א    🔗

אני שמח להשתמש בהזדמנות שניתנה לי לברך את נתן רוטנשטרייך במלאת לו שבעים שנה. בשנת 1930 הייתי שליח ההסתדרות אל החלוץ בגליציה ומילאתי בעת ובעונה אחת גם שליחות בגורדוניה. באותם ימים היכרתי את נתן רוטנשטרייך, ופניו הבהירים והמאירים, ונימוסיו הנאים, ומשכילותו המובהקת, נטבעו בזכרוני טביעה עמוקה. הוא היה סטודנט כבן שבע-עשרה וחבר פעיל בגורדוניה. ומאותה שעה ואילך, עקבתי בהתפעלות אחרי גידולו הרוחני ומעמדו כהוגה-דעות וכאיש-ציבור, הממלא תפקידים ראשונים במעלה כמורה לפילוסופיה באוניברסיטה, כריקטור האוניברסיטה, כחבר האקדמיה הלאומית למדעים וכפעיל בתנועת העבודה, ועוד.

אני מעריך אותו קודם כל כסופר, כפילוסוף שמחשבת העולם ותורת היהדות הומות במעיו והוא דולה מתוכן את השקפת עולמו ומציג אותה לפנינו בכל היקפה. בתחום זה אני לומד ממנו הרבה תוך שקידה על קריאת ספריו ומאמריו, רבי הלקח.

הוא היה תמיד בעיני אחד המעוררים הרוחניים הגדולים, ההוגה בלי הרף את מחשבת הדור בארץ ובחוץ לארץ. עירותו האינטלקטואלית הנפלאה, פתיחותו הרחבה, השכלתו המתמלאת תמיד מאוצרות התרבות העולמית, היקפו, כוח תפיסתו ואופן ראייתו הלהיבו אותו ממש. הוא הדריך את מנוחתנו בעוררו בלי הרף בעיות עיוניות וציבוריות עקרוניות והדריך במצפּנו ובמצפונו את מהלך חיינו ושאיפתנו. נראה לי, שרק מעטים כמותו בין הפילוסופים העברים בדורנו בעושר מחשבתו ובכתיבתו השקדנית. ספר רודף ספר ומחקר רודף מחקר, עד שאין לך כמעט בעיה פילוסופית, היסטורית, מוסרית, ציונית, פוליטית ומעשית שלא הקדיש לה ממיטב הגותו ובקיאותו ושלא התמודד עמה ושלא תרם בה את תרומתו הסגולית לבירורה ולפתרונה.

ב    🔗

רושם רב עושה עלי תמיד יושר המחשבה של רוטנשטרייך. חייו הרוחניים והעיוניים מצטיינים בכלל בקו-מישרים, בעקביות, במצפוניות. הם שרויים תמיד בתחום ההתפתחות, בהשתלמות, בהתגוונות ובהתעשרות, אך מסילתם מישירה לכת, אין בה שבירת קו או עיקומו, קל וחומר הסתגלות להלוך-הרוח של השעה ושל השיגרה, של השלטון או המפלגה.

כשהייתי בשנים 1930 – 1931 שליח החלוץ וגורדוניה בגליציה, ערכתי בלבוב ארבע חוברות “גורדוניה”. בחוברת ב – ג, שהופיעה באפריל-מאי 1931 נמצא תיאורו של הכינוס החינוכי הראשון של גורדוניה בגליציה, שהתקיים באותם ימים ובו נאם גם רוטנשטרייך על החינוך בשכבת המתעוררים (היינו, נוער בגיל 13 – 17) – וכך אמר בין השאר נוּצֶק רוטנשטרייך בן השש-עשרה חצי:

“אצל הצעיר בתקופה זו מתגברת המלחמה בין הדחיפה ובין ההרגל. – – – צריך לפתח אצל הצעיר אינסטינקט בריא שבעזרתו יינצל הצעיר מן הסערה המתחוללת ומשתוללת בתוכו. חינוכנו צריך לבנות באדם ריגולאטור נפשי, לבסס את האיסטאנציה הפנימית שהיא תכוון את חייו. לכן אין הדת כמוסד וטקס חיצוני מתאימה לנו, כי היא אינסטאנציה חיצונית. הריליגיוזיות האמיתית נעוצה בנפש פנימה. יש ביטויים חיצוניים אצל הצעיר כגון צחוק או בכי, שאינם מבוססים לכאורה, אך עדים הם לאיזו התרחשות פנימית. המחנך של המתעוררים צריך להצטייד בכל ידיעות הנפש, אם רוצה הוא להיות לסעד לצעירים”.

בניסוחים ראשוניים אלה ברוח א.ד. גורדון, כבר מתבטאת בתשתית זו לא רק השקפת חיים, אלא גם גרעינה של תורה שלמה שבשכלולה עוסק רוטנשטרייך כל ימי חייו. יש כאן לא רק הבנה במכמני-הנפש של האדם, אלא גם הוראות לתיקון הנפש ולחיזוק המצפון והאחריות האישית. ולא עוד אלא שדבריו מעידים גם על ביקורת הדת כטקס חיצוני ועל חיפוש תחליף המתאים יותר לבן-דורנו. והלא בגיבוש עמדה זו של האדם היהודי בדורנו בתוך העולם המודרני בכלל ובתוך מדינת ישראל בפרט, עוסק נתן במחקריו השונים והמקיפים. ליבונה של הנחה זו, הממלא את ספריו ומאמריו, אפשר להדגימו בכמה משפטים. בספרו “תרבות והומאניזם” נאמר בין השאר: “בבחינה זו אין הומאניזם זה דתי, משום שאין הוא מעמיד במרכז תמונת-העולם שלו את הישות העל-אנושית, אך כמו כן אין הוא אנטי-דתי או אתיאיסטי בהכרח” (עמ' 40). ובעמוד אחר יאמר: “תיתכן תרבות חילונית – – – אין שום הכרח, למיצער מבחינה עיונית, לזהות מערכת עקרונות מחייבים עם מערכת דתית”.

בהזכירי סוגיה זו הריני רואה צורך, ואולי אף חובה, להביע את רחשי הוקרתי לנתן, שממלאים את לבי. ידוע, שמוריו הקרובים ביותר של נתן היו ברגמן, בובר, גוטמן ורוֹת, שבניגוד לנתן הם ביססו את ההשקפה, שההומאניזם צריך להיות בעל אופי דתי, וגם קיומה של היהדות בזמננו לא יתכן אלא אם כן תהיה מעוגנת בדת. אני מתאר לי, שלא קל היה לו לרוטנשטרייך לשוט בסירתו העצמית בים הפילוסופיה וההיסטוריה היהודית ובביסוס היהדות ומדינת ישראל והחברה שלה – בנוכחותם התמידית של מורים גדולים ונערצים כאלה. רק אישיות מקורית, ריבונית ובעלת אופי מובהק יכלה לשמור על עצמאות המחשבה בתנאים אלה, ולהשמיע אותה בקול ענות גבורה, ואמנם נתן גיבש את מהותה של היהדות המודרנית בתפיסתו, הגורסת תודעת רציפות, זיקה למסורת ולערכי הדת תוך חיוב “החילוניות שממילא” של אורח-החיים ואורח-המחשבה וחירות הרחף של המוח היהודי בתוך עולם הקידמה והטכנולוגיה ותמורות הציוויליזאציה. התנהגוּת כזו תיתכן רק למי שניחן בתבונה רבה ובהעזה גדולה.

ג    🔗

נתן רוטנשטרייך הוא אחד מגידוליו הפנימיים המופלאים של דור התחיה והמדינה. שרשיו נעוצים עמוק בתרבות ישראל המגוונת של העבר וההווה ושל חזונות העתיד. בכשרון עצום ובידענות יקרת-מציאות הוא מסייר בנכסי הרוח של אוצר ישראל וממחיש את גודל ערכם, ובחכמה בינה ודעת הוא מרכיב את הסינתיזה החיונית של תורת ישראל, פילוסופיה כללית, הישגי המדע, בעיות ההווה, תחית העם וצרכי המדינה. כשרונו להשרות סביבו ובתוכו שלווה, הדרושה להוגה כמותו, העוסק בעיוני-עולם עמוקים ומורכבים, ובצלילה לתהומות חיינו, לא קיפחה את יכולתו לקלוט את מצוקות הזמן שלו ושל החברה, התובעות בקול מחריש טיפול ודיון ופתרונים דחופים לבעיות השעה הדוחקות. והוא נענה תמיד לשוועת המציאות ותורם להתרת סבכי מחשבה ומעשה.

התרשמתי מאד מאד מן הפרק “הפירוש והשינוי” בספרו על הפילוסופיה של מארכס. מארכס קבע, כידוע, הנחה בזו הלשון:

“הפילוסופים אך פירשו את העולם בדרכים שונות, אולם הענין הוא לשנותו”.

נתן, המבקר, כמובן, את תורת מארכס, מסביר הנחה זו בענין רב ובעדינות גם במקומות אחרים, שכן גם השקפתו מסכימה לה, שאין להסתפק במתן פירושים פילוסופיים למהות העולם והחברה, אלא יש לתקן את העולם והחברה. הוא חוזר פעמים רבות על דעתו, שהפילוסופיה היא גם שיטה בקרותית של המציאות ומעניקה לנו ידיעה מדויקת עליה, והידיעה כשלעצמה מחוללת יזמה ועשייה ומרד בקיים. אכן, גם בזה ייחודו של נתן רוטנשטרייך. הוא שומר תמיד על הקשר החיוני בין הפילוסופיה והחיים, בין ניתוח העולם והכרתו ובין הצורך בתיקונו ובשינויו. אצל נתן ישנה זרימה חיה מן המופשט אל המוחשי ומן המוחשי אל המופשט. אלו הן ספירות הנושקות זו לזו בספריו, במסותיו ובמאמריו, מפרנסות זו את זו תוך הפרייה הדדית.

ולבסוף רצוני לציין קו מענין בקלסתר פניו של נתן. כשהייתי בלבוב והוא היה כבן 17 שנה היה מבוגר למעלה מגילו, ועכשיו כשהוא בן שבעים הריהו צעיר הרבה למטה מגילו. ואני מברך אותו שיתמיד בצעירות זו עד מאה ועשרים יחד עם רעיתו הכבודה.

תשמ"ד