נזדמנה להם, לאנשי פק"פ, “מציאה”: הנשק המוברח. וטיפשי־ציון הללו הוסיפו דף “מזהיר” ל"פרוטוקולים של זקני־ציון". ככלב מזה־רעב, שגורש מכל האשפתות, התנפלו על העצם שנזרקה משולחן המופתי והתחילו לכרסם אותה, לחרוץ לשון ולהפיץ רעל.
מעשה שהיה — כך היה. באו מנהיגיהן של כל מפלגות־הריאקציה־הערבית לידי הסכם ביניהם והכריזו שביתה נגד “הסכנה” המאיימת, כביכול, על העם הערבי בעטיים של “היהודים המזוינים”. ממש “כחזית לאומית מאוחדת” — ככתוב במהדורה החדשה של “השולחן הערוך” של פק"פ. האם יכלה היא להחמיץ הזדמנות כזו?! אמנם, הזמן לא הזמינו אותה, כמובן, ל"שולחן העגול" של המנהיגים הערבים. אולם עבד נרצע לא יחכה להזמנה. הוא מוכן ומזומן לשרת גם מבלי שיזמינו אותו. ופק"פ הצהירה בכרוז, שהוציאה בערב השביתה: “המפלגה הקומוניסטית מצרפת את קולה אל קולכם”…
כך: המפלגה הקוראה לעצמה “קומוניסטית” מצרפת את קולה לקולו של המופתי, לקולו של רגיב נשאשיבי ושאר המנהיגים השחורים מזפת. ואמנם, לא היתה — חלילה — כל דיסהרמוניה בין קולותיהם של האפנדים וכלי־הקודש המוסלמים ובין קולם של ה"שבת־ז’ידקים" שלהם ממחנה פק"פ. אותה קריאת־תגר נגד היהודים. אותו שיסוי שוביניסטי. קראנו את הכרוז של פק"פ מתחילתו ועד סופו — ולשווא חיפשנו בו רמז כלשהו, לפחות — הד קל, של עמדה מעמדית. פק"פ העמידה עצמה בגלוי ובמישרין, ללא־הסוואה, לשרותה של הריאקציה הערבית!
“העם הערבי” — אליו פונה הכרוז ואין בו אף רמז למלחמת מעמדות, או לפחות, לניגודי־מעמדות בתוך העם הערבי. אין זכר לניצול המוני העמלים הערבים על־ידי האפנדים ובעלי־הרכוש הערבים. אין אף הגה קל שבקלים — ולו יהא אפילו למראית־עין — על סולידריות בינלאומית של פועלים. מצד אחד ישנו “העם הערבי”, הנתבע ל"חזית־עם חזקה", ומצד שני — “הציונים”, קרי: היהודים, והם האויבים.
היהודים “רכשו את החלק הגדול ביותר של אדמותיכם הפוריות ועבודותיכם המכניסות עד שסתמו את כל מקורות פרנסותיכם!”… אבל הם אינם מסתפקים בזה, והנה “החלו לחזק את כל זה בתחמושת ובציוד צבאי, בכמויות גדולות של נשק”. וה"פרקציה"2 יודעת ומעידה, כי למשלוח הנשק שנתפס “קדמו רבים” “וגם בכמויות גדולות יותר ונוראות יותר”. וגם זה ידוע לה, כי "הממשלה היא שותף בקשר זה. היא “זיינה את היהודים ופירקה את הנשק מהבידואים”. וכל זה למה? ברור: לנשק שבידי היהודים “אין מטרה אחרת אלא לבבות הערבים, כדי לכלותם כליון חרוץ”… פשוט בתכלית הפשטות: היהודים מזדיינים בעזרת הממשלה, כדי לשחוט, להשמיד, להרוג ולאבד את “הערבים”.
והמסקנה: “העם הערבי! שני דרכים לפניך: מוות שפל, או — חיי כבוד. זהו דרך הקרב מתוך הגנה בכוחות משותפים על החופש ועצמאות ארצך המשועבדת, על חייך הנתונים בסכנה — כדרך אבותיך ואבות אבותיך ששפכו את דמם למען המולדת”!
והדרישות:
“אל תפסיקו את השביתה אלא אם כן תיפסק העליה ומכירת הקרקעות”… זאת היא המטרה, שפק"פ הציגה בפני ההמונים הערבים.
ועוד: “פירוק היהודים מנשק וזיונם של הערבים בו”. והלא אחרי “פירוק היהודים מנשק” לא יהיו כבר “חיי הערבים נתונים בסכנה”, ובכן: לשם־מה “זיון הערבים”?… אולי לשם מלחמה באימפריאליזם? שטויות! הלא הדרישה מופנית לשלטון הבריטי, שהוא יתיר את זיון הצבור הערבי…
והרי סיסמה “מהפכנית” נוספת: “הילחמו למען חיפושים בתל־אביב ובמושבות היהודיות ופירוקן מהנשק הגלוי והחבוי”… פק"פ דורשת חיפושים בתל אביב ובמושבות!… והחיפושים ייעשו “על ידי ועדים ערביים” — כמובן, בפיקוחו של השלטון הבריטי ותחת חסותו, שאליו יש להפנות את הדרישה הזאת!…
נחרות זאת לזכרון־עולם: פק"פ, היודעת היטב, שאין היהודים מתכוננים — חלילה — לערוך להמונים הערבים טבח צפת וחברון — הצטרפה ללא הסתייגות כל־שהיא לעלילות ולהסתה הפרועה, שהתנהלה על ידי חוגי הריאקציה הערבית וגם על ידי תחנת הראדיו של איטליה הפאשיסטית! פק"פ ניהלה אותה הסתה, באותה צורה, באותו נוסח ממש, ללא הבדל כל־שהוא!
בימינו אלה, בימי מסע צלב־הקרס נגד המוני היהודים, בימי היטלר, חוקי נירנברג, התנפלויות האנדקים בפולניה וכו' וכו’ — פק"פ “מצרפת את קולה” למקהלת המסיתים לפרוע פרעות ביהודים!
בימינו אלה, כשנחשולי השוביניזם גאו ובעקב התעמולה הפאשיסטית הם מציפים מדינות וארצות, ותנועת הפועלים מצווה על מלחמה אמיצה ועזה בהסתה השוביניסטית ועל הגברת רוח הסולידריות הבינלאומית — מצרפת פק"פ את קולה לקול המשסים עם בעם.
באווירה השוררת כאן, בארץ הזאת, המלאה אדי־רעל שוביניסטי, בשעה שכל מי שחרד לגורלו של מעמד הפועלים — היהודי כערבי — ולעתידו, מצווה להתייצב נגד הזרם, להדפו, לשדד את הקרקע השומם ולזרוע את גרעיני הרעיון של אחוות הפועלים — מפיחה פק"פ שנאה בין פועלי שני העמים, מטיפה ל"חזית לאומית משותפת" בין הפועלים הערבים ובין מנצליהם בני עמם, ועל־ידי־כך, אגב, היא נותנת ממילא הכשר גם ל"חזית לאומית משותפת" בין פועלים ומנצלים יהודים.
מלחמה לנו, מלחמה ללא פשרה וללא ויתור כלשהו, בכנופיות השפלים והמטורפים הללו. נילחם בהם גם כיהודים וגם כסוציאליסטים: כיהודים — על אשר בשעת חירום זו הם נותנים יד לכל אלה, הקמים על ההמונים היהודים לכלותם; וכסוציאליסטים — על אשר יום יום הם מבזים, מטמאים, מחללים ומשקצים כל קדוש לנו ושמים ללעג ולקלס ולשמצה את שם הסוציאליזם ודגלו.
“דרך הפועל”, 1 בנובמבר 1935
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות