האביב התחיל בחיבור שבין נהר הטיגריס והשוק הגדול של בגדאד. קודם יורדות הסחורות הטובות ובָשְׂמָן מתפשט למרחקים; משם מגיעים קמעונאים ולוקחים את הסחורה אל הסיטונאים, הירקנים והבסטיונרים. רק מי שעבד בשעות הבוקר המוקדמות של השוק, בדיוק בתחילת האביב, יודע את קסמה של תיבת הפנדורה של החושים שנפתחת ובשנייה אחת: ניחוח של מלאכי תבלינים וְשֵׁדוֹנֵי ירקות מתפשטים לכל עבר, ואז נִטַּע בעינינו מראה אלוהי של שטיח צבעוני של הפירות והירקות. אלו היו השרעפים שהלכו בעקבות עונות השנה האלוהיות.
ואני. אני, כבכל יום, באבל שלי על הפרידה מחביבה. זאת הסיבה שהלכתי מהצריף של אבי ב"קנטרת אל יהוד" (גשר היהודים) לשבת מתחת לבית משפחת גבאי ב"דאר אל יהוד" [שכונת היהודים]. רציתי לראות את החדר של חביבה בקומה השלישית להסתכל מה חביבה עושה. הייתי מעבר לשנות השלושים שלי, אבל התנהגתי כמו נער טיפש. תהיתי אם היא תפתח את חלון העץ הצבוע כחול. אהבתי את הקשת הגדולה שהובילה לדלת הכניסה. מאחורי הבית היו בוסתנים גדולים של פירות, ביניהם עצי חבושים, שמהם המשפחה הייתה מכינה בהיחבא ליקרים ויין, אך גם ריבות ובישולי אורז. היו גם שריגים וזמורות של גפן ירוק כהה, צמחי תבלין, עץ רימונים.
הכול היה סגור לקראת החתונה עם חביבה, וקריאות “מברוק” ריחפו מעלינו כמו ציפורים החגות במעגל מופתי, אבל היא ביטלה אותה ברגע האחרון. לא ידעתי איך אוכל להחזיר אותה. דיברתי כמה פעמים עם אחיה, פואד, שבזכותו נפגשנו מלכתחילה. אך הוא רק רצה שאתחבר עם התנועה הקומוניסטית שלו. ואני לא הייתי מעוניין בכלל. ובכל זאת הייתי קרוב אליו, כי בכל זאת “ג’אר איק’יב אחסן מין אח בעיד” – טוב שכן קרוב מאח רחוק. הייתי זקוק לו, וציפיתי לפגוש אותו.
כאבה לי הפרידה ממנה. הגוף שלי עדיין התאווה להיות איתה. הייתי זקוק לה, כדי שאוכל להביט בפניי. ובכל יום שעבר הבנתי שהיא כבר לא תהיה ההמשך שלי ואני כבר לא אהיה ההמשך שלה. איך היא יכלה לצאת באמצע ריב ולעזוב את הבית? איך היא לא הסכימה לדבר איתי? בכל זאת, כבר רבנו בעבר, והשלמנו, לעתים קרובות בסופו של הריב שכבנו וצחקקנו.
זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה היא פשוט קמה ועזבה. הרבה פעמים איימה עלי ואמרה שאם אמשיך להתנהג בדרך שאני מתנהג, היא תעזוב, אך אני אמרתי לה לא מעט פעמים את אותו הדבר ולא עזבתי. איך יכלה בגילה לחזור לבית של ההורים? לפחות זה. אני יודע שלא מעט מחזרים חדשים סימנו את המציאה הזאת שחזרה לשוק המועמדות לחתונה, רק עם שם פחות טוב, גם בגלל שאני סתם כלומניק, וגם בגלל שהחתונה המיועדת, שריחפה באוויר, התרסקה לתוך השוק, וריכלו, שיש בעיות גם למחזרים החדשים שיבואו אליה. אביה עבדאללה היה עשיר, והחזיק בעסקים מגוונים מבומביי ועד לונדון ושושנה אימה הייתה חוקרת קבלה מפורסמת. ואני, מי אני? נחנא [אנחנו] גרנו בצריף, כמו מלונה של כלבים ולא הייתה לנו משרתת מוסלמית בשם רג’ינה, ולא חיינו בארמונות כמו משפחת שעשוע.
ביום שבת, 8.4.1950, שמעתי את הפיצוץ ברחוב אבו־ניומאס כשהלכתי לכיוון השוק לקנות קצת תמרים. אהבתי את המג’הולים, אבל לרוב חיפשתי וגם מצאתי תמרים מעשרות סוגים חדשים שלעתים קרובות הופיעו בשווקים, ולא תמיד ידענו את מקורם. התקרבתי למקום, כמו סקרנים רבים אחרים. זה היה בית קפה “קעי” על שם המאכל המתוק העשוי חמאת “קיימר”, בצק וסילאן. המשטרה גידרה את המקום. הפחד התפשט בעיני האנשים ובטח אמרו לעצמם את אותו הדבר שאני אמרתי, “רק שלא מתחיל ‘פרהוד’ חדש.” זיכרון הפרעות עדיין הילך עלינו אימים. היה ברור שזה לא במקרה, אך אני דווקא רציתי להאמין שזה במקרה. אולי העולם התחתון רצה להזהיר את בעלי בית הקפה, מבלי לפגוע בלקוחותיו, שהגיע הזמן שלו לשלם את החובות שהחזיק בשוק האפור. אולי, קאבי, בעל הבית קפה היה שייך לאחת מהמשפחות ששלטו בעולם התחתון, ומשפחה אחרת רצתה לאיים על השליטה שלו בדמות החסות באזור אחר. אבל היה ברור לי שאלה לא יהודים. כי מי מפוצץ פצצה בשבת, ובדיוק בחודש ניסן אחרי שחגגנו את פסח? מחשבות מוזרות עלו לי לראש, אבל לא היה לי זמן לבחון אותן. הייתי צריך למהר אל אבי בשוק, שעדיין בגילו המבוגר, עבד שם בתור סבל, כדי שיידע שהכול בסדר. קיללתי את הפחד שכל הזמן מצא דרכים לחזור לקהילה. ואני רק חשבתי על חביבה, וקיוויתי שגם היא חושבת עלי, ומתפללת שלא נפגעתי.
אבי לא דיבר הרבה. אבל חיבק ונישק אותי ואמר, “שאושרנו יהיה פוק איל נחל. אמן.” – גבוה מעץ הדקל. היה בו מבט שמשלים עם הירידה שלנו מטה. יכולתי להתווכח איתו. לא רציתי. למה לי לנסות לשנות אותו. הוא האמין רק באלוהים, הכול מגיע מאלוהים, הכול חוזר לאלוהים. האל הגדול, הרחום, החנון, בורא עולם וזה גם שיהרוס את הבריאה שלו. ברגעים שבהם נפתחה נפשו של אבי, היה יושב מולי, לעתים עם כמה מחבריו המבוגרים, חזקל [מוכר האבטיחים] החזיק בקמנג’ה וצאלח [שעבד כטייח] בסאז', וסמי עם העוד, והם היו מנגנים עד השעות המאוחרות של הלילה. המוזיקה שלהם תמיד נדמתה לי כיללה, כאילו הם עדיין מקוננים על נפילת בית המקדש בידי הבבלים כמו למשל בשיר “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם־בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן”. אולי בכלל אנחנו היהודים, לימדנו את הבבלים, האשורים, הארמים, הסורים, העיראקים, איך לקונן בתוך המוזיקה והשירה וכך התפשטה התורה של הבלוז הזה בכל העולם מסביבנו. באמצעות המוזיקה היו גורמים לאנשים לבכות, היו מפוררים להם את האבנים בכליות, היו לוקחים את כל האֲבֵלוּת ונותנים מזור לפצעים. ח’אליה, ח’אליה. אני כותב ובוכה, כשאני חושב על הבלוז של אבי, ובעצם חושב על הדרך שבה עברה עצבותו אל תוך לבי הבודד, העצוב לא פחות. ר’חאת [הלך] סבא שלי, ר’חאת סבתא שלי משני הצדדים, לא הכרתי אותם בכלל, לא ראו אותי. נולדתי יתום מאימא. יא וויילי, יא וויילי.
פגשתי את שמעון במקרה, כשסיימתי את הפגישה עם אבי, והילכתי קצת אבוד בשוק. הפיצוץ הוציא אותי מהסדר של היום. בכל יום אחר ידעתי מה אני עושה. רציתי שאלוהים יחזיר לי את השלווה הפנימית שלי. הלב שלי פרפר בתחתונים. לא מספיק הגוף שלי לא השלים עם הפרידה מחביבה, ועכשיו גם הרחובות מתרוממים בפיצוצים, שמזכירים לנו את סופנו הבלתי נמנע. ובכל זאת, האמנתי שאוכל להינצל. נזכרתי איך בפוגרום של הפרהוד, אחד הסוחרים, שעד היום איני יודע את שמו, הביא אותי למקום מבטחים והחזיר אותי לאבי. הוא סירב לומר לי את שמו. עד היום אבי מחפשו, והוא זוכר רק את הריח שלו: ניחוח תפוזים עם בצל, שאבי אומר שאפילו בעולם הבא הוא יזכור אותו. אני חושב שזה חשוב לאבא שלי, כי אני הבן היחיד שלו ואם אני אלך, גם הוא ילך.
זה קרה ליד המוכר של הַלֶּבֶּן, שניסה למכור את מרכולתו בצעקות. ופתאום שמעון לקח אותי בידו, כאילו ידע שאני במצב של אבדון, וקנה לנו תה מג’הול משובח, והביא שתי כוסות, והתיישבנו על ארגז של ירקות, שהפך לרגע לסקאמלי [כיסא] כשנעלינו מרוחות בריח המתעתע של השוק. היה לו תערובת מתוקה של ריבת פרי הדקל, פיתות שקנה מהחבאז [האופה] וטפטפנו מתוק לתוך הפיתה העגולה. והשיחה איתו השכיחה קצת ממני את העצבות של היום הזה שמעכה את לבי לתוך משטח דקיק וחסר חיים.
שמעון ואני התחבקנו, שאלתי אם הוא רוצה לשתות משהו. ידעתי שזה יעבוד. הוא הסכים כי היינו חייבים לשטוף מאיתנו את כל המתוק הזה. שמעון לא למד את התורה, כמו שהיה מצופה ממנו, אלא ניגש ללמוד בבלנג’ו, בית הספר לניהול חשבונות ששלח פקידים לכל רחבי האוקיינוס ההודי. אביו היה עתיד לגלות זאת רק מאוחר מדי. גם אני לא ידעתי ששמעון הולך ללמוד להיות פקיד, אבל סודות גדולים אחרים הוא סיפר לי.
הלכנו לאחת מהחמארות, שבהן היה אפשר לשתות בירה באמצע היום.
התיישבנו בין גברים קירחים שעגבו על זונות מבוגרות, בין פושעים קטנים שנחו מגניבות קטנות, בין שיכורים שהתחבאו מאור היום ומחצים שזרקו לעברם בורגנים מכובדים. הכיפה הרחבה על ראשינו והציציות הסגירו את דתנו, אבל דווקא כאן אף אחד לא שאל שאלות. שמעון כל הזמן רצה לספר לי משהו. ואני הייתי בכלל מרוכז בעיניים השחורות הקטנות שלו שנצבעו בדם. תהיתי מדוע הוא נשאר ער לילה אחר לילה. הוא סיפר לי שהוא כותב מחזה חדש שיפחיד את הקהילה. ואני דמיינתי סיפורי שדים ורוחות, כפירה, הפקרות, אונס, שוד וגזל, גילוי עריות, חילול השם, כף הקלע, עבודה זרה של עכו"ם, מיני צרות צרורות ומיני רעות חולות ורעות בריאות ומיני פורענויות לא עלינו, הכי רחוק מעמידה בדינים ובמשפטים של ספרי ההלכה של חכם גבאי. אך שמעון לא הסכים לומר לי על מה מדובר. שתינו מהעראק המקומי, כי “ויקטוריה”, אותה בירה בריטית מעולה לא הגיעה, וגם ככה גילינו שכל אחד מאיתנו רצה להישען על חברו. חיינו בעוני, אבל אחד ניסה לעזור לשני ברגעים של מחסור ולא חשבנו לרגע לשבור את העוני על ידי גזל מאחר.
שמעון, בשיער פרוע, פאות שמגיעות לכתפיים ומסולסלות בצבע חום, כיפה צבעונית לראשו, חולצה לבנה עם ציציות בחוץ ומכנסיים שחורים, לא הפסיק לנענע את רגליו. הוא היה מלא, ואפשר היה לראות שהוא מתנשם, אולי בגלל חוסר כושר גופני. חידדתי את הזקן שגידלתי, בלי שפם, שזכה למבטים לא נעימים רבים מהסובבים אותי, בעולם שכולו עמד של שפמים, קצרים כארוכים. השיער שלי היה מסורק הצִדה, היה לי קצת קר, אז הוצאתי מהתיק גלבייה ארוכה כחולה־כהה, שקניתי מאיזה מגרבי שעבר בשוק, התיישב על הרצפה ולא הוציא מילה. הוא נתן לסחורה שלו לדבר. לבשתי אותה.
הרחתי את הריח החמוץ של הזיעה בחמארה, הבנויה מתקרה קעורה אחת שנפגשת בתקרה קעורה שנייה. שמעון חיכה קצת, ושתקנו והבטנו סביב.
כששמעון החליט לפתוח את הפה שלו הוא עשה זאת כמעט בלחש. הוא דיבר אל אוזני השמאלית, שהייתה האוזן היותר חזקה שלי.
“החלטתי לברוח. המשפחה לא יודעת. אבל אני עוזב איתה לטהראן ומשם לארץ ישראל.”
“ליש?”
“אתה תראה, מה שהתפוצץ היום יתפתח ויהיה גרוע יותר.”
“איך אתה יודע?”
“זה די ברור, האחים המוסלמים הם אלו שזרקו את הרימון. ואם זה לא הם, אז איזה פלג אחר בתנועה האסלאמית. הם רוצים לסלק אותנו מכאן כדי לשדוד אותנו. הם לא יכולים לחיות איתנו בשוויון.”
“ומה אם זה חיסולי חשבונות של העולם התחתון?”
“בדאלק, תראה את התמונה כולה, הם לא נותנים לנו משרות כמו שהם נותנים לבנים שלהם, הם לא נותנים לנו ללמוד באוניברסיטה כמוהם, הם לא יכולים לדמיין את האומה העיראקית איתנו.”
“אבל אתה, איך הולך נגד הרצון של אביך? איך אתה הולך עם מישהי מהם? למה?” הרגשתי רע, עם מה שאמרתי לו. אבל הוא היה בכלל במסלול אחר.
“זה לא רק אני. הרבה יצטרפו, אתה תראה, אנשים לא טיפשים. הם רוצים פרנסה וביטחון. וכאן אי אפשר למצוא את שניהם.”
“אתה מורד בעצמך וזה מעניין, אבל תישאר פה ותמרוד בהם, תהיה דוגמה לאחרים.” הוא חייך כששמע את ההזיות שלי. היה לנו קשה לראות איך האומה שלנו באמת תיתן לנו להיות חלק ממנה. ובכל זאת האמנתי, שזהו הזמן שהכול משתנה. ולא יכולתי לדעת שיום יבוא וכולם ייעלמו וישאירו בתים שלמים ריקים, זיכרונות, געגועים וכיסופים לעולם שרגע ונדם.
“ומה עם הג’מילה [היפה] שלך?” שאלתי כדי להבין מה הוא מתכוון לעשות עם מסעודה, החברה המוסלמית שלו. את הרומן השניים הסתירו בסוד משתי המשפחות, כמו רומאו ויוליה הם נעו בזהירות של חתולים, שמתחבאים מילדים שחזרו מבית ספר עם אבנים בידיהם.
“היא תבוא איתי. ואנחנו נספר בישראל שהיא יהודיה. מאיפה להם לדעת?” הוא חייך חיוך שגילה את שתי הגומות בלחיים שלו.
“יש להם הווי ערבי, לבוש ערבי, אורח חיים ערבי, בית ערבי, סגנון דיבור ערבי, תרבות ערבית ואנחנו אפילו עובדים אצל ערבי.”
“מי אמר לך את זה?”
“שמעתי את עבדאללה, אבא של חביבה, מדבר בזמנו על דברים שאמר לו אנצו סרני.”
“תדע לך שרק בגלל אנצו סירני אף אחד לא נוגע בנו, כי יודעים שיש לנו נשק, הגנה עצמית, כבוד וגאווה.”
“והפיצוץ הבוקר, זה חלק מההגנה שלהם?!” שאלתי בסרקסטיות. הוא לא ענה. בדיוק כשהשעה התחלפה ל־12 בצהריים עלה לשידור ברדיו נאזם על רזאלי ששר “פוג אל נחל” [מעל צמרות הדקלים] ובליווי של אברהם סלמאן. וכל מילה בשיר פגעה בי. נזכרתי בחביבה שלי, בשפתיים הסגולות שלה ובעצי הדקלים המקיפים את הארמון, בניין השלוש קומות שאביה עבדאללה בנה בכספי סבו אנאוואר נור ישראל. עצרתי את השיחה עם שמעון. שרתי עם השיר ושלחתי טבעות של עשן מהשישה אל האוויר.
"מעל צמרות הדקלים, הו אבי, מעל צמרותיהם הנישאות
איני יודע הזהו בוהק הירח או לחייה הסמוקות
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה, אך כרוך בה ללא מוצא
וכי ישאלוני מה מקור מחלתי אומר אַת היא מקורה
כך נגזר עלי, הו אבי, וכך האל רצה
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא
אני שטרחתי סביבך ושאת כוחותיי עליך כיליתי
הכיצד תתכחשי לכל אשר למענך עשיתי
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא.
לא אפנה עורף לאהבתי גם אם התאיידה ונעלמה
עודי מייחל שתחייה עמי, זו שפרי ההדר ניחוחה
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא."2
רק בבית האחרון, שיניתי את המילים ששרתי בשקט “באלוהי אשבע כי אני רוצה בה.” לא משנה כמה נשבעתי באלוהים, מצאתי את עצמי כרוך בתוכה. אני זוכר שבכיתי, וששמעון חיבק אותי. הוא ידע על האהבה שנפסקה ולא ידע מה לומר. לא יודע מה נכנס בי, אולי זאת הייתה השתייה החריפה, אולי המחשבה שלא אשאר עם חברי הטוב בעירי האהובה. אבל הרגשתי חובה לאמת אותו, דווקא רגע אחרי החיבוק. ואולי זאת הייתה המרות שנשארה לי מהפרידה מהד’הב [זהב] שאללה [אלוהים] והב [העניק] לי וברגע נסתר, הוא נהב [שדד] ממני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות