ואף־על־פי־כן יש פדות בין השותפים־לתקווה — בעוד שה"בונד"משים עצמו כמשתתף בצערם של הקרבנות בארץ־ישראל, הרי “האדומים” אינם מעמידים כלל פנים כאלה. בגלוי ובגסות מביעים הם את שמחתם לשחיטת־הדמים. במלוא גרונם ה"מהפכני" הם קוראים: הידד! “מהפכה היא זו”! “הננו מברכים את לוחמי־החירות הערביים”!
את הטבח הנוכחי בארץ־ישראל הכתירו בכתר “התנועה הלאומית־המהפכנית” הערבית. כמה פעמים ניכוו אווילים אלה ב"תנועות לאומיות־מהפכניות" גרידא! כמה תקוות תלו פעם בלוחם החרות התורכי כמאל־פחה, אשר רק הושלם נצחונו — וכבר הקים עצי־תלייה לקומוניסטים התורכיים. לא עברו שנים רבות — ושוב ניתלו התקוות ב"לוחם־החרות" הסיני צ’אן־קאי־שק, שחגג את נצחונו על־ידי עריפת ראשיהם של הפועלים הסיניים המהפכניים, ועכשיו נאלצת ברית־המועצות להלחם בצבאותיו של אותו צ’אן־קאי־שק.
סוף־סוף צריכים ללמוד משהו מהנסיון הזה! ואמנם, התנועה הקומוניסטית למדה לקח. לא מכבר התכנס הוועד־הפועל של הקומאינטרן לישיבת־המליאה העשירית, והוא קבע בהחלטתו: “הבורגנות הסינית עברה במציאות למחנה האימפריאליסטי, אויבה של העצמאות הסינית. המסקנה — שיחרורם של ההמונים הסיניים יוגשם אך ורק על ידי המרד והמהפכה של הפועלים והאיכרים, שבראשה יתייצב מעמד־הפועלים”.
באותה החלטה עצמה נאמר על הודו, שבה — לאמיתו־של־דבר — מתחילה רק התנועה המהפכנית להשיל את חיתוליה: “בגידתה הגלויה של הבורגנות ההודית בעצמאות הלאומית, סיועה הפעיל לפרעות־הדמים, שנערכו בפועלים השובתים, — מסירים את הלוט מאופיה הנגד־מהפכני של הבורגנות”. ואף כאן המסקנה: “עצמאותה של הודו, הטבת מצבו של מעמד הפועלים, פתרונה של השאלה האגררית — יושגו רק בדרך מלחמתם המהפכנית של הפועלים והאיכרים, בהנהגתו של הפרוליטאריון המאורגן נגד האימפריאליזם האנגלי, נגד הפיאודלים ההודיים וההון הלאומי”.
ו"התנועה המהפכנית" בארץ־ישראל — מה דינה?! לגבי סין עוד אפשר היה לטעות, לכתחילה, שכן בראשיתה של התנועה הלאומית־המהפכנית — הופנתה זו באמת נגד האימפריאליזם הזר, ורק לאחר־מכן בגדה הבורגנות הלאומית. ואילו בהערכת המאורעות, שהתרחשו זה עכשיו בארץ־ישראל, אין כל מקום לספקות וטעויות.
המאורעות לא נשאו כל אופי של מרידה בשלטון הכיבוש הבריטי: בטבח הדמים בחברון, בלבד, נשחטו באכזריות 64 יהודים: זקנים, נשים, טף ובחורי־ישיבה! לא נפלה אף שערה מראשו של פקיד אנגלי! והוא הדין בצפת ובישובים אחרים. יתר־על־כן, ידועה ומפורסמת סיסמתם של הפורעים: “שחטו את היהודים, — הממשלה אתנו!” ואמנם, הממשלה הוכיחה בברור ובאופן חותך, כי אתם היא: לעיניה רצחו, אנסו נשים, שדדו, הציתו, והיא לא נקפה אצבע. ואילו הטימטום־וההסתאבות־הקומוניסטית והבגידה־הלאומית־הייבסקית אינה רואה בכך, אלא “התקוממות נגד האימפריאליזם הבריטי”!
אף באַטקו מאכנו1 טען, שהוא מנהל מלחמה לשחרור לאומי וסוציאלי, וכי פרעותיו ביהודים מכוונים רק נגד הבורגנים היהודים. ואילו, באוקראינה ראו בו הכל — למרות הצהרותיו המהפכניות — ליסטים פרוע ופורע. ברוסיה ידעו, כי אין לזווג פרעות ביהודים עם המהפכה. רק הפרעות ביהודים בארץ־ישראל — מוכתרות על ידי הפסולת “הקומוניסטית” היהודית כ"מהפכה".
על המיסגדים מתנוסס הדגל הירוק של “מלחמת־הקודש” נגד “הכופרים” — אך הפסולת־ה"קומוניסטית" מתעקשת לראות בו את הדגל־האדום של המהפכה הסוציאלית! בחוצות נישאת קריאת ההמון המשוסה: “טבחו את היהודים!” — ואילו הכנופיה־הייבסקית מתעקשת לשמוע את הקריאה: “פועלי כל הארצות התאחדו”!… המתקיפים צועקים: “הממשלה אתנו”! — ואילו ה"קומוניסטים" מדמים לשמוע “הלאה שלטון הכיבוש האימפריאליסטי!”… הם מברכים את המאורעות בתור “מרד התושבים הערבים נגד היהודים העולים”… אכן, חידוש רב־ונכבד חידשו מורי־ההלכה מבית־מדרשה של הייבסקציה, — עד היום ידענו, כי בעיני הסוציאליסטים, ובפרט הקומוניסטים, מתחלקת החברה למעמדות. ואולם כאן לפנינו חלוקה חדשה ומיוחדת במינה: “תושבים” ו"עולים"…
מה יאמרו הייבסקים אם מחר ישתמשו הנגד־מהפכנים באותן הטענות הייבסקיות, ויקראו את הטאטארים, תושבי קרים, למרד־דמים נגד היהודים שעברו לקרים?!… והוא הדין לגבי בירו־בידג’אן, שבה יושבת מימים־ימימה אוכלוסיה קוזאקית. פרופיסור ברוך, שהשתתף במשלחת של “קאמערד”2 לחקירת בירו־בידג’אן, כותב בדין־וחשבון שלו: “בזמן, שהתיישבו שם הקוזאקים, היה החבל מכוסה ברובו הגדול יערות, לא נמצאו שם עקבות אדם. הקוזאקים עמדו בצרות די־והותר עד שהחזיקו מעמד והתחילו לעבוד את האדמה. האוכלוסיה התיישבה ותפשה קרקעות רבות. תושב ותיק אינו מתאר כלל לעצמו, כיצד גרים בארץ מיושבת בצפיפות. הוא רואה בהתיישבות העתידה גזירה”… מכיוון שהאוכלוסיה הקוזאקית הוותיקה תפשה מלפנים שטחי קרקע גדולים, רוצים להשאיר עכשיו לכל משפחה רק 30–25 דייסיאטינות3 ולהפקיע את עודף הקרקע שתימסר להתיישבות היהודית. ושם, בבירו־בידג’אן, שואפים במפורש ליצור רוב יהודי ולקבוע את הארץ ל"ארץ יהודית", לרפובליקה אבטונומית יהודית. ואף־על־פי־כן, איש אינו מעלה על הדעת — אפילו הטימטום הייבסקי — כי לתושבים הוותיקים הזכות לערוך טבח ב"עולים".
ואילו, לגבי המאורעות בארץ־ישראל כותב בטאונם של הייבסקים האמריקאים, “פרייהייט” (חרות), בניו־יורק: לגבינו, הענין ברור. הערבים מהווים רוב בארץ־ישראל, הם יושבים בה מאות בשנים, זוהי ארצם": ואין הם חלים וחשים, כלל וכלל, שמחר יוכלו גם הנגד־מהפכנים הרוסיים לחזור על דברי הבלע הללו ולייחסם לבירו־בידג’אן.
כשהגיעו לניו־יורק הידיעות הראשונות על המאורעות בארץ־ישראל, הגיבה עליהן מערכת “פרייהייט”, כפי שצריכים וחייבים להגיב בני־אדם שטרם נטרפה עליהם דעתם כלל. היא הכתירה את הידיעות בכותרת: “פרעות ערביות ביהודים” והכריזה: “ההגנה העצמית היהודית היא הכרח מתקדם”. היא אף קראה לאספת־מחאה בסיסמה: “מחאו נגד הממשלה הבריטית, שהתירה פרעות באנשים חפים פשע”.
אולם מקץ ימים מספר הופיעו כבר הידיעות על ארץ־ישראל באותו העתון “פרייהייט” תחת הכותרת: “צבא בריטי ולגיונרים יהודיים עורכים טבח־דמים בערבים”… המערכת “הצטדקה” על ש"חסר היה לה הקו הנכון" ולא היתה חופשית מ"השפעה לאומנית". היא עצמה טרחה ונשתרעה, כתלמיד־דרדקי שסרח, על הספסל ונלקתה. באותו עתון עצמו נדפס גילוי־דעת מטעם הוועדה־המדינית של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית ובו נאמר — שהעמדה, בה נקט “פרייהייט” בימים הראשונים, היתה “אופורטוניסטית”, ו"כי כמעט שאינה נבדלת מעמדתם של הלאומנים היהודים, הציונים, שבעתונות הקאפיטאליסטית"… לכתחילה טען העתון כלפי השלטון הבריטי, שהוא מתיר פרעות, וכך נאמר בו: “לו רק רצתה הממשלה, הן יכלה בקלות להסתדר עם מאה הפורעים”; ואילו עתה נאמר באותו גילוי־הדעת, כי “זוהי עמדה נגד־מהפכנית ציונית, המאפיינת את הסוציאל־דמוקרטיה והבורגנות”…
מיום שני עד יום חמישי — פשוטו כמשמעו — הפכו פרעות הערבים ביהודים “לטבח־דמים של לגיונרים יהודים בערבים”… ההגנה העצמית היהודית הפכה מ"הכרח מתקדם" ל"לגיונרים יהודים", המסייעים בידי בריטניה. היהודים שנפגעו בפרעות הפכו מאנשים חפים מפשע לרוצחי־נפשות… המתקיפים הערבים הפכו מפורעים ל"גיבורים מהפכניים"… אספת־המחאה נגד הפרעות הפכה לאספת־אהדה לטובת “התנועה הלאומית־המהפכנית הערבית”… ועל כולם: המערכת הקומוניסטית של העתון הקומוניסטי “פרייהייט” הפכה “נגד־מהפכנית־ציונית” ומששכבה על הספסל וספגה באהבה את המלקות, שהלקתה אותה הוועדה־המדינית, הרי שוב התכשרה והיתה קומוניסטית…
מי שנשאר לו קורטוב של כבוד עצמי, אינו יכול לקיים מגע־ומשא עם בני־אדם אלה. המשוררים והסופרים היהודים — ה. לייוויק, אברהם רייזן, מנחם, ראבוי, — שהשתתפו בקביעות ב"פרייהייט", עזבו את העתון, לאחר שסיגל לו את העמדה הבוגדנית המחפירה.
בגלל שנאה לציונות מוכנים הייבסקים לכרות ברית אפילו עם השטן. אולם האפנדי והמופתי אינם מתאווים כלל וכלל לכרות ברית אתם. להיפך, האפנדים מסיתים נגד העולים היהודים. על־שום שהם בולשביקים, ר"ל. בראיון עם סופר העתון הבריטי “דיילי מייל” הצהיר המופתי הירושלמי: “אין ערבים־קומוניסטים, רק בעזרת היהודים הגיעו הנה הבולשביקים האלה…”
הייבסקים בארץ־ישראל עזרו תמיד ללאומנים הערביים בהסתתם נגד העלייה היהודית. הם תמכו ב"תנועה הלאומית" הערבית, הציגו את הפועלים היהודים בפני ההמונים הערבים כאויבי חירותם הלאומית. ומשפרצו המאורעות, ברכו הייבסקים, שבכל הארצות, על טבח־הדמים. אך, באיזה מצב נמצאו הייבסקים בארץ־ישראל עצמה?!
ממה־נפשך: אם “מהפכה” ו"מלחמה באימפריאליזם" נתחוללו בארץ, — הרי צריכים היו הייבסקים בארץ־ישראל, משהתדפקה ה"מהפכה" על דלתם, לקדם את פניה בשירה ובמחולות. ואולם הייבסק היטיב לדעת, שאם חלילה ירהיב עוז לצאת החוצה, — הרי תפגשנו “המהפכה” של המופתי הגדול חג' אמין־אל־חוסייני במאכלת השלוחה נגדו. ולברך על טבח עצמו לא נתאווה, משום־מה, הייבסק…
ובכן, מה עשה?! פשיטא, אותם ייבסקים, שגרו במרחק־מה מהשכונות הערביות — נזדרזו, מיד עם פרוץ המאורעות, לעבור לרחובות היהודיים… ומשהרגישו עצמם די בטוחים שם, מאחורי גבה של ההגנה העצמית היהודית, נתמלא ליבם “אומץ־לב מהפכני”והוציאו לאור כרוז, שבו “ברכו” על המאורעות, בדיוק כחבריהם בווארשה, ניו־יורק ומקומות אחרים.
כלום, אפשר לשער משהו יותר צבוע ונתעב מזה?!
עמידתם זו על דם־אחיהם — תיזכר להם לדראון־עולם!
מתוך החוברת: ה"בונד, “האדומים והמאורעות בארץ־ישראל”, שהופיעה ביידיש בהוצאת “נייע קולטור” (תרבות חדשה), וארשה, ספטמבר 1929.
-
באַטקו מאֶכנו — באַטקו (באוקראינית “אבא”) מאכנו, אנרכיסט, עמד בראש תנועת איכרים אנטי־סובייטית, הקים פלוגות מזויינות, שאגב מלחמתן בשלטון המועצתי התעללו ללא־רחם באוכלוסיה היהודית, שבעריה ועיירותיה של אוקראינה. ↩︎
-
קאָמערד — ועד ממשלתי ליישוב יהודים על הקרקע. ↩︎
-
דייסיאטינה — מידת קרקע, יחידה אחת בשטח של קרוב לשני הקטאר. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות