כשעשה את הדרך ברגל לזוֹשָׁה בפעם הראשונה לפני חמישה חודשים, היה אמצע ינואר. לא חשב מה ישאל את זושה על אימא. מאז הביקור השתנה העולם, והתהפכו חייו. בקול מעושן וצרוד השיבה בטלפון כי ברצון רב תספר לו את מה שהיא יודעת והוסיפה שחבל שלא שאל את אימא כשעוד היה אפשר וחש עקיצה בבשר. אימא היתה דברנית קטנה והוא דברן קטן ממנה וקצר רוח, וממילא לא ידע ולא אהב לשאול. לזושה לא השיב בטלפון על ההערה הדוקרת והחליק אותה בגרון, מינקות הכיר טעם נזיפות. ובאמת, לא ידע איך יעביר את הזמן בהקשבה לדיבור הטרחני שלה. רגל קופצנית יש לו. עניינו, האמת, במשהו שלא הודה בו אפילו בינו לבין עצמו. מי ידע במה תעלה לו הליכה זו. עורבים קשוחים וצרחנים ומיינות פרועות השתלטו על רחוב אלכסנדר וליוו את הליכתו. חודשיים קודם לביקור, כשזושה הגיעה ללוויה של אמא, נמשכה העין לבת לווייתה, שכנה צעירה בעלת מראה חריג, אינדיאנית עדינה, יצוקת לחְיֵי קטיפה ובעלת מבט נחוש. כבר בטלפון צעקה זושה בפקודה שלא יעז לקבור את אמא בלעדיה והבטיח שימתין לה. כשעמדו בשער הרחמים בכו המנחמים על כתפו והרטיבו את חולצתו, הרגיע אותם ויצק להם מים בכוסות. זושה לא נראתה. שלוחים במעילים שחורים קראו לו לזהות את הנפטרת, הכרוז צעק, המלווים התכנסו קרוב לעגלה, ולא הגיעה. ביקש מנציג חברה קדישא המזוקן להמתין, אך זה הצביע על שעון הזהב המהודר שלו והסביר בדיבור צפוף שהסתבך ביער השיער שעל פניו שאי אפשר, רבע שעה של איחור ויש עוד עשרה נפטרים היום ואלפים עוד בדרך. הקשיב לו מבועת ותמה אם פרצה מגיפה בעיר ושאל, המשיח הגיע? המתים ממהרים לאנשהו? והרב צעק לו אל תתחכם אתי יהודי צעיר. אחר כך עלה על קצות אצבעותיו לזהות אותה בין ראשי המנחמים וגילה את יענקל שנאסר עליו להגיע, וטוב שלא התקרב ליפול על צווארו. הטקס נפתח במזמורים ולידיו נדחף סידור וקרא קדיש, ונורית אמרה מה שאמרה, והתחילה הצעדה בין המצבות החלקות. גשם קל ירד והוא הרים את כובע המעיל שלו. כולם צעדו כברת דרך הגונה בין השבילים, וכל העת הסתובב לראות אם הזקנה הגיעה. הטלפון צלצל ונענה מיד להסות את צלילו הבוקע, שלא להרגיז את הרב ענוד שעון הזהב, שהלך ומלמל באינפוף נהי. הזקנה צעקה, מיכה, אתה מחכה לי, נכון? הנה, כבר, כבר, אנחנו בפנים, אבל לאן להגיע? הוא ביקש ממנה שתיתן לו לדבר עם הנהג שלה, איזה נהג, צרחה בהיסטריה, זו השכנה שלי, דורה. אז תני לי את דורה, תבע, והסביר למי שענתה בקול צעיר ובניב זר ורך ומתגלגל להגיע לאזור הקבורה בקומות. היא שאלה: קיי סמַנְטריו? איפה פה? ושמע אותה מבקשת עזרה מפלוני מחוץ לרכב והשיחה התנתקה. המתקהלים זחלו אחרי העגלה בשביל שהוליך לתוך מבנה, בנוי למחצה מאבנים ירושלמיות שהתרומם בפיתול סיבובי בעלייה. סביב המבנה וגם בתוכו היו מונחים שקי מלט, מוטות ברזל וקרשים וחשב שאמא היתה נרתעת מהלכלוך שאליו הובאה וצועקת שיטאטאו וינקו לפני שיגעו בה. הם עלו לגג המבנה המוקף גדר ושיחים. קברים טריים נגלו עליו לצד בורות פתוחים, ומסביב ערב של פרחים, שיחים מלבלבים, עצים צעירים וצמחיה נובלת. הכול רטוב ובוצי. האדמה, השלטים, האנשים, המטריות. סתם, פתאום, בנובמבר ירד לו הגשם, מוקדם מהרגיל וקנטרני. הוא חזר וביקש מהרב להשתהות, חייבים, מישהי חשובה צריכה להגיע. עדה התערבה, בפנים נוטפות טיפות הציעה שלא לחכות. ופֶלה, שחבשה כובע רחצה מניילון שקוף ואפה הארוך והלבן בלט מתוך הפנים הנפולים בשתי שקיות צדיות, אמרה, אני לא יודעת מה להגיד, אבל לא מעכבים את המת. יענקל, אטום מבע, במעיל עור מהודק ושפמפם קצוץ נוצץ, שתק בזעף במרחק צעדים אחדים. הרב פרש ידיו בייאוש. מאחור עלו קולות צחוק כבושים. ניגש לקצה הגג והשקיף למרחקי עיר האבנים. מכונית לבנה עשתה דרכה בשביל הצר בין הקברים והעצים. פעם קרובה ופעם רחוקה, הולכת וסובבת ומתבלבלת וחוזרת. הדקות חלפו כנצח, הנפטרת דממה, דממו המלווים, שעונים פעם על רגל אחת ופעם על זוגתה, ונדמה שזושה לעולם לא תגיע. הוא חזר לרב. כבודה מחכה על העגלה בגשם, להט הרב בחמה והציץ חטופות בפעם המי יודע כמה לתוך שעון היד שלו. כבוד הרב, הנפטרת חשובה למנחמת, חובה לחכות לה, לחש לתוך זקנו והרב נעץ בו עיני נץ ושתק. רוח קרירה נשבה והעיפה את שולי המעילים. סוף סוף עצרה המכונית ליד מבנה הקומות ומתוכו יצאה זושה על המקל שלה ומהצד השני באה אשה צעירה ותמכה בזרועה. היא הלכה צעד וסגרה אותו, שוב הלכה צעד וסגרה, וכל באי הלוויה עמדו ועקבו בנשימה עצורה על גג המבנה, ספרו את צעדיה הנסגרים, התלחשו במתח, ליוו את החברה של אמא ובת לוויתה כשהן גומאות את המרחק הבלתי נגמר אל הבור. לבסוף רץ איש גדל גוף והניף את זושה כתינוקת בזרועותיו והאינדיאנית הדביקה את ריצתו וכחכוחי הגיחוך הדקיקים לא החמיצו את אוזניו. כשהגיעו הוא עצמו ניגש אליה והיא נפלה על צווארו בוכה. נורית זזה הצידה ודרכה על כף רגלה של המלווה שצרחה איי שברירי ודקיק, והרב חידש את תפילותיו.

לבית האבלים כבר הגיעה במונית כעבור יומיים, ביום השלישי לשבעה. הוא ישב הרבה זמן לבד על השטיח למרגלות הספה, גבו שעון אליה, מחוגי השעון חרקו על לוח הספרות הלטיני. העיניים שלו היו עצומות כשזיהה נקישות על המדרגות. מעין דידוי בקצב חדגוני אטי ומתמשך. הנקישות פסקו קרוב לדלת הבית הפתוחה. אחר כך שמע לחשושים, מעין שיח ספקני שנמשך דקה ארוכה. הוא זינק על רגליו. זושה שטיין נשענה ביד אחת על הפתח, נשימתה קרסה מהטיפוס במדרגות. מיכה, קראה בתמיהה, השתנית עם הזקן, לא הכרתי אותך. בלוויה נראיתָ אחרת. ובכלל, פעם היית רזה יותר. הוא בלע את ההערה בקיבה קפוצה והתחיל לחפש מלות התנצלות, עיניו סקרו בחדר המדרגות עם מי שוחחה, שמא השכנה הצעירה נשארה בירכתיים. אחר כך נסוג כדי לאפשר לה להיכנס והיא אמרה שנהג המונית, אתיופי חביב, עזר לה לעלות. כשעצר ברחוב אלכסנדר לא האמינה שהגיעו. השתנה פה משהו מאז שראיתי את רוזליה בפעם האחרונה. הם התיישבו ודיברו, וזושה ביקשה שיפתח את התריסים, אחר כך בכתה וצחקה חליפות על חברתה רוזליה, ולבסוף הזכירה את השכנה הנחמודת והנהדרת שלה, וסיפרה איך לפני חמש שנים, היא, זושה, התדפקה אצלה בהיסטריה בדלת, היתה שעת ערב מאוחרת, בדלתות האחרות לא ענו ולא פתחו, ביקשה חתיכת לחם כי הארגז שלה נשאר ריק, ורק מי שהיה פעם רעב עד מוות יכול להבין את זה, והשכנה הצעירה, שהגיעה לגור בכניסה השניה בבניין, מיד פתחה לה, מיד הבינה ולא כעסה, אדרבא, הכניסה אותה והושיבה אותה והרגיעה אותה, הביאה לי את כל הלחם שהיה לה בבית, ומאז אני והיא כמו חוט ומחט אפילו שהיא לוקחת ממני תפוחי אדמה וקישואים וביצים ושוכחת להחזיר, אבל מי עושה חשבון, היא בחיים לא הכירה את סיביר, אמרה זושה בצעקה, מה שמעו הספרדים בדרום אמריקה על לודז'? היא הניפה זרוע כבדה בתנועת קשת נמוכה, זה לא הרעב בבטן כמו הפחד הנורא שאין. אין לחם. בלי לחם זה מוות שחור. אחר כך ביקשה ממנו מאפרה וקפץ לחפש אותה במזנון של אמא. רוזל הייתה הורגת את שנינו, לחשה בנימת גיחוך, עוד לא הסתובבה על החול וכבר נוגעים לה בקריסטל הטהור. זושה הבעירה את הסיגריה, השתעלה ונחנקה. הוא קפץ להביא את בדל הסיגר שלו. יחד התכסו בעשן ענוג.

זמן רב לא ראה אותה וחש אדמומית בפנים. זושה הייתה ישירה ונוקבת. אמא אהבה ושנאה אותה כאחד. היא דקרה אותה וחיבקה אותה ורוזליה נשארה מבולבלת כלפיה. בביישנותה לא מצאה חברה טובה ממנה. לזושה לא היו ילדים. בעלה ליפא היה נמוך קומה, בעל כתם לידה אדום על הרקה. הוא ידע לנגן יפה בהרמוניקה והיה מהפנט את מיכה לדקות ארוכות במרפסת בעוד הנשים קשקשו להנאתן בחדר. הם גרו מהלך חמישה או שישה רחובות מביתם, באלימלך. הוא ואמא היו צועדים בקלאוזנר, חוצים את הרצל והרואה, עד לבנין של זושה, ששני דקלים בעלי מניפות מפוארות הזדקפו לו בכניסה. ליפא היה פקיד במשרד הראשי של הביטוח הלאומי. לאחר שסיים צבא, סידר למיכה עבודה באחד מסניפי קופת חולים בגלל שיודה ביקש ממנו. אבל מיכה לא התייצב במועד שסוכם אתו והוציא את רוזליה מדעתה. כל כך התביישה שהבן שלה הכזיב את ליפא שצעקה עליו שידעה שלא ייצא ממנו משהו, תמיד ידעה. אבל הוא, מיכה, לא רצה לשבת בסניף קופת חולים, פשוט לא רצה. התבייש מהחולים, מהרופאים, מהאחיות. אבא בא אליו לדירה החדשה שקנו לו בבית דגן, הוציא אותו מהמיטה וצרח עליו בפנים אדומות ובשתי רצועות קצף דקיקות שנזלו מזויות פיו שעה ארוכה. הוא השיב לו בקול רפה, אני כבר לא הילד הקטן שלך, ולא נכנע ולא סיפר לאבא שהוא לא סובל קופות חולים.

אמא וזושה באו מאותו סבל ידוע אבל מעט מפרטיו ידע מיכה בסדר הנכון. גשם כבר לא ירד, וטוב שהחליט ללכת ברגל. הוא טיפס במדרגות ומישש פתק כלשהו בכיסו, וקרא את השמות החרותים על הדלתות. בכל קומה הריח תבשיל אחר, עוף צלוי, קציצות חמות ברוטב עגבניות, נקניקיות בפירה, מרק אפונה ודגים מבושלים בשוּם. הוא אהב את משחק הניחושים. כשהגיע לישורת של האלמנה שטיין נעשה הניחוח מתוק ונלוו לו ציפורן וקינמון. פתאום נפתחה הדלת והצעירה הנחמודת מהלוויה יצאה בחופזה ובעיניים מלאות אור וענן פלטה הולָה, ואחר כך אמרה גם סַלום וחלפה עליו, בידיה החזיקה תפוזים. יובש נתלה בחכו והלשון לא החליקה כהלכה. איכשהו השיב לברכתה בשפה רפה. מאחוריה השתרך גבר מאובק בחולצת טריקו כחולה שהחזיק ביד פלייר והתבונן בו במבט יבש. לביקור הזה חיכה יותר מחודשיים, מאז שאמא הלכה, וחשש שלא יגבר על הביישנות. זושה, שעמדה במרחק צעד מהדלת, הזמינה אותו להיכנס והתלוננה על הסתימה בכיור וסיפון מטפטף. בנחיריים כבר זחל הריח החמים והמתוק של עוגת הלייקך שלה. בטנו החלה לרעוב ולצהול, נזכרת באבא. “איך בין הינגֶעריק, איך וויל א שטיקֶעלֶע בְרוֹיְט”, היה אבא מפזם כשישבו כל פעם לשולחן. אני רעב, אני רוצה חתיכת לחם, אותן מלים מלמל בזמן שחיפשו עיניו בשלג של סיביר כשלרגליו סמרטוטים. הפזמון הזה התיישב היטב מיַנקות באוזניים של מיכה. עתה פסע בעקבות זושה לסלון, שהזכיר לו את הסלונים הישנים של החברים של ההורים, שטיח, מזנון עם קריסטלים, תמונות חומות במסגרות שהזדקרו מעל מפיות קרושה. בכל שלט ניקיון דקדקני, בדיוק כמו שאמא אהבה. מבלי לבדוק היה בטוח שגם הבגדים והחפצים בארונות מסודרים כמו חיילים ממושמעים. שנים שלא ביקר אצל זושה, בילדותו היה מתנדנד שעות על מעקה המרפסת שלה, שפנה לרחוב, בזמן שהוא ואמא באו לבקר, ואחר כך היה נעמד על בהונותיו מול המזנון הישן והכרסתן ומציץ בוויטרינה שהייתה מחולקת לשלושה חלקים, שתי דלתות מעץ שחבקו זכוכית גדולה עמוסה בקצ’קעלך ובכצעלך, אווזים לבנים, איילות וג’ירפות אפריקאיות עשויות חרסינה, בעלות אוזניים קטנות, צבים סרוגים עבי כרס ממולאי ספוג, קרפדות מבדי שמלות פרומות שאת עיניהן הענקיות והבולטות הכינה זושה מכפתורי מעיל, ולא חסרו שם מערכות של קעריות פורצלן, כוסיות וגביעי קריסטל. מאחורי דלת העץ השמאלית היו מקופלות בקפידה מפיות סרוגות ורקומות ומאחורי דלת העץ הימנית היו אוצרות שעם הזמן למד לפענח את טיבם. זושה היתה לוכדת אותו במרפסת ונותנת לו סוס או חתול מבד ואומרת בתערובת של אידיש ועברית, קום קום מיכה’לה אויצר, תראה מה הבאתי לך, שים בכיס, אובר דו וויל נישא דצייעלען צוּם אימא. בוא בוא, מיכה, אוצרי, אבל אל תספר לאימא. חיות הבד היו מלאות בשוקולדים קטנים, עטופים ניירות כסף וזהב, ולא עזר לרוזליה שהשמיעה באוזני זושה מחאה רוטנת בנימה קול רפה.