היד של ורנון תפסה בעורפה, מהדקת את ראשה לכיור. בידו השנייה הוא שפשף את פניה בסבון. היא רצתה לדחוף אותו ממנה, אבל ידעה שאז רק יפגע בה יותר. אפילו אם תצליח להביס אותו, כשיוודע שהלכו מכות, היא זו שתואשם.

“לא משנה כמה שוטפים אותך, הפרצוף שלך נשאר מלוכלך,” גיחך ורנון.

היה ברור שהוא שנא אותה מהרגע הראשון שראה אותה, כשהגיעה לבית הספר על שם אדוארד היינס, בכיתה ה'. היא לא הבינה בהתחלה למה שיבצו אותה שם. הרי בבית הספר הקודם שלה אף אחד לא התנכל לה. היא הייתה תלמידה טובה, אבל לא מהמתנשאים. בכל פעם שמישהו ביקש ממנה עזרה בקריאה, היא מיהרה לשבת לידו ולעבור איתו ביחד על המילים, הברה־הברה, אות־אות. גם שם היו כמה פעמים שניסו להציק לה, אחרי הכול היא הייתה נמוכה ורזה, טרף קל. אבל תמיד היו שם גם אחרים כמוה, שיילחמו יחד איתה נגד הבריונים, גם אם יפסידו.

אמא שלה אמרה לה שוב ושוב ש"מקדונו" הוא בית ספר פחות טוב וב"אדוארד היינס" היא תוכל ללמוד הרבה יותר, אבל האם זה היה שווה את זה? “אתם גושי חרא”, “אמא שלך פרה שמנה”, “לא מגיע לכם להיות פה” – היא נאלצה לשמוע דברים כאלו בכל יום. חוץ מזה, אם אמא שלה חשבה ש"אדוארד היינס" הוא בית ספר כל כך טוב, למה היא עצמה עבדה בתור מורה ב"מקדונו"?

ב"אדוארד היינס" לא היה אף תלמיד כמוה. היא הייתה לבד מול כולם, בולטת כמו כתם על חולצה לבנה. רוב המורים זרקו לעברה מבטים מזלזלים, כאלו שרמזו למה שהתלמידים אמרו לה במפורש. היו גם את אלו שניסו, אלו שבאמת רצו לעזור לילדה החדשה להצליח. אבל הם לא יכלו להיות שם כל הזמן, לדעת מתי יצביעו עליה ויצחקו, מתי מורה יתעלם בכוונה מהשאלות שלה, מתי ורנון יחפש למי להרביץ.

גם הלימודים היו קשים ממה שציפתה. בשיעורי מדע היא שמעה לראשונה שהעולם בן מיליארדי שנים ושהאדם לא נברא ביום אחד. בשיעורי חשבון היא הכפילה מספרים בני ארבע ספרות זה בזה. היא גם למדה על המרת שערים בין מטבעות, כשהבינה שציון מאה במבחן בחשבון של “מקדונו” שווה רק שישים וחמש ב"אדוארד היינס".

בשיעורי אנגלית לעומת זאת, היא הייתה שווה הרבה יותר ממאה של “מקדונו”. התלמידים האחרים ערמו משפטים גדולים, תועים ביער של פסיקים, נושאים על גבם שק מלא נשואים. היא, לעומתם, כתבה קצר. כל משפט שלה כמו גוש בטון. כל פסקה, קיר תומך. כל חיבור, בית. ברגעים שאחרי שיעור אנגלית, קללות התלמידים לא הזיזו לה, היה לה דבר אחד שבו היא תמיד תהיה טובה מהם. היא יכלה לשלוף חיבור של מאה מילים על כל נושא שבעולם. תמיד היה לה מה ואיך להגיד על כל דבר. גם כשוורנון בא אליה ואמר “תגידי, זה רק אני, או שאת מכוערת היום יותר מתמיד?” היא ידעה מיד להשיב ב"אני חושבת שאתה לא רואה טוב, אולי אבא שלך היכה אותך יותר מדי אתמול."

כך היא מצאה את עצמה בשירותי הבנות, כששתי חברות של ורנון שומרות ליד הדלת והוא “מנקה” אותה בכיור. היא לא התחרטה לרגע על שדיברה אליו ככה. זה בסך הכול היה הטקס הקבוע שלהם. הוא ימצא תירוץ להתעלל בה אם היא תשיב וגם אם לא. לפחות עכשיו הייתה לה שמחה לאיד בתור נחמה.

“תבקשי סליחה!” ורנון צעק.

“אני מתנצלת, זו סתם הייתה בדיחה.”

“בדיחה? אני אראה לך בדיחה!” הוא דחף לה את הסבון לפה. “הנה, אולי זה ילמד אותך איך לדבר.”

ה"וווש" של המים באוזנה שטף את קולו של ורנון. עדיף לא לשמוע אותו, היא חשבה לעצמה. בזמן שהברז מרטיב את תלתליה הסבוכים, היא עצמה עיניים, מנסה לדמיין שהיא בסך הכול צוללת בחוף בילוקסי בטיול משפחתי בחורף קר. רק עוד קצת מחנק ואז האוויר יחזור, בסוף היא תוכל ללכת בבטחה על אדמה מוצקה.

זרם המים פסק בבת אחת. היא הרימה את ראשה והסתכלה מסביב, מספיקה לראות את גבו של ורנון שברח משם. הרצפה מסביבה הייתה מלאה במים עם קצף סבון. היא מיהרה לצאת מהשירותים, לפני שמישהו יאשים אותה בכל הבלגן. רק בגינה של בית הספר, מאחורי השיחים, היא הרשתה לעצמה סוף סוף להתפרק.

אחרי חצי שנה ב"אדוארד היינס", היא ידעה איך להתמודד עם בריונות. המילים הרעות הפכו להיות כמו הפחים המסריחים בשכונה שלה, אי נעימות קלה בדרך ממקום למקום. רגעי האלימות היו קשים יותר, אך ההישנות הפכה אותם לנסבלים. ב"אדוארד היינס" היו חוקים. היא אפילו רשמה אותם פעם.

– אם תדברי אל ורנון, הוא יקלל אותך.

– אם לא תדברי אל ורנון, הוא יקלל אותך.

– פעם בשבועיים, ורנון ישטוף אותך בכוח בכיור.

– אל תעני כשאומרים “שלום”, זה לא אלייך.

– אם גנבו סנדוויץ' ועמדת ליד, את אשמה.

– מיס ג’רמייה המורה להיסטוריה תמיד תשנא אותך. זה בגלל מה שאת.

– למרות הכול, אם תשקיעי המון בלימודים, בסוף יעריכו אותך.

היא התחבאה מאחורי השיח, במקום שהיה רק שלה. את הראש שלה מילאו המספרים הסוררים. היא ניסתה לסדר אותם במקום, להצליח אחת ולתמיד ללמוד איך לחסר שברים. אם רק תצליח בזה, במשימה האחת הזו, היא תוכל לתקן את הכול. קודם שברים, אחרי זה גיאומטריה, ובסוף העולם, או לפחות המבחן בחשבון. כבר עברו יומיים מאז שהודיעו לה עליו והיא עוד לא התחילה להתכונן. אבל היום היא תתחיל. היא תקדיש לזה את כל הערב שלה, גם את הערב של מחר וגם של מחרתיים. היא תלמד את חוקי החשבון בדיוק כמו את חוקי “אדוארד היינס”.

*

כשעמדה על סף הדלת, שמעה צעקות מתוך הבית. האם אמה ואביה שוב רבו? אולי השכן שוב מאיים עליהם? היא עצמה עיניים ודמיינה את עצמה כדמות על המסך בסרט מצויר. כשפקחה את העיניים לא חיכו לה רוחות ושדים. אמה ישבה כפופה מעל שולחן העץ בסלון, עוברת על תרגילי בית של תלמידים. מול מסך הטלוויזיה עמד אביה, אגרופו מונף ועיניו פעורות.

קריין הטלוויזיה היה דרמטי: “מאות שוטרים מקיפים כעת את הבניין ברחוב פייטי, היכן ש…”

“זה לא יכול להיות! מה החזירים רוצים מהם?!” אביה צעק. אביה, שאפילו כשרב עם השכן נראה עייף.

“… הודיעו שהם מסרבים להיכנע לדרישות השוטרים,” המשיך הקריין.

“החבר’ה האלו עזרו לדירטי די, יותר מכל הרווחה המזדיינת.”

אימה אמרה, “מר רוברט וילסון. אני לא מוכנה שתקלל ליד הבת שלנו.”

“את לא מבינה מה השוטרים האלו עושים?”

“אני מבינה מצוין. אתה מבין איך לשלוט בעצמך?”

“אני לא תלמיד שלך.”

“נכון. אתה אבא של הבת שלנו.”

אביה השתתק. הם עמדו שלושתם מול מסך הטלוויזיה, בוהים במבזק החדשות. על המסך נראו גברים צעירים מהסוג שהיה מביא אוכל ובגדים לילדים מה"דירטי די". ילד כזה למד איתה במקדונו, היא תמיד הביאה לו חצי מהסנדוויץ' שלה. כעת הגברים האלה התבצרו בבניין ישן ומתקלף, רובים קשורים לכתפיהם. מתחת לבניין עמדו מאות שוטרים בקסדות ואפודים. היא הבינה למה הם שקטים בזמן שהאנשים בבניין מקללים אותם וזורקים עליהם דברים. הם היו החוק. החוק לא מתעצבן, לא צועק, החוק פשוט ממשיך לעבוד, כמו המכונה במפעל שבו דודה עבד בהברגת ברגים. האנשים בבניין, לעומתם, צעקו, קיללו. גם השוטרים וגם המפגינים, חשבה, לא הרגישו את הצד השני. את הלב שלו שפועם, את העיניים שלו שבוכות, את הגב שלו שכבר עייף מלשאת נשק. הם כולם היו כמו ורנון.

“אני יכולה ללכת לחדר שלי? אני צריכה ללמוד.”

“תסתכלי על מה שקורה, זה שיעור היסטוריה חי,” אביה אמר.

“רוב, תן לילדה ללמוד, שיהיה לה עתיד טוב יותר מההיסטוריה שלנו.”

היא ניצלה את ההזדמנות וברחה לחדר. בחוץ יש בלגן שמסתיים בחוקים שנאכפים ברובים. בחוץ יש ורנונים משחרים לטרף. מה זה קצת חשבון בהשוואה לכל זה. היא החלה לעבור על התרגילים בזה אחר זה, כמו הדוד שלה במפעל, כמו אדם מאמין שמתפלל. בכל פעם שהתעייפה, הזכירה לעצמה את החוק האחרון של “אדוארד היינס”.

עפעפיה הכבידו עליה, המספרים היטשטשו באור מנורת הלילה המגמגמת, הכתב הפך מטריטוריה מוכרת להירוגליפיקה עתיקה. רעש נשמע מחוץ לחלון. היא הביטה: ילד בערך בן גילה, ממהר לאנשהו ובידו מוט ברזל. כעבור רגע רצו אחריו עוד שלושה, לא, בעצם חמישה? עשרה? להמולה מבחוץ הצטרפו צעקות מהסלון.

“אני חייב ללכת.”

“השתגעת? אל תלך לשם.”

“הם הביאו טנק, את קולטת? טנק מזוין.”

“כן, בדיוק בגלל זה אני לא רוצה שתלך.”

“חייבים לעשות משהו, אסור לתת לשוטרים לפנות אותם.”

היא שמעה את צליל הדלת הנפתחת.

“חכה!” אימה צעקה, אבל הוא כבר לא ענה.

מלבד הפנס בעינו של אביה, לא נותר זכר ליום ההוא. כשניסתה לשאול את הוריה על התקרית, אימה פסקה “עדיף שתתרכזי בלימודים שלך.” אביה שתק. תמיד ידעה שבזכות אביה יש להם גג מעל הראש. רק כעת הבינה שיש עוד משהו שחשוב לו, שבשבילו הוא יכול לגייס את הכוח לצאת לקרב באמצע הלילה.

למרות הניסיונות של אימה לגונן עליה, היא כן הכירה את הנפשות הפועלות. מצד אחד היו הרדיקלים. כמעט כולם קראו להם גיבורים, חלקם גם קראו להם אידיוטים. לרוב היא ראתה אותם משחקים עם ילדים שהוריהם עבדו או “שומרים על ביטחון השכונה”, מה שבפועל היה עמידה ברחוב בפרצוף מאיים, מעיל עור ומשקפי שמש.

מצד שני היו השוטרים. אף אחד ב"דירטי די" לא בטח בשוטרים. איך אפשר לבטוח במי שטען שהוא שומר על החוק אבל העלים עין כשהיו מכות בשכונה? החוק היה חירש לתחינותיהם, תתרן לצחנת הביוב שחיו בה. פעם אחת היא הרגישה אמיצה יחסית, אז היא החליטה לעשות לאחד השוטרים פרצופים מצחיקים. הוא לא הגיב כלל.

עד לא מזמן החלוקה נראתה לה ברורה, הרדיקלים טובים והשוטרים רעים. אבל מאז שעברה ל"אדוארד היינס", דברים החלו להיטשטש. “אדוארד היינס” היה בית ספר של ילדים משכונות טובות, כאלו שלבשו חולצה חדשה בכל יום. הם לא היו כמוה, אלו שכמוה נשארו מאחור ב"מקדונו". מדי פעם היא שמה לב שהיא והם מסתכלים אחד על השני, מנסים להבין את היצור המוזר שמולם. לא כולם היו כמו ורנון, חלקם פשוט היו נבוכים או מבוהלים, לא יצא להם לפגוש אחת כמוה לעתים קרובות.

חבר אחד שרכשה שם היה בילי, ילד ג’ינג’י, נמוך ופוזל, שנהג להגיד לה שלום בהתלהבות בכל פעם שראה אותה. פעם אחת אפילו ניסה להגן עליה מוורנון וחטף בוקס בבטן. היא לא הבינה מה בדיוק בילי רוצה ממנה, אבל ניסתה להיות נחמדה. הוא תמיד דיבר לאט ובשפה פשוטה. המילים בקעו ממנו כמו טיפות מברז דולף, מאלצות אותה ללמוד סבלנות.

נוסף על כך, הם גדלו במעמדות שונים. היא לא יכלה לספר לו ישירות על הרדיקלים, או על פרחחי הרחוב. היא הייתה צריכה להמציא לאבא שלה עבודה חדשה, להוסיף עוד חדר לבית שלהם ולספר על כמה טיולים שלא היו. לפעמים הלכה לספרייה רק בשביל למצוא את הנופים הנכונים לספר לו עליהם. הוא מצדו לא הבין את הפער ביניהם והרשה לעצמו לדבר חופשי. כשסיפר לה על הבית שלו, התאמצה להסתיר את הקנאה. זה היה בית צמוד קרקע ברחוב ווקר, עם מדשאה רחבה וחנייה. כל הבתים מסביב היו כאלו, עם מרווחים גדולים ביניהם בשביל לשמור על הפרטיות. אמא של בילי הייתה מורה לספרות בתיכון. היא הייתה השתקנית בבית, ואת רוב הדיבורים עשה אביו של בילי, שעבד בתור בלש במשטרה.

בילי העריץ את אבא שלו. בעיניו הוא היה חזק יותר מסופרמן. היו כל כך הרבה דברים שהיא רצתה לשאול ושתקה. האם הוא מפטרל ב"דירטי די"? האם הוא חלק מהמחלקה המיוחדת לטיפול במהומות? האם השאיר פעם פנס בעין של גבר מבוגר ועייף? יום אחד בסוף הלימודים היא ובילי נשארו לדבר קצת ומכונית משטרה עצרה לידם. היא התכוננה להיעלם, להתחמק מהשוטר כמו שלימדו אותה. אבל בילי רץ לעבר הרכב. הגבר שיצא ממנו היה גבוה, רחב, חמוש. אבל העיניים נפתחו בשמחה, והוא חייך בזמן שחיבק את בנו. כך גילתה שגם שוטרים מחייכים, מחבקים, צוחקים.

כל המחשבות האלו הפריעו לה להתכונן למבחן, למרות ניסיונותיה לדחות אותן מעליה. אבל האם לחשוב על הדברים האלו באמת היה בטלה? הדברים האלו נראו לה הרבה יותר מעניינים ממספרים ופעולות חשבון. אם רק תצליח להבין למה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, אולי אפשר יהיה לעזור להם. אבל היא הבטיחה לאמא שלה שהפעם תוציא לפחות 75 במבחן בחשבון. היא החזירה את עיניה מהתקרה אל החומר למבחן.

היא קמה מהמיטה אחרי שנת לילה ללא הפרעות. “זה היום”, היא חשבה לעצמה, אבל ללא פחד. אחרי שהתכוננה כל כך הרבה, לא נותר בה ספק – היא תעבור את המבחן. היא לבשה חולצה ומכנסיים חדשים שהוריה קנו לה לפני חודש. כשיצאה מהבית בירכו אותה שמיים ללא טיפת ענן. השמש זרחה על ה"דירטי די", מאירה את בנייני הרכבות ואת הגן הציבורי. אף אחד מילדי הברזלים לא התעורר עדיין והרחובות היו מלאים באנשים עם מטרה, שממהרים לעבודה. אם רק אפשר היה להעלים באותו רגע את ריח הפסולת והביוב, היה אפשר לחשוב שה"דירטי די" היא סתם עוד שכונה מהוגנת בניו אורלינס.

בדרך לתחנת האוטובוס בירכו אותה לשלום כמה שכנים, קרובים רחוקים, וסתם מבוגרים שהכירו את הבת היחידה של משפחת וילסון. ב"אדוארד היינס" כמעט אף אחד לא חייך אליה. במקום חיוכים היא זכתה למבטים המופנים הצדה במקרה הטוב ולקללות במקרה הרע. בשכלה היא ידעה כי למרות זאת, ה"דירטי די" יכול להיות מקום מסוכן בהרבה מ"אדוארד היינס". אבל היא הייתה יותר משכל ישר. “בשביל מה לך ללכת ולעשות את המבחן הזה, את אף פעם לא תהיי אחת משלהם”, חשבה. ברגעים כאלו היא מיהרה לחשוב על אימה, שהייתה מורה בזמן שנשים אחרות הסתגרו בבית וחיו על קצבה. “אני אהיה מוצלחת בדיוק כמו אמא,” חשבה כדי להשתיק את הספק.

היא הייתה הילדה היחידה שעלתה על האוטובוס. אחרי הכול, איזו סיבה כבר יכולה להיות לילד מה"דירטי די" לנסוע צפונה כל כך מוקדם בבוקר. רובם הגדול נסע לבתי ספר קרובים יותר לשכונה, דוגמת “מקדונו”, או שוטט ברחובות. בפעם הראשונה היא נסעה ל"אדוארד היינס" עם הוריה, שדאגו להראות לה בדיוק באיזו תחנה צריך לעלות ובאיזו לרדת. בפעם הבאה היא כבר נסעה לבד.

כשהאוטובוס עצר היא יצאה ממנו בריצה, כמו קליע מאקדח. השעה הייתה 08:28 ונותרו רק עוד שתי דקות לתחילת המבחן. כעבור רגע כבר חצתה את השער והחלה לרוץ במהירות לעבר כיתתה, צולחת מסדרון על גבי מסדרון. כשהגיעה לכיתה היא כבר שמעה את המורה מקריאה שמות.

היא התיישבה במקום. משמאלה ומימינה ישבו שכניה הקבועים, ויקטוריה ודאג. ויקטוריה הייתה ילדה בלונדינית בעלת חיוך שחשף שיניים לבנות מושלמות. היא יכלה לזהות אותה ממרחקים בזכות השמלות הוורודות שנהגה ללבוש. ויקטוריה הזכירה לה בובת ברבי – דקיקה, מושלמת ובעלת ראש חלול. ילדה דקיקה ועדינה כמוה יכלה להיות קורבן מושלם לבריונים, אבל ויקטוריה הייתה הבת של המנהל, אף אחד לא העז לגעת בה.

גם בדאג אף אחד לא רצה לגעת. הוא היה גדול יותר מכל התלמידים בשכבה וגם מחלק מהמורים. היא לא ידעה כיצד הגיע לממדים כאלו. אולי זו הייתה התזונה שלו שהביאה אותו לממדים כאלו, שתי לחמניות טונה ומיונז בכל יום. בנוסף לכל אלו היו לו כישורי משא ומתן של משאית. בעוד שבנות כמו ויקטוריה היו צריכות לחייך ולהתחנף בשביל לקבל ממישהו חתיכת סנדוויץ' או כמה סנטים לקינוח, דאג פשוט צעד קדימה ולקח. לה הוא הניח בשקט, כנראה הבין שלא ימצא אצלה דבר.

המבחן התחיל. היא הביטה בשלושת הדפים שמולה, מלאים במספרים ובמילים. הסוד היה להתרכז כל פעם רק בתרגיל אחד, כמו כשמטפסים במדרגות ממש גבוהות. כעבור כמה דקות נפתר התרגיל הראשון וזה שאחריו כבר לא נראה לה מסובך כל כך. היא פתרה את כל בעיות הכפל ברבע שעה בלבד.

כעבור ארבעים דקות גמרה את המבחן כולו, אבל אז חשבה: “מה אם?” הרי לא הגיוני שהיא תסיים כל כך מוקדם, בטח עשתה טעות כלשהי. היא התחילה לעבור על התשובות שלה. כל הזמן הרגישה שמשהו חסר. ואז הרגישה כאב חזק באחורי ראשה. פיסת נייר מגולגלת נפלה לצדה. היא מיששה אותה ברגל והרגישה משהו קשה מתחבא בפנים, חצץ? לא לקח לה יותר משנייה להבחין בחיוכו של ורנון בעודו מכין את הקליע הבא. היא העמידה פנים שהיא מסתובבת במבוכה, וברגע שזרק את הקליע, היא הדפה אותו בידה. הקליע פגע ברצפה בחוזקה, גורם למורה להסתובב לעברם. “קרה משהו?” המורה שאלה וורנון מיהר להחביא את תחמושתו. היא נתנה לעצמה חצי דקה להירגע וחזרה לבדוק את התשובות. פתאום הרגישה מכה נוספת, חזקה מהקודמות. הפעם נשבר לה, היא תתפוס את האבן ותזרוק בחזרה עליו. היא הפנתה את מבטה לעבר מושבו של ורנון. הוא בעט הרחק ממנו את מצבור החצץ והתאמץ למשול בחיוכו. היא חזרה לבדוק את התשובות, אבל אז שמה לב: התשובות לא היו שלה, מישהו התחלף איתה בדפים. היא הרגישה את המבט של דאג עליה, כמו לוויתן על דג רקק. אין ברירה, היא תצטרך להתמודד מולו.

“המורה!”

“כן?”

“דאג גנב לי את הטופס.”

“ככה אתם מתנהגים בזמן מבחן?”

“הוא לקח לי את הטופס, זה לא אשמתי.”

קימתו של דאג קטעה את שיחתן. הוא היה גדול יותר משניהם והעיניים שלו, שבדרך כלל התחבאו מאחורי קמטי שומן, היו פקוחות לרווחה. הוא הרים באטיות את דפי המבחן שלו והציג להן אותן. הדפים היו ריקים לגמרי.

“לא גנבתי שום דבר.”

דאג היה אדום כולו, כמו עגבניה. באותו רגע היא פחדה ממנו הרבה יותר מוורנון. הוא הביט בה ובמורה לרגע, גופו עולה ויורד בנשימות עמוקות. כעבור רגע הסתובב ויצא מהכיתה. אף אחד לא העז לנסות לעצור אותו.

“תגישי את המבחן עכשיו, ושלא תחשבי שתצאי מזה בכזאת קלות. תהיה לנו שיחה עם המנהל.”

בידיים רועדות, מתביישת להישיר מבט, היא הגישה את המבחן. בהפסקה הלכה לאט במסדרון, שקועה במחשבות. מי זה יכול להיות? ורנון? איך הוא גנב לה את המבחן אם ישב שלוש שורות מאחוריה? ואז ראתה אותו ממתיק סוד עם ויקטוריה. באותו רגע הבינה שאין שום סיכוי שהיא תקבל את הטופס שלה בחזרה.

מה מטרייה זולה יכולה לעשות מול סופת הוריקן? מה זבוב יכול לעשות נגד הר? מה ילדה קטנה יכולה לעשות מול בית ספר שלם שרודף אותה? הם שונאים אותה, הם יכולים למעוך אותה מבלי שלאף אחד יהיה אכפת. איך היא תוכל להסתכל להם בעיניים? היא החליטה להבריז, לראשונה בחייה. היא תלך ותסתובב ב"דירטי די" בחוסר מעש, ואם ההורים שלה יגלו, היא תאמר להם ששיקרו לה, שאף פעם לא היה לה סיכוי ב"אדוארד היינס".

*

האוטובוס החל לנסוע דרומה, לעבר ה"דירטי די". להתראות בריזה, להתראות מדשאות ורכבים פרטיים, להתראות מורים, להתראות ורנון, להתראות שיעורי אנגלית. שלום “דירטי די”, מסריחה מביוב, שקועה בחובות, דוקרת מברזלים חלודים וצבעונית מאוויר מפויח. אבל למרות הכול, בית. כמו גרגרנים שסיימו את הפיקניק והותירו אחריהם קופסאות שימורים ושקיות מטונפות, כך האנשים האמידים ירדו בתחנות המוקדמות, מפנים את הכיסאות לתושבי השכונה. נותרו עתה רק אנשים ספורים באוטובוס: זקנה חסרת שיניים, קשיש מזוקן ומסריח מאלכוהול, מישהו במשקפי שמש ומעיל, צעיר שרירי מקועקע. הם ירדו בתחנת “ווין דיקסי”, מפנים את מקומותיהם לנוסעים שדרכם למקומות טובים יותר.

היא נתנה לרגליים שלה להוביל אותה, מסמטה לסמטה, מרחוב לרחוב, דרומה. הבניינים הלכו וגדלו, תופסים יותר ויותר שטח מהמרחב, קופסאות אחסון סיטונאי לבני אדם. לרחובות היו שמות כמו “שפע”, “חקלאות”, “רחמים”. דבר מהדברים האלו לא היה ב"דירטי די". במקומם היו רק הזנחה, עייפות, ייאוש. מה היה הפשע שלה? למה היא הייתה חייבת להיות תקועה כאן?

“כי ככה קבעו חוקי העולם.”

מי אמר את זה? הרחוב היה מלא באנשים, אבל אף אחד מהם לא הסתכל עליה. חוץ מאחד. על ספסל בקצהו השני של הרחוב, מישהו, ספק אדם, ספק ערימת בגדים, נופף לה לשלום. היא תהתה אם להתקרב אליו.

“את לא חייבת להתקרב, אנחנו יכולים לדבר גם ככה.”

“איך אתה מדבר אתי מרחוק? איך אתה יודע מה אני חושבת?”

“זה לא משנה. עכשיו תסתכלי, אני הולך לשנות אותם קצת.”

הוא קם בבת אחת מהספסל וצעד לעבר אחד מהאנשים. ביד אחד הוא תפס אותו וסובב אותו לצד השני. במקום לצעוק או להתנגד, האיש פשוט המשיך ללכת בכיוון ההפוך. הוא המשיך לרוץ ולסובב כל אחד מהאנשים ברחוב לכיוון אחר, כמו שילד מזיז חיילים על לוח משחק.

“מגניב, אה? רוצה לראות אותי מרביץ לאחד?”

“לא. מה אתה רוצה ממני?”

“לעזור לך. את ילדה חכמה וזה לא הוגן שכולם נגדך.”

“אני צריכה ללכת.”

“חכי, בבקשה, אני מבטיח לא להתקרב. תני לי רק להראות לך משהו.”

הוא שלף חפץ קטנטן מכיס מעילו.

“כשהרמזור ירוק אז עוצרים וכשהוא אדום אז נוסעים, נכון?”

“ברור.”

“אז אנחנו הולכים לשנות את זה”.

רגע לאחר מכן, הרחוב שאג. מכוניות צפרו, בלמים חרקו, אנשים צעקו אחד לשני לאורך כל הרחוב: “מי לימד אותך לנהוג?”, “כמעט הרגת אותי!”, “מה אתה נוסע באדום?”. הרעש החל להירגע בהדרגה. העולם חזר לעצמו לגמרי, חוץ מדבר אחד – אנשים עצרו באדום ונסעו בירוק.

“זהו, הפכתי את זה. מעכשיו ירוק אומר לנסוע ואדום אומר לעצור.”

“איך?”

“אמרתי לך, אני יכול לכתוב את חוקי העולם.”

“של כולם?”

“כן. ורק אני ואת יודעים שפעם ירוק אמר לעצור ואדום אמר לנסוע.”

“למה עשית את זה? מה אם מישהו יידרס?”

“את חושבת שאת תצליחי טוב יותר?”

היא שתקה.

“את היית משנה רק מה שצריך?”

“כן, ותפסיק לחטט לי בראש.”

“את רוצה להיות זו שקובעת את חוקי העולם?”

“כן!”, אמרה בקול חנוק. זה מה שהיא רצתה כבר חצי שנה.

“אז בואי אראה לך איך.”

הם התקדמו זה לקראת זו, היא בזהירות והוא בצעדים גדולים ובטוחים. עתה הם עמדו אחד מול השני והיא זיהתה אותו. הוא ישב איתה באוטובוס מ"אדוארד היינס", זה שהתחבא מאחורי משקפי שמש ומעיל. צווארונו היה גבוה מספיק כדי להסתיר את פניו ועל ידיו חבש כפפות.

“איך אתה נראה? למה אתה מתחבא במעיל?”

הוא הפשיל באטיות את הצווארון והסיר את משקפי השמש. לעור שלו לא היה צבע. לא שקוף, או חיוור, גם לא אפור, אלא פשוט חסר צבע. היא ראתה רק עיניים, אף, פה, שום קמט, שום צורה. ככל שניסתה להתרכז בו, כך הוא נראה לה כמו ציור של אדם.

“תראי, זה ממש פשוט. כל חוק שכותבים בפנקס הזה, נכתב לעולם עצמו.”

הוא פתח את הפנקס. בתוכו היה כתוב “מעכשיו, ברמזור, ירוק אומר לחצות, אדום אומר לעצור”.

“אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה?”

“לא. אפשר לשנות את חוקי העולם, את ההגדרות וההתנהגויות, אבל לא לשלוט במחשבות וברגשות של בני האדם.”

“כמו שהחוקים ב’אדוארד היינס' יכולים לקבוע איך יתנהגו אליי אבל לא איך אני ארגיש.”

“יפה מאוד, את ילדה פיקחית, בגלל זה פניתי אליך. עושים לך עוול ואני רוצה לתת לך הזדמנות לתקן אותו.” הוא תלש דף מהפנקס והושיט לה אותו, “זה בשבילך.”

היא התחילה לרעוד. הושיטה את ידה קדימה בהיסוס. זו הזדמנות לתקן את הכול. בכל רגע הוא בטח ייקח את הדף בחזרה ויצחק עליה. לא יכול להיות… אבל הנה, הדף כבר בידיים שלה והאיש המוזר רק עומד ומחייך.

“רגע, ומה אם אני מתחרטת?”

“את יכולה למחוק חוקים בקו, אבל שום מחק לא יעבוד על הדף הזה.”

“מה? אבל זה אומר שאני יכולה לכתוב ממש קצת.”

“אם את לא מרוצה מהמתנה שלי, אני יכול פשוט לקחת את הדף בחזרה.”

“סליחה, לא התכוונתי.”

“קיבלת הזדמנות נדירה, אני מקווה שתנצלי אותה,” הוא אמר, התכסה בחזרה במעיל ובמשקפי השמש, ופנה ממנה.

*

היא בילתה חצי שעה בהליכה סהרורית ברחוב. בכל פעם שראתה רמזור, עצרה והסתכלה. חתיכת הנייר שבכיסה העדות היחידה לקיומו של האיש המוזר. המגע שלה היה התרסה, קר למרות החום, חלק למרות החספוס, נקי למרות הצחנה. הנייר לא באמת היה חלק מהשכונה או מניו אורלינס, אולי אפילו לא מהעולם. אבל עכשיו הוא היה חלק ממנה. כשהגיעה הביתה, אביה עדיין היה במפעל. היא פטרה את השאלות של אמה במשפט אחד והלכה לחדרה.

לאחר שסגרה את הדלת, נשמה עמוק. עכשיו הגיע הרגע שחיכתה לו, ההזדמנות לתקן את המעוות. היא הוציאה את הדף והניחה אותו על השולחן. ידה רעדה כשכתבה אות אחרי אות:

“על המבחן שויקטוריה מסרה, כתוב השם שלי. על המבחן שאני מסרתי, כתוב השם שלה.”

בסרטים המצויירים תמיד היו ברקים או קולות כשמישהו עשה משהו כזה, אבל היא לא הרגישה שום דבר. יכול להיות שהאיש ההוא עבד עליה? אולי הוא היה מין קוסם, אבל לא כמו באגדות, אלא כמו אלו שמופיעים בטלוויזיה. עלה במוחה רעיון, והיא נעמדה מול המראה וכתבה על הדף:

“אני בלונדינית.”

גם הפעם, שום הבזק לא נראה ושום פיצוץ לא נשמע. אך כשהרימה את ראשה מהדף, שיערה שהיה שחור משחור הפך לצהוב כשמש האביב. היא הביטה בעצמה בזעזוע. כמה לא טבעי היה השיער הבהיר הזה, שעדין התעקש להתקרזל לתלתלים המכוערים שתמיד היו לה. לא הגיוני שיהיה לה שיער כזה, לא הגיוני שאפשר יהיה לשנות במחי עיפרון את חוקי העולם. מה אם היא השתגעה? כמו בפרק של “אזור הדמדומים”, על האיש שנמצא בבידוד ומתחיל להזות. מה אם כמוהו, גם היא נכנעה ללחץ ונתנה למוח שלה להשתולל? הדלת נפתחה. היא רצתה לכסות את השיער החדש שלה, אבל אימה כבר נכנסה לחדר.

“קניתי את העוגיות שאת אוהבת,” אימה הביאה לה צלוחית ועמדה לצאת מהחדר. היא לא אמרה כלום על שערה הזהוב.

“תגידי, אמא, השיער שלי יפה בעינייך?”

“אל תתעסקי בשטויות כאלו, מתוקה. מה שחשוב זה מה שמתחת לשיער ואת זה יש לך כמו שצריך.”

“הוא לא נראה לך שונה היום?”

“אני לא שמה לב לדברים כאלו, אולי תשאלי את אבא כשהוא יחזור.”

“אמא, חכי רגע.”

“כן?”

“זה נכון שפעם הרמזורים היו הפוכים? אדום אמר לנסוע וירוק אמר לעצור?”

“מה פתאום, מי הכניס לך את כל השטויות האלו לראש?”

“סתם, ילדים מבית הספר.”

אימה יצאה וסגרה אחריה את הדלת, משאירה אותה עם ההבנה: הפנקס עבד באופן מושלם. אבל השיער החדש בילבל אותה מדי, והיא מיהרה לסמן עליו קו. עכשיו, כשהכירה את עצמה שוב, הגיע הזמן להתחיל לעבוד.

“אף אחד באדוארד היינס לא שונא אותי,” היא רצתה לכתוב, אבל היד שלה סירבה לזוז. לרגע חששה שמא קרה לה משהו. היא הרימה את היד, סובבה אותה, והיד זזה כרגיל. ברגע שניסתה לכתוב שוב, ידה לא זזה. לרגע היא תהתה, האם העולם עצמו עוצר מבעדה לכתוב? אז היא נזכרה, חוקי העולם לא יכולים לשנות את רגשותיהם של בני האדם. היא החליטה לכתוב משהו אחר.

“אף אחד באדוארד היינס לא מרביץ לי או מקלל אותי.”

ידה זזה בלא בעיה, והיא ידעה שמעתה החוק יקויים. את החוק הבא כבר דאגה לנסח נכון מראש.

“איימי חברה שלי.”

הפנקס לא התנגד. איימי הייתה ילדה שתמיד נראתה לה מעניינת. היא הייתה שמנה וצולעת, אחת שקל היה לצחוק עליה אם רצו. למרות זאת, תמיד הייתה מוקפת בבנים ובנות שחיכו למוצא פיה. רוב מה שאמרה היה בעיקר חוות דעת, לאיזה ילד יש חולצה יפה, איזה מורה הכי רעה. שום דבר לא היה מיוחד בדעות שלה, אבל כשאיימי אמרה אותן, כולם מיהרו להגיד לה כמה היא צודקת וכמה היא חכמה. אולי אם איימי תחשוב שהן חברות, היא תלמד איך לגרום לאחרים לחבב אותה.

בניגוד לבני אדם, את השברים והאחוזים אי אפשר היה להקסים. היא כתבה:

“בשיעורי חשבון תמיד מסבירים לי לאט עד שאני מבינה.”

היו עוד הרבה חוקים שרצתה לכתוב, אבל בדף היה מעט מקום, עדיף היה להיזהר ולא להשתמש יותר מדי. חוץ מזה, כבר היו לה ארבעה חוקים שבזכותם יהיה לה הרבה יותר קל ב"אדוארד היינס". היא החליטה שתחכה לראות איך עובדים החוקים הנוכחיים לפני שתכתוב חדשים.

כשאביה חזר מהעבודה הם התיישבו לאכול. אימה הכינה את הספגטי שהיא הכי אהבה, ואביה היה במצב רוח לדבר יותר מבדרך כלל. הוא סיפר להן על מנהל עבודה חדש שהגיע למפעל, בחור חיוור ונמוך שאהב לרדות בכולם. אחד מהעובדים תמיד סיפר בדיחות גמדים כשהוא עבר לידם, פעם אחת הוא אפילו זימזם לידו את השיר על המפטי דמפטי. אביה צחק כשתיאר להן איך המנהל החיוור היה “הופך לאדום כמו עגבניה”. היא נזכרה בוורנון, תהתה אם גם הוא מספר עליה סיפורים כאלו, אבל רצתה לשכוח מ"אדוארד היינס" ומהחוקים. בבית שלה החוקים היו בסדר כמו שהם.

נספח: חוקי אדוארד היינס החדשים

– על המבחן שוויקטוריה מסרה, כתוב השם שלי. על המבחן שאני מסרתי, כתוב השם שלה.

– אף אחד באדוארד היינס לא מרביץ לי או מקלל אותי.

– איימי חברה שלי.

– בשיעורי חשבון תמיד מסבירים לי לאט עד שאני מבינה.

*

איימי חיבקה אותה, חולצתה הלבנה מדיפה ניחוח ורדים מחניק. זו הייתה הפעם הראשונה שאיימי בכלל הבחינה בה. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהיא קיבלה חיבוק ממישהי לא מהסוג שלה. היא לא ידעה אם זה בסדר להרים את הראש, או מתי בכלל מסתיים החיבוק. מי אמור לסיים אותו? היא חיכתה שאיימי תרפה ממנה. לבסוף איימי התרחקה, לוקחת עימה את ריח הבושם הנורא.

“אז מה שלומך?”

“האמת שאני מרגישה קצת מוזר.”

“מגניב. תגידי, את באה היום בערב למסיבת פיג’מות אצל אליס?”

“היא לא הזמינה אותי.”

“אה. טוב, תשמעי, את יודעת מה את צריכה לעשות.”

“זה בסדר, אני לא יודעת אם אני רוצה להגיע.”

“מה? לא, את חייבת להגיע, את פשוט צריכה להתלבש קצת אחרת. איך שאת לבושה עכשיו, את נראית כמו איזו ענייה מהרחוב.”

היא שתקה.

“נו, אל תהיי כזו, אני מנסה לעזור לך.”

“אני צריכה ללכת, עוד מעט מתחיל השיעור.”

איימי אחזה בה, מהדקת סביב אצבעותיה כף יד שמנונית.

“את לא כועסת עליי, נכון? מבטיחה?”

“מבטיחה.”

“יופי!”, איימי שחררה אותה, אבל לא לפני שהתחבקה איתה שוב.

המים הקרים מהברז בשירותי הבנות שטפו ממנה את ריח הוורדים, אבל לא את השאלות. למה היא לא הציעה לה לשחק ביחד וזהו? מה זה משנה איך היא מתלבשת? למה אמילי נגעה בה כל הזמן? תמיד אמרו לה שאנשים כמוה וכמו ההורים שלה הם “פשוטים”. יכול להיות שככה נראו חברויות של האנשים המסודרים? אולי היא פשוט צריכה להתרגל להתנהגות הזו, ללמוד להתקרב ולהתחבק ולהתלבש, אולי רק ככה אפשר למצוא חברים מחוץ ל"דירטי די".

“אתם יכולים לשבת,” אמרה מיס הודג’קינס. היא הייתה אחת מהמורות המסורתיות יותר, כזו שלובשת בגדים ארוכים גם בקיץ ומתעקשת שהתלמידים יקומו לכבודה בתחילת השיעור. כשהכתיבה להם תרגילים היא הקפידה להקריא כל סימן ומספר, כמו כתבנית מקצועית. אפילו אמא שלה, זאת שתמיד הייתה מסודרת וקפדנית, נראתה כמו נערה פוחזת ליד מיס הודג’קינס.

וכאילו שהמספרים והפעולות לא הספיקו, עכשיו התחילו ללמוד על מיילים ומטרים, דולרים וסנטים. מיס הודג’קינס כתבה דברים לא הגיוניים, כמו 1=100, או 1+30=1.5, ואפילו 1+1≠2. אבל הפעם, שלא כמו בדרך כלל, מיס הודג’קינס ענתה לשאלות שלה. הסבירה לה בשיא הסבלנות על כך שהדרך היחידה להשוות בין שני מספרים מיחידות שונות היא לערוך המרה כך שיהיו באותה היחידה. מיס הודג’קינס אפילו ענתה לשאלה שלה למה אי אפשר פשוט לכתוב הכול ביחידה אחת. ומשם המשיכה להסביר על השיטה הרומית ועל גימטריה.

זה היה שיעור החשבון הטוב ביותר בחייה, היחיד שבו היא למעשה הרגישה כאילו החומר זרם. היא יצאה מהכיתה בחיוך, עד שנתקלה בבילי.

“היי, אני חושבת שהיום סוף סוף הבנתי את מיס הודג’קינס. אולי חשבון זה לא כל כך נורא.”

“תשמעי,” אמר בילי בזעף “את לא שמת לב שגם ילדים אחרים רצו לשאול שאלות?”

“אז למה הם לא הצביעו?”

“כל הזמן היו לך עוד שאלות, ויש את החוק שתמיד חייבים לתת לך לשאול קודם.”

היא מיהרה להתרחק מבילי. עכשיו הרגישה אשמה על השעה הכיפית ההיא, היחידה בחייה שבה אהבה חשבון. בשאר השיעורים לא חל שינוי מיוחד – היכן שהיו מילים ולא מספרים היא הסתדרה מצוין. אבל בכל הפסקה, אם כי עכשיו הרשתה לעצמה סוף סוף להסתובב במסדרון בלי פחד, היו ילדים שהביטו בה בעוינות. “מה שלומך, נסיכה?” “ילדה מוגנת”. היא רצתה לצעוק להם שהם הנסיכים, שהיא זו שתצטרך בסוף היום לחזור לשכונה מטונפת מביוב ושבורה מאלימות. אבל היא לא צעקה, אפילו כשראתה את ורנון. הוא עמד מולה והסתכל, ידיו רועדות וגופו דרוך כאילו הוא הולך להרביץ לה מול כולם. אבל לבסוף לא עשה אפילו צעד אחד לכיוונה. הוא לא היה מסוגל להפר את חוקי העולם.

בסוף היום ישבה באוטובוס ל"דירטי די" בתחושת הקלה. האנשים מסביבה קראו עיתונים, דיברו זה עם זה, ישנו, או סתם בהו מהחלון. חוקי “אדוארד היינס” החדשים לא חלו עליהם, לכן בעיניהם היא הייתה רק ילדה מכוערת שיושבת במושב האחורי באוטובוס לשכונות העוני. זה מה שהיא רצתה שיקרה גם ב"אדוארד היינס", להיות רק עוד אחת, לא להיות מסומנת. במקום זה, היא רק החליפה את הסימון שלה, מ"מטרה קלה" ל"פרח מוגן". מה זה באמת שינה? הרי בכל פעם שילד עובר ליד פרח מוגן, הוא רוצה לתלוש, דווקא כי אסור. החוקים מנעו מהם לנהוג באלימות, בגסות. אבל נותרו המחוות המרומזות יותר, אלו שהראו שהם לא רעים אליה סתם משעמום, אלא כי ככה הם באמת מרגישים. היא גוף זר שהוחדר ל"אדוארד היינס" הבטוח שלהם, תזכורת לדברים שאורבים מחוץ לעולמם.

כשהגיעה הביתה, כבר ידעה מה צריך לעשות. היא מיהרה לחדר שלה. מהר, לפני שההססנות והפחד ינצחו אותה.

“איימי חברה שלי”

תחושת הקלה שטפה אותה. איימי לא תחבק אותה יותר עם ריח הוורדים שלה, לא תנסה לעצב אותה מחדש.

“בשיעורי חשבון תמיד מסבירים לי לאט עד שאני מבינה.”

אדוארד היינס היה שייך לכל התלמידים שלו, לא הוגן שהיא תיקח רק לעצמה את המורה של כולם. אבל כעת היא לא תיהנה יותר מחשבון. היא הרגישה שעולם שלם חמק ממנה בין רגע.

“אף אחד באדוארד היינס לא מרביץ לי או מקלל אותי.”

שיקללו אותה כמה שהם רוצים, אבל היא לא תיתן לוורנון לגעת בה יותר. זהו, אלו היו החוקים המתוקנים. את החוק שמסדיר את הבעלות שלה על המבחן היא לא מחקה. זה היה חוק צודק, היא שמחה שכתבה אותו. עכשיו היה הזמן להירגע, לשכב על המיטה, ולהמשיך לקרוא את הספר “קמט בזמן”. אבל הטלפון צלצל.

“לורטה, זה אבא. תני לי את אמא בבקשה.”

אף פעם לא שמעה את קולו של אביה כל כך גבוה, כל כך לא יציב.

“את יכולה לתת לי את אמא בבקשה? זה חשוב.”

אימה לקחה את השפופרת וידיה החלו לרעוד. “מה?”; “איך זה קרה?”; “באמת עשית את זה?”; “לכמה זמן?”; “מה יהיה עם העבודה שלך?”; “מה זה עוזר שאתה מצטער?” היא ניסתה להבין מה אביה אומר שם.

“הוא ניתק,” אמרה אימה, הלכה לחדר השינה, וסגרה את הדלת מאחוריה.

רק כשיצאה משם, כעבור דקות ארוכות, הצליחה לומר: “אבא במעצר עכשיו. אנחנו לא יודעים יותר מזה. אני מצטערת.”

הן חיבקו זו את זו.

“יהיה בסדר, מתוקה. אל תדאגי, הוא ודאי ישתחרר בעוד כמה ימים.”

“אבל למה? מה קרה?”

“קרה משהו בהפגנה בפייטי. היו שם כמה אנשים שזרקו דברים על השוטרים. הם אומרים שאבא היה ביניהם, אבל זה לא נכון, לא התחתנתי עם פושע. הוא ייצא בעוד כמה ימים, אני בטוחה.”

בתשע שתיהן הלכו לישון. לפחות כך אמרו אחת לשנייה. דרך הקירות הדקים, יכלה לשמוע את אימה מסתובבת ברחבי חדרה, ממלמלת לעצמה, בוכה. איזה מין עתיד חיכה לה? הרי אפילו אמא שלה, זו שעד היום נראתה בלתי פגיעה, הייתה רק עוד קורבן. לה היה את ורנון ולהוריה היו השוטרים. אבל כל זה יכול להשתנות. היא נגעה בדף שבכיסה.

*

הרעיון התבשל במוחה כבר כמה שעות. היא תצטרך לכתוב בקצרה כי לא נשאר הרבה מקום בדף, אבל אחר כך היא כבר לא תצטרך אותו יותר. בהתחלה חשבה לנקום בכל האנשים שלא מקבלים אותם. אבל אז זכרה את המבטים של התלמידים ב"אדוארד היינס". הכעס שלהם, חוסר האונים הזועק בלי מילים, היא לא רצתה לראות את זה שוב. וחוץ מזה, אם היא באמת תפגע בכולם, תשנה אותם איכשהו, היא תוכיח שהם צדקו. כל כך הרבה פעמים היא שמעה את זה, שהיא ושכמותה סכנה, שהם יפגעו במדינה, שהם לא לגמרי בני אדם, שצריך להרחיק אותם מאנשים מתורבתים יותר. זה לא היה נכון, היא הייתה בן אדם, אולי בן אדם פגום או שונה מהאחרים, אבל לא סכנה.

אז אם היא לא יכולה לשנות אחרים ולא רוצה לנקום בהם, נותרה לה רק אפשרות אחת – היא תשנה את עצמה ואת משפחתה, תהפוך אותם למתאימים. היא לקחה את העיפרון.

“אבא שלי לא מזדהה עם הפנתרים השחורים.”

כלום לא קרה, אבל זה לא הטריד אותה. היא כבר הבינה איך הפנקס עובד.

“אנחנו לא גרים ב’דירטי די', אלא ב’לייקוויו', ליד בית הספר שלי.”

היא הרגישה כמו במעלית שעולה מהר מאוד. האוזניים שלה נסתמו וכוחות בלתי נראים משכו אותה ימינה ושמאלה. אבל זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלה.

“יש לנו כסף, אנחנו לא עניים.”

הבית התחיל לזוז. הקירות זזו בחריקות רועשות, התכווצו במקומות מסוימים וגדלו באחרים. מסביבה התחילו להופיע חפצים, פסל של בלרינה, חלילית, ארון בגדים גדול. נשארו לה עוד שני דברים לכתוב.

“לטישיה תהפוך לאן.”

בן רגע המוח שלה הפך לדייסה. המחשבות נזלו אחת לתוך השנייה, ולרגע נדמה לה שכל מה שיש זה רק עכשיו, הרגע הזה, כשהיא כותבת דברים בפנקס. היא ידעה שעד לפני רגע קראו לה לטישיה, אבל בו זמנית, היא גם זכרה שתמיד קראו לה אן. תמונות מהילדות של אן התחילו להציף אותה, ילדות שמעולם לא קרתה, או אולי כן?

“שחור יהפוך ללבן.”

בועות מוזרות התחילו להופיע על העור שלה, צומחות במהירות על כולו. הן הרגישו חמות, כאילו הצמידו אליהן גפרורים בוערים. כל הגוף שלה בער. בשארית כוחותיה, היא ניסתה להגיע אל הדף. עדיין נשאר בו קצת מקום, אולי היא תוכל להרגיע את הכאב. היא משכה אותו אליה, החזיקה בעיפרון, והתעלפה.

*

השמש עלתה, מאירה את צמודי הקרקע ומדשאותיהם, את המדרכות הנקיות, את השמיים שאף בניין גבוה לא הסתיר. לורטה עמדה מול המחבת, מטגנת בייקון וביצים לארוחת הבוקר. היא פתחה את החלון, שואפת את ריחו המלוח של אגם פורטצ’רטריין. אתמול בלילה היה לה חלום מוזר. היא שכחה כבר את רובו, אך מהמעט שזכרה, הוא התרחש בשכונת המצוקה של פרויקט דיזייר. לא היה לה זמן לנסות להיזכר – בעוד רגע אן הקטנה תתעורר וצריך שתחכה לה ארוחת בוקר מזינה.

רוברט וילסון עמד מול המראה. לגופו לבש חולצת כפתורים חדשה שקנתה לו אישתו. כל הכפתורים היו רכוסים. מכנסי בד אלגנטיות עטפו את רגליו, מסתירות לחלוטין את העור החיוור. המכנסיים והחולצה עבדו יחדיו על מנת לבלום את צמיגי הבטן שלו מלהתפרץ ולהפר את חזות הסדר שניסה לבנות. רוברט קשר בדייקנות את העניבה מסביב לצווארו, תיקונים אחרונים לפני היציאה אל האור. זה כבר השבוע השני שלו בתור מנהל עבודה במפעל. הוא ידע שבחרו בו בגלל החריצות שלו – כמו שלא התעצל לענוב עניבה, כך לא התעצל להגיע בזמן, לערוך רישום מדויק של ההספק של כל עובד, ולדעת לאיים או לחלק בונוסים כשצריך. הוא דאג לעשות את עבודתו ביעילות, מתוך רצון כן לשפר את יעילות הייצור. עוד בתור ילד רוברט תמיד התאמץ להיות הטוב ביותר, להתקדם. כשהיה חוזר מוכה או עצוב מבית הספר, אביו תמיד אמר לו שלמרות הכול, אם ישקיע המון בלימודים, יקבל בסוף את ההערכה שמגיעה לו.

אן התעוררה מצלצול השעון המעורר. כשהורידה מעליה את השמיכה הקיצית, היא בהתה לרגע בבהלה בידיה. הן היו לבנות לגמרי, כמו השלג, כמו התלמידים ב"אדוארד היינס". היא נזכרה בכול, בשנאתם השותקת של התלמידים, במעצר אביה, בחוקי העולם. היא באמת עשתה את זה – תיקנה את הכול. היא קמה ובחנה את עצמה במראה. שערה נותר שחור, אך לא היה מתולתל עוד. היא העבירה בו יד בעדינות, נהנית מהקווצות החלקות שהגיעו עד כתפיה. גופה לא השתנה בהרבה, גם ילדה לבנה יכלה להיות גמלונית. אבל הפנים שלה, הן היו ההפתעה הגדולה ביותר. בעבר, כשעמדה מול המראה, היא תמיד השפילה מבט, נגעלה מהפנים שלה. השפתיים הגדולות, הלבן בעיניים שהיה בעצם צהבהב, השיניים הבוהקות, עורה הכהה, כל אלו גרמו לה להיראות כצבוע משחר לטרף. הפנים החדשות שלה היו שונות לגמרי. שפתיים דקות, עיניים גדולות שלובנן היה כלובנן עורה, וחיוך רך ועדין. היא יכלה להעריץ את עצמה כך במראה במשך שעות.

“אן, ארוחת הבוקר מוכנה.” לא היה זה קול המורה הרועם והבטוח בעצמו שהכירה, אלא קול רך ומזמין. אמא שלה.

כשיצאה מהחדר, נדרשו לה כמה שניות לשלוף מזכרונה את מבנה ביתם החדש. היו בו כמה חדרים נוספים. חדרון אחד הוקדש רק לשירותים, בלי מקלחת לידם. המטבח והסלון היו נפרדים, מלבד חלון קטן שאפשר הגשת אוכל נוחה. חדר שינה נוסף עמד גלמוד בפינת הבית, משמש רק אורחים שנשארים לישון. היא עשתה את דרכה לסלון. כשהגיעה אליו נוכחה לראות כמה גדול היה בהשוואה לישן. שולחן העץ הקטן בסלון גדל יחד עם החדר; את העץ החשוף כיסה צבע מט שחור. הטלוויזיה גדלה פי שניים כמעט ונראתה חדשה מהחנות. מי היה מאמין, יש לה טלוויזיה צבעונית.

“אן, בתי היקרה, מה אמרנו על לאכול מול הטלוויזיה?” – הפעם היה זה קולו של אביה. הלאות המתמשכת, המילים החסרות, כל אלו נעלמו. עכשיו הפך לרהוט ולסמכותי מבין בני הבית.

היא זללה את הביצים והבייקון בשקיקה רבה. הם היו טעימים בהרבה מארוחותיה הישנות, לחם עם מעט חמאה וירקות. בשר היה משהו שאוכלים רק פעם אחת בשבוע וגם זה לא היה מובן מאליו. יהיה עליה ללמוד את תחושת השובע בביתה החדש, איך להחליט מתי להפסיק לאכול, גם אם הצלחת לא ריקה עדיין.

“דובשנית שלי, אני חייב ללכת לעבודה. שיהיה לך יום טוב היום בבית הספר.”

כשהיו עניים, כמעט אף פעם לא היה לאבא זמן אליה לפני שיצא לעבודה. אן קמה אליו וחיבקה אותו בחוזקה.

כשהגיע הזמן ללכת לבית ספר, הבינה ש"אדוארד היינס" היה במרחק עשר דקות בלבד מביתם. כבר אין צורך למהר כמו פעם. גם אם תלך עכשיו בקצב רגיל, היא תגיע לבית הספר עשר דקות לפני תחילת השיעור. היא הרשתה לעצמה ללכת בדרכים עקלקלות, ליהנות מהשכונה החדשה שלה.

דיזייר, ביתה הישן, שכן באנדרלמוסיה – מה שהתחיל בשורות־שורות של בתי רכבת מסודרים כמו חיילים, הפך בהדרגה, בעקבות כשלי ביוב ובנייה לקויה, לאוסף חורבות שכל אחת מהן הוכתה בצורה שונה. בבניין אחד החשמל היה כבה דרך קבע, באחר היו עכברים. הייתה ילדה מ"מקדונו" שבביתה היה חור גדול מספיק בשביל שחתלתול יוכל להיכנס. בלייקוויו, לעומת זאת, כל בתי המגורים היו תקינים, דומים זה לזה ומתוכננים היטב. הם נבדלו זה מזה בקישוטים ובעציצים שבמרפסת, ובמכוניות שבחזית הבית – דברים שבדיזייר ראו פחות.

הדבר השני היה הצפיפות. בדיזייר, כל בניין רכבות הכיל כמה עשרות משפחות. לפעמים חשבה שאם כל נערי הרחוב היו נכנסים בו זמנית הביתה, הבניינים היו מתמוטטים תחת העומס. בלייקוויו היו בעיקר דו משפחתיים וצמודי קרקע. בין דירות באותו בניין הפריד לרוב קיר עבה מספיק כדי לשמור על השקט. גם למשפחות עצמן היו לרוב שניים או שלושה ילדים ולא ארבעה או שישה. וכמובן, הדירות עצמן היו גדולות יותר, כפי שראתה בדירתה שלה. בשטח מרווח כל כך בטח אין כמעט מריבות, חשבה לעצמה.

הדבר השלישי היה האנשים ברחוב. בדיזייר לא יכולת לדעת את מי תפגוש, אישה זקנה או נער עבריין. ואילו ללייקוויו היה לוח זמנים קבוע. בבוקר יצאו תלמידי בית הספר לדרכם, אחריהם הגיעו עקרות הבית, עם עגלת תינוק ושקית מצרכים. בשעות הערב הגברים חזרו הביתה מהעבודה, מעשנים ושותים בירה במרפסת או מטיילים עם הכלב. בני הנוער היו יוצאים לשוטטות לילית, מחפשים דברים שעדיין לא עניינו אותה.

היא יכלה להמשיך לעמוד על ההבדלים, לבחון בשנית כל רחוב ורחוב, אבל אז הסתכלה בשעון. נותרו רק עוד 5 דקות לשיעור, כנראה שהיא תאחר הפעם.

כשנכנסה לכיתה, מצאה את עצמה מביטה ישירות בעיניה של גברת ג’רמייה, המורה להיסטוריה. גברת ג’רמייה עמדה במרכז הכיתה. היא לבשה שמלה ארוכה ומהודרת, כזו שהזכירה לה תמונות של מתיישבים אמריקאיים ישנים. היו לה עיניים כמו חריצים דקים בחומה של מבצר.

“אן וילסון, את איחרת לשיעור שלי.”

לא באמת היה מה להגיד. היא רק תהתה איך גברת ג’רמייה תעניש אותה הפעם. היא זכרה היטב את העונשים הקודמים, או לפחות כך חשבה, שכן עתה לא עלה בראשה אף אחד. בעצם, הייתה ילדה שחורה בשם לטישיה שגברת ג’רמייה אהבה להעמיד ולבייש מול כל הכיתה.

אבל גברת ג’רמיה רק הורתה לה להתיישב במקומה, והשיעור המשיך להתנהל כרגיל. היא הייתה סתם עוד אחת שיושבת בכיתה וכותבת מה שהמורה אומרת.

גם בהמשך היום ההרגשה הזו ליוותה אותה, הרגשה שכבר אין בה משהו מיוחד. היא התענגה על ההרגשה הזו, כמו צוללן שמקבל לפתע זימים, ומבין שהוא יכול להפשיט ממנו את ציוד הצלילה הכבד. המבטים כפולי המשמעות הפסיקו ללוות אותה, פינו את מקומם לברכות שלום אגביות. היא ידעה שהיא נחשבת לתלמידה חדשה וביישנית. אבל בו זמנית היא זכרה שכבר לפני חודש התחילו להזמין אותה למסיבות כיתה.

באחת מההפסקות נתקלה בוורנון וכל גופה התקשה. הוא הרביץ גם לה בעבר, אבל אחרי שהוריה הגיעו לצעוק על המנהל, הוא לא נגע בה יותר. עדיין, תמיד היה בה חשש בכל פעם שעבר לידה, כמו רוח קפואה שנשבה ממנו אליה. “מלשנית”, הוא סינן לעברה ואז המשיך ללכת. זה היה עלבון חדש למרות הזיכרון שליווה אותה שספגה אותו כבר בעבר. לטישיה הייתה “גוש חרא” או “כושית”, אבל בחיים לא “מלשנית”. כשלטישיה חיה ב"דירטי די", “מלשין” הייתה הקללה הנוראית ביותר, כזו ששמורה למישהו ששיתף פעולה עם השוטרים, אלו שבעיני אן סימלו ביטחון ואמריקאיות. אז מה היה עדיף? “מלשין” או “כושי”? אן הייתה בטוחה שמלשין, “כושי” היה אחד שחוטף מכות, אחד מכוער, טיפש, פושע. “כושי” גם היה היא, עד לפני יום.

אחרי שוורנון הלך וההפסקה נגמרה היא נכנסה לשיעור חשבון. כבר לפני כן היא הרגישה את הפרשי הזיכרונות, את המוח שלה מחליף בין אן ללטישיה, מנסה ליישב בין שני עברים שונים, אבל בשיעור חשבון הייתה לה הפתעה שלא ציפתה לה. שברים, יחידות, גיאומטריה, הכול היה לה ברור, שקוף. הם עדין תבעו ממנה ריכוז רב, היא עדיין טעתה לא מעט. אבל סימני השאלה, אלו שהפכו את החשבון ממלאכה קשה לסיוט, הם כבר לא היו שם. לכל שאלה הייתה תשובה וזה בסך הכול היה עניין של לדעת את מי לשאול. כשהמורה בבית ספר לא ענתה, היא יכלה לשאול את אבא. כשגם אבא לא ענה, הייתה לה מורה פרטית פעם בשבוע. במפגשים שלהן, בלי שאר התלמידים מסביב, היא יכלה לענות לה לכל שאלה.

כעבור כמה ימים התחילה להתרגל. היא התרגלה להיות אן וילסון, ילדה לבנה ונורמלית כמעט לגמרי. הדבר היחיד שמוזר בה היו הזיכרונות שלה. לטישיה התחילה לעורר בה בהדרגה הרגשה כמו סרט או ספר, כזה שנוצר על ידי מישהו אחר. אבל זיכרון אחד נשאר שלה, המפגש עם האיש חסר הצבע באמצע הרחוב, זה שנתן לה הזדמנות. היא רצתה להגיד לו שהנה, היא הצליחה, היא לא פגעה באף אחד והיא כן שיפרה את החיים שלה.

ארוחת הערב הייתה טקס רב חשיבות בבית וילסון. במהלך היום היו לכל אחד מהם עיסוקים מגוונים. ארוחת הערב הייתה השעה היחידה שבה כולם היו בבית, מתפקדים יחדיו כמשפחה. לורטה הייתה מגישה את האוכל, לרוב כדורי בשר או עוף בתנור, ולצדם סלט ירקות וקוביות גבינה. אן הייתה עורכת את השולחן. ביום הראשון הזיכרונות שלה עוד לא הסתדרו לגמרי, אבל בהמשך היא כבר ידעה בדיוק כיצד לערוך שולחן ומה הכלים שכל אחד מעדיף. רוברט לא היה מעורב כלל בתהליך ההכנה. השולחן הערוך והמלא בכל טוב היה המתנה שלהן, התודה שלהן על כך שטרח למענן בעבודה במפעל, התשלום שלהן עבור הזיעה שלו, שניגרה במפלים אל מול הפועלים חסרי המוח והמנכ"ל חסר הלב.

אחת המטרות של ארוחת הערב הייתה לתת לכל אחד מהם הזדמנות לספר לאחרים על מה שקורה בחייו. זיכרונותיה של אן אמרו לה שבארוחה כזו היא סיפרה להם על ורנון והבריונות שלו. הפעם זה היה אביה שסיפר על קשייו.

“האמת היא שהולך בסדר בסך הכול. כבר עברו איזה שבועיים מאז שמינו אותי לנהל אותם. הם קצת לא ממושמעים, אבל כשקשוחים איתם הם יודעים לעשות את העבודה. בדיוק כמו פעם, אה? הבעיה היא עם עובד בשם ארל דייוויס. כשהוא מחייך הוא נראה ממש כמו שימפנזה, וכל הזמן הוא מוצא דרכים לעצבן אותי.”

“למה לא תפטר אותו וזהו?”, שאלה לורטה.

"זה העניין, יש לו תפוקה ממש טובה, ואת יודעת איך אנחנו מתקשים לעמוד ביעדים של ההנהלה.

“אבל מה הוא כבר עושה?”

“זה קצת מעורפל. הוא בחור גדול ושרירי, לא מאיים או משהו, אבל אני חושב שהוא מנסה להראות לי שאני נמוך ממנו. חוץ מזה, אני רואה אותו מדי פעם, כשהוא בהפסקה עם האחרים, מזמזם את השיר על המפטי דמפטי.”

“נשמע נורא להיות כל היום עם הכושים האלו,” לורטה אמרה.

אן התכנסה בתוך מחשבותיה. אבא שלה היה הבוס של… האבא הקודם שלה?

“כן, אבל את יודעת איך זה, זמנים משתנים. בטח מתישהו הם יהיו יותר מתורבתים.”

“אני בכלל לא בטוחה. גם מפחיד אותי שהם מנסים להכניס אותם עכשיו לבתי הספר. אתה יכול לדמיין את זה? ילדים שחורים לומדים ביחד עם הבת שלנו?”

אבל כבר הייתה ילדה שחורה שנכנסה ל"אדוארד היינס", זכרה אן. קראו לה לטישיה ו… מה קרה לה?

“אל תדאגי, אנשים ימחו. לא יתנו להם לעשות את זה בקלות.”

זה כבר קרה, כבר היתה ילדה שחורה בבית הספר – או שלא? היו לה את הזיכרונות של אן ואת הזיכרונות של לטישיה. היא לימדה את עצמה להפריד ביניהם, לחשוב על לטישיה בתור סרט שלא קרה באמת. אבל אם זה לא קרה באמת, או שאף אחד לא זכר את זה, זה בעצם אומר שלא הייתה לטישיה. שהיחידה שהכירה את לטישיה באמת הייתה היא עצמה – אן. זה לא הגיוני. לטישיה לא הייתה לבד בעולם. היו לה חברים מ"מקדונו" ששיחקו איתה, היו לה הורים, מה קרה להם?

“אבא, תגיד, היה לך עובד בשם רוברט?”

“לא.”

“אתה בטוח?”

“ברור שאני בטוח. את מתנהגת קצת מוזר היום, קרה משהו?”

אביה הושיט יד וליטף את שערה החלק. אבל היא יכלה כעת לחשוב רק על היד של אביה הקודם שליטפה את לטישיה, יד גדולה וגסה מלטפת בתנועות גדולות שיער מתולתל ולא נעים. היא הרגישה פתאום שהליטוף ההוא היה לה נעים, הרבה יותר מאשר היד של האיש השמנמן הזה, מנהל שנעלב כמו ילד קטן. אבל היא גם אהבה אותו, הרי הוא היה אבא שלה, זה שהתרגלה לחיבוק שלו מיום שנולדה, כבר חמישה ימים.

כשהארוחה נגמרה היא הסתגרה בחדר שלה. הייתה לה תכנית שאסור שהוריה ידעו עליה. כדי להוציא את התכנית לפועל היא נאלצה לשקר להם. אן הייתה ילדה טובה, שלא שיקרה אף פעם. אבל היא זכרה שלטישיה שיקרה כמה פעמים, אפילו להוריה, כמו בפעם ההיא שהבריזה מבית הספר כדי לפגוש איש בלי צבע שישנה לה את החיים. עכשיו לטישיה הפכה למורה שלה לשקרים.

“אמא, אני הולכת עם איימי אחר הצהריים לבית של מדיסון. זה בסדר?”

“כן, מתוקה. אני שמחה שאת יוצרת חברויות חדשות.”

*

כשהלימודים הסתיימו היא החלה להתקדם לעבר תחנת האוטובוס. כל צעד היה קשה יותר מקודמו, כאילו היא מטפסת על הר. היא ניסתה להסתכל על הגוף שלה מבחוץ. היא צריכה רק להזיז את עצמה לפי התכנית, לא להסס, להמשיך לדחוף את הגוף.

האוטובוס הגיע לתחנה. המנוע שלו הרגיש כמו שאון, הפיח כמו גופרית, הדלת כמו השער לגיהנום עצמו. אף אחד לא שם לב לילדה הקטנה שעומדת מול האוטובוס. היא עדיין יכלה לברוח, לחזור הביתה ולהגיד שמדיסון ביטלה. אבל התחנות כבר החלו לחלוף על פניה: ג’רמיין, קלייר, רוזדייל. עוד ועוד אנשים ירדו מהאוטובוס. מוס, דורגנווה, סיינט ברנרד. בתחנות האלה התחילו לעלות האנשים שאן למדה כל חייה לפחד מהם. קולומבוס, סיינט רוק, פרנקלין. לטישיה הייתה רגילה לריח הביוב, אבל בעבור אן זו הייתה הפעם הראשונה שהיא מריחה ביוב בכזו עוצמה. האוטובוס עבר את תחנות קלואט ומבעד לחלונות ניבטו אליה בניינים כעורים, קירותיהם מתקלפים ומלוכלכים מגרפיטי, מחלונותיהם מציצים פרצופים חסרי בינה. התחנה הבאה – דיזייר.

היא ניצבה מול הבניין בפייטי, המקום שבו אביה של לטישיה ועוד אחרים הפגינו מול המשטרה. במובן מסוים זה גם היה המקום שאן נוצרה בו. למרות זאת, אן שנאה אותו. בפנים התגוררו האנשים שהוריה תמיד קיללו בלחש. הם היו “חיות משחרות לטרף”, “פושעים במסווה של גבורה”, “אנשי מערות שלא היו ראויים לזכויות אזרח”. הם היו הפנתרים השחורים. אן ניסתה להביט אל תוך זיכרונותיה של לטישיה, לראות אם אולי לה הייתה יותר סימפטיה אליהם. למרבה ההפתעה, בעיניה של לטישיה הפנתרים נראו יותר כמו ילדים מטופשים בתחפושות.

“היי, לבנונה!” צעק לה בחור בגופייה גדולה מכפי מידותיו.

היא המשיכה ללכת, בגב זקוף, בקצב אחיד, מסתירה את הפחד. היא ידעה בדיוק לאן היא רוצה להגיע, מה היא צריכה לגלות.

כעבור עשר דקות עמדה מול בניין המגורים של משפחת וילסון. כמה מילדי השכונה השתרכו אחריה – ילדה לבנה לבושה היטב מסתובבת לבדה ב"דירטי די" לא היה מראה נפוץ. לפני כן אן ראתה בניינים כאלו רק בסרטים. תמיד גרו בהם כל מיני מוכי גורל, דמויות שנוצרו על מנת להזכיר לצופה האמיד את המזל שזכה בו – להיוולד במקום הנכון. כשעלתה במדרגות לקומה השלישית, נזהרה לא לגעת בקירות מכוסי הטחב.

כשהגיעה לדירה שלהם, חיכתה לה הפתעה. בנוסף לדלת שהייתה שלהם הייתה שם דלת נוספת, דלת סורגים מברזל מחליד, עם מנעול ענקי. אן הושיטה את ידה לתוך הסורגים ודפקה על הדלת. איש לא ענה. היא החלה לדפוק שוב, הפעם חזק יותר, בכף יד פתוחה. איש לא ענה. “תפתחו לי!” היא צעקה, “בבקשה.”

את הדלת פתח גבר שחור וקירח, אדום עיניים. נדף ממנו ריח חריף של בירה.

“מה את עושה פה?”

“חיפשתי את משפחת וילסון.”

“אין פה כאלו.”

“אולי הם גרו פה פעם?”

“לא מכיר שום וילסון. עופי מכאן,” הוא אמר וחשף את שיניו, מדיף ניחוח אלכוהולי.

היא הסתובבה ומיהרה לרוץ למטה במדרגות. בקומה למטה עצרה לחשוב. זה הגיוני שהדייר החדש לא יכיר את מי שגר שם קודם. היא צריכה לשאול מישהו שהכיר את ההורים של לטישיה. כמו מיס קמפבל, אישה זקנה ערירית שנהגה לבקר אותם לעתים תכופות.

אן דפקה חזק בדלת של מיס קמפבל. צליל הטלוויזיה נחלש מעט, ונשימות כבדות נשמעו. אן שמעה את המפתח מגשש אחר חור המנעול, את ידית הדלת נלחצת.

“שלום ילדונת, את לא נראית מהשכונה, הלכת לאיבוד?”

“לא, אני מכירה את השכונה, הייתה לי פה חברה פעם, לטישיה וילסון.”

“לטישיה! היא הייתה ילדה חמודה. לא מנומסת, אבל חמודה. מתי הכרתן? הם עזבו את הדירה לפני חמש שנים.”

חמש שנים? זה אומר שאיש מהילדים לא יזכור את לטישיה.

“עזבו? לאן?”

“הם נכנסו לכל מיני בעיות אחרי שפיטרו את בעלה של לורטה מהעבודה. בפעם האחרונה שדיברתי עם לורטה היא אמרה שהם חושבים לעבור לגור אצל קרוב משפחה שלה בלייק צ’ארלס. אני חושבת שנמאס להם מניו אורלינס.”

לא היו לוילסונים קרובים בלייק צ’ארלס. מה קרה לזיכרון של כולם?

“היא השאירה לך כתובת?”

עיניה של הזקנה נמלאו עצב, “לא, היא לא השאירה כלום, פשוט נעלמו בלי להודיע.”

“אני מבינה. תודה רבה לך.”

“חכי רגע. את לא אמרת לי את האמת. לא יכול להיות שילדה שנראית כמוך קשורה למישהי שגרה כאן.”

אן שתקה.

“תקשיבי, כדאי שתחזרי לשכונה הלבנה שלך ותשכחי מאיתנו. לא כולם פה נחמדים כמוני.”

*

האנשים באוטובוס החלו להתחלף משחור ללבן, מזר למוכר, ממסוכן לבטוח. אן הפסיקה להסתכל לצדדים כל הזמן והתחילה לחשוב. מתברר שההורים הקודמים שלה עזבו את העיר ועברו לגור עם קרוב משפחה שלא היה קיים עד לא מזמן. אם הם גרו איתו, כנראה שלא הייתה אפשרות למצוא אותם במדריך הטלפונים.

בחדר שלה היא פתחה את המגירה והוציאה ממנה את הדף. נשאר בו מקום לעוד משפט אחד, והיא ידעה בדיוק מה היא רוצה לכתוב.

“האיש עם הפתק נמצא כאן עכשיו.”

ברגע שהסתובבה, ראתה אותו עומד מאחוריה.

“רצית משהו?”

“איפה ההורים שלי גרים?”

“הם פה איתך, בבית.”

“לא הם. ההורים של לטישיה.”

“בשום מקום.”

“אבל שמעתי שהם עזבו ללייק צ’ארלס.”

“הם בכלל לא הגיעו לשם. הייתה להם תאונת דרכים על הכביש המהיר ללייק צ’ארלס.”

הם מתו! היא רצתה לשנות את עצמה ואת ההורים שלה. במקום זה היא הרגה את ההורים הישנים שלה וקיבלה הורים אחרים.

“את טועה, הם לא מתו.”

“אתה משקר,” היא צעקה, מנסה להכות אותו. אבל האגרוף שלה עבר דרכו, כמו דרך עשן.

“אני לא משקר. ההורים הנוכחיים שלך הם ההורים הישנים שלך, עם שינויי DNA מינימליים בשביל עור לבן, ועם יותר כסף בחשבון הבנק.”

“הם לא אותם אנשים.”

“העולם הריץ את תהליך הגדילה מחדש ברגע שביקשת ממנו. אלה ההורים הישנים שלך. זה מה שקורה כשאדם נולד בתנאים אחרים – הוא הופך למישהו אחר.”

“אז מה קרה בתאונה?”

“היה צריך לתמרן את הזיכרונות של כל האנשים שהכירו את המשפחה הישנה שלך. העולם בחר בדרך הקלה: לשמור על הזיכרונות הישנים ואז להוסיף איזו עזיבה למקום לא ידוע בהמשך. הוא בטח שם אותם על איזה אוטובוס שעשה תאונה ממילא, פשוט כדי לסגור קצוות.”

“אז ההורים הישנים שלי לא מתו, אבל כל מי שהכיר אותם חושב שהם נעלמו או מתו. מה ההבדל?”

“זאת כבר שאלה פילוסופית. אני לא מתעסק בנושאים כאלו. אם זה כל כך מפריע לך, את יכולה פשוט לסמן קו ולבטל את הכול.”

הוא צדק, זה באמת היה פשוט כל כך. בהינף עיפרון היא יכלה לחזור להיות לטישיה, לשחזר את ההורים המקוריים שלה. אבל, אם היא תעשה את זה, מה יקרה להורים שלה עכשיו? והיא בעצם העדיפה להיות אן. מי רוצה להיות ילדה שחורה וחלשה משכונת דיזייר?

“רואה? כל זה הוא הבחירה שלך. העיקר שחשבת שאת יודעת לקבוע חוקים יותר טוב ממני. הייתי מציע לך פשוט לתקן גם את הזיכרונות שלך. תראי, עדיין נשאר לך מקום לשתי מילים, שם למטה, בפינה. פשוט תכתבי ‘אין לטישיה’. בדרך כלל העולם משאיר את הזיכרונות של מי שמשתמש בהם, אבל אם תבקשי במפורש הוא ימחק לגמרי את לטישיה. תישארי רק אן. יהיה לך טוב יותר, תחשבי על זה.”

היא ניסתה לענות אבל האיש כבר נעלם, מותיר אותה לבדה עם זעם ובכי שהתחננו למוצא. היא קרעה את הדף. היא פיזרה את החתיכות מהחלון, מקווה שהרוח תנקה אותן מהעולם. לפחות עכשיו לא תתפתה לעשות שטויות. היא הסתובבה לאט, השתדלה להירגע, הזכירה לעצמה שהיא בחדר הבטוח שלה, עם ההורים שהיא אוהבת, גם אם הם לא המקוריים. זה מה שהיא עשתה ועכשיו היא תחייה עם זה, בתור אן.

לא היה אף אחד שתוכל לספר לו על מה שקרה. היא לא תמחק את לטישיה מהזיכרון, כדי שלפחות בתוך הראש שלה משפחת וילסון המקורית תמשיך לחיות. כמו שלטישיה נשאה את משאות העוני והאלימות, כך היא תישא את משאות הזיכרון.

נותרה עוד רבע שעה לארוחת הערב המשפחתית. היא ניגבה את הדמעות והביטה במראה. היה קצת אדום בעיניים, אבל חוץ מזה היא נראתה בסדר גמור, כאילו לא קרה כלום. ללטישיה הייתה אולי חוכמת רחוב, אבל לאן היה כלי אחר, שמאפשר להסתיר את מה שאתה באמת מרגיש – נימוס. ולאמא של אן הייתה תפיסה בריאה שלפיה כל אדם, אפילו מתבגר, צריך שיתנו לו לפעמים לבכות, בלי לשאול למה.