח, מטיחה בו משב רוח, מפזרת בשבילו משמעויות. משוויצה שוב ושוב בהברקות של איתן, בחיוכים של שירה, כקולעת סוכריות טעם לחיים ישירות לתוך פיו. אבל לאחר אפיזודת שקיעה שנמשכה כמה חודשים, שבמהלכה גם אני עצרתי את נשימתי, ערן מצא שוב אחיזה בחיים.

הוא ביקר אותנו בביתנו והיה לו מצב רוח מצוין. הוא אימן את איתן בכדורגל וציין שיש לו “בעיטה שמאלית מצוינת” והוא צופה לו עתיד מזהיר בתור כדורגלן, אם כי הוא “לא ממליץ על קריירה בארץ אלא יותר על כיוון בינלאומי…” אחר הניף את שירה באוויר וצחק מגרגורי ההנאה שלה, ותוך כדי כך בישר לי חגיגית שהוא לומד לקורס מתוקשב “לעשיית רווחים בלי לצאת מהבית” במכללה ללימודי שוק ההון. הקורס היה מרתק וכישף אותו: “האפשרויות שיש היום למקסום הרווחים הן בלתי מוגבלות,” סיפר נרגש, “חוץ ממחשב, אינטרנט וכישרון, לא צריך שום דבר.” הבנתי שגם הפעם היה בטוח שיהפוך חיש מהר למיליונר, ולא הטריד אותו בכלל שלא היה לו ברור עדיין מה ימכור ולמי. הספיקה לו ההזדמנות שקרצה לו כמתנה שטרם נפתחה.

בהודעת הטקסט החוזרת בבוקר ההוא, כתבתי לו באגביות: “מתי יכול?”; הוא ענה: “במיידי.” הבנתי שקרה משהו, ופעימות לבי הואצו. תוך כדי חישוב מהיר נזכרתי שהיום בערב מתקיימת אסיפת הורים בגן של איתן. התקשרתי לבועז. לא העזתי לומר לו ששוב נקראתי לעזרה. בזמן האחרון קצָה נפשו בתרגולת הזאת: “את מתנהגת כמו אחות פרימיטיבית שסוגדת לאח שלה. אם היה מבקש ממך לצחצח את הנעליים ולשרוך לו את השרוכים, היית רצה לעשות את זה בשבילו.” אבל בועז, בזנבות הקנאה המרקדים שלו, שהיו כמו מנותקים משאר אישיותו, לא העריך נכונה את מלוא הקרבתי. הוא לא שיער שצחצוח נעליים ושריכת שרוכים היו פעולות פשוטות, ואילו להכיל את נפשו המסוכסכת של אחי הייתה פעולה שדרשה הכנעה עמוקה והרכנת ראש צייתנית הרבה יותר.

*

בועז לא היה יכול להחליף אותי באסיפת ההורים וגם לא ניסה למצוא לי פתרון. ניסיתי להתקשר לערן כמה פעמים אך המכשיר שלו היה סגור. “הכול בסדר?” שאלתי אותו במסרון, שעליו קיבלתי תשובה רק כעבור חמש שעות ארוכות, “כן.”

“מצטערת, אוכל להיפגש אתך רק מחר.” כתבתי הלומת צער. הייתי סקרנית לגבי ההתרחשות האחרונה בחייו, שהיו על כל טלטלותיהם מלאים ומרתקים יותר מחיי; פרידותיו התכופות מיסמין וחזרותיהם הדרמטיות זה לזרועות זה, הצעות הנישואין שטרם מומשו, היוזמות העסקיות ההרפתקניות שלו, נכונותו לבזבז כסף על בילויים והנאות ולקנות מוצרים חשמליים שהציתו את דמיונו – בלי להניד עפעף. היו גם הנושאים השונים שהתחיל ללמוד בכל מיני קמפוסים ברחבי הארץ: מנהל עסקים, רפואה סינית, משחק מול מצלמה. ובעיקר היה זה מצב רוחו, מחשבותיו הבלתי צפויות ויכולתו להתמחות ולהיות בקיא בידע בתוך זמן קצר. הוא היה מזג אוויר טרופי הפכפך ללא תחזית ידועה מראש. אי אפשר היה להעריך אם יהיה אדיש, משועמם, מבריק, ספקן, עליז או שוטה להחריד, אך בכל מקרה היה מצב הרוח שלו כובש. בולע. הופך את מצב הרוח של הזולת המצוי בקרבתו לזניח כמו דגיג זעיר, שקוף־לבנבן שכמותו באוקיינוס יש מיליארדים. זו הסיבה שהוא תמיד היה המוקד לשיחה המשפחתית שנמשכה סביבו כמו מגנט: “דיברת עם ערן היום, תפסת אותו?”; “מה שלומו, איך הוא מרגיש היום?”

גם הפעם ניסיתי לברר עם הוריי ועם אחותי אם הם יודעים משהו חדש על ערן. שלושתם לא היו מעודכנים. הוא שוב בחר בי להיות אשת סודו, תפקיד שמילא אותי גאווה מתוחה וקוצר רוח.

נפגשנו למחרת בבית קפה. ערן, שהגיע לפני, בחר לשבת בחוץ. שמש חורפית שהפציעה מתוך מופע עננים סנוורה את עינינו והקשתה עלי לפענח את ארשת פניו החתומה, אך חשפה את הלכלוך המוסתר של בית הקפה; השולחנות מוכתמי השמן, פירורי הלחם היבשים בפינות, טביעות האצבע על התפריטים. הוא הרים יד למלצרית והיא מיד נענתה לו. אולי הספיק לפלרטט איתה עוד לפני שבאתי. צחקוקיה העידו שאכן פיזר את אבקת הקוסמים שלו גם עליה, מנצל ביודעין את יופיו. המלצרית, אולי בת שמונה־עשרה, העבירה משקל מרגל לרגל, הציעה לנו את ארוחת הבוקר הקונטיננטלית הזוגית. המליצה בחום על חביתת הירק והמטבלים, מוכנה לרשום כל מה שיכתיב לה ולרוץ למטבח ולדחוק בטבח שיכין חביתה עשויה היטב, רק עם פטרוזיליה ושתהיה חמה.

“מה אתך?” שאל ערן תוך כדי נגיסה בלחם הכפרי. “הכול רגיל,” משכתי בכתפיי, “מה כבר יכול להיות.”

“איך בעבודה?”; “מה שלום בועז? איתן?”; “שירה?” עניתי בקצרה שבעבודה כרגיל, חוסכת ממנו את כל תיאור הקריעה הרגשית שחשתי בכל בוקר, כשמסרתי את שירה הפעוטה לידי המטפלת; הבלבול, החרדה להפקיד את היצור הרך שמגעו עורר נועם מצומרר, הרצון לברוח מהתלות הכובלת הזו וטלטלת הידיעה העמוקה שאין לברוח לעולם, ובד בבד, רגשות האשם על כל רגעי ההחמצה: הרגעים שבהם היא תיפול, תבכה, תתהה היכן אמא, ולא אהיה שם. חסכתי ממנו את התיאור משום שלגבי שנינו, שיחות הנימוס הללו היו הכרחיות רק כמילות הקדמה, ריכוך ושימון לקראת הבאות; לקראת הסיפור שלו שעמד כבר בשל ומבריק כרימון על קצה לשונו.

“מה אצלך?” שאלתי.

הוא שתק ושיחק באצבעותיו בקשית השחורה שהזדקרה מכוס המים שלו. “הסתבכתי עם איזו בחורה,” אמר.

תשובתו הפליאה אותי. ערן הסתבך עם בחורה? בחורות תמיד הסתבכו איתו, אבל הוא מעולם לא הסתבך עם בחורה. מהמחשבות הזריזות שהתרוצצו אצלי בראש הסקתי שלא יכול להיות שמדובר ביסמין, בת זוגו הרשמית, שאותה הכרתי היטב, אחרת לא היה מכנה אותה בחורה. אם כך, בחורה אחרת. הסתבכות, משמע שהכניס מישהי להיריון.

אבל זה לא היה הסיפור. ההסתבכות שלו הייתה מורכבת הרבה יותר, כך רמז ואותת לעזרה בלי לומר זאת במפורש, כהרגלו היה גאוותן מדי בתחילה מכדי להודות שהוא נזקק.

“לא יודע איך אצא מזה,” אמר מוטרד ולעס את חביתת הירק.

“אין פה טיפת מלח,” התרגז פתאום, “גם אצלך אין מלח?” כעסו רק התגבר כשראה שהשולחן שלנו נעדר מלחייה. הוא קרא למלצרית הסמוקה, ומאותה פלרטוט קודם שלו, לא נותר זכר. הוא דיבר אליה באדנותיות כמעט מעליבה, והיא מושפלת באכזבתה חזרה כעבור כמה רגעים עם מלחייה, שאותה כמעט זרקה על השולחן כאות מחאה.

*

מאז ילדותו נהג ערן להציב לעצמו יעדים שנראו בתחילה בלתי אפשריים – ולהשיג אותם. להצליח להביס את הילד המהיר ביותר בבית ספר בריצת שישים מטר, להשיג ציון מאה עגול בכל המקצועות במחצית הראשונה בכיתה י'. ללמוד למבחן התיאוריה בלילה ולעבור אותו בבוקר שלמחרת. לדבר אנגלית ברמה של שפת אם על אף שאיש ממשפחתנו לא היה דובר אנגלית. להצליח להמיס את לבה של רכזת השכבה שהייתה ידועה לשמצה בקשיחותה ולהפוך אותה ליקירתו ולמעריצתו. למכור חמישה עשר ק"ג של קרח בפסטיבל הקיץ השכונתי ולהרוויח מכך אלפי שקלים, שנחסכו אחר כך לקניית האופנוע הראשון שלו. האתגרים האלו עיטרו את שגרת יומו בזיקוקים של ניצוצות וברק. הוא היה עבד לדחף מלא התנופה – להוכיח שהוא מסוגל. ובדרך עלומה כלשהי, על אף שהתפרסם בכל השכונה בזכות הצלחותיו והישגיו, לא עורר שנאה וקנאה אצל ילדים אחרים בני גילו, וגם לא אצלי או אצל אחותי; או שהשנאה והקנאה פשוט נמהלו במנה גדושה של הערצה שדלדלו אותן מאוד ועיקרו אותן. הישגיו היו כה מרשימים עד שבמובן מסוים כבר לא היה יכול להיות מושא לקנאה, אלא רק אליל; מושא לסגידה רחוקה, כמו כוכבי הנעורים שלנו, שהופיעו בסדרות שצפינו בהן שוב ושוב, עם הבלורית המשוחה בג’ל, טבעות העשן שהופרחו מהסיגריה, הגוף החטוב בג’ינס הצמוד ולבם שנשבר עקב בגידה ואהבה נכזבת.

גם יסמין הייתה, לפחות בהתחלה, סוג של יעד שרצה לכבוש. הוא הכיר אותה לפני חמש שנים, בתאריך שאי אפשר לשכוח, אחד בינואר אלפיים ואחת־עשרה. הם חיכו שניהם בחדר ההמתנה של רופא המשפחה בקופת חולים. היא הייתה מצוננת, קודחת מחום ובכל זאת מרשימה ביופייה. נערה בעלת עיניים ירוקות גדולות מוצלות בריסים שחורים ועבים. היא לבשה חצאית ג’ינס וחולצה ארוכת שרוולים, והרגליים שבצבצו מתחת לחצאית היו חלקות ויפות. הוא התחיל אתה כי מצאה חן בעיניו מיד, אבל יסמין מצדה הבהירה לו שאין לו שום סיכוי. היא באה ממשפחה דתית מסורתית, רק עכשיו מלאו לה שבע־עשרה והוריה לעולם לא יסכימו שתצא עם בחורים. בטח לא עם בחור חילוני שגדול ממנה בחמש שנים. בטח לא בחור כמוהו, לבוש מכנסי ברמודה קצרים, וחולצת הוואי פתוחה, ענוד צמידי אוזניים ונעול כפכפים. “אחד שנראה כאילו עכשיו סיים את גלישת הבוקר שלו,” צחקקה, וקבעה בחוש נשי שניחש וגם קבע: “אחד שמנסה את מזלו עם כל בחורה.”

“את מעליבה אותי עכשיו,” הוא אמר וקימט את הפתק שעליו הודפס מספר התור.

“אתה לא צריך את זה?” שאלה יסמין, והוא קלע את הפתק ישר לפח והניד בראשו לשלילה, “אני זוכר בעל פה, ובטח תשמחי לשמוע שיש לי טעם מאוד סלקטיבי בנשים.”

הוא נכנס לרופא, וכשיצא מהחדר, לתימהונו, היא כבר לא הייתה שם. סירובה החד משמעי רק דרבן אותו יותר להשיג את מספר הטלפון שלה, לאחר שמיאנה בתוקף לתת לו אותו מרצונה. בדרכי שוחד עקשניות שכללו קרואסון וקפה משך שבוע למזכירה הרפואית בקופת חולים, הצליח לבסוף להשיג את מספר הטלפון שלה ואז החל לחזר אחריה תקופה ארוכה. התקופה שבאופן אירוני, על אף שלא היו זוג, הייתה התקופה היפה ביותר בחברות שלהם, לפחות בעיני יסמין. הוא השאיר לה הודעות רומנטיות במשיבון, שלח לה שירים שהניח שהיא אוהבת, קנה לה טבעת ונשבע לשאת אותה לאישה. הוא ליווה אותה בבוקר לבית הספר ובהפסקות חיכה לה מאחורי השער רק כדי לנופף לה לשלום. כל הזמן ביקש ממנה להזמין אותו לארוחת ערב משפחתית ולהפוך לבן זוגה הרשמי: “אחרי שיכירו אותי, ההורים שלך לא יוכלו להגיד לי לא.” יסמין סירבה בתוקף. אמה אולי הייתה לבסוף מאשרת לה בחצי פה, אבל אביה המסוגף היה איש חינוך נוקשה והיא חששה שיחשוב שערן הוא “סתם פושטק” שרוצה לנצל אותה. מה גם שערן היה שונה כל כך מכל הנערים בני גילה חבושי הכיפה הסרוגה עם חתימת הזקן, לבושי חולצות הטי שירט עם הדפסי סיומי המסלול של אחיהם הגדולים.

אבל יום שישי אחד כשיצאה מהמקלחת ומגבת כרוכה על שערה, היא נבהלה לראות אותו יושב נינוח על ספת העור הלבנה בסלון. אביה כחכח בגרונו ואמר: “תגמרי להסתדר ואז תבואי לשבת פה עם הידיד הנחמד הזה שלך, שלא סיפרת לי עליו.” היא נשנקה. לא יכלה להוציא מילה. ערן הציג עצמו כידיד שלה שמתקרב לאחרונה לדת ומעוניין להתחיל לשמור שבת.

היא הזדעזעה מהשקרים שלו, ועוד יותר נחרדה כששמעה אותו מפלפל אמרות חכמה מפרשת השבוע שלמד במיוחד כדי לקנות את לבו של אביה, ובכל זאת, ובניגוד רצונה, הלכה והתאהבה בו, נשבתה בקסמו. ממש כמו אביה, שכבר באותו ערב, לחץ את ידו בחוזקה, ואמר לו בטון מרוצה ששמח מאוד להכיר אותו.

איש מעולם לא חיזר אחריה בנחישות ובדבקות כאלו. הרצון המוחלט שלו דווקא בה היה מחמיא בעידן הספקות והשפע, ויסמין הבינה רק בדיעבד, לאחר היכרות עמוקה אתו, שדווקא הוא, בסיכומו של דבר, ראה אותה ואת צרכיה פחות מכולם; בשבילו היא הייתה סוג של מטרה, והדרך שעשה כדי לזכות בה, דרוך ומחושל כמו חץ ירוי, הייתה בראש ובראשונה בשביל עצמו.

לאחר שהוכיח לעצמו ולעולם כולו שהוא יכול להיות התלמיד הטוב ביותר בבית ספר, הספורטאי המצטיין ביותר, והצליח לכבוש את לבה של הבחורה היפה והצנועה ביותר בשכונה, הוא התעייף. ברגע שהשיג את היעד, סבלנותו פקעה. הוא הותש; כל הדריכות שבשריריו רפתה בבת אחת והפסגה שכבש נראתה לו מוכרת ומשמימה. הוא התהלך עליה כהולך בשדה קוצים, נואש ועצוב; הפירות שעמל בשבילם הפכו בידיו לקוצים בשרניים ודוקרניים.

כך קרה גם עם פרשת לימודיו אחרי הצבא. בהתחלה רצה ללמוד מנהל עסקים. חודשים על גבי חודשים למד מתמטיקה ואנגלית כדי להשיג את ציון הפסיכומטרי הנדרש, אבל כשהשיג אותו והתקבל לחוג היוקרתי באוניברסיטה, למד רק סמסטר אחד והבין שזה לא בשבילו.

בתחילת השנה הבאה החליט שהוא רוצה ללמוד רפואה, ועשה את כל תהליכי המיון והראיונות המתאימים וגם אז, לאחר שהתקבל ולמד שלושה חודשים, החליט שהוא לא רוצה להיות רופא. ערן התחיל ללמוד גם משפטים, והפעם כבר אחרי שבועיים וחצי הבין ש"מטרתה של כל השפה המשפטית הזו היא רק לטשטש ולערפל את האמת, להכשיר אותה למציאת פרצה לפורעי חוק." במשך חודשים למד מחשבים, משחק ואפילו רפואה סינית אך לא התמיד בשום תחום.

“אני חולה במחלת השעמום,” נהג להצדיק את עצמו. “שום דבר לא מעניין אותי ברגע שאני מבין את הפרינציפ, ואת הפרינציפ אני קולט מהר מאוד.” המשפט שאותו נהג להגיד לעתים תכופות הרווה את חששותיי. מה יהיה אתו לאחר שיבין את הפרינציפ של החיים? האם ימאס בהם שוב?

על אף שעם ערן, ניסיתי תמיד להיות ערנית כדי להתחקות אחר חריפות מחשבותיו, הפעם לא הבנתי כיצד הוא מתכנן שאסייע לו. לבסוף אמר במפורש: הוא רוצה שאדבר עם הבחורה. הוא רוצה שאחלץ אותו ממערכת יחסים אובססיבית, מבחורה שמאוהבת בו נואשות, שלא קלטה שאינו מעוניין להמשיך. היא מתקשרת אליו ללא הרף, וזאת הסיבה, כך הסביר, שברוב שעות היום המכשיר הנייד שלו פשוט מנותק. אתמול אפילו חיכתה לו במגרש הכדורסל עד שיסיים את המשחק; הוא ניסה להתעלם ממנה, אך היא עקבה אחריו עד דירתו השכורה, והוא נאלץ להדוף אותה ולסגור לה את הדלת בפרצוף.

סיימתי את הקפה שלי. הבטתי בפניו, שנראו לי מעט מיוסרות. "בדרך כלל, אתה מסתדר לבד עם בחורות, מה פתאום הפעם אתה צריך אותי? "הקשיתי.

“אז זהו… לא מדובר בסתם בחורה.”

“לא סתם בחורה, אז איזו מין בחורה?”

הוא הזמין חשבון, השאיר למלצרית טיפ נדיב, ובדרך החוצה, כששנינו חמושים במשקפי שמש זרק לי, “זוכרת את ארג’ין?”

*

ארג’ין הייתה העובדת הזרה היחידה שלא התפטרה אחרי ימי עבודה ספורים אצל סבתא וסבא שלי. שניהם היו צלולים במחשבתם, וללא ספק, צלולים מספיק בשביל שימשיכו במריבותיהם שנמשכו ללא הרף והזינו את שגרת חייהם המשותפים; אבל היו זקוקים למטפלת שתצא אתם לטיולים בשכונה, שתאסוף דואר מהסניף המקומי, תתמוך במרפקו של סבא שלא ימעד במדרגות, ושתדאג לעבודות הבית השוטפות. היא החזיקה מעמד חודשיים תמימים. קדמו לה חמש מטפלות מארבע ארצות שונות שאף אחת מהן לא הסתדרה עם התובענות השתלטנית של סבתא שלי שלא חיפשה רק כניעות נרצעת לגחמותיה וביטויי הערצה גלויים לאופן המושלם שבו מילאה את תפקיד עקרת הבית; מישהי שרק תחמיא לה על עוגיות המעמול הפריכות והנימוחות בפה ועל עלי הגפן האגדיים. לא ולא. סבתא שלי ביקשה מישהי שתלמד ממנה את כל מלאכות משק הבית ותהיה שוליה שתחקה במדויק את מלאכותיה. השמירה על הלכותיה הבטיחה אישה, שלא כמו בנותיה וכלותיה, לעולם לא תוכל להתחרות בה ולהיות טוענת לכתר. היא הרי הייתה יציר כפיה, הפועלת המוציאה מהכורח אל הפועל את כל תכניותיה, שמחלת הלב שלה וקרסוליה הנפוחים מנעו מבעדה להמשיך ולעמול שעות ארוכות־ארוכות רוכנת מעל הסירים המהבילים, טועמת את התבשילים הרותחים בכפית, במטבח הישן, לצלילי קול ישראל הבוקעים מהטרנזיסטור הישן.

ארג’ין, המטפלת מהפיליפינים, הייתה אישה גרושה כבת שלושים, עם עברית מצוינת וכושר למידה מהיר. היא רצתה ללמוד מסבתא שלי לבשל. בצניעותה מעולם לא העלתה על דעתה להתחרות בסבתא או לגנוב ממנה את עטרת תהילתה. שלא כמו הכלות או הבנות, שעוד לא התייאשו לגמרי וניסו מפעם לפעם להרשים בליל הסדר בתבשיל של בשר לשון ביין אדום, או פרגית בתנור ממולאת באורז, וזכו לחרי אף מופגן של סבתא. היא קטעה את ניסיונות המרד באיבם בקביעות פסקניות: “אבל שמת יותר מדי מלח. אי אפשר לאכול את זה, מצטערת.” את מחמאותיה שמרה סבתא אך ורק לבישול תפוחי אדמה. תפוחי אדמה היו יכולים לזכות אצלה לשבח, “יופי יצאו תפוחי האדמה שלך, ליאורה.” וזאת רק מפני שסומנו אצלה כנחותים, ודורגו אצלה בתחתית החשיבות כתוספת קולינרית שולית ולא נחשבת, שלא העידו במאומה על כישורי הבישול של הטבחית. “מי לא יודע להכין תפוחי אדמה?” נהגה לזרוק בכל הזדמנות שנקרתה בדרכה, “מה יש בזה? מספיק לשים את זה בסיר ולהרתיח ולהוסיף קצת מלח וזה גם יוצא טעים.”

*

התברר שלפני כמה שבועות ערן הגיע לביקור פתע אצל סבתא שלי, ובאותה שעה ממש ביקרה את ארג’ין נלה, אחותה הצעירה מהפיליפינים, שגם היא עבדה בישראל אצל משפחה פרטית, כמטפלת בילדה משותקת מוחין המרותקת לכיסא גלגלים. נלה הייתה רק בת עשרים ושבע, אבל כמו עובדות זרות אחרות, היה לה סיפור חיים מפותל וארוך שאותו סיפרה בעיקר לערן כשישבו סביב שולחן העץ העגול בביתם של סבי וסבתי, לוגמים תה מתוק מדי, מרפקיהם כמעט־כמעט נוגעים זה בזה: מרפקו החזק והשזוף של ערן, ומרפקה החלק, עטור הצמידים שנקשרו על פרק היד העדין. היא סיפרה הכול באנגלית שוטפת, עם עצירות מעטות שבהן רק צחקקה למקרא הודעות שקיבלה כל העת במכשיר הנייד שלה; היא נישאה בגיל צעיר, התגרשה כשעוד הייתה בהיריון מבעלה שהיה אלים כלפיה, וניתקה עמו כל קשר. בניגוד לנשים צעירות אחרות המשאירות את ילדיהן מאחור, נוסעות לעבוד ושולחות מדי חודש למשפחתן חלק ממשכורתן, נלה החליטה להביא עמה ארצה את בנה הקטן אנתוני. אמה הייתה כבר זקנה מכדי לטפל בו, ואחותה היחידה ארג’ין עלתה גם היא לישראל. היא לא ידעה כיצד תוכל להתפרנס כשהיא מטופלת בילד בן שלוש, אבל החליטה להמר ולבוא. בהתחלה גרה כמה חודשים בתל אביב, השאירה את אנתוני בגן לילדי מהגרים בדרום העיר ולאחר מכן, בעקבות הצעת העבודה שקיבלה ארג’ין עברה עמה לירושלים. למזלה, מצאה משפחה ישראלית נדיבה שהסכימה לקבל אותה ואת בנה והציעה להם לגור עמם ביחידת דיור הצמודה לבית, ולטפל בבתם מיכל בת השש משותקת המוחין שצמאה לחברה של ילדים.

“אנתוני ומיכל זה love story,” גיחכה נלה, שילבה את אצבעותיה זו בזו והידקה את אחיזתן, מדגימה את הקשר האמיץ ביניהם, וערן הביט בשיערה הארוך השחור, בגומות החן שלה ששקעו יותר בכל פעם שחיוך קורן שלה כבש את פניה היפות, החליק את עורה והקשית את גבותיה המשורטטות. אחר כך הוסיפה גם שאנתוני אוהב כל כך את הילדה, עד שלפני כמה ימים ביקש שתשיג לו כיסא גלגלים, כדי שיוכל להיות “בדיוק כמו מיכלי,” הליטה את פניה בכפותיה וצחקקה, “הוי, הילד שלי…” היא לבשה ג’ינס, חולצת טריקו צמודה וכפכפים, ונראתה זקופה וחופשייה כל כך, חסינה גם מההערות המעליבות של סבתא שלי שנאמרו עליה בגוף שלישי, על אף שהייתה נוכחת בחדר, “זאתי מג’נונה על כל הראש… כל הזמן צוחקת, צוחקת.”

“היא מבינה עברית,” ניסה ערן ללחוש לסבתא, אבל היא הייתה בשלה, “אז מה? אז מה יש בזה,” אמרה והחלה לאסוף בצלחת את פירורי העוגיות שנותרו על השולחן, אוספת אליה את הספלים הריקים, רומזת שביטול הזמן להיום נגמר, יש חולצות לגהץ, יש חלונות להבריק. צריך לצאת עם הזקן לטיול, כך כינתה את סבי, משמיטה את עצמה, גם בניסוח וגם בתודעה, מהזִקנה שעוררה אצלה בושה ושאט נפש והדיפה ריח של שתן מעופש. ואולי בחושיה, שנשארו מחודדים, כבר קלטה את המבטים העזים ששלח ערן אל נלה ואת פכירת האצבעות המעכסת שבאמצעותה ענתה לו בחזרה. ניסתה בפיזור המוקדם של האסיפה, לטרפד את מה שכבר נרקם.

*

אבל למורת רוחה של סבתי וגם של ארג’ין, הקשר ביניהם התחיל אז באותה פגישה מקרית. באותה עת ערן היה פרוד מיסמין וחש בודד. הם היו נפרדים מפעם לפעם, במריבות קולניות בעיקר עקב התפרצויות קנאה מצדה של יסמין שהתקשתה להשלים עם פלרטטנותו של ערן שלא הייתה ממוקדת בנשים בלבד, אלא בכל מי שהיה יכול לקדם את ענייניו, נשים, גברים, זקנים וצעירים, את כולם הוא הפנט במבט החודר בעיניים, בחיוך הזורח והפך אותם לנתיניו.

כמי שרוב חייו הבוגרים חלק את זמנו עם בחורה, התקשה להתמודד עם הרווקות. הוא הזדקק למישהי שתפנק אותו. שהמבט האוהב בעיניה יאשר את המוצלחות שלו, יאשש את הקסם שלו. זרותה של נלה משכה אותו ובעיקר, הפשטות הלא מתלהמת שבה פירשה את התייחסות החיים אליה שבו את לבו. היא לא התלוננה אלא קיבלה את כל מהלומות הקיום כאילו היו שלב מעבר הכרחי במשחק דיגיטלי, אותו שיחקה תמיד בריכוז של ילדה, באצבעות זריזות, ובציפורניים משוחות לק סגלגל. כך היה כשגן הילדים העירוני לא היה מוכן לקבל למפתנו את אנתוני שלה משום שלא היה לו עדיין מעמד רשמי בישראל ולכן היא נאלצה לשלם חלק גדול ממשכורתה על גן פרטי. והוסיפה בטון נטול מרירות, שגם ביטוח רפואי אין לשניהם, ובחורף שעבר, כששניהם חלו בשפעת היא הוציאה מכיסה הון תועפות כדי לממן את הטיפול הרפואי.

וחוץ מזה, הודה בחצי חיוך, האנגלית שבפיה מושלמת, ועלה בראשו, שהאנגלית שלו יכולה להשתפר פלאים אם יקפידו לדבר ביניהם רק בשפה זו, מה שיכול לעזור לו בעסקיו. “יותר טוב מכל קורס באנגלית שאי פעם לקחתי.”

*

הם קבעו להיפגש כבר באותו ערב, ואחרי דייט אחד החלו לצאת. הייתה להם תקופת חסד שנמשכה כמה שבועות. ערן התלהב בעיקר מנכונותה הכנה להתמסר שהייתה חידוש מרענן בשבילו; היא התעקשה לנקות את חדרו בדירת השותפים השכורה, לעסות את כפות רגליו, להתבונן בו בהערצה גלויה כשהוא אוכל, להציע לו תוספת ושתייה, ולשאול בכניעות, “רוצה עוד משהו, מאמי שלי?”

“אבל זה לא היה רשמי,” הוא הצטדק בפניי כשהלכנו בשביל העפר לכיוון החנייה. פסיעותינו דחקו בגרגירי האבק של שביל העפר והם התרוממו לכסות אותנו כגל. “בשום רגע לא אמרתי לה שאני החבר שלה, שאני בן הזוג שלה.”

“יש דברים שלא צריכים להיאמר,” אמרתי והבטתי בשעון. זמני קץ. הייתי מוכרחה לחזור הביתה, לגלם את תפקיד האם; להכין צהריים, לאסוף מהמסגרות. “אבל נכון. מהתחלה הייתי צריך להגדיר לה שזו לא ממש מערכת יחסים.”

נכנסתי למכונית, אבל ערן השעין את זרועו על כנף הדלת שלי. הכנסתי את צרור המפתחות למצת ההתנעה, “כמה זמן נמשך הקשר ביניכם?”

“שלושה חודשים בערך.”

ניסיתי להסוות את העלבון מכך ששלושה חודשים תמימים ערן הסתיר ממני דבר כזה, ורק כשהסתבך, החליט לפנות אליי. הוא הרגיש בעלבוני ולכן במנת מתיקות גדושה מתמיד, זו שתמיד דרבנה אותי ורתמה אותי לפעולה, ביקש שאדבר אתה. “רק את תוכלי להוציא אותי מזה. את תדעי איך לדבר אליה.”

“מה יש לי להגיד לה?”

“תגידי לה במילים היפות והסמכותיות שאת אומרת למטופלים שלך, באופן שלא משתמע לשתי פנים, שלקשר הזה אין שום סיכוי. תגידי לה שתעזוב אותי. תגידי לה, שחזרתי ליסמין. שאני רוצה להתחתן עם יסמין.”

התנעתי את המכונית, וערן צעק לעברי: “זה באמת נכון. אני באמת רוצה לחזור אליה.” לחצתי על דוושת הגז ונופפתי לו לשלום. חששתי שיסמין, לפחות לאחר הפעם הזאת, תתקשה לסלוח לו ולחזור לזרועותיו. דווקא בשונות הכה גדולה שלה מנלה היה איזה יסוד מקומם ומשפיל במיוחד. לו הייתה דומה לה יותר, הייתה מתנחמת בכך שהסתפק בתחליף שנועד למלא את מקומה, אבל נלה לא הייתה תחליף, היא הייתה האישה האחרת.

*

ארג’ין הצליחה להיכנס לתוך הבית העמוס סודות, פחדים, קרבות כבוד ומניירות התנהגויות כמוסות שצמחו פרא במשך שבעים שנה בדירת השיכון של סבתא וסבא שלי וארבעת ילדיהם. היא נכנסה בשקט, כמו ילד המתגנב למיטת הוריו בלילה בזמן ששניהם שקועים בשינה עמוקה. היא מעולם לא סיימה בית ספר תיכון, והאנגלית שבפיה לא הייתה מצוחצחת כמו האנגלית של נלה, שלמדה בבית ספר אמריקני בפיליפינים, אבל ניחנה בחוכמת חיים ובנועם הליכות שאפשרו לה להחליק לתוך לוע האריות של משפחת לוי כמעט בלי להיות מורגשת, וכמעט בלי להישרט. ובכל זאת, כשסבתי שאלה את ארג’ין למה נלה מביאה אליה לעתים תכופות את אנתוני הקטן, היא שיקרה אבל לא באותו רגע. סבתי הפחידה אותה מדי; בשיניה התותבות שנשכחו בכוס לשעות ארוכות מדי, בקללות שהתיזה בערבית כלפי סבי הזקן, וכלפי כל מי שהתקשה להדביק את חריפות שכלה.

וכך יצאה לבסוף האמת מפיה מגומגמת ונוראה. ואולי משום שהייתה בלתי אפשרית, מרוב מתח שברה ארג’ין את קערת הפירות האהובה של סבתא שלי, בדיוק כשנשאה אתה לסלון, ועל אף שמלמלה אלפי התנצלויות, סבתא שלי ברשעות של מעסיקה יהירה שסיגלה לעצמה לאחרונה הודיעה לה שזו הייתה קערה שקיבלה במתנה מבנה, והייתה יקרה במיוחד, והיא תוריד לה את הכסף מהמשכורת. זעמה רק גבר כשנודע לה שנלה יוצאת עם מישהו. ישראלי.

סבתא שלי לא הייתה צריכה לשמוע יותר. היא כבר הבינה שצעיר נכדיה יוצא עם גויה, ובו במקום פיטרה את ארג’ין שסולקה מהבית עם שתי מזוודותיה שטופת דמעות. בשום פנים ואופן היא לא תיתן את ידה לקשר כזה. ועוד תאפשר לו להתקיים, כשהיא שומרת, בלי ידיעתה, על בנה הקטן של השרמוטה עם העיניים המלוכסנות. “פוי.” אמרה לזקן וירקה לרצפה, לאחר שטלטלה את כתפו והעירה אותו משינתו זועמת. “מהתחלה לא סבלתי אותה. כל הזמן היא צחקה בלי שום סיבה. כמו פרה. פרה מטומטמת.”

*

ארג’ין באה לבית מעסיקיה של נלה, ומצאה את אחותה מאוהבת עד כלות. היא צעקה עליה שבגללה איבדה את עבודתה. שהיא עשתה לה נזק בלתי יתואר, שהיא מצטערת על היום שהביאה אותה לבית של סבתא, שהיא בכלל מצטערת על היום שהיא באה אתה ביחד לישראל. שהיא תמיד מסתבכת בגללה. הנה עכשיו לה יש עבודה, ואילו היא מובטלת, ואין לה היכן לגור. נלה שתקה ושמעה אותה ולבסוף זרקה לה: “אל תדאגי. אני וערן עומדים להתחתן בקרוב. ברגע שתהיה לי ויזה, כבר לא תהיה בעיה. כולנו נסתדר.” ארג’ין טרקה את הדלת מאחוריה, זועמת ומקללת.

*

גם כשהופעתי אצלה בדירה כמה ימים לאחר השיחה עם ערן בבית הקפה, נלה חזרה פחות או יותר על אותה התכנית. היא וערן מתכננים להינשא בקרוב ואז היא תקבל מעמד של אזרחית ישראלית ותעודת זהות כחולה. הבן הקטן שלה, ששערו היה רטוב מהמקלחת ומסורק לצד, היה לבוש בחולצה נקייה עם צווארון ונעל נעלי אדידס חדשות, נראה כאילו עמד לצאת בכל רגע למסיבת יום הולדת. הוא ישב על ברכיה ושיחק במכשיר הנייד שלה, והיא מפעם לפעם עזרה לו לצבור עוד נקודה במשחק, וכשהצליח נישקה אותו במצחו. “ואז, לא יהיה יותר שום בעיה,” אמרה בעברית, וחזרה באנגלית “No problem at all.”

לא היה לי מקום לשבת. יחידת הדיור הצפופה הייתה מבולגנת, וחשתי שאפלוש לאינטימיות הדיירים אם אשב על הספה ששימשה כמיטה ומצעיה היו סתורים. לאחר כמה רגעים נלה הבחינה בחוסר הנוחות שלי, והזיזה ערימת בגדים לקצה השני של המיטה.

"נו, תשבי פה, זה בסדר. “No problem”.

“יש!” צעק אנתוני בעברית והתנפל על צווארה של אמו מאושר מזכייה במשחק. היא מחאה כפיים בהתלהבות, הרימה אותו באוויר, והכריזה צוחקת, “הוי, הילד שלי!”

שום הפתעה לא נרשמה על פניה כשדפקתי קודם לכן בבוקר השבת ההיא על דלת הכניסה של יחידת הדיור בבית הפרטי בשכונת בקעה שבו התגוררה עם אנתוני. ערן ככל הנראה הכין אותה לקראת הביקור המתוכנן משום שהיא מיד פתחה לרווחה את הדלת. היא ליוותה אותי פנימה, לבושה בגופיה צמודה ובטייטס שחשף את אגנה הצר ואת ירכיה השריריות.

“אבל אתם לא דומים בכלל…” ציינה בחומרה, כמו מאוכזבת מכך שלא תוכל להרוות את געגועיה בדמיון בינינו. ערן באמת היה תמיר וחסון, ודמה יותר לאבי. הוא ירש ממנו את קומתו הגבוהה, ואת גוון עורו השזוף, ואילו אני נמוכה, ממושקפת וכחושה והזכרתי במראה החיצוני את אמי ואת אחותי הצעירה. גם נלה הייתה נמוכת קומה, ולרגע אחד דמיינתי את שניהם יחד: ערן התמיר מתכופף ונרכן אל נלה, לוחש משהו באוזנה והיא מתרוממת על בהונותיה כדי להשיב לו ולהחטיף נשיקה על לחיו.

"אז ערן אמר לי שאת שרינק… " היא חייכה, חשפה שיניים לבנות ובוהקות והתיישבה על קצה המיטה, ליד בנה שכל העת היה נראה שקוע במשחק במכשיר הנייד, ורק כשהתקרבתי, אליו, הוא הרים את עיניו מהמסך, העיף בי מבט קצר, חייך וחזר לשחק.

“לא ממש…” המהמתי. עבדתי בתור עובדת סוציאלית קלינית במעון לנערות בסיכון, אבל אולי לא היה טעם ממשי להסביר לה את הדקויות, מה גם, שאולי ערן בכוונת תחילה הכריז עליי כעל פסיכולוגית משום שרצה להעצים את סמכותי.

כל הביקור נמשך אולי עשרים דקות, ולאחר כמה דקות של שיחה שבהן ניסיתי להבהיר לה שערן הוא בחור צעיר ומבולבל, שלא התכוון לפגוע ברגשותיה, אך נראה לי שהיא פירשה באופן שגוי את כוונותיו, הבנתי שהמצב חמור יותר ממה ששיערתי. נלה, באחיזת אוהבת עיקשת, הראתה לי מתנות שערן קנה לה: בושם, וצעיף ואפילו מילון עברי־אנגלי כדי שתוכל לשפר את העברית שבפיה. גם לבנה הוא קנה מתנות, היא סיפרה נלהבת והצביעה על נעלי האדידס שנעל אנתוני. נכון, בזמן האחרון הם רבו, ולכן, לא דיברו כמה ימים, אבל הקשר שלהם חזק. היא קבעה ושילבה את אצבעותיה זו בזו: “Very strong”.

היא לא רצתה לשמוע שום דבר, לא הסכימה שהמציאות תשרוף באורה את כל חלומותיה, וחזרה על עצמה כמו במנטרה: “ערן אוהב אותי. ערן אוהב מאוד ילד שלי, כאילו היה ילד שלו,” אמרה ועיסתה את כנפות שכמותיו של אנתוני ואת עורפו שנלחצו בידיה והתאדמו, מדגימה את עוצמת האהבה כמו הייתה חומר הניתן ללישה.

*

הפעם אני טלפנתי בדחיפות לערן וזימנתי אותו אלינו לשיחת נזיפה. בועז לא היה מרוצה מנוכחותו, ובהה במשחק כדורגל רעשני לאות מחאה. ישבנו במרפסת. אור הירח המלא חשף את ציפורניו הכסוסות של ערן ואת היובש בשפתו העליונה.

הוא בקושי שתה את התה שהכנתי לו בזמן שהטחתי בו את ההאשמות בהפרחת בלון האשליה שניפח בחוסר אחריות, ומדי פעם השתעל בקולניות. “למה קנית לה מתנות?” “למה נקשרת לבנה הקטן, למה הבטחת לה שתתחתן איתה?” הוא נראה מפוחד כמי שרק עתה מתחוור לו גודל הטעות שעשה. “היו רגעים שהרגשתי שיש לי רגשות כלפיה,” הודה. אבל לגבי החתונה היא פירשה אותו לגמרי לא נכון, הסביר. אשרת העבודה שלה עמדה לפוג בקרוב, וכדי שהיא ואנתוני לא יגורשו חסרי כל מהארץ הוא הציע לה שיינשאו פיקטיבית. “ריחמתי עליה, ריחמתי על הילד הקטן. רציתי לעזור להם.”

“היא חושבת שאתה מתכנן להינשא לה מאהבה, שמדובר בהצעה רומנטית.”

ערן השפיל את ראשו ותמך בו בשתי ידיו. “אל תספרי לאמא ולאבא,” דרש, “אני לא רוצה שהם יידעו מהסיפור הזה… וגם לא לאיריס. במיוחד לא לאיריס.” בשל עוינות הדדית בלתי מובנת לי שראשיתה אי שם בילדות והמשכה עד עצם היום הזה, איריס, אחותנו האמצעית, הודרה במכוון מחייו האישיים. ערן לא ידע להדוף מעליו את תעוקת הסרקזם שפיזרה, והיא בעצמה התקשתה לבלום את הערותיה המרירות, בפרט מול ערן שהיה ההפך הגמור ממנה, שסימן בעצם הווייתו את כל החופש שנגזל ממנה כשבחרה לעבוד בהייטק מתשע בבוקר עד שבע בערב.

הנהנתי והוא המשיך, “אחרי שסבתא פיטרה את ארג’ין, המצב שלהם נהיה יותר דחוק. את יודעת שנלה ממשכורת לא גדולה של מטפלת צריכה לפרנס גם את ארג’ין, שלא מגיעים לה פיצויים כי עבדה פחות משנה, גם את אנתוני הקטן, וגם לממן עורך דין שינסה לשכנע את משרד הפנים להאריך את אשרת העבודה שלה?”

לגמתי את התה עד תומו. “את יודעת שהמדינה שלנו פועלת באכזריות ובאופן הפוך לגמרי מכל הציוויים במקרא שפוקדים לחמול דווקא על הזרים?” ציין רהוט. למשך כמה דקות הסתלק החשש מפניו, והוא חזר להיות ערן החריף, הכריזמטי, בעל הזיכרון הפנומנלי והוא הרצה לפניי, משולהב, שמעמדו של הגר במקרא, היה נחות, ממש כמו היום. “הם היו עניים ואסור היה להם להיות בעלי קרקעות, ודווקא בגלל זה, חוקי המקרא דאגו שלא ינוצלו ושהשכר שלהם ישולם בזמן. בספר שמות נאמר במפורש, שעם ישראל שבעצמו היה גר בארץ מצרים צריך לזכור את עברו ולהעניק לגרים יחס ראוי,” הוא ציטט נלהב: “ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים.”

“מה קרה?” השתוממתי מבקיאותו, איך אתה שולט כך בחוקי המקרא?"

“אהה.. התחלתי ללמוד שיעורי תורה,” הוא אמר ונשק למצחי כשעמדנו על מפתן הדלת. “מאוד מעניין. אני לומד אצל רב שמעביר הכול בצורה מסקרנת. אני מאוד ממליץ לך להצטרף אליי, לפחות לשיעור אחד…”

“רגע, ומה עם הקורס לבניית אתרים?”

“את זה סיימתי בשבוע שעבר.”

“ואיך הוא היה?”

“האמת לא משהו, לא חידש שום דבר במיוחד.” הוא השתעל שוב, וסימן ברכת פרידה מבועז, שכעת, כשעמד ללכת, נתקף לבביות, קם מהספה וטפח לו על שכמו.

*

שיעורי התורה היו חידוש משום שעד כה ערן למד רק תחומים שהיו יכולים לקדם אותו או את הקריירה שלו, שהוא לא חדל לפנטז אותה זוהרת, נוצצת וגובה ממנו אפס מאמץ וזיעה. הוא דמיין עצמו חותם בנונשלנטיות בעט נובע על כל מיני מסמכים, ומסתפק בתשובות קצרניות, פסקניות ומלאות הוד של בוס בוטח: “כן, כן, לא לא.”

לזמן קצר שמחתי שהפעם בחר ללמוד תחום שנועד רק להעשיר את נפשו, אבל שמחתי הייתה מוקדמת. בתוך כמה ימים התברר לי שערן, במצוקתו, שיתף את הרב בפרטים אודות היחסים בינו ובין נלה. הרב פסק נחרצות שהקשר הזה מאוד בעייתי לפי התורה, ואף ציטט במיוחד בשבילו פסוקים שלמים שהעידו שקשר עם אישה זרה עלול להמיט עליו אסון ולגזול ממנו את חירותו. ערן שוב הגיע אלינו משתעל ומבולבל, והחל לצטט בעל פה פסוקים מספר משלי: “‘כי נפת תטפנה/ וחלק משמן חכה/ ואחריתה מרה כלענה/חדה כחרב פיפיות.’ את יודעת מה הפסוק הזה אומר?”

הוא ביקש מבועז סיגריה. “מה פתאום סיגריה?” תהה בועז, וערן שתק, תנועותיו החדות העידו כי איבד את שלוות רוחו. נבוך השלים את הפרטים, האיץ ורידד את הסיפור, מקריב את פרטיותו על מזבח חרדותיו. “עד מוות היא יכולה להביא אותי,” הוא אמר ונשף עשן. “איזו מטפלת זרה שהייתי אתה, לא מוכנה לשחרר אותי. ריחמתי עליה, אתה מבין, אח שלי, רציתי לעזור לה עם הוויזה כדי שלא יגרשו אותה מפה, אז הצעתי שנתחתן פיקטיבית ועכשיו לא עוזבת אותי זאתי. אני כבר לא יודע מה לעשות.” חששותיו נדמו לי מוגזמים – גבר חסון ובריא המתנשא למרומי מטר שמונים ששירת ביחידה מובחרת, בחור מוכשר שכה ירא מאישה מעוטת זכויות.

*

ככל שניסה להתנתק מנלה בשבועות הבאים, כך היא נאחזה בו יותר, נואשת והחלטית. מדי יום הגבירה את הטרדותיה, הידקה את החבל. שלחה לו שוב ושוב את המסרונים האוהדים שכתב לה, העלתה לפייסבוק תמונות משותפות שלהם והחלה להופיע מדי יום במקום העבודה שלו, בבתים של חבריו, במקומות הבילוי אליהם נהגו לצאת, במגרשי הכדורסל שבהם שיחק. מושכת אחריה את בנה הקטן בזרועו הדקה, או מרימה אותו לחיקה כמו היה תינוק, גם בערבים הקרירים, גם כשממטרים הרטיבו את בגדיהם והדביקו את שערם למצחם ולגבם, וכשלסוליות נעליהם נדבק בוץ. ערן כבר איבד לגמרי את סבלנותו, ונראה מותש מהסיפור שהפך עבורו לקוץ מטריד, עדות עיקשת להפרעה. ערן שכה אהב לתכנן ולמשול בחייו, היה נבוך ממה שיצא מכלל שליטה. הוא התקשר אליי כמה פעמים ביום, דרש שאדריך אותו איך להתמודד עמה, מה עליו לעשות, כשהיא מופיעה כך במפתן דלתו. שונותה של נלה שכה משכה אותו בתחילה, הפכה כעת לזרות מרתיעה, מאיימת.

הוא רצה לחזור ליסמין המוכרת, התמה. סיפור האהבה שלהם, שאף פעם לא הפך לממוסד, נראה לו כעת כהחמצה. הם היו יכולים להתחתן, להביא ילדים, לסמן שביל עקבות של נורמטיביות עם רכב משפחתי, משכנתא ונופשי הכול כלול, והחשוב מכל, החזרה לזרועותיה של יסמין הייתה יכולה לגאול אותו מהתסבוכת הנוכחית. הוא התקשר אליה אך יסמין סירבה בתוקף להיפגש אתו. “לפי התמונות שלך בפייסבוק, אתה מסתדר מצוין בלעדיי,” קבעה בבוז וניתקה.

כשניסיתי לפנות אל ארג’ין, שתמיד נדמתה לי כבחורה עם שכל ישר, היא הנידה בראשה. סיפרה בקצרה שכבר ניסתה לדבר עם אחותה כמה וכמה פעמים, ללא הצלחה. אחר כך זרקה שהיא מאחרת, שהיא מאוד מאוד עסוקה, והלכה. עדיין הייתה פגועה עד עומק נשמתה מהאופן שבו סבתי גירשה אותה מביתה, ולא רצתה לשמוע יותר ממני או ממשפחתי.

למשטרה ערן סירב בתוקף לפנות. המשטרה תגרום לה נזק בלתי ישוער, אולי אפילו תחליט לגרש אותה מהארץ, ובשום פנים ואופן לא הסכים לשאת על כתפיו את רדיד העבירה הזאת. הוא הרגיש אשם מעצם כניסתו לקשר הפסול הזה, מעצם כניעותו לתשוקה נמהרת וחסרת היגיון, ולכן לא היה יכול להשלים עם פתרון שהתבסס על כך שרק היא ובנה, ששרידי חיבה כלפיהם עוד הבהבו בו, ישלמו לבדם את המחיר. אם כך, הדבר הטוב ביותר שנותר היה לעשות בנסיבות הקיימות, היה לא לדחות את נלה באגרסיביות ולהתחמק ממנה, אלא לנסות, כך הסברתי גם לערן, לדבר אל לבה בדרכי נועם. לא לעורר בה שום ציפייה, אבל להסביר בבירור ובהחלטיות שהקשר נגמר.

ערן ציפה שהיא לא תוותר, אך הסכים לנסות. כשבאה לחפש אותו, הלך לשוטט איתה בשבילי עין כרם, הושיב אותה על ספסל עץ בגן ציבורי, קנה לה מיץ תפוזים טבעי ולאנתוני קרמבו, ואז במילים פשוטות ולא מצטעצעות, סיפר לה שלאחרונה הוא מתקרב לדת. שלאט־לאט, הוא מגלה עניין בשורשיו היהודיים, ושלפי תורת ישראל, חל עליו איסור מוחלט להיות בן זוג של אישה לא יהודייה.

“נלה הקשיבה הפעם. זו פעם ראשונה מאז שנפרדתי ממנה, שראיתי שהיא מקשיבה למה שיש לי להגיד ושהיא לא חיה לגמרי בעולם משלה. היא אפילו התעניינה ושאלה שאלות, וגם סיפרה קצת על הדת שלה, שהיא סוג של נצרות, אבל עם כנסייה פיליפינית עצמאית.”

“יופי,” עודדתי אותו, “מצוין, נראה שהיא בהדרגה מפסיקה עם ההכחשה ומתחילה לקבל את המציאות.”

“כן,” מלמל ערן, “ברוך השם,” המהם בצחוק ואולי ברצינות, ואולי בשתי האפשרויות גם יחד, ופעם ראשונה מזה זמן רב, מאז שסיפר לי על אהבתה החולנית של נלה, השתרבב בדל חיוך לשפתותיו.

*

ערן התמיד בשיעורי התורה שלו שהפכו תכופים יותר ויותר ואף החל להתפלל ברכת המזון ולחבוש כיפה, ומפעם לפעם היה מקבל שיחות טלפון מהרב שליווה את צעדיו. כמו תמיד, לא ידעתי אם השינוי נעשה למראית עין להוכיח לנלה את רצינות דבריו, לזכות במחילה על התפתותו הקודמת שכעת לעג לה, או שהעיד על מהפך אמתי בעמדתו. חשבתי שלא בפעם הראשונה בחייו, הוא פשוט שיווע לעזרה, ולא רק ממני, וכמו תמיד היה קצר רוח. רצה כבר להיפטר מתחושת המחנק שהעיקה על נשימתו כאילו שהה בחדר חסר חלונות.

נלה מצדה הרפתה מעט לכמה ימים, אבל אחר כך חזרה ביתר שאת להצקותיה הרגילות, פקדה את דירתו של ערן בשעות בלתי צפויות, התחננה לדבר אתו. כשהסכים בלית ברירה לשמוע אותה, הפצירה בו לתת לה הזדמנות לעבור גיור ולהפוך ליהודייה כשרה. אפילו החלה ללבוש בגדים צנועים עבורו, אמרה וליטפה את חולצתה ארוכת השרוולים. “אני יעשה הכול בשבילך מאמי, My love” היא מלמלה וניסתה לחבק אותו מאחור.

ערן הדף אותה מעליו וצעק עליה: “די כבר, את לא מבינה שאני לא אוהב אותך?” נלה התיישבה והליטה את ראשה בידיה. לאחר כמה דקות של שקט, צלבה אותו במבט חומל ועיקש, “לא נורא, לא צריך לכעוס My love”. היא יצאה מדירתו, ובשלוש לפנות בוקר כתבה לו בהודעת טקסט שהיא מצטערת שהיא מרגיזה אותו, והיא באמת מוכנה לעשות בשבילו, כל מה שצריך כדי שיהיה מאושר.

הפעם נחרד כי הבין שהיא, שלא כמו בחורות אחרות שיצא אתן, הייתה ללא טיפה של כבוד. היא לא שקעה בעלבון הדחייה, לא נרתעה מלהתבוסס בשלולית הבושה, ולא היססה להיות מושפלת עד עפר. הוא היה יכול להרביץ לה, לטלטל אותה, להטיח את ראשה בקיר, ועדיין היא תמשיך לאהוב אותו אהבה תקיפה ומעונה. הוא חשד, שממש כפי שהרב הזהיר אותו, שהאישה הזרה כישפה אותו, הטילה עליו קללה, עקרה ממנו את כל תושייתו המוכרת, כמו דלילה שנטלה את כוחו של שמשון.

*

כשתעוקתו גברה, ביקש לבוא להתגורר אצלנו. הביקורים של נלה בדירתו הלכו והתרבו, גם בשעות היום וגם בשעות הלילה. נראה שבייאושה החלה גם לשתות לשוכרה והייתה מעירה את ערן בדפיקות על הדלת ובצלצולים בפעמון ובצעקות בשמו, שנשמעו כמו יללות ייחום של טווס. השותפים שלו איימו לגרש אותו מהדירה ולדווח לבעל הבית. אי אפשר לסבול יותר את הפיליפינית המשוגעת, הם רטנו, והוא לא ידע מה לענות, ארז את חפציו ועבר אלינו עד יעבור זעם. חשב שאם יגור בדירה שלנו בזמן הקרוב, ולא יענה לה לטלפונים, פשוט יעלם מטווח הראייה שלה, אולי בסופו של דבר נלה תרפה. פיניתי עבורו את חדר הילדים, וגם כמה מדפים בארון וניסיתי להסיח את דעתו מהסיפור שגזל את כל שלוות רוחו ובגינו ביקש לצאת לחופשת מחלה בת כמה ימים מהעבודה.

גם אחרי כמה ימי מחלה, המועקה שרבצה על כתפיו וכמו שמטה אותן רק התעצמה. הוא הסתובב בין החדרים במכנסי טרנינג מהוהים, דרוך מכל צלצול טלפון, ולא הפסיק לחשוב בקדחתנות שהוא מוכרח להסיר את הקללה שנלה הטילה עליו. הוא קרא בספרי תורה, קבלה, זוהר, חקר על דיבוק, על התנהגויות כפייתיות. התקשר תכופות לרב ונפגש אתו כמה פעמים עד שהרב הבטיח לנסוע אתו בקרוב להסיר את הקללה בקבר צדיק. חשבתי שזה רעיון טוב, שטקס חיצוני יכול לסמל עבורו את עקירתה מחייו הנפשיים.

ניסיתי להרגיע אותו עד הנסיעה המתוכננת, אך ערן כבר היה מסוגר בידיעה שהוא קולל. הקללה הייתה בת הסרה והוא התעטף בה כמו הייתה מחלה מאובחנת שיש לה תרופה שטרם קיבל. הוא היה עצבני בימים, בקושי התייחס לשירה ולאיתן, וגם אותי היה פוטר בגסות, “תפסיקי לחפור לי,” ובועז, שארב כל העת למעידות של כפיות טובתו מצדו, תקע תכופות מרפק בצלעותיי, וסינן “אמרתי לך.”

בוקר אחד כשחזר הביתה מריצה שנועדה להתיש בעיקר את נפשו, הודיע לי מתנשף שהרגיש שמישהו עוקב אחריו. ערן נשען על דלת המקרר הפתוחה, לגם מים ישירות מהבקבוק, ואחר התפיח אוויר בבד חולצתו המזיעה והכריז שהיא עקבה אחריו עד הנה. חשבתי שהוא מגזים, אבל בערב, כשהילדים היו כבר מקולחים וחיכו לארוחת הערב, נשמעה דפיקה מהוססת על דלת ביתנו. נלה לבושה בחליפת טרנינג לבנה וגדולה ממידותיה עמדה בפתח, ושאלה נבוכה אם ערן נמצא. “ערן איננו,” הודעתי לה ויצאתי איתה למסדרון. הסברתי לה שערן מתחיל תהליך אמתי של חזרה בתשובה, ושאני מציעה לה לעזוב אותו כבר במנוחה.

להפתעתי הרבה, היא הסיטה את שערה השחור לאחור, הנהנה במרץ, וסיפרה באנגלית שהיא קראה קצת על ההלכה ביהדות, ומבינה שגברים מצווים במצוות רבות, ואילו נשים רק בשלוש. “זה לא פייר ככה,” היא ציינה. “כן, אבל לפחות, אנחנו לא צריכות לעבור ברית,” השבתי לה חיוך. היא משכה בכתפה כלא מבינה. לכסנתי מבט אל הדלת ובתקיפות ביקשתי ממנה להפסיק להטריד את ערן.

נלה הרכינה ראשה כמודה באשמה, כאילו כל הנוכחות שלה במפתן הדלת היא מחוץ לשליטתה, כאילו איזה כוח מהפנט אותה להמשיך ולעקוב אחריו, ולשמע צרחותיה של שירה הרעבה מפנים הבית, וצעקותיו של איתן שלא הבין לאן נעלמתי, היא כמו התעשתה ונגעה קלות במרפקי, “זה בסדר,Go back to yours children”.

הביקור האחרון של נלה בביתנו השפיע על ערן לרעה. הוא חשש שתשוב ותטריד אותו גם בדירתנו, שהיא לעולם לא תיתן לו יותר מנוח, וסבל מנדודי שינה איומים. הוא לא הצליח לישון בלילה, וגם כשישן, שנתו פקעה בקלות.

מחדר השינה שלי שמעתי אותו קם, מסתובב במסדרונות האפלים של הדירה, שותה, אוכל, צופה בטלוויזיה עד השעות הקטנות של הלילה ושוב חוזר טרוד למיטה, מנסה להירדם. שונא את הגוף שלו שלא נותן לו מנוח, שבודה גירודים וכאבים בלתי נגמרים, מתעב את נפשו המסוכסכת, מאזין להלמות הלב המואצות שדפק בעוצמה בצלעותיו וכמעט שבר אותן, בקולן העז, בדפיקותיהן שהגיעו עד אליי.

*

רק לאחר שמונה לילות טרופים הצליח ערן לילה אחד סוף־סוף להירדם בשעה סבירה, אולי מפני שלמחרת בבוקר התעתד לנסוע עם הרב לקבר הצדיק בצפת. כששמעתי רעש, לא הבנתי שמדובר בקול שבא מבחוץ, בקול נקישה על הדלת.

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר והדפיקות על הדלת התעצמו. נרעדת קפצתי מהמיטה לפתוח. במפתן עמדה נלה בוכייה ונחרדת, כשהיא מחזיקה בזרועותיה את בנה, ראשו שמוט מעבר למרפקה. הילד שיילל קלושות נראה מעולף למחצה מכאב. שפתיו היו לבנות, עיניו התגלגלו מעלה חסרות מיקוד.

“מה יש לו?” צעקתי עליה, דחפתי אותה פנימה והדלקתי את האור. אזור החלציים של הילד היה מגואל בדם וכוסה ברישול בתחבושות מלוכלכות. דם גם הכתים את מצחה, את ידיה, את השמלה הארוכה שלבשה. אנתוני צרח מכאב. עיניה של נלה היו אדומות, מפיה נדף ריח אלכוהול. היא הייתה מבולבלת, ולא הצליחה להסביר מה קרה. הרעש והצעקות העירו את ערן, את בועז והילדים. באצבעות רוטטות הזמנתי אמבולנס. בועז ניסה לעצור את הדם שעדיין ניגר מאזור חלציו של אנתוני ולהעיר אותו מעלפונו. ערן שטף את פניה של נלה, שבכתה ורעדה וצעקה, “הוי ילד שלי.” הוא הושיב אותה על הספה, והיא בשכרותה, עדיין מתנודדת מצד לצד, גמגמה באטיות ולכסנה אליי מבט, “עשיתי לו ברית מילה לאנתוני. שיהיה יהודי. Real jewish. הוי, מאמי, מה יהיה עם ילד שלי?”

הצבע אזל מפניו של ערן. הוא שתק. גם כשאיתן המבוהל משך במכנסיו ושאל אותו מה קרה לילד הסיני, שתק. גם כשבא הצוות הרפואי ושאל אותו מה הקשר שלו לאישה הזו, שתק. גם כשהחובשים פינו את אנתוני לחדר מיון בקול סירנות שהחריד את השכונה בנהיות יורדות ועולות. הוא המשיך לשתוק גם כשנלה הניחה יד רכה על ירכו וביקשה לשתות משהו, מאמי, כי הפה שלה יבש, וגם כשסיפרה לו מגהקת שבחרה לאנתוני שם חדש בעברית – איתי, ושאלה מתחנחנת אם השם יפה לדעתו.

רק כשהשעינה את ראשה על כתפו וביקשה ממנו סידור כדי שתוכל להתפלל ברכת הגומל, הוא התנער ממנה בחדות כמקיץ מסיוט וקם.