“כתבים נבחרים” אלה של יוסף רוזן המנוח, מראשי הוגיה ודבּריה של תנועת פועלי־ציון שמאל, שהנחה וחינך דור שלם של חברים ואוהדים לתורת הציונות הסוציאליסטית המהפכנית, – יותר משהוא בא לקיים את זכרו של חבר דגול ומנהיג מרתק ומלהיב, הוא בא להעניק לדורנו אנו, ותיקים וצעירים כאחד, בבואת אמת ממהותה, רוחה ודרכה של התנועה, שלמלחמתה הקדיש את כל חייו ומחשבתו ואותה הביע בשלמות ודייקנות שמעטות כמותה, הלא היא אותה רוח שמעצבה הראשון היה בר בורוכוב, והוא, יוסף רוזן, היה מטובי תלמידיו, מפרשיו וממשיכי דרכו בקרבנו.

מאמרים אלה נכתבו במשך תקופה של למעלה משלושים שנה – תקופה שהתחוללו בה שינויים כבירים בעולם כולו ובתנועת הפועלים הבין־לאומית, ולא פחות מזה בתולדות העם היהודי ותנועת הפועלים היהודית – ואף על פי כן אין בנו שום ספק, כי לא זו בלבד שלא פג הגיונם וערכם החיוני, טעמם, חנם וחסד אמתם, אלא יותר מזה – עשויים הם, גם בתקופה נסערת זו לענות כבהינתנם בלהט ובשנינות על כמה וכמה בעיות חיים שעדיין מתלבטת בהן תנועת הפועלים היהודית ואף תנועת הפועלים העולמית בימינו. וביחוד צריכים הדברים להגיע אל הדור הצעיר במדינת ישראל, הדור אשר “לא ידע את יוסף”, בשביל לשאוב מהם לא רק ידיעת אמת על עברנו הקרוב אלא למעלה מזה – דרכי אמת של מחשבה מרכסיסטית מהפכנית, שאין לפניה משוא פנים ולא העלמה והערמה בדרך לגאולה הלאומית והסוציאלית השלמה.

לבסוף נתונה בזה תודתנו לחברה פלה רוזן, רעיתו של יוסף, ולדויד בנו, שהעמידו לרשותנו את עזבונו, ולשמעון ארם, ששקד בחריצות ומסירות על הכנת החומר לדפוס ורוב התרגומים שבספר הם מפרי עטו.

המכון ע"ש עמנואל רינגלבלום

תל־אביב

יוסף רוזן נולד בשנת 1894, בעיירה ידוואַבנה, פלך לומז’ה. בטרם מלאה לו שנה אחת נתיתם מאמו ומאז נחצתה ילדותו בין שני בתים: בית אבא ובית סבא וסבתא. יוסף נלקח לבית הוריו הזקנים שנפשם כלתה אל הנכד הרך וכל אהבתם, חרדתם ודאגתם ניתנה לו. כאן היה יוסף ילד־השעשועים, שליט קטן “שהכל נהיה בדברו”. ועם זאת היה קשור ללא הינתק אל בית אבא. האב, שבינתיים נשא אשה חדשה, לא חסך כל מאמץ להפיג את רגש יתמותו של הנער, וכן גם אשתו החדשה, שהתיחסה אל יוסף יחס של אֵם ממש. כך גדל יוסף באוירה של חיבה גדושה, שזרמה אליו משני הבתים כאחד, וּודאי שהיא תרמה לא מעט לאותה רגישות מיוחדת שהצטיין בה תמיד וגם לקפדנות החמורה כלפי גילויים שליליים בחיי ציבור.

כלכל ילדי ישראל בימים ההם ניתן ליוסף חינוך מסורתי בחדר, אך סבו ואביו לא הסתפקו בכך: לא די בכך שהעמידו לו מלמד מיוחד ללימודים תלמודיים ומורה מיוחד לעברית, שקדו שניהם להעניק לו מזמנם וידיעותיהם; האב בתנ"ך ובידיעת העברית ודקדוקה, והסב בגמרא.

מילדותו נתגלו ביוסף אותן שלוש הסגולות שציינוהו כל ימי חייו: יסודיות, בקיאות וחריפות. לעולם לא הסתפק במה שהוגש לו אלא חתר לשורש, ליסוד. הדרשה שהשמיע בחג “בר־מצווה” שלו יצא לה שם בעיירה, שכן לא היתה זאת דרשה שיגרתית שמשננים “מצוות אנשים מלומדה”, אלא כליל הברקות של ילד, החותר לניתוח עצמאי בדרך הפשט דווקא, מבלי להיתפס לפילפול המקובל. לא פעם הביאה שאיפה זו במבוכה את מורו לעברית, שנוכח מהר לדעת, כי תלמיד זה תובע הרבה יותר משיוכל הוא לתת לו.

ליוסף יצאו מוניטין בעיירה ולאשרו לא נעשה “ילד פלאים” המוצג לראווה. משהגיע לבר־מצווה שלח אותו אביו ללומז’ה ללימודים אצל מורה פרטי, שהכשירו לגימנסיה. בחירת הגימנסיה אף היא היתה מכוונת: היתה זאת הגמנסיה של קרינסקי בוורשא, שהוכרה ע"י השלטונות הצאריים ועם זאת היתה משתלה של הכרה לאומית יהודית מובהקת. יוסף נבחן ונתקבל למחלקה השלישית. מיד הצטיין בלימודיו וכבר במחלקה החמישית התחיל להתפרנס בעצמו ממתן שיעורים. כאחד התלמידים המעולים שוחרר גם משכר לימוד והיה בכך משום הקלה רבה וגם דרבון יתר לעמידה עצמאית בבאות.

יוסף למד ולימד. האב היה עוקב אחרי בנו בהתמדה ובקורת רוח. לא פעם היה מחזיר לו את מכתביו, שהיו כתובים עברית, בתוספת הערות ותיקון שגיאות. ובשנת 1915 סיים יוסף את הגימנסיה בהצטיינות.

היתה זו שנה טרופה ליהודי תחום המושב שברוסיה, – השנה שלאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר מפקדת הצבא הרוסי המובס ונסוג שפכה את כל זעמה על היהודים בשטחי פולין וליטא, הקרובים לחזית ופתחה בגירוש יהודים המוני אל פנים רוסיה, כחשודים בריגול. הוריו של יוסף לא חיכו עד שיגיע תורם ועקרו בעצמם מיידוואַבנה לווילנה, כתחנה ראשונה בנדודיהם. יוסף, שהחליט להצטרף אל משפחתו, בא לווילנה, אך משהגיעו יחד לבוריסוב, נמלך האב ויעץ לו לחזור לווילנה, כיון שזו עמדה להיכבש ע"י הגרמנים ובה לא יצטרך לשרת בצבא הצארי, על הגסות וההשפלה שהיו נוהגים בו לגבי הטוראי – ובמידה כפולה ומכופלת כלפי היהודי, ששימש מטרה מתמדת להתעללות אַנטישמית.

יוסף חזר לווילנה ומיד עם כיבוש העיר ע"י הגרמנים עבר לוורשא.

בכיבוש הגרמני

הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה, גם הוא לא היה שלטון נוח ומלטף ולא חסר אף הוא גסות, שרירות ומעשי אלימות אדמיניסטרטיביים. אך בהשוואה לשלטון הצארי ותעלוליו האנטישמיים היתה בו הרווחה ליהודים. השלטון הגרמני לא הפלה לרעה את יהודי פולין, והכוחות הציבוריים שרוסנו ודוכאו במשטר הצארי פרצו ממסגרותיהם בכוח רב. מפלגות וחברות, אירגונים ואיגודים קמו לתחיה; רשת ענפה של מוסדות תרבות וחינוך והשכלה עממית פשטה על פני ערים ועיירות. המפלגות היהודיות הותיקות – ציונים ופועלי־ציון, פולקיסטים ובונדאים, ואף אגודת ישראל, שנהנתה מתמיכת הגרמנים – יצאו למרחב. יוסף, שכבר בגימנסיה עמד בראש הנוער הציוני, נשתקע בפעולה הציבורית וחיש מהר אנו מוצאים אותו כמזכיר ההסתדרות הציונית בפולין – מגעו הראשון עם המוני יהודים נרחבים.

עם פרוץ מהפכת אוקטובר

שלוש שנים – מ־1915 עד 1917 – נתעכב יוסף בפולין, בניתוק גמור ממשפחתו. במתיחות עקב אחרי התמורות הכבירות שחלו ברוסיה. המשטר הצארי מוגר; הדי המהפכה הכו גלים בעולם כולו וביחוד בפולין, שהיתה קשורה מזה דורות ברוסיה. עד שבאו ימי “הסופה והסער” – ימי אוקטובר – באימפריה הרוסית וכיבושי הגרמנים באוקראינה איפשרו ליוסף לשוב ולהתאחד עם משפחתו. בהגיעו דרך קיוב לפולטבה, חש יוסף בראשונה באוירה המתוחה של המהפכה, אמנם כבולה עדיין באזיקי כיבוש ותוססת וגועשת במחתרת. בפולטבה היה בימים ההם קיבוץ יהודי ניכר – של תושבי המקום הותיקים ופליטי ליטא ופולין. היה שם נוער יהודי לומד מאורגן בחוגים והבולטים בקרבו בת־שבע חייקין ושלושת האחים פרידמן: שמואל (אלישיב, לימים שגריר ישראל בברית המועצות, שנפטר ללא עת), מרדכי (כעת מנהל בית ספר תיכון בחולון) ויוסף (כעת בפאריז). המרצים הראשיים בחוגים היו שמואל ויוסף רוזן שנכבש מהר על ידי להט המהפכה הגדולה שמעבר לגבול. עם זאת הציקה לו השאלה המטרידה על היחס בין המהפכה לציונות, ואחת מהרצאותיו המזהירות בחוג הנוער הלומד היתה: “מדוע אין המהפכה יכולה לפתור את השאלה היהודית?” כבר חש וידע את קסם המהפכה, את חרישה העמוק בלבבות ומוחות, את תנופתה הכבירה; אך לא נסתנוור בברקה. כבר אז פסק לעצמו ולאחרים: השאלה היהודית הלאומית אין לה פתרון אלא בשידוד מערכות יסודי בחיים היהודים – במעבר מהפכני מהסתגלות לעצמאות. מהפכת אוקטובר, המקוממת ומקימה עמים לתחיה, היא בשורה היסטורית רבת־עצמה גם לעם היהודי, אך תובעת היא ממנו מעשה גואל אף לעצמו.

בקיץ 1919 כבר היתה פולטבה שרויה במשטר אחר, משטר האימים של דניקין. תחילתו כסופו של המשטר הזה היתה כרוכה, בראש וראשונה, בפרעות ביהודים, וגם יוסף ניצל רק בדרך נס מידיהם של אנשי דניקין. פעם אחת נתפס ע"י שני חיילים מצבא דניקין, אך מיראת הכבוד בפני מדי הסטודנט שלבש נמלכו הללו בדעתם ועזבוהו לנפשו בקריאת אכזבה: נקלענו, כנראה, לא למקום הנכון… בנובמבר 1919 הקיץ הקץ על שלטונם של “הלבנים” הבולשביקים הסתערו בנצחון על אוקראינה ונכנסו לפולטבה.

עם השלטון הסוביטי

אותה שעה כבר היה יוסף “מוגדר” מבחינה פוליטית: היה חבר פועלי ציון, מאנשי י. ק. פ (פועלי־ציון), היה זה הפלג הקומוניסטי, שלא רק קיבל ללא סייג ותנאי את מהפכת אוקטובר ושלטונה של המפלגה הבולשביסטית, אלא התאמץ ביחוד “להשתלב” ולשלב את הציונות בתוך התנועה הקומוניסטית. בימים ההם היה עוד מרחב־מחיה לפעולתם של פועלי ציון ברוסיה הסוביטית; לשני האגפים כאחד. השלטון הסוביטי נהג במשך שנים “יחס מיוחד” כלפי פועלי־ציון וראה בהם גם אחרי הפילוג לשני אגפים, מפלגה סוביטית מוכרת ליגאלית. הלא היתה זו אותה מפלגה של פועלים יהודים שלא היססה, היא היחידה בין כל מפלגות הפועלים היהודים, להתיצב מאחורי המהפכה ולקבלה בשלימותה, אם כי שמרה על זכותה ועצמאותה הרעיונית והאירגונית. עדיין היתה זו תקופת לנין, ומי שלא נטה מטבעו לפחד, תנופה והתרפסות, יכול היה עדיין לקיים עצמאות רעיונית בתוך תנועת הפועלים. הייבסקציה שקמה במאוחר לשבח ולהלל בסיטונות את מעשה השלטון הסוביטי וגם להשמיץ בסיטונות כל מה שהיה קשור בפעילות יהודית פרוליטרית מיוחדת – עשתה זאת מתוך רצונה הטוב, מתוך עצם מהותה החסלנית. פועלי־ציון ראו את עצמם כחלק של הסער המהפכני, כשותפים שווי זכויות למעשי בראשית של המהפכה, ולא היו נגועים בתסביך נחיתות על ציונותם. אדרבא, הם נאבקו בגלוי ובאומץ לגיבוש חיים יהודיים לאומיים בברית המועצות.

יוסף עלה מהר בשלב הסוביטי בפולטבה. הוא נתמנה המנהל של אוקרוסטה (הסוכנות הטלגרפית של אוקראינה) וחבר המערכת של “פולטבסקייה איזווסטיה” – העתון הרשמי של פולטבה. מאמריו שהיו חתומים “דוידוביץ”, “וורדי”, היו “למסמרים” בעתון. יוסף היה למעשה עורכו הראשי של העתון ועמד בראשה של פעולת ההסברה והתעמולה במחוז, אם כי באופן רשמי היה העתון בסמכותו של חבר הועד המחוזי של ר. ק. פ. הענינים התנהלו כסדרם, עד שביום בהיר אחד גילה יוסף מעשה מעילה: נסיון לחפות על חבורת ספקולנטים. כאשר הביא את הענין לעתון, רמז לו העורך הרשמי, כי מוטב שיסלק את ידיו מעסק זה. יוסף נדהם: חבר הועד של המפלגה מעיז לעשות יד אחת עם ספסרים, בשעה שהמוני העובדים בעיר חיים בקיצוב חמור של מזונות, על גבול הרעב, ועוד הוא מעיז לאיים עליו על גילוייו? יוסף הודיע מיד, כי הוא מוסר את הענין לסניף המפלגה ול"צ’קה" (הועדה למלחמה בקונטר־ריבולוציה, סבוטג’ה וספסרות), וכן עשה. אך גם כאן היתה צפויה לו אכזבה. אף כאן ניסו להרגיעו ולטשטש אין הענין, מתוך רמז שקוף, שמא יבולע לו. בימים ההם היה זה משחק מסוכן מאד להסתכסך עם ה"צ’קה". אף יוסף לא השגיח בכך, הוא יצא לחרקוב ומסר את הענין למוסדות המרכזיים. האיש סולק מתפקידו, אך יוסף נענש: חדלו לפרסם את מאמריו בעתון בחתימתו. הוא הפסיק את השתתפותו בעתון עד שבאו, פייסוהו והחזירוהו לתפקידו. מקרה “פעוט” זה, שאגב יכול היה להסתיים בכי רע, מציין את יוסף כולו: את “חוסר כשרונו” להשלים עם הרע ואת מלוא כשרונו להיאבק ללא רתיעה על מידת הטוהר בחיים. כזה היה בימי עלומיו וכן, טהור נפש ושלם ברוחו, נשאר עד יומו האחרון.

המפלגה כובשת את יוסף

בימים ההם, משניתנה לפליטי פולין, עם קביעת הקשרים הדיפלומטיים בין ברית המועצות לבין הרפובליקה הפולנית, האפשרות לחזור מרוסיה לבתיהם, עזבה אף משפחתו של יוסף את פולטבה; אולם יוסף, שליווה אותה עד ווילנה, חזר מיד לקרקוב, אל ועידת המפלגה י. ק. פ. (פועלי ציון).היתה זאת ועידת השיא של י. ק. פ. לפני שקיעתה והתפרקותה, שמיהרו לבוא. כבר בועידת חרקוב החלו הלבטים בין נאמני הציונות הקומוניסטית, שתבעו חיסון המפלגה בפני הלכי־רוח חסלניים וסתגלניים לבין אותו החלק, שדחק להשתלבות בתנועה הקומוניסטית על מנת “להגן על ערכי פועלי ציון מבפנים”. יוסף שיקע את עצמו בכל להטו, מסירותו ועוז רוחו במאבק נגד הליקווידציה. הוא תבע החרפת המאבק נגד הייבסקציה ותורת “הטמיעה הטבעית”, שהרביצו כמה מגדולי הייבסקציה, הדגשת יתר של הצורך בגיבוש לאומי של חיי הציבור היהודי בברית המועצות וחישוף האנומליה היהודית, שאין לה תקנה “אוטומטית” גם במהפכה; כן נאבק בכל נסיון לטשטש את הקשר בין יהדות זו והתהליך הציוני בעולם. המוני היהודים בברית המועצות, טען יוסף, מצווים ביתר שאת, להיות הנושא העיקרי של העליה לארץ ישראל, לעיצוב דמותה במדינה יהודית סוציאליסטית. הוא, כרבים אחרים בתנועה הקומוניסטית ברוסיה – היה שותף לאשליה בדבר “קפיצת הדרך” במצעד המהפכה העולמית, לפי ביטויו המפורסם של זינובייב, יושב ראש הקומינטרן בימים ההם, כי תקופת המעבר ממהפכת פברואר למהפכת אוקטובר בגרמניה תהיה קצרה יותר מאשר ברוסיה… רבים האמינו אז גם בתנופה הכבירה של “התפוצצויות” מהפכניות בארצות הקולוניאליות, שהנה הן באות ומשנות פני העולם. י. ק. פ. (פועלי ציון), שהשתתפה בפעילות הקונגרס של עמי המזרח בבאקו, וחברה ז. אוסטרובסקי אף נבחר למזכירות הפעילה של האירגון העולמי הזה – התלהבה לאמונה, כי תקופת הסופה והסער מתקרבת והולכת גם למזרח התיכון ולארץ ישראל. היא נתפתתה להאמין, כי סיוע כלשהו שניתן לה ע"י הקומאינטרן והמוסדות הסובייטיים בצאתה למסע כיבוש בתנועת פועלי־ציון בעולם, יש בו משום מתן סיכוי ליחס חיובי אל הציונות הפרוליטרית לאלתר. אולם יחסים אלה עם הקומאינטרן הביאו חיש מהר לידי התנקשות ולתביעה מצדו למהר ולהשתלב – כלומר לפרק את התנועה. הקרע מבפנים הלך ונתרחב. אבל אותה שעה כבר עמד יוסף מבחוץ, כי קודם לכן נשלח לקובנה בתפקיד של עורך “רוסטה” (הסוכנות הטלגרפית של ברית המועצות) וצורף לצוות של הצירות הסובייטית בליטא.

מכאן מתחילה פרשת חיים חדשה ליוסף.

תקופת קובנו

בימים ההם, לאחר שהגנרל ז’ליגובסקי השתלט על ווילנה, נקלעתי גם אני לקובנה. את הקשר עם מפלגת פועלי ציון בליטא, שאף היא נשאה את השם י. ק. פ. פועלי ציון כברוסיה, מצאתי עוד בשעה שווילנה נמסרה ע"י ברית המועצות לליטא ושימשה זמן קצר בירת ליטא.

בראש המפלגה עמדו אז נתן פינצ’וק (חבר המשלחת העולמית של פועלי ציון בארץ ישראל בשנת 1920) ויוסף פרידמן, מאחר שחברי י. ק. פ. (פועלי ציון) הרוסית – אלתר ארוצקר ומוטילוב, עזבו את ליטא עם הצבא האדום. בעברי לליטא הוחל בהוצאת עתון שבועי ליגלי בשם “ארבעטער־צייטונג”. בישיבה הראשונה של הועד המרכזי נתודעתי לבחור שחרחר, תמיר, בעל עינים יוקדות נוקבות וחיוך מלבב. לא בן ליטא, אמרו לי, אלא עובד בצירות הסובייטית, כעורך “רוסטה”, וחבר י. ק. פ. זו היתה פגישתי הראשונה עם יוסף. נפגשנו כשני חברים פועלי ציון משתי מפלגות, אני מי. ס. ד. פועלי ציון והוא מי. ק. פ. פועלי ציון, שחלקתי עליה עוד ברוסיה. ברם כבר בשיחה הראשונה נפלה המחיצה. זכורני כיצד יעץ לי יוסף בצחוק לגנוז את חילוקי הדעות, שידעתי עליהם ברוסיה, בהדגשה שהוא כחבר י. ק. פ. מומחה יותר ממני במארת החסלנות. י. ק. פ. פועלי ציון בליטא, אמר, תצטרך ליטול עליה את היזמה לעקור את החסלנות עד השורש בכל חלקי התנועה. לא אגזים באמרי, כי כבר בפגישה ראשונה זו נחתמה לכל אורך החיים אותה ידידות וחברות ללא סייג בינינו, שבמרוצת השנים הלכה ונתהדקה ונתעלמה על כל חילוקי דעות. עמדתי נדהם בפני צלילות המחשבה והביטוי, להט הרגש ואותה כנות “עד כלות הנפש”, שבהם קסם לנו תמיד. יוסף נרתם מיד לפעולת המערכת. פליטון פוליטי שלו על ה"בונד" באחד הגליונות הראשונים עשה רושם עצום בשנינותו, חריפותו ותוכנו, ומאז התברך העתון בכל מאמר של יוסף, שהיה חתום “דודוביץ” או “דורן”. בהשתתפותו נעשה “ארבעטער צייטונג” שבקובנה לשבועון בעל רמה פובליציסקית גבוהה מאד ותפוצתו הלכה והתרחבה. זמן רב היה יוסף לחברים בחינת “נסתר”. כאיש הצירות הסובייטית לא יכול להופיע בפומבי, אולם במסיבות פנימיות מזמן לזמן היה “מתגלה”, אמנם בעילום שם אך במאור פנימי, שבטוחני, קרן שנים רבות בלב החברים. בהשפעתו של יוסף נתהדקו הקשרים בין המפלגה לבין הצירות הסובייטית. הפגישות הקבועות בין שליחי המפלגה לבין הציר אקסלרוד ויתר אישי־הצוות הבכירים נעשו לסימפוזיוניים ציוניים ממש, ואקסלרוד התאונן בפני פעם בדרך צחוק, בפגישה כזו שיוסף “מקלקל” ממש את אנשי הצוות כולם ומדביק בהם את “החידק הציוני”. הדבר היה בתקופת לנין הברוכה, כאשר וויכוח חברי מעמיק היה עדיין המכשיר העיקרי לשכנוע הדדי. אז לא שימש עדיין המושג של “אויבי העם” ביחס לכל מי שלא הזדהה עם עמדת המפלגה הרשמית, “והמנהיג היודע הכול”, החותך ופוסק חיים לכל חי, לא היה עדיין ערך מוכר בתנועה הקומוניסטית. בסקרי עכשיו אחורנית את תקופת קובנה ואת הליכוד המיוחד במינו שנתגבש בקבוצת החברים – יוסף רוזן, יוסף פרידמן, שמעוני, אייזנברג, שבא מרוסיה, ניצוויץ' מוולקובישקי ואחרים – אני מלא תודה על ברכת התקופה ההיא ועל הידידות, שלא הועמה במירוץ השנים. חבורה זו חישלה את המפלגה בלהט, מסירות ואמונה פועלי־ציונית, לבלי השאיר סדק לחסלנות, עריקות ומעילה בערכים, וחלק בראש ליוסף. וכאשר הגיע זמנו לעזוב את עבודתו בצירות ואת קובנה, על מנת לחזור לפולין, השאיר אחריו זריעה מבורכת, שלא הכזיבה בשעת קציר.

התקופה הפולנית של יוסף

בכל מקום, בכל חוג וציבור, שיוסף נקלע אליו, היה מתגלה מיד ונמשך “בדרך הטבע” אל “ראש התור”. לא עמדה לו צניעותו, לא סלידתו מזרקורי הפירסום ולא רתיעתו הנרגזת כשביקשו להעלותו לבמה בלי דחף פנימי בו עצמו. בעל רגש כבוד היה כדי כך, שלא הוצרך כלל לכיבוד, אך הכבוד רדף אחריו ללא רחם והדביקו בכל אשר יפנה. הרי כל הופעה שלו הפכה למאורע, וכל כתיבה שלו מאירה עיניים ומעוררת לבבות גם יחד. ועל אחת כמה וכמה כאשר נגע שוב בקרקע גידולו – ביהדות פולין רבת החיוניות, השרשית, העממית ומסונפת בכל שטחי החיים החברתיים. כאן פרש יוסף את כנפיו והתנועה חשה מיד את הברכה שבתוספת הכוח המופלא, שרישומו ניכר מיד בכל פעולותיה: בעתון, בהסברה בעל פה, בעמידה איתנה נגד יריבים, ועל הכל – בחישול טבעת פלדה של נוער תוסס ונלהב מסביבה. כי בכך, בשטח הנוער, ראה יוסף את ייעודי העיקרי: חינוך הנוער, הכשרת הדור הצעיר, עיצוב דמותו המדינית והתרבותית של הנוער הבורוכובי ילד שעשועיו. עתון הנוער “פרייע יוגנט” היה תחת ידו למכשיר רעיוני־חינוכי ממדרגה ראשונה, שלא נמצא לו מתחרה, אם בכובד המשקל של תוכנו ואם בקלות הסגנון הבהיר והמנופה, בין עתוני הנוער היהודי בפולין. יום הופעתו של “פרייע יוגנט” (הנוער החופשי) היה יום של חדווה לאלפי בני־נוער ויום של אי־מנוחה מתוחה לתנועות הנוער היריבות, שאימת עטו של יוסף הדריכה מנוחתם. אשר להרצאותיו של יוסף בחוגים פנימיים של הנוער, בפרט למדריכים, אפשר לומר ללא שום חשש של הגזמה: היה בהן תמיד מטען רוחני־רעיוני, כעין צידה לדרך ארוכה, שכוחה עמד בפני תהפוכות הזמן, פיתוייו ולחצו. יוסף לא היה מעתיר על שומעיו גודש של עובדות ומספרים, שיצאו מבית מדרשו תלמידים “מלאים כרימון”. העיקר היה באור הרב ששפך על העובדות מכל צדדיהן. אמנם תבע ידיעה יסודית בחומר הנידון, אך את כל כשרונו השקיע במאמץ להקנות לחניכיו את עצמאות המחשבה, את כושר השיפוט, הניתוח, ללא טשטוש ופירכוס, ללא רתיעה מפני בהירות אכזרית. בנאמנות לאמת והתנגדות לכל כזב קדוש – ראה יוסף את יסוד־היסודות, לחיסון מפני כיעור מוסרי וניוון הנפש. על כן היה יוסף, בעת ובעונה אחת, איש החברות העמוקה ואיש ריב ומדון גם לקרובים ביותר – חברות ביחסים ומאבק על כנות שבמחשבה ובדיבור. מעטים כמותו ידעו להסתער “באכזריות” כזאת על כל נגע ופגע, על עיוות דין, על התכחשות לערכים ועל סילוף המוסר האנושי והסוציאליסטי. חיסולה של מפלגת פועלי־ציון בברית המועצות בשנת 1928 בדרך האלימות האדמיניסטרטיבית, זיעזע אותו לא רק כאקט בלתי צודק ומחבל, אלא גם בגלל תחושתו החריפה, שהולכים ומסתמנים תהליכים קודרים במפעל אוקטובר. עוד לפני כן הביע יוסף, בכתב ובעל פה, את חרדתו לגילויים המדאיגים, המאפילים על מדיניותו של לנין. ההתנקשות בקיומה של מפלגת פועלי ציון, שזכתה כל השנים ליחס של כבוד ורחשי אהדה מצד ברית המועצות, עוררה את תגובתו החריפה של יוסף, והיה זה “אני מאשים” מקיף על היחס הנקשה, המעליב והפוגע אל הבעיה היהודית בכללה. כבר אז, בימים ההם, התחיל יוסף להטיל ספק בהפרדה שהיתה מקובלת בקרבנו בין דרכי היבסקציה ובין המדיניות הסובייטית הכללית לשאלה היהודית. יוסף חיפש את מקור התורפה בתפיסה הכללית של התנועה הקומוניסטית לענין היהודי. הוא צדק בכך ולא צדק. כי אמנם שיקפה היבסקציה למעשה רק את הנחותיה של המדיניות הכללית הסובייטית, אך המדיניות הסובייטית גילתה למעשה במשך תקופה מסויימת, גמישות הרבה יותר מהיבסקציה, ולא התעלמה כליל מהייחוד שבבעיה היהודית. יוסף עצמו הצביע בחיבוריו על “קרים־בירוביג’אן ואבטונומיה יהודית פרוליטרית” בבהירות קולעת ומשכנעת, על סתירה זו בין כיסופי הטמיעה של היבסקציה לבין חתירתה של המדיניות הסוביטית לפתרון טריטוריאלי־לאומי יהודי. רק בשנים מאוחרות יותר, לאחר זוועת הטיהורים בשנות 1936–1937, נסתמן הקו המחריד לחיסול החיים הלאומיים היהודים, שהכשיר את הקרקע גם לחיסולה הסופי של היבסקציה עצמה. היום, מבחינה רטרוספקטיבית, אפשר רק להשתומם לראיתו החדה של יוסף, שהבחין כבר אז, במעומעם, את הסיום הטרגי, הנשקף לענין הלאומי היהודי בברית המועצות, סיום שייתכן ויהיה נקודת מוצא להתחלה חדשה, – כי גם היום עוד לא הסתיים הויכוח ועדיין אין לומר, כי הוכרעה הכף מבחינה היסטורית. נתאשר רק כלל אחד בלתי מעורער: ריגרסיה במדיניות הכללית קובעת גם ריגרסיה במדיניות לגבי השאלה היהודית. אם כך במדיניות הסוציאליסטית, לא כל שכן במדיניות הקפיטליסטית, שאותה התקיף יוסף בלהט, בהתמדה ובמחץ מפליא. סידרת מאמריו המכונסים כאן בשם: “בפולין של גרבסקי־פילסודסקי” יכולה לשמש מופת לפובליציסטיקה פוליטית. כל פינה אפלה היתה נחשפת על ידו “בהקרנות רנטגן”: במדיניות הכללית, בהסתגלותן של שכבות סוציאליות יהודיות, באשליות הכושלות של ה"בונד" או באופורטוניזם של הימין הציוני־הסוציאליסטי.

ברם, בכל להט הויכוח נשאר, יוסף, קודם כל, נאמן למצווה של דיבור־אמת ומעש־אמת, שקידש אותה כצו עליון לעצמו לתנועה. על כן כיבדוהו יריבים, הוקירוהו ידידים והעריצוהו חברים, שראו בו ובחוסר המנוחה שלו מצפן ומצפון לעצמם.

אחרי תקופת קובנה לא נזדמן לי כמעט לראות את יוסף, עד שבשנת 1929, לפני פרוץ המאורעות בארץ, הגעתי בשליחות המפלגה לפולין. נפגשנו במעון הועד המרכזי ברחוב קרמליצקה בורשא, והוא אז בעצם זהרו במפלגה: עורך ה"יוגנט", חבר בועד המרכזי ובמערכת של “ארבעטער צייטונג”, ושמו כנואם בחסד עליון ופובליציסט מזהיר הולך לפניו. תהינו קצת איש על קנקן רעהו אך לא היינו זקוקים לשום סיכום כדי להיווכח, כי השותפות הרעיונית שבינינו, למרות המרחק הגיאוגרפי העמיקה וחיזקה את הידידות שבלב. סערת הימים – ימי 1929 בארץ ישראל העקובים מדם – אכלה אותנו ממש. כל יום וקציר ידיעותיו המזעזעות משם, ומבית – בישוב היהודי בפולין – אימה ומבוכה והשתוללות־הילולה יבסקאית־בונדאית על “פשיטת הרגל של הציונות”. המפלגה נתגייסה לתנופת הסברה מקיפה בעל פה ובכתב. לי וליוסף נמסר להכין במשך ימים ספורים שתי חוברות־הסברה. הן הופיעו במשך כמה ימים. “די בלוטיקע געשעענישן אין ישראל” של יוסף והחוברת “פראָנט קעגן פראָנט” שלי. גם היום, בקראך את חוברתו של יוסף, ואחר שנים כה רבות ותמורות כה יסודיות בחיינו, אתה נדלק שוב מהלהט הנפשי שבדבריו ועומד נפעם למראה המחץ הפולמוסי שהוריד על היריבים – הן על אלה ששמחו “לאיד” – היבסקציה ו"הבונד", – והן על מחנה הציונות הבורגנית והריפורמיסטית, ששמו מיבטחם בהבטחות אנגליה והתיחסו בזלזול אטום כלפי הגורם הערבי. הופעותיו של יוסף על “המאורעות בארץ ישראל” באסיפות הפומביות המרובות היו לחזון הסתערות כביר של אמונה ציונית־סוציאליסטית על קטני אמונה, על נבוכים בדרך ועל המחנה היבסקי־הבונדאי, שקיווה להיבנות “מחורבן הציונות”. מאורעות הדמים בשנת 1929 היו מיבחן חמור לדרכה המדינית של התנועה הציונית, שראתה את עצמה צמודה לשלטון הבריטי, וגם כבשן אש, שחישל ביתר עוז את בטחונה של המפלגה בצידקת דרכה המדינית, במאבקה הבלתי־פוסק נגד האימפריאליזם הבריטי ונגד יצרי השוביניות העכורה, שחתרה להגביה את החיץ בין הישוב היהודי המותקף לבין הישוב הערבי העובד, המוסת ע"י הריאקציה הערבית. אכן, אין ערוך לתרומתו של יוסף במאבק הזה, בו גילה כשרון פובליצסטי מזהיר ביותר וכושר ביטוי מופלא בעל פה.

אך לא רק נואם ופובליציסט בחסד עליון היה יוסף. ראיתיו ב"גלגולו השני": כמורה, מחנך ומדריך. המזון הרוחי שיוסף היה מגיש לנוער הן ב"פרייע יוגנט", הן במסיבות ושיחות, היה בו כדי להזין המוני נוער רחבים ביותר ולהעלות את רמתם התרבותית למדרגה גבוהה מאד. לא פעם השתתפתי בשיחות הללו והייתי נכבש להסברה המשכנעת, העמוקה והפופולרית כאחד, המשובצת הברקות בזו אחר זו. שיחה, פגישה או מסיבה עם יוסף היו חוויה בלתי נשכחת. מימרות ופסוקים שלו היו נחרתים כסיכומים שאינם ניתנים למחיקה בזכרון. בביקורי בעיירות פולין נישא אלי תמיד הד דבריו: “כך אמר יוסף”, “כיצד אמר יוסף?” והיה ליוסף גם “גלגול שלישי”: איש המשרד. כי לא רק עורך היה בעתון הנוער, אלא גם האדמיניסטרטור של העתון, השוקד על הכנסותיו והוצאותיו, על המשלוח הסדיר וכדומה. מנין היתה לו, לאדם הסוער ומסעיר, הגועש ומגעש, הסבלנות הזאת לעבודת נמלים אפורה כל כך? בין כתיבת מאמר לשני, או באמצע כתיבת חוברת, ישב האיש שקוד על קבלות, על מכתבי תביעות וקובלנות, כי העיתון “איחר” להגיע וכדומה, וכך היה עונה ומשיב, מסעיר ומכוון ברוח ובחומר כאחד. ואם להוסיף לכך, שיוסף היה מקדיש לא מעט מזמנו לכתבות שבעתון ומתקן בחריצות שגיאות וחיספוסים (מבלי לגרוע ממקוריות הסגנון), הרי זו תמונה מיום עבודתו הגדוש של יוסף, שחלש היה מטבע ברייתו. הוא ידע לא רק להבחין בין קודש לחול, אלא גם למזג עבודת־חולין בקדושה של ביצוע, מתוך הכרה מלאה כי אף “פכים קטנים” הם “עולם ומלואו”.

בשנת 1931 ביקרתי שוב בפולין לשם ההכנות לקונגרס הראשון של א"י העובדת, שעמד להתקיים בברלין.

למפלגה בארץ הגיעו ידיעות מדאיגות, כי הרוב במרכז המפלגה בפולין מתנגד להשתתפות בקונגרס של ארץ־ישראל העובדת מתוך חשש, שמא יהא בכך פתח לסטיה מדרכנו העצמאית בארץ ולמענה, ומתוך הנחה מבוססת למדי, ש"אחדות העבודה" (זה היה שמה של מפא"י לפני האיחוד עם הפועל הצעיר) תרצה להפוך את הקונגרס לבמה משלה – על גישותיה ותפיסותיה וקוה המדיני בציונות. המאבק בינינו לבין “אחדות העבודה” היה נטוש לאורך כל החזית: כנגד תפיסתנו המעמדית הציגה המפלגה השלטת את התפיסה של “שלום בית” בציונות; אנחנו שללנו את ההשתתפות בקונגרס הציוני, ואילו אחדות העבודה ראתה השתתפות זו כעיקר העיקרים; אנחנו ראינו את נקודת הכובד המדינית במלחמה נגד האימפריאליזם הבריטי, ואילו “אחדות העבודה” בנתה את תקוותה על ברית עם אנגליה, בהאמינה שאפשר לשכנע את ממשלת המנדט לקואופרציה כנה עם הישוב היהודי בארץ; אנחנו תבענו תשומת לב מיוחדת לבעית הפועל הערבי וראינו את ההסתדרות כמסגרת העלולה לאחד את כל פועלי הארץ, ללא הבדל, ואילו אחדות העבודה שללה את צורת האירגון הבין־לאומי, פרט לסקטור הממשלתי; אנחנו התנגדנו לשיטת הסרטיפיקטים, שהיה בה גם משום צמצום העליה, גם משום סלקציה פוליטית, שמנעה מחברינו את העליה ארצה, ואילו “אחדות־העבודה” ראתה בה יסוד־מוסד; אנחנו נלחמנו נגד החרם על שפת יידיש, בעוד שאחדות־העבודה חיזקה למעשה ולהלכה את דרכם של הקנאים.

יוסף היה מהמתנגדים הראשיים להשתתפותנו בקונגרס של ארץ־ישראל העובדת ביחד עם נתן בוקסבוים וזרובבל. לצדנו עמד מיעוט עם יצחק לב ופטרזיל בראשו. במצב הזה שיגרה המפלגה את ניר ואותי לשכנע את המרכז הפולני. ואמנם לא היה זה אגוז קל לפיצוח, ביחוד כאשר גם יוסף עמד בראש המערכה נגדנו. אך דווקא בתוך הויכוח הלוהט והסוער נתגלה יוסף בכל ישרו וכנותו. הוא, שידע מאין כמוהו לשכנע (ומה קשה היה לעמוד בפני כוח השיכנוע שלו!), ידע גם להשתכנע. משהצבענו על כך, שדווקא חילוקי הדעות בינינו לבין “אחדות העבודה” מחייבים את ההשתתפות בקונגרס של ארץ־ישראל העובדת, כי אין לברוח מהמערכה ולהסתגר ב"ארמון של שן" ולנהל מאבק מדיני רציני תוך אטימת אזניים לנימוקי היריב ומבלי לבוא במגע אתו – נגענו ב"קרן הזהב" שהיתה שמורה במחשבתו של יוסף. לפתח כל תנועה מהפכנית רובצת סכנת הסקטנטיות, הסתגרות המעידה לא על כוח, אלא על חולשה רעיונית, וזאת תיעב יוסף יותר מכל! והכרעה נפלה. יוסף נתגייס יחד עם כל חברי המרכז למסע בסניפים, בשביל להפעיל את החברים להשתתפות, ועל אף ההתחכמויות הידועות של מפלגת הרוב בסדר הבחירות לקונגרס השיגה המפלגה הפולנית בבחירות יצוג לא מבוטל כלל. וכאשר נתכנס הקונגרס בברלין נוכח יוסף, מה מאד צדקה עמדת המחייבים. היתה זו הפעם הראשונה שברחבי תנועת הפועלים הציונית, על כל גווניה, בהשתתפות נציגים של תנועת הפועלים הבין לאומית, נתלקחה המערכה בין שני הגושים: השמאל הפועלי־הציוני והימין שריכז את “אחדות העבודה”, הפועל הצעיר ואחרים. היו כמה מומנטים דרמתיים בקונגרס, כאשר “עיכבנו את הקריאה” ובן־גוריון איים להוציא אותנו מתוכו, עד שהיה צורך להטיל על ועדה מיוחדת, בראשותו של ארנסט טולר, למצוא מוצא מהמשבר. נדמה לי שפרשת הקונגרס מילאה תפקיד מסוים ולא מבוטל בתחושת “הבקורת העצמית” האופיינית כל כך ליוסף; כי אכן מעל לכול היה יוסף נאמן “לאימפרטיב הקטיגורי” שלו – כנות עם עצמו.

יוסף בא ארצה

בשנת 1930 התחילה אחת העליות המשונות ביותר לארץ. סרטיפיקטים ניתנו בצמצום, בעלי־רכוש לא גילו להיטות יתר לעליה, גם מקרב הציונים המושבעים; ממשלת המנדט הקפידה על גזריות העליה והשאירה רק סדק צר – לתיירים שהותר להם לבוא, לסייר את הארץ ולהסתלק לאחר זמן קצוב. אולם דווקא סדק צר זה הפך במשך זמן קצר ל"דרך גאולים" רחבה, שהשלטון ניסה לשוא לשוב ולחסום אותה. מפלגתנו בפולין היתה מהראשונות שהפכה את התיירות, “טוריסטיקה” בלע"ז, לגל של עליה. אחריה החרו־החזיקו אחרים. ארץ ישראל הוצפה לפתע בנחשול של עולים בלתי־ליגליים, שנשתקעו בארץ, אם כי נידונו לחיות שנים על שנים בתנאים של ליגליות למחצה. חברי המרכז הפולני ניצלו את התיירות, כדי לבוא במגע עם המציאות בארץ ועם המפלגה. כאן בוקסבוים, שכנא זאגאן, לב, מוליה ואחרים, ואתם יוסף. הם לא באו עדיין על מנת להשתקע: גם המפלגה בפולין וגם המפלגה בארץ לא יכלו להרשות לעצמם “מותרות” מעין אלו – להשאיר את התנועה בפולין בלי הנהגה. אולם יוסף הציץ ונפגע, – הוא הודיע: חסל פרשת פולין בשבילו. הוא יישאר. חברי המרכז הפולני היססו, אולם אנחנו לא היססנו, עז־רצוננו היה שיוסף יישאר בתוכנו. והוא נשאר, גם אם נותק על ידי כך לכמה שנים מרעיתו האהובה פלה. מיד נכנס לעבודה כמזכיר משרד הברית. הוא היה המזכיר הראשון של משרד הברית בארץ, שנקבע כ"עובד שלם". עד בואו של יוסף נאלצו כמה מחברי המרכז לשמש לסירוגין כמזכירי הברית, כמובן, בשעות הערב, לאחר שירדו מפיגומי הבנין, או רק חצאי ימים, או יום לבנין ויום למשרד הברית. לכאורה היה יוסף “מסודר”, אך, למעשה, היה זה סידור פרובלימטי מאד. חלק ממשכורתו נזקף על חשבון ארוחות צהרים – במסעדה קואופרטיבית, שהמפלגה ביקשה לקיימה, והחלק האחר היה יותר נומינלי מריאלי. – ואילו משרד הברית הפך תחת ידו של יוסף למורה דרך רעיוני בשביל התנועה כולה. הביוליטינים שהוציא יוסף הזינו את כל העתונות המפלגתית בתפוצות ושימשו חומר־יסוד להדרכה פוליטית גם בארץ. כאן הוגש לתנועה בשפע: ניתוח פוליטי וכלכלי, סקירות מקיפות, עובדות מאלפות, סיכומי החלטות ובירורים ואינפורמציה עשירה על הנעשה בתנועה העולמית.

השלימו את הביולטינים מכתביו של יוסף אל מרכזי המפלגות ואל חברים, היכולים גם כיום לשמש מופת לקוריספונדנציה פוליטית, – בבהירות ההסברה, במתן תשובות מפורטות לשאלות מציקות, בכוח השכנוע המחנך, המכוון ומדריך. יש להצטער שבמבחר זה של כתבי יוסף, המוגש לקוראים, נעדרים מכתביו, פרט לכמה מכתבים מהזמן האחרון. מכתבים אלה מצלמים, כבסרט חי, רוטט את התקופה על כל לבטיה, חיפושיה, קשייה וקושיותיה, ובה בשעה מתגלה בהם יוסף בכל כשרונו כפדגוג פוליטי.

משרת המזכיר במשרד הברית היתה, כמובן, רק אחד התפקידים, שיוסף נטל על עצמו. הוא השתתף בקביעות בבטאוני המפלגה: ב"נייוועלט" וב"דרך־הפועל" ובעתונות התנועה בחוץ לארץ. וזאת לדעת: יוסף לא נמנה על קלי העט, אם כי העט לא מש מידו לעולם. נושא שעניין אותו היה עובר גלגולי הכנה מוקדמים בצורת פתקים, שרשם בהם ראשי פרקים, עובדות מסייעות, הברקות שנונות. רק מש"הבשיל" הנושא בדרך זו של שיחה עם עצמו – הועלה על הכתב והוגש לקורא בתכנו רב המשקל וסגנונו המרתק. וכשם שקל עט לא היה, כך לא היה להוט להופיע בפומבי, באסיפות עם. אך משהופיע, היה הרושם עצום ומתמיד. כל הופעה שלו היתה – מלוא־האיש ומלוא־האש. סניפי המפלגה לא פסקו לתבוע מהמרכז לשלוח אליהם את יוסף. הוא אמנם העריך תמיד יותר את ההופעה בסניף מאשר ההופעה בפני הקהל הרחב.

בתקופה הטרופה (1936–1937)

משני עברים נפתחה הרעה: בארץ – עם פרוץ מאורעות־הדמים, בברית המועצות – עם פרשת הטיהורים והמשפטים המזעזעת. לכאורה שתי פרשיות שונות בתכלית, אך המשותף לשניהן: הרגשת תמוטה. נתמוטטה האשליה, שהידוק היחסים בין ממשלת המנדט לבין התנועה הציונית והישוב היהודי הוא היסוד שעליו יכון בטחונו של המפעל הציוני, ונתמוטטה ההנחה, שהישגי ברית המועצות וביצור בטחונה מביאים מאליהם לריכוך החומרות שבמשטר ומזרזים את תהליך הדימוקרטיזציה.

המאורעות החדשים בישראל חייבו את המפלגה בשלוש מערכות – מערכת ההתגוננות, פשוטה כמשמעו, יחד עם כל הישוב, נגד כנופיות הדמים, מערכה מדינית, לערעור השותפות הכושלת והנפסדת עם האימפריאליזם הבריטי, ומערכה השלישית – לשחות נגד הזרם הגואה של השוביניות מזה ומזה ולהעלות ביתר תוקף את התביעה לאחוות־עמים, לחישול ברית בין העמלים היהודים והערבים. יוסף, שבזמן ההיא כבר פרש ממזכירות הברית ועבר לעבודה בחברת החשמל, נרתם למשימת ההסברה בלהט, באומץ ובכשרון הפולמוס, והשכנוע המיוחד לו. האישור הטרגי לצדקת תפיסתנו המהפכנית, האנטי־אימפריאליסטית, שניתן במאורעות הדמים בארץ, חיזק את התנועה, אך לא כן המאורעות בברית המועצות, שפגעו פגיעה חמורה במוסר הסוציאליסטי ובצדקת המשפט הסובייטי. ודאי, כבר מזמן היתה התנועה מחוסנת ע"י שיפוטה הבלתי־תלוי ועצמאותה הרעיונית, שלא הדירה את עצמה לעולם מהזכות והחובה לבקורת כלפי סילופים, פגמים וליקויים, שנתגלו בדרך ההגשמה של הסוציאליזם בברית המועצות. אף על פי כן הורגשו הטיהורים והמשפטים כמכה גדושה ואנושה גם לגבינו. הועידה העולמית העשירית של התנועה, שנתקיימה בארץ בדצמבר 1936 – ינואה 1937, הקדישה הרבה מזמנה לדיון נוקב במתהוה בברית המועצות וסיכומיה שיקפו בבהירות את יחסנו הבקורתי והשלילי לפרשה זו. כולנו ראינו בכך ענין גורלי קובע לתנועה הסוציאליסטית, אך יש להודות, שיותר מכולנו חש יוסף בסכנתה של “אפלה בצהרים” זו, ותחושה זאת לא סרה עוד ממנו. היא ליוותה אותו כל השנים עד יום מותו.

במיבחן מלחמת העולם השניה

בספטמבר 1939 חזרנו, צירי הקונגרס הציוני, יחד עם יוסף מז’יניבה, שם נפרדנו מעם חברינו הצירים מפולין, ששבו אליה ועלו אחד אחד לעקדה. לא ניתנה לנו אפילו שהות לסכם את מאבק התנועה והישגה, בהחליטה להשתתף בקונגרס הציוני ובהסתדרות הציונית. השתתפות זו, קדם לה בירור נוקב וסוער ברחבי התנועה, בירור שיוסף היה בו אחת הדמויות הראשיות. כי כמו שהיה לוחם קשה־עורף במערכה על עיקרים, כן היה חלוץ בהסתערות על דבקות בשיגרה של מסורת נוקשה. התנועה עמדה בפני בעיות חדשות שתבעו פתרונן, אך המלחמה האדימה את אופק העולם. סכנת החיה הפשיסטית האפילה על הכול ואז נפלה עלינו הפצצה של חוזה מולוטוב–ריבנטרופּ עם ההכרזות על ברית־ידידות בין ברית המועצות לבין גרמניה ההיטלראית, חלוקת פולין החדשה, שהוכרזה כ"יצור מדיני מלאכותי", ולבסוף ההודעות הסוביטיות על המלחמה האימפריאליסטית, שבאחריות נושאות בריטניה וצרפת וכו'…

מועצת המפלגה בארץ הועמדה באחד המיבחנים החמורים ביותר שנזדמנו לה אי־פעם. הכרתי העמוקה שעמדנו במיבחן כראוי. לא נתפסנו ל"זכות המבוכה", לא התכחשנו לתפיסתנו ולאמונתנו בעתיד הסוציאליזם, במפעלה של ברית־המועצות, לא התעלמנו מתנאי המצור והמזימות שהתרקמו נגד ברית המועצות ושימשו גורם לחוזה. אך לא חיפינו ולא הצדקנו את ההסכם. חשפנו את המדיניות הפטלית שלאחר החוזה, שהציגה את התנועה הקומוניסטית בעולם ככלי־שרת חסר־דעת, תוך הנצחת הדוגמט, שבכל התנאים היא חייבת לשמש בובה עיוורת בידי מדיניות החוץ הסובייטית. עמדנו במבחן, אך לא יצאנו בשלום: כי איבדנו, לכמה שנים, את יוסף, שמיצה את הדין עם עצמו בכל האכזריות של מצפון פצוע ושותת דם. יוסף פרש מהמפלגה רגוז, “אוכל את עצמו”, – תחושה שהחריפה עוד יותר עם השואה שניחתה על יהדות אירופה ופולין ביחוד. המפלגה כולה, כל החברים כאבו את כאב פרישתו של הבן יקיר לכולנו ולא נחסך כל מאמץ לשמור על הקשרים והיחסים עמו. ואם כי מבחינה פורמלית עמד יוסף מן הצד במשך שנות המלחמה, הרי למעשה היה דבוק וצמוד בלי־הרף לתנועה, לפעולתה ולמאבקה.

מה הניע את יוסף להתאכזר לעצמו עד כדי כך, שאפילו המפלגה, שאליה היה קשור בכל נימי חייו, לא יכלה “לרככו”? סבורני, שפעלו כאן שני גורמים שמקורו ב"יחודו" שלו: משבר האמון ותחושת הבאות. עוד בימי המשפטים והטיהורים נתערערה אצל יוסף האמונה, כי “כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד”, או בלשון המדיניות: כל מה שממשלת ברית המועצות עושה – יש לקבל ללא ערעור. בחרדה עקב יוסף אחרי התהליך המזווע, שהסתמן במדיניותה של הממשלה הסובייטית ובתנועה הקומוניסטית, המקדש כל אמצעי למען המטרה. חוזה מולוטוב–ריבנטרופ, שכפה על התנועה הקומוניסטית בעולם את תורת התבוסנות וחייב אותה לקטרג על מלחמה בהיטלר, שבר את יוסף כליל. מעשי אוקטובר טובעים בדם ובוץ “דיפלומטי” ומוסר האדם פוסק להיות מניע במדיניות הסוציאליסטית, שאותה ראה כהתעלות האדם במאבקו לעולם אחר. ודאי, יוסף לא היה היחיד לחרדה זו. המפלגה כולה נתיסרה בלבטים האלה. אך חריפות הכאב, המיוחדת במינה היתה קודם כל נחלת יוסף. ולכך גורם שני: ראיית הבאות, או, ביתר דיוק, תחושת הבאות. עכשיו, לאור הנסיון בשנים האחרונות – תקופתו האחרונה של סטאלין, משפט פראג, משפט הרופאים, הגילויים לאחר מותו של סטאלין והמאבק שהחל בדימוקרטיות העממיות ובתנועה הקומוניסטית בעולם על הזכות לחשוב בלי היתר מלמעלה – אתה עומד נדהם ביתר שאת לחוש המופלא של יוסף על מה שעלול היה עוד לקרות. עינו החדה הבחינה את הצללים הקודרים המצטברים בקפלי העתיד והם ניתכו עליו בכוח של מפל מים והכריעו אותו.

פעילות מחוץ למסגרת

קשתה על יוסף העמידה מחוץ לפעולה הציבורית וקשה שבעתיים לפעול בשטח ציבורי מחוץ למסגרת המפלגה, ואמנם לא עלה מעולם על דעתו “להשתלב” במסגרת מפלגתית אחרת. כי גם בהיותו מחוצה לה נשארה המפלגה בשבילו הכתובת היחידה – גם לטענות, גם לתקוות. כן לא נענה לשום פיתוי והזמנה מצד מפא"י, למרות שיחותיו עם ברל כצנלסון ז"ל ושידוליו, כשם שדחה בזמנו את הצעת ז. ארן (אהרונוביץ בימים ההם) לעבור לעבודה במחלקת ההסברה של הועד הפועל. רק שני ענינים שעלו אז על סדר היום הוציאוהו מהסתגרותו והעלוהו שוב על הבמה הציבורית: א) הויכוח על תכנית בילטמור, ב) יזמתה של ועדה לבירור הסיכויים לאיחוד מפלגות הפועלים. בשני הענינים גם יחד לא היה יוסף שלם עם עמדת המפלגה. אך גם בהופעות אלו נשאר נאמן עם עצמו ועם תפיסתו הפועלי־ציונית עד תום.

בחוברתו “נגד מדינה יהודית?” היו לא מעט דברי פולמוס עם שתי דעות בקרב פועלי ציון, שלא נהו אחר תכנית בילטמור, אם כי מתוך גישות שונות. היו אמנם במפלגה חברים – וחלק לא מבוטל – שחייבו מדינה יהודית בלי להירתע מפני סכנת החלוקה. יוסף, שהיה אז פטור מחובת המשמעת המפלגתית, שימש להם לפה, לא רק בעמדתו, אלא גם בהנמקתו המזהירה. אפשר לומר, בלי חשש הגזמה, כי חוברתו נתנה את הביסוס הקולע ביותר לרעיון המדינה היהודית לאלתר, גם בתנאים הנתונים. אמנם ביסוד הדברים היה בהתאמה מלאה עם גישתה של המפלגה ועקרונותיה. יוסף דחה את ההנחות הפוליטיות של חסידי בילטמור; גישתו נקבעה על ידי ראייה מפוכחת של המציאות, והוא הגישה לקוראים בהגיון מוחץ ובכוח שיכנוע, שקשה היה לעמוד בפניו. גם לענין האיחוד הפוליטי של מפלגת הפועלים ניגש יוסף בדרכו המיוחדת, המקורית. מול המליצה הרמה על חשיבות האיחוד, על “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”, וכנגד המגמה לטשטש חילוקי דעות רציניים ולהציגם כדברים של מה בכך, העלה יוסף דווקא את המפריד, את הפער המהותי הקיים בשטח האידיאולוגי־הפוליטי, והוא דווקא ששימש לו לתביעת האיחוד. הוא דרש איחוד למען קידום המעשה המשותף, למען המאבק על תקומת המדינה וקיום האומה, אחרי לקח האימים של השואה, מתוך מתן זכות לחופש דעות מלא בתוך האיחוד, ללא כפיה ומרות האונסת את המצפון. לשון אחרת: הוא גרם מסגרת פדרטיבית שתהא מיוסדת על חירות רעיונית ואחדות הפעולה. חברי מפא"י, חסידי האיחוד, גילו מיד קרירות מובלטת לגישה זו, וחיש מהר נתברר, ש"היה חלום ואיננו". בזמן מאוחר יותר, כעבור שנים אחדות, הסביר יוסף בהרצאתו בחטיבת פועלי־ציון את מקור האופטימיזם שלו בימים ההם. הוא הודה כי טעה, כשם שטעו רבים בתנועת הפועלים, שקיוו כי אחרי המלחמה באה שעת רצון לאיחוד כללי של תנועת הפועלים. אותה שעה שהולידה את האיחוד (הארעי) של התנועה המקצועית, פתחה גם סיכוי לאיחוד הסוציאליסטים עם הקומוניסטים, מתוך לקח העבר הקרוב. אולם האכזבה, כידוע, לא איחרה לבוא והניגודים החריפו והעמיקו עם פתיחת המלחמה הקרה. האם שגה יוסף ביסודו? לא, ודאי שלא שגה, כי האחדות הסוציליסטית אינה רעיון מופשט, לא בעולם ולא בארץ. אבל רבים עוד, רבים מאד המיבחנים המרים, הנכונים לתנועת הפועלים עד שתגיע לאחדות הרעיון והמעשה הסוציאליסטי.

חזרה למחנה

עברו – חלפו שנים רוות רוגז ומרי, ויוסף חזר למפלגה במפנה הראשון שנזדמן בתנועה. האיחוד הכולל לא נתקיים, אך תהליך האיחוד הפועלי שנסתמן תחילה באיחוי הקרע בין שני פלגי פועלי־ציון, ואחר כך הורחב בהקמת מפלגת אחדות־העבודה–פועלי־ציון, מצא את יוסף בקרב המחנה. יוסף היה שותף פעיל לתהליך זה של גיבוש, מבלי לסור בכל שלבי האיחוד, שנסתיים בהקמת “מפלגת הפועלים המאוחדת” בשעתה, מגישתו היסודית: לא לטשטש את המפריד, במידה שיש לו שרשים וטעמים רציניים; להעלות פלוגתות קיימות בכל הבהירות על מנת לפתרן במשותף במלוא הכנות. ומשום שיוסף לא סבל את “הנוסח המעגל”, המגלה טפח ומכסה טפחיים, היתה תרומתו לבהירות הרעיונית רבת ערך – אפשר לומר – מכרעת ממש. בחוש האבחנה המופלא שלו היה תופס כל גלישה וכל צרימה, גם אם היו מוסווים יפה בגודש של מליצות ציוניות וסוציאליסטיות, הוא היה מהראשונים, שגילה בקיעי “השמאלנות הליקווידטורית”, תחילה בגרעין מועט בחטיבת פועלי־ציון עצמה, ואחר כך במפ"ם. הוא חש, בחריפות מיוחדת במינה, את הסכנה האורבת לשלמותה של מפ"ם על ידי “הסוס הטרויאני”, שחדר לתוכה וכפה עליה את המצע של ועידת חיפה. מאז לא ידע מנוחה; הוא רב בנו “האופטימיסטים”, שהאמינו כי ניתן עוד להציל את שלימות המפלגה ולהחזיר לה את דמותה. הוא לא רצה בפילוג, אך לא קבל תנחומים שאפשר למנעו. פרשת אורן ועלילת הרופאים רוצצה אותו פשוטו כמשמעו. הוא ידע, כי בתחומי המפלגה הזאת אין סיכוי להשמיע ולמצוא אוזן קשובה ל"דברי מינות" על תהליכי ההסתאבות העוברים על ברית המועצות, על פולחן האישיות, על האוטומיזם המכוון את התנועה הקומוניסטית בעולם, על רתיעתם של דבּרי מפ"ם מהסיכון שבעצמאות מחשבתית וגישה ביקורתית. עם זאת לא פסק להוקיע את צביעותה והתחסדותם של מנהיגות מפא"י, הקוראת תגר על מפ"ם הקומאינפורמית, בה בשעה שהיא עצמה דוחפת את המדינה ואת הממשלה להשתלבות כושלת והרת אסון במערב. בפגישות ומסיבות חברים היה שופך את מרי שיחו ומחפש עידוד באמונת חבריו, שהיו תמימי דעים אתו.

לי ולחברים רבים היו הפגישות הקבועות עם יוסף להכרח ממש. כשרונו בניתוח מאורעות, בחישוף תהליכים, בהארת עובדות ריתק אותנו; קסם דיבורו, אישיותו המלבבת כבשו לבבות. ריקמת חברות גדולה ועמוקה זו קשה למצוא לה ניב וביטוי, כשם שאין ניב וביטוי לאסון שמצאנו בנפלו, והיה כאילו פתח מותו שרשרת שלמה של מכות־גורל שמחצה אותנו; מותם בפתע של יצחק לב, מוליה, יעקב פטרזיל ואחריהם שמואל טייכמן, משה זייפמן ויצחק יצחקי.

במותו של יוסף רוזן נתיתמה התנועה מאחד מגדוליה – גדול בשכלו החריף ובלבו היוקד, וגדול בצניעותו הגאיונה, בסלידתו מכבוד וכיבודים, בעמידתו על דעתו והרגשתו הצרופה בלבד.

שלוש שנים עברו מיום מותו ועדיין הוא כמהלך חי בתוכנו.