“כתבים נבחרים” אלה של יוסף רוזן המנוח, מראשי הוגיה ודבּריה של תנועת פועלי־ציון שמאל, שהנחה וחינך דור שלם של חברים ואוהדים לתורת הציונות הסוציאליסטית המהפכנית, – יותר משהוא בא לקיים את זכרו של חבר דגול ומנהיג מרתק ומלהיב, הוא בא להעניק לדורנו אנו, ותיקים וצעירים כאחד, בבואת אמת ממהותה, רוחה ודרכה של התנועה, שלמלחמתה הקדיש את כל חייו ומחשבתו ואותה הביע בשלמות ודייקנות שמעטות כמותה, הלא היא אותה רוח שמעצבה הראשון היה בר בורוכוב, והוא, יוסף רוזן, היה מטובי תלמידיו, מפרשיו וממשיכי דרכו בקרבנו.

מאמרים אלה נכתבו במשך תקופה של למעלה משלושים שנה – תקופה שהתחוללו בה שינויים כבירים בעולם כולו ובתנועת הפועלים הבין־לאומית, ולא פחות מזה בתולדות העם היהודי ותנועת הפועלים היהודית – ואף על פי כן אין בנו שום ספק, כי לא זו בלבד שלא פג הגיונם וערכם החיוני, טעמם, חנם וחסד אמתם, אלא יותר מזה – עשויים הם, גם בתקופה נסערת זו לענות כבהינתנם בלהט ובשנינות על כמה וכמה בעיות חיים שעדיין מתלבטת בהן תנועת הפועלים היהודית ואף תנועת הפועלים העולמית בימינו. וביחוד צריכים הדברים להגיע אל הדור הצעיר במדינת ישראל, הדור אשר “לא ידע את יוסף”, בשביל לשאוב מהם לא רק ידיעת אמת על עברנו הקרוב אלא למעלה מזה – דרכי אמת של מחשבה מרכסיסטית מהפכנית, שאין לפניה משוא פנים ולא העלמה והערמה בדרך לגאולה הלאומית והסוציאלית השלמה.

לבסוף נתונה בזה תודתנו לחברה פלה רוזן, רעיתו של יוסף, ולדויד בנו, שהעמידו לרשותנו את עזבונו, ולשמעון ארם, ששקד בחריצות ומסירות על הכנת החומר לדפוס ורוב התרגומים שבספר הם מפרי עטו.

המכון ע"ש עמנואל רינגלבלום

תל־אביב

יוסף רוזן נולד בשנת 1894, בעיירה ידוואַבנה, פלך לומז’ה. בטרם מלאה לו שנה אחת נתיתם מאמו ומאז נחצתה ילדותו בין שני בתים: בית אבא ובית סבא וסבתא. יוסף נלקח לבית הוריו הזקנים שנפשם כלתה אל הנכד הרך וכל אהבתם, חרדתם ודאגתם ניתנה לו. כאן היה יוסף ילד־השעשועים, שליט קטן “שהכל נהיה בדברו”. ועם זאת היה קשור ללא הינתק אל בית אבא. האב, שבינתיים נשא אשה חדשה, לא חסך כל מאמץ להפיג את רגש יתמותו של הנער, וכן גם אשתו החדשה, שהתיחסה אל יוסף יחס של אֵם ממש. כך גדל יוסף באוירה של חיבה גדושה, שזרמה אליו משני הבתים כאחד, וּודאי שהיא תרמה לא מעט לאותה רגישות מיוחדת שהצטיין בה תמיד וגם לקפדנות החמורה כלפי גילויים שליליים בחיי ציבור.

כלכל ילדי ישראל בימים ההם ניתן ליוסף חינוך מסורתי בחדר, אך סבו ואביו לא הסתפקו בכך: לא די בכך שהעמידו לו מלמד מיוחד ללימודים תלמודיים ומורה מיוחד לעברית, שקדו שניהם להעניק לו מזמנם וידיעותיהם; האב בתנ"ך ובידיעת העברית ודקדוקה, והסב בגמרא.

מילדותו נתגלו ביוסף אותן שלוש הסגולות שציינוהו כל ימי חייו: יסודיות, בקיאות וחריפות. לעולם לא הסתפק במה שהוגש לו אלא חתר לשורש, ליסוד. הדרשה שהשמיע בחג “בר־מצווה” שלו יצא לה שם בעיירה, שכן לא היתה זאת דרשה שיגרתית שמשננים “מצוות אנשים מלומדה”, אלא כליל הברקות של ילד, החותר לניתוח עצמאי בדרך הפשט דווקא, מבלי להיתפס לפילפול המקובל. לא פעם הביאה שאיפה זו במבוכה את מורו לעברית, שנוכח מהר לדעת, כי תלמיד זה תובע הרבה יותר משיוכל הוא לתת לו.

ליוסף יצאו מוניטין בעיירה ולאשרו לא נעשה “ילד פלאים” המוצג לראווה. משהגיע לבר־מצווה שלח אותו אביו ללומז’ה ללימודים אצל מורה פרטי, שהכשירו לגימנסיה. בחירת הגימנסיה אף היא היתה מכוונת: היתה זאת הגמנסיה של קרינסקי בוורשא, שהוכרה ע"י השלטונות הצאריים ועם זאת היתה משתלה של הכרה לאומית יהודית מובהקת. יוסף נבחן ונתקבל למחלקה השלישית. מיד הצטיין בלימודיו וכבר במחלקה החמישית התחיל להתפרנס בעצמו ממתן שיעורים. כאחד התלמידים המעולים שוחרר גם משכר לימוד והיה בכך משום הקלה רבה וגם דרבון יתר לעמידה עצמאית בבאות.

יוסף למד ולימד. האב היה עוקב אחרי בנו בהתמדה ובקורת רוח. לא פעם היה מחזיר לו את מכתביו, שהיו כתובים עברית, בתוספת הערות ותיקון שגיאות. ובשנת 1915 סיים יוסף את הגימנסיה בהצטיינות.

היתה זו שנה טרופה ליהודי תחום המושב שברוסיה, – השנה שלאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר מפקדת הצבא הרוסי המובס ונסוג שפכה את כל זעמה על היהודים בשטחי פולין וליטא, הקרובים לחזית ופתחה בגירוש יהודים המוני אל פנים רוסיה, כחשודים בריגול. הוריו של יוסף לא חיכו עד שיגיע תורם ועקרו בעצמם מיידוואַבנה לווילנה, כתחנה ראשונה בנדודיהם. יוסף, שהחליט להצטרף אל משפחתו, בא לווילנה, אך משהגיעו יחד לבוריסוב, נמלך האב ויעץ לו לחזור לווילנה, כיון שזו עמדה להיכבש ע"י הגרמנים ובה לא יצטרך לשרת בצבא הצארי, על הגסות וההשפלה שהיו נוהגים בו לגבי הטוראי – ובמידה כפולה ומכופלת כלפי היהודי, ששימש מטרה מתמדת להתעללות אַנטישמית.

יוסף חזר לווילנה ומיד עם כיבוש העיר ע"י הגרמנים עבר לוורשא.

בכיבוש הגרמני

הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה, גם הוא לא היה שלטון נוח ומלטף ולא חסר אף הוא גסות, שרירות ומעשי אלימות אדמיניסטרטיביים. אך בהשוואה לשלטון הצארי ותעלוליו האנטישמיים היתה בו הרווחה ליהודים. השלטון הגרמני לא הפלה לרעה את יהודי פולין, והכוחות הציבוריים שרוסנו ודוכאו במשטר הצארי פרצו ממסגרותיהם בכוח רב. מפלגות וחברות, אירגונים ואיגודים קמו לתחיה; רשת ענפה של מוסדות תרבות וחינוך והשכלה עממית פשטה על פני ערים ועיירות. המפלגות היהודיות הותיקות – ציונים ופועלי־ציון, פולקיסטים ובונדאים, ואף אגודת ישראל, שנהנתה מתמיכת הגרמנים – יצאו למרחב. יוסף, שכבר בגימנסיה עמד בראש הנוער הציוני, נשתקע בפעולה הציבורית וחיש מהר אנו מוצאים אותו כמזכיר ההסתדרות הציונית בפולין – מגעו הראשון עם המוני יהודים נרחבים.

עם פרוץ מהפכת אוקטובר

שלוש שנים – מ־1915 עד 1917 – נתעכב יוסף בפולין, בניתוק גמור ממשפחתו. במתיחות עקב אחרי התמורות הכבירות שחלו ברוסיה. המשטר הצארי מוגר; הדי המהפכה הכו גלים בעולם כולו וביחוד בפולין, שהיתה קשורה מזה דורות ברוסיה. עד שבאו ימי “הסופה והסער” – ימי אוקטובר – באימפריה הרוסית וכיבושי הגרמנים באוקראינה איפשרו ליוסף לשוב ולהתאחד עם משפחתו. בהגיעו דרך קיוב לפולטבה, חש יוסף בראשונה באוירה המתוחה של המהפכה, אמנם כבולה עדיין באזיקי כיבוש ותוססת וגועשת במחתרת. בפולטבה היה בימים ההם קיבוץ יהודי ניכר – של תושבי המקום הותיקים ופליטי ליטא ופולין. היה שם נוער יהודי לומד מאורגן בחוגים והבולטים בקרבו בת־שבע חייקין ושלושת האחים פרידמן: שמואל (אלישיב, לימים שגריר ישראל בברית המועצות, שנפטר ללא עת), מרדכי (כעת מנהל בית ספר תיכון בחולון) ויוסף (כעת בפאריז). המרצים הראשיים בחוגים היו שמואל ויוסף רוזן שנכבש מהר על ידי להט המהפכה הגדולה שמעבר לגבול. עם זאת הציקה לו השאלה המטרידה על היחס בין המהפכה לציונות, ואחת מהרצאותיו המזהירות בחוג הנוער הלומד היתה: “מדוע אין המהפכה יכולה לפתור את השאלה היהודית?” כבר חש וידע את קסם המהפכה, את חרישה העמוק בלבבות ומוחות, את תנופתה הכבירה; אך לא נסתנוור בברקה. כבר אז פסק לעצמו ולאחרים: השאלה היהודית הלאומית אין לה פתרון אלא בשידוד מערכות יסודי בחיים היהודים – במעבר מהפכני מהסתגלות לעצמאות. מהפכת אוקטובר, המקוממת ומקימה עמים לתחיה, היא בשורה היסטורית רבת־עצמה גם לעם היהודי, אך תובעת היא ממנו מעשה גואל אף לעצמו.

בקיץ 1919 כבר היתה פולטבה שרויה במשטר אחר, משטר האימים של דניקין. תחילתו כסופו של המשטר הזה היתה כרוכה, בראש וראשונה, בפרעות ביהודים, וגם יוסף ניצל רק בדרך נס מידיהם של אנשי דניקין. פעם אחת נתפס ע"י שני חיילים מצבא דניקין, אך מיראת הכבוד בפני מדי הסטודנט שלבש נמלכו הללו בדעתם ועזבוהו לנפשו בקריאת אכזבה: נקלענו, כנראה, לא למקום הנכון… בנובמבר 1919 הקיץ הקץ על שלטונם של “הלבנים” הבולשביקים הסתערו בנצחון על אוקראינה ונכנסו לפולטבה.

עם השלטון הסוביטי

אותה שעה כבר היה יוסף “מוגדר” מבחינה פוליטית: היה חבר פועלי ציון, מאנשי י. ק. פ (פועלי־ציון), היה זה הפלג הקומוניסטי, שלא רק קיבל ללא סייג ותנאי את מהפכת אוקטובר ושלטונה של המפלגה הבולשביסטית, אלא התאמץ ביחוד “להשתלב” ולשלב את הציונות בתוך התנועה הקומוניסטית. בימים ההם היה עוד מרחב־מחיה לפעולתם של פועלי ציון ברוסיה הסוביטית; לשני האגפים כאחד. השלטון הסוביטי נהג במשך שנים “יחס מיוחד” כלפי פועלי־ציון וראה בהם גם אחרי הפילוג לשני אגפים, מפלגה סוביטית מוכרת ליגאלית. הלא היתה זו אותה מפלגה של פועלים יהודים שלא היססה, היא היחידה בין כל מפלגות הפועלים היהודים, להתיצב מאחורי המהפכה ולקבלה בשלימותה, אם כי שמרה על זכותה ועצמאותה הרעיונית והאירגונית. עדיין היתה זו תקופת לנין, ומי שלא נטה מטבעו לפחד, תנופה והתרפסות, יכול היה עדיין לקיים עצמאות רעיונית בתוך תנועת הפועלים. הייבסקציה שקמה במאוחר לשבח ולהלל בסיטונות את מעשה השלטון הסוביטי וגם להשמיץ בסיטונות כל מה שהיה קשור בפעילות יהודית פרוליטרית מיוחדת – עשתה זאת מתוך רצונה הטוב, מתוך עצם מהותה החסלנית. פועלי־ציון ראו את עצמם כחלק של הסער המהפכני, כשותפים שווי זכויות למעשי בראשית של המהפכה, ולא היו נגועים בתסביך נחיתות על ציונותם. אדרבא, הם נאבקו בגלוי ובאומץ לגיבוש חיים יהודיים לאומיים בברית המועצות.

יוסף עלה מהר בשלב הסוביטי בפולטבה. הוא נתמנה המנהל של אוקרוסטה (הסוכנות הטלגרפית של אוקראינה) וחבר המערכת של “פולטבסקייה איזווסטיה” – העתון הרשמי של פולטבה. מאמריו שהיו חתומים “דוידוביץ”, “וורדי”, היו “למסמרים” בעתון. יוסף היה למעשה עורכו הראשי של העתון ועמד בראשה של פעולת ההסברה והתעמולה במחוז, אם כי באופן רשמי היה העתון בסמכותו של חבר הועד המחוזי של ר. ק. פ. הענינים התנהלו כסדרם, עד שביום בהיר אחד גילה יוסף מעשה מעילה: נסיון לחפות על חבורת ספקולנטים. כאשר הביא את הענין לעתון, רמז לו העורך הרשמי, כי מוטב שיסלק את ידיו מעסק זה. יוסף נדהם: חבר הועד של המפלגה מעיז לעשות יד אחת עם ספסרים, בשעה שהמוני העובדים בעיר חיים בקיצוב חמור של מזונות, על גבול הרעב, ועוד הוא מעיז לאיים עליו על גילוייו? יוסף הודיע מיד, כי הוא מוסר את הענין לסניף המפלגה ול"צ’קה" (הועדה למלחמה בקונטר־ריבולוציה, סבוטג’ה וספסרות), וכן עשה. אך גם כאן היתה צפויה לו אכזבה. אף כאן ניסו להרגיעו ולטשטש אין הענין, מתוך רמז שקוף, שמא יבולע לו. בימים ההם היה זה משחק מסוכן מאד להסתכסך עם ה"צ’קה". אף יוסף לא השגיח בכך, הוא יצא לחרקוב ומסר את הענין למוסדות המרכזיים. האיש סולק מתפקידו, אך יוסף נענש: חדלו לפרסם את מאמריו בעתון בחתימתו. הוא הפסיק את השתתפותו בעתון עד שבאו, פייסוהו והחזירוהו לתפקידו. מקרה “פעוט” זה, שאגב יכול היה להסתיים בכי רע, מציין את יוסף כולו: את “חוסר כשרונו” להשלים עם הרע ואת מלוא כשרונו להיאבק ללא רתיעה על מידת הטוהר בחיים. כזה היה בימי עלומיו וכן, טהור נפש ושלם ברוחו, נשאר עד יומו האחרון.

המפלגה כובשת את יוסף

בימים ההם, משניתנה לפליטי פולין, עם קביעת הקשרים הדיפלומטיים בין ברית המועצות לבין הרפובליקה הפולנית, האפשרות לחזור מרוסיה לבתיהם, עזבה אף משפחתו של יוסף את פולטבה; אולם יוסף, שליווה אותה עד ווילנה, חזר מיד לקרקוב, אל ועידת המפלגה י. ק. פ. (פועלי ציון).היתה זאת ועידת השיא של י. ק. פ. לפני שקיעתה והתפרקותה, שמיהרו לבוא. כבר בועידת חרקוב החלו הלבטים בין נאמני הציונות הקומוניסטית, שתבעו חיסון המפלגה בפני הלכי־רוח חסלניים וסתגלניים לבין אותו החלק, שדחק להשתלבות בתנועה הקומוניסטית על מנת “להגן על ערכי פועלי ציון מבפנים”. יוסף שיקע את עצמו בכל להטו, מסירותו ועוז רוחו במאבק נגד הליקווידציה. הוא תבע החרפת המאבק נגד הייבסקציה ותורת “הטמיעה הטבעית”, שהרביצו כמה מגדולי הייבסקציה, הדגשת יתר של הצורך בגיבוש לאומי של חיי הציבור היהודי בברית המועצות וחישוף האנומליה היהודית, שאין לה תקנה “אוטומטית” גם במהפכה; כן נאבק בכל נסיון לטשטש את הקשר בין יהדות זו והתהליך הציוני בעולם. המוני היהודים בברית המועצות, טען יוסף, מצווים ביתר שאת, להיות הנושא העיקרי של העליה לארץ ישראל, לעיצוב דמותה במדינה יהודית סוציאליסטית. הוא, כרבים אחרים בתנועה הקומוניסטית ברוסיה – היה שותף לאשליה בדבר “קפיצת הדרך” במצעד המהפכה העולמית, לפי ביטויו המפורסם של זינובייב, יושב ראש הקומינטרן בימים ההם, כי תקופת המעבר ממהפכת פברואר למהפכת אוקטובר בגרמניה תהיה קצרה יותר מאשר ברוסיה… רבים האמינו אז גם בתנופה הכבירה של “התפוצצויות” מהפכניות בארצות הקולוניאליות, שהנה הן באות ומשנות פני העולם. י. ק. פ. (פועלי ציון), שהשתתפה בפעילות הקונגרס של עמי המזרח בבאקו, וחברה ז. אוסטרובסקי אף נבחר למזכירות הפעילה של האירגון העולמי הזה – התלהבה לאמונה, כי תקופת הסופה והסער מתקרבת והולכת גם למזרח התיכון ולארץ ישראל. היא נתפתתה להאמין, כי סיוע כלשהו שניתן לה ע"י הקומאינטרן והמוסדות הסובייטיים בצאתה למסע כיבוש בתנועת פועלי־ציון בעולם, יש בו משום מתן סיכוי ליחס חיובי אל הציונות הפרוליטרית לאלתר. אולם יחסים אלה עם הקומאינטרן הביאו חיש מהר לידי התנקשות ולתביעה מצדו למהר ולהשתלב – כלומר לפרק את התנועה. הקרע מבפנים הלך ונתרחב. אבל אותה שעה כבר עמד יוסף מבחוץ, כי קודם לכן נשלח לקובנה בתפקיד של עורך “רוסטה” (הסוכנות הטלגרפית של ברית המועצות) וצורף לצוות של הצירות הסובייטית בליטא.

מכאן מתחילה פרשת חיים חדשה ליוסף.

תקופת קובנו

בימים ההם, לאחר שהגנרל ז’ליגובסקי השתלט על ווילנה, נקלעתי גם אני לקובנה. את הקשר עם מפלגת פועלי ציון בליטא, שאף היא נשאה את השם י. ק. פ. פועלי ציון כברוסיה, מצאתי עוד בשעה שווילנה נמסרה ע"י ברית המועצות לליטא ושימשה זמן קצר בירת ליטא.

בראש המפלגה עמדו אז נתן פינצ’וק (חבר המשלחת העולמית של פועלי ציון בארץ ישראל בשנת 1920) ויוסף פרידמן, מאחר שחברי י. ק. פ. (פועלי ציון) הרוסית – אלתר ארוצקר ומוטילוב, עזבו את ליטא עם הצבא האדום. בעברי לליטא הוחל בהוצאת עתון שבועי ליגלי בשם “ארבעטער־צייטונג”. בישיבה הראשונה של הועד המרכזי נתודעתי לבחור שחרחר, תמיר, בעל עינים יוקדות נוקבות וחיוך מלבב. לא בן ליטא, אמרו לי, אלא עובד בצירות הסובייטית, כעורך “רוסטה”, וחבר י. ק. פ. זו היתה פגישתי הראשונה עם יוסף. נפגשנו כשני חברים פועלי ציון משתי מפלגות, אני מי. ס. ד. פועלי ציון והוא מי. ק. פ. פועלי ציון, שחלקתי עליה עוד ברוסיה. ברם כבר בשיחה הראשונה נפלה המחיצה. זכורני כיצד יעץ לי יוסף בצחוק לגנוז את חילוקי הדעות, שידעתי עליהם ברוסיה, בהדגשה שהוא כחבר י. ק. פ. מומחה יותר ממני במארת החסלנות. י. ק. פ. פועלי ציון בליטא, אמר, תצטרך ליטול עליה את היזמה לעקור את החסלנות עד השורש בכל חלקי התנועה. לא אגזים באמרי, כי כבר בפגישה ראשונה זו נחתמה לכל אורך החיים אותה ידידות וחברות ללא סייג בינינו, שבמרוצת השנים הלכה ונתהדקה ונתעלמה על כל חילוקי דעות. עמדתי נדהם בפני צלילות המחשבה והביטוי, להט הרגש ואותה כנות “עד כלות הנפש”, שבהם קסם לנו תמיד. יוסף נרתם מיד לפעולת המערכת. פליטון פוליטי שלו על ה"בונד" באחד הגליונות הראשונים עשה רושם עצום בשנינותו, חריפותו ותוכנו, ומאז התברך העתון בכל מאמר של יוסף, שהיה חתום “דודוביץ” או “דורן”. בהשתתפותו נעשה “ארבעטער צייטונג” שבקובנה לשבועון בעל רמה פובליציסקית גבוהה מאד ותפוצתו הלכה והתרחבה. זמן רב היה יוסף לחברים בחינת “נסתר”. כאיש הצירות הסובייטית לא יכול להופיע בפומבי, אולם במסיבות פנימיות מזמן לזמן היה “מתגלה”, אמנם בעילום שם אך במאור פנימי, שבטוחני, קרן שנים רבות בלב החברים. בהשפעתו של יוסף נתהדקו הקשרים בין המפלגה לבין הצירות הסובייטית. הפגישות הקבועות בין שליחי המפלגה לבין הציר אקסלרוד ויתר אישי־הצוות הבכירים נעשו לסימפוזיוניים ציוניים ממש, ואקסלרוד התאונן בפני פעם בדרך צחוק, בפגישה כזו שיוסף “מקלקל” ממש את אנשי הצוות כולם ומדביק בהם את “החידק הציוני”. הדבר היה בתקופת לנין הברוכה, כאשר וויכוח חברי מעמיק היה עדיין המכשיר העיקרי לשכנוע הדדי. אז לא שימש עדיין המושג של “אויבי העם” ביחס לכל מי שלא הזדהה עם עמדת המפלגה הרשמית, “והמנהיג היודע הכול”, החותך ופוסק חיים לכל חי, לא היה עדיין ערך מוכר בתנועה הקומוניסטית. בסקרי עכשיו אחורנית את תקופת קובנה ואת הליכוד המיוחד במינו שנתגבש בקבוצת החברים – יוסף רוזן, יוסף פרידמן, שמעוני, אייזנברג, שבא מרוסיה, ניצוויץ' מוולקובישקי ואחרים – אני מלא תודה על ברכת התקופה ההיא ועל הידידות, שלא הועמה במירוץ השנים. חבורה זו חישלה את המפלגה בלהט, מסירות ואמונה פועלי־ציונית, לבלי השאיר סדק לחסלנות, עריקות ומעילה בערכים, וחלק בראש ליוסף. וכאשר הגיע זמנו לעזוב את עבודתו בצירות ואת קובנה, על מנת לחזור לפולין, השאיר אחריו זריעה מבורכת, שלא הכזיבה בשעת קציר.

התקופה הפולנית של יוסף

בכל מקום, בכל חוג וציבור, שיוסף נקלע אליו, היה מתגלה מיד ונמשך “בדרך הטבע” אל “ראש התור”. לא עמדה לו צניעותו, לא סלידתו מזרקורי הפירסום ולא רתיעתו הנרגזת כשביקשו להעלותו לבמה בלי דחף פנימי בו עצמו. בעל רגש כבוד היה כדי כך, שלא הוצרך כלל לכיבוד, אך הכבוד רדף אחריו ללא רחם והדביקו בכל אשר יפנה. הרי כל הופעה שלו הפכה למאורע, וכל כתיבה שלו מאירה עיניים ומעוררת לבבות גם יחד. ועל אחת כמה וכמה כאשר נגע שוב בקרקע גידולו – ביהדות פולין רבת החיוניות, השרשית, העממית ומסונפת בכל שטחי החיים החברתיים. כאן פרש יוסף את כנפיו והתנועה חשה מיד את הברכה שבתוספת הכוח המופלא, שרישומו ניכר מיד בכל פעולותיה: בעתון, בהסברה בעל פה, בעמידה איתנה נגד יריבים, ועל הכל – בחישול טבעת פלדה של נוער תוסס ונלהב מסביבה. כי בכך, בשטח הנוער, ראה יוסף את ייעודי העיקרי: חינוך הנוער, הכשרת הדור הצעיר, עיצוב דמותו המדינית והתרבותית של הנוער הבורוכובי ילד שעשועיו. עתון הנוער “פרייע יוגנט” היה תחת ידו למכשיר רעיוני־חינוכי ממדרגה ראשונה, שלא נמצא לו מתחרה, אם בכובד המשקל של תוכנו ואם בקלות הסגנון הבהיר והמנופה, בין עתוני הנוער היהודי בפולין. יום הופעתו של “פרייע יוגנט” (הנוער החופשי) היה יום של חדווה לאלפי בני־נוער ויום של אי־מנוחה מתוחה לתנועות הנוער היריבות, שאימת עטו של יוסף הדריכה מנוחתם. אשר להרצאותיו של יוסף בחוגים פנימיים של הנוער, בפרט למדריכים, אפשר לומר ללא שום חשש של הגזמה: היה בהן תמיד מטען רוחני־רעיוני, כעין צידה לדרך ארוכה, שכוחה עמד בפני תהפוכות הזמן, פיתוייו ולחצו. יוסף לא היה מעתיר על שומעיו גודש של עובדות ומספרים, שיצאו מבית מדרשו תלמידים “מלאים כרימון”. העיקר היה באור הרב ששפך על העובדות מכל צדדיהן. אמנם תבע ידיעה יסודית בחומר הנידון, אך את כל כשרונו השקיע במאמץ להקנות לחניכיו את עצמאות המחשבה, את כושר השיפוט, הניתוח, ללא טשטוש ופירכוס, ללא רתיעה מפני בהירות אכזרית. בנאמנות לאמת והתנגדות לכל כזב קדוש – ראה יוסף את יסוד־היסודות, לחיסון מפני כיעור מוסרי וניוון הנפש. על כן היה יוסף, בעת ובעונה אחת, איש החברות העמוקה ואיש ריב ומדון גם לקרובים ביותר – חברות ביחסים ומאבק על כנות שבמחשבה ובדיבור. מעטים כמותו ידעו להסתער “באכזריות” כזאת על כל נגע ופגע, על עיוות דין, על התכחשות לערכים ועל סילוף המוסר האנושי והסוציאליסטי. חיסולה של מפלגת פועלי־ציון בברית המועצות בשנת 1928 בדרך האלימות האדמיניסטרטיבית, זיעזע אותו לא רק כאקט בלתי צודק ומחבל, אלא גם בגלל תחושתו החריפה, שהולכים ומסתמנים תהליכים קודרים במפעל אוקטובר. עוד לפני כן הביע יוסף, בכתב ובעל פה, את חרדתו לגילויים המדאיגים, המאפילים על מדיניותו של לנין. ההתנקשות בקיומה של מפלגת פועלי ציון, שזכתה כל השנים ליחס של כבוד ורחשי אהדה מצד ברית המועצות, עוררה את תגובתו החריפה של יוסף, והיה זה “אני מאשים” מקיף על היחס הנקשה, המעליב והפוגע אל הבעיה היהודית בכללה. כבר אז, בימים ההם, התחיל יוסף להטיל ספק בהפרדה שהיתה מקובלת בקרבנו בין דרכי היבסקציה ובין המדיניות הסובייטית הכללית לשאלה היהודית. יוסף חיפש את מקור התורפה בתפיסה הכללית של התנועה הקומוניסטית לענין היהודי. הוא צדק בכך ולא צדק. כי אמנם שיקפה היבסקציה למעשה רק את הנחותיה של המדיניות הכללית הסובייטית, אך המדיניות הסובייטית גילתה למעשה במשך תקופה מסויימת, גמישות הרבה יותר מהיבסקציה, ולא התעלמה כליל מהייחוד שבבעיה היהודית. יוסף עצמו הצביע בחיבוריו על “קרים־בירוביג’אן ואבטונומיה יהודית פרוליטרית” בבהירות קולעת ומשכנעת, על סתירה זו בין כיסופי הטמיעה של היבסקציה לבין חתירתה של המדיניות הסוביטית לפתרון טריטוריאלי־לאומי יהודי. רק בשנים מאוחרות יותר, לאחר זוועת הטיהורים בשנות 1936–1937, נסתמן הקו המחריד לחיסול החיים הלאומיים היהודים, שהכשיר את הקרקע גם לחיסולה הסופי של היבסקציה עצמה. היום, מבחינה רטרוספקטיבית, אפשר רק להשתומם לראיתו החדה של יוסף, שהבחין כבר אז, במעומעם, את הסיום הטרגי, הנשקף לענין הלאומי היהודי בברית המועצות, סיום שייתכן ויהיה נקודת מוצא להתחלה חדשה, – כי גם היום עוד לא הסתיים הויכוח ועדיין אין לומר, כי הוכרעה הכף מבחינה היסטורית. נתאשר רק כלל אחד בלתי מעורער: ריגרסיה במדיניות הכללית קובעת גם ריגרסיה במדיניות לגבי השאלה היהודית. אם כך במדיניות הסוציאליסטית, לא כל שכן במדיניות הקפיטליסטית, שאותה התקיף יוסף בלהט, בהתמדה ובמחץ מפליא. סידרת מאמריו המכונסים כאן בשם: “בפולין של גרבסקי־פילסודסקי” יכולה לשמש מופת לפובליציסטיקה פוליטית. כל פינה אפלה היתה נחשפת על ידו “בהקרנות רנטגן”: במדיניות הכללית, בהסתגלותן של שכבות סוציאליות יהודיות, באשליות הכושלות של ה"בונד" או באופורטוניזם של הימין הציוני־הסוציאליסטי.

ברם, בכל להט הויכוח נשאר, יוסף, קודם כל, נאמן למצווה של דיבור־אמת ומעש־אמת, שקידש אותה כצו עליון לעצמו לתנועה. על כן כיבדוהו יריבים, הוקירוהו ידידים והעריצוהו חברים, שראו בו ובחוסר המנוחה שלו מצפן ומצפון לעצמם.

אחרי תקופת קובנה לא נזדמן לי כמעט לראות את יוסף, עד שבשנת 1929, לפני פרוץ המאורעות בארץ, הגעתי בשליחות המפלגה לפולין. נפגשנו במעון הועד המרכזי ברחוב קרמליצקה בורשא, והוא אז בעצם זהרו במפלגה: עורך ה"יוגנט", חבר בועד המרכזי ובמערכת של “ארבעטער צייטונג”, ושמו כנואם בחסד עליון ופובליציסט מזהיר הולך לפניו. תהינו קצת איש על קנקן רעהו אך לא היינו זקוקים לשום סיכום כדי להיווכח, כי השותפות הרעיונית שבינינו, למרות המרחק הגיאוגרפי העמיקה וחיזקה את הידידות שבלב. סערת הימים – ימי 1929 בארץ ישראל העקובים מדם – אכלה אותנו ממש. כל יום וקציר ידיעותיו המזעזעות משם, ומבית – בישוב היהודי בפולין – אימה ומבוכה והשתוללות־הילולה יבסקאית־בונדאית על “פשיטת הרגל של הציונות”. המפלגה נתגייסה לתנופת הסברה מקיפה בעל פה ובכתב. לי וליוסף נמסר להכין במשך ימים ספורים שתי חוברות־הסברה. הן הופיעו במשך כמה ימים. “די בלוטיקע געשעענישן אין ישראל” של יוסף והחוברת “פראָנט קעגן פראָנט” שלי. גם היום, בקראך את חוברתו של יוסף, ואחר שנים כה רבות ותמורות כה יסודיות בחיינו, אתה נדלק שוב מהלהט הנפשי שבדבריו ועומד נפעם למראה המחץ הפולמוסי שהוריד על היריבים – הן על אלה ששמחו “לאיד” – היבסקציה ו"הבונד", – והן על מחנה הציונות הבורגנית והריפורמיסטית, ששמו מיבטחם בהבטחות אנגליה והתיחסו בזלזול אטום כלפי הגורם הערבי. הופעותיו של יוסף על “המאורעות בארץ ישראל” באסיפות הפומביות המרובות היו לחזון הסתערות כביר של אמונה ציונית־סוציאליסטית על קטני אמונה, על נבוכים בדרך ועל המחנה היבסקי־הבונדאי, שקיווה להיבנות “מחורבן הציונות”. מאורעות הדמים בשנת 1929 היו מיבחן חמור לדרכה המדינית של התנועה הציונית, שראתה את עצמה צמודה לשלטון הבריטי, וגם כבשן אש, שחישל ביתר עוז את בטחונה של המפלגה בצידקת דרכה המדינית, במאבקה הבלתי־פוסק נגד האימפריאליזם הבריטי ונגד יצרי השוביניות העכורה, שחתרה להגביה את החיץ בין הישוב היהודי המותקף לבין הישוב הערבי העובד, המוסת ע"י הריאקציה הערבית. אכן, אין ערוך לתרומתו של יוסף במאבק הזה, בו גילה כשרון פובליצסטי מזהיר ביותר וכושר ביטוי מופלא בעל פה.

אך לא רק נואם ופובליציסט בחסד עליון היה יוסף. ראיתיו ב"גלגולו השני": כמורה, מחנך ומדריך. המזון הרוחי שיוסף היה מגיש לנוער הן ב"פרייע יוגנט", הן במסיבות ושיחות, היה בו כדי להזין המוני נוער רחבים ביותר ולהעלות את רמתם התרבותית למדרגה גבוהה מאד. לא פעם השתתפתי בשיחות הללו והייתי נכבש להסברה המשכנעת, העמוקה והפופולרית כאחד, המשובצת הברקות בזו אחר זו. שיחה, פגישה או מסיבה עם יוסף היו חוויה בלתי נשכחת. מימרות ופסוקים שלו היו נחרתים כסיכומים שאינם ניתנים למחיקה בזכרון. בביקורי בעיירות פולין נישא אלי תמיד הד דבריו: “כך אמר יוסף”, “כיצד אמר יוסף?” והיה ליוסף גם “גלגול שלישי”: איש המשרד. כי לא רק עורך היה בעתון הנוער, אלא גם האדמיניסטרטור של העתון, השוקד על הכנסותיו והוצאותיו, על המשלוח הסדיר וכדומה. מנין היתה לו, לאדם הסוער ומסעיר, הגועש ומגעש, הסבלנות הזאת לעבודת נמלים אפורה כל כך? בין כתיבת מאמר לשני, או באמצע כתיבת חוברת, ישב האיש שקוד על קבלות, על מכתבי תביעות וקובלנות, כי העיתון “איחר” להגיע וכדומה, וכך היה עונה ומשיב, מסעיר ומכוון ברוח ובחומר כאחד. ואם להוסיף לכך, שיוסף היה מקדיש לא מעט מזמנו לכתבות שבעתון ומתקן בחריצות שגיאות וחיספוסים (מבלי לגרוע ממקוריות הסגנון), הרי זו תמונה מיום עבודתו הגדוש של יוסף, שחלש היה מטבע ברייתו. הוא ידע לא רק להבחין בין קודש לחול, אלא גם למזג עבודת־חולין בקדושה של ביצוע, מתוך הכרה מלאה כי אף “פכים קטנים” הם “עולם ומלואו”.

בשנת 1931 ביקרתי שוב בפולין לשם ההכנות לקונגרס הראשון של א"י העובדת, שעמד להתקיים בברלין.

למפלגה בארץ הגיעו ידיעות מדאיגות, כי הרוב במרכז המפלגה בפולין מתנגד להשתתפות בקונגרס של ארץ־ישראל העובדת מתוך חשש, שמא יהא בכך פתח לסטיה מדרכנו העצמאית בארץ ולמענה, ומתוך הנחה מבוססת למדי, ש"אחדות העבודה" (זה היה שמה של מפא"י לפני האיחוד עם הפועל הצעיר) תרצה להפוך את הקונגרס לבמה משלה – על גישותיה ותפיסותיה וקוה המדיני בציונות. המאבק בינינו לבין “אחדות העבודה” היה נטוש לאורך כל החזית: כנגד תפיסתנו המעמדית הציגה המפלגה השלטת את התפיסה של “שלום בית” בציונות; אנחנו שללנו את ההשתתפות בקונגרס הציוני, ואילו אחדות העבודה ראתה השתתפות זו כעיקר העיקרים; אנחנו ראינו את נקודת הכובד המדינית במלחמה נגד האימפריאליזם הבריטי, ואילו “אחדות העבודה” בנתה את תקוותה על ברית עם אנגליה, בהאמינה שאפשר לשכנע את ממשלת המנדט לקואופרציה כנה עם הישוב היהודי בארץ; אנחנו תבענו תשומת לב מיוחדת לבעית הפועל הערבי וראינו את ההסתדרות כמסגרת העלולה לאחד את כל פועלי הארץ, ללא הבדל, ואילו אחדות העבודה שללה את צורת האירגון הבין־לאומי, פרט לסקטור הממשלתי; אנחנו התנגדנו לשיטת הסרטיפיקטים, שהיה בה גם משום צמצום העליה, גם משום סלקציה פוליטית, שמנעה מחברינו את העליה ארצה, ואילו “אחדות־העבודה” ראתה בה יסוד־מוסד; אנחנו נלחמנו נגד החרם על שפת יידיש, בעוד שאחדות־העבודה חיזקה למעשה ולהלכה את דרכם של הקנאים.

יוסף היה מהמתנגדים הראשיים להשתתפותנו בקונגרס של ארץ־ישראל העובדת ביחד עם נתן בוקסבוים וזרובבל. לצדנו עמד מיעוט עם יצחק לב ופטרזיל בראשו. במצב הזה שיגרה המפלגה את ניר ואותי לשכנע את המרכז הפולני. ואמנם לא היה זה אגוז קל לפיצוח, ביחוד כאשר גם יוסף עמד בראש המערכה נגדנו. אך דווקא בתוך הויכוח הלוהט והסוער נתגלה יוסף בכל ישרו וכנותו. הוא, שידע מאין כמוהו לשכנע (ומה קשה היה לעמוד בפני כוח השיכנוע שלו!), ידע גם להשתכנע. משהצבענו על כך, שדווקא חילוקי הדעות בינינו לבין “אחדות העבודה” מחייבים את ההשתתפות בקונגרס של ארץ־ישראל העובדת, כי אין לברוח מהמערכה ולהסתגר ב"ארמון של שן" ולנהל מאבק מדיני רציני תוך אטימת אזניים לנימוקי היריב ומבלי לבוא במגע אתו – נגענו ב"קרן הזהב" שהיתה שמורה במחשבתו של יוסף. לפתח כל תנועה מהפכנית רובצת סכנת הסקטנטיות, הסתגרות המעידה לא על כוח, אלא על חולשה רעיונית, וזאת תיעב יוסף יותר מכל! והכרעה נפלה. יוסף נתגייס יחד עם כל חברי המרכז למסע בסניפים, בשביל להפעיל את החברים להשתתפות, ועל אף ההתחכמויות הידועות של מפלגת הרוב בסדר הבחירות לקונגרס השיגה המפלגה הפולנית בבחירות יצוג לא מבוטל כלל. וכאשר נתכנס הקונגרס בברלין נוכח יוסף, מה מאד צדקה עמדת המחייבים. היתה זו הפעם הראשונה שברחבי תנועת הפועלים הציונית, על כל גווניה, בהשתתפות נציגים של תנועת הפועלים הבין לאומית, נתלקחה המערכה בין שני הגושים: השמאל הפועלי־הציוני והימין שריכז את “אחדות העבודה”, הפועל הצעיר ואחרים. היו כמה מומנטים דרמתיים בקונגרס, כאשר “עיכבנו את הקריאה” ובן־גוריון איים להוציא אותנו מתוכו, עד שהיה צורך להטיל על ועדה מיוחדת, בראשותו של ארנסט טולר, למצוא מוצא מהמשבר. נדמה לי שפרשת הקונגרס מילאה תפקיד מסוים ולא מבוטל בתחושת “הבקורת העצמית” האופיינית כל כך ליוסף; כי אכן מעל לכול היה יוסף נאמן “לאימפרטיב הקטיגורי” שלו – כנות עם עצמו.

יוסף בא ארצה

בשנת 1930 התחילה אחת העליות המשונות ביותר לארץ. סרטיפיקטים ניתנו בצמצום, בעלי־רכוש לא גילו להיטות יתר לעליה, גם מקרב הציונים המושבעים; ממשלת המנדט הקפידה על גזריות העליה והשאירה רק סדק צר – לתיירים שהותר להם לבוא, לסייר את הארץ ולהסתלק לאחר זמן קצוב. אולם דווקא סדק צר זה הפך במשך זמן קצר ל"דרך גאולים" רחבה, שהשלטון ניסה לשוא לשוב ולחסום אותה. מפלגתנו בפולין היתה מהראשונות שהפכה את התיירות, “טוריסטיקה” בלע"ז, לגל של עליה. אחריה החרו־החזיקו אחרים. ארץ ישראל הוצפה לפתע בנחשול של עולים בלתי־ליגליים, שנשתקעו בארץ, אם כי נידונו לחיות שנים על שנים בתנאים של ליגליות למחצה. חברי המרכז הפולני ניצלו את התיירות, כדי לבוא במגע עם המציאות בארץ ועם המפלגה. כאן בוקסבוים, שכנא זאגאן, לב, מוליה ואחרים, ואתם יוסף. הם לא באו עדיין על מנת להשתקע: גם המפלגה בפולין וגם המפלגה בארץ לא יכלו להרשות לעצמם “מותרות” מעין אלו – להשאיר את התנועה בפולין בלי הנהגה. אולם יוסף הציץ ונפגע, – הוא הודיע: חסל פרשת פולין בשבילו. הוא יישאר. חברי המרכז הפולני היססו, אולם אנחנו לא היססנו, עז־רצוננו היה שיוסף יישאר בתוכנו. והוא נשאר, גם אם נותק על ידי כך לכמה שנים מרעיתו האהובה פלה. מיד נכנס לעבודה כמזכיר משרד הברית. הוא היה המזכיר הראשון של משרד הברית בארץ, שנקבע כ"עובד שלם". עד בואו של יוסף נאלצו כמה מחברי המרכז לשמש לסירוגין כמזכירי הברית, כמובן, בשעות הערב, לאחר שירדו מפיגומי הבנין, או רק חצאי ימים, או יום לבנין ויום למשרד הברית. לכאורה היה יוסף “מסודר”, אך, למעשה, היה זה סידור פרובלימטי מאד. חלק ממשכורתו נזקף על חשבון ארוחות צהרים – במסעדה קואופרטיבית, שהמפלגה ביקשה לקיימה, והחלק האחר היה יותר נומינלי מריאלי. – ואילו משרד הברית הפך תחת ידו של יוסף למורה דרך רעיוני בשביל התנועה כולה. הביוליטינים שהוציא יוסף הזינו את כל העתונות המפלגתית בתפוצות ושימשו חומר־יסוד להדרכה פוליטית גם בארץ. כאן הוגש לתנועה בשפע: ניתוח פוליטי וכלכלי, סקירות מקיפות, עובדות מאלפות, סיכומי החלטות ובירורים ואינפורמציה עשירה על הנעשה בתנועה העולמית.

השלימו את הביולטינים מכתביו של יוסף אל מרכזי המפלגות ואל חברים, היכולים גם כיום לשמש מופת לקוריספונדנציה פוליטית, – בבהירות ההסברה, במתן תשובות מפורטות לשאלות מציקות, בכוח השכנוע המחנך, המכוון ומדריך. יש להצטער שבמבחר זה של כתבי יוסף, המוגש לקוראים, נעדרים מכתביו, פרט לכמה מכתבים מהזמן האחרון. מכתבים אלה מצלמים, כבסרט חי, רוטט את התקופה על כל לבטיה, חיפושיה, קשייה וקושיותיה, ובה בשעה מתגלה בהם יוסף בכל כשרונו כפדגוג פוליטי.

משרת המזכיר במשרד הברית היתה, כמובן, רק אחד התפקידים, שיוסף נטל על עצמו. הוא השתתף בקביעות בבטאוני המפלגה: ב"נייוועלט" וב"דרך־הפועל" ובעתונות התנועה בחוץ לארץ. וזאת לדעת: יוסף לא נמנה על קלי העט, אם כי העט לא מש מידו לעולם. נושא שעניין אותו היה עובר גלגולי הכנה מוקדמים בצורת פתקים, שרשם בהם ראשי פרקים, עובדות מסייעות, הברקות שנונות. רק מש"הבשיל" הנושא בדרך זו של שיחה עם עצמו – הועלה על הכתב והוגש לקורא בתכנו רב המשקל וסגנונו המרתק. וכשם שקל עט לא היה, כך לא היה להוט להופיע בפומבי, באסיפות עם. אך משהופיע, היה הרושם עצום ומתמיד. כל הופעה שלו היתה – מלוא־האיש ומלוא־האש. סניפי המפלגה לא פסקו לתבוע מהמרכז לשלוח אליהם את יוסף. הוא אמנם העריך תמיד יותר את ההופעה בסניף מאשר ההופעה בפני הקהל הרחב.

בתקופה הטרופה (1936–1937)

משני עברים נפתחה הרעה: בארץ – עם פרוץ מאורעות־הדמים, בברית המועצות – עם פרשת הטיהורים והמשפטים המזעזעת. לכאורה שתי פרשיות שונות בתכלית, אך המשותף לשניהן: הרגשת תמוטה. נתמוטטה האשליה, שהידוק היחסים בין ממשלת המנדט לבין התנועה הציונית והישוב היהודי הוא היסוד שעליו יכון בטחונו של המפעל הציוני, ונתמוטטה ההנחה, שהישגי ברית המועצות וביצור בטחונה מביאים מאליהם לריכוך החומרות שבמשטר ומזרזים את תהליך הדימוקרטיזציה.

המאורעות החדשים בישראל חייבו את המפלגה בשלוש מערכות – מערכת ההתגוננות, פשוטה כמשמעו, יחד עם כל הישוב, נגד כנופיות הדמים, מערכה מדינית, לערעור השותפות הכושלת והנפסדת עם האימפריאליזם הבריטי, ומערכה השלישית – לשחות נגד הזרם הגואה של השוביניות מזה ומזה ולהעלות ביתר תוקף את התביעה לאחוות־עמים, לחישול ברית בין העמלים היהודים והערבים. יוסף, שבזמן ההיא כבר פרש ממזכירות הברית ועבר לעבודה בחברת החשמל, נרתם למשימת ההסברה בלהט, באומץ ובכשרון הפולמוס, והשכנוע המיוחד לו. האישור הטרגי לצדקת תפיסתנו המהפכנית, האנטי־אימפריאליסטית, שניתן במאורעות הדמים בארץ, חיזק את התנועה, אך לא כן המאורעות בברית המועצות, שפגעו פגיעה חמורה במוסר הסוציאליסטי ובצדקת המשפט הסובייטי. ודאי, כבר מזמן היתה התנועה מחוסנת ע"י שיפוטה הבלתי־תלוי ועצמאותה הרעיונית, שלא הדירה את עצמה לעולם מהזכות והחובה לבקורת כלפי סילופים, פגמים וליקויים, שנתגלו בדרך ההגשמה של הסוציאליזם בברית המועצות. אף על פי כן הורגשו הטיהורים והמשפטים כמכה גדושה ואנושה גם לגבינו. הועידה העולמית העשירית של התנועה, שנתקיימה בארץ בדצמבר 1936 – ינואה 1937, הקדישה הרבה מזמנה לדיון נוקב במתהוה בברית המועצות וסיכומיה שיקפו בבהירות את יחסנו הבקורתי והשלילי לפרשה זו. כולנו ראינו בכך ענין גורלי קובע לתנועה הסוציאליסטית, אך יש להודות, שיותר מכולנו חש יוסף בסכנתה של “אפלה בצהרים” זו, ותחושה זאת לא סרה עוד ממנו. היא ליוותה אותו כל השנים עד יום מותו.

במיבחן מלחמת העולם השניה

בספטמבר 1939 חזרנו, צירי הקונגרס הציוני, יחד עם יוסף מז’יניבה, שם נפרדנו מעם חברינו הצירים מפולין, ששבו אליה ועלו אחד אחד לעקדה. לא ניתנה לנו אפילו שהות לסכם את מאבק התנועה והישגה, בהחליטה להשתתף בקונגרס הציוני ובהסתדרות הציונית. השתתפות זו, קדם לה בירור נוקב וסוער ברחבי התנועה, בירור שיוסף היה בו אחת הדמויות הראשיות. כי כמו שהיה לוחם קשה־עורף במערכה על עיקרים, כן היה חלוץ בהסתערות על דבקות בשיגרה של מסורת נוקשה. התנועה עמדה בפני בעיות חדשות שתבעו פתרונן, אך המלחמה האדימה את אופק העולם. סכנת החיה הפשיסטית האפילה על הכול ואז נפלה עלינו הפצצה של חוזה מולוטוב–ריבנטרופּ עם ההכרזות על ברית־ידידות בין ברית המועצות לבין גרמניה ההיטלראית, חלוקת פולין החדשה, שהוכרזה כ"יצור מדיני מלאכותי", ולבסוף ההודעות הסוביטיות על המלחמה האימפריאליסטית, שבאחריות נושאות בריטניה וצרפת וכו'…

מועצת המפלגה בארץ הועמדה באחד המיבחנים החמורים ביותר שנזדמנו לה אי־פעם. הכרתי העמוקה שעמדנו במיבחן כראוי. לא נתפסנו ל"זכות המבוכה", לא התכחשנו לתפיסתנו ולאמונתנו בעתיד הסוציאליזם, במפעלה של ברית־המועצות, לא התעלמנו מתנאי המצור והמזימות שהתרקמו נגד ברית המועצות ושימשו גורם לחוזה. אך לא חיפינו ולא הצדקנו את ההסכם. חשפנו את המדיניות הפטלית שלאחר החוזה, שהציגה את התנועה הקומוניסטית בעולם ככלי־שרת חסר־דעת, תוך הנצחת הדוגמט, שבכל התנאים היא חייבת לשמש בובה עיוורת בידי מדיניות החוץ הסובייטית. עמדנו במבחן, אך לא יצאנו בשלום: כי איבדנו, לכמה שנים, את יוסף, שמיצה את הדין עם עצמו בכל האכזריות של מצפון פצוע ושותת דם. יוסף פרש מהמפלגה רגוז, “אוכל את עצמו”, – תחושה שהחריפה עוד יותר עם השואה שניחתה על יהדות אירופה ופולין ביחוד. המפלגה כולה, כל החברים כאבו את כאב פרישתו של הבן יקיר לכולנו ולא נחסך כל מאמץ לשמור על הקשרים והיחסים עמו. ואם כי מבחינה פורמלית עמד יוסף מן הצד במשך שנות המלחמה, הרי למעשה היה דבוק וצמוד בלי־הרף לתנועה, לפעולתה ולמאבקה.

מה הניע את יוסף להתאכזר לעצמו עד כדי כך, שאפילו המפלגה, שאליה היה קשור בכל נימי חייו, לא יכלה “לרככו”? סבורני, שפעלו כאן שני גורמים שמקורו ב"יחודו" שלו: משבר האמון ותחושת הבאות. עוד בימי המשפטים והטיהורים נתערערה אצל יוסף האמונה, כי “כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד”, או בלשון המדיניות: כל מה שממשלת ברית המועצות עושה – יש לקבל ללא ערעור. בחרדה עקב יוסף אחרי התהליך המזווע, שהסתמן במדיניותה של הממשלה הסובייטית ובתנועה הקומוניסטית, המקדש כל אמצעי למען המטרה. חוזה מולוטוב–ריבנטרופ, שכפה על התנועה הקומוניסטית בעולם את תורת התבוסנות וחייב אותה לקטרג על מלחמה בהיטלר, שבר את יוסף כליל. מעשי אוקטובר טובעים בדם ובוץ “דיפלומטי” ומוסר האדם פוסק להיות מניע במדיניות הסוציאליסטית, שאותה ראה כהתעלות האדם במאבקו לעולם אחר. ודאי, יוסף לא היה היחיד לחרדה זו. המפלגה כולה נתיסרה בלבטים האלה. אך חריפות הכאב, המיוחדת במינה היתה קודם כל נחלת יוסף. ולכך גורם שני: ראיית הבאות, או, ביתר דיוק, תחושת הבאות. עכשיו, לאור הנסיון בשנים האחרונות – תקופתו האחרונה של סטאלין, משפט פראג, משפט הרופאים, הגילויים לאחר מותו של סטאלין והמאבק שהחל בדימוקרטיות העממיות ובתנועה הקומוניסטית בעולם על הזכות לחשוב בלי היתר מלמעלה – אתה עומד נדהם ביתר שאת לחוש המופלא של יוסף על מה שעלול היה עוד לקרות. עינו החדה הבחינה את הצללים הקודרים המצטברים בקפלי העתיד והם ניתכו עליו בכוח של מפל מים והכריעו אותו.

פעילות מחוץ למסגרת

קשתה על יוסף העמידה מחוץ לפעולה הציבורית וקשה שבעתיים לפעול בשטח ציבורי מחוץ למסגרת המפלגה, ואמנם לא עלה מעולם על דעתו “להשתלב” במסגרת מפלגתית אחרת. כי גם בהיותו מחוצה לה נשארה המפלגה בשבילו הכתובת היחידה – גם לטענות, גם לתקוות. כן לא נענה לשום פיתוי והזמנה מצד מפא"י, למרות שיחותיו עם ברל כצנלסון ז"ל ושידוליו, כשם שדחה בזמנו את הצעת ז. ארן (אהרונוביץ בימים ההם) לעבור לעבודה במחלקת ההסברה של הועד הפועל. רק שני ענינים שעלו אז על סדר היום הוציאוהו מהסתגרותו והעלוהו שוב על הבמה הציבורית: א) הויכוח על תכנית בילטמור, ב) יזמתה של ועדה לבירור הסיכויים לאיחוד מפלגות הפועלים. בשני הענינים גם יחד לא היה יוסף שלם עם עמדת המפלגה. אך גם בהופעות אלו נשאר נאמן עם עצמו ועם תפיסתו הפועלי־ציונית עד תום.

בחוברתו “נגד מדינה יהודית?” היו לא מעט דברי פולמוס עם שתי דעות בקרב פועלי ציון, שלא נהו אחר תכנית בילטמור, אם כי מתוך גישות שונות. היו אמנם במפלגה חברים – וחלק לא מבוטל – שחייבו מדינה יהודית בלי להירתע מפני סכנת החלוקה. יוסף, שהיה אז פטור מחובת המשמעת המפלגתית, שימש להם לפה, לא רק בעמדתו, אלא גם בהנמקתו המזהירה. אפשר לומר, בלי חשש הגזמה, כי חוברתו נתנה את הביסוס הקולע ביותר לרעיון המדינה היהודית לאלתר, גם בתנאים הנתונים. אמנם ביסוד הדברים היה בהתאמה מלאה עם גישתה של המפלגה ועקרונותיה. יוסף דחה את ההנחות הפוליטיות של חסידי בילטמור; גישתו נקבעה על ידי ראייה מפוכחת של המציאות, והוא הגישה לקוראים בהגיון מוחץ ובכוח שיכנוע, שקשה היה לעמוד בפניו. גם לענין האיחוד הפוליטי של מפלגת הפועלים ניגש יוסף בדרכו המיוחדת, המקורית. מול המליצה הרמה על חשיבות האיחוד, על “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”, וכנגד המגמה לטשטש חילוקי דעות רציניים ולהציגם כדברים של מה בכך, העלה יוסף דווקא את המפריד, את הפער המהותי הקיים בשטח האידיאולוגי־הפוליטי, והוא דווקא ששימש לו לתביעת האיחוד. הוא דרש איחוד למען קידום המעשה המשותף, למען המאבק על תקומת המדינה וקיום האומה, אחרי לקח האימים של השואה, מתוך מתן זכות לחופש דעות מלא בתוך האיחוד, ללא כפיה ומרות האונסת את המצפון. לשון אחרת: הוא גרם מסגרת פדרטיבית שתהא מיוסדת על חירות רעיונית ואחדות הפעולה. חברי מפא"י, חסידי האיחוד, גילו מיד קרירות מובלטת לגישה זו, וחיש מהר נתברר, ש"היה חלום ואיננו". בזמן מאוחר יותר, כעבור שנים אחדות, הסביר יוסף בהרצאתו בחטיבת פועלי־ציון את מקור האופטימיזם שלו בימים ההם. הוא הודה כי טעה, כשם שטעו רבים בתנועת הפועלים, שקיוו כי אחרי המלחמה באה שעת רצון לאיחוד כללי של תנועת הפועלים. אותה שעה שהולידה את האיחוד (הארעי) של התנועה המקצועית, פתחה גם סיכוי לאיחוד הסוציאליסטים עם הקומוניסטים, מתוך לקח העבר הקרוב. אולם האכזבה, כידוע, לא איחרה לבוא והניגודים החריפו והעמיקו עם פתיחת המלחמה הקרה. האם שגה יוסף ביסודו? לא, ודאי שלא שגה, כי האחדות הסוציליסטית אינה רעיון מופשט, לא בעולם ולא בארץ. אבל רבים עוד, רבים מאד המיבחנים המרים, הנכונים לתנועת הפועלים עד שתגיע לאחדות הרעיון והמעשה הסוציאליסטי.

חזרה למחנה

עברו – חלפו שנים רוות רוגז ומרי, ויוסף חזר למפלגה במפנה הראשון שנזדמן בתנועה. האיחוד הכולל לא נתקיים, אך תהליך האיחוד הפועלי שנסתמן תחילה באיחוי הקרע בין שני פלגי פועלי־ציון, ואחר כך הורחב בהקמת מפלגת אחדות־העבודה–פועלי־ציון, מצא את יוסף בקרב המחנה. יוסף היה שותף פעיל לתהליך זה של גיבוש, מבלי לסור בכל שלבי האיחוד, שנסתיים בהקמת “מפלגת הפועלים המאוחדת” בשעתה, מגישתו היסודית: לא לטשטש את המפריד, במידה שיש לו שרשים וטעמים רציניים; להעלות פלוגתות קיימות בכל הבהירות על מנת לפתרן במשותף במלוא הכנות. ומשום שיוסף לא סבל את “הנוסח המעגל”, המגלה טפח ומכסה טפחיים, היתה תרומתו לבהירות הרעיונית רבת ערך – אפשר לומר – מכרעת ממש. בחוש האבחנה המופלא שלו היה תופס כל גלישה וכל צרימה, גם אם היו מוסווים יפה בגודש של מליצות ציוניות וסוציאליסטיות, הוא היה מהראשונים, שגילה בקיעי “השמאלנות הליקווידטורית”, תחילה בגרעין מועט בחטיבת פועלי־ציון עצמה, ואחר כך במפ"ם. הוא חש, בחריפות מיוחדת במינה, את הסכנה האורבת לשלמותה של מפ"ם על ידי “הסוס הטרויאני”, שחדר לתוכה וכפה עליה את המצע של ועידת חיפה. מאז לא ידע מנוחה; הוא רב בנו “האופטימיסטים”, שהאמינו כי ניתן עוד להציל את שלימות המפלגה ולהחזיר לה את דמותה. הוא לא רצה בפילוג, אך לא קבל תנחומים שאפשר למנעו. פרשת אורן ועלילת הרופאים רוצצה אותו פשוטו כמשמעו. הוא ידע, כי בתחומי המפלגה הזאת אין סיכוי להשמיע ולמצוא אוזן קשובה ל"דברי מינות" על תהליכי ההסתאבות העוברים על ברית המועצות, על פולחן האישיות, על האוטומיזם המכוון את התנועה הקומוניסטית בעולם, על רתיעתם של דבּרי מפ"ם מהסיכון שבעצמאות מחשבתית וגישה ביקורתית. עם זאת לא פסק להוקיע את צביעותה והתחסדותם של מנהיגות מפא"י, הקוראת תגר על מפ"ם הקומאינפורמית, בה בשעה שהיא עצמה דוחפת את המדינה ואת הממשלה להשתלבות כושלת והרת אסון במערב. בפגישות ומסיבות חברים היה שופך את מרי שיחו ומחפש עידוד באמונת חבריו, שהיו תמימי דעים אתו.

לי ולחברים רבים היו הפגישות הקבועות עם יוסף להכרח ממש. כשרונו בניתוח מאורעות, בחישוף תהליכים, בהארת עובדות ריתק אותנו; קסם דיבורו, אישיותו המלבבת כבשו לבבות. ריקמת חברות גדולה ועמוקה זו קשה למצוא לה ניב וביטוי, כשם שאין ניב וביטוי לאסון שמצאנו בנפלו, והיה כאילו פתח מותו שרשרת שלמה של מכות־גורל שמחצה אותנו; מותם בפתע של יצחק לב, מוליה, יעקב פטרזיל ואחריהם שמואל טייכמן, משה זייפמן ויצחק יצחקי.

במותו של יוסף רוזן נתיתמה התנועה מאחד מגדוליה – גדול בשכלו החריף ובלבו היוקד, וגדול בצניעותו הגאיונה, בסלידתו מכבוד וכיבודים, בעמידתו על דעתו והרגשתו הצרופה בלבד.

שלוש שנים עברו מיום מותו ועדיין הוא כמהלך חי בתוכנו.

בדרך הטבע משמשת מדינת הפועלים מופת לכל העמלים והנאבקים לחרות. הפרוליטאריון שבכל העולם לומד אצל חבריו עטורי־הנצחון לא רק באיזו דרך עליו לצעוד לקראת מטרתו המדינית, אלא – לפי דוגמתם של אלה, שזכו בנצחון בקרב הגדול – הוא לומד גם מה יהיה עליו לעשות וכיצד יהיה עליו לפעול למחרת הקרב האחרון והמכריע.

אם הפרוליטארים בעלי־ההכרה שבכל הארצות עוקבים במתיחות גדולה ביותר אחרי כל המתהווה ברפובליקה הפרוליטארית, מתלבטים בנסיונותיה ושמחים בנצחונותיה – הרי הם נוהגים כך לא רק משום שבפתרון זה או אחר של בעיותיו הקשות תלוי קיומה של המצודה הפרוליטארית, זו המשענת הנאמנה למלחמתו של מעמד הפועלים בעולם כולו. הם מלווים ברטט את כל המתהווה בברית־המועצות גם משום שכל המתרחש בה משמש לקח מאלף לכל אלה – כיום עדיין עבדים ומחר שליטים, – שיצטרכו לבנות את העולם החדש. על הנסיונות הנעשים בברית־המועצות כיום – יסתמך מחר המעשה־הפרוליטארי בכל אתר ואתר.

כשם שביצע שלטון־הפועלים את הרס המנגנון השלטוני הישן, הקים משטר ממלכתי חדש וחולל תמורה יסודית בנתונים וביחסים הכלכליים, – כך חידש גם ערכי־יסוד בתחום היחסים בין העמים השונים והניח יסודות חדשים לחייהם המשותפים. הענין הלאומי הגיר הרבה נחלי דיו, אך גם הרבה ימים של דמעות ודם; אנשי־מדע לרוב שברו בגללו את קולמוסיהם, אך גם שליטים לא מעטים – את צווארם ומרפקתם. גורלו של הענין הלאומי – כמוהו כגורלן של שאר הסתירות שבמשטר הקפיטאליסטי: נוכחנו לדעת, שרק שלטון הפועלים מסוגל להסדירו.

פתרונה של בעיית הלאומים במשטר הבורגני, פירושו: הידוקה של עניבת־החנק על צווארם של המיעוטים הלאומיים, על מנת להשתיק כל נסיון מחאה. בפעם הראשונה נפתחו שעריו של בית־הסוהר הכל־רוסי בו התענו עשרות עמים; שלטון־הפועלים הכריז על – זכות ההגדרה־העצמית, אפילו עד להינתקות מהמדינה הרוסית. העמים, שנשארו בחיקה של הפדרציה־המועצתית, נהנים מהאבטונומיה הרחבה ביותר. ועידה של האוכלוסיה העובדת – שבכל חבל וחבל, – קבעה את צורת השלטון העצמי של כל לאום ולאום ואת יחסיו ההדדיים עם ברית־המועצות.

עמים מדוכאים ומפגרים קמו לתחיה לרגל הנצחון הפרוליטארי. שבטים, שאת שמותיהם ידעו קודם לכן רק מומחים מלומדים, נתגלו ממש והוזמנו ליטול חלק במאמץ ובפעילות הקולקטיבית של חיי המדינה הכלליים, באמצעותם של מוסדות־השלטון העצמי שלהם. שבטים שטרם ידעו צורת אות, – זכו לוועדות־מלומדים מיוחדות, שטרחו ויצרו בשבילם אלפא־ביתא, המותאמת לשפתם; שבטים אלה אורגנו עכשיו באורח ממלכתי. הוקמה בשבילם רשת של מוסדות־מדינה אבטונומיים, שתפקידם לא רק להפיץ אלפא־ביתא חדשה זו, אלא – בראש ובראשונה – לעזור להתפתחותם הכלכלית, לגילוי כוחותיהם היוצרים ולארגונם.

טעויות רבות, ולעתים אף קשות ביותר, נעשו בתחום זה, כמו שגם – מטבע הדברים – בשטחים אחרים אי־אפשר היה להימנע מהן כליל; גם בגלל חוסר־נסיון – הן נאלץ שלטון הפועלים לפלס באורח־עצמי נתיב חדש בכל תחום ותחום – וגם בגלל נסיבותיה ותביעותיה החמורות של מלחמת האזרחים. אולם נעשים המאמצים הגדולים ביותר כדי לתקן טעויות אלו. עקרון השלטון העצמי מעמיק והולך: מרחיבים את מוסדות השלטון־העצמי ומשכללים אותם במידה גדלה והולכת. מכניסים סדר רב יותר ביחסיהם ההדדיים של האזורים האבטונומיים, במגמה להגיע לתיאום מושלם ביניהם ובין ברית־המועצות וכדי לספק במידה הרחבה ביותר את צרכיו המיוחדים של כל אחד מהם. דווקא בזמן האחרון נעשו שינויים גדולים במבנה הפדרציה המועצתית. שונתה אפילו, במידה ניכרת, חוקת היסוד של רספס"ר (הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הכל־רוסית), שהיתה לססס"ר (ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הפדרטיביות).

אולם ברשת המסועפת של מוסדות השלטון־העצמי הממלכתיים, שתפקידם לשרת את ענייניהם של העמים והעממים השונים שבקרב רפובליקת הפועלים הגדולה, – חסרים מוסדות השלטון־העצמי של אומה אחת ויחידה: האומה היהודית. וכשמתכנס המוסד הפדרטיבי העליון של העמים המשוחררים, מועצת־הלאומים, – חסרים בו נציגיהם של המוני העובדים היהודים. ועם־זאת, אין כאן מקרה של הפליה לגבי היהודים. להיפך: לא רצו לעשות יוצא־מן־הכלל לגבי היהודים, אף כי חייבים היו לעשותו; שכן, המציאות היהודית עצמה היא יוצא־מן־הכלל משווע.

על הריסותיה של הקיסרות הרוסית, “האחידות והבלתי־ניתנת־לחלוקה”¹, קמה פדרציה חפשית של עמים פרוליטאריים. אבל ביסודה של ההגדרה העצמית הלאומית הונח העקרון הטריטוריאלי. מדינת־המועצות היא ברית חופשית של עמים, הנהנים מאבטונומיה טריטוריאלית רחבה. ברם, על סמך העקרון הזה – אי־אפשר להגשים את זכות ההגדרה העצמית של ההמונים היהודים. נדחה נמרצות רעיון האבטונומיה הלאומית־הפרוליטארית, המושתת על העקרון הפרסונלי (האישי), ולו גם כהשלמה לעקרון הטריטוריאלי. כלל הפועלים היהודים כולו, בתורת מיעוט אכסטריטוריאלי, הועמד – איפוא – מחוץ למיסגרתה של ברית־הלאומים. המוני העובדים היהודים משוללים, על־כן, את האפשרות לפתור במאורגן את בעיותיהם על־ידי מוסדות שלטון־עצמי משלהם.

2.

דווקא ברוסיה, בתנאי החורבן והיצירה, כשיסודותיו של המשטר הישן נהרסו בקצב מהיר ואבני־היסוד של העולם־החדש הונחו לאלתר – שוותה חיוניות מיוחדת ודחופה, לפעולתם העצמית המאורגנת, הקולקטיבית, של המוני הפועלים היהודים. הצרכים והאפשרויות התבלטו בתקופה זו ביתר־שאת מאשר בכל זמן אחר ובכל מקום אחר.

מוראות־המלחמה וחבלי־המהפכה לא רק זיעזעו את החיים היהודים – אלא, פשוט, החריבום. הסערה הגדולה מיגרה את “העמדות הכלכליות” העלובות הישנות, – ובמקומן נתגלתה: תהום עמוקה. ההמונים היהודים עמדו על שפת התהום, מתלבטים בין יאוש לתקווה, ומחפשים תשובה לשאלה – הלהיות או לחדול?

ממרחקים, מהתוהו־ובוהו של המהפכה, – רמזו הבטחות גדולות בפעם הראשונה בהיסטוריה, מאז היה העם־היהודי למיעוט לאומי בכל אתר ואתר, ניתנה להמונים היהודים האפשרות להישען במאבק למען קיומם על שלטון ממלכתי ולהעזר בו במאמציהם לשנות את תנאי־חייהם ואת יסודות־קיומם. שלטון הפועלים היה יכול לסייע בידיהם; אולם, רק תוך פעילותם העצמית המאורגנת של ההמונים היהודים, פרי יוזמתם הם, יכלו להתפתח המאמצים האלה ולהגיע לכלל ביצוע. פעילותם של ההמונים היתה זקוקה למתכונת ארגונית, לכלים, למוסדות־השלטון העצמי הפרוליטארי.

אבל אזניהם של “המומחים לשאלה היהודית” נשארו אטומות והם לא קלטו את קריאת השעה הגדולה. הייבסקציה הפגינה את חוסר־אחריותה המופקר לגבי צורכיהם ושאיפותיהם של ההמונים היהודים ואת חוסר־יכולתה המוחלט לעשות משהו. לא די שהייבסקים לא עוררו את רצונם של המוני הפועלים היהודים ולא אירגנוהו, אלא – בעקשנות מטומטמת של “לא־יוצלח”, בשצף קצף על עקרותם הם – נלחמו והחניקו כל ביטוי־יוזמה של ההמונים הפרוליטאריים היהודים. תחת לפתור את בעיות הפועלים היהודים, – הציבה לעצמה הייבסקציה את התפקיד לחבל במפלגות הפועלים היהודיות – – – ואילו נצחון של הייבסקציה – פירושו: כליונה של תנועת הפועלים היהודית. הייבסקציה הריעה את תרועת הנצחון: המפלגה, שנשאה בקרב המוני הפרוליטאריון היהודי את נס הבניה והיצירה, – נדחקו רגליה משדה הקרב. ואולם, היכן הם ההמונים, שקודם־לכן, בהנהגת מפלגתם, מילאו ביושר את חובתם בכל החזיתות של המאבק הפרוליטארי? כלום זרמו דרך לשכת־התיווך הייבסקית והתמזגו במפלגה המהפכנית הארצית? להד"ם! המונים אלו גורשו – פשוטו כמשמעו – מהחיים המדיניים! והכיתות הייבסקיות, ממש כפרות בחלומו של פרעה, נשארו רזות כמקודם. – – –

הייבסקציה, שהתיימרה להחדיר את רוח־המהפכה בקרב הציבוריות היהודית – היתה, למעשה, לחייץ בין האוכלוסיה היהודית והמהפכה; פן יכיר – חלילה – שלטון־הפועלים את צרכיהם האמיתיים של ההמונים היהודים… ואילו, המונים אלה, משנוכחו לדעת, שאין מגלים שום הבנה לצרכיהם האמיתיים ואינו נעשה שום נסיון־ממשי לשנות את תנאי־חייהם, – נעשתה המהפכה עצמה זרה להם.

בתקופת הקומוניזם הצבאי נאסר המסחר כליל, והתעשיה – כולה – גם הזעירה – הולאמה. ההמונים הרחבים של האוכלוסיה היהודית איבדו כל אפשרות להתפרנס באורח חוקי ממקורות קיומם הקודמים; ברם, הם טרם הוקלטו בענפי־ייצור חדשים. קומץ קטן הועסק בבתי־המלאכה של מוסדות סובייטים. הדיבורים על כניסתם של פועלים יהודים לתעשיה הכבדה – הם מגוחכים. שכן, היו אלה ענפי־הייצור ושיטות־העבודה המסורתיות, – הוקמו רק בתי־מלאכה גדולים יותר על־ידי איחודם של בתי־המלאכה הבודדים והמפוזרים, שהיו שייכים לבעלי־המלאכה (חייטים, סנדלרים וכו'). חלק־מה מהציבור היהודי הועסק במנגנון הממשלתי שנופח יתר־על־המידה; ואולם, ההמונים הרחבים הופקרו “לחסדי שמים”.

… מאין קרקע חדשה תחת רגליהם – במקום הישנה, שנשמטה מתחתם – היו היהודים לנושאי המסחר הבלתי חוקי וההברחה; הם חיבלו לעתים קרובות במפעליו החיוניים ביותר של שלטון הפרוליטארי וניוונו את השכבות הנמוכות של מנגנון המדינה. המלחמה בתופעות השליליות האלו התנהלה בקו ההתנגדות הקלה ביותר, והתוצאה: תחת שהמוני־היהודים יהיו לנושאי הבניה־המהפכנית – היו לנשואי המשפט־המהפכני.

בתנאים אלה כל הדיבורים על דיקטטורה פרוליטארית בקרב הציבור־היהודי הופרכה כמליצה נבובה בלבד. רק מי שדרך מחשבתו רחוקה ממארכסיזם כמרחק מזרח ממערב, על אף המליצות המארכסיסטיות, אינו יכול להבין זאת. הדבר המקובל במפלגה הקומוניסטית הכללית כאמת ראשונית – נראה בעיני הייבסקים כהמצאה נגד־מהפכנית מסוכנת.

כשנימק לנין את הצורך במעבר למדיניות הכלכלית החדשה אמר:

“על מנת להגשים את הדיקטטורה שלו חייב הפרוליטאריון – כמעמד – להרגיש את עצמו, קודם־כל, איתן, לחוש קרקע בטוחה תחת רגליו. התעשיה הכבדה – היא הקרקע. אסור על־כן להרשות, שבמקום לעבוד בבית־חרושת גדול למכונות, יוכרח הפועל להופיע בשדה־הכלכלה כספסר או כיצרן־זעיר. בתקופת המעבר אין לחסוך בקרבנות ובלבד שישוחרר הפועל ממצב זה… ללא בסיס־כלכלי איתן – לא יהיה למעמד־הפועלים גם שלטון מדיני איתן”.

כמה פשוטות המלים הללו; ואף־על־פי־כן הן בלתי־מובנות לחלוטין לייבסקציה! רובה המכריע של האוכלוסיה־היהודית הופיע בשדה הכלכלה כספסרים, ובמקרה הטוב ביותר – ורק בחלקיה הקטנים – כייצרנים זעירים. אבל, לא נעשה שום נסיון ממשי לשנות את בסיסם הכלכלי. יחידים השביעו את שאיפתם לשלטון, כשהם נשענים על הבסיס הכלכלי הכללי, הלא־יהודי; בדרך הטבע עורר אצלם הדבר נטיה להתבוללות. ואולם לגבי ההמונים הרחבים – אין דרך זו מהווה כמובן מוצא מעשי. כיוון שבנתוניהם הכלכליים לא חלו כל שינויים לטובה, – ממילא גם לא יכול היה לחול שינוי בהכרתם, שיקרבם למהפכה.

הפעולה בבתי־הספר ובשדה־החינוך – תחום יחיד זה של הפעילות היהודית, שבו קצרה הצלחות רציניות – נצבר ממנה לתרום לשינויה המהפכני של הסביבה היהודית. לא לבד משום שהשפעתו של בית־הספר חלה רק על הדור הצעיר ביותר, ואף השפעה זו מתאזנת על־ידי השפעתה הנגדית של המשפחה – אלא, בעיקר, משום שבסופו־של־דבר קובעים הגורמים הכלכליים; ובעטיים – נשארו ההמונים היהודים מחוץ לתחומה של המהפכה.

לפעולותיה של חברת “אורט” (להפצת עבודה) ו"יידגזקום" (הוועד היהודי הציבורי) נודע, עד לזמן האחרון, רק אופי של “עזרה ראשונה” ללא פרספקטיבה רחבה יותר. ברם, אפילו כאן לא שימשו הייבסקים מורי־דרך, אלא כפויים בעל־כורחם על־ידי המציאות מילמלו “אמן” למעשי זולתם.

משהגיע תורה של המדיניות הכלכלית החדשה (הנא"פ) – נעשה המצב עגום עוד יותר. האמצעי, שחיזק בקרב הציבור הכללי את שלטונו המדיני של הפרוליטאריון, החיש בקרב הציבור היהודי את התהליך של נטישת־המעמד הפועלי. המסחר החפשי והוצאתם של מפעלי־הייצור הקטנים מרשותה של המדינה – חיזקו את מצבה של התעשיה הגדולה וביצרו, בדרך זו, את עמדותיו של הפרוליטאריון הלא־יהודי. אך, בו־בזמן פתחו הגורמים האלה לרווחה את השערים בשנית לסטיכיה הזעיר־בורגנית – והבעל־בית היהודי חש עצמו כדג במים. הספסרים הבלתי־חוקיים לשעבר – נשמו לרווחה. רבים מבין אלה, שבשעת צרה נדחקו איכשהו לסימטאות הייצור, – פנו עתה במרוצה לשוב לעיסקי תיווך. בדרך זו הלכו גם אלה, שבגלל קיצוצי המנגנונים הורחקו ממשרדי הממשלה. המדיניות הכלכלית החדשה הוסיפה שמן על מדורת ההווי היהודי הזעיר־בורגני.

האדם הקטן בכלכלה זכה בנצחון על האדם הקטן במדיניות. מלחמתה של הייבסקציה ב"פסיכולוגיה הזעיר־בורגנית" היתה מלחמה בטחנות־רוח. פסיכולוגיה זו היו לה שרשים עמוקים בקרקעה של הכלכלה־היהודית. רק פקודות ביורוקראטיות שימשו משענת ל"השפעתה המהפכנית" של הייבסקציה. גם כאן עלינו להזכיר את דבריו של המנהיג הגדול והדגול – לנין: “לשלטון המועצות שלושה אויבים;: בורות, שוחד והתנשאות קומוניסטית. וזו היא ההתנשאות: אנשים, שבידיהם כרטיס־חבר של רק”פ, וטרם גורשו משורות המפלגה, – מדמים בנפשם, שאפשר להשיג את כל המטרות רק על־ידי פקודות". סוג אחרון זה של אויבי שלטון־הפועלים שלט בכיפה בקרב הציבוריות היהודית; וכאן גם הבליט והוכיח את אזלת־ידו למעש.

3.

מהלומות החיים הוציאו את הייבסקציה מזמן לזמן משיווי־משקלה הביורוקרטי ומאדישותה המשרדית. מפעם לפעם היתה יוצאת לחפש דרכים חדשות, אבל כאילו להכעיס, – עצמה עיניה מראות את הדרך הנכונה, שאותה הורתה התנועה, הקשורה באלפי נימים בחיים היהודים. הייבסקציה לא יכלה למצוא את הדרך הנכונה, משום שנקודת־המוצא שלה היתה מוטעית מראשיתה.

נקודת המוצא, לכל פעולה שהיא בקרב הציבוריות היהודית עשויה להיות אחת בלבד: עניניהם של ההמונים היהודים. הכלל היהודי יש לראותו כמטרה בפני עצמה ולא ככלי־עזר למטרה כלשהי, ולו גם החשובה ביותר. לא תיתכן השאלה: מה עדיף – עניניהם של ההמונים היהודים או עניני־המהפכה? שני האינטרסים האלה צריכים להלום זה את זה. אלמלא־כן היתה המהפכה מאבדת את ערכה בשביל ההמונים היהודים; תחת להושיעם – היתה מסכנת את קיומם, וממילא היו פונים לה עורף תחת לשאוף אליה. שום תרעומות לא היו עוזרות, הן לא היו גם מוצדקות. חלקים – ואפילו חלקים גדולים – של קולקטיב יכולים לראות ככבוד וכזכות לעצמם את מותם למען המהפכה; ואולם, כלפי כלל שלם – אי אפשר להציג תביעה, שאותה מציגות, כרגיל, הדתות השליטות כלפי היחיד המאמין: יסתפק נא בעולם הבא. הכלל רוצה דווקא בעולם הזה – ועליו הוא נלחם.

לו בקרבות המהפכניים היו צריכים למצוא את מותם לא רק מחנות גדולים של פועלים ואיכרים רוסיים, אלא – רוב מנינו ובנינו של העם הרוסי העובד, ולו היה הדבר בגדר האפשרי, הוא היה מחוסר כל שחר. מכל־מקום, לא ייתכן כדבר הזה. במוחותיהם של ראשי המהפכה הרוסית לא היה יכול להיוולד רעיון בדבר “הקרבה עצמית” מוזרה מעין־זו, ואפילו אפשר היה להסביר, שבכך תלוי “אושרה של האנושות כולה”.

ואולם, למזלנו קשורים עניניהם של ההמונים היהודים קשר הארמוני בעניניה של המהפכה, אפילו נשים את הדגש עליה במיוחד. המהפכה הפרוליטארית עצמה מעונינת להשיג פתרון רדיקאלי גם לצרכיהם של המוני האוכלוסיה היהודית, רק בהשתכנע ההמונים, שהמהפכה פותרת את צרכיהם, – הם מתחשרים אתה, או־אז גם מכירים הם, שהכרח הוא להילחם למענה. ומשתגיע העת לעבור לעבודת־הבניה, – תוכל מדינת הפועלים לנצל את כוחות היצירה המתעוררים של כל חטיבה לאומית נוספת.

לעומת זה, אם המהפכה אינה פותרת את הצרכים, – הרי הנזק הוא כפול. הכוחות הציבוריים, שהמהפכה לא זכתה באהדתם, הולכים לאיבוד, ונשאר פצע בלתי־נרפא, המעלה מוגלה והמחליש במידה גדולה את גופה של המדינה כולה.

נקודת־המוצא של הייבסקציה לא היתה מעולם – עניניהם של ההמונים היהודים. היא הרעישה עולמות בדבר ענייניה של המהפכה; אך, גם אותם – לא השכילה להבין, אלא באורח מעוות. ממילא, חסרה לה מטרה ברורה. היא תעתה בדרכים עקלקלות והתרוצצה מקצה אחד לשני. פעם נדמה היה לה, שלמען “ענייניה של המהפכה” – חייב הכלל היהודי הלאומי להעלם ובמהירות הגדולה ביותר… וכמה מראשיה של הייבסקציה המציאו רעיון “גאוני”: התבוללות פעילה. ואולם, עתה נדמה לייבסקציה, שדרישתה של המהפכה היא שיונח טלאי על הניגודים המשוועים שבחיים היהודים, והמטליאים מתיישבים – איפוא – מסביב ל"שולחן היהודי". אחד מגדולי הייסקציה מכריז, שלמען “ענייניה של המהפכה” מוטב, שההמונים היהודים ימעיטו להתכנס בצוותא. והנה זה עכשיו צץ הרעיון בדבר טריטוריה יהודית על חופיו של הים השחור.

מעולם לא ניצבה הייבסקציה על בסיסה של המציאות היהודים, לפיכך – כל סיסמותיה, המצאותיה ותוכניותיה תלושות מן הקרקע וכל כולה אינה אלא סתירה בולטת לתעודתה של המהפכה בחיים היהודים. ברכה לבטלה הוא, איפוא, החיפוש אחר סתירות במעשיה של הייבסקציה בקרב הציבוריות היהודית. תחת לדרוש לעמוד־האש של המארכסיזם, המאיר את כל הפינות הנסתרות שבחיים החברתיים והמגיה אור על דרך שחרורו ההיסטורית של מעמד הפועלים, – דורשים הייבסקים ל"נר תמיד", שעבר להם בירושה מבית־מדרשו של ה"בונד", ומבעד לפיח של דעות־קדומות – לא הבחינו בתפקידים החשובים ביותר, שהחיים הציגום בפני ההמונים היהודים.

התוכנית להקמת ישוב יהודי טריטוריאלי בדרומה של רוסיה נדונה בזמנה בהרחבה בעיתונות היהודית כולה בארצות השונות. נמצא לה הד גם בעיתונות הלא־יהודית. ואולם מנהיגיה המדיניים של הייבסקציה ברוסיה מדברים על התוכנית לעת־עתה במאופק, בחצי־פה. משום שיודעים הם, שההמולה הגדולה מוגזמת בהרבה; ונוסף לכך, משום שעצם הצגת הענין של טריטוריה יהודית – זוהי כניעתם המדינית, ובדרך לטריטוריה בקרים – עלולים הם לאבד את שרידיו האחרונים של מטענם הרעיוני העלוב.

המומחים נציגי ה"אורט", ה"יידגזקום" ברוסיה, אומרים דברים ברורים. הייבסקים באמריקה הקימו רעש גדול; הנוסח הרשמי, שבו הם משתמשים, והעובדה שהייבסקים ברוסיה אינם נוזפים בחבריהם באמריקה ואינם מטביעים עליהם את החותם של “נגד־מהפכניים מסוכנים, אופורטוניסטים וזעיר־בורגניים”, – כל אלה מוכיחים, שעסקני הייבסקציה ברוסיה תמימי־דעים הם עם חבריהם בארצות־הברית, ואילו טענותיהם והוכחותיהם של אלה – הינן, למעשה, פשיטת־רגלה הרעיונית המוחלטת של הייבסקציה.

4.

במשך שנים רבות שלל חלק גדול מהייבסקציה דהאידנא נמרצות – עוד בגילגולם הבונדאי הקודם – את ייחודה של בעיית־הפועלים היהודית. השאלה היהודית היתה קיימת לדידם כשאלת הזכויות המדיניות בלבד. כאשר השאלות הדוויות של המציאות היהודית תבעו במפגיע תשובה – ואי־אפשר היה להסותן עוד – נפטרו מהן בתירוץ המוכן: המשטר הצארי הוא־הוא המקור היחידי לכל צרות היהודים. ואם שונים הם החיים היהודיים מהחיים הלא־יהודיים, – הרי זאת רק תוצאה של שלילת הזכויות המדיניות, של הגבלות מדיניות. מבנה כלכלי בלתי־נורמלי? מספר עצום של “אנשי־אוויר” מטיפוסו של “מנחם־מנדל”? – בכל אלה אשמים “תחום־המושב” וכל שאר חוקי ההגבלה. לכשתבוטלנה הגזירות החוקיות, – ממילא ישווה מצבם של ההמונים היהודים לזה של זולתם; הם יעזבו את הגיטו הכלכלי הצר, שאליו נדחקו בכוח; ייפתחו בפניהם לרווחה שערי רוסיה הגדולה והרחבה, וממילא ימצאו להם מקום די־והותר בכל ענפי הייצור.

ואף־על־פי־כן, גם משנוכחו לדעת, שעם העלמו של אחרון הצארים משושלת רומנוב לא נעלמה עדיין מאליה שאלת־היהודים, – בכל זאת אסור היה, שסוציאליסט “אדוק” יטיל ספק, ולו גם זעיר מזעיר, שאומנם העלם תעלם שאלת־היהודים עם מיגורו של השלטון הבורגני, ממש כהימוג השלג מפני להטו החם של האביב. בארץ, שבה שולט הפרוליטאריון, – אי־אפשר, שתהא קיימת בה שאלת היהודים בכל צורה שהיא. המעז להטיל ספק בדבר וטוען, שמהותה של שאלת־היהודים אינה אלא כלכלית מעיקרא (כלומר, שאין זו אלא בעיית בסיסם הכלכלי של תנאי הייצור של ההמונים היהודים) וכי עתידה השאלה לבוא על פתרונה הרדיקאלי על־ידי ריכוז טריטוריאלי, – אחד דינו: להיות מוקע כאופורטוניסט זעיר־בורגני ולאומני.

הייבסקים בפולין ניצבים עד עצם היום הזה כקפואים באותה עמדה מתה, הקרויה בפיהם – ואוי לו לאותו לעג – “נקודת־ראות מארכסיסטית”… בפרוגרמה, שנתקבלה בוועידתה השניה של המפלגה הקומוניסטית בפולין – ובה נעשה הניסיון לפתור את בעיותיהם של כל המיעוטים הלאומיים – תמצאו בשביל האוקראינים והביילורוסים הבטחה להכיר בזכותם על “אדמת אבותיהם” ועוד סידרה שלמה של תביעות ממשיות, המשמשות פיתרון לבעיות חברתיות חמורות. בחלק מהתוכנית, הדן בבעיית היהודים (והוא נוסח על־ידי “היהודונים המלומדים”), נאמר רק זה: “יש לתבוע את ביטולן של כל ההגבלות לגבי היהודים בשדה המינהל, המשפט ומערכת בתי־הספר”… נמצא, ששאלת־היהודים כל כולה אינה אלא שאלת ההגבלות המשפטיות. הייבסקים בפולין טרם הרחיקו לכת מהבורות המגושמת הזאת. הגבלות המדיניות כרוכות במשטר המדיני הקיים. על־כן, בפי כולם – החל מהמנהיגים “הגדולים” וגמור באחרוני הנערים הצעירים שבעיירה נידחת. – תשובה אחת מן־המוכן על כל קושיותיהם החמורות של החיים היהודים: המהפכה תפתור את כל הבעיות.

אין לדבר על מצע תוכניתי של פועלים יהודים, שיותאם למציאות היהודית; אין להעלות על הדעת סיסמות מיוחדות, שתצמחנה מתוך מצע תוכניתי זה. אין להמוני הפועלים היהודים שום תפקידים מיוחדים, לא בתקופת המהפכה הסוציאלית הגדולה ולא למחרת נצחונה. – זהו ה"אני־מאמין" של ייבסק. ואידך – אפיקורסות היא.

ועכשיו? בשנה השביעית לקיומו של שלטון־המועצות ניצבת במדינה הפרוליטארית שאלת־היהודים הארורה; וסיברה, דווקא, כסבר ששיוו לה פועלי־ציון במרוצת עשרות בשנים, לאמור: בעית תנאי־הייצור הבלתי־תקינים של ההמונים היהודים. הייבסק משה כץ כותב בעתון האמריקאי “פרייהייט” (“חרות”): “השאלה היהודית ברוסיה אינה כיום שאלה מדינית, גם לא לאומית, אלא – כלכלית, (ההדגשה שלנו – המע'), זו שאלת העברתם של המוני “מתפרנסי־האוויר” הרחבים היהודים לעבודה מועילה ובטוחה”.

לגופו־של־דבר, רעיון זה נכון הוא, אלא שניסוחו בלתי־מוצלח. שאלת היהודים ברוסיה אינה כיום שאלת הזכויות המדיניות, – אלא שאלה כלכלית, שהיא היא בעייתם הלאומית: המעבר לעבודה בריאה וייצרנית. הבעיה הלאומית של היהודים משתרעת בכל היקפה כ"ניגוד בין כוחות־הייצור, השואפים להתפתחות – ובין תנאי־הייצור, המפריעים להתפתחות זו" (ב. ברוכוב, “מלחמת המעמדת והשאלה הלאומית”). לנוסח הקלאסי של ב. ברוכוב, להגדרתו את השאלה הלאומית, – נתנה המציאות אישור מזהיר. בצורת זו – טרם נפתרה הבעייה היהודית הלאומית ברוסיה הסובייטית. המהפכה הסוציאלית יוצרת את התנאים המוקדמים לפתרונה, – אך, אינה פותרת אותה מאליה. על־מנת לפותרה – דרושים עדיין מאמצים – מיוחדים קולקטיביים גדולים.

לקראת מה יש לכוון את המאמצים המיוחדים הללו? האפשר לפתור את המשימה על־ידי קליטתם של “אנשי האוויר” באותם ענפי הייצור, שבהם מרוכזת כיום העבודה היהודית? האומנם זה הדרך להעברתם של המוני היהודים לעבודה ייצרנית? לא! מסתבר, שאין לספק את צורכיהם של ההמונים היהודים במעבר לעבודה בהסגרתם של ענפי־הייצור “היהודיים” שעד־עכשיו. מסגרת זו, פשוטה כמשמעה, צרה מדי מלקלוט את הזרם הגדול של האנשים הזקוקים לעבודה.

יש למצוא ענפי־ושטחי־ייצור חדשים. ואולם, אילו ענפים? שמא בתעשיה הגדולה? הן בוטלו כבר ההגבלות החוקיות לגבי יהודים. ואולם, למעשה, אין ההמונים היהודים הנעשים פרולטרים עשויים להיקלט בתעשיה הגדולה. עניינו של מעמד־הפועלים הוא להעלות את פריונה של התעשיה – ולא לדאוג סתם־בעלמא להעסקתם של אנשים. התעשיה הגדולה חייבת לקלוט פועלי־חרושת מומחים, שבתקופת המשבר של התעשיה, כשבתי־החרושת נסגרו בזה אחר זה, – נסעו לכפרים או עברו להתעסקות אחרת באותה עיר עצמה. ואפילו, משתגוייס העתודה כולה של פועלי התעשיה המקצועיים, – יגיע תורם של הפועלים הבלתי־מקצועיים, שהיו מכל־מקום קרובים יותר לתעשיה הגדולה מההמונים היהודים הנעשים פרוליטארים. זמן רב מדי יצטרכו ההמונים היהודים לחכות עד שחלקם הניכר יזכה לדריסת־רגל בבתי־החרושת הגדולים.

ואלה דברי האגרונום י. גולדה, יושב־ראש המרכז של חברת “אורט” הכל־רוסית² : “לפי־שעה אין התעשיה והמלאכה־העירונית מסוגלות לקלוט אפילו את הפועלים המקצועיים, שרבים מהם הנם, לעתים קרובות, מחוסרי־עבודה, לפיכך, נשאר מוצא אחד: עבודת־האדמה”.

נוכח ההמונים היהודים ניצבת לא לבד בעיית הפרודוקטיביזציה, כלומר – מעברם לעבודה בכללה, אלא: בעיית שידוד־המערכות הכלכליות, היינו – מעברם לתחומי־עבודה חדשים, ובראש ובראשונה – חדירתם לייצור הראשוני, לחקלאות³.

אין זה רעיון עיוני בעלמא או מסקנה הגיונית. ההמונים עצמם התחילו כבר – סטיכית – לפלס נתיב זה. בהמשך מאמרו של י. גולדה אנו קוראים: “אנו רואים, שהשאיפה לעבודת־אדמה מקיפה והולכת חוגים רחבים יותר ויותר, בערים ובעיירות הקטנות. במקומות ידועים יש ולובשת הופעה זו צורה חולנית מוזרה. די אם מן־דהוא בעיירה יפיץ שמועה, שבמקום פלוני קיימת אפשרות להתיישב על קרקע, – ומיד זעה ונעה כל האוכלוסיה היהודית שבעיר: מתכננים תוכניות, מכנסים כינוס, מחברים חבורות, משדרים שד”רים ואפילו מוכרים את הרכוש המעט – ומתכוננים כבר לצאת לדרך".

איזו סטירת־לחי היא זו בפניהם של “המארכסיסטים”, קצרי־הרואי, ששללו בעקשנות את צורכיהם הדחופים ביותר של ההמונים היהודים! השאיפה לעבור לעבודה – ודווקא: לצורות החדשות של עבודה ייצרנית – פרצה כזרם נסתר, שנחסם משכבר הימים, אל פני השטח־העליון של החיים היהודיים. והנחשול הזה – שוטף, בכוחו הסטיכי, את בניניהם העיוניים של מתנגדינו: גם את חורבותיו הישנות של ה"בונד", גם את אוהליה החדשים של ה"ייבסקציה".

5.

כיצד יתגשם מעברה של האוכלוסיה היהודית לעבודת־האדמה? אפשר על־ידי כך, שיהודים בודדים – ואפילו יגיע מספרם הכולל למאות־אלפים – יתחילו במפוזר ובמפורד, זעיר־פה זעיר־שם, לעסוק בעבודת האדמה? הן רבות דובר כבר פעם ברוסיה, שעל היהודים בערים ובעיירות לטפח גני־ירקות ולהתחיל לעבד נחלות אדמה קטנות בקירבת מקומות מגוריהם. ואולם, שטחי־אדמה פנויים מסוג זה נמצאים לא תמיד סמוך לערים ועיירות דווקא. ואפילו מצויים הקרקעות הללו – הרי שטחם קטן מדי לספק צורכיהם של המונים רבים. בעל־כורחם נאלצים המנהיגים לוותר על “חוק ולא יעבור”, היינו – שעל ההמונים היהודים לעבור לעבודה יצרנית במקומות־מושבם דווקא. נמצא, שאין כל ברירה אלא לנקוט באמצעי ה"איום": הנדידה. והנדידה לא נועדה להקים נקודות חקלאיות יהודיות מפוזרות, – דרכה תהא דרך ההתיישבות הצפופה.

נצטט את מאמרו הנ"ל של אותו משה כץ, שפורסם ב"פרייהייט", עיתונים של הייבסקים האמריקאים: "הקומוניסטים היהודים יודעים, שאין זה אידיאל, אלא חלום בעל־ביתי, שאינו פותר כלל ועיקר את שאלת־היהודים – הוצאתם של היהודים מהגולה ויישובם בין קברים עתיקים. ואולם הם יודעים, באותה מידה, שגם הישארותם של היהודים בפרנסות “האוויר” הישנות שלהם ופיזורם בתפוצות אינה בבחינת אידיאל כל־עיקר… (ההדגשה שלי. – י"ר).

ואכן, לאמיתו־של־דבר, אם רוצים ברצינות להעביר המונים רבים לחקלאות, – נאלצים להסיק, שהדבר יצליח רק בדרך של התיישבות צפופה. הרבה סיבות לכך. – נסתפק בציון אחדות מהן.

אפילו התנדפה לילה אחד – בדרך נס – האנטישמיות, המושרשת עמוק בלבבותיהם של האיכרים, – גם אז היה על האיש הבודד או על החבורות הקטנות, שנקלעו לסביבה לאומית זרה, לבזבז מרץ רב כדי להסתגל לסביבה זו, ופריון עבודתם היה לוקה. למותר לומר, שיצר־הקיום הטבעי של כל כלל־לאומי מתגונן בפני טמיעה בלתי־נמנעת כגון זו – על־כן נמנע הוא לכתחילה מצאת לדרך־ההתפוררות. שפתם והרגליהם המשותפים של המתיישבים מקלים לאין־שיעור – בשיטת ההתיישבות הצפופה – על שיתוף עבודתם ועזרתם ההדדית בשדה פעולתם הכלכלית. על־אחת־כמה־וכמה, שרק בשיטה זו אפשר להקים את כל המוסדות, המספקים את צורכיהם התרבותיים והציבוריים של המתיישבים. התיישבותם המרוכזת והצפופה של המונים אחידים מבחינה לאומית – היא בלבד נותנת אפשרות להשיג את התוצאות הגדולות ביותר במאמצים קטנים ביחס.

ושוב יכולים אנו להיווכח, שההמונים פונים סטיכית לדרך של התיישבות טריטוריאלית, ותחת להתפזר – מתרכזים הם בהמוניהם. כבר כיום, בשעה שמבוצעים נסיונות ההתיישבות בנפת־אודיסה, נמשכת חבורת מתיישבים אחת אחרי רעותה. אפילו מתיישבים, העוסקים במבודד זה שנתיים־שלוש בעבודת האדמה במקומות אחרים, – מחסלים את משקיהם ומצטרפים לחבורות. נוסף לכך, פועלת במקרה שאנו דנים בו עוד סיבה חשובה, הגוזרת על ההכרח שבריכוז הטריטוריאלי: במחוזות השונים, המיושבים בצפיפות, שטחם של הקרקעות הפנויים קטן מאוד, הם “נבלעים” במהרה על־ידי האוכלוסיה האיכרית שבסביבה. לפיכך, צצה התוכנית למצוא מחוז, בעל שטח גדול של אדמה פנויה, שיימסר בתורת זיכיון מטעם המדינה למוסד התיישבות מיוחד. כמו־כן זקוקים המתיישבים גם לאשראי גדול, שיותר קל להשיגו על סמך ערבות קולקטיבית מאשר על ידי כל מתיישב ומתיישב לחוד. כל הנימוקים שמנינו אותם בזה – יש בהם כדי לשכנע, במידה המניחה את הדעת, שההתיישבות כמפעל המוני, – אפשר להגשימה רק בצורה קולקטיבית־לאומית על טריטוריה מסויימת.

אותו משה כץ מספר, שהמדובר הוא “לא יותר ולא פחות, מאשר על האפשרות המלאה ליישב על האדמה מאות־אלפים – אם לא מיליונים – של אנשי־עמל יהודים, ולהקים למענם טריטוריה בחסותה של המהפכה־הסוציאלית הרוסית”. הגענו אם כן, לא רק אל התיישבות־בעלמא, אלא – במפורש – אל הטריטוריאליזם.

רעיון ריכוזם הטריטוריאלי של ההמונים היהודים, בתורת הפתרון־הרדיקאלי היחידי למצוקתם הגדולה ביותר, לתלישותם מהקרקע ולהיותם משוללים בסיס כלכלי איתן, – פתרון זה שהוגי הבערות העקרונית בתנועת הפועלים היהודית שמוהו ללעג ולקלס – לא זו בלבד, שזכה עכשיו למעמד חוקי, אלא היה למשימת־יום אקטואלית ברפובליקה המועצתית. ייבסקים מכובדים מנהלים תעמולה למענו בלהט לא קטן מזה, שנלחמו בו לפנים; הכל מדברים, עכשיו, במאמריהם – דווקא על “התיישבות יהודית צפופה בקנה־מידה גדול”. הם מתבקעים ממש מעורם, כדי להוסיף ברק וזוהר לתוכנית זו על־ידי השימוש במילה “רפובליקה”. הגם, שלפי־שעה הם מתביישים ונוקטים לשון סגי־נהור.

אותו אגרונום גולדה כותב: “אין כל סיבה להניח, שיטילו הגבלות על המתיישבים היהודיים וימנעו את התרכזותם הצפופה על שטח אדמה מסויים ואת הקמתן של צורות שלטון אבטונומית”. והמחבר מוסיף מיד, כדי לסבר את האוזן, מהי משמעותן של המילים “צורות שלטון אבטונומיות”: “בברית־המועצות קיימות רפובליקות קטנות בלתי־תלויות, כגון אבכזיה, דאגיסטן, ביילורוסיה, או קומונה גרמנית אבטונומית⁴, שתהיה בקרוב לרפובליקה. משה כץ ב”פרייהייט" מצטט את השורות הללו בהתלהבות, – הייבסק האמריקאי מתמוגג מהתפעלות, מפקיר את צביעותו “המארכסיסטית” ומזמר בצליל הרם ביותר אַריות שלמות מתוך האופירה “אתחלתא דגאולה”: הוא רואה בעיני רוחו כיצד הגשמתה של התוכנית “תתן כיוון חדש להיסטוריה היהודית כולה”.

6.

באילו אמצעים כספיים תוגשם התוכנית? יישובה של משפחה אחת על הקרקע יעלה כאלף וחמש מאות רובל־זהב, לאמור – כ־750 דולר. זהו חישובה של חברת “אורט”; אך, ייתכן, שגם יותר מזה. גולדה כותב: “לפי החישובים, שבידי הקומיסריון לחקלאות, תעלה התיישבותה של משפחה למעלה מאלפים רובל זהב. בתוכנית להקמת מקלט למהגרים ארמניים בחבל הוולגה מחושב התקציב הממוצע של סידור משפחה לסכום של 3000 רובל־זהב, כלומר – 1500 דולר”.

במאמר הראשי ב"אויפבוי", בטאונה של הנציגות האמריקאית של “יידגזקום” באמריקה, מתנה המערכת את מצבם של ההמונים היהודים ברוסיה: “המוני היהודים באוקראינה וביילורוסיה, המעונינים חיונית בהתיישבות, – מרוששים הם. במקרה הטוב ביותר תשיג ידם של המתיישבים היהודים לכסות רק חלק מצער של ההוצאות, הכרוכות בנסיעה למקום החדש, בעלייתם על הקרקע, בקניית הכלים וצורכי המזון לפרק־זמן הראשון. ברית־המועצות, על אף רצונה הטוב ביותר לסייע להתיישבות ועל אף נכונותה להקל על עובדי־האדמה העתידים בכל מיני אמצעים, אין ביכולתה להקציב את הסכומים הגדולים, הדרושים לאירגונה של התיישבות זו וביצועה. האמצעים הכספיים הללו יכולים – וצריכים – לבוא מחוץ־לארץ ובמיוחד מאמריקה”.

ומשה כץ, ב"פרייהייט", מוסיף: “אין ביכולתם של המתיישבים להשיג את הכסף הזה. הם צריכים להשיגו באיזו שהוא מקום. עיניהם פונות לאמריקה. אותה אמריקה, שהצילה אותם ממיתת רעב, צריכה לסייע בידיהם להגיע לחיים בטוחים”. אל תטעו, חלילה, ואל תדמו בנפשכם, שהמדובר הוא באמריקה בעלמא. גולדה אומר במפורש: “הדברים אמורים בהלוואה, שההמונים היהודים ברפובליקה הסובייטית, הזקוקים לעזרה, יצטרכו להשיגה אצל האוכלוסיה היהודית (ההדגשה שלנו – המע') באמריקה”. הכוונה היא, איפוא, לההמונים היהודים באמריקה, ורק אליהם פונה משה כץ בקריאת העזרה הלוהטת: “אל כל אלה, החולמים על תקופה, שבה יחדלו ההמונים היהודים להתפרנס מאוויר ויקימו ישוב יהודי צפוף וגדול על הקרקע”.

נציגה של חברת “אורט” הכל־רוסית, מ. ראשקס, מצהיר בוועידתו של “ועד הפועלים לסיוע” באמריקה: “הפועלים וההמונים, הנכונים לעבודה ברוסיה הסובייטית, זכאים לקבל עזרת אשראי זו, – כשם שהפועלים וההמונים הרחבים היהודים באמריקה חייבים להגישה”. הייבסקים אינם טורחים אפילו להוכיח, מה הוא – בעיקר – מקורן של אותן חובות מיוחדות, המוטלות על שכמם של ההמונים היהודים באמריקה כלפי המתיישבים היהודים ברוסיה הסובייטית. לפתע־פתאום הדבר מובן להם מאליו.

גולדה מעיד: “השלטונות הסובייטיים הודיעו לא פעם, שבגלל מחסור בכספים אין כיום ביכולתה של המדינה להטיל על עצמה את הוצאות ההתיישבות”. אם כך הוא המצב, – הרי יש להגדיר את הבעיה אחרת: יש להשיג בשביל ממשלת־המועצות את האמצעים הדרושים לה כדי לבצע את תפקידיה הממלכתיים. חובתם של הפועלים היהודים באמריקה – ובשאר הארצות – להשתתף במפעל זה באותה מידה, שזו חובתם של כל הפועלים בעולם כולו. אך, מה זירמת הלהג הזה על “הלוואה, שההמונים היהודים ברפובליקות המועצתיות, הזקוקים לעזרה, יצטרכו להשיגה אצל האוכלוסיה היהודית באמריקה”?!

לו נשארו הייבסקים נאמנים – ולו רק במידה המצומצמת ביותר – לתורתם הם, שלה הירבו כה להטיף, כי אז צריכים היו להקשות: מדוע זה עליהם לפנות דווקא “לארגוני הפועלים היהודים ולאיגודי־יוצאי־הארצות”? מדוע דווקא הם “חולמים על תקופה, שבה… ההמונים היהודים… יקיו ישוב יהודי צפוף וגדול על הקרקע”? היה מענין מאוד לשמוע את תשובתם של הייבסקים לשאלה זו.

כיצד מתירה הייבסקציה, ששאלת ההתיישבות היהודית תובדל ממיכלול הבעיות הממלכתיות של שלטון־המועצות ותוצג כמשימה מיוחדת של הפועלים והמוני העם היהודים בעולם כולו? במכתב, שהמפלגה הקומוניסטית הכל־רוסית שלחה, בשעתו, למפלגה הקומוניסטית היהודית “פועלי־ציון” – ואשר הוכתב בלי שמץ של ספק על־ידי הייבסקציה – היה כתוב שחור־על־גבי־לבן: “חלוקה סכולסטית־לאומנית מעין זו של הבעיות לכלליות ויהודיות – זרה לחלוטין לרק”פ".

כיצד משתיקים, איפוא, הייבסקים את הצד העקרוני של הבעיה?! אכן, בחותמם על הפניות השניות אל הפועלים היהודים באמריקה – חותמים הם על כניעתם הרעיונית גם בנקודה חשובה זו. בכול שורה שבכרוזיהם מאשרים הם, שבפני ההמונים העמלים היהודים ניצבות משימות מיוחדות. בהישענם על שלטון־הפועלים, – יגשימו הפועלים היהודים את התפקידים הללו ביוזמתם העצמית ובמאמציהם הם. אין אלה תפקידים מקומיים, “ביתיים”, של כל קיבוץ יהודי בארצו לבדד, אלא – אם מציגים אותם במלוא היקפם – הריהם מצטרפים לבעיה כל־עולמית של כלל הפועלים היהודים בעולם כולו, שחלקיו המפוזרים והנפוצים קשורים זה בזה בצרכים משותפים וחובות הדדיות, בענינים ותפקידים משותפים.

אכן, הייבסקים הגיעו למסקנה זו – וכמותם, במידה מסויימת, גם ה"בונד", – כאשר יגיע האיכר אל אוזנו השמאלית, בהקפת הגולגולת כולה. האמת הפועלי־ציונית “הטריפה” נתגלתה להם לא מתוך המציאות היהודית – הם גילוה תוך עיון בביולטינים של הבורסה. ההמונים היהודים באמריקה מבורכים במטבע, המקובלת מאוד באירופה. על־כן, לא עמדו הייבסקים בנסיון, ו"הכל־עולמיות" פיתתה אותם. הדולר היה לנימוק משכנע, שהעבירם על דעתם מ"דרכם הישרה".

7.

בלחץ המציאות היהודית החיה נאלצים הייבסקים לוותר על עמדה אחת אחר רעותה. הם מתבצרים בעמדתם האחרונה – שנאת־ציון, מקיפים אותם בתיל דוקרני מוחלד, מוציאים מבית־נשקם את כל כליהם, את דלותם הרוחנית כולה, ומתכוננים להגן עליה עד טיפת הדיו האחרונה. הם ויתרו על יותר מ"חצי המלכות", – הסכימו כבר לטריטוריה יהודית מיוחדת, ואולם – בשום פנים – לא ארץ־ישראל.

לאמיתו־של־דבר, צריכים היינו דווקא עכשיו לשאול: ומדוע לא ארץ־ישראל? ניחא, כל עוד החמירו ותבעו מפועלי־ציון, שיוותרו בהחלט על “פרוגרמה כלשהי משלהם בשאלת־היהודים”; כל עוד טענו כלפיהם, שעצם הרעיון על פתרון טריטוריאלי של השאלה היהודית איננו מארכסיסטי – היתה מובנת התנגדותם לארץ־ישראל, שכן, ארץ ישראל – היא אבן־הפינה של הפרוגרמה עצמה לפתרון שאלת־היהודים; ארץ־ישראל היא הטריטוריה, שעליה יוגשם ריכוזם של ההמונים היהודים; ארץ־ישראל היא המסקנה העיקרית של שיטה אחידה שלמה. מי שהתנגד לשיטה כולה – ממילא התנגד גם לארץ־ישראל.

ואולם – עכשיו? כיום הגיעו הייבסקים לפרוגרמה משלהם לפתרון שאלת־יהודים: הם פונים אל “כל החולמים” על הגשמתו. הן היום לא יחזרו בנשימה אחת על הפסוק הארוך: “הרעיון בדבר ריכוזם של המוני היהודים הפרוליטאריים והפרוליטאריים־למחצה בארץ־ישראל… הוא אוטופיסטי ורפורמיסטי, תוצאתו המעשית היא נגד־מהפכנית במישרין” (מתוך מכתבו של הקומאינטרן אל “פועלי־ציון” מיום 26 באוגוסט 1921). הן כעת יצטרכו לפני המילה “ארץ־ישראל” להכריז על הפסקה ארוכה… כדי להוכיח – כי, אדרבא, טריטוריה היא בדרך כלל ענין כשר; ואולם, ארץ־ישראל היא טריפה.

נשאלת השאלה: מדוע? הייבסקים עצמם מבינים, שהשאלה מתבקשת מאליה ואין כל אפשרות להשתיקה. והריהם מגמגמים ומנסים לתרצה. כשמקשיבים לטענותיהם, – נדהמים נוכח צרות־אופקם וטימטומם.

נשאל תחילה את עצמנו: כשמדובר על טריטוריה בגבולותיה של ברית־המועצות – אפשר בטלה אקטואליותה של ארץ־ישראל, אפשר מיותרת היא? אולם מה מצבן של התוכניות הטריטוריאליות ברוסיה? אם נבדוק ברצינות את האפשרות האובייקטיבית של הגשמתן, – ניווכח, על־נקלה, שבשורתו של משה כץ ב"פרייהייט" “על האפשרות המלאה ליישב על הקרקע מאות אלפים, ואולי מיליונים עמלים יהודים ולהקים בשבילם טריטוריה” – נקטה לשון של גוזמה יתרה.

נכון, ישנם ברוסיה די־והותר שטחי־קרקע פנויים ואפילו כה ענקיים, עד שתריסרי מדינות אירופיות יכולות להסתתר שם. שטחי־הקרקע הגדולים ביותר, שטרם נגעה בהם המחרשה, נמצאים ברוסיה האסיאתית. בחלקה האירופי של ברית־המועצות נמצאים שטחי־הקרקע הגדולים ביותר מעבר לנהר וולגה. ואולם, לא כל השטחים מתאימים להתיישבות יהודית. לאחר בדיקה מדוקדקת מגיעים המומחים של “אורט” ו"יידגזקום" למסקנה: “המקום הטוב ביותר ליישוב יהודים הוא במחוזות הפנויים של אוקראינה. באוקראינה, בעלת אוכלוסיה יהודית ניכרת, נקלע הנודד לסביבה ביתית. הוא ימצא שם תנאי־כלכלה והווי, שהוא רגיל אליהם; הדבר יעודד אותו ויקל עליו את עבודתו בשדה החקלאות”⁵.

ואולם, "לצערנו, עתודות הקרקע באוקראינה מצומצמות מאוד. בגלל המחסור בקרקע, השורר באוקראינה שעל שפתו הימנית של הדנייפר, החליטה ממשלת־המועצות האוקראינית, כי רק לאזרחי הרפובליקה הסובייטית האוקריאינית הזכות ליהנות מהקרקע הפנויה. לאזרחי יתר הרפובליקות הסובייטיו אין זכות – ואפשרות – לקבל קרקע מעתודת המדינה האוקראינית. הם רשאים לעבור לאוקראינה רק בהסכמתן של הקהילות הכפריות, שתקבלנה אותם ותענקנה להם נחלות מקרקעותיהן הן. המושבות היהודיות הוותיקות באוקראינה – אלו הן הקהילות הכפריות, שתסכמנה לקבל את המתיישבים היהודים מביילורוסיה ומהפדרציה־הסובייטית־הרוסית; עליהם, על־כן, לנסוע למושבות היהודיות שבפלכים אודיסה, ניקולאייב וייקאטרינוסלב. שם יקבלו קרקע וייהנו מתנאים נוחים בעבודתם החקלאית. אולם, אין להגשים בקנה־מידה את יישובה של האוכלוסיה היהודית העובדת במושבות הללו, שכן לרשותנו כאן טריטוריה מוגבלת. זה יהיה שלב ראשון ופתרון חלקי של בעית הנדידה היהודית המסובכת⁶.

על סמך החומר הסטאטיסטי והחישובים המדוייקים נקבע, שבמושבות היהודיות הוותיקות אפשר ליישב עוד כ־1200 משפחות. ובכן, עדיין רחוקים אנו לא רק ממיליונים, אלא – אפילו – מרבבות מתיישבים יהודים. המחבר מודה, שזה יהיה רק שלב ראשון ופתרון־חלקי של בעית הנדידה היהודית המסובכת", בדברו על השלבים הבאים, מסתפק גולדה בהערות כלליות תוך ציון, שבחבליה השונים של רוסיה נמצאת קרקע פנויה לרוב, אך בו־בזמן הוא מעיר: “יש צורך עוד לברר, עד כמה החבלים ההם מתאימים לייסוד מושבות יהודיות. דומה, שמבחינות ידועות, מתאים יותר לתכלית זו חופו של הים־השחור, ובמיוחד – חצי־האי קרים עם אוכלוסייתו הדלילה, הקרוב מאוד לפלך אודיסה ואינו נבדל ממנו בתנאיו האקלימיים. במשא־ומתן המוקדם עם שלטונות הסובייטיים בקרים הובע מצידם יחס טוב לתוכנית של התיישבות יהודית חקלאית ניכרת במחוזותיו הבלתי־מיושבים של קרים, הזקוק לשם התפתחותו לזרם של כוחות־עבודה רעננים”.

“יש הכרח במחקר יסודי”, מוסיף גולדה: ו"אורט" החליט לשגר משלחת. לאחר שורות אחדות – הננו קוראים באותו מאמר של אותו מחבר: “בקרוב תתחיל ההתיישבות מטעם המדינה, – יגבר בוודאי גם הזרם הכללי של הנדידה. אם עוד זמן רב נדוש בתוכניות ההתיישבות, אך לא נגש לביצוען המעשי, יפחת מבחר השטחים הפנויים, ולבסוף תיפול בחלקם של הנודדים היהודים התיישבות ללא שום תוכנית, לאחדים ובמפוזר…”

לו היה הדבר מותנה בתוכניות ההתיישבות בלבד, – כי־אז אפשר היה להחיש את הכנתן. ואולם, הן דרושים סכומים עצומים, כדי להגשימן. מספרים לנו, ש"לשם יישובן של 1200 משפחות במושבות היהודיות בפלך חרסון יש צורך, במספרים עגולים, בתקציב של מיליון וחצי מיליון רובל־זהב". ובכן אילו סכומים יידרשו לשם ישובם של “מאות אלפים ואולי מיליונים”? את כל הסכומים האלה יש לאסוף בחוץ־לארץ, בעיקר – באמריקה. כלום, קיימת תקווה לאוספם במשך זמן קצר ביחס? הן הדבר עתיד להימשך ולהימשך. ואולם, בינתיים ייבלעו שטחי־הקרקע הפנויים על־ידי האיכרים הזקוקים לקרקע, “ולבסוף תיפול בחלקם של הנודדים היהודים התיישבות ללא שום תוכנית, לאחדים ובמפוזר”… והרי הייבסקים עצמם כבר הודו, “כי הפיזור והתפוצה אינם מהווים אידיאל”. והעיקר, זוהי דרך שבה לא יתקדמו ההמונים.

מהידיעות האחרונות, ממקורות מוסמכים, וביניהם גם מפירסומו הרשמי של “אורט”, הדנות באפשרויות ההתיישבות בקרים, – מתברר, שבמקרה הטוב ביותר, אם יובטחו התנאים הנוחים ביותר והאשראי הרחב ביותר מחוץ־לארץ, אפשר יהיה ליישב שם רבבה אחת של משפחות יהודיות. אין־ספק, זהו מפעל רציני וחשוב עד למאוד, הראוי לברכה חמה ולסיוע מלא. “פועלי־ציון” היו הראשונים שהכריזו על סיסמת המעבר לעבודה ייצרנית ולענפי־עבודה חדשים בכל מקום ומקום, ששם ניתן הדבר לביצוע. ואולם, אפילו תוגשם תוכנית קרים, – עוד לא תיפתר בעית העברתם של “המוני אוויר” יהודים רבים לעבודה בטוחה ומועילה. לפני ההמונים הגדולים של אוכלוסיה יהודית – ואפילו ברוסיה – תמשיך לעמוד השאלה: כיצד לספק את שאיפתם לעבור לשטחי עבודה ייצרנית חדשים, מבלי לסתור בו בזמן את שאיפתם לריכוז טריטוריאלי.

לפיכך חלקים גדולים של האוכלוסיה היהודית – גם זו שברוסיה – יפנה ויוסיפו להפנות את עיניהם אל אותה ארץ, שבה לובש ריכוזם הטריטוריאלי של ההמונים היהודים צורות ממשיות ובולטות יותר ויותר. בעיתון הראשי של הייבסקציה “עמעס” (אמת) במוסקבה פורסם ב־2 באפריל 1924 דין־וחשבון על ועידתה של החטיבה היהודית שליד המפלגה הקומוניסטית הכלרוסית. המרצה מטעם הלשכה המרכזית עמד והתאונן: “נציג הלשכה המרכזית, שביקר במושבות היהודיות, קבע – השפעתה של המפלגה במושבות היא חלשה, ולעומתה חזקה השפעתן של ההסתדרויות הציוניות הבלתי־חוקיות. הוא קבע, שקיימת הגירה סודית של כוחות־עבודה לפלשתינה”… אם “מארכסיסטים” מסבירים את תופעה זו בהשפעתה של “המחתרת” הציונית ואינם מנסים אפילו לחקור את סיבותיה העמוקות, – הרי הדבר הוא יותר מאשר מגוחך. הן מול ההסתדרויות הציוניות התייצבה הייבסקציה במלוא פעולתה הליגאלית במשך שבע שנים, ונוסף לכך נקטה גם בכל האמצעים השלטוניים הנתונים בידיה.

ארץ־ישראל היא הארץ, בה גדל ומתחזק מרכז־העבודה היהודי כבר עכשיו, מדי יום ביומו. בארץ זו חודרים העולים היהודים לחקלאות – ועם־זאת גם לשאר ענפי־הייצור החשובים, המתפתחים שם הודות לעליה היהודית. בד בבד עם התפתחותה של הארץ – גדלים בה גם כוחות־העבודה היהודים, וחשיבותם עולה בכמותית ואיכותי גם יחד.

8.

אם נדון בשאלה על רקע המציאות היהודית הכלעולמית, – הרי התשובה מתבלטת בהחלטיות גדולה עוד יותר. תפקידו של הריכוז הטריטוריאלי אינו עומד לפני ההמונים היהודים בברית־המועצות בלבד, הוא אקטואלי בקנה־מידה עולמי. הן מוכרחים להודות, ששאיפתם של ההמונים היהודים לשים קץ לתלישותם מהקרקע, לפרוץ את המעגל הצר של פרנסות־אוויר ולבנות את חייהם מחדש על יסודות עבודה פרודוקטיבית בריאה – נתגלתה לא רק ברוסיה המועצתית, אלא בכל הארצות, שבהם קיימים ישובים יהודיים המוניים. אם להודות – כדברי המאמר הראשי ב"אויפבוי" של הייבסקציה האמריקאית – ש"ההתיישבות היהודית היא כבר כיום צורך כלכלי ממשי שהבשיל", הרי רק משום פחדנותם המחשבתית הם מצרפים לפסוק זה את המלים “בברית־המועצות”. הצורך הזה הבשיל בכל אתר ואתר – והוא תובע את פתרונו בכל אתר ואתר. אם ההתיישבות ברוסיה הדרומית תקיף רק חלק קטן מהאוכלוסיה היהודית ברוסיה, – הרי ברור לחלוטין, שאין להעלות כלל על הדעת, שאותה התיישבות ברוסיה־המועצתית תוכל לפתור את הבעיה בקנה־מידה עולמי.

אמנם, קוראים אנו ב"פרייהייט", שרבים השואלים, – אם יוכלו גם יהודי אמריקה לקבל קרקע ברוסיה. הבטאון הייבסקי עונה ברורות: “לא, עדיין הדברים אינם אמורים על חוזרים מאמריקה. אמנם, עובדה היא, שרבבות דוּחובורים (בני כת איכרים רוסית), שהיגרו לפני כשלושים שנה מרוסיה לקנדה, – חוזרים עכשיו לרוסיה, שבה ייתישבו בפיקוחה של ממשלת־המועצות. מובן מאליו, שבמוסקבה אין מפלים לרעה את החוזרים היהודים. אפשר שיגיע יום, שבמקום שמהגרים יהודים יתדפקו על שעריה הנעולים של אמריקה, – ישובו מהגרים יהודים מאמריקה לרוסיה, על מנת להתחיל בה בחיים חופשיים חדשים. ואולם, לפי־שעה אין עוסקים בזאת. לפי־שעה הדברים אמורים ברבבות עמלים ואנשי־אוויר יהודים ברוסיה עצמה, שקצה נפשם ב”פרנסות־רוח" והמגלים שאיפה עזה לעבור לעבודת־אדמה".

הדברים ברורים – אך, דבר אחד אינו ברור די־צרכו: מה עצתם של הייבסקים לאותם המהגרים היהודים, שלא זכו להימנות על כת הדוחובורים? האומנם נגזר עליהם להמשיך “ולהתדפק לשוא על שעריה הנעולים של אמריקה” ולעצום את עיניהם מראות את הארץ, שבה נוצרים כבר כיום חיים יהודיים חדשים? וזאת רק בשל דעותיה הקדומות של הייבסקציה לגבי ארץ־ישראל? אכן, דעות קדומות – זהו כל מטענה הרעיוני של הייסקציה. עכשיו, משנאלצה הייבסקציה עצמה להודות, שאמנם הבשיל הצורך הכלכלי בהתיישבות חקלאית – ויש להגשימה בדרך של ריכוז טריטוריאלי, אבד לדעותיה הקדומות כל טעם. מכאן חוסר־האונים הדלות־רוחנית האיומה שמגלה הייבסקציה במלחמתה בציונות.

מה טוענת הייבסקציה כיום נגד ארץ־ישראל? בראש וראשונה נאחזת היא בטענה בדבר “מגף האימפריאליזם האנגלי”. ואולם, אם ההמונים היהודים מעונינים בריכוז הטריטוריאלי, – הרי שיש לדון בארץ־ישראל רק מבחינה אחת: באיזו מדה מתאימה הארץ להתיישבות יהודית המונית? אנו מטילים ספק, אם יימצאו – דווקא עכשיו, כשהישוב היהודי בארץ־ישראל גדל מיום ליום ומפעליו מתרבים בכמות ובאיכות, – אנשים, שיבקשו לחדש את החקירות הישנות בדבר כוח־קליטתה של הארץ. לפועלים היהודים, גם בארץ עצמה, יש ענינים דחופים יותר. אך לו גילתה הייבסקציה רצון לעסוק בחקירות אלו, – לא היה איש מפריע לה. והרי החליטה מועצת “אורט” הכלרוסית לשגר משלחת כדי לחפש שטחי־קרקע מתאימים להתיישבות יהודית. אל תעצר, איפוא, המשלחת על חופו של הים־השחור – תגיע־נא גם לחופו של הים התיכון; אולם, בל תסתתר מתחת ל"מגף הבריטי".

ברם, האם התנגדותה של הייבסקציה לארץ־ישראל החלה רק מיום הכיבוש הבריטי? ומאימתי רואים מארכסיסטים את האימפריאליזם־הבריטי כתופעה ניצחית שלא תעלם לעולם? מדוע לא נכוון את האוריינטציה שלנו לפי ירידתו של האימפריאליזם – ולא נפעל בכיוון זה? אפשר יטענו הייבסקים, שלאחר מפלתו של האימפריאליזם האנגלי תעלה שאלת ארץ־ישראל על סדר־יומה של מדיניות הפועלים היהודית; אלא – שלפי־שעה – אין לנו מה לעשות בארץ? אפס, משניגשה הייבסקציה לעבד את תוכניותיה הטריטוריאליות ברוסיה, נשענת היא בעיקר על הישוב החקלאי היהודי הקיים מכבר. פה־אחד מסכימים הייבסקים שהמושבות היהודיות הוותיקות בפלך חרסון משמשות לא רק עידוד לפעולתו – אלא, גם הבסיס החשוב ביותר – של הישוב היהודי המרוכז. אל נשכח, שהמושבות הללו הוקמו בימי הצאר ניקולאי הראשון לפני מאה שנה. ובכן, מדוע אסור לצקת בארץ־ישראל היום את היסוד לחיים יהודים חדשים עתידים – בעוד העובדות מוכיחות אפשרות זו? האומנם “מגפי” הצאר ניקולאי הראשון היו נאים יותר מ"מגפיו הלייבוריסט מאקדונלד או אפילו של שמרן בריטי?

ההמונים היהודים מעוניינים בארץ־ישראל, על כן – לא יסוגו בפני האימפריאליזם הבריטי, אלא יילחמו בו. במקום להפחיד את המוני הפועלים היהודים ב"מגף הבריטי", – על האבנגרד המארכסיסטי להילחם לפינויים של המכשולים המדיניים, העומדים בדרכם של הפועלים היהודים להגשמת תעודתם ההיסטורית. דווקא התעניינותם החזקה נותנת את האפשרות למשוך את ההמונים הרחבים של פועלים יהודים למלחמה למען שינויים של התנאים המדיניים בארץ־ישראל ובדרך זו לקושרם עוד יותר במלחמתו של הפרוליטאריון הבינלאומי. ואולם, אם מתעלמים מעניינם הארצישראלי של ההמונים היהודים, – הרי מנצלת אותו הבורגנות היהודית לענייניה המעמדיים.

משום מה הצליחה הבורגנות הציונית הריאקציונית לזכות בהשפעה על המוני העם־היהודים ולרותמם במרכבתה המדינית? האומנם לא על־ידי ניצול אותו “חלום”, אשר במהותו אינו ריאקציוני – כפי שהואיל, בנדיבות רבה, לאשר גם הייבסק הכשר משה כץ? האין זה פשע של “מארכסיסטים”, אם בעטיים קוראים ההמונים את סיסמת האידיאל שלהם על דגל שונאיהם המעמדיים? משה כץ כותב: “החלום אינו ריאקציוני, אלא – התנועה, שחרתה אותה על דגלה”. זהו כתב הקיטרוג החמור על הייבסקציה, המוכנה להחכיר את הציונות, שבה מעונינים היהודים חיונית, לבורגנות הציונית.

בשעת הדחק אין הייבסקים מתביישים לזמזם אפילו את הפזמון על “קברים ישנים”. מי יתייחס כיום ברצינות ל"נימוק" הזה? הייבסקים לא היו צריכים להרחיק נסוע, כדי להיווכח, – אילו פירות רעננים ועסיסיים גדלים על “הקברים הישנים”. הם יכלו להיווכח בכך בקלות במוסקבה עצמה, בביקור בביתן הארצישראלי שבתערוכה חקלאית הכל־רוסית.

אלה הם כל התותחים הכבדים, שבעזרתם רוצה הייבסקציה להגן על עמדתה האחרונה בפני הציונות המנצחת. אי אפשר לה, להמולתה ולשאונה, לעכב את המהלך הבלתי־נמנע של התפתחות. הציונות אינה פרי של תעמולה – ואין לכלותה על־ידי תעמולה נגדית. הציונות היא בת העוני והכוח – עוניים של ההמונים היהודים וכוחות־יצירתם המתעוררים. הציונות היא התשובה הסטיכית לשאלת היהודים הכל־עולמית. התגשמותה היא הכרח היסטורי והיא נשענת על כוחותיהם האובייקטיביים של החיים היהודים.

החוברת “קרימער טעריטָריאַליזם און פּראֶלעטאַרישער פּאַלעסטיניזם” (הטריטוריאליזם הקרימאי והציונות הפרוליטארית) הופיעה בהוצאת “ארבעטער היים” (מעון הפועלים), וארשה, 1924.

זמן רב התכוננו ל"נדידת־המונים" מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן. עוד באמצע החורף (ב־22 בינואר 1932) הזדרז דימאנטשטיין, מראשי הייבסקציה, ופירסם בעתון “עמעס” (אמת) המוסקבאי את החזות הבאה: “באביב יהיה צורך לקלוט מהגרים מפלשתינה במספר ניכר מאד”. גם בשאר הארצות החרתה־החזיקה העתונות הייבסקית בחזות זו, והקימה רעש לא־מעט על “יציאת־ארץ־ישראל” העתידה להתחולל ועל ההגירה הגדולה לבירו־בידג’אן. ולבסוף לאחר חדשים רבים של מהומה ולהג רב החלו גם בביצוע “המבצע”. אמנם, לגמרי לא ב"תנופת־מחץ" לפי “הקצב הבולשביסטי”, אלא באיחור ניכר: “נדודי־ההמונים” החלו לא “באביב”, כפי שפורסם מראש, אלא רק באוגוסט 1932.

מתוך 300 מועמדים, שפק"פ הצליחה לרושמם לאחר טירחה ויגיעה רבה, אושרו ע"י “געזערד” (החברה לישוב יהודים על הקרקע) במוסקבה רק 140. מבין 140 שאושרו – כבר יצאו שלוש קבוצות קטנות, קבוצה מדי שבועיים. מסתבר, שבכוונה תחילה משקים את בירו־בידג’אן מדי שבועיים בכפיתונת של דם ארצי־ישראלי, – על מנת להאריך את ההמולה ולהאדירה. הנה כך ייווצר הרושם, שהנדידה נמשכת “ללא הפוגה”… שהרי לאחר ככלות־הכל, כל ה"מבצע" כולו מקורו בתרמית ואחיזת־עינים ולא בדאגה להמונים יהודים “חלילה”.

אכן, מרבים גם מרבים בפירסומת נבוכה בעניין הנדודים מ"חוץ־לארץ" לבירו־בידג’אן. והענין אף כרוך בקוריוזים לא מעטים. נסתפק בהבאת דוגמה אחת. בריגה, בירתה של לטביה, מופיע כתב־עת בעריכתו של שץ־אנין, המוקדש לענין הנדידה לבירו־בידג’אן. עורכיו של כתב־עת זה אוחזים בלהט ציוני ממש באוזני “ההיסטוריה היהודית בת אלפים”, מטפחים את רעיון המדינה היהודית, מריעים בהתפעלות גדולה לכבוד “הצהרת־קאלינין”, העתידה “לכוון מחדש את הנדודים היהודים”. בגליונו מדצמבר 1931 מבשר לנו כתב־העת דנן: “הוחלט ליישב בבירו־בידג’אן בשנת 1932 שתי רבבות משפחות־מתיישבים חדשות, אשר ששת אלפים מהן תגענה מהארצות הקפיטאליסטיות”. ובכן, נוקבים במספר ברור: ששת אלפים כנדפס מפורשות בעמוד 14 של אותו כתב־עת. ואילו בעמוד 29 של אותו גליון גופו הננו קוראים: “לשנת 1932 נקבע מספר של שנים־עשר אלף מתיישבים יהודים יוצאי הארצות הקפיטאליסטיות”. במהלך של 15 עמודים תפח ועלה מספרם של המתיישבים העתידים מהארצות הקפיטאליסטיות מ־6000 ל־12000. אכן, “קרקע פוריה”!

התרמית ואחיזת־העינים אין לה שיעור וגבול. ה"נדודים" מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן מהווים חלק נכבד ב"מבצע־הכזב", או – מוטב – בהרפתקת־האכזב הבלתי־אחראית. ואכן, הפעם נייחד את הדיבור על הרפתקה זו בלבד, מבלי להיכנס לכלל דיון על ענין בירו־בידג’אן עצמו, על ערך ההתיישבות־היהודית בארץ זו ועל הסיכויים להופכה ל"ארץ־יהודית".

האזלו העתודות?

מי זקוק להעברתם של כמה מניני יהודים מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן? האומנם חסרות כבר בברית־המועצות עצמה עתודות בשביל בירו־בידג’אן? אם חסרות שם העתודות, – בשביל מי ולשם־מה, איפוא, כל המפעל כולו? האומנם דוגלת הייבסקציה ב"קיבוץ־גלויות" ומנוי־וגמור אתם להקים “ארץ יהודית”, אפילו ההמונים היהודים בברית־המועצות אינם זקוקים לה כל־עיקר? ואפשר – כל עיקר פיתוחו של בירו־בידג’אן אינו אלא חלק מתוכנית־הבניה הסוציאליסטית?

בשעריה של בירו־בידג’אן שרויים מיליונים, הזקוקים לקרקע, הרוצים להשתקע שם ולהקדיש לארץ זו את זיעתם וכוחותיהם. בדין־וחשבון הראשון של המשלחת, שחקרה את בירו־בידג’אן, הודיע מרז’ין, כי מעבר מזה לנהר מצויים מיליונים של קוריאנים נטולי־קרקע, הזקוקים לשטחי־התיישבות. הוא אף הוסיף והטעים, שצריך להזדרז ולהחיש את יישובו של המישור לאורך הנהר אמור, פן… יחדרו הקוריאנים מ"עבר האמור" לבירו־בידג’אן, שנועדו ליהודים. האומנם נאה ויאה הדבר לרגש־הצדק הייבסקי – לחסום בפני הקוריאנים מ"עבר האמור", נטולי־הקרקע, את הגישה לשטחים הפנויים בבירו־בידג’אן – רק כדי לסחוב לשם במאמצים ועמל בלתי־משוערים דווקא יהודים, ולו גם מארץ־ישראל?…

אך, נניח שנגזר עליה על בירו־בידג’אן להיות דווקא “הארץ היעודה” ליהודים, – האומנם חסרים בארצות אחרות פרט לארץ־ישראל אנשי עמל יהודים, הזקוקים באמת לנדידה? האומנם יש צורך לחפש מועמדים בארץ־ישראל, שבה – לכל הדעות – חזקות ומאוששות עמדותיו הכלכליות של מעמד הפועלים יותר מאשר בשאר הארצות, שבה אין הפועלים היהודים גוועים ברעב, בשעה שהכרוניקה העתונית בארצות האחרות מלאה ידיעות על מיקרי התאבדות מחמת מחסור ורעכ?

האמנם דאגו כבר לכל ההמונים היהודים בברית־המועצות עצמה וסידרו אותם? הרי יכולים אנו להביא עשרות קטעים מהעתונים היהודיים בברית־המועצות, המוכיחים, עד כמה חמורה עדיין בעיית נדידתם והתיישבותם של ההמונים היהודים בערים ובעיירות. נסתפק כאן רק בקטע אחד ממאמר שפורסם ב"עמעס" ב־12 באפריל 1931: “הם נמצאים בכל מקום – באוקריאנה, בביילורוסיה, במחוזות המערביים; בערים ובעיירות… עתודות נמצאות אפילו בערים גדולים יותר… לאַרטיילים (קבוצות קבלניות) אין סיכויים. הקולקטיביים שעל יד העיירות במחוזות המערביים עוסקים יותר במסחר ובספסרות מאשר בעבודת־אדמה… הם מסתובבים בשוק שמסביב לקואופרציה והמסחר הממלכתי, חוטים מכל הבא לידיהם, – ובראש־וראשונה, כמובן, מהאיכר… ישנו סוג חדש של “אנשי־אוויר” החיים בזכות ייחוסם הסובייטי. האחד יש לו חתן, סופר פרוליטארי, התומך בחותנו “אידיאולוגית” וחומרית. השני יש לו בן, חבר הנוער הקומוניסטי, הממציא תעודות־כשרות. השלישי, בן לו העובד בקואופרטיב, ו”אגב אורחא" שולח שם ידו בגנבה ומוציאה למכירה בעזרתו הפעילה של אביו. אומרים בעיירה, שבימינו ה"ייחוס הסובייטי" לא זו בלבד שהוא קו־האופנה, אלא שהוא גם מכניס יותר מהדולארים האמריקאיים… אלה הם רק שרטוטים כלליים, אך – בסיכומו של דבר: ישנן גם ישנן עתודות לנדידה ומעבר גם לחקלאות, גם לתעשיה".

אפשר לומר בביטחה. כי מאז נכתבו הדברים האלה – לא נשתנה המצב מעיקרו. אדרבא, השינויים האחרונים במדיניותה הכלכלית של ברית־המועצות – כפו, מן־הסתם, על חלק ניכר של המוני היהודים בערים ובעיירות לעזוב את קליפות־המגן שלהם, הארטילים והקולקטיבים; התבלטה ביתר־שאת אשליית־המעבר שלהם לעבודה פרודוקטיבית, החמיר ביותר ההכרח בשינוי רדיקאלי של מצבם הכלכלי. אי־אפשר – איפוא – לטעון, שהייבסקציה בברית־המועצות כבר “השיאה את בת־זקוניה” ולא נשאר לה במה לעסוק, אלא בהספקת קרקע ולחם לכמה עשרות יהודים… מארץ־ישראל.

מומחים – מ"הכותל המערבי"…

בעתונים ייבסקיים אחדים אפשר היה לקרוא הערת־אגב: בבירו־בידג’אן זקוקים למומחים בעלי־מקצוע, החסרים בקרב האוכלוסיה היהודית בברית־המועצות, בעיקר פועלי־בנין מקצועיים; על־כן, מביאים מארץ־ישראל… אין זו כלל וכלל מחמאה גרועה בשביל ארץ־ישראל. הטו אוזן והקשיבו היטב: ארץ־ישראל נועדה לספק פועלי־בנין מקצועיים לבירו־בידג’אן! – – – ומה הם אותם פועלי־הבנין המקצועיים בארץ־ישראל? בטלנים מאתמול, בניהם של אנשי־אוויר, שרבים כמותם מסתובבים בעיירותיה של ברית־המועצות; ואילו כאן, בארץ־ישראל, עברו לעבודה יצרנית, למדו מקצוע, ויכולים־ומסוגלים הם לבנות את בירו־בידג’אן. לגמרי לא רע!…

ואף־על־פי־כן! לו היו, אמנם, הדברים אמורים בהבאתם של פועלי־בנין מקצועיים לבירו־בידג’אן, – היינו מייעצים ל"געזערד" לפנות במישרין אל אגודת פועלי־הבנין בארץ; והרינו מבטיחים לתמוך בפניה זו. רשאית חברת “געזערד” להיות סמוכה ובטוחה, שלא תקבל “הרפתקנים עצלנים ואנשים מנוונים” (כך מגדירה העתונות היהודית בברית־המועצות את המגוייסים באמריקה). “געזערד” תשיג בארץ־ישראל אנשים יציבים, שעמדו במבחן, המסוגלים לשאת בקשיים של חיים חלוציים; אנשים אלה לא יערקו מחמת קשיים ותלאות, אלא ימלאו בנאמנות את שליחותם. שליחינו אלה יהיו גאים בכך, שמעמד־הפועלים היהודי בארץ־ישראל עשוי כבר להושיט עזרת־אחים לישוב היהודי העובד, הצעיר ממנו, בבירו־בידג’אן.

אולם, אגב־אורחא: כלום מצויים בגרמניה פחות פועלי־בנין מקצועייםד גרמנים מאשר פועלי־בנין יהודים בארץ־ישראל? ובצרפת – צרפתים? ובפולין – פולנים? והלא אלה רעבים ממש לפת־לחם, ואילו פועלי־הבנין היהודים בארץ־ישראל משופעים בעבודה. ושוב חוזרים ושואלים אנו אותה שאלה: מהו הצדק שבגיוס יהודים דווקא מארץ־ישראל למען בירו־בידג’אן – תחת לגייס גרמנים, צרפתים או פולנים?

מסתבר, שהכוונה שונה לגמרי: יש להלהיב את ההמונים היהודים בברית־המועצות, שאינם משתוקקים לנסוע ל"ארץ היהודים" החדשה. באותו גליון של “עמעס”, שבו הוכח קיומן של עתודות – די והותר – לנדידתם של יהודי ברית־המועצות לבירו־בידג’אן, נאמר: “מתקבלת סתירה דיאלקטית – קיימות עתודות, אך חסרים נודדים… בערב, בשעת־האספה, נרשמים לנסיעה, מצביאים בהרמת ידים, מברכים את שלטון־המועצות; ואולם, למחרת – לאחרי ליל־שינה ושיחת־בוקר – פושטים את איצטלת הנודדים ונהיים שוב לעתודות…”

באחת: היהודים אינם נחפזים לנסוע לבירו־בידג’אן – על כן: יש להלהיב את מצב רוחם. והא ראייה: אפילו מארץ־ישראל רצים לבירו־בידג’אן. – סימן הוא, שאמנם טובה היא “הארץ היעודה”… והעיקר: יש להנחית “מהלומת־מוות” (בפעם המאה!) על ראשה של הציונות, “שפשטה את הרגל”. לפיכך, יש להוכיח את עובדת “הבריחה” מארץ־ישראל.

האם הירידה – היא הוכחה?

איזו איוולת! מה מוכיחה הירידה (שלא לדבר על־כך, כי הפעם זו ירידה מלאכותית, שנוצרה על־ידי הבטחות נדיבות־לב ומשמעת מפלגתית)? מה בדרך־כלל, מוכיחה העובדה, שמספר אנשים מסויים עוזב את ארץ־ישראל? הבה ונגלה “סוד מן החדר”: מלבד כמה עשרות “יורדים” לבירו־בידג’אן – יורדים מדי שנה בשנתה מארץ־ישראל גם לארצות אחרות. ועם־זאת, על כל עשרה יורדים מופיעים מאה עולים. – והישוב היהודי בארץ־ישראל מתרבה משנה לשנה. אך אם ירידה צריכה לשמש סימן־היכר לפשיטת רגל – הרי פקדה את ההתיישבות היהודית בברית־המועצות פשיטת־הרגל הנוראה מכל אשר אפשר לשער! הן שם אחוז העזיבה גדול פי כמה וכמה מאשר בארץ־ישראל.

וכל זאת, על אף כל המעלות, שבהן נתונה ההתיישבות היהודית בברית־המועצות לעומת זו שבארץ־ישראל: א) עזרתה של המדינה הפרוליטארית – לעומת התנכלותו המתמדת של השלטון האימפריאליסטי להגשמה הציונית בארץ־ישראל, שלטון שאינו פוסק מלהציק ומלהטיל עניבות הצרה וחנק. ב) המשק המתוכנן בברית־המועצות, המאפשר אחרי־ככלות־הכל לווסת את הנדידה לפי תוכנית, בהתאם לצרכי שוק־העבודה, והנודד למקום העבודה המוכן ואינו מטופל בדאגות וטרחות של חיפושי־עבודה. ג) הכרתו של הנודד, שאינו עמל למען בעל־הון פרטי, המנצל אותו.

אך, דווקא היתרונות הגדולים העומדים לה להתיישבות היהודית בארץ־ישראל, מדגישים עוד יותר את פשיטת־רגלה, אם העזיבה כאמור – משמשת הוכחה וסימן־היכר לפשיטת־רגל. שכן, על אף כל היתרונות, שמנינו לעיל, על אף חלוקת הקרקע חינם, הקצבת עצים לבנין, הבטחת אשראי לזמן ארוך, שחרור ממיסים – על אף כל אלה: המונים רבים ממהרים ונחפזים לנטוש את בירו־בידג’אן.

העתון “עמעס” מספר על חבל קאלינינדורף, החבל היהודי האבטונומי הראשון בברית־המועצות! – “בשנת 1931 עזבו את חבל קאלינינדורף אלף משפחות, כלומר: כשלושים אחוז מאוכלוסייתו של החבל כולו”. ובכן, ביקשו לסתום את “הפירצה” ולשלוח השנה אלפיים משפחות. ואולם, “קעמערד” (הוועדה הממלכתית ליישובם של יהודים על הקרקע) קובעת בהחלטתו מ־28 באפריל 1932, שגם באביב השנה “עדיין עוזבים המוני הנודדים החדשים את החבל וחוזרים למקומות־מוצאם”. ואמנם, העתון “עמעס” סיפר זאת באביב השנה: עד הראשון באפריל הגיעו לקאלינינדורף קרוב ל־900 משפחות, שהן כ־3600 נפש… לפי ידיעות בלתי־רשמיות, יצאו מייד לדרכם בחזרה קרוב ל־250 משפחות; ואילו, משפחות אחרות מצפות לשיפור הדרך, כדי לשוב הביתה"… לפי ידיעות מאוחרות יותר, נסתיים המפעל במנוסת־בהלה מחבל קאלינינדורף. ידיעות דומות מוצאים אנו בעתונות הסובייטית גם בדבר ההתיישבות היהודית בקרים.

מצבה של “הארץ היהודית”

מה מצבה של בירו־בידג’אן? לפי מספרים רשמיים, שפורסמו בישיבת המרכז של “געזערד” במוסקבה באפריל 1930, היה אחוז החוזרים מקרב המתיישבים בבירו־בידג’אן כדלקמן: בשנת 1928 – 48%, 1929 – 63%! עדיין חסרים בידינו המספרים בדבר המצב ב־1930, אך בעקיפין ניתן לקבוע, שהעזיבה בשנה זו היתה ניכרת ביותר. גליון ה"עמעס" מ־8 במארס 1932 מביא את הידיעה הבאה: “אם־כי, לפי כל ההערכות היה זרם־העזיבה בשנת 1931 חלש מאשר בשנים הקודמות – עם־זאת, מגיע הוא לפי אותן הערכות, ל־20 עד 30 אחוז, וזהו האחוז הקטן בהרבה מאשר לפני־כן”. מסתבר, אם כן, שבשנת 1930 הוא היה גבוה בהרבה משלושים אחוז. משלחת סטודנטים מהאוניברסיטה המערבית מסכמת בדין־וחשבון שלה, שפורסם ב"עמעס", את חקירת המצב בבירו־בידג’אן במאי ויוני 1932: “הזרם החוזר מגיע עד כדי חמישים אחוז”.

צאו וראו: הנסיעה לבירו־בידג’אן קלה היא. שליחים מיוחדים מטעם “געזערד” נוסעים ומחפשים מועמדים. משמשיגים מועמד – מצטעצעים בו: נותנים לו כרטיס־רכבת חינם, כסף ומזון לדרך, בגדים ונעלים, יחסן הוא. ואולם, הנסיעה חזרה קשה היא: אין מעניקים דמי־נסיעה, הדרך ארוכה (9000 קילומטר!), הנסיעה יקרה, החוזר מגיע לעיירתו מכונה “עריק” ושם־גנאי זה אינו מקל על מעמדו בחיים, ואף לא על קבלת עבודה. ואף־על־פי־כן – המונים בורחים!

“לכל היוונים אותם הפנים”

טיבו של עוזב, כל עוזב, חד הוא: אין הוא רוצה להודות, כי הוא אישית פשט את הרגל, כי כוחותיו הגופניים או אופיו לא עמדו לו. העוזב מספר, שהמפעל גופו פשט את הרגל, ההתיישבות כשלעצמה נכשלה. הנה, למשל, סיפורה של חבורת כתבים, שמערכת “עמעס” שיגרה אותה לעיירות. החבורה הגיעה לעיירה אחת בעת שחזרו אליה מפלך קרים “עתודות שמזלן קדר עליהן”; והרי דברי חבורת־הכתבים כלשונה: בעיירה שררו המולה ורוגז. העריקים סיפרו, שלא הם בלבד שבו, אלא שבדרך כלל בורחים מקרים… צריך היה לנהל פעולת הסברה מקיפה, כדי להוכיח לאוכלוסיה העמלה בעיירה, כי ענין כאן בעצלנים ועריקים ולא במצב רע כלשהו בקרים… ב־14 במאי ערכנו משפט נגד העריקים הללו בפני שופט עירוני ושני יועצים על־ידו. בית־הדין גזר על הנאשמים להחזיר למדינה את הוצאות נסיעתם לקרים".

כתבו של “עמעס” מברדיצ’ב מתאונן: “המתיישבים שחזרו מפיצים דברי־רכיל ושקרים על בירו־בידג’אן: על־כן, מצב־רוחם של העמלים היהודים אינו מרומם”. כתבות מעין זו אפשר למצוא לרוב בעתונות הייבסקית: “עמעס”, “אוקטיאבר”, “שטערן”.

ואולם, גם המתיישבים, שהגיעו מחוץ־לארץ, – לא שפר עליהם גורלם, גם מהם מיהר חלק ניכר ביותר להימלט מבירו־בידג’אן. נסתפק כאן בהבאת סיפורו של “עמעס” על קבוצת המתיישבים מלוס־אנג’לס שבקליפורניה: “כל הקבוצה כולה לא מנתה אלא 13 משפחות ו־10 בודדים”. הקבוצה הגיעה בשלוש חבורות. “עמעס” אינו מספר כמה נפשות נימנו על החבורה הראשונה – אך, ברור, שזו לא היתה נוסעים, אם כל הקבוצה כולה מנתה 13 משפחות ו־10 בודדים בלבד. ולהלן דברי “עמעס” כלשונם: “מהחבורה הראשונה חזרו לאמריקה שנים; האחד חלה, משום שלא יכול היה להסתגל לאקלים המקומי והשני אמר בפרהסיה – מוטב לעמוד בתור לקבלת צלחת מרק אצל הנשיא הובר¹, מאשר לצפות לרב־טוב הסובייטי… למוסקבה נסעה משפחה אחת… בגלל החיכוכים הפנימיים בקבוצה והתביעות ההדדיות בין הקבוצה והנהלתו של מפעל־ההתיישבות נסע למוסקבה מתיישב אחד עם בנו… מתיישב נוסף מקליפורניה, רוכל לשעבר, כותב מכתבי־רכילות ללוס־אנג’לס מהעיירה הסוציאליסטית “איקאר” על הבנייה בבירו־בידג’אן”. זהו הסיכום “כבד המשקל” של חבורת־המתיישבים הראשונה מלוס־אנג’לס.

עכשיו ממטיר, כמובן, “עמעס” אש וגפרית על העוזבים הללו: “פעולתם מזיקה לא רק בכך, שהם זורעים דמורליזציה בקרב החלק הגדול(!) והטוב(!) ביותר של המתיישבים, שהגיעו אלינו מחוץ־לארץ, אלא גם בזה, שהם שולחים מכתבי־רכילות לחוץ־לארץ”. העיתון טוען כנגד אלה, המאמינים למכתבי־הרכילות והמנצלים אותם. אך, לגבי איגרות־הדיבה מארץ־ישראל – שאני.

כשמדובר בבירו־בידג’אן, מבין “עמעס”: “מדי שנה בשנתה מצטרף לנודדים גם אחוז ידוע של בני־פסולת. הם הם הזועקים אחר־כך במקומות ההתיישבות, כי פותו ורומו, כי הטילו אסון עליהם, הורידום ממקומות־עבודה קבועים, הבטיחו להם הררי־זהב וכדומה…” הגיעו הדברים לכך, שמחתימים את המתיישבים על טופסי “אזהרה”, שנאמר בהם, כי “הוזהרו”, שאין כל ערובה למתן עבודה במקצועם הם, והוסברו להם הקשיים העומדים בפניהם"; ועם־זאת מעיד “עמעס”, שגם החתמה זו “לא מנעה מסחטנים, בטלנים ופוחזים להפוך שם עולמות”…

האומנם מניחים הייבסקים, שלארץ־ישראל לא יוכלו כלל להיקלע אנשי־פסולת, “ההופכים אחר כך עולמות, שרומו ושהוטל עליהם אסון”; כל־שכן כשחלוקת הסרטיפיקטים על ידי ההסתדרות הציונית מעניקה זכויות־יתר לאלמנטים בורגניים וזעיר־בורגניים – וחוסמת את הדרך בפני פרוליטארים?

במקום אחד כותב “עמעס”: “יש לקחת בחשבון, שבין הנודדים נמצאים אנשים רבים, בעלי קפריסות ותביעות, ולצערנו גם כאלה שאינם רוצים כלל לעבוד. יש אנשים, המנצלים את כספו של “געזערד” לעריכת טיולים לסאכאלין וקאמצ’קטה. לדידם משמשת טיכונקה, שבמרכזה של בירו־בידג’אן, נקודת־מעבר טובה או בסיס להשגת כמה רובל להוצאת הדרך. יש גם הרפתקנים, המשתוקקים לחווית בלתי־שגורות. קוסמים להם האקלים, המרחק, האנשים; ברם, טיפוסים אלה שונאים עמל ומתרצים את בטלתם באמתלאות־שווא”.

לאחר שייתמו ירחי־הדבש ונשפי־קבלת־הפנים, – איך עתיד “עמעס” להגדיר את סוגם של האנשים, שהאוניה הסובייטית הביאתם מחופה של ארץ־ישראל? בגליונות ספורים של “עמעס” אנו מוצאים את שלל שמות־התואר הבאים, שבהם כיבד העתון את החוזרים מבירו־בידג’אן: הרפתקנים, מנוולים, עצלנים, פוחזים נוכלים וכהנה וכהנה. והרי רבים מהם קורצו מאותו חומר של אנשי פק"פ בארץ־ישראל, שמבין שורותיהם, בעיקר גוייסו, הנוסעים מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן.

“בן־טובים עם ממחטה צחורה”

אפשר למלא כרכים שלמים בקטעים שמתוך העיתונות היהודית הסובייטית על העוזבים את שטחי ההתיישבות היהודיים, על טענותיהם הם ועל הטענות כלפיהם. לא רק את בירו־בידג’אן – גם את קרים, שבה האקלים ושאר התנאים נוחים ביותר, פקדה העזיבה המקיפה, שכמותה לא ידעה ארץ־ישראל מעודה. ברם, הייבסקים ממשיכים להעלות גרת־הסברה, לאמור – אין העזיבה הגדולה מוכיחה כלל ועיקר את כשלונה החרוץ של ההתיישבות היהודית בקרים או בבירו־בידג’אן.

לא נכביר יותר בקטעים מתוך העתונות הסובייטית. הקטעים, שהובאו עד עכשיו דיים בהחלט כדי להוכיח, מה מגוחכים הייבסקים, המתיימרים להנות מעזיבתה של ארץ־ישראל, – נוכח כל המתרחש, מדי יום ביומו, בבירו־בידג’אן ובקרים. נסתפק רק בעוד מעשה מגוחך, השייך במישרין לענין, שבו אנו דנים.

בפאריס קיים עלון ייבסקי עלוב, המתפרנס מהעלאת־הגירה של המאכלים המתבשלים במטבחים ייבסקים גדולים יותר. עלון זה העתיק לאחרונה שני מאמרים מכתבי־עת ייבסקים אחרים; ואולם, העורך כרכם באופן כזה, שראוי במפורש להעמידם לדין ייבסקי בעוון חבלנות, על ששם ללעג ולקלס את כל החבורה הייסבקית. אותו עורך “חכם ונבון” הדפיס באותו עמוד שני מאמרים: מזה – כתב־פלסתר של סופר ייבסקי אמריקאי פ. נוביק בשם “מקבוצות לבירו־בידג’אן”, ומתחת לקו – את מאמרה של גינה מדם² בשם “בן־טובים עם ממחטה צחורה” בבירו־בידג’אן" וכותרת־משנה: “תשובה לכתבי־פלסתר החדשים ביותר בדבר בירו־בידג’אן שהופיע בעתונות הבורגנית”.

והנה מאמרה של גינה מדם משמש תשובה מזהירה וניצחת על “כתבי־הפלסתר החדשים ביותר” של העתונות הייבסקית בדבר ארץ־ישראל, תשובה מצויינת לכתב־הפלסתר של נוביק, הנדפס באותו עמוד של העתון, מעל לקו. אותר “דר־מעלה” מספר על הצרות בקבוצות. למותר להשיב לשקריו, שכן אין בו משפט ללא שקר. הוא מתענג על “יחסם הציני” של “החלוצים לשעבר” ש"התאכזבו": “באה חלוצה־גימנזיסטית או סטודנטית מבית בורגני “לבנות את הארץ” גרסה חצץ, קדחה והתאכזבה”. נוביק מסתמך רק על דבריהם של אלה “מי שהיו”.

עונה לנוביק בת־קול מאותו עמוד של עתון, “דרת־מטה”, גינה מדם פותחת את סיפורה של “המערכה לדחיקת רגליו של הצבי ולעקירת עצי־היוכטה, לבניית כבישים למכונות ובתי־לבנים למגורים”. אגב־אורחא: בהחלטתו על מאורעות הדמים בארץ־ישראל באבגוסט 1929 מנה הקומאינטרן בין שאר חטאיו של הישוב היהודי, גם את חטא הכבישים למעבר המכוניות, שבעטיים נשלל מהבדואים “תפקידם הסוציאלי כשומריהם של דרכי־השיירות”… מה פשר נשאו הגמלים חן בעיני הקומאינטרן יותר מהצבאים, שאת רגליהם מצווה לדחוק? לקומאינטרן פתרונים. אך, נחזור לסיפורה של גינה מדם.

“בשנה הרביעית לבנייתה של בירו־בידג’אן בין ים, נהר וטייגה (ביצה), בין גבעות חול ובוץ באביב; בתקופה שבה מכניסים לשטחי הביצה רדיו, טלפון, מברקים, מכונות־חפירה, בתים מוכנים; בעת שרצון אנוש מתחיל לפעול בחשכת היער הקדמון, בין אלפי השנים, ומכניס לשם רכבות וטכניקה, – הגיע לעבודה בבירו־בידג’אן סטודנט אמריקאי מאוניברסיטת קולומביה”. ובדיוק כסיפורו של “דר־מעלה” על חלוצה־גימנזיסטית – מסיימת גם גינה מדם, “דרת־המטה”, את סיפורה היא: “הכל היה חדש וקשה… לפתע פתאום התבקע הכל… התאכזב”… הסטודנט לא עמד במבחנה של בירו־בידג’אן כשם שהסטודנטית לא עמדה במבחן באותה קבוצה שבארץ־ישראל. הסטודנט חזר לניו־יורק ופנה אל העתון “פארווערטס” “למכור את צרתם וסיבלם של יוצאי אמריקה וחבריו לדעה”, שנשארו בבירו־בידג’אן.

גינה מדם הביעה את בטחונה, ש"הציבוריות הפרוליטארית כולה תוקיע בבוז את המכשיל רודף־התכלית והנוחות החומרית כשהוא עוטה מסווה פרוליטארי, אותו ברנש, שהמיר בכסף את העבודה הקשה הנלהבת של ייבוש ביצות וטיוב הקרקע" ומספק תמורת שלמונים חומר “נגד עבודת הבנייה היהודית, המבוצעת בהוד־שבגבורה בקרים ובבירו־בידג’אן”…

דברים שלא יסולאו בפז! אולם מחקו נא במאמרה של מדם את המלה “בירו־בידג’אן” ושבצו במקומה את “ארץ־ישראל”, – והרי לכם תשובה ניצחת לכתבי־הפלסתר של הנוביקים למיניהם, מדושני־העונג מיחסם הציני של “חלוצים מאוכזבים”, המשימים עצמם אינם מבינים “שלא כל אחד נולד להיות חלוץ בארץ חדשה”, שלא כל אחד יוכל לעמוד במבחן “עבודה נלהבת קשה של ייבוש ביצות וטיוב קרקע”, כי “בכל תנועת נדידה והקמת ישובים חדשים ישנו אחוז ידוע של חוזרים”.

אכן, זכינו גם זכינו היום: בשעה שנלחמים אנו בהסתתם של הייבסקים נגד הציונות – דיינו לדפדף בכתוב על ידיהם הם בענין בירו־בידג’אן. אמנם כן, זהו מקל־חובלים בעל שני קצוות: הייבסקים שואפים לנצל את בירו־בידג’אן במלחמתם נגד הציונות – ובסופו־של־דבר הויה בירו־בידג’אן ל"גוי־השבת" של הציונות.

“מינשר” העריקים

ובכן, במידה ש"יציאת ארץ־ישראל" נועדה להוכיח את פשיטת־רגלה של ההתיישבות היהודית בארץ – היא נכשלה. הירידה אינה מוכיחה ולא־כלום. זוהי הרפתקה בלתי־אחראית ונגד־מהפכנית. במפורש: נגד־מהפכנית. דיינו אם נקרא את ה"מינשר", שפורסם על ידי קבוצת היורדים (כלומר, שפק"פ הוציאה לאור בשמה של אותה קבוצה), המופנה אל פועלי ארץ־ישראל. לא לעתים קרובות, אפשר למצוא תעודה כזאת, שבחוץ צבעה אדום אך – תוכה שחור כזפת. על־שום־מה עוזבים הם את הארץ?

ל"מצב החומרי הקשה" מקדישים הם רק שורות ספורות. הם יודעים, שבזאת לא ישכנעו. זה היה שרות־דוב לברית־המועצות והזרמת־מים על טחנתה של הבורגנות היהודית, לו העלו את הוויכוח על פסי הצד החומרי, לאמור – באיזו ארץ חי כיום הפועל היהודי חומרית יותר טוב, בבירו־בידג’אן או בארץ־ישראל?

ב"עמעס" המוסקבאי אפשר לקרוא לא מעט תאורים על התנאים הקשים ללא־שיעור, בהם נאלצים לחיות המתיישבים בבירו־בידג’אן. הנה קטע קצר מתוך דין־וחשבון של משלחת מטעם פועלי לנינגראד: “ראינו את המתיישבים, העובדים ביום חורף בבגדים קרועים ויחפים־למחצה בחטיבת עצים ובהקמת בתים בבירו־בידג’אן”… “בטיכונקה (בירת בירו־בידג’אן) נשארו רובם של הפועלים ללא ארוחת־צהרים”… “המתיישבים מצטופפים בשני צריפים, המשוללים כל נוחיות אלמנטארית ביותר, כגון: דוד למי־רותחין”. שלא לדבר על האקלים, ביצות וסוגי יתושים, היורדים לחייהם של בני־אדם ובהמות. אם היורדים מארץ־ישראל מצפים, שכבר כיום יזכו בבירו־בידג’אן לחיים חומריים קלים יותר וטובים, חבל על־דמי נסיעתם. הם יתאכזבו שם חיש־מהר.

ובכן, נשארים הנימוקים המדיניים לעזיבתם, הם הגיעו לכלל הכרה, “שהקריבו את שנות נעוריהם למען ענינים מעמדיים זרים”… “הפועל היהודי הוא כאן ככובש זר”… הוא “כלי־שרת נגד ההמונים הערבים”, וכו' וכו', לפי הפזמון הידוע היטב. נניח, כי ההאשמות המוטלות על־ידיהם על מעמד הפועלים היהודי כולו בארץ־ישראל ודבריהם הם על התפקיד שהם ממלאים בארץ – כ"כובשים זרים" – נכונים הם. ובכן, מה המסקנה? כלום, יש בה ביריקה זו, שהם יורקים בפני עצמם, כדי לכפר על עברם הריאקציוני ולהכשיר את מנוסתם “המהפכנית”?

ב"מינשרם" מקשים העריקים קושיות אחדות: “הייתכן שיחרורו של עם אחד על חשבון דיכויו הלאומי של עם שני? התיתכן שותפות־ענינים בין הפועל היהודי והבורגני היהודי?” תשובתם: “כל פועל ישר בעל הכרה ישיב: לאו!” הנה, סוף סוף הדברים מובנים ומחוורים. ניחא, מוטב שיתחוורו במאוחר מאשר לעולם לא. אך, הם ממשיכים את דבריהם במסקנה משונה זו: “זו הסיבה לעזיבתנו את הארץ ולנסיעתנו לברית־המועצות”. כדברי הפתגם העממי: פתח ב"מי שברך" – וסיים ב"אל מלא רחמים"…

אם אחרי־ככלות־הכל נוכחו לדעת, שאינה קיימת שותפות־ענינים בין הפועל היהודי והבורגני היהודי, – שמא יש להסיק מכאן, ששומה לפתוח במאבק נגד הבורגנות היהודית? ברם, צאו וראו עד כמה גדולה “מהפכניותם” של הברנשים דנן – הם ממש “מתנקמים” בבורגנות זו… הם אורזים במזוודותיהם את הלבנים, כלי־המיטה בתוספת “הכרתם המעמדית” שזה עתה נתבקעה מקליפתה… ומסתלקים.

“לא ייתכן שחרורו הלאומי של עם אחד על חשבון דיכויו הלאומי של עם שני”. – אמת ויציב! שמא הגיעה איפוא, העת לקנח משפתותיהם את החלב הבורגני־הציוני ולחדול מלהציג עם מול עם, כפי שנוהגים הם גם ברכוזם, – ולחשל כאן בארץ את חזית הסולידאריות הבינלאומית, את חזיתם המשותפת של המדוכאים שבקרב שני העמים נגד מדכאיהם, שבקרב שני העמים? שמא הגיע העת להמיר את הר־הגעש של שנאה לאומנית (שפק"פ מוסיפה לו חומר־דלק כהנה וכהנה) להר־געש של מלחמה סוציאליסטית מהפכנית? אולם ה"מהפכנים" דנן – דרך קלה יותר להם: להימלט על נפשם…

“אי־אפשר לבנות ארץ־ישראל סוציאליסטית במסגרת המישטר הקפיטאליסטי”. – אמת ויציב! היש להסיק מהנחה זו, שלא תיתכן כלל הקמת ארץ־ישראל סוציאליסטית? או, שמא שומה להילחם כאן בקפיטאליזם, כדי לאפשר הקמתה של ארץ סוציאליסטית?

הרי לכם איש פק"פ תוכו כברו: הגיע ארצה מלא כרימון תורת “האחדות הלאומית” ותורת “שותפות־הענינים בין שכבות־העם נטול־המעמדות”, אחוז התלהבות ל"כיבוש העבודה", משרת באמת ענינים מעמדיים זרים וחולם על בניית סוציאליזם בחסותה של הבורגנות היהודית. המציאות הקשה ניפצה את אשליותיו לרסיסים. העבודה אינה מין ספורט לאומי, כפי שתאר לעצמו, בהיותו סמוך על שולחן אביו. בעבודה אין עוסקים “אגב־אורחא”, בין ריקוד “הורה” אחד למשנהו, היא גם איננה מין “שרות־עבודה מתנדב”, שלאחריו מגיע תורה של “ההתיישבות” וכל אחד זוכה למשק עצמאי “תחת גפנו ותאנתו”. העבודה היא עמל יום־יומי אפור למען פת לחם. והסיכוי הוא… להישאר פרוליטארי. האיש חש את טעמו של הניצול ואי־הצדק החברתי. והמנצל אינו אלא “אחיו”, “היהודי הלאומי”, שיחד אתו בגולה מכר שקלים ושר “התקווה”. אין ספק, זהו זיעזוע עמוק בשביל החלוץ התמים.

ברם, הפועל המהפכני, בעל־ההכרה, חש מילדותו את עולו של הניצול הקפיטאליסטי, הוא חונך על ידי הסתדרותו המדינית לקראת מאבק־פרוליטארי, על כן איננו מופתע בעלותו ארצה. הוא יודע, שגם כאן צפויה לו עבודה קשה, שבפניו רק דרך אחת – דרך המאבק המעמדי המאורגן, מאבק נותן טעם ומגיה אור על ידי העמל האפורים. הוא יודע, ששיחרורו הוא יחול דרך שיחרורו של המעמד כולו. הוא נמשך ארצה לא בגלל האשליה של “משטר צדק”, שיקום כביכול “ללא מלחמה”, על ידי פנייה ליושרה ולמצפנה של הבורגנות “שלנו”. לו קוסמים דווקא סיכויי־המאבק של מעמד פועלים יהודים נורמלי, שבזכות המקום שכבש לעצמו במערך־הייצור של הארץ, – עתיד לתפוש מקום מכובד, כשווה בין שווים, בחזית הפרוליטארית הבינלאומית הנלחמת למען הסוציאליזם.

ואולם, אותם “בני־טובים” זעיר־בורגניים, חזו עצמם חזות אחרת לחלוטין. הם ראו את עתידם האינדיבידואלי בארץ־ישראל בצבעים ורודים כל־כך. אך רובם נתחשלו תחת הולם קורנסם של החיים החדשים: הם היו לפועלים, ובמרוצת־הזמן יהיו גם לפועלים לוחמים, פרוליטארים בעלי־ההכרה. מיעוט מבוטל מהם מתאכזב ונשאר זעיר־בורגני כמקודם: אפילו גרד יגרדו וקרצף יקרצפו מעצמם את צבעי התכלת־לבן ויחליפום באדום: מיעוט זה אינו נהייה מהפכני – כל־כולו רכרוכיות זעיר־בורגנית ומנטליות של “בני־טובים”; מיעוט זה עוין את הציונות, לא משום היותו קומוניסט, אלא משום שהוא שונא את ארץ־ישראל, שהכבידה עליו את ידה, משום שלא עמד בו הכוח לעמוד בתלאותיה, משום שכחלוש־אופי נשבר ולא נתחשל תחת הולם־המציאות. הוא רואה עצמו כקומוניסט, כביכול. הוא מפרפר ומתיז רוקו על כל אשר סגד לו רק אתמול.

לפני למעלה מחצי־יובל שנים הדגיש בר בורוכוב את אותם קווי־האופי של הזעיר־בורגני הנעשה פרוליטרי: “פסיכולוגיה בלתי־יציבה, פוסחת על שתי הסעיפים, דהיינו – אנארכיה; מחשבה בלתי־ברורה ומתמוטטת: נטיה לתהפוכות מהירות ומפתיעות, לעתים קרובות; “התחכמות” פתאומית במקום התפתחות הדרגתית עיקבית: כשרון להסתייג במהירות ולא־נקיפת מצפון ממושכלותיו הקודמים וללא התלבטות לירוק בפני אליליו הקודמים ולשורפם – אלו הן תכונותיהם הפסיכולוגית של ההמונים הנעשים פרולטרים…” (“הפלטפורמה שלנו”).

“אזלת ידם האומללה של ההמונים הנעשים פרוליטארים ותלותם בבורגנות” (בר בורוכוב) – גרמה קודם־לכן לקואליציה של הזעיר־בורגני עם הבורגנות היהודית. כיום, משגבר כעסו עליה, הריהו מוכן ומזומן לכרות ברית עם הבורגנות הערבית. אך, כיוון שנתקל בסירובה של זו – הרי, גם ללא בקשתה, הוא דוחף את מרכבתה. אין לו אורך־נשימה למאבק מעמדי פרוליטארי ממושך וקשה. על כן, מעדיף הוא להפליג עם “מהפכנותו” לארץ, שבה זכו כבר אחרים במלחמה לשלטון־הפועלים. אין לו אף שמץ אמונה במעמד־הפועלים היהודי. על־כן בורח הוא לבירו־בידג’אן.

ואלה דברי ה"מינשר": “אנו מאמינים, כי נצליח בעזרתם של 160 מיליון אחינו־למעמד, בחסותו של שלטון הפועלים…” אכן, אלה אינם לזעיר־בורגני הנעשה פרולטרי משענת במלחמתו של מעמד הפועלים כאן, בארץ, אלא – אמצעי להשתמט ולהיפטר ממלחמה זו. בשביל רכרוכיות זעיר־בורגנות אלו אין זה ענין להילחם דווקא בארץ, שבה עומדים הפועלים בראשיתו של המאבק המעמדי. הללו מורים דרך חדשה לפרוליטריון, “מציון תצא תורה”: במקום מיתרס – כרטיס־אוניה. הרי זו ממש “קפיצת־דרך” עצומה בין ריאקציה וקפיטאליזם מזה ובין שלטון־פועלים וסוציאליזם מזה: משך־זמנה כמשך־זמן־מהלכה של האוניה הסובייטית מיפו לנמל אודיסה…

אכן, מיעוט חלש ועלוב יכול לערוק מהמערכה – ואולם מעמד־פועלים כולו אי־אפשר לו לערוק. ציבור־הפועלים בארץ־ישראל ישתרש ויעמיק בארץ, יגדל ויאדיר. ובכן, מה ערכה של תעמולת־העריקים, לו היתה צפויה להם הצלחה? הרי הם אינם אומרים: תשמש־נא מלחמתו של הפרוליטריון הרוסי מופת לנו – נלחם כאן כפי שנלחם הוא שם; נעלה גם כאן על דרך מלחמת־המעמדות ללא־פשרות, נעקור גם כאן את שורשי האופורטוניזם משורות הפועלים, נחשל גם כאן את הסולידריות הפרוליטארית הבינלאומית. לא, הם עומדים על שלהם: “איננו רוצים לשרת עניני מעמד זר”, ועל־כן – עוזבים אנו את הארץ. פירוש הדבר: אם אינכם עוזבים את הארץ, הרי תאלצו לשרת ענינים מעמדיים זרים. אין כל אפשרות לנהל כאן מלחמה למען הסוציאליזם; כאן הכרחית האחדות בין הפועל היהודי והבורגני היהודי. כאן תישאר התהום בין הפועל היהודי והערבי.

כלום אין זו תעמולה חשוכה, ריאקציונית ונגד־מהפכנית?

ולבסוף, בפני הפועלים והמוני־העם היהודי שמחוץ לגבולות ארץ־ישראל, ניצבת השאלה בכל־חומרתה: הרשאי איש־עמל יהודי ישר, שעד־עכשיו תמך בחברה לעזרת ההתיישבות היהודית בברית־המועצות “געזערד”, אך אינו חדור שנאת־ציון ייבסקית, – הרשאי הוא להמשיך בתמיכה זו?

מעולם לא ראינו בהתיישבות היהודית שבברית־המועצות בת־תחרות להתיישבות היהודית בארץ־ישראל. ברכנוה באמת־ובתום. היה זמן, שחברת “געזערד” טענה, ולו רק מבחינה רשמית בלבד, שאינה מתכוונת להילחם בציונות. הדבר נקבע בהחלטה מיוחדת של ועידת “געזערד”. אותה הכרזה נמסרה מפי שליחי החברה, החל באנשי ייבסקציה מובהקים וגמור בסופר העברי ראובן בריינין.

לאחר־מכן נשתנה המצב. ועידה שניה של “געזערד” ביטלה רשמית את ההחלטה שלא להילחם בארץ־ישראל. החברה פתחה בהסתה נגד ארץ־ישראל, ועכשיו נתנה יד להרפתקה ה"מהפכנית": הסעת קומץ יהודים מהארץ לבירו־בידג’אן, סיוע לעזיבת הארץ, שבה עולה ומשגשג מעמד הפועלים היהודי, שבה הוא כובש עמדות איתנות בכל ענפי המשק, שבה הוא רוכש קרקע תחת רגליו וצופה בטוחות לקראת סיכויים היסטוריים רחבים בעתיד.

“פעולת־הנדידה” מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן אינה אלא חוליה אחת בשרשרת המזימות הייבסקיות נגד הישוב היהודי העובד בארץ, כגון: הסתה לפרעות המתנהלת ע"י פק"פ. מי שאינו חדור כמוהם איבה למעמד־הפועלים היהודי בארץ־ישראל ולהישגיו – אל יושיט יד, במישרין או בעקיפין, למעשי חבלה אלה.

מתוך חוברת: “מ’אנטלזיפט” פון ארץ־ישראל, מען “לויפט” קיין בירא־בידושאן… הוצאת “האמער” (פטיש), תל־אביב, 1932.

במלחמתם לשלטון־עצמי יהודי־פרוליטארי ברוסיה המועצתית העלו פועלי־ציון את הסיסמה של ועידות־הפועלים־היהודים. ועידות אלו נועדו לארגן את פעולתם העצמית של המוני־הפועלים הרחבים, לרכז את תשומת־לבם בצרכיהם המיוחדים ולעורר את יוזמתם העצמית לסיפוקם של הצרכים הללו. הוועידות הללו צריכות לשמש חוליות מקשרות בין החטיבות היהודיות במועצות־הפועלים הכלליות ובין ההמונים הרחבים – לבל תישארנה חטיבות אלו כאברים מנותקים, אלא תהיינה מוסדות חיים, היונקים ממערבה חייהם והווייתם של ההמונים עצמם.

דינה של סיסמה זו היה כדין שאר סיסמותיהם. תחילה הסתייגה ממנה הייבסקציה, לא רצתה לשמוע על אפיקורסות מעין זו; אולם, אט־אט נתקרב אליה; ולבסוף אף החלה, היא עצמה, להגשימה, הייבסקציה נוכחה לדעת, כי החטיבות היהודיות במועצות הפועלים אינן אלא מוסדות יגעים ללא שמץ של רוח־חיים; לפיכך נאלצה – בסופו־של־דבר – לחפש את המגע עם השכבות הרחבת של הפועלים היהודים. בקצרה, הייבסקציה החלה לכנס ועידות בלתי־מפלגתיות של פועלים יהודים.

אולם משניגשה הייבסקציה למפעל כלשהו, – חזקה עליה שתיכשל. המהפכנים – לפי האימרה הידועה – הנם מיילדיה של ההיסטוריה. ואילו המיילדים בבית־מדרשה של הייבסקציה – אינם אלא מנתחים לא־יוצלחים. משניגשים הם להוציא את הוולד לאווירו־של־עולם, – חזקה עליו, שייוולד בעל־מום. כדבר הזה ממש אירע לוועידות הפועלים היהודים. משניגשה הייבסקציה להגשים את הסיסמה, הלכה למעשה, נפח המפעל את נשמתו. לסדר־יומן של הוועידות נגזר שלא להעלות שאלות ממשיות וחיוניות, הבעיות הכלכליות הוכרזו כמוקצות מחמת טרפה. הוועידות כונסו לשם תעמולה גרידא. השאלות הראשיות, שהוצגו בסדר־היום היו: המצב המדיני והייחס אל המפלגות היהודיות. אך, כפרפראות לתפריט הוגשה לבסוף הפעולה־התרבותית. הוועידות לא בחרו בשום מוסדות מבצעים; הצירים נאלצו להסתפק בשמיעת דרשות־פיגול על “פועלי־ציון” וה"בונד" (זכרונו לברכה², שכן אותה שעה גידפו גם אותו).

לפעמים פרצו הוועידות את מסגרת מיטת־הסדום, שהוצבה על ידי הייבסקציה, – ובאורח סטיכי החלו לעסוק בשאלות, שהחיים עצמם העלון. אכן, מביש הדבר – ומעציב לספר, – כי לא פעם פוזרו ועידות “קשות־עורף” אלו. אחרי־ככלות־הכל, הייבסקציה יעדה אותן להיות אספות־תעמולה… ותו לא. “המהפכנים־המשוכללים” שכחו, כי ההבדל בין אלה, הצועדים תחת דגלו של האינטרנציונל השלישי והצללים הנגררים אחרי־השני, הוא – כהבדל בין מעשים לדיבורים. פועלי־ציון התכוונו לקרוא את ועידות הפועלים לשם מעשים, אך הייבסקציה חפצה להטביען במבול של מילים.

והתוצאה מהי? “נאקאנונייה” (בטרם), בטאונה של המפלגה היהודית הקומוניסטית “פועלי־ציון” ברוסיה המועצתית, כותב: הוועידות מתכנסות, אך – אינן מורישות שום דבר של ממש. הייבסקציה ב"פעילותה"־כי־גדולה ממירה את הוועידות למוסדות שתוקים ומשותקים. במקום שתהיינה גורם פעיל, בעל תנופה ויזמה, מהוות הוועידות גורם סביל, שנועד ‘לשמוע אינפורמציה’. מה פלא, שההמונים חדלו להתענין בוועידות אלה. במקום פעילות עצמית – גברה האדישות.

האומנם שוב “ביקורת זידונית” של פועלי־ציון? אדרבה, הקשיבו נא לדבריו של אחד מראשי דוברי ומנהיגיה של הייבסקציה, החבר מרז’ין³ בכבודו ובעצמו: “אחד התנאים הראשיים לפעולה נכונה ורבת־הצלחה של החטיבות היהודיות שליד מועצת־הפועלים, הוא – המגע ההדוק בינן ובין ההמונים העובדים של האוכלוסיה היהודית. תפקיד גדול בשטח זה מילאו ועדי־הפועלים הבלתי־מפלגתיים. אכן, מנסיונן של הוועידות הוכח, שהן פירסמו ברבים – בקרב האוכלוסיה היהודית – את מדיניותו של שלטון־המועצות בכללה ואת פעולתו למען סיפוק צרכיה של האוכלוסיה העובדת היהודית בפרט… לעומת ועידות הפועלים הכלליות, המשמשות מקורות שמהם נשאבים עסקנים למוסדותיהן של מועצת־הפועלים, המעוררות את יוזמתן ופעולתן העצמית של ההמונים – הרי וועידות־הפועלים היהודיות לרוב לא שימשו אלא לשם תעמולה בלבד”.

הדברים ברורים ומפורשים: הוועידות של הפועלים היהודים לא עוררו את היוזמה והפעולה העצמית. ומנהיגה של הייבסקציה מודה כבר אף הוא, שזהו חסרונן. די להיזכר בביקורתם של פועלי־ציון בענין זה, זמן ניכר לפני שמרז’ין הואיל להגיע לכלל אותה דעה, – כדי להיווכח עד כמה מפגרת המחשבה הייבסקית. מוכרחים, איפוא, לחפש מוצא. והדבר הזה אינו קל מכל־וכל. פועלי־יון התוו את הדרך הישרה, ואילו הייבסקציה – כדרכה – תועה ונפתלת בשבילים צדדיים.

והרי הצעתה של הייבסקציה: על סמך נסיונן של ועידות הפועלים הבלתי־מפלגתיות הכלליות, ועד כמה שיהיה צורך בכך, יש לבחור בועידות הפועלים היהודים ועדות זמניות. בהתאם לצרכי הזמן תעסוקנה הוועידות הזמניות בתפקידים כגון אלה א) סיוע בסידור גל הפליטים מחוסרי־הבית נפגעי־הפרעות; ב) החזרת הפליטים למקומות־מגוריהם; ג) העברתם של המוני יהודים עובדים לעבודות חקלאיות עונתיות בשדות, גני־ירקות ובגידול של צמחי־תעשיה; ד) העברתם של המוני יהודים עובדים למפעלים תעשייתיים וחקלאיים, העשוים למלא תפקיד חיובי בהעברתם של המוני יהודים לעבודה פרודוקטיבית. בהתאם לצרכי הזמן אפשר לבחור גם וועדות אחרות לשם ביצוע תפקידים ממשיים.

עלינו להודות: הפעם אין זה תחליף ייבסקי רגיל. – כאן מתפשט ועולה ריחו המוכר של משהו אחר; אין זו אלא השקפה פועלי־ציונית חיה ורוטטת. אמנם, מדובר בתוכניתה של הייבסקציה על “צורכי הרגע”. הפירוש הוא, בלשונה של הייבסקציה, חיי־שעה ללא סיכויים רחבים ומרחיקי־לכת. זהו כבר בושם מסוג אחר, בושמו של הסוציאליזם־למחצה, הזעיר־בורגני, ושל הצדקה־למחצה של הוועדים־הציבוריים לעזרת פליטים, שפעלו בראשית מלחמת־העולם ברוסיה. עם־זאת, חלילה לנו לשכוח את הסעיף הרביעי שבתוכנית המוצעת על ידי הייבסקציה. זהו תיקון חשוב ביותר. בסעיף מדובר על פעולה רחבה להעברתם של היהודים לעבודה פרודוקטיבית, שתעלה על סדר־יומן של ועידות הפועלים הבלתי־מפלגתיות. ובכן לא יהיה עוד צורך בהברחת שאלות לסדר־היום בדבר מצבם הכלכלי של ההמונים היהודים. הוועידות תעסוקנה במדיניותנו הכלכלית, הן תחדלנה מלעסוק רק בדיונים על המצב המדיני ו"התרבות הצרופה", הן תתייצבנה על קרקע המציאות החיה, שממנה צומחת התרבות.

כמה נלחמו חברינו ברוסיה. בוועידות הבלתי־מפלגתיות ומחוצה להן למען תוכנית רחבה, המקיפה את כל צרכיהם של ההמונים היהודים! כמה השתמשה הייבסקציה במלחמתה בנו לרעה בשמה המפורש (רק"פ, המפלגה הקומוניסטית הכל־רוסית) ועכשיו… קשה ממש להאמין! – על דברי אפיקורסות אלה מרז’ין בכבודו ובעצמו. ותוכלו לקרוא את הדברים, שחור־על־גבי־לבן, בגליון 11 של בטאון הקומיסריון לעניני הלאומים “ז’יזן נאציונלנוסטיי” (חיי הלאומים).

אך… – ובלי “אך” הן לא תתקדם הייבסקציה – מעיר מרז’ין: הוועדות הזמניות תשתמשנה במנגנון החטיבות היהודיות, שליד מועצות הפועלים; חלילה להן, מהקים מנגנון משלהן. אבל חסר עוד דבר נכבד: אין כל הוראה, כיצד יפקחו ההמונים הרחבים על הוועדות־הזמניות. הפיקוח אפשרי רק אם הוועידות תתכנסנה לעתים מזומנות והוועדות תחוייבנה למסור להן דין־וחשבון. חסרות הצורות המשפטיות, שתהפוכנה את המשאלות החסודות לגורמי כוח, שיפעלו בחיים בכיוון מסויים, לא במקרה אלא לשם תכלית קבועה מראש; חסרות ההוראות, שתמנענה שרירות־לב ופירושים כעולה־על־רוחם של המבצעים.

הסיבה לחסרונם של כל הדברים הללו מובנת־מאליה. מאותה סיבה עצמה מדגישה התוכנית, לעתים כה קרובות, כי הוועדות הן זמניות בלבד; אילו נמנעה האפשרות לפזרן בכל עת, אילו נקבעה צורתן המשפטית ואחריותן בפני ההמונים, אילו הוקם מנגנון משלהן, – הרי היה קם ומתגבש כבר שלטון־עצמי יהודי־לאומי־פרוליטארי, בעל סמכות רחבה. ואולם, גם הפעם לא יכלה הייבסקציה להשתחרר מהאופורטוניזם המיוחד לה, אף־על־פי שצעדה צעד קדימה. מתיבתו של מרז’ין עפה יונה חדשה, בעלת כנפים מקוצצות, ואולם כנפיה תגדלנה והיא תרחיק עוף. ועידות הפועלים היהודים תקבלנה תוכן ממשי, וכתוצאה מכך – תכונסנה חוץ מוועידות המקומיות גם ועידות מחוזיות; ובהמשך־הזמן, תכונס בהכרח ועידת פועלים יהודית כולרוסית. מי שמציג לעצמו תפקידים של בניה כלכלית – על־כורחו חייב לנטוש את תחומה של העיירה הבודדת, ולעבד תוכנית בקנה־מידה ממלכתי. לאט־לאט תשגנה הוועדות הזמניות את חוקת־יסוד משלהן, הן תהיינה למוסדות האבטונומיה היהודית־פרוליטארית.

לאחר־מעשה יענה מרז’ין בעל־כורחו “אמן”! הוא עצמו יסמוך ידיו על היצירה, שהחיים יצרוה נגד רצונו, ו"ינציח" בדרך זו את שמו. הייבסקציה מתעקשת, קוצפת, חורקת שיניה, שעה שהחיים גוזרים עליה לצעוד צעד אחד קדימה, – אך בעל־כורחה היא זוחלת ומתקדמת. החיים פוסעים פסיעה גסה – הייבסקציה מזדנבת אחריהם לאיטה; היא נעה בקושי; אך, בסופו של דבר, זוחלת ומתקדמת!

הסערה הגדלה, שעברה על פני פולין בימים 12–14 במאי 1926 – עוררה, למן ראשית התפרצותה, התלהבות עצומה בקרב האוכלוסיה העובדת. אין פלא בדבר. האווירה, בר חיינו – היתה דחוסה מדי, ממש אי־אפשר היה לנשום כבר.

לכנופיה השחורה, ששלטה עד־עכשיו בפולין במסוות שונים, היתה תוכנית אחת, מטרה אחת: למלא עד־כמה־שאפשר־יותר את כיסיה היא. המעמדות השולטים המיטו במשק־הגזל שלהם חורבן על הארץ. ירידת שערו של המטבע, יוקר המאמיר והולך, אבטלה עצומה, עוני ורעב – אלו הן תוצאות שלטונם בארץ.

הם, בעלי האחוזות ובעלי־ההון, לא זו בלבד, שסרבו להקריב כהוא־זה “למען המולדת”, שלקחוה כמונופולין לעצמם, אלא – גנבו והוסיפו לגנוב ללא־שעור ומדה. הלכו ורבו מעשי־שחיתות ומעילות עצומות; ואולם, האשמים לא נשאו בשום עונש מידי השליטים ומקורביהם, שעמדו על־יד הגה המדינה.

השליטים הנהיגו בארץ את משטר המשטרה הריאקציוני ביותר, כדי להאריך את שליטתם ולהמשיך בשדידה מופקרת של האוכלוסיה העובדת ובגניבה בלתי־מופרעת מקופת־המדינה. המיעוטים הלאומיים דוכאו, תנועת־הפועלים נרדפה באכזריות. הפרובוקציה היתה לשיטה ואורח־חיים. בתי־הסוהר מלאו אסירים מדיניים, פועלים ואיכרים.

מדיניותה של פפ"ס, המפלגה־הפולנית־הסוציאליסטית, סייעה לא במעט לעליית כוחה של הריאקציה. תחת לסייע בהקמתה של חזית־פרוליטארית אחידה, הצטרפה פפ"ס לממשלה הריאקציונית ועוררה אשליות בקרב ציבור־הפועלים, שאפשר יהיה – בשיתוף עם בעלי־האחוזות ובעלי־ההון – לחלץ את הארץ ממצבה האיום. הריאקציה ניצלה את רפיונה של פפ"ס – והגבירה חילים. המלוכנים התארגנו תחת כנפי־חסותה של הממשלה הקואליציונית וניהלו תעמולה רחבה. הפאשיסטית השחיזו את נשקם. ומשהכשירה הריאקציה את הקרקע, – סילקה מהבמה את תפאורות־הקואליציה והופיעה בצורתה הגלויה. תחת ממשלתו של סקז’ינסקי, שדגלה ב"שלום־בית", – הופיעה הממשלה בראשותו של ויטוס, ברית של הבורגנות הימנית עם האיכרים־בעלי־הגוף. ממשלת ויטוס זממה לשלול מהמוני־הפועלים את שרידי זכויותיהם ולכובלם באזיקי־העבדות.

על־כן, קידמו ההמונים המדוכאים כולם, בשמחה כנה, את “הברק”, שהאיר ב־12 במאי את החשכה השחורה משחור, שהאפילה על פולין כולה. ציבור־הפועלים בעל־ההכרה ידע בבהירות, שבנצחונו של פילסודסקי, אין לראות – עדיין – נצחון מעמדי של הפרוליטאריון. ברם, ענין חיוני היה לו בתבוסתה של ממשלת ויטוס משיצא פילסודקי – מטעמיו הוא – נגד ממשלה זו, התייצב מעמד הפועלים לצידו. תמיכתו הנלהבת האחידה של מעמד־הפועלים כולו – החישה את נצחונו של פילסודסקי. אך, מייד עם השגת הנצחון – שאלו המוני־הפועלים את עצמם: ומה הלאה?

פילסודסקי הצהיר, שמלכתחילה התכוון רק להפגין נגד השחיתות והניוון, שכירסמו בגופה של המדינה. אולם, משהיתה ההפגנה – במהלך המאורעות – להפיכת־דמים מדינית, משכפו על ממשלת ויטוס ועל הנשיא וויצ’יכובסקי, שהתייצב נמרצות לימינה, לצאת בדימוס, – אי־אפשר היה להאמין, שלפתע־פתאום יירתע פילסודסקי ולא יסיק את המסקנות מהמצב שנוצר.

המוני הפועלים ציפו לכך, שהריאקציה תמוגר עד תומה ולא תרים עוד את ראשה לעולם; הם ציפו לכך, שהפאשיזם ייעקר מן השורש; שהסיים והפרלמנט בעל הרוב הריאקציוני, שהציב את ממשלתו־של־ויטוס ליד הגה־המדינה, – יפוזר לאלתר; שקרבנות הריאקציה הנאנקים בבתי־הסוהר ישוחררו; שתוקם ממשלת פועלים ואיכרים, שתתחיל בפתרונן של כל הבעיות הכלכליות והמדיניות הכאובות, לטובת עניניו של הרוב המכריע באוכלוסיה, שקופח במשך זמן כה רב. תורן של המסקנות הללו לא הגיע. פילסודסקי הצהיר גלויות, שהוא חולל “כביכול־מהפכה ללא מסקנות מהפכניות”.

תחת לכלות את הריאקציה, – הוחל במשא־ומתן, לאור הסיסמה של “השכנת שלום”. חלחלה תוקפת אותנו, שעה שאנו מעלים בדעתנו – מה היה מתחולל בארץ אילו ניצחה ממשלת ויטוס בקרבות מאי. מה רבה היתה השתוללותו של הטרור! אולם, משנבוסה הריאקציה בקרב מזוין – אין רוצים “להתגרות בה”. “הגיבורים” הפאשיסטיים, שנעצרו בימי היריות, – שוחררו כבר מבתי־הסוהר; אך הפועלים והאיכרים, שנלחמו בכל־מאודם בריאקציה, עצורים עדיין מאחורי הסורג.

כאשר שואלים: מה קרה בסופו של דבר בפולין? על שום מה נשפך דם כה רב? הרי התשובה היא: “זו היתה מהפכה מוסרית”; ותוצאותה של “המהפכה המוסרית” הלזו, היא – “ממשלת אנשים ישרים”. תשובה זו אומרת מעט־מזעיר. אמנם, עד עכשיו כיהנו במישרות רמות, לעתים קרובות, גנבים; אך, האומנם נתנחם רק בכך, שמכאן ואילך יכהנו כשרים רק אנשים ישרים; שלא ינצלו את שלטונם לטובת עניניהם האישיים והפרטיים? אחרי־ככלות־הכל העיקר הוא: באיזו מדיניות ינקטו השרים. אינה קיימת מדיניות מוסרית בעלמא. בחברה המעמדית של היום אפשר לנהל רק מדיניות של מעמד זה או אחר.

רק ממשלת־פועלים־ואיכרים תנקוט במדיניות ההולמת את עניני ההמונים העובדים. מעמד־הפועלים כולו שואף להקים ממשלה כזו. אולם, אותו מעמד־הפועלים, שתמך בלב אחד במצעדו של פילסודסקי, לא הצליח לאחד את כל כוחותיו לשם מאבק משותף, על־מנת להסיק את כל המסקנות מההפיכה שנתחוללה. ישמש לנו הדבר כאזהרה! רק מחמת הפילוג שבשורות הפועלים מהווים מאורעות ה־12–14 במאי 1929 היסטוריה בת־שלושה־ימים תחת שישמשו אתחלתא לתקופה היסטורית שלמה.

בחירת הנשיא

בחירתו של הנשיא החדש הדגישה ביתר חריפות את סתירותיה הפנימיות של “המהפכה המוסרית”. במשך כמה שבועות חזרו על הסיסמה: “פילסודסקי לכם הנשיאות!” סיסמה זו היתה האקטואלית ביותר; אפילו בשביל חלקו הניכר של ציבור־הפועלים, שראה בבחירתו של פילסודסקי את הערובה להגשמות תקוותיו שקשרן במאורעות־מאי. אם־כי נסיון השבועיים האחרונים עורר ספקות גדולים בערכה של ערובה זו.

משאלתם של ההמונים הרחבים קויימה: פילסודסקי נבחר ברוב קולות גדול. הצביעו בעדו רבים מבין מתנגדיו־מאתמול. זהו – ללא ספק – אות חיובי, המעיד, שאפילו צירי הסיים, מבין מפלגת־הפועלים־הלאומית (נפ"ר) ומפלגת האיכרים הימנית (“פיאסט”), נוכחו לדעת, שההמונים הרחבים בעיר ובכפר מתנגדים לריאקציה החשוכה. על־כן, לא העיזו להצביע בעד מועמדה של המפלגה הלאומית־הדמוקרטית (נ"ד) הריאקציונית.

אולם, פילסודסקי סירב לקבל את כהונת הנשיא. מדוע? נימוקו החשוב ביותר היה: חוקת־היסוד אינה מאפשרת לנשיא לפעול ממש. כאילו היו מאורעות־מאי כשרים לפי הקונסטיטוציה הפולנית… פילסודסקי מוסיף עוד נימוק: אין הוא רוחש אמון לסיים ולסינט, שבחרו בו. ובכן, מדוע הירשה להציג את מועמדותו? תשובתו: הוא רצה, שהאספה הלאומית תאשר ע"י בחירתו את מאורעות־מאי ותתן להם גושפנקה חוקית. נשאלת השאלה: לשם־מה זקוק פילסודסקי להצבעת־אמון מידי צירי הסיים והסינט, שהוא עצמו אינו רוחש להם כל אמון? אפשר להרבות בקושיות מעין זו, והתירוץ הוא אחד ויחיד: יש לשוב לאורח חוקי, יש לנהוג לפי “שולחן־ערוך” קונסטיטוציוני.

ברם, הפשרה הושגה! – במקומו של פילסודסקי נבחר לנשיאות איש־אמונו פרופסור מושציצקי! הסדר הושב על כנו. הריאקציה תוכל לשבוע נחת, אם־כי מועמדה נכשל. הריאקציה הרבתה לטעון טענות על הצורך ב"ליגאליות". עכשיו חוגגת ה"ליגאליות" את נצחונה. אך, אל נשכח, שעל עץ הליגאליות הזו הבשיל פרי מסוגה של ממשלת־ויטוס.

הכל נשאר כשהיה, אם לא גרוע מזה

חלף חודש. המצב המדיני בארץ הובהר סופית. מתוך הערפל “המוסרי” חזרה והתבלטה צורתה הישנה של מציאותנו העגומה, הידועה לנו היטב. אנו מכירים בה לפי כל “גינוני־חינה”. לאחר בחירתו של הנשיא – הורכבה מחדש הממשלה וצורפו אליה שרים, שגם ממשלת־ויטוס לא היתה צריכה להתבייש בהם. לא חל כל שינוי במינהל; שיטותיו – הן אותן השיטות ששררו בימים הטובים ההם. כבר לאחר “המהפכה המוסרית” – התרחשו המאורעות באוסטרובייץ: פועלים רעבים בעיר זו פגעו בכבודו של מנהל בית־חרושת ובאו על עונשם מידי המשטרה: 5 נפלו חללים ו־14 נפצעו. לאחר־מכן, המאורעות בגוסטינין: ההמון לא רצה להתבונן בשקט, שעה שהוד־מעלתו השוטר הרביץ מכות באשה, וגם המון־עם זה בא על שכרו – 3 חללים ו־7 פצועים. גם הפגנת פפ"ס(!) באינבורוצלאב באה על שכרה: 3 חללים ו־20 פצועים. ובכן, במשך פחות משלושה שבועות; מאורעות־דמים בשלוש ערים והסיכום – 11 חללים ו־41 פצועים! ומי ימנה את הרדיפות והנגישות, הפוגעות – כמקודם – בפועלים, איכרים ומיעוטים לאומיים? מי יספור את החרמות העיתונים, המאסרים והמשפטים? אפילו עיתונה של פפ"ס “רובוטניק” (הפועל) קובע: “שום דבר לא השתנה! הולכת ונמשכת הקרותה האיומה של המשטרה, שאינה באה על עונשה”.

גם מדיניותם הכלכלית של השליטים החדשים אינה נבדלת, לפי תוכה, במאומה מזו של הממשלות הקודמות. שום הקלות להמוני הפועלים. להיפך, המעמסה עלתה. התקציב, שהוכן על־ידי הממשלה, – צפוי לו גרעון. כיצד יכסוהו? לא יקטינו את ההוצאות לצבא ומשטרה, אלא – יעלו את כל המיסים בעשרה אחוזים. העלאתם של המיסים הישירים, המוטלים על האנשים העשירים, תישאר למעשה על הנייר; בלאו־הכי אין גובים מבעלי־ההון הגדול ומבעלי־האחוזות העשירים את מאות המיליונים של מס־הרכוש, המגיע מהם לאוצר המדינה. הדבר ייגמר בהעלאתם של המיסים העקיפים, המוטלים על מיצרכים, עול המיסים הללו רובץ, בעיקר, על שכמן של שכבות האוכלוסיה העובדת. עלינו להעיר, כי בעד התקציב הזה הצביעו בסיים גם הימין הקיצוני וגם… פפ"ס. אכן, נוכל לחזור גם במקרה זה על דבריו של “רובוטניק” “שום דבר לא השתנה!…”

הממשלה מתכוונת לשנות רק דבר אחד – את התחוקה. לפי הצעתה יפעל הסיים רק ארבעה חדשים בשנה. אם הסיים לא יספיק במשך ארבעת החדשים האלה לקבוע את תקציב המדינה – תקבע הממשלה לפי ראות־עיניה את תקציבה ותעשה בו כבתוך שלה. בעת הפגרה של הסיים – יהא הנשיא רשאי לפרסם פקודות, שלהן אותו תוקף כמו לחוקים המאושרים על־ידי הסיים. אם הנשיא לא יסכים לחוק, שאושר על־ידי הסיים שנית ברוב קולות מוחלט, כלומר רוב של כלל הצירים – תוענק לנשיא הזכות לפזר את הסיים. אולם הממשלה אינה מתכוונת לפזר את הסיים הנוכחי; היא מבקשת רק לשלחו ל"חופשה" ממושכת ולשלוט בלעדיו.

כוונתם של שינויי־התחוקה המוצעים ע"י הממשלה, היא – להפחית במידה הגדולה ביותר את זכויותיהם של הסיים וערכו ולהגביר ללא־שעור את כוחה של הממשלה. כאן מתבלטת צביעותם של הדמוקרטים, “הליברלים” ו"הרדיקלים" הבורגניים לסוגיהם השונים. רק הגיעו לשלטון, התחילו בעצם ידיהם לכרות קבר ל"דמוקרטיה", שבה הם מתפארים כרגיל. לציבור־הפועלים אין כל סיבה להתפעל מהסיים. הדמוקרטיה הבורגנית אינה מהווה בשבילו אידיאל. ברם, הדבר תלוי בכך, מה יירש את מקומה של הדמוקרטיה הבורגנית. ציבור־הפועלים חייב להילחם חריפות בחידושים הנוכחיים בפרלמנטריזם הפולני; אלו הן הצעות ריאקציוניות מובהקות ומזיקות, הסוללות את הדרך בביטחה – לפאשיזם.

אופייני הדבר, עד כמה הצעתה של הממשלה עודדה את כל הכוחות השחורים בארץ והוסיפה להם אומץ לב. המפלגות הימניות התחילו מיד לייצר הצעות־"תיקונים" משלהן. הצעה אחת עולה בריאקציונותה על השניה. מטרת כולן אחת: לשלול מההמונים העובדים ומהמיעוטים הלאומיים את נציגותם, המגיעה להם בסיים; בעלי־הדעה היחידה בחייה המדיניים של פולין יישארו בעלי־האחוזות ובעלי־ההון. על הסיים הנוכחי, בעל הרוב הריאקציוני, להכריע בכול ההצעות הללו! התוצאות היחידות של הפיכת־מאי תשארנה “תיקוני”־תחוקה, שבהם יזכה הסיים את הארץ, המופנים בכל חריפותם נגד המוני הפועלים והאיכרים.

לא צמח עדיין הדשא על קבריהם של החיילים והאזרחים, שנפלו ב־12–14 במאי בקרב נגד ממשלת ויטוס הריאקציונית, – וכבר צצו ופרחו, תחת קרני “המהפכה המוסרית”, עשבים־שוטים ריאקציוניים; ופריחתם עולה על זו של קודמיהם.

מאביב עד הסתיו

ממשלתו של פרופסר בארטל יצאה בדימוס. ממשלה זו עלתה לשלטון באביב שנה זו לא כתוצאה מצרופים פרלמנטריים בסיים, אלא – כתולדה של קרבות־דמים בחוצות־הבירה. בסתיו – התפטרה כתוצאה מהצבעה בסיים.

ציבור הפועלים לא יזיל אף דימעה אחת על קיברה הרענן של הממשלה. אמנם, ממשלת בארטל נולדה בסערת־המהפכה; לכתחילה קשר אתה צבור־הפועלים תקוות ידועות; אולם, היא הספיקה כבר לאכזב את כל מי שציפה ממנה למשהו. אצל הכל נעלמו כבר אשליות־האביב הוורודות. פרחי־מאי, שבהם התקשטה הממשלה, שיצאה עכשיו בדימוס, נבלו משכבר־הימים. היכן נמצאת “הסאנאציה” (ההבראה), הצריכה להצדיק את הדם שנשפך במאורעות־מאי?

ימים מספר לפני שיצאה הממשלה בדימוס תיאר שר־האוצר בצבעי־תפארת את הישגי ממשלתו: שער המטבע – הזלוטי – יוצב; הושג איזונו של התקציב; חל שגשוג במסחר ובתעשיה. אך רק לפני שלושה שבועות דיבר ראש־הממשלה, בכבודו ובעצמו, בלשון אחרת. משפנתה אליו משלחתם של פועלי־הרכבת ותבעה להנהיג מחדש את תעריף השכר הנע בהתאם ליוקר המאמיר – סירב לכך ראש־הממשלה וכה נימק את תשובתו: “טועה, מי שסבור, שמצבה הכספי של המדינה הוא עכשיו בכי־טוב; לא רק מצבה הכספי קשה, אלא – בכלל מצבה של הארץ אינו שפיר”. ובכן, בפי מי האמת?! בנאומו האופטימי של שר־האוצר בסיים – או: בתשובתו הפסימית של ראש־הממשלה לנציגיהם של פועלי־הרכבת?

האמת היא, אמנם, שמצבה הכלכלי של הארץ הוטב בחלקו; אבל זוהי הטבה זמנית בלבד, ואין לראות בה יסוד למצב־רוח אופטימי. ועל־כל־פנים, אין לזוקפה לזכותה של הממשלה, לפי שהיא נגרמה בשל סיבות צדדיות. השפיעה לטובה שביתתם של כורי־הפחם באנגליה, הנמשכת מזה חמשה חדשים. בגלל שביתה זו עלה בהרבה ייצורו של הפחם בפולין וגבר במידה עצומה יצואו של הפחם לחוץ־לארץ. גם שאר ענפי־המשק הושפעו לטובה מעליית ייצורו של הפחם ויצואו. אך, בסופו־של־דבר הן תסתיים שביתתם של כורי־הפחם באנגליה. – והמשבר בפולין ישוב ויחריף.

היוקר מאמיר בעת האחרונה בקצב מהיר. הממשלה לא עשתה ולא־כלום לבלימתו. את התבואה מייצאים בהיתר מהארץ, ואילו בתוך הארץ – מאמירים והולכים מחיריהם של מצרכי־המזון. ערכו הממשי של הזלוטי פוחת והולך; אמנם, בבורסה הרשמית שערו יציב, ברם כוח־קנייתו – מצטמק. הדבר גרם למאבקים על שכר־העבודה בענפי התעשיה החשובים ביותר.

לאמיתו־של־דבר, מתאמצים מנהיגים הימניים של התנועה המקצועית, בכל כוחותיהם, לבלום את רצון־מלחמתם של הפועלים. הם מוותרים על תביעותיהם של הפועלים תמורת ויתורים זעומים מצד נותני־העבודה; כגון, בענף־הפחם. היוקר המאמיר ללא־הפסק – אילץ גם את פקידי המדינה ואת הפועלים במפעלי המדינה להגיש את תביעותיהם הנמרצות. ממילא, תגדלנה הוצאותיה של המדינה ואיזונו של התקציב יעורער. איזונו של התקציב הנוכחי הושג לא על־ידי גבייתם המוגברת של המיסים, המגיעים מהעשירים, וגם לא על־ידי הקטנת התקציב הצבאי (להיפך, הוא הוגדל), אלא – על־חשבון פקידי המדינה ופועליה.

אפשר שהטבתו הזמנית של המצב־הכלכלי יש בה כדי להטעות מישהו, שאמנם יש לזוקפה לזכותה של ממשלת בארטל. ברם, כשהמדובר הוא בשאר תחומי־החיים של המדינה, – לא יטיל איש ספק, שממשלה זו לא תוכל לרשום לזכותה הטבה כלשהי. מעשיו של המינהל ומוסדותיו, פעולתם של בתי־המשפט, המצב בשדה החינוך, הייחס אל המיעוטים הלאומיים ואל תנועת־הפועלים, – כל אלה נשארו כמות־שהיו בימיהן של כל הממשלות הריאקציוניות הקודמות. הממשלה לא נענתה לתביעת החנינה, על אף המערכה הציבורית העצומה, שביטאה בבהירות ובחריפות את רצונם של המוני הפועלים הרחבים ושל שכבות־העם הדמוקרטיות. אלפי אסירים מדיניים נאנקים עדיין בבתי־הסוהר.

בעלי־האחוזות ובעלי־ההון יכולים לשבוע־נחת מהממשלה “המהפכנית”. אולם, אין הם יכולים לסלוח לה את חטא הולדתה “הבלתי־חוקית”; על־כן, יגעו וחיפשו הזדמנות להתנקם בה בשל “חטא” הפיכת־מאי. נוסף לכך הרשתה לעצמה ממשלת בארטל לפטר מספר “ווייוודה” (נציבי־מחוז) ואת תת־שר החינוך, הריאקציונר המובהק. אמנם, הכל מודים, שעם השינויים הללו – לא חל, לאמיתי של דבר, כל שינוי. השיטה במשרד־הפנים ובמשרד־החינוך נשארה אותה שיטה. ברם, הימין לא רצה לסבול, שיגעו לרעה במי־שהוא מאנשיו. במושב הנוכחי של הסיים, בעת הדיון על התקציב בוועדת־התקציב, ניסה הימין לשנות כמה סעיפים בתקציב המוצע על־ידי הממשלה, כדי להפגין נגד ממשלת בארטל. הממשלה הודיעה, שאינה מסכימה לשום שינוי בהצעת־התקציב – וגם רמזה, שהנשיא עשוי לנצל את הזכות, שניתנה לו על־ידי הסיים, כדי לפזר את הסיים. הצירים נבהלו וחזרו בתשובה. במליאה נתקבל התקציב, כפי שהוצע על־ידי הממשלה, ללא כל שינוי. אבל הימן התנקם בשר־הפנים ובשר־החינוך והביע להם אי־אמון.

בזמן הוויכוח על התקציב ועל הצעת אי־האימון לשני השרים – נתגלתה לעיני כל צביעותו של “השמאל” בסיים, ובראש ובראשונה – של פפ"ס. אמנם, בוועדת־התקציב המטירו נציגיה של פפ"ס אש וגפרית על מדיניותה הקפיטאליסטית המובהקת של ממשלת בארטל; אולם, בסופו־של־ענין, הצביעו בעד התקציב. כך נהגה פפ"ס גם כלפי שר־הפנים; – מיום שמונה שר־פנים זה לא חדלה פפ"ס לקונן על אופיו הריאקציוני של השר, אך – הצביעה נגד הצעת אי־האמון כלפיו.

הממשלה כולה התפטרה בגלל אי־האימון, שהובע לשני שריה. זו היתה מסקנה הגיונית לגבי כל מהלך־התפתחותה של “המהפכה המוסרית”. על אף רצונה המפורש של האוכלוסיה, ברובה המכריע, – לא היה ל"מהפכני־מאי" אומץ־לב לפזר את הסיים הריאקציוני; על־כן, נאלצו להכנע בפני הסיים הזה. זכותו של הימין להריע לרגל נצחונו זה; הוולד “הבלתי חוקי” של הפיכת־מאי נפטר עכשיו מיתה “חוקית”. איש לא נזקק לתותחים ולמכונות־יריה; הימין בסיים הרים את ידיו – וממשלת־מאי יצאה בדימוס. את הפיכת האביב פוקד הסתיו העגום והאפרורי.

חלפו ימים מספר, נשיאה של המדינה מינה מחדש את הממשלה הקודמת בראשותו של בארטל ובהרכבה הקודם המלא, כלומר בהשתתפותם של שני השרים, שהסיים הביע להם אי־אימון. נתווספה חוליה חדשה בשרשרת הארוכה של סתירות, הנושאות את השם המשונה “מהפכה מוסרית”. תחילה התחוללה הפיכה נגד הממשלה, שהורכבה על־ידי רובו של הסיים – ואולם, הסיים נשאר על כנו. אחר־כך, בא תורה של כניעה בפני הסיים, יציאה בדימוס בגלל הצבעתו האחת; ולבסוף, זילזול מוחלט באותו סיים עצמו ושיבה לשלטון.

תוכנית ברורה לגמרי

ממשלת בארטל לא התעקשה להחזיק ברסן השלטון. מקץ ימים מספר חזרה ונכנעה בפני הסיים – ויצאה בדימוס. במקומו של בארטל התייצב בראש הממשלה המארשאל יוזף פילסודסקי עצמו. יש לומר, כי לשינוי זה יש, ללא־כל־ספק, מבחינה אחת ערך חיובי: הוא הורס את השרידים האחרונים של האשליות, שעורר שמו המפורש של פילסודסקי אצל חלק מציבור הפועלים, לאמור – המארשאל עתיד להטיל את אימתו על הריאקציה. עצם הרכבה של ממשלת פילסודסקי, השרים שהוא בחר בהם, – אינו משאיר כל צל של ספק לגבי מהותה של הממשלה הזו: בממשלה מיוצגים בעלי־אחוזות־גדולות ומלוכנים מובהקים… אמנם כן, לממשלה סופח גם איש פפ"ס, מוראצ’בסקי. אך, אין בדבר זה עוד שום הוכחה, שאמנם יש בדעתה של הממשלה לוותר במשהו לפועלים, אלא: הריאקציה יכולה תמיד למצוא בין מנהיגיה של פפ"ס משרת נאמן, במידה שהדבר דרוש, כדי להוליך שולל את ההמונים.

מיד נתווספו עובדות אחרות, המדגימות את התפתחותה של “המהפכה המוסרית”. נזכיר את החינגה בעיירה נייסוויז', שעה שפילסודסקי נפגש בארמונם של הנסיכים ראדזיביל עם מחנה שלם של רוזנים, בעלי־אחוזות גדולות, שלא חסכו ממנו דברי שבח. מסתבר, שכנופיה אריסטוקרטית זו מלאה התפעלות ל"המהפכה המוסרית" ומחוללה, והריהי מבטיחה את מלוא עזרתה לפעולת־"ההבראה" בעתיד. הדרך מגשר פוניאַטובסקי, שעליו צעד פילסודסקי בראש צבאו שעה שנכנס לבירתה של פולין, עד לארמון נייסוויז’ – היא דרך עקלקלה. ועולם, מכאן ואילך – הדרך כבר ברורה וישרה… לא לשווא התהלל בטאונו של פילסודסקי, שהפאשיסטים האמיתים נמצאים דווקא במחנהו…

משכינסו “מהפכני־מאי” תחת דגלם “המוסרי” את בעלי־האחוזות־הגדולות, – החלו להדק את קשריהם גם עם הבורגנות הגדולה העירונית. בימים האלה נתקיימה פגישה בין הממשלה ונציג הקפיטאליסטים הגדולים. נציגיו של ה"לוויתן" (איגוד בעלי־התעשיה הכבדה) התאוננו על שכר־העבודה, שהוא גבוה מדי אבל זמן־העבודה – קצר מדי, וכיוצא־באלה קובלנות. בסופה של ההתייעצות, הכריזו נציגיהם של הקפיטאליסטים, שהם רוחשים “אימון מלא למדיניותה הכלכלית של הממשלה”. ואילו, נציגיה של הממשלה הודיעו מצדם, ש"הם תמימי־דעים עם טענותיהם" של בעלי־ההון. “הסכם המלא” יושג, כמובן, על חשבונם של המוני הפועלים, שמצבם ילך וירע.

נוכחנו, שלאלה העומדים כיום על יד הגה השלטון תוכנית ברורה לגמרי… רק ביחסם לסיים – הם פוסחים עדיין על שתי הסעיפים. פעמים, שהם מזלזלים בו – ופעמים, שהם נכנעים לו. מצד־אחד, מרגישים הם עדיין צורך בתפאורת־הסיים; ומאידך מפחיתים בערכו ומחלישים את סמכותו. הסופר הפולני הידוע ואצלאב סיירושבסקי, חסידו של פילסודסקי, הירצה לאחרונה בווארשה, – הוא הירבה בדברי־תהילה לפאשיזם והישווה את פילסודסקי עם… מוסוליני. גם למוסוליני יש “פרלמנט”, אך – הפרלמנט סר למשמעתו; על־כן, בא גם בפולין הנסיון להטיל את מרותה של הממשלה על הסיים. כל התופעות, שלכאורה הן משונות ומחוסרות־הגיון, – יש להן הגיון משלהן. אלה הם שלבים באותה דרך, שבה צועד מחנהו של פילסודסקי בעוז, הגובר והולך.

העיירה הקטננה פשיטיק שבמחוז ראדום בפולין זכתה לפרסום רב בעולם כולו לא משום שהיא יוצאת־דופן לגבי כל הערים והעיירות בפולין, אלא דווקא בגלל היותה סמל הגורל הטראגי, שהוא מנת חלקם של יהודי פולין.

גל דמים עכור של הסתה אנטישמית וטירור הציף את אדמת פולין. הפועלים בערים רעבים, האיכרים בכפרים סובלים מעוני. בעלי־ההון ובעלי־האחוזות חוששים מפני זעמה של דלת־העם אכולת־היאוש והמרירות. על־כן זורקים הם לה לטרף את היהודי: אכלוהו ותשבעו! ה“אנדציה” שטה על הגל האנטישמי ורוצה להגיע בו למחוז חפצה – אל הגה־השלטון. ה“סאנאציה” הגיעה לשלטון בסיסמה, המצלצלת יפה: “לסלק את העוול השורר בפולין ולהבטיח את זכויותיו של העם העובד”. אולם, היא רימתה באופן מחפיר את ההמונים העובדים, שהאמינו בה, – ודמם ניגר בימי מאי 1926, בעת הקרבות עם האנדקים. ה"סאנאציה" רוצה להינצל מהתמוטטות שלטונה, על־כן – היא מפקיעה מידיה של “האנדציה” את הנשק האנטישמי, כדי שהיא עצמה תשתמש בו. תחילה ביימה ה"סאנאציה" את השתוללותה של התנועה לאיסור השחיטה־היהודית; ואילו עכשיו נתנה גושפנקה רשמית גם לחרם־הכלכלי על היהודים. דומה, בפעם הראשונה בתולדותיה של פולין העצמאית הצהיר רשמית וגלויות ראש הממשלה הנוכחי, גנראל סקלאדקובסק, בסיים: “אסור להכות; אבל, חרם כלכלי – אדרבה”.

ניתנה הכרה רשמית ליחס־של־נבלה, לאמור: שלושה מיליון אורחים בפולין הם אזרחים נחותי־דרגה, שמותר להילחם בהם מלחמה כלכלית; ויתר־על־כן, רצוי אפילו להחרימם. כלומר, מותר להחריבם, להרעיבם וממילא לכלותם. פירושה המעשי של ההצהרה – עידוד גם לאותה אנטישמיות, הנוקטת בפרעות. אפשר עוד, אפילו רוצים בכך, לשמור בקפדנות על הקו־המבדיל בין חרם ופרעות, בין כליון ללא־שפיכת־דמים וכליון דמים. משניתן, למעשה, ההכשר הרשמי לכליונם של היהודים – הרי מכאן ואילך אין זו אלא שאלת “היעילות” בלבד. מוות איטי מרעב – או: ניתוח רדיקלי ומהיר בעזרת פצצות וגרזנים. והתוצאה – בפולין משתולל טירור אנטי־יהודי עקוב־דמים־ואימים: הצתת בתיהם של יהודים, פצצות מוטלות אל תוך דירותיהם וחנויותיהם, התנפלויות לאור־היום־והשמש ובפרהסיא בחוצות, באוניברסיטאות, ברכבת; ראשים מבוקעים, גופות מדוקרות ונורות.

היהודים בפשיטיק לא הניחו לשוחטם ככבשים. משלא הועילו פניותיהם המרובות אל השלטונות בבקשת הגנה, גילו בעצמם התנגדות לפורעים. הם באו על “שכרם”. השלטונות הושיבום על ספסל הנאשמים בצוותא עם בריוני הפרעות. יתר־על־כן: העובדים היהודים המתגוננים, שהותקפו על־ידי הפורעים (וביניהם הפחח הזקן בן הששים־ושמונה, שבעומדו בפני בית המשפט שאל ותבע: “מדוע הגיע לנו כל זה”?,) – הם הם שהיו לנאשמים הראשיים, לפי כתב הקטיגוריה, בזה שפתחו בהתקפה על פולנים “חפים־מפשע”.

כתב־הקטיגוריה מספר, שיהודי פשיטיק התכוננו והזדיינו. ביום היריד רצתה המשטרה לאסור תועמלן־מסית פולני, האיכרים רצו לקראת המשטרה ועמדו לתקוף את השוטרים; אף־על־פי־כן, נבהל רובם של האיכרים ומיהר לרתום את הסוסים לעגלותיהם כדי לברוח מהעיירה.או אז התקיפו היהודים את הנוצרים הנמלטים, היכום וירו בהם. איש לא היכה את היהודים ולא הצית את בתיהם; אלא, להיפך, היהודים הם שנהגו באלימות עם הנוצרים, “שלא התגרו בהם כלל ועיקר”. ורק משנתקבלה הידיעה שהיהודים ירו והרגו איכר חף־מפשע, – התרגז ההמון והחלו “התקריות”. אלה דברי כתב־הקטיגוריה. כלום לא דומה לשונו ללשון הכרוז של פק"פ על הטבח ביפו? לקטיגור לא חסרו עדים “כשרים”, שאישרו את מהימנות דבריו. בית־משפט “האובייקטיבי” פסק את דינו “הצודק”: עונשים חמורים ליהודים, שלא הושיטו את צווארם למאכלת, ולעומתם – זוכו רבים מהמתנפלים והמרצחים, שנפטרו בעונשים קלים עד כדי גיחוך.

פשיטיק אינה אלא מעין קיצור “שולחן־ערוך”, שלפיו מנסים לפתור בפולין את שאלת היהודים: חרם, טירור, פרעות וכפרפראות־לסעודה – פסקי־דין “צודקים”, כגון זה שחרץ בית המשפט על מתגונני־פשיטיק. בימי המשפט בפשיטיק התחוללו פרעות בעיירה אחרת: מינסק־מאזובייצקי. גם שם “התגרו” היהודים: יהודי בלתי־שפוי בדעתו רצח סמל־משטרה, – יהודי העיר “כיפרו” על חטאו בעשרות פצועים, במאות דירות וחנויות הרוסות, בבתים מוצתים, בקיומם שנחרב.

האוכלוסיה היהודית בפולין אין לה לסמוך עוד על יושרם וחסדם של השליטים. לא יועילו שתדלנים ותחנונים, דברי־הכנעה ומזמורי “מה יפית”. ציר הסיים, העסקן הציוני, ד"ר יהושע טהון, סעד בזמנו על שולחנו של השר האנדקי גראבסקי וכרת אתו “ברית שלום”. ציר הסיים, חבר “אגודת ישראל”, לייב מינצברג, ושאר השתדלנים הזחלנים כבר שרו אז “מה יפית” למחנה ה"סאנאציה". ה"חיילון" החום של ז’אבוטינסקי כבר הזדנב במיצעדים הפאטריוטים הפולניים. שלום אש שיגר איגרות סנטימנטליות אל פילסודסקי. בקונגרס בלוצרן השתפכו בתהילות ובתשבחות ליורשו של פילסודסקי, המארשאל רידז־שמיגלי. אך, כל אלה הועילו כאשר תועיל תענית־ציבור או אמירת־פרקי־תהילים.

ובכן, האם מנת־חלקנו צריכה להיות – יאוש וחוסר־סיכויים? לאו! אלף רבתי. מבעד לאפלה הסמיכה חודרת בכל־זאת קרן־אור; לפי־שעה, רק קרנים בודדות; ואולם, הן מעודדות ומעוררות תקווה לזמנים טובים יותר. זהו האור, המועלה ע"י מעמד הפועלים. פה ושם מתחילים הפועלים הפולניים להתנגד להסתה האנטישמית; לעתים קרובות יותר ובאופן נמרץ יותר. – – – בפולין מתרחשים כבר לא רק מאורעות מסוג אלה שבפשיטיק ובמינסק, אלא גם מסוג אחר לגמרי, כגון אלה שבקראקוב, לבוב וצ’נסטוכוב. בערים אלה לא היו קרבות בין עם לעם, אלא – פועלים נלחמו בריאקציה, נגד הפאשיזם. גורלם של ההמונים היהודים בפולין – כרוך במאבק זה נגד הריאקציה, בפולין כבשאר הארצות. התעוררותה של ההכרה־המעמדית הפרוליטארית, סולידריות פרוליטארית בינלאומית, עלייתו של מעמד־הפועלים במלחמתו ונצחונו על הריאקציה של בעלי־ההון והאחוזות – אלה יסייעו להמונים היהודים במלחמתם נגד אימתה של האנטישמיות.

גם בקראקוב מתקיים עכשיו משפט, בו יושבים, בצוותא, על ספסל הנאשמים אנשי־עמל יהודים ופולניים. אלה אינם כבפשיטיק המתקיפים והמותקפים. בקראקוב הם נשפטים יחד על מלחמתם בריאקציה ובפאשיזם. היום הם עדיין נשפטים ונידונים; ואולם, הקרבות הללו נוטעים בנו את האמונה והבטחון להשיב על מעשי־האימים של האנטישמיות ועל פסקי־הדין המחפירים של בית־המשפט הגזעני בדברי המנון־הפועלים הפולני: יום יבוא – יום־הדין, בו נהיה אנו השופטים!

מזלה של עיר. נפל בגורלה להוות כתם שחור בתולדותיה של פולין הבלתי־תלויה, אך גם – עדיין – הבלתי־חופשית.

בעולם כולו נתפרסמה פרשת האסירים בבריסק, שנהגו בהם באכזריות צינית ושפלה. ועכשיו – הפרעות ביהודי בריסק, האכזריות והפראיות, והמשפטים המחפירים שלאחר הפרעות. אלו הן שתי פרשיות במסכת אחת, ששמה בלשונם של השליטים הפולניים: “הבראה מוסרית”… שתי הפרשיות קשורות ומהודקות קשר הדדי ופנימי.

ההמונים העובדים בפולין, שמתוך כמיהת לקצת נשימה חופשית קיבלו בהתלהבות את מצעדו של פילסודסקי אל וארשה ועזרו בדמם לנצחונו, – רומו באופן מחפיר. בעת שרעמו עדיין התותחים, לא חסך הסוציאליסט הפולני לשעבר דיבורים על יושר וצדק: “יותר מדי עוול בפולין”, “באתי לתבוע את זכותו של העם העובד”. אלו היו הצהרותיו בשעה שעבר על־פני גשר פוניאטובסקי ונכנס לווארשה. אך, בטרם צמח העשב על קבריהם של בני הפועלים והאיכרים, לבושי המדים, שנפלו בימי מאי 1926 בקריאה “יחי המארשאל פילסודסקי!” – כבר נחוגה בארמון נייסוויז' של הנסיך ראדזיביל ברית־השלום בין מחנהו של המארשאל ובין בעלי־האחוזות, אילי־הקרקע, מנצליו ומשעבדיו של העם העובד. מייד התחילה להתרקם ההבנה הלבבית בין המשטר החדש ובין הבורגנות הגדולה העירונית. ודאי, על חשבונם של המוני העובדים בעיר ובכפר, שמצבם הלך ורע. פחתה מנת לחמם וחירותם, הוחל בקיצוץ שכרם וזכויותיהם, צומצם הביטוח הסוציאלי וחופש־הדיבור שלהם. כל רודפי־הקאריירה ומלחכי־הפינכה, – החלו להתלקט ולהידבק במחנה “ההבראה המוסרית” ולבקש חסות תחת כנפיו.

האשליות, שהיו לאנשי־העבודה בפולין לגבי לוחם הפועלים לשעבר – נתנפצו לרסיסים. זעמם גבר והלך. השליטים התכוונו להחניק באלימות את האופוזיציה. באה שעתן של פרעות בריסק הראשונות. באישון־הלילה פרצה המשטרה בעריה של פולין לדירותיהם של ראשי האופוזיציה, סחבום ובדרך היכום, עינו אותם במחשכי יער, כלאו אותם במבצר בריסק, הירבו בעינויים גופניים ורוחניים, השפילו ועינו אישים ששיבה זרקה בראשיהם במשך שנות מלחמתם הרבות לעצמאותה של פולין.

אולם, הפרעות ההן לא שברו את תנועת הפועלים והאיכרים. ככל שגדל עוניים של ההמונים והשתוללה הפקרותם של השליטים, – כן גברה התמרמרותם ונכונותם של ההמונים לקרב, שלא פעם מצאה את ביטויה בהופעות המונים מאיימות. צריך היה, איפוא, להפנות את זעמם של ההמונים לכיוון אחר. השעיר־לעזאזל מוכן ומזומן: זו האוכלוסיה היהודית, המונה למעלה משלושה מיליון נפש. המדינה לא תחרים בשביל האיכר מחוסר־האדמה את קרקעותיו של הנסיך ראדזיביל; על־כן, מצביעה הריאקציה על הדוכן היהודי בשוק. המדינה לא תשביע את מחוסר־העבודה הרעב, – אפשר שתצליח הריאקציה להשביעו בנוצות הכסת היהודית. ואפילו אין זה מאכל לקיבה, – הרי טוב הוא האמצעי לסחרור המוח. אם אין מצליחים לשבור את תנועת הפועלים, – יש לנסות בהרעלת ההמונים לשם ניוונם.

הנצחון הנאצי בגרמניה עודד את ה"אנדקים" והם פורצים להם דרך לשלטון. אין כל הבדל מהותי בין ה"סאנאציה" וה"אנדציה". ל"סאנאציה" אין אמצעים, שבעזרתם תוכל להתייצב מול ה"אנדציה". על־כן היא מנסה להתחרות בה על פת־לחם יהודית, ועכשיו היא גם מוכנה כבר לכרות ברית להתאחד אתה. חורבן חייהם של ההמונים היהודים ימלא את התהום שבין שני מחנות האויבים לשעבר, הדם היהודי יכפר אפילו על דמו של נשיא־המדינה הפולני הראשון נארוטוביץ', שנרצח על־ידי איש ה"אנדציה".

המרשל הראשון של פולין, פילסודסקי, ביצע באופן מזהיר את “ההבראה המוסרית”. סימנה המובהק הראשון היו הפרעות בבריסק. המרשל השני של פולין, רידז־שמיגלי, יורשו של פילסודסקי, עומד להגשים את “אחדותם הלאומית” של כלל הכוחות השחורים. בתקופת שלטונו זכינו לפרעות השניות בבריסק.

פעמיים פרעות בבריסק – שני צדדים הם של אותו מטבע; אם כי צידו האחד הוא לכאורה “יהודי” והשני “גויי”. אלה הם רק שני שלבים של הריאקציה החברתית־מדינית. על־כן, אי־אפשר להם להמונים היהודים שיתייחסו באדישות לבריסק ה"גויית"; על־כן, אסור לו למעמד הפועלים הפולני ולאינטליגנציה הפולנית ושוחרת־החירות, שיתייחסו באדישות לבריסק “היהודית”. שכן זו היא סכנה המאיימת גם עליהם, על מלחמתם הם למען חירותם הם. יש סימנים המעידים, על־כן, שהכרה זו מבשילה אצל ההמונים היהודים והפולנים. זו נחמתנו. במלחמתם המשותפת של ההמונים העובדים בפולין – הערובה לנצחוננו על אויבנו המשותף.

בעת הפרעות ביהודי בריסק לא שכחו הבריונים לקרוע את ספרי־החשבונות ואת השטרות בבתי־המסחר היהודיים, למען לא יוכל החנווני היהודי לגבות את חובותיו, המגיעים לו מלקוחותיו הפולניים. אכן, היטיבו גיבורי העולם־התחתון להבין לרוחם של אפוטרופסיהם רמי־המעלה.. שכן, בדיוק כך, באותה ציניות עצמה, – קרעו שליטיה הנוכחים של פולין את כל שטרות ההתחייבות, שחתמו עליהם. ברם, קיימת פולין אחרת, פולין של עבודה ומאבק־לחירות, והוא כצמר תלבין את חרפת הפרעות הכפולות בבריסק ובקפדנות תגבה את החוב, המגיע לה. ככל שיחשיך ההוה של ההמונים היהודים בפולין, – אמונתנו איתנה, שביום החשבון הגדול ייפרעו גם להם השטרות, שעליהם חתמו שוחרי וענקי־הרוח, שבקרב העם הפולני.

“נייוועלט”, מספר 12, 18 ביוני 1937.

להקת עטלפים שלמה נתכנס וישבה כמה ימים על המדוכה, – כיצד לסלק כל קרן־אור ולהפוך את בין־השמשות שבחיינו ליל־חשכה שחור משחור.אותן מאות אחדות של “קוזקים אשר לריבונו־של־עולם”, חבושי השטריימל, שנתכנסו מכל קצווי פולין ל"אספת הרבנים", – יודעים גם יודעים, שבמבצרם נפרצו פרצות גדולות. נציגה של הרבנות הוורשאית קונן בנאומו:

אולם, לא רק שאין בדעתם של הרבנים להכנע, אלא עומדים הם לפתוח בהתקפה מוגברת לשם כבושן־מחדש של העמדות, שאבדו להם. תנופתם גדולה. הם אינם מסתפקים במלחמה פרטיזאנית, מטרותיה של זו צנועות מדי: רדיפת מוסד תרבותי פרוליטארי, הטלת חרם על בית־ספר חילוני, הסתה נגד ספריה. כוונתם לשים את כפם על כל החיים היהודיים כולם, כמלפנמים. “בזמנים הטובים ההם”, שלטו ללא מצרים על כנסת־ישראל, פיקחו על כל צעד ופסע של צאן־מרעיתם, החניקו כל מחשבה חופשית ורדפו את “הפושעים” עד חרמה. יושב־הראש של ועידת־הרבנים הכריז בנאום הפתיחה: “לרבנים מגיעה רשות־הדיבור הראשונה בכל עניניהם של החיים היהודיים!”

כדי לקיים את ההשפעה על ההמונים, יש קודם־כל לדאוג לבל יקבל הדור הצעיר השכלה חילונית, אלא – חינוך, הנאמן לעובש הישן. על־כן, אזרו הרבנים את מותניהם למלחמה בבתי־הספר החילוניים, – ילדי ההמונים של העם היהודי צריכים להתחנך ב"חדר" החשוך והמעופש ולגדול כבעלי־מום רוחניים, רק אז עתידים הם להיות כפופים למרותם של הרבנים. כמובן, תביעתם זו של הרבנים נוגעת רק לילדים מדלת־העם. חסר היה האומץ לרבנים להתנגד לגימנסיות, המיועדות לילדי העשירים; לגביהן מסתפקים הם בתביעה לקבוע כמה שעות בשבוע ללימודי הדת.

הקהילות צריכות לשמש משענת חשובה שניה לשלטונם של הרבנים. בהתאם להחלטותיה של ועידת הרבנים צריכה הקהילה לשמש מעין “מונרכיה קונסטיטוציונית”. במועצת הקהילה מותר יהי לדבר, אך לפעול אפשר יהיה רק בהתאם למה שיפסוק הרב; רשות־הדיבור האחרונה היה לרב. הכנופיה השחורה העיזה להחליט:

אולם, גם לא הכל מותר לומר במוסדות־הקהילה: יש למנוע כל מלה של הסברה נגד הרבנים. לפיכך, הרחיקה לכת ועידת הרבנים והחליטה: “יש להוציא ממועצת הקהילה – או מהנהלתה – כל פרנס, שיתקיף את הדת היהודית, ויש לבטל את המנדטים שלהם”.

אגב, ההחלטות הללו מוכיחות עד כמה צדקה תנועת־הפועלים היהודית, שלא הפקירה את הקהילות אך ורק לרשותם של החרדים, אלא – פרצה פנימה. מורגש מאד בהחלטות האלו פחדן של הגלימות השחורות מפני ההסברה הפרוליטארית האמיצה, אפשר לחוש בזעמם על נציגי הפועלים המפריעים לשלוותם, המבהילים את מאורת העכברושים שבקהילה. אכן, זהו תפקידם של הנבחרים הפרוליטאריים בקהילות – להילחם ביתר־מרץ בקלריקליזם דווקא בקרב אותם המוסדות, שהוא רואה בהם את מבצרו החשוב ביותר. עם־זאת, מוכיחות החלטותיה של ועידת הרבנים, כי “הקוזקים אשר לריבונו־של־עולם” מתחצפים והולכים, תאבונם גדל והולך. זוהי אזהרה רצינית לציבור הפועלים, הנלחם למען אופיים החילוני של החיים היהודיים.

את עוז רוחם שואבים הרבנים קודם כל משיגשוגה הכללי של הריאקציה בפולין. כלי־הקודש יודעים, שמגן חזק להם. ואין זה דווקא אלוהים שבשמים, שאותו הם רואים חסר־אונים במידה כזו, עד ששומרי־שבת ומקלות בידיהם יוצאים לגמול למקפחים אותו. החרדים סומכים על “מלכותא דארעא”, הממשית, על הריאקציה העומדת ליד הגה המדינה. שום ועידה יהודית בפולין לא זכתה לברכות כה לבביות מפי הממשלה, כמו הכנסיה השחורה הזאת… שר החינוך גראבסקי, שזיכה את העם הפולני בקונקורדט, בהסכם בין המדינה ובין האפיפיור, מוכן תמיד לכרות כמו־קונקורדט גם עם הכמורה היהודית. כשפנו הרבנים בתפילה אל הממשלה, למען תשמור על הקהילות מפני סכנה כלשהי של חילוניות, – נשמעה תפילתם מייד: נציגו של שר־החינוך הבטיח, שהקהילה תישאר דתית. הריאקציה השליטה מעוניינת בחשכה סמיכה עוד יותר בכל אתר ואתר של החיים הציבוריים. לפתן הריאקציוני עשרות ראשים, אחד מהם – חבוש שטריימל. והראשים השומרים אחד על משנהו, ואילו תנועת הפועלים מצווה, לפיכך להילחם בכולם כאחד.

לתנועת הפועלים היהודית אין שום בעלי־ברית בשדה המלחמה בקלריקליות, כשם שהיא חסרה אותה בהיאבקויותיה בתחומים האחרים. הציבוריות היהודית הבורגנית חסרה אפילו אותו סוג של “חופשים בדעותיהם”, הנמצא בקרב הבורגנות של עמים אחרים. אמנם, בליבו פנימה, עשוי מין דוקטור ציוני כזה להיות “אפיקורס מסוכן”; ואולם, כלפי חוץ, כלפי הבריות, – שאני, שם הוא נוהג “בנימוס”. הוא חסיד נלהב של “הסובלנות”, ובשם המידה הנאה הזאת – הוא מרכין ראשו בהכנעה בפני השטריימל. למעשה, זוהי אחת הצורות של ההסתגלות המגושמת של האינטליגנציה “הלאומית” אל בעל־הבית, שבו היא תלויה בסופו־של־דבר.

הוא הדין לגבי העיתונות הבורגנית. שומה עליה להשביע את רצונם של כל לקוחותיה – והיא, אמנם, דואגת לכולם. תוכלו, איפוא, להשיג אצלה את הכל בהתאם לתפריט: מנת ניבול־פה ומנת יראת־שמים, ביקורת על האופרטה החדישה ודין־וחשבון מפורט מחתונה בחצרו של רבי־חסידים, מאמר על האוניברסיטה העברית ומאמרים לכבודה של ועידת הרבנים שהצהירה כי “הישיבה היא הדרגה הגבוהה ביותר במוסדות המדע היהודי”… במאמרים הראשיים ברכו שני העתונים היהודיים הבורגניים – ה"היינט" (היום) וה"מאמענט" (הרגע) – את ועידת־הרבנים, וכמובן שלא הביעו לו גם מילה אחת של התנגדות לחלטותיה החצופות. לא בכדי זכו שני העיתונים הללו לכך, שוועידת הרבנים תפנה אליהם בבקשת עזרה ל"חיזוקה של הדת".

ציבור־הפועלים חייב לשאת לבדו בכל עומס־המלחמה נגד העובש הישן והשומרים עליו. עליו לנהל את המלחמה ללא פשרה, ללא “סובלנות”. וישמשו מופת בנידון זה כלי־הקודש עצמם. אכן, בפרט אחד צדקו בהחלט הרבנים: בוועידתם הם חזרו לא פעם על המימרה – “הדת איננה עניינו של פרט”. בשאלות הדת לא תיתכן נייטראליות. נכון בהחלט! אין זה עניינו של פרט, – אם תשרור חשכה, אם יורעלו מוחותיהם של ההמונים. כאן אין מקום לנייטראליות. הנלחם למען אופיים החילוני של החיים היהודיים, חייב להילחם בפעילות נגד הקלריקליות ולסייע בכל צעד ושעל – בגרוש הצלילים השחורים מהרחוב היהודי.

“נייע ארבעטער־צייטונג” (עתון־הפועלים החדש), מספר 4, וארשה, 19 בפברואר 1926.

העיתונות הבורגנית היהודית מזכה אותנו מדי יום ביומו בחומר לא־מועט על שליחותו של לוסיין וולף¹. ניתך עלינו מבול של ידיעות על ביקורים ושיחות, סעודות־בוקר וסעודות־צהרים, רמזים ללא־שיעור, הסותרים זה את זה, קומוניקאטים מצדדים שונים, ולאחריהם – הכחשות והכחשות שכנגד, ראיונות עם עסקנים מדיניים מכל המינים והסוגים והאשמות הדדיות. מתוך כל ההמולה והתוהו־ובוהו ברור, על־כל־פנים. דבר אחד: בחדרי־חדרים של בתי־המלון ובלשכותיהם של המיניסטרים מתנהל בכל־זאת מקח־וממכר בעניניהם החיוניים ביותר של ההמונים היהודיים בפולין.

משהגיע אותו סרסור מחוץ־לארץ והחל היריד, – חשו עצמם גם הסוחרים והסרסורים שבפנים הארץ כדג־במים. הראשונים שנאחזו בקלחת סהרורית־סהרורית זו בשתי ידיהם – היו החרדים. הללו אף טרחו ושלחו ברכה מיוחדת לאותו לוסיין וולף. ולא בכדי. ככלות־הכל, להם יש במה לשמוח: המיניסטר סטאניסלב גראבסקי הוא, לדידם, לעילא ולעילא; אתו קל להם ביותר להתפשר. כל העורבים השחורים שפה אחת להם, והריהם מבינים איש את אחיו הבן היטב. כאשר גראבסקי, יוצרו של הקונקורדאט (ההסכם בין פולין והאפיפיור), נוהג כבר גינוני־חן כלפי “אגודת ישראל”, מדוע לא תזדרז אגודת־ישראל לחשל את הנשק לשלטונם של כלי־הקודש היהודיים, – כל עוד לוהטת אש־אהדתה של הריאקציה הפולנית אליהם?

ואולם החרדים אינם היחידים, הששים לבואו של הסרסור־מאנגליה. גם דובריה “הלאומיים” ו"הדמקורטים" של העיתונות היהודית הבורגנית שינו כבר את טעמם. זה עתה הרעישו עולמות נגד המשא־ומתן כולו, כשהם מוכיחים לאוכלוסיה היהודית, שאין אפשרות לוותר אף לא על אחת מתביעותיה במהלך המשא־ומתן. מקצתם מחו נגד הדיפלומטיה הסודית ודרשו, שהמשא־ומתן יתנהל קבל עם ועדה. עכשיו התחילו אחדים מן העיתונאים הללו, כנראה לפי רמז ממעבידיהם, ללמד זכות על הסחר־מכר הזה; אחרים מכריזים על הסתייגותם, כדי להבטיח לעצמם דרך נסיגה, אם העסק לא יצליח. מכל־מקום, אף אחד מהם אינו מתריע עתה על כך, שהעיסקה מתנהלת בסודי־סודות ובחדרי־חדרים. פשיטא, איש מהם אינו מעז להתנגד – ולו גם במילה אחת – לסוחרים ולסרסורים. הרי הוכחה נוספת ליושרם המדיני של יוצרי “דעת הציבור”.

בכל שורה המולה של יריד, אך – המסחר עצמו מתנהל בחדרי־חדרים. אסור להמונים היהודים, שענייניהם משמשים משכון במשחק הזה, לדעת באיזה מחיר עומדים למכור את צורכיהם ותביעותיהם. הרמז שרמז הסרסור דק"ק לונדון, מוכיח, שבמקרה הטוב־ביותר יהיה זה מחיר אפסי: – בראיון עם העתונאים הודיע ה' לוסיין וולף, שהעיקר עכשיו הוא השגת ויתורים כלכליים: ואילו, “השאלות המדיניות אפשר לנו שתחכינה זמן־מה”. תמורת מספר הנחות זעומות, שתוענקנה לבורגנות היהודית, – מוכנים להכריז על “פשרה” ולהתכחש לכל המאבק הנטוש למען זכויותיהם של ההמונים היהודים. ממש מכירת הבכורה בנזיד־עדשים. גם שר החינוך סטאניסלב גראבסקי הבהיר ברורות – מהו שאפשר לצפות ממשא־ומתן זה. הנה, דווקא באלה הימים, עוד הומה ומהמה המולתו של היריד, – ראה המיניסטר צורך להודיע לאחד הצירים הציונים בסיים, שלפי־שעה תיתכן רק הקמתם של בתי־ספר עם שפת־ההוראה הפולנית בשביל הילדים היהודים; עם־זאת, יוקדשו בהם מספר שעות לשבוע גם ללימודי היהדות. רק לאחר שנים מספר, משיוכיחו היהודים את מסירותם לפולין, – או־אז אפשר שיוכללו גם בתי־הספר היהודיים ברשת בתי־הספר של המדינה. לא לשווא שבעה כל־כך רצון העיתונות הפולנית האנטישמית מהמשא־ומתן ומהשתתפותו של הא' לוסיין וולף בו. היא אינה חוששת לגמרי מפניו, הגם שהוא סוכנה של מדינה “אנונימית”, שבא להתערב בענייניה הפנימיים של פולין, היא יודעת, שעכשיו ניתנה לה שעת־כושר לזכות בסחר־מכר זה עם “הנציגות היהודית” לגבי כל תביעותיהם של היהודים.

ואמנם, בהזדמנות זו חזר ונתגלה קלון חולשתה־הפנימית של “הנציגות היהודית”. כמעט שאין שני צירים של אותה סיעה יהודית בסיים, שיביעו דעה אחת בראיונותיהם עם העתונות. כל אחד מעריך הערכה שונה את כוונתה של הממשלה ומסיק מסקנות נוגדות לגמרי לאלו של עמיתו. ואגב־אורחא מסירים הם את המסווה איש מפני רעהו. ה"אופוזיציונרים הבלתי־מרוצים" אינם חוסכים מילים חריפות מהשיטה “הגליצאית”². מי יקבל ברצינות את דבריהם? הם אפילו איימו לפלג את הסיעה היהודית בסיים; אך, אין חשש, – הם רתומים להנהגתו של ד"ר ליאון רייך. הם עדיין רוטנים: אולם קולם נחלש והולך. אך למרות התרופפותה של הסיעה היהודית, – בכל־זאת מנצחת בקירבה “האחדות הקדושה”, אחדות־הבגידה במאבק לזכויותיהם של ההמונים היהודים.

ואולם גם ההסתדרות הציונית הכתימה עצמה כליל. אין שמץ של ספק, שלהסתדרות זו – המדקלמת כרגיל בפאתוס כה רב על “הגאווה הלאומית” ועל “המלחמה האמיצה לזכויות הלאומיות” – יש יד בסחר־מכר זה: בכוונה תחילה הקריבה את יצחק גרינבוים “הבלתי־נוח”, השומר על העקרונות יתר־על־המידה, לפני השתדלן ד"ר ליאון רייך. בוועידה הציונית הכל־פולנית הוקמה מועצה ציונית עליונה, שלפי הוראותיה חייבים לפעול צירי הסיים הציונים כולם. כלום ינהגו ד"ר רייך ושאר משוררי ה"מה־יפית" הציונים שבסיעת־הסיים נגד הוראותיה של המועצה הציונית העליונה?! הן ד"ר רייך הצהיר מיד לאחר שיצחק גרינבוים “הטיח את הדלת”, ש"גרינבוים הפר בצעדו זה את המשמעת". על־כל־פנים ד"ר רייך “נאמן למשמעת”; כל פעולותיו כולן הולמות בהחלט משמעת זו ואינן חורגות מתחומה כהוא־זה. אין זו, אלא תרמית פשוטה, בשעה שהמועצה הציונית העליונה משתדלת להסיר מעצמה את האחריות לסחר־מכר מבחיל זה על־ידי פירסום של הודעות רצופות צביעות. מתוך אותם טעמים של הנהלת־פינקסים־כפולה לא שיתפה ההסתדרות־הציונית את נשיאה נחום סוקולוב בעסק זה, שאינו בטוח לפי־שעה; אולם, למרות־זאת, הזעיקה אותו טלגרפית לבוא לפולין, “לשם עניינים ציוניים צרופים”.

המסחר הוא בעיצומו. לכתחילה התייחסו המוני הפועלים היהודים בהתנגדות נמרצת ביותר למסחר זה. יודעים הם היטב, שמתוך משא־ומתן זה בין אויביהם המעמדיים, היהודים והפולנים, צפוי להם רק דבר אחד – מכירה והפקרה טוטאלית של ענייניהם החינויים ביותר. יודעים הם, שרק תוך מלחמה יכבשו את זכויותיהם. ואולם, גם איש ההמון היהודי המפגר, שציפה אולי לשמץ־ישועה מסחר־מכר זה, יתאכזב חיש מהר. דווקא בימים אלה, בעיצומו של היריד, דחה הרוב הריאקציוני את הצעותיה של הסיעה־היהודית בדבר הזכיונות למסחר. “זכיונות” – מילת־קסם זו צריכה היתה להצדיק את כל זחלנותה של החברותא היהודית בסיים. הזכיונות היו צריכים להיות, למעשה, ההנחה היחידה, שתמורתה עמדו הם למכור את כל זכויותיהם המדיניות של ההמונים היהודים. ואולם, אפילו סיר־עדשים קטן זה אין הריאקציה הפולנית רוצה לתת להם תמורת בכורתם.

אבל, אל־פחד. חברי הסיעה־היהודית – הם לא ילמדו כל לקח מפרשה זו. לרגע־קט הקימו רעש בסיים, ערכו אובסטרוקציה; ואולם, עד מהרה, במקום לדפוק על שולחנות הסיים – יתדפקו, כמחזרי־על־הפתחים, בדלתותיהם האחוריות של לשכות השרים. – – – – בגין זכיונות אלה – רומו כבר פעם סוחריה של הסיעה־היהודית, בשעה שקולותיהם הצילו את קוכארסקי מספסל הנאשמים, מתוך תקוה לקבל עצם זו של זכיונות. ואף־על־פי־כן, לא מנע הדבר אותם מלחדש את הסחר־מכר. ואילו ההמונים היהודים – לגביהם לא יהיה הלקח הזה לשווא: הם יווכחו, בפועל ממש, מה צפוי להם מהמשא־ומתן ומהו האימון שאפשר לרחוש לנותנים־ונושאים.

“נייע ארבעטער צייטונג” (עתון־הפועלים החדש), מספר 21, ווארשה 5 ביוני 1926.

ובכן, נתאמת הדבר. ואני לפי תומי חשבתי: מי יודע, אולי אין זו אלא בדותא עיתונאית בת־יומה? עכשיו ידעתי נאמנה:

ליום־גנוסיה של פולין העצמאית זיכה נשיאה של המדינה הפולנית את שלום אש באות־ההצטיינות “פולוניה רספטיטוטה”¹.

והאמת היא, שלא זה ענין אותי – שאמנם ניתן אות הכבוד לשלום אש. לא זה הדבר, שהיססתי מהאמין בו ואמרתי בלבי – שמא אין זו אלא בדייה עיתונאית; כפיתי עלי את הספק, אם אמנם קיבל שלום אש את האות, שניתן לו.

אך, הוא קיבל גם קיבל. עכשיו ידעתי נאמנה. שווא היו ספקותי. שווא האמנתי, כי פייטן המפייט “קידוש השם”, מן הראוי שיהא מוכשר למקצת־מן־המקצת של “קידוש־השם” גם מחוץ לפיוט. וביחוד כשאין זה תובע חלילה למסור את הנפש, אלא זאת בלבד: למצוא את הכוח בעצמו, כדי לוותר על כזית־של־כבוד, שבעצם אין עמו כבוד.

והנה טעות היתה בידי.

*

מיליון פועלים מחוסרי־עבודה נמקים מרעב ב"פולוניה רסטיטוטה". מרפתו של האיכר המדולדל נלקחת פרתו האחרונה למען המיסים, שאין ידו משגת לפורעם. בארץ זבת־נפט לרוב, שבו הכפרים להבעיר קיסמים כבימים־קדמונים – מאין יכולת בידי האיכר לקנות רביעית נפט בכספו. בערים – איבודים־לדעת מדי יום ביומו, מחמת חוסר־עבודה ועוני. וכשיוצאים, חלילה, מחוסרי־העבודה לרחוב לדרוש עבודה ולחם – מלעיטים את גופם, כ"פולוניה רסטיטוטה", בעופרת. וסיעה של חנפים מתפטמת על חשבון דלותם המרה של ההמונים. קופת המדינה משמשת להם פרה חולבת. השחיתות עולה כפורחת.

הדיקטאטור המארשאל פילסודסקי, מושלה האמיתי של פולין קרא לה לקונסטיטוטה של “פולוניה רסטיטוטה” – “קונסטיטוטה פרוסטיטוטה”². היד החותמת על תעודות־כבוד לזוכים באות־הצטיינות – היא החותמת פקודות מפקודות שונות, השוללות מיושבי הארץ את שארית שרידיהן של הזכויות האזרחיות. בטלה חירות הדיבור. העיתונאים משוועים בוקר וערב בכתמי לובן מאונס. חופש האספות איננו. הפקרות אדמיניסטטרטיבית מוחלטת. סוכן הבולשת־המדינית מושל בכיפה. שיטה של פרובוקציה הותקנה בכל.

לא רק מהפכנים, המוכרזים כ"סוכניה של מוסקבה", נחבשים בבתי־כלא – אלה שכל ימיהם נלחמו לעצמאותה של פולין, ראשי הלוחמים ל"פולוניה רסטיטוטה", נכלאו במבצר בריסק ואיזה מפקד־גדוד הירשה לעצמו להתעלל בהם כאשר לא ניתן לדמות אפילו בימי הצאר.

על פני כפרים אוקראיניים מרחפת כסיוט ה"פציפיקציה"³. בתי איכרים עולים בעשן. זקנים לוקים קבל עם ועדה. צעירים נהרגים ביריה. על־שום־מה? על שהעיזו לחלום על חירות לעם האוקראיני.

בכל הארץ נישא בלי־הרף קול חריקת התליות. משפטי־חתף קטלניים עושים עבודתם בקצב קדחתני. במשך שנה אחת הוצאו לפועל למעלה מ־200 דיני־מוות. התליין אזלו כוחותיו. אין עוד סיפק בידו למהר מעברה האחד של פולין לעבר השני. הוסיפו לו עוזרים. בין התלויים היו גם מעוטי־שנים. נער בן 17 היה ביניהם.

היד החותמת תעודות כבוד לזוכים באותות הצטיינות, היא שחתמה, באותו עט ממש, את הפקודה על משפטי־חתף, היא הכותבת אותו “לא” מוחלט בשולי בקשות החנינה של הנידונים למוות.

*

אינני מחסידיה של פפ"ס⁴. ההיפך הוא הנכון. אבל עלי להזכיר; בעת ובעונה־אחת עם שלום אש רצו לזכות באותו אות־הצטיינות את מנהיגה של פפ"ס ארצישבסקי. אם באות־כבוד של “פולוניה רסטיטוטה” הכתוב מדבר, מי עוד כתומאס ארצישבסקי ראוי לקבלו? הוא, הרוח החיה במלחמה על עצמאותה של פולין, מנהיג “חבר הלוחמים”, שנאבק ביד מזויינת בכובש הצארי, הוא ששערו הפך שיבה בצל התליות הצאריות ובמרתפי הקטורגה⁵, ורק בדרך נס חמק מגורלם של אוקשייאַ, מונטזיל ומירצקי⁶.

אבל ארצישבסקי פירסם ב"רובוטניק", בטאונה־היומי של פפ"ס, הודעה קצרה ונמרצת: בתנאים הללו ובאווירה הזאת, שנוצרה בפולין, אינו יכול לקבל את אות־הכבוד. הוא סרב לקבל את אות־הכבוד מאלה, שידם האחת מושכת בחבלי התליה וידם השניה מחלקת את אותות־ההצטיינות הללו.

תומס ארצישבסקי זרק חזרה את אות־הכבוד. שלום אש קיבלו.

לפני שנים אחדות כתב אותו שלום אש מכתב גלוי אל הדיקטאטור של פולין, המרשאל פילסודסקי. מכתב זה, אם לדבר רכות, לא היה בו כדי לכבד את כותבו. הוא פנה אל המצפון – מצפונו של אדם, המצליף בשוטו על גבי אותם הפועלים עצמם, שעל מלחמתם, על מסירות נפשם, על נחשולי דמם עלה לגדולה זו. שלום אש לא קרא להמונים להילחם בדיקטאטור, לא עוררם להסיר את כבלי העבדות, אלא – לפני הדיקטאטור, שכבל את עמו שלו, הפולני, הפיל תחינה בעד ההמון היהודי, הכלה בעוניו. מענה לתפילתו לא קיבל אז שלום אש. להיפך, באכזריות קרה הוסיף השלטון להדק את העניבה על צווארם של ההמונים היהודים הדק היטב.

עכשיו קיבל שלום אש מענה, – הוא לעצמו, לגופו: אות־ההצטיינות “פולוניה רסטיטוטה”.

זו דרכם של שליטי פולין הנוכחים: שלילת זכויות מההמונים היהודים – ועם־זאת, ראו־נא גם ראו, כמה רחבי־לב אנו, כמה ליבראלים, כמה נקיים משנאת־יהודים! – הרב לוין מ"אגודת ישראל"⁷ נמצא באותה רשימה לבחירת הסיים, שבראשה מתנוסס שמו של המרשאל פילסודסקי בכבודו ובעצמו.

לא תמצאו אף פקיד יהודי אחד במוסד ממשלתי, אף לא פועל יהודי אחד בבית חרושת ממלכתי, נומרוס קלאוזוס⁸ לסטודנטים יהודים, ומפעם לפעם – קצת פוגרום כתוספת. אף לא פרוטה אחת לתמיכה בבית־הספר היהודי, שבו לומדים ילדים יהודים מיצירותיו של שלום אש. – ועם זאת, ראו־נא גם ראו, כמה רחבי־לב אנו, כמה ליבראליים, כמה נקיים משנאת־יהודים! – אות הצטיינות לשלום אש.

ושלום אש קיבל את אות־ההצטיינות, ממש כפי שקיבל רבה של ה"אגודה" את המנדט לסיים ברשימתו של דיקטאטור־הדמים פילסודסקי!

*

ההמונים היהודים הולכים קדורנית, שחוחים מעוצמת המשא של הצלב ההחרמה וההדחקה הכלכלית, הרדיפות, הנגישות והדיכוי.

על אדמת פולין, מן הקצה אל הקצה, לאורכה ולרוחבה, משתרע צלב ענקי – צל השוט המשוטט, צל התליה ותלוייה.

ושלום אש ישא על חזהו בקלות ובנוי את הצלב של אות־הכבוד “פולוניה רסטיטוטה”.

שלום אש הפייטן ידע לפייט כמה וכמה גליונות־דפוס של קידוש־השם". שלום אש, כאדם וכיהודי, לא היה מוכשר ל"קידוש־השם" אף במקצת מן המקצת.

“דבר”, ינואר 1933.

1.

נצחונו המפתיע – יותר נכון, הסנסציוני – של ה"בונד" בבחירות לעירית וארשה, בהן קיבל את רובם המכריע של קולות המצביעים היהודים, – אל יחפה על התוצאה הכללית של הבחירות, החשובה ביותר אחרי־ככלות־הכול. לשמש לנו מקור עידוד בזמן הזה; זוהי קרן אור, ולו גם דקיקה, המגיהה באפלה הסמיכה, שבה נתונים עכשיו עמים ומדינות.

לאחר הבחירות ל"סיים", שבהן לא השתתפו המפלגות האופוזיציוניות, העמיד המחנה השליט בפולין פנים של בטחון־עצמי רב: צאו וראו – מאחוריו עומד, כביכול, רובה המכריע של האוכלוסיה בארץ, ההמונים הרחבים מאשרים את מדיניותו, והוא מביע את רצונם המובהק. עתה בא תורן של הבחירות לעיריות, המתקיימות גם הן לפי חוקת־הבחירות הריאקציוניות, המסלפת מראש את תוצאותיהן של הבחירות, ואולם – היא משאירה לאופוזיציה את האפשרות להציג את מועמדיה. והנה, עד מה שונה – מן־הקצה אל־הקצה – הלך־רוחם של ההמונים.

“אוזון”, המפלגה העומדת ליד הגה המדינה, שכל המנגנון האדמיניסטרטיבי לרשותה, שהרדיו משרת את תעמולתה, שאמצעים כספיים עצומים בידיה, – “אוזון” זו נתגלתה כמיעוט בקרב האוכלוסיה. רוב־רובו של העם מתנגד לה! ה"אנדקים", המתחרים ב"אוזון", בשדה האנטישמיות, – נחלו אף הם תבוסה בווארשה ובלודז', ואפילו במבצרם החזק ביותר, בחבל פוזן, – סבלו אבידות כבדות. המפלגה הפאשיסטית־האנטישמית הקיצונית “נארא” – רוסקה ממש. המוני־הפועלים לא נתנו לשלות את עצמם בחכה הלאומנית־האנטישמית, – הם הצביעו סוציאליסטית. לודז', “המאנצ’סטר הפולנית”, נשארה אדומה. למפלגה הפולנית הסוציאליסטית היו הצלחות אפילו בחבל פוזן, שה"אנדקים" ראו מאז־ומתמיד כחבל־אחוזתם. יתר־על־כן, גם בכפרים, שבהם נבחרו מוסדות השלטון העצמי הכפרי, – יצאו המפלגות הפאשיסטיות בשן ובעין; שם ניצחה מפלגת־האיכרים, הנוקטת בעמדה אופוזיציונית כלפי המשטר השליט ודורשת שיבה למשטר הדמוקרטי.

מזה שנים עומדת פולין על פרשת־דרכים. אי־אפשר לחזות מראש את התפתחותה המדינית בעתיד הקרוב. כשם שבמדיניות־החוץ שלה מתלבטת פולין בין הפלירט עם היטלר, שאליו נמשך לבם של שליטיה הנוכחיים, ובין ההתקרבות לברית־המועצות, הנתבעת ע"י האינטרס של המדינה הפולנית, – כך גם במדיניות־הפנים שלה, מיטלטלת פולין בין געגועי־שליטיה למשטר טוטליטארי ובין פחדם מפני מלחמה מכרעת עם המוני הפועלים והאיכרים לאור הסכנות האורבות מבחוץ. התוצאה הנוכחית של הבחירות לעיריות יש בה כדי לשמש אזהרה חמורה לחסידיו של המשטר הטוטליטארי וכדי לבלום את ההתדרדרות בנתיב הפאשיסטי.

ואולם, אין זה מן־הנמנע שגם ההיפך מזה יקרה: דווקא מכיוון, שתוצאות הבחירות משמשות ביטוי לאי־האימון ולהתנגדות, שרוחשים ההמונים העובדים למשטר השליט והן מוכיחות, שאין לו כל סיכוי לרכוש לעצמו בסיס־המוני בקרב האוכלוסיה – דווקא משום־כך, אפשר גם שיוחש תהליך התלכדותם והתגבשותם של כל הזרמים הפאשיסטיים־האנטישמיים וייעשו הנסיונות להחניק באלימות את רצונם של ההמונים.

אין אנו מתעלמים מכך, שאפשר להחניק – תוך שימוש בכוח אכזרי – את קולם של ההמונים. נחמתנו היא – ואין זו נחמה של־מה־בכך – כי בשעה שניתנת להמונים האפשרות להרים את קולם, הרי צלילו הוא אנטיפאשיסטי. זאת הוכיחו ברורות ההמונים העובדים בבחירות לעיריות בפולין.

2.

שמחים אנו עם כל נצחון של ציבור הפועלים, אנו שואבים ממנו עידוד. אך, מלומדי הנסיון־המר של גרמניה ואוסטריה, – יודעים אנו, שאין לבנות יתר־על־המידה על תוצאותיהן של בחירות. אין אנו סבורים ואין אנו משלים עצמנו, שנצחונות בבחירות משמשים ערובה לנצחונה הממשי של תנועת הפועלים הסוציאליסטית על אויביה. אך, עם־זאת, יש בו בנצחון־של־בחירות משום ביטוי מובהק להלך־רוחם של הפועלים, לכמיהתם לחירות, גם כשהם משוללי־כל־אפשרות להגשים שאיפתם הלכה־למעשה. לפיכך מקדמים אנו בשמחה כל נצחון־בבחירות של תנועת פועלים סוציאליסטית בכל אתר ואתר.

והנה, ניצחה עכשיו ברחוב היהודי בפולין מפלגת־פועלים סוציאליסטית. הרשאים אנו לשמוח בנצחון זה? אנו אומרים גלויות: אין הנצחון הזה משמחנו! מנהיגי־"בונד" ייאחזו בוודאי בדברינו וילהגו: “לאומנים”! או “אויבי הסוציאליזם!”… כלום כדאי בכלל לטרוח ולהוכיח עד־כמה שיטחית ומוטעית אמירתם זו? הן כולנו כאן, כולנו – לאו־דווקא השמאל הסוציאליסט, אלא ממש כל פועלי ארץ־ישראל – היינו אחוזי להט בימי קרבות־וינה? הן, עדיין, זכור לנו כיצד עמדו פועלים יהודים בארץ־ישראל בתורים ארוכים עד שעה מאוחרת בלילה ותרמו את תרומתם למען הפועלים הלוחמים באוסטריה, וכל תרומה ותרומה צפנה לב מרטיט ולוהט של פועל. ציבור הפועלים בארץ־ישראל, אף־על־פי שהיה נתון הוא עצמו בתוך מבול־דמים אכזרי, נתן דעתו ולבו ורחש אהדה כה רבה לפועלים הלוחמים בעברו השני של הים־התיכון, בספרד. בכל לבנו ומאודנו אנו רואים תמיד וחשים תמיד כל נצחון של התנועה הסוציאליסטית כאילו היה נצחוננו אנו וכל מפלה שלה כאילו היתה תבוסתנו אנו.

מדוע, איפוא, אין השמחה שרויה בביתנו עם נצחונה של מפלגת־הפועלים היהודית הוותיקה ביותר, בישוב היהודי הגדול ביותר, הנתון לסכנות כה גדולות והצפוי לסכנות עוד גדולות מאלה? מי אשם בכך?

לא אנו. אין זו אלא אשמתו הלחודים של ה“בונד”, שפועל נמל בתל־אביב, פועל־חרושת יהודי במפרץ חיפה, עובד־אדמה יהודי בעמק יזרעאל, שומרת עבריה על מגדלור, – אינם יכולים לראות את נצחונו של “בונד” כאילו היה נצחונם הם. אין זה אלא פשעו ההיסטורי של ה“בונד”, המשתדל תדיר להעמיק את התהום בינו ובין מפעל־השיחרור של מעמד הפועלים היהודים בארץ־ישראל. אם נצחונו של ה"בונד" לא עורר בלבם של הפועלים היהודים בארץ־ישראל, המפרים את שממת הארץ בזיעתם ובדמם, ואף לא בלבם של הניצולים מהגיהינום הנאצי שנקלטו בארץ הודות למסירות־נפשו של הפועל היהודי, – כל רגשות שמחה – אשמתו המובהקת של ה"בונד" היא. בעיניהם נצחונו של ה"בונד" – הוא נצחונים של אויבי המפעל, שנתגלמו בו במידה כה רבה שאיפת־החירות והאידיאליזם של מעמד הפועלים היהודי.

3.

מה מקורם של הקולות המרובים כל־כך, שהצליח לצוברם עכשיו ה"בונד"? חשיבות לא־מבוטלת נודעת לעובדה, שבבחירות הנוכחיות לא היתה רשימה קומוניסטית. אין לשכוח, שהקומוניסטים זכו תמיד בווארשה ברבבות קולות, שחלק ניכר מהם נתרכז ברובעים היהודיים. עתה נשרו קולות אלה כפרי־בשל לחיקו של “הבונד”. לא שה"בונד" שיכנע את הבוחרים הקומוניסטיים, כי הוא הוא יורשה של המפלגה הקומוניסטית; אלא, הקולות־הקומוניסטיים הושמו אצל “בונד” בבחינת משכון. אילו ניתן למפלגה הקומוניסטית להופיע בבחירות בשמה היא – היה נצחונו של ה"בונד" זעום יותר.

ואולם התופעה המוזרה ביותר היא בלי־ספק העובדה, שה"בונד" בלע ממש את המפלגות הבורגניות היהודיות. אותם רובעים של וארשה, המאוכלסים בעיקרם ע"י הבורגנות היהודית, הבוחרים כרגיל ב"אגודת ישראל" וב"גוש־הלאומי" היהודי, – עתה צבר בהם ה"בונד" את מרבית קולותיהם. כלום היתה לפתע גם הבורגנות היהודית לחסידת־ה"בונד" ולכן העלתה אותו כנציגה? אין אנו מאמינים שמנהיגי ה"בונד" משלים עצמם, כי יוכלו לבנות הרבה על ניצחון, שיש בו חלק כה ניכר לבורגנות היהודית. קולותיהן של השכבות הבורגניות שנמסרו ל"בונד" אינם פרי הכרה ושיקול־דעת, אלא – מחיר האימה, אבדן־העשתונות ונצחון המבוכה. דומה, שמיותר להוכיח, כי לא הרי מצבה של הציבוריות היהודית כהרי מצבה של הציבוריות הפולנית – אצל החלק הניכר ביותר של הבוחרים היהודים מכריעים כיום נימוקים שונים לחלוטין, מאלה שכוחם יפה לגבי הבוחרים הפולנים. בשעה שבוחר פולני מצביע בעד מפלגה סוציאליסטית, הריהו מצביע לפי קו־מעמדי. ואילו החוגים הבורגניים היהודים, שהצביעו עכשיו בהמוניהם בעד ה"בונד" – וגם בעד פפ"ס – הצביעו לא למען הסוציאליזם, אלא נגד האנטישמיות.

ואולם, יותר־מכל חייב ה"בונד" תודה למפלגה הפולנית הסוציאליסטית (פפ"ס), שבעיקר בזכות קשריו עמה זכה לנצחונו הפעם. ההמונים היהודים בפולין רואים בפפ"ס – ובצדק! – את הכוח העיקרי, שנועד להתייצב מול הנחשול־האנטישמי המשתולל. ואכן, נימוק זה – גרף אל ה"בונד" מספר עצום של קולות מקרב הבורגנות היהודית, שאין לה ולא־כלום עם הסוציאליזם. לפנים, האמינו החוגים הללו, שנציגיה של הבורגנות היהודית ואנשיה של “אגודת ישראל” יגיעו לכלל שותפות בת־קיימא עם המחנה השליט בפולין וימצאו בצל־כנפיו מחסה מפני האנטישמיות האנדקית. באותה עת הצביעו הם בעד השמשים היהודיים של הריאקציה השלטת. עכשיו, בשעה שמפלגת השלטון “אוזון” היתה בגלוי לאנטישמית – הזדרזה הבורגנות היהודית לחפש הגנה מפני האנטישמיות אצל הפפ"ס, בתיווכו של ה"בונד".

אין ספק, תופעה חיובית היא זו, שהמוני־העם היהודים מתחילים להבין, שגורלם קשור ומשולב במהודק במלחמתו של מעמד־הפועלים – היהודי והלא־יהודי – נגד הפאשיזם ולמען הסוציאליזם. ואולם, איוולת היא להניח, שהבורגנות היהודית “תקפוץ מעורה המעמדי” ותהווה משענת במלחמה למען הסוציאליזם. מכל־מקום, עובדה זו שלבורגנות היהודית חלק כה גדול בנצחונו של ה"בונד" – מערערת במידה רבה את ערכו ויש להעריך את נצחונו של ה"בונד" כמיקרה חולף, סנסציוני, מאשר לראות בו – כיבוש ממשי ובר־קיימא.

4.

האם יש לראות בנצחונו של ה"בונד" נצחונה של מגמה אנטי־ציונית בקרב הציבוריות היהודית? הבל ורעות־רוח! עם־זאת, אין להעלים כי למצב השורר בארץ־ישראל ולעליה שהצטמצמה – נודעה השפעה ידועה שתרמה לנצחונו של ה"בונד". ואולם, השפעה זו נתבטאה בכך, שסייעה לו ל"בונד" להסיח את בעיית ארץ־ישראל ממלחמת־הבחירות – ולא לרכוש המונים למגמתו האנטי־ציונית. הצבעתם של ההמונים בעד “בונד” לא שיקפה כלל ועיקר את עמדתם לחזון־הגאולה הלאומי והסוציאלי בארץ־ישראל. ההמונים העובדים, שהצביעו עכשיו בעד ה"בונד", בשעה שהמערכת היתה נטושה על ענינים מקומיים – חזקה עליהם, שיביעו את נאמנותם ומסירותם לארץ־ישראל, בשעה שתוצג בפניהם בעייתה של ארץ־ישראל ויצטרכו לקבוע את יחסם לבנין הארץ ולמאבק המדיני הכרוך ביישובה המחודש.

גדולה מזו: ה"בונד" עצמו שיווה למערכת־הבחירות אופי כזה, שאין לו עתה כל יסוד וזכות לפרש את תוצאות־הנצחון כביטוי להתנגדותם של ההמונים לציונות. לא זו בלבד, שה"בונד" לא קרא להמוני־העם לפנות עורף לציונות ולהצביע משום־כך למענו, בשל עמדתו האנטי־ציונית, – אלא, אדרבא, הוא שינן וחזר־ושינן להמונים, שהם יכולים להצביע בעד ה"בונד" ועם־זאת להישאר נאמנים לציונות. לכל משך התקופה הבחירות הפסיק ה"בונד" את הסתתו הארסית נגד ארץ־ישראל. יתר על כן, הוא הכריז במפורש על אהבתו לישוב היהודי בארץ־ישראל.

נסתפק בהבאת מספר קטעים קצרים ממאמר־הבחירות של אחד מראשי ה"בונד" – ויקטור אדלר. הוא כתב שחור־על־גבי־לבן בעתון הבונסאי “פולקס־צייטונגג” (עתון העם): “שקר הוא שה”בונד" עויין את פלשתינה". ועוד: “בבחירות הללו לא מדובר בענין זה”. זה היה הקו־המנחה בתעמולת־הבחירות של “בונד” – להשתמט מכל ויכוח על ארץ־ישראל, למנוע כל זיקה בין הבחירות ובין ארץ־ישראל, לשכנע את הבוחר שבהצביעו למען ה"בונד" אין הוא מביע כל־עיקר את יחסו לציונות. והרי דבריו של ויקטור אלתר: “העיקר בבחירות זו המלחמה למען הדמוקרטיה, החירות והזכויות השוות לכל כאן בפולין… על־כן, אפילו הציונים חייבים לתמוך באותו כוח, שהוא הכוח הדמוקרטי הגדול ביותר אצלנו”.

קיצורו־של־דבר: נצחונו של “בונד” בבחירות הללו איננו כלל־ועיקר נצחון עמדתו כלפי הציונות. ניצחנו כאן השתמטותו של ה"בונד" מוויכוח רעיוני רציני, טישטוש ניגודים, הסתגלות לקהל הבוחרים תוך רדיפה אחרי קולות ומנדטים.

ואף־על־פי־כן! נצחונו של ה"בונד" פירושו גם תבוסתה של המדיניות הציונית הרשמית, תבוסה ניצחת ל"מדיניות־הגולה" שלה. ונוסיף מצדנו: תבוסה שהתנועה הציונית הרשמית ראויה לה. התנקמה בה “שלילת הגלות” הנואלת והפושעת. התנקמה בה “הניטראליות” שלה כלפי שאלות דורנו – ה"ניטראליות" כלפי המאבק בין הפאשיזם ותנועת־החירות. התנקמו בה כל ההצהרות הבלתי־אחראיות בדבר יהודים “מיותרים”, יהודים “זרים” בארצות מגוריהם, דברי הביטול על המלחמה באנטישמיות כ"מקסם־שווא"; התנקם בה העיוורון הרה־הסכנה, כאילו עשויה האנטישמיות לשמש שמן־משחה לגלגלי הציונות, כאילו אפשר לנצל דווקא את הממשלות האנטישמיות כגורם בזירה הבינלאומית, שיתנגד ללחצן של מדינות־ערב ויסייע לפתרונה של בעיית ארץ־ישראל.

עוד לפני שנים אחדות, כאשר נשמעו מפי המדינאים הציוניים הרשמיים תכופות והולכות אותן ההצהרות הידועות־לשימצה הזהרנו: “חטא שלא יכופר הוא, שמדיניותם הפושעת של המנהיגים הציונים מכינה את הקרקע לדמגוגיה של שונאי ציון ונותנת להם את האפשרות להמאיס את הרעיון הארץ־ישראלי בעיני ההמונים היהודים. הרותמים את הציונות למרכבת האימפריאליזם והריאקציה האנטישמית – מסלפים את הציונות, חותרים תחתה, מסיטים אותה לפסי ההרפתקנות נוסח ז’אבוטינסקי ומכשירים את הקרקע לתבוסתה. ההמונים היהודים יתמרדו בציונות מזוייפת זו, הגורמת רק נחת־רוח ל”בונד", לייבסקציה ולריאקציה האנטישמיות ויפנו לה עורף באכזבה ובבוז".

ברם, גם לאחר מדיניות־פושעת זו של התנועה הציונית הרשמית, גם לאחר שלוש שנות־דמים בארץ־ישראל, – לא העז ה"בונד" להופיע בגלוי בעמדתו האנטי־ציונית, כשביקש לצבור את קולותיהם של ההמונים היהודיים. דבר זה מוכיח, מה עמוקים השרשים שהיכה הרעיון הציוני בלבם של ההמונים היהודים. ה"בונד" הריח בחוש־הריח המפותח שלו, שלא יעלה בידו להתקדם גם פסיעה של כלום עם “מטענו” זה. הוא נאלץ, על־כן, לעשות כמיטב־יכולתו על־מנת להסיח את בעייתה של ארץ־ישראל ממערכת הבחירות. ההמונים היהודים בפולין לא ראו בתנועה הציונית את הסיתיזה של כל שאיפות השיחרור שלהם, על־כן פילגו את נפשם לשניים: מצד אחד מוכנים הם בגופם ובנפשר להגן על המפעל הארץ־ישראל, ומצד שני לשם המאבק המקומי, בגולה, מבקשים הם לחסות בצילו של ה"בונד".

פועלי־ציון השמאליים, המפלגה היחידה המאחדת באורח־הארמוני את המלחמה למרכז יהודי טריטוריאלי בארץ־ישראל עם המאבק העיקרי נגד הריאקציה, בעד זכויותיהם ושיחרורם של ההמונים היהודים בארצות מגוריהם, – טרם היו נקודת־המוקד להמוני העם היהודים. ה"בונד" נלחם בפועלי־ציון השמאליים בנימוק אחד ויחיד: סיכויים. הפעם נקל היה לו להשתמש ב"נימוק" זה, שכן חוקת הבחירות הריאקציונית העמידה מלכתחילה את המפלגות החלשות יותר במצב קשה ביותר. אך דעתנו היא, כי הסיבה העיקרית היא זו: פועלי־ציון השמאליים הם לבדם לא יכלו לתקן את אשר עיוותו במשך שנים רבות נציגיה הרשמיים של התנועה הציונית, ובעיקר – נציגיה הרשמיים של ארץ־ישראל העובדת, השותפים שותפות מלאה לכל חטאיה של הציונות־הבורגנית.

אם מחנה ארץ־ישראל העובדת רוצה ללמוד לקח רציני מהבחירות בפולין, – אל ירבה להג על הגברת התעמולה הארץ־ישראלית בעלמא בקרב ההמונים היהודים, אלא – במפורש – על תעמולה ציונית־פרוליטארית. המדובר הוא לא באחדות־ציונית סתמית, אלא – באחדותם של אלה, המוכנים להתייצב למלחמה אמיתית וכנה למען ציונות סוציאליסטית בלתי־מסולפת. יש לגשר על־פני התהום בין המאבק “כאן” ו"שם".

גורלה של ארץ־ישראל יוכרע לא במעט במלחמה בין הפאשיזם והחירות. עתידה של הציונות מותנה בכך, שהמוני הפועלים היהודיים לא ישימו פדות בינה ובין מלחמתם היום־יומית, אלא יראו בציונות תנועה הנלחמת למען כל מאווייהם וצרכיהם, לכבודם האנושי, לזכויותיהם, לשיחרורם החברתי והלאומי. רק ציונות כזאת, ציונות פרוליטארית תכבוש את לבם של הפועלים במלואו, והם הם שיבטיחו את נצחונה השלם.

“ניי־וועלט”, מספר 1, 6 בינואר 1939.

בקורת אינה עוול, אלא – הכרח

כאשר אנחנו מצביעים על הצללים בפעולתה של המפלגה הקומוניסטית או של ברית־הנוער הקומוניסטית, כשמבקרים אנו את הטקטיקה שלהן, – מקימים הקומוניסטים קול־צעקה, שהנה מארגנים אנו מלחמה נגד… ברית־המועצות! אין זו בדיחה: בבטאונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הפולנית נדפס מאמר, בו “הוכיחו” מנהיגיה האחראיים של המפלגה – משל ל"הוכחה", כי שתים כפול שלוש הן… חמש, – כי “פועלי־ציון” אינם אלא מארגנים פעילים (ודוק: “מארגנים פעילים!”) של המלחמה נגד ברית־המועצות!“… וכיוון שמרכזה של המפלגה הקומוניסטית רצה “להוכיח”, שכוונתו “רצינית” ואינו מגבב חלילה גיבוב־מילים בעלמא, נסתייע – איפוא – ב”עובדות". טרח אותו מרכז ופישפש בין־השיטין של העיתונות הפועלי־ציונית, נבר וחיטט, בדק כול שורה, שנמצאה בה מלת־ביקורת כלפי המפלגה הקומוניסטית או אפילו כלפי “הייבסקציה”, – והרי לכם “הוכחה־מושלמת”, כמובן, ש"פועלי־ציון" מכינים מלחמה נגד ברית־המועצות… לא פחות ולא יותר!

למותר לציין, כי לא ניסו כלל להוכיח, שביקורתנו לגופה אינה נכונה; כי לא ניסו כלל להפריך ענינית את טענותינו. קל וחומר, שנתעלמו מכך, שביקורתנו נובעת מדאגתנו למלחמה המעמדית המהפכנית ומנקודת־ראות זו – הננו נלחמים בצעדיה המוטעים של התנועה הקומוניסטית, המזיקים למלחמת־המעמדות והמחלישים אותה, בעוד שה"בונד" אינו מתכווין בטענותיו אלא להצדיק את הצטרפותו לאינטרנציונאל השני הנגד־מהפכני. ואולם “הבדל פורתא” זה אינו נחשב, כמובן, בעיני מנהיגיה של התנועה הקומוניסטית…

בדצמבר 1929 נתקיימה במוסקבה ישיבת־המליאה של הוועד־הפועל של אינטרנציונאל־הנוער הקומוניסטי. לנגד עינינו – הדין־וחשבון הרשמי וגילוי־הדעת, שבו פנה הוועד־הפועל אל בריתות־הנוער הקומוניסטיות בארצות השונות. מי שמבקש לדעת פישרה של ביקורת חריפה הנמתחת על הטקטיקה של בריתות־הנוער הקומוניסטיות ועל כל פעילותן כולה – ילך לו לאותו דו"ח וגילוי־הדעת. ואולם, אם בקורת הפעולות של הקומוניסטים והטקטיקה שלהם פירושה: “הנעת המלחמה נגד ברית־המועצות” – נמצא, איפוא, שהוועד־הפועל של אינטרנציונאל הנוער הקומוניסטי שורץ ושופע ממש “מארגנים פעילים של המלחמה נגד ברית־המועצות”…

ואמנם לא היה חסר הרבה, שגם נציגי האינטרנציונאל הקומוניסטי עצמו היו זוכים לאותם דברי־גנאי, להם זכינו אנו… נציגו של הקומאינטרן, הח' מנואילסקי, סיפר בישיבת־המלאה: "עוד לפני שנתים, כשרבים מאתנו עוררו את החשש, שמשהו בפעולתו של אינטרנציונאל־הנוער הקומוניסטי איננו כשורה, – הגיבו החברים, העומדים בראשו של אינטרנציונאל הנוער, ברוגזה רבה. במקרה הטוב ביותר ראו בביקורתנו “חוסר־רצון טוב” כלפי אינטרנציונאל־הנוער, ובמקרה הגרוע – “אופורטוניזם נסתר”. ואולם, בסופו־של־דבר, כופים החיים הר כגיגית לערוך דין־וחשבון העצמי.

“תמונה המאלצת אותנו להרהר בה”

אותו מאנואילסקי אמר בהרצאתו: “רק משנודעו בזמן האחרון העובדות על הירידה הבולטת במספר חבריהן של בריתות־הנוער הקומוניסטיות בצ’כוסלובקיה, אנגליה ונורבגיה, – החלו החברים מאינטרנציונאל־הנוער להטות אוזן לדברינו”.

מתברר, כי בכול הארצות – פרט לברית־המועצות – ירדו הן השפעתן והן מספר חבריהן של בריתות־הנוער הקומוניסטיות במידה ניכרת. בבריתות־הנוער הקומוניסטיות בכל הארצות פרט לברית־המועצות, היה מספר החברים: בשנת 1927 – 148,650, 1928 – 127,232, 1929 – 83,067. והרי הפרוט המספרי, כפי שהוא מתבטא בצ’כיה, צרפת ואנגליה:

כרגיל צריכות בריתות־הנוער להקיף שכבות יותר רחבות מהמפלגות עצמן. אך בבריתות־הנוער הקומוניסטיות התופעה היא הפוכה:

בגרמניה מונה המפלגה 130.000 ואילו ברית־הנוער – 22.000 בלבד.

בצרפת: המפלגה – 50.000; ברית־הנוער – 6.000 בלבד.

בצ’כוסלובקיה: המפלגה – 60.000 וברית הנוער 10% מכך, היינו – 6.000 בלבד.

בריתות־הנוער הקומוניסטיות כוללות לרוב פועלים צעירים, העובדים בבתי־מלאכה קטנים ובחלקם בבתי־חרושת בינוניים. בארצות אחדות נמצאת בין חברי ברית־הנוער שיכבה זעיר־בורגנית ניכרת. מכתבו הגלוי של הוועד־הפועל אשר לאינטרנציונאל־הנוער – קובע, כי “לבריתות־הנוער חסרה משענת בבתי־החרושת החשובים שבארצותיהן, חסרים להן אפילו הקשרים עם בתי־החרושת האלה”.

העיקרון הארגוני החשוב ביותר של בריתות־הנוער הקומוניסטיות קובע, כי חבריהן צריכים להיות מאוגדים לפי תאים, שבבתי־החרושת. ואילו המציאות – מהי?

בגרמניה, בשנת 1928, היו מאוגדים בתאים רק 1250 חברים; מקץ שנה, ב־1929, – 900 בלבד.

בצרפת, בשנת 1928, התקיימו 80 תאים בבתי־החרושת; ובספטמבר 1929 – נשארו רק 39.

בצ’כוסלובקיה היו ב־1928 – 140 תאים ב־1929 נשארו רק 49.

בא־כוחו של האינטרנציונאל הקומוניסטי, מאנואילסקי, אמר בהרצאתו: “מיותר לדבר על כיבוש רובו של מעמד־הפועלים ועל ביצור המפלגה בבתי־החרושת, בשעה שהננו באים למליאה מצויידים במספרים אלה. זוהי תמונה, המאלצת אותנו להרהר ולהרהר בה”.

ולא זו בלבד. – השכבות הרחבות ביותר של הנוער העובד סובלות בגלל הרציונליזאציה הקפיטאליסטית וחוסר העבודה, מפלגות־הפועלים האופורטוניסטיות מגלות ומוסיפות את פרצופן הרפורמיסטי. אך, באותה עת עצמה, מצהיר המרצה מטעם הוועד־הפועל של אינטרנציונאל־הנוער: “עלינו לקבוע בצער, כי בריתות־הנוער הקומוניסטיות יורדות. אין לנו כמעט אף בארץ אחת התקדמות ארגונית. אם אנו רואים גידול כלשהו בארץ מסויימת, – אין זו תוצאת פעולתנו, אלא מקרה בלבד”. משניגשו לחפש את סיבות המצב הקשה, נאלצו נציגיהן של בריתות־הנוער הארציות להקשיב לביקורת החמורה על פעולתן.

“כת צעקנים שמאלניים”

במכתבו הגלוי של הוועד־הפועל אשר לאינטרנציונאל הנוער הקומוניסטי אל בריתותיו הארציות נאמר: “בהסתדרויות המקומיות של בריתות־הנוער שורר פחד מובהק מפני ההמונים… ישנן מגמות ליהפך לכת המסתגרת מפני ההמונים הרחבים… הופכים לכת־צעקנים שמאלניים”…

מאנואילסקי טוען כנגד החלוקה: “אנחנו” – חברי ברית־הנוער הקומוניסטית, “בחירי־הנוער”, – המביטים “עליהם”, על המוני הנוער, מלמעלה למטה ביוהרה – כלום תישוו לנו, ל"בחירי הנוער"? הוא מאשים את בריתות־הנוער, כי “אינן דואגות להגנתם הכול־צדדית על עניני הנוער־העובד”, ושואל באירוניה את צירי הבריתות הארציות: “שמא תספרו, כמה סקציות מקצועיות של הנוער־העובד הקימותם?” הוא מתריע כנגדם, כי בעיניהם זוהי “פעולה זעירה”, שלא נאה ל"מהפכנים" כמוהם לעסוק בה. הם יוצאים ידי חובתם “במליצות תעמולתיות שיטחיות”.

מליצות רדיקאליות ורושם חיצוני

מאנואילסקי ממשיך: “תנועתכם נגועה במליצות רדיקליות זעיר־בורגניות. הינכם מהפכנים יוצא־מן־הכלל בדיבוריכם; אך, גם אזלת־ידכם במעשים היא… יוצאת מן הכלל. במעשיכם אינכם אלא אופורטוניסטים”. כדאי להעיר, כי מאנואילסקי הדגים דווקא את ברית־הנוער הקומוניסטית הפולנית כמופת של “גיבור” זעיר־בורגני, המאפיל על אזלת־ידו במליצות שמאלניות.

אותם דברים עצמם אנו קוראים בגילוי דעתו של הוועד־הפועל אשר לאינטרנציונאל־הנוער: “המליצה הרדיקלית מהווה את המניעה העיקרית להפיכתן של בריתות־הנוער להסתדרויות המוניות. היא מנוונת את בריתות־הנוער… הפעולה בקרב ההמונים, במידה שמנהלים אותה, היא בעלת אופי הפגנתי גרידא, שכוונתו – רושם חיצוני ותו לא. ממילא, אין לה תוצאות בנות־קיימא”.

גם אנו מצדנו – רשאים וחייבים לאשר, שהתאור הזה הולם בהחלט את המציאות. אנו נוכחים לדעת, מדי־יום־ביומו, כי כמה עשרות פסוקים, שלמדום בעל־פה, מהווים את כל מטענם הרעיוני של הצעירים, חברי הנוער הקומוניסטי! וברדיפתם אחרי “רושם חיצוני” הגיעו עד כדי כך. שניפוץ כמה חלונות־ראווה של חנויות, ביום־הנוער הבין־לאומי, נראה בעיניהם כ"מפעל מהפכני". אך לאמיתו של דבר, מעשים מסוג זה שמים – כמובן – את המלחמה המהפכנית ללעג ולקלס.

תהום בין הצמרת ובין המוני החברים

לא זו בלבד, שבריתות־הנוער הקומוניסטית אינן דואגות לעניניו של הנוער העובד והופכות לכת, המסתגרת מפני המוני הפועלים הצעירים – אלא, כפי שקובע גילוי־הדעת, אף בתוך הבריתות פנימה “תהום בין הצמרת והחברים הפשוטים”, “קיימים חשש מפני הביקורת העצמית מלמטה”, “העסקנים מגינים איש על רעהו”, “בוטלה למעשה הדמוקרטיה הפנימית, ובמקומה נוקטים באמצעים אדמיניסטרטיביים”. פירוש הדברים האלה: לחברים הפשוטים אין כל דעה; אם מישהו פוצה את פיו – מוציאים אותו מהברית.

והתוצאה מהי? על כך משיב בבהירות נציג־הקומאינטרן, הח' מאנואילסקי: “למטה נמצאים המונים, הרחוקים ממדיניות; הם אינם קוראים את החלטותיהם ונוטשים את בריתות הנוער הקומוניסטיות, שאינן משביעות את רצונם”.

אין מנהלים עבודה תרבותית

המרצה מטעם הוועד־הפועל של אינטרנציונאל־הנוער קובע בהרצאתו, כי בבריתות־הנוער אין מנהלים בין החברים עבודה תרבותית: “במקרה הטוב נהנים מעבודה תרבותית רק מ־5 עד 10 אחוז של החברים. 90 אחוז אינם מקבלים שום חינוך מדיני־תרבותי”… והמדובר הוא בארצות כמו גרמניה, צ’כוסלובקיה, צרפת, אנגליה ואחרות, שבהן בריתות־הנוער הקומוניסטיות הן ליגליות, יש להן מועדונים ומדריכים, וקיימת אפשרות לנהל חופשית את הפעולה התרבותית.

מה פלא, איפוא, שאצלנו – בפולין – רואה הנוער הקומוניסטי כתפקידו התרבותי העיקרי את הנסיונות להרוס את שעורי־הערב שלנו, בהם עלול הפועל הצעיר ללמוד משהו?! ומה הפלא, שכתשובה לנימוקים הרציניים ביותר שבפינו – נשמעות בפי חברי תנועת הנוער הקומוניסטי, אותן מליצות נבובות ונדושות, שהוקעו כבר לפניו ע"י נציג הקומיאינטרן עצמו?

ומה לנו, כי נטען נגדם, והרי מנהיגיהם שקודים על אלפי ענינים תפלים – ורק לא על חינוך רעיוני מעמיק ושורשי?!

זריית עפר בעינים…

מאנואילסקי מתריע נגד צירי הבריתות הארציות: “על הנייר הכל שפיר, בכל מקום רק הישגים; אבל, כאשר מתבוננים מקרוב – פני־הדברים נראית אחרת”. הוא מביא לדוגמה שליחת דינים־וחשבונות כוזבים ומסיים: “יש להילחם נמרצות בשיטה של זריית־עפר בעינים ושל הונאה עצמית”.

נדמה לנו כי הוועד־הפועל של הקומאינטרן אינו יודע אפילו עשירית משיעור התרמית, שמרמים אותו “האדומים” בפולין. הכל ראו, כי בווארשה השתתפו בהפגנתו של הנוער הקומוניסטי ביום הנוער הקומוניסטי, לכל היותר, 300 צעירים יהודים. אך לאחר כך קוראים אנו בבטאונו של אינטרנציונאל־הנוער הקומוניסטי על הפגנת אלפים ועל קרבות־רחוב. אולם ישנם שקרים גסים בהרבה אפילו מזה. באחד באוגוסט, יום־המלחמה במלחמה האימפריאליסטית, לא שבת – לצערנו – בווארשה אף בית־חרושת אחד, שבו עובדים פועלים פולניים; ואולם בעיתון קומוניסטי – המופיע בפאריס – קראנו, שהצבא נאלץ להציב את פלוגותיו בבתי־החרושת והחיילים הניפו דגלים אדומים. “דינים־וחשבונות” מסוג זה הם, כמובן, הרי־נזק, מטעים ומעוררים אשליות. על סמך אינפורמציה כוזבת כגון זו מקבלים המוסדות המנהלים של הקומאינטרן מושג מוטעה מעיקרו על המצב המדיני הבין־לאומי.

לאור שיטה זו של “זריית עפר בעינים” – מה פלא, שהקומוניסטים בודים מלבם שקרים על מתנגדיהם הרעיוניהם. ובעיתונות הקומוניסטית אנו קוראים לעתים קרובות “ידיעות מהימנות” מוזרות ביותר על פעולתם “הנגד־מהפכנית” של “פועלי־ציון”.

קו חדש עם טלאי ישן…

יש לקבוע לעת־עתה: אם־כי חלפו כבר חדשים מספר מאז נתקיימה ישיבת־המליאה של הוועד־הפועל אשר לאינטרנציונאל־הנוער, הוא תאריך תחילתו ותחולתו של הקו החדש, – לא ראינו עדיין, לצערנו, כל שינוי בטקטיקה של הקומוניסטים בפולין. נשקם החשוב ביותר הוא עדיין מליצות נבובות, שקרים גיבובי־כזב ותרמית. אך יש להדגיש את העיקר: המליאה עצמה הטליאה על הקו החדש טלאי ישן, ודווקא מאוס ומעורר שאט־נפש. בין החלטות המליאה קוראים אנו גם החלטה זו: “יש לנהל פעולה מתמדת עקשנית בכול ההסתדרויות המתנגדות וה”נייטרליות", בהן מאוגדים המוני פועלים צעירים, כדי לפוצצן ולרכוש למעננו חברים. לשם מטרה זו יש להכניס להסתדרויות אלו קומוניסטים צעירים בעלי־כח עמידה".

דרך זו ודאי שלא תביא להבראתה של תנועת הנוער הפרוליטארית – אלא, לניוונה הוודאי! מי שמאמין בכוחו הרעיוני מסוגל לנהל מאבק רעיוני גלוי. אולם, כשפוקדים על צעיר להעלים את השקפותיו הוא ולשים עצמו כחסיד של זרם מדיני אחר, הרי זוהי הדרך הבטוחה ביותר לחינוך פרובוקטורים! שיטה זאת מנוונת, בראש וראשונה, את הנוקטים בה! אפילו מצליחים הם הצלחה ארעית להזיק היזק־מה לזרם המתנגד. מניוון זה, שאותו מטפחת השיטה הפרובוקטורית, לא תצמח מהפכה, אלא – ריאקציה. רק עבודת־חינוך רעיונית מאומצת, כנה, תרכוש את הנוער העובד למלחמת־מעמדות פרוליטארית עיקבית; ובו בזמן, תושג אותה מטרה גם במאבק מקביל למען סיפוק צרכיו החיוניים של הנוער־העובד. ואילו, המלחמה בשיטת הפרובוקציה המנוונת תתנהל עד־חורמה!

“די פרייע יוגנט”, גליון (63) 4, אפריל 1930.

בדיוק כשם שלפני שנים מספר לא צריך היה להימנות על חסידיהם של ולס או שיידמאן, כדי להתנגד לתורה, הגורסת כי “הסוציאל־דמוקרטיה והפאשיזם תאומים הם”, וכדי לראות את הנזק שבהשקפה, הגורסת כי “הסכנה שבסוציאל־דמוקרטיה עולה על זו של התנועה הנאצית ההיטלראית”, – כך גם אין צורך היום להימנות על חסידיו של הטרוצקיזם ומגיניו, כדי לא להשלים עם הגירסה, שהטרוצקיסטים אינם אלא “סוכניה של הגיסטאפו (הבולשת הנאצית)”. לא־כל־שכן, שאין כל הכרח להימנות על חסידיהם ומגיניהם של שישה־עשר הנידונים, כדי לא להשלים עם המשפט במוסקבה – – – אם מתייסרים אנו בתעלומה האיומה, שהמשפט הציגה בפני ציבור־הפועלים, אם מזכירים אנו את עברם של הנידונים, את תפקידם במהפכה הרוסית ובתנועת־הפועלים המהפכנית הבינלאומית, – הרי עושים אנו זאת לא כל־כך מפאת הענין שבגורלם האישי, אלא – יותר מכך, מפאת השאלות הגורליות, שהמשפט הציגן בפני תנועת הפועלים. אסור לנו להשתיק את השאלות הללו, כל כמה שלא יכאיב הדיון בהן.

הננו עומדים בפני ברירה טראגית. אם אנו מקבלים כמוכח את כל מה שהמשפט התכוון להוכיחו, – הרי נאלצים אנו לשאול את עצמנו: כיצד קרה הדבר, שמהפכנים ותיקים שנבחנו באש ובמים, שנשאו את אמונתם בסוציאליזם דרך בתי־הסוהר הצאריים, דרך ארץ הביצות הקרה סיביר ובסערת המהפכה; איך קרה הדבר, שמהפכנים אלו, שנימנו כולם – ממש כולם, מלבד אחד! – על עוזריו הקרובים ביותר של לנין, על יוצריה של התנועה הבולשביסטית, על עסקניה ודבריה, על בוניה של ברית המועצות, על מייסדיו ומנהיגיו של האינטרנציונאל הקומוניסטי, – היו עכשיו בברית־המועצות לפאשיסטים מובהקים? והרי הדברים אמורים לא רק באנשים, שלשמותיהם היה לפנים הד כה רם בכל קצווי־תבל. אתם יחד הוצאו מהמפלגה אלפים; וגם בעצם הימים הללו הולכים ומוצאים מהמפלגה מאות לוחמים בולשביסטיים ותיקים וגם צעירים, שגדלו כבר בחיקה של מדינת־הפועלים. האומנם כולם פאשיסטיים? ובכן: מה הביאם לידי פאשיזם? בגידה? ואולם, אמירה זו רק קובעת את העובדה, – ואין בה כדי להסביר את שורשיה. אמנם, כן, ידועים לנו מקרים, שעסקני פועלים מהפכניים בגדו באידיאלים שלהם לשעבר. כשקורה הדבר בארץ קפיטאליסטית או פאשיסטית, – התופעה נהירה לנו: לעתים מנוונת הסביבה הבורגנית את האדם, לעתים שובר אותו הטירור הפאשיסטי. ואולם, אפילו בארצות קפיטאליסטיות מהווים ברנשים כדוריו או טורגלר תופעה יוצאת־דופן, שלא להשוות כלל את תפקידם בתנועת הפועלים עם זה של זינובייב או קאמיינייב. אילו קרה – חלילה – מקרה שלא יאומן וכל מנהיגיה הוותיקים של מפלגה קומוניסטית גדולה באחת הארצות הקפיטאליסטיות, מנהיגים, שעמדו לא פעם במבחן, היו עוברים לפתע למחנה הפאשיסטי, – או־אז אי־אפשר היה להסתפק בגידופים כלפיהם. הדבר היה משמש הוכחה, שמשהו במפלגה זו אינו כשורה ומן ההכרח לחפש את סיבת התמורה ולחוקרן.

על־אחת־כמה־וכמה, שאי־אפשר לצאת־ידי־חובה בגידופים כלפי הבוגדים, כשהדבר קורה בברית־המועצות מקץ כעשרים שנה לאחר נצחונה של המהפכה הפרוליטארית, בתקופת הבניה הסוציאליסטית. יש אומרים: “המלחמה לשלטון”. תשובה זו פותרת את התעלומה באותה מידה כמילה “בגידה”. הקושיה נשארת במקומה: כיצד קרה שהלוחמים הוותיקים למען הסוציאליזם שפלו במידה כזו, שלא איכפת להם כלל מהו השלטון הקיים, יהיה זה אפילו שלטון פאשיסטי, – ובלבד שהם יהיו ליד הגה השלטון? ברם, אם לפנינו תופעה של רדיפת שלטון שאין בה ובין עקרונות ואידיאלים ולא־כלום, – הרי יכלו הנידונים לפתוח בשירי הלל לסטאלין לא יום אחד לפני הוצאתם להורג, אלא ימים הרבה לפני־כן, והיו זוכים הן לכבוד והן לשלטון, – מכל־מקום, במידה מרובה מזו, שהיו זוכים לה במשטר פאשיסטי, שבראשו היה מתייצב שולגין.

מי פתי וישער, כי מיליוני פועלים יתנו אמון בהסבר זה ויסתפקו בו?

לו, למצער, נשפטו ששה־עשר הנידונים כאופוזיציה פרוליטארית, בעלת השקפה מסויימת, ואפילו מוטעית בדבר דרכי המהפכה הפרוליטארית; אופוזיציה, שבמלחמתה לדעותיה נתדרדרה עד כדי נקיטה בשיטת הטירור האינדיבידואלי, – אפילו אז היתה צפה ועולה השאלה: כיצד הגיעו מארכסיסטים, שנלחמו מאז ומתמיד בשיטה זו, עד הלום? אפילו אז היה זה הכרחי לא להסתפק בגזירת גזר־דין של חובה על הנידונים ובחריצת פסק־דין חמור עליהם; – מן הדין היה גם לחקור את הנסיבות במצבה הפנימי של המפלגה ולחפש את סיבותיו של המאורע.

דומה, ששתי סיבות עיקריות היו נחשפות והיו מחייבות אותנו לעמוד עליהן. ראשית: העדר דמוקרטיה פרוליטארית אמיתית בתוך המפלגה, דבר הגורם להתנוונותה של מחלוקת רעיונית. במקום חופש של מלחמת־דעות על הזירה החוקית של המפלגה – אמנם, חופש המותנה במשמעת ובאחדות־המעשה, – שוררת תמיד על הזירה אחדות־דעות “מטעם”, הצבעה “פה־אחד”, שקשה מאד לתת בה אמון: ואילו, במפלגה פנימה – קנוניות שבמחתרת. והשנית: הפולחן המוגזם של “המנהיג”, העובר כל גבול. ההכרזה על מנהיג כמקור כל הרע והמזיק לענייניו של מעמד הפועלים ולמהפכה, – לא היה בה כדי להצדיק במשהו את המתכוננים להתנקש בו. אך הענין היה ברור. לאחר המשפט לא היו נשארות תלויות באוויר תעלומות מכאיבות.

ואולם אלה שערכו את המשפט, היו מעונינים לא כל כך בהענשתם של ששה־עשר הנידונים, אלא – בהנחתת מהלומת־מוות מוסרית על האופוזיציה, אשר עד עכשיו לא הצליחו לחסלה; הם ביקשו להמיתה מוות־מוסרי על ידי “קביעת עובדה”. לאמור: אין זו עוד אופוזיציה, הנלחמת למען השקפתה, ולו גם המוטעית ביותר, בדבר המהפכה הפרוליטארית והדרכים המנחים אל הסוציאליזם; אלא – זוהי כנופיה “החדורה איבת־חיה כלפי ארץ הסוציאליזם”; כנופיה שהיתה ל"מחנה החלוץ" של הבורגנות הבינלאומית הנגד־מהפכנית הפאשיסטית"; היא עשתה “יד־אחת” והיא פועלת תוך תיאום ושיתוף מהודק עם בולשותיהן של המדינות הפאשיסטיות (קטעים מתוך העתון הייבסקי במוסקבה “עמעס”). העיתונות הקומוניסטית אינה מסתפקת אפילו ב"קביעת עובדה" זו, – היא גם מוקיעה כעוזרה של הבולשת הנאצית כל אדם, שאינו מוכן לענות “אמן”, שאינו רוצה לאנוס את שכלו ולהשלים עם “קביעת עובדה” זו, שיש בה כדי לערער את האימון במנהיגים מהפכניים בכלל ולפצוע עד מוות את אמונתם של המוני הפועלים במהפכה עצמה. אי־אפשר לשער “מציאה” מוצלחת יותר בשביל הפאשיסטים מ"קביעת עובדה" זו. מכאן ואילך ניתנה להם האפשרות להופיע בפני הפועלים בארצותיהם – ולומר להם: ראו נא, אפילו הגברדיה הותיקה של המפלגה הבולשביסטית, ובראשה היושב־ראש של הקומאינטרן, בכבודו ובעצמו, ששימש בכהונתו שנים רבות, – בסופו־של־דבר הגיעה אל הפאשיזם!

על סמך מה ומדוע עלינו לקבל גירסה זו כנכונה? רק במאמר אחד ויחיד בעתון קומוניסטי (“רונדשאו”, 20 באוגוסט 1936) נתקלנו בנסיון להוכיח מדינית את שיתוף־הפעולה שבין טרוצקי והפאשיזם: שיתוף־הפעולה המדיני ביניהם מתברר לחלוטין מדוגמה אחת. האין זו אמת אלמנטארית בשביל כל אדם בר־דעת, שאפשר להצליח במלחמה בפאשיזם רק משיקומו כל מתנגדיו של הבארבאריזם הפאשיסטי ויתייצב מולו בכוחם־המאוחד? ומכאן – המסקנה: כיוון שטרוצקי מתנגד לחזית־העממית, כפי שמטיפות לה עכשיו המפלגות הקומוניסטיות, הריהו משמש את הפאשיזם. בדרך זו מבהירים במידה מספקת את “שיתוף הפעולה המדיני” בין טרוצקיסטים ופאשיסטים. אך, מה לעשות ומארת־הזכרון היא בעוכרינו; הינה־כי־כן, זכור לנו, שרק לפני זמן לא רב הוקע טרוצקי כסוכנם של הסוציאל־פאשיזם ושל הבורגנות גם יחד דווקא… משום שהטיף את “האמת האלמנטארית”, הברורה כיום ל"כל אדם בר־דעת", כי יש להקים חזית מאוחדת, של קומוניסטים וסוציאליסטים, כדי שהללו “יתייצבו… בכוחם המאוחד” מול הפאשיזם, ולפיכך – פעולות מסוגו של “משאל־עם אדום” הן טעות חמורה.

ומהן ההוכחות הממשיות לשיתוף־הפעולה בין הטרוצקיסטים ובין הפאשיזם ההיטלראי? ביום שהתחיל המשפט כתב העתון הקומוניסטי במוסקבה “פראבדה” את הדברים הבאים:

אך העולם כולו לא קיבל שום הוכחות נוספות פרט להודאתם של בעלי־הדין עצמם. ואולם, התבשיל, שהנידונים הגישוהו בבית־המשפט, הוא כה ממולח ומפולפל, – שקשה לטעום ממנו: קצת פחות היה הרבה יותר.

משונה מדי ההתחרות הזאת בקיטרוג־עצמי ובהשמצת עצמית; מוזרים מדי דברי־השבח לכבודו של סטאלין בפיהם של אלה, שלחמו בו ולעגו לו מרות במשך זמן כה ארוך; תיאטרלית מדי הבקשה לקבלת גזר־דין של מוות דווקא, “כדי שלפחות במותנו נשרת את המהפכה” ועם־זאת – ומיד לאחר חריצת פסק־הדין – הבקשה לחנינה. כל זה ביחד אינו נראה ואינו מתקבל כמופת של יושר והגינות. על סמך החומר הזה בלבד – עלינו להשתכנע? זוהי תביעה פרטנציוזית מדי. בעיקר אותה פיסקה בכתב־הקיטרוג, לאמור: האופוזיציה שבתנועה הקומוניסטית בברית־המועצות ומחוץ לגבולותיה, – איננה אלא – “מחנה החלוץ של הפאשיזם”. נוצר מצב פאראדוכסאלי: אם אין אנו רוצים לקבל באמת את וידוייהם של הנגד־מהפכניים שנידונו כאילו היו דברי אמת – הרי אנו עצמנו הננו נגד־מהפכנים… וכלום בית־הדין הסובייטי כן האמין בדברי־החרטה שלהם וברגשי אהבתם לסטאלין, שהתלקחה לפתע־פתאום בלבבותיהם? ובכן שומה עלינו להאמין רק באותו חלק של דבריהם, שהקטיגור מצווה עלינו להאמין. אך בכל־זאת מדוע הודו האנשים? ואם גם האמן נאמין להם, – כלום אינה ניצבת בפנינו שאלה, ועוד שאלות רבות נוסף לה, העולות עליה בחומרתן?

אם איננו מקבלים את וידוייהם, – ניצב בפנינו חלקה השני של הברירה: כיצד הגיעו האנשים לירידה כזאת שנתבטאה בווידוי זה? הננו אומרים גלויות: מוטב להניח, ששיטות המנגנון גרמו ל"התוודותם" של הנידונים בדברים שלא היו ולא נבראו, מאשר להשלים עם המחשבה, שהמציאות היום־יומית בברית־המועצות היא־היא שהביאה את הגברדיה הוותיקה של המפלגה הקומוניסטית עד לפאשיזם.

נאחזים בשתי כנפות בגדנו: – פועלי־ציון־ימין, המקשים: “כיצד ייתכן יחסכם החיובי לברית־המועצות?” ומזה אומרי “אמן” ב"מאה אחוז", שלהם הכל “מוכח” מראש, “תורץ” ו"הוסבר" לפני שהם עצמם חשבו בענין, והללו מטיחים בנו “אויבי ברית־המועצות”. לשניהם נשיב באותה דוגמה: ארץ־ישראל…

לפועלי־ציון־ימין נאמר: צאו וראו, כמה וכמה תופעות עלינו לבקר כאן. לא, לא רק לבקר, – אלא גם להילחם בהן קשות ונמרצות! עלינו להילחם כאן לא רק בתופעות מזיקות בודדות, צעדים מוטעים, שגיאות, סילופים וקיפוחים ביורוקראטיים, אלא נגד כל השיטה כולה של ניצול “לאומי”, ניוול שוביניסטי וכניעה אופורטוניסטית. ובכל־זאת: עם שנלחמים אנו במה שנראה לנו רע – מוכנים אנו בלב ונפש (ואתם מיטיבים לדעת זאת!) – להגן על המפעל עצמו, המוקם כאן, מתנסים חברינו, מדי יום ביומו, במבחנים אישיים קשים; אך איננו “שופכים יחד עם מי־האמבט גם את הילד”. אנו נלחמים למען זכותם של ההמונים היהודים לעלות ארצה; ואולם האפוטרופסים של הסרטיפיקטים נועלים את שערי הארץ בפני חברינו גם בימי העליה ההמונית. אנו נלחמים בעד שלמותה ועוצמתה של ההסתדרות, אף־כי מוסדותיה מקפחים, מחרימים ורודפים אותנו. מעשי־עוול ופשעים אינם מסתירים מעינינו את ערכו ההיסטורי של המרכז היהודי הטריטוריאלי העולה כפורח. הבן־נא, איפוא, חבר מפא"י, גם את יחסנו החיובי לברית־המועצות ואת נכונותנו להגן עליה בפני אויבים, על אף השגיאות ומעשי־העוול שיש לבקרם; שכן, אחרי־ככלות־הכל ברית־המועצות היא הכיבוש הגדול ביותר של תנועת הפועלים.

לאומרי “אמן” המושבעים נאמר: אנו נלחמים עקשנית בבורגנות הציונית ובמדיניותה המוטעית של ההנהגה ההסתדרותית. בשעה שמבקשים אתם ראיות – מה רבים הפשעים, הנעשים כאן, הנכם תולשים אפילו קטעים ממאמרינו; אך כשנוגע הוויכוח בעיקר, – הנכם מתריעים כלפינו: “ובכל זאת הנכם ציונים”. אמת ויציב! למדתם להבדיל בין מאבקנו אנו, שכוונתו לשמור על מפעלם של הפועלים היהודים מפני סכנות, כשלונות ותבוסות, – בין מאבקכם אתם, המתכוונים לראות בחורבנו של המפעל המוקם כאן והמוכנים לסייע בידי כל מי ששואף להחריבו. דעו, איפוא: אותו הבדל ממש קיים בין הביקורת שאנו מבקרים את מעשי־העוול והשגיאות הנעשות בברית־המועצות ובין יללתם של אויבים. אנו – שותתים דם מכאב על השגיאות; האויבים שמחים ומריעים להן. על־כן יגדל כאבנו, – כי לאויבי ברית־המועצות ניתנת הזדמנות לרוות נחת.

“פראלעטארישער געדאנק” (המחשבה הפרוליטרית), ניו־יורק, 1 בדצמבר 1936 (בחזית הפנימית).

שמא מגזימים אנו בשעה שהננו מדברים על הרוגז וההתמרמרות, שעוררה ברית השלום בין בן־גוריון וז’בוטינסקי בחוגים הרחבים ביותר של חברי ההסתדרות? שמא באמת לא “כצעקתה”? הבה נשמע, איפוא, מה בפיהם של עדים “כשרים”, שעל כל פנים אין לחשוד בהם, שמתכוונים הם לראות את המצב באספקלריה שחורה.

“דבר”, הנוקט בשאלה זו בכלל “מילה בסלע – שתיקה בשנים”, – כיוון שראה עצמו נאלץ להפסיק לרגע את שתיקתו, הגדיר את מצב הרוחות במלים “בסימן של מבוכה”.

ו"במעלה" עתונו של הסתדרות הנוער־העובד, כותב: “לא לחינם הזדעזעו חלקים גדולים בציבור הפועלים והנוער העובד על ההסכם”, כי הרי “ההסכם עם ז’בוטינסקי – נביא הבוץ, העבדות והדם, – פגע עמוק בליבו של כל פועל”. ושוב מספר עיתון זה על “אותה ההתרגשות, שתקפה את הציבור לשמע דבר־ההסכם, אותה ההזדעזעות ההמונית” משום ש"הבשר־החי מרגיש באיזמל החותך בו – ומכאן ההגבה הטבעית והמוצדקת".

ואפילו אותו “מתנגד מצטער”, שלמה לביא איש עין־חרוד (“לצערי הרב גם אני מתנגד להסכם”) – הדגיש, שמתנגד הוא “בלי נדר” ומשאיר לעצמו פתח חרטה; אף הוא, שכל “הסתערות הקהל” על ההסכם הלונדוני היא לזרא לו, אינו יכול להתעלם מהרוגז וההסתערות של ציבור הפועלים.

והנה נוכח מצב זה קם אחד ממנהיגיה של ההסתדרות, ד. רמז, ומכריז:

“יש לי הרגשה ברורה, כי מאז הופיעה בעיתוני הבוקר הידיעה על ההסכם – כבר נטהר האוויר הישובי במידה מרובה”…

ובכן: מצד אחד – חלק גדול מציבור הפועלים עומד “בסימן של מבוכה”, רוב הציבור – במצב של התרגשות והזדעזעות, ואילו הנוער־העובד מפרפר במכאוביו, כשהוא חש באיזמל החותך בבשרו החי של ציבור־הפועלים.ומאידך – ניצב אחד ממנהיגיה של ההסתדרות במצב־רוח עילאי, נהנה מ"הרגשה ברורה", ש"האוויר נטהר", וכולו מדושן עונג מהאוויר הצח והטהור, שההסכם הביא בכנפיו…

עד כדי כך! עד כדי קרע שכזה, זרות שכזו – במחשבה, בהרגשה, בהלך־הרוחות בין מנהיגי ההסתדרות ובין החברים.

“נטהר האוויר הישובי” – כי עיניו של ד. רמז וכיוצאים־בו נשואות אל “פני” הישוב, אל שותפיהם לקואליציה היום ומחר ואל אילי־התעשיה. ואמנם פניהם של אלה נעשו פחות זועפים “מאז הופיעה בעיתוני־הבוקר הידיעה על ההסכם”. הרי הם יודעים היטב, מה רבה התועלת, שהסכם זה עלול להביא להם. ומה בכך אם רובו של ציבור הפועלים מלא רוגז והתמרמרות? מה בכך אם רוב חברי ההסתדרות חורקים שן מכאב וכעס? מה בכך אם הפועלים רואים עננים שחורים מתקשרים מעל ראשם – דוד רמז יושב לו בשלוות שאננים, כשעטרת ההסכם על ראשו, ונהנה מזיו האוויר הישובי ש"נטהר".

אולם לציבור הפועלים נשקפת סכנה, שבאוויר “טהור” זה תצא נשמתו. סכנת החנק בחבל ההסכם, שנרקם מאחורי גבו של ציבור הפועלים, מבלי לשים לב לדעתו ולעניניו, – סכנה זו אסור שתתקבל על־ידי הציבור כמיתה בנשיקה!

אל ישבו המוני־החברים בחיבוק ידים מתוך ציפיה – מה תבלין יעלה לנו הדוד הרותח של הוויכוח במפא"י. השלום עם הפאשיסטים הרביזיוניסטיים חותך את גורלו של ציבור הפועלים כולו, על בשר כולנו נרגיש את התוצאות; ולפיכך – לא לחברי מפא"י בלבד מסורה ההחלטה, אלא לכולנו, לכל פועל, לכל חבר בהסתדרות.

משאל עם הסתדרותי – זו התביעה, שכבר עכשיו רואה בה כל פועל ופועל את תביעתו הוא, תביעה זו אין צודקת הימנה, – אם אין אנו מסכימים לכך, שהסתדרות שלמה, בת חמישים אלף נפש, היה לעדר אילם, שדעתו אינה נחשבת, שלדעתו אין שואלים, משאל־עם הסתדרותי – זה הדרך היחידי להגשים את רצונו של ציבור הפועלים.

ציבור הפועלים, שקיבל את התבעיה למשאל־עם באהדה, חייב גם לעמוד על דרישה זו בתוקף, ובמרץ, עליו לתבוע בלי הרף מאת מנהיגי ההסתדרות את הגשמתה.

ישמעו המנהיגים, תגע גם בהם החרדה, אשר אחזה בהמונים. תבוא הצבעתם של החברים ותטפח על־פני אותם מנהיגי מפא"י החדורים בזו “ההרגשה הברורה”, כי ההסכם הטמא – “מטהר” אווירה…

“דרך הפועל”, מספר 15, בדצמבר 1934.

היה יסוד לחשוב, שהפולמוס מסביב לפרשה הידועה בשם “הבלגה” נסתיים לחלוטין ושוב לא יהיה צורך לחזור אליו. במשך כל התקופה של מאורעות־הדמים ידע הישוב היהודי לעמוד במבחן תוך מזיגה של גבורה עילאית וטהורה עם התגוננות תקיפה ואמיצה, לא הכתים עצמו במעשי נקם שפלים, מכל־שכן בזמן האחרון, לאור השתוללות הכנופיות בתוך הסביבה הערבית גופה, – שכן עתה הוברר שבעתיים, שנקמת־דם פראית, שפיכת־דם זדונית של ערבית סתם בידי יהודים, נבלה היא שאין לה כל כפרה מאיזו בחינה שהיא.

והנה לפתע פתאום העיזה כנופית־הבריונים היהודים לבצע את אשר לא יכלה במשך שנתים־וחצי: היא הגיחה ממאורתה ומדברי־בלע, שלא מצאו קודם הד ברחבי הציבור (מלבד בחוג הצר של חבריהם ואוהדיהם), עברה למעשים, למעשי־פשע נתעבים. ושוב עומדים אנו בפני הכרח לחזור ולדוש בכל אותן הסוגיות, שאמרנו כי ירדו מעל־הפרק לבלי שוב.

לשם מה באו מעשי הרצח הנתעבים, היריות בערבים עוברי־אורח, הטלת הפצצות באוטובוסים ערביים? – לשם מה?

לשם “הצלת כבודו של הישוב”? למען “לא יגידו בגת”, שהיהודים הם מוגי־לב? הלא רק החבריא הרביזיוניסטית, שהשקר־הכזב־והסילוף הזדוני הוא לחם־חוקה, רק היא יכולה להעליל על הישוב את העלילה השפלה, ש"הבלגה" פירושה – פחדנות. אנשי הכנופיות הערביות יודעים גם יודעים היטב את אומץ־לבם ועוז־רוחם של אנשי העבודה היהודים, העומדים לבלתי־חת בחזית־האש לארכה ולרחבה של הארץ. בהתגוננות הפעילה של אנשי־ההגנה שלנו; בעבודתו היומיומית של הנהג היהודי, הממשיך את שרותו בדרכים הפרועות תוך מטר כדורים של המרצחים; ביצירת נקודות הישוב החדשות בפינות הנידחות של הארץ, – בכל אלה אין גבורה, אלא ברצח מן המארב?! לא, לא לכבודו של הישוב דואגים הבריונים היהודים – הם מחללים את כבודו, בהתאמצם לשוות לו את דמותן של הכנופיות הערביות, האורבות לאנשים ונשים חסרי־מגן.

לשם מה מעשי־תועבה אלה? כדי להפחיד? – את מי? את הטרוריסטים הערביים? אלה שבמו־ידיהם הם שופכים דם ערבים כמים, אלה הממלאים את הכפרים הערביים שוד וחמס ורצח, – הם ישובו מדרכם אם עוד מספר ערבים יפלו חלל מידי יהודים?! צריך להיות מטומטם, כדי לראות את הטרוריסטים הערביים ואת מנהיגיהם כאנשים החדורים באמת דאגה רבה לשלומם של ההמונים הערבים, ולהניח שרצח ערבים מספר בידי יהודים יניע אותם להפסיק את הטרור כלפי היהודים!!

אדרבא, הטרוריסטים הערבים מעונינים במעשיה של הכנופיה היהודית. הרי זה בשבילם סעד חשוב לאין־ערוך. ההמונים הערבים עייפו להורגים ולשודדים. המרירות, שהצטברה בחלקים גדולים של הישוב הערבי בגלל הרציחות וההרס הכלכלי, התחילה להתפרץ החוצה. אי־פה אי־שם היו נסיונות של התנגדות פעילה לכנופיות העושות שמות בכפרים הערבים. התהליך הזה היה עוד, אמנם, בראשיתו, אבל היתה ודאות חותכת, שילך ויתפתח. התהום בין המוני העמלים הערבים ובין הטרוריסטים – הלכה והעמיקה. והנה באו מעשיהם של הבריונים היהודים, מעשים מחרידים כשלעצמם, שהשמועות המוגזמות והתעמולה עוד מגדילות את היקפם פי־כמה־וכמה. הערבי שלבו לא היה שלם עם הטרוריסטים – רואה עצמו נתון עכשיו בין הפטיש ובין הסדן. ניתנה למסיתים הערבים הזדמנות טובה ללבות את השנאה ליהודים להגדיל את המדורה. כל יהודי נעשה חשוד על כוונת־רצח. באוירה כזו נקל עתה לכנופיות הערביות לגייס כוחות חדשים למערכותיהן ולהדק את קשריהן עם ההמונים הערבים.

זו אינה, איפוא, מלחמה בטרוריסטים הערביים, אלא – מתן סיוע ישיר להם! ואכן הטרור כלפי היהודים לא נחלש, אלא התגבר עוד יותר. הבריונים היהודים יכולים “להתפאר”, שהם עזרו לא מעט לפתוח תקופה חדשה של רציחות איומות,בפרט בערים ובעיקר בחיפה, שבמשך כל זמן המאורעות לא ידעה השתוללות דמים כזו שבשבועות האחרונים, מאז החלו הבריונים היהודים ב"מלחמת הגבורה" המחפירה שלהם.

כשרוצים באמת ובלב שלם לבער את הרע מקירבנו ולמנוע מהישוב אסונות עוד יותר חמורים – יש לראות בעינים פקוחות ולהגיד ברורות, ללא כל חיפוי וכיסוי, איך הגענו לכך, שכנופית הבריונים העיזה לזנק ממאורתה ולסבך את הישוב בפרשה המחרידה והמחפירה של נקמת־דם פראית.

חשבון לנו עם השלטון, שקוצר־ידו ורצונו לשים קץ לשפיכת־הדמים בארץ גורר קוצר־רוח אצל חלקים מהישוב היהודי וכך נוצרת אווירה נוחה להתפרצות היצרים האפלים. – חשבון זה בעינו עומד. עם זאת, אסור לנו להתעלם גם מחשבון אחר: חוסר־יכולתם של מנהיגי־הישוב לעמוד בפרץ ברגע המכריע – עזר לכת־הרביזיוניבסטית לעכור את הרוחות ולהטיל מבוכה בישוב. ומשהרגישו הבריונים בפרצות שנבעו בדעת הקהל, – הם גם מיהרו להשתמש בפרצות האלה. ואמנם לא טעו בחשבונם: הם לא נתקלו תיכף־ומיד באותה התגובה המאורגנת והנמרצת, שמעשיהם היו ראויים לה. כי באמת המוסדות והמנהיגים העומדים בראשם השתררה אנדרלמוסיה בציבור.

אפשר היה מתוך טעמים ונימוקים שונים לתבוע חנינה בשביל בן־יוסף¹ אבל ברגע שפסה כל תקווה להציל את חייו של הצעיר המותעה והוא הועלה לגרדום, צריך היה בכל תוקף ואומץ־לב לתת להרגיש למחנכיו ומדריכיו המוסריים והפוליטיים של הקרבן – כי להם, על־כל־פנים, אסור לפצות פה; כי הם, השושבינים שהובילו את הצעיר לתליה, צריכים להסתתר במחבואם.

הרף־עין הכריע, וברגע המכריע לא עמדה במנהיגים הרוח להגיד ברבים דברים ברורים וגלויים ולהדריך את הציבור ולכוון את דעת־הקהל. הם נסחפו עם הגל העכור והפקירוהו לרוח התזזית, שתקפתו ברגע התליה. אם גם מוסדות, המתנגדים למעשי הבריונים, הניפו דגלי־אבל והפסיקו את עבודתם – אין פלא, שהרביזיוניסטים – במקום להרגיש, שהתליה הטילה עליהם צל שחור, – ראו עצמם כעטורי־זוהר. הנה הזדרזה עירית פתח־תקוה וקראה רחוב בשמו של הנידון – ולמוסדות לא היה אומץ־לב למחות נגד זה. הנה מודיע “היינט” מווארשה על טלגרמה שויצ"ו הריצה לאמו של הנידון והביע לה – לא רגשי צער על אבדן בנה באשמת חינוך מסולף – אלא רגשי הערצה לבנה, שהקריב עצמו “לטובת (?) המולדת”. מה פלא בדבר, שכת הבריונים ראתה בכל אלה התפייסות ומתן חנינה למעשיה. הכניעה לטרור הפסיכי – שימשה פתח לטרור הפיסי.

לא ייתכן, שבריונים היורים מן המארב על ערבים עוברי־אורח, אם אינם נתפסים – יוקעו כפרובוקטורים הנועצים סכין בגב הישוב והאומה, ואם ייתפס אחד מהם – ייצרר במותו בצרור הקדושים של הישוב ושל האומה, שבגבם נעץ את הסכין! מהנהלת־פנקסים כפולה זו נשקפת לנו הסכנה החמורה – סכנת הצביעות, שתעשה שמות בנפשו של הישוב כולו ובנפש הנוער בפרט. ישנה סכנה רצינית, שהנוער יראה את האזהרות נגד מעשי הפרובוקטורים כדברים שמן־השפה־ולחוץ, מעין ענין של “דיפלומטיה” שאין תוכה כברה, והראיה: הרי “אחרי ככלות הכל” “כולם מאוחדים” “בהערצה והוקרה”… למה איפוא לא יתפתו צעירים נלהבים לזכות ב"הערצה והוקרה של האומה" ולהתפרץ בעזרת אקדח ופצצה אל הפנתיאון של קדושי־ישראל?

יש לשים קץ לרכרוכיות ולסלחנות כלפי אלה, הממיטים עלינו אסונות איומים ומחללים את כבודנו! יש לארגן התנגדות פעילה ותקיפה למעלליהם הנתעבים. יש לחייב כל זרם, כל חוג בישוב, להגדיר ברורות בצורה שאינה משתמעת לשני־פנים, את עמדתו לתעלולי הבריונים. ידעו מגיניהם, שהישוב ומוסדותיו מוכנים באמת ובתמים להוקיע אותם ויהיו מי שיהיו, אם פרנסים ואם מתעטפים באיצטלא דרבנן. ויוגד לנוער, שלפרובוקטורים בחייהם – אינה שמורה עליית קדושים גם במותם.

השעה חמורה מדי, עלינו לעמוד במערכה קשה מול כל הכוחות, המאיימים עלינו בכיליון ואבדון. גורלנו מוטל על כף־המאזניים. בשעה זו אין מקום ל"דיפלומטיה". יש לבודד את אנשי־הבליעל ולהקיאם מתוך הציבור היהודי!

“דרך הפועל”, 15 ביולי 1938.

במושבו של הוועד־הפועל־הציוני, שנתכנס בלונדון, נערכת עתה התקפה מרוכזת מצד הבורגנות למען השלום עם הרביזיוניסטים.

ההנהלה הציונית, שהקו הפוליטי שלה נחל כשלון גמור, נמצאת במצב קשה. אמנם היא מנסה להמתיק את הדין על עצמה, לגולל הכל על המצב המדיני הכללי בעולם; אולם נעלם ממנה אותו תוקף, שבו עמדה על דעתה תמיד. וחולשתה זו משפיעה בהכרח על עמדתה, החלשה מאז, כלפי תוקפיה בענין ההסכם עם הרביזיוניסטים.

בן גוריון רואה לגבי ההסכם המדיני רק מכשול אחד, והוא – המכשול הקונסטיטוציוני, שכן הרביזיוניסטים משאירים להם זכות לפעולה מדינית עצמית בניגוד להנהלה הציונית. מסתבר, איפוא, כי אילו נאותו הרביזיוניסטים בדבר זה – אפשר היה לבצע את השלום מהר מהר. גם בעניני בטחון מוכן בן־גוריון לבוא לארץ ולדון בהסכם, אם־כי הוא מכיר היטב את התנאים, שהציגו הרביזיוניסטים, ושקודם לכן לא הסכים לקבלם.

ושוב אנו חייבים לצאת באזהרה חמורה: שום הסכם עם הרביזיוניסטים! שום הסכם עם השותפים ברעיון של מוסוליני, היטלר ופרנקו!

שום חנינה לאלה המזהמים את חיינו בחיידק הפאשיזם, המטילים רוק ומרה במגיני הישוב ומתארים אותם כ"עכברונים מבוהלים". שום חנינה לנוסכי־הרעל, למשחיתי נשמות הנוער בקרבנו! שום חנינה לפרובוקציות דמים, למוסיפים דלק על מדורת־התופת שאחזה בכל קצות הארץ, לרציחות ממארב, לטבח המוני!

כל הסכם אתם ישמש להם כפרגוד, שמאחוריו ימשיכו במעשי־הפשע שלהם. הם “יבטיחו” להפסיק את פעולתם הפרובוקטיבית?! האומנם לא התברר למדי, כי דברם וחתימתם – על־כל־פנים אינם שווים יותר מדבריהם ומחתימותיהם של אבות הפאשיזם הלא־יהודים? האומנם מעטות היו עדיין ההזדמנויות להיווכח, כי שקר וצביעות, זיוף ושנטז' הם חלקים בלתי־נפרדים משיטתם?

בכרוזם לאחר הטבח בטבריה הם פונים אל “בני הנוער היהודי, שאלפי רובים נמצאים כיום בידם” – שילכו “בדרך, שהראו הפצצות בשווקי חיפה, העיר־העתיקה בירושלים ויפו”… האם קול־הקורא הזה – שהופיע בעצם המשא־ומתן על הסכם – אינו הצהרה ברורה, מה יש בדעתם לעשות, כשיימצאו בקרב אותם “בני־נוער שרובים בידם”?!

מנמקים עכשיו את הצורך בהסכם בסכנות הגדולות, האורבות למפעלנו בארץ. אבל דווקא ההיפך מזה הוא הנכון. דווקא מול הסכנות הגדולות, מול הטראגדיה העוברת עכשיו על העם היהודי בעולם – הסכם עם הפאשיסטים היהודים הוא מעשה פשע ממש!

כי מה סיכוי עוד נשאר לנו בעולם זה של רשעות ואלימות, פנים אל פנים עם החיה הפאשיסטית האומרת לכלותנו בכל מקום בעולם ולהחריב את מפעל שיחרורנו כאן בארץ? אין לנו כל סיכוי, אם לא נצליח לעורר את ההמונים הרחבים של עמנו למאמץ הכביר ביותר, שיקיף כחומת־מגן את מפעלנו, מפעלם. ואין לנו שום משען בעולם הלא־יהודי מחוץ לאותם החוגים, שטרם כבה מצפונם האנושי ושנאת־הפאשיזם טבעית היא להם.

הסכם עם הפאשיסטים היהודים, עם אלה ששרו הלל ושבח למוסוליני ולפרנקו; אם אלה המשתדלים לנטוע בנוער היהודי את האידיאולוגיה הפאשיסטית, עם אלה שהנהיגו בחיינו היהודיים מנהגים ושיטות פאשיסטיות – הסכם אתם עלול רק לכרות תהום בין ההסתדרות הציונית והישוב היהודי ובין ההמונים היהודים הרחבים, המתענים ונאנקים כה קשה תחת עולו של הפאשיזם בארצותיהם.

הסכם עם הפאשיזם היהודי יכרה תהום בין התנועה הציונית ובין העולם הפרוגרסיבי הלא־יהודי, הוא ינתק אותנו מתקוות האנושות כולה.

אהדת החלקים הפרוגרסיבים, האנטיפאשיסטיים של האנושות אינה שקולה כעת הרבה במאזני הפוליטיקה, ואף־על־פי־כן הרי זה בן־בריתנו היחיד בעולם, הרוח החיצון היחיד, שאליו אנחנו יכולים לצפות. מההווה העכור אנו משליכים עוגן אל יום המחרת, כאשר לא הפאשיזם אלא כוחות־החופש יכריעו גורלות עמים וארצות.

והנה מצהירה ממשלת בריטניה, כי היא עומדת לקיים שלום בין יהודים וערבים. לנו ידועה יפה תרומתו של האימפריאליזם הבריטי, תרומה עקובת־דם, למען “ההבנה ההדדית” בין היהודים והערבים, ואנו יודעים מה עלול לצמוח מתוך שלום זה. אנחנו אומרים: לא ייתכן שלום במחיר הוויתור מצדנו על תקוותנו לחיים של חופש לאומי בארץ הזאת. אך בו בזמן אנחנו מכריזים: שיחרורנו הלאומי אסור שפירושו יהיה שיעבוד של האוכלוסים הערביים…

אבל, הייתכן לקוות, שהתנועה הציונית תהיה מסוגלת לחפש דרך להבנה עם אוכלוסי־הארץ הערביים לאחר ההסכם עם הרביזיוניסטים, עם אלה המנהלים פעולת שיסוי פראית ונושמים שנאה שובינית לא פחות מהמנהיגים הפאשיסטים הערבים?

את העם היהודי פוקדת התקופה הטראגית ביותר בתולדותיו. אנחנו נעצור כוח לעמוד בסערה – רק אם נקיים בהמונים היהודים את האמונה, כי אחרי ככלות־כל ינצחו רעיונות הצדק והחופש. אמונה זו תהיה סכר בפני יאוש והתנוונות. אנו ננצח, אם נשמור על קשר הדוק בין היאבקותנו לבין המערכה ההיסטורית של האנושות לחירות וצדק.

ולכן אסור שיהיה – ואי־אפשר שיהיה – כל הסכם שהוא בינינו ובין אלה המטיפים ל"עבדות, בוץ ודם". אם נתפרק מכלי זיננו המוסרי – לא יעזרו לנו שום רובים של גפירים!

“אחדות! אחדות!” – צועקים אלינו. כן, דרושה לנו, דרושה מאד, האחדות. ואולם, אך ורק אחדותם של כל אלה המרגישים, שהפאשיזם הוא האסון הגדול ביותר של העם היהודי; של כל אלה, המרגישים, שהפאשיזם הוא החרפה הגדולה ביותר לאנושות; אחדותם של כל אלה המוכנים להתנגד בכל מאמצי־כח לגל הפאשיסטי המזוהם ולקצף השוביניסטי, שהוא נושא עמו.

דרושה לנו אחדות. ברם, לא אחדות עם הפאשיזם, בצורתו זו או האחרת מצורותיו המרובות, אלא – אחדות למלחמה בו!

“דרך הפועל”, מספר (68) 13, 18 בנובמבר 1938.

1.

אל לנו להתעלם מהאמת: שביתת־הרעב בבתי־הסוהר בא"י, והמלחמה הציבורית שהתנהלה מסביב לשביתה זו, נגמרה בכישלון. כי הרי לא זו היתה השאלה, אם אסיר פלוני ישוחרר בערבות ולאלמוני תינתן אפשרות להגיש עירעור על החלטת בית־הדין ולבקש “יחס מיוחד” לעצמו. השאלה היתה: היכיר השלטון בזכויותיהם של האסירים הפוליטיים בדרך־כלל, מבלי שכל אחד ואחד יצטרך לחוד, באופן פרטי, לבקש חסד “מיוחד” מיד השופטים. וזה לא הושג. הזכויות, שנרכשו על ידי האסירים הפוליטיים אחרי שביתות־רעב בשנים קדומות, ושנשללו מהם בתוקף התקנות החדשות, לא הוחזרו להם.

יתר־על־כן: עצם המלחמה הציבורית על זכויות האסירים הפוליטיים – לא זה בלבד היה תוכנה, אם יורשה לאסירים ללבוש בגדים אזרחים או לאו. כל היאבקות שכזו בין החלק המתקדם של הציבור ובין השלטונות, כיוון שהיא מתלקחת, היא מקבלת הוראה יותר עמוקה, רצינית, עקרונית – גם אם שלא־מדעת כל המשתתפים במערכה (על כל פנים צד אחד, השלטון, תופס זאת היטב, ולכן הוא עומד בכל התוקף על דברים, שלכאורה הם דברים של־מה־בכך). השאלה היא: אם יוכל השלטון לבצע את כל העולה על רוחו, אם יוכל לעשות את כל הטוב בעיניו, או – היש בכוחו של הציבור להציב גבולות לשרירות לבו של השלטון. מבחינה זו היתה הפעם למלחמה הזאת על זכויות האסירים – ומחר ומחרתיים למלחמות אחרות על ענינים אחרים – חשיבות רבה של מערכה פוליטית. ובתור שכזו – היא נכשלה. וזהו העיקר.

2.

מי אשם בכשלון? אם גם למפלה יש – ואמנם: – יש – ערך בשביל הציבור, הרי ערכה בלקח שהוא לומד ממנה. בראש־וראשונה חייב ציבור־הפועלים להבהיר לעצמו את צירופי־הכוחות – למען דת: על מי הוא יכול לסמוך ומי בעוכריו.

עלינו להגיד ברורות: גרמו לכשלון מנהיגי מפא"י, השליטים בהסתדרות. ציבור הפועלים וחוגים רחבים של האינטליגנציה הזדעזעו. היתה התעוררות. אולם המפתח היה בידי ההסתדרות, שיכלה – וצריכה היתה – לתת ביטוי מאורגן וממשי לתגובה ולדרישה של ציבור העובדים. ואולם, מה עשו קברניטי־ההסתדרות? הם השתמשו במלוא כוחו של המנגנון, כדי לבלום את מחאת הפועלים, שלא תתפרץ החוצה. “אזהרות” לגבי “אזהרות” בעיתון הסתדרות, ורצים יצאו דחופים ומבוהלים לכל מקומות העבודה ובידיהם חוזרים מיוחדים לוועדי־הפועלים, שישגיחו בשבע־עינים על הפועלים לבל “ייגררו” חלילה אחרי תנועת־המחאה. אמנם, דבר זה אופייני מאד להלך הרוחות בקרב ציבור־הפועלים. לכתחילה לא העיזו המנהיגים לומר לפועלים, שאין בכלל צורך לנקוף אצבע, אלא הבטיחו שהוועד־הפועל “עומד על המשמר” והוא “אוחז באמצעים”, בעוד שבאמת עמדו האנשים האלה וחיכו להזדמנות, כדי לעבור בגלוי לצדו של השלטון ולעמוד לימינו.

3.

אל נשכח את המאמרים “ההגונים” שפורסמו ב"דבר" עוד בטרם נתפרסמה הודעת הממשלה! הפעם היו הדברים דברי־חנופה, דברי “מה־יפית”. הנה דוגמה: “כבוד הוא לחזק לסוג אחור, לא מתוך לחץ (חלילה! – י. ר.), אלא מתוך רוחב־לב מפני החלש. למה ירצה השלטון למנוע מעצמו את הכבוד הזה?”… פעם היו דבריהם דברי “הסברה” של שותף, הרוצה להעמיד את שותפו על טעות בהנהלת העסק־המשותף: “הנעשה עתה בבתי־הסוהר הוא להם (לכותבי המאמרים ההגונים האלה – י. ר.) מעמסה, הכבדה, מכשול במלחמתם בקומוניזם”…

והם חיכו בקוצר־רוח לאות – ומשניתן האות מארמון־הממשלה, נשמו לרווחה והרחיבו את פיהם ויצאו להגן על השלטון בחריצות ובנאמנות, הראויה לתהילה. מה אמרה – בעצם – הודעת־הממשלה, שנתפרסמה ביום ה־17 לשביתת־הרעב? היא הודתה, כי “אין בפלשתינה יחס מיוחד לאסירים פוליטיים”. היא הודתה, כי קודם היו לאסירים הפוליטיים אי־אלו זכויות ועכשיו בתוקף התקנות החדשות הן נשללו מהם, כי הרי בהודעה נאמר שאלה מן האסירים שתקופת ענשם התחילה לפני הנהגת התקנות החדשות – “בני חורין הם ללבוש את בגדיהם”. אלא מה? בהודעתה מסתתרת הממשלה מאחורי החוק. והנה עמדו כבר אחרים על זה, כמה משונה הוא הנימוק הזה בפי שלטון בלתי־מוגבל, שהחוק הוא בידיו כחומר־ביד־היוצר. שימו־נא לב: השלטון הוא הוא המחוקק את החוקים מבלי לשאול את פי הציבור, הוא משנה את החוקים לפי ראות עיניו, ואחר כך הוא בא וטוען – מה לעשות? אין עצה נגד החוק.

4.

ובהודעה זו נאחזו עורכי “דבר” כדי להוכיח לציבור הפועלים, שאין טעם ואין צורך ואין יסוד לתגובה ציבורית על שביתת־הרעב. להיפך, אנו חייבים להודות ולהלל ולשבח את השלטון על הצדקה אשר עשה עימנו כי הרי השינויים בבתי־הסוהר באו – “בתוקף החוק הכללי, המבטל את זכויות־היתר של נתיני־חוץ והמשווה אותם לאזרחי א”י. את עצם החוק הזה ראו הכל(?) כתיקון המעוות, כביטול נחיתות אשר במעמד אזרחי הארץ לעומת אזרחי־החוץ. איך נוכל להתקומם נגד המסקנה מהחוק הזה? איך נוכל לדרוש שיוסיפו להרשות לנתין פולני או אמריקאי ללבוש בגדים פרטיים בשעה שהאזרח הא"י לובש בגדי אסיר?“… מה תגידו למושגים האלה של “שוויון”? לא שמענו עדיין, כי בטלה – למשל – וכוח־היתר של הפקידים הפרטיים, או השוטרים הבריטיים, לקבל משכורת פי כמה מהפקידים והשוטרים המקומיים. זה לא! אבל למנהיגי מפא”י ניחא ב"השוואה" שבבתי־הסוהר, המתבטאת לא חלילה בזה, שהעניקו גם לאזרחי א"י את מעט הזכויות העלובות שהיו לנתיני־חוץ, אלא בזה ששללו את הזכויות “מהנתינים הפולניים והאמריקאיים”. בזה הם רואים את “ביטול הנחיתות”. ומתוך חריצות יתרה בלימוד סניגוריה על השלטון הם פולטים דיבורים כאלה: “כלום כה איומה היא “הכפיה” (שימו לב למרכאות הכפולות, שעורכי “דבר” טורחים להקיף בהן את המלה “כפיה”! – י. ר.) הזאת, שכדאי בגללה לסכן חיי אנשים ולאסור מלחמה ציבורית כבדה ומסובכת?… האומנם תלוי כבוד האדם בבגדים אלה או אלה?… האומנם מהווה צורת התלבושת ענין שעליו חייבים אנו להגן?”… יש לקוות, כי בהתפתח עסק ה"העברה" (טראנספר² בלע"ז), ובינתיים יכריח שטרייכר³ את יהודי גרמניה לשים טלאי צהוב על בגדיהם – נזכה לקרוא על דפי “דבר”: “כלום כה איומה היא “הכפייה” הזאת? האומנם תלוי כבוד האדם בטלאי זה או אחר, שעל גבו?”…

היו ימים ובבתי־סוהר בארצות אחרות היו התנגשויות קשות, עד לידי שפיכת־דמים, בגל “שטויות” כאלה, למשל: על אשר אסירים פוליטיים סרבו לקום ממקומותיהם בהיכנס המפקח אל תאם. אולם אז עוד לא היו לשליטים מלאכי־שרת כאלה במחנה־הפועלים.

המסקנה שהוציאו עורכי “דבר” מהודעת הממשלה היתה: “אותה תמיכה ערה ורגשנית, שניתנה לשביתה עוד אתמול על ידי הציבור, אין לה היום על מה להתבסס”… והעצה היעוצה לשובתי־הרעב: “עליהם להסתלק מהנשק הנואש, בו אחזו, וללכת בדרך אשר הודעת הממשלה מראה להם: תביעת זכויותיהם במשפט”… יבקש כל אחד לחוד “יחס מיוחד” לעצמו – זאת היא הדרך שהראתה הממשלה, היא גם הדרך שמראים אותה ומצדיקים מנהיגי־ההסתדרות!

5.

בזאת עוד לא אמרו די. אחרי ששובתי־הרעב לא עצרו עוד כוח והשביתה הופסקה, יצאה מערכת “דבר” להתקיף את אלה, אשר “השתעשעו(!) בפטיציות ובתזכירים ובטלגרמות מכל מקום ומקום, מכל נקודה ונקודה”… עד היכן מגיעה החוצפה! שביתת־הרעב נמשכה עשרים יום, ואם נמצאו אנשים שאינם ערלי־לב וחסרי־מצפון והם הרימו את קולם להגנת שובתי־הרעב, הרי שהם “השתעשעו” בלבד! עורכי “דבר” לא נמנעו מלירוק בפני חבריהם (הלא גם מ. אסף, א. שטיינמן, רגלסון, לובראני היו בין אלה “שהשתעשעו בפטיציות ובתזכירים”) ובפני כל הסופרים והאמנים והרופאים הבלתי־מפלגתיים וכל אותם חברי מפא"י מן השורה וחברי ההסתדרות הבלתי־מפלגתיים, שהצטרפו להגנת שובתי־הרעב! האם כל אלה “ביקשו להיבנות מהמחזה המחריד”, או שהם – לפי דעת עורכי “דבר” – טיפשים ואידיוטים גמורים, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם וכל הרוצה יכול להוליך אותם שולל?

אכן, יודעים אנו, כי גם בין הפועלים הבלתי־מפלגתיים וגם במחנה מפא"י עצמו לא מעטים הם אלה, אשר מאמרי “דבר” עוררו בהם רגשי בושה והתמרמרות. יודעים אנו, כי כלימה כיסתה את פניהם בראותם את מנהיגיהם בחזית אחת עם הממשלה ועם הריאקציה הבורגנית נגד החלק הישר והמתקדם של הציבור. אולם, זאת היא השאלה: עד מתי ישאו את כלימתם ויסבלו – אם גם מתוך חריקת שיניים – את מעשיהם, הנעשים בשמם, והעלולים להעטות רק חרפה וקלון על ציבור הפועלים המאורגן?

6. ומאידך גיסא

ניהלנו את המלחמה לזכויות האסירים הפוליטיים לא מפני ששובתי־הרעב היו “פרקציונרים”, אלא למרות היותם “פרקציונרים”, על אף התנגדותנו הנמרצת, ללא כל פשרה, לעמדתה ותכסיסיה המחפירים של פק"פ. אולם, צריך להדגיש בכל־תוקף: אם עלה בידי מנהיגי מפא"י, במידה מרובה, לסלף את דמות המערכה, לטשטש את ערכה הפוליטי ולהסיח ממנה את דעתו של חלק גדול בציבור הפועלים – הרי פק"פ היא היא שאיפשרה להם זאת.

עמדתה הפושעת של פק"פ בשאלת העליה – עמדה אשר צבור הפועלים כולו, מלבד לכנופיא הקטנה של “הפרקציה”, אינו רשאי ואינו יכול להשלים אתה ולא ישלים לעולם; ההתנקשות הזדונית בזכויות האלימנטריות של העובד היהודי לעבוד ולהשתרש בארץ; ההערצה הבזויה של שחיטות צפת וחברון בתור “התקוממות מהפכנית”, הפחת השוביניזם בין העמלים הערבים ותעמולת־השנאה נגד הפועל היהודי במקום הטפה כנה לסולידריות פרוליטארית בין־לאומית, – כל זה יוצק מים על טחנת מנהיגי מפא"י, כל זה מרעיל את האווירה במחנה הפועלים, מסיח את דעתם של הפועלים מהמלחמה באופורטוניזם של מפא"י, מטשטש את הגבולות בין סוציאליזם מהפכני שפק"פ מתיימרת לדבר בשמו – ובאמת היא רק מחללת את שמו – ובין מעשי פראות ופרעות.

גם במערכה הזאת, שעמדנו בה זה עתה, ראינו שוב בעליל את הנזק הרב, אשר עמדת פק"פ מביאה גם מבחינה זו, מלבד ערכה הנפסד בעצם יסודה: מה קל היה למנהיגי מפא"י להאחז ולהעזר בהתנגדות ובהתמרמרות הצודקת של צבור הפועלים נגד ההסתה הפוגרומית של פק"פ, ועל ידי כך לסלף את דמותה הפוליטית של המערכה ולחפות על מעשיהם הם.

ידעו נא התועים בדרכי ה"פרקציה", כי הם מסייעים בידי כנופיה, הממלאה בארץ – למעשה – תפקיד קונטר־ריבולוציוני, באשר היא מחללת את דגל הסוציאליזם המהפכני ושמה אותו לשימצה ולקלס.

“דרך הפועל”, 16 באוגוסט, 1935.

בהרצאתו בקונגרס הציוני “על מצב היהודים בעולם” הכריז סוקולוב: “יהדות חיה חיים נורמאליים בגולה היא תנאי קודם ורקע לבנין ביתנו הלאומי”. דברים נכונים בהחלט. ולו שמענו רק את הדברים האלה, היינו יכולים לחשוב, כי מנהיגי ההסתדרות הציונית פנו עורף ל"שלילת הגלות" המסורתית ולכפירה באפשרות של ביצור עמדותיהם של המוני היהודים בארצות פזוריהם, כי הקיץ הקץ על הזילזול במלחמה האמיצה והעיקבית על זכויותיהם של היהודים (שהרי היא מלחמת שווא, אם אין אמונה בסיכוייה). ואולם, מלחמה זו דורשת הכרה ברורה, – על מי, על אילו כוחות, יכולים וצריכים היהודים להישען במלחמתם לחיים נורמאליים? אך לא קמה – כמובן – הרוח ב"פרלמנט היהודי" להגיד להמוני־העם היהודי ולהכריז קבל העולם כולו, כי גורל ההמונים היהודים קשור קשר בל־יינתק בגורל מלחמת־השחרור של האנושות כולה. להפך, מנהיגיה של ההסתדרות־הציונית והקונגרס כולו הפגינו שוב את ה"נייטראליות" לגבי כוחות־השחור, המשתוללים כעת.

נשיאה של ההסתדרות הציונית ראה צורך להדגיש בהרצאתו (שלא היתה הרצאת יחיד, אלא הביעה את דעת ההנהלה הציונית): “אין לנו עסק בדברנו בגרמניה בקונגרס הציוני, לטפל בה מבחינת הפוליטיקה הגרמנית הפנימית”… כאילו יש אפשרות כלשהו להפריד בין “הפוליטיקה הגרמנית הפנימית” ובין מצב היהודים, שהם קרבנות הפוליטיקה הזאת! והוא חזר והדגיש: “אין אנו מתכוונים להעמיד את הנאציזם למבחן כצורת ממשלה… עוסקים אנו במצב היהודים כשהוא לעצמו”. כאילו מצב היהודים “כשהוא לעצמו” אינו קשור קשר בלתי־נפרד עם “הנאציזם כצורת ממשלה”!

ואחרי דיבורים כאלה בא נשיאה של ההסתדרות הציונית ל"עולם הנאור", שאינו מגיב כראוי על רדיפות היהודים. “יבוא – הוא אומר – יום וילגלגו על הז’רגון הזה של האומרים, שאין להתערב בענינים הפנימיים של העמים. אין כאן שאלה של ענין פנימי או חיצוני. שאלה מוסרית־אנושית היא. כמו העבדות – כן שנאת היהודים ורדיפתם לא שאלה פנימית היא”… והרי הוא בעצמו עשה את דבריו פלסתר על־ידי הרצאתו, בה קבע שאין הקונגרס הציוני רוצה להתערב בפוליטיקה הגרמנית הפנימית. “כמו העבדות – כן שנאת היהודים”… נכון! אבל אם הקונגרס אינו רוצה להתערב בשאלת הנאציזם, שהוא כולו עבדות, הרי ממילא הוא מצדיק גם את אי־התערבותו של “העולם הנאור” לגבי רדיפת־היהודים.

הם מצדיקים את הצהרותיהם העלובות ואת שתיקתם הבזויה בצורך “להציל מה שאפשר להציל”. גם וולס¹ בשעה שהצהיר – בראשית שלטונו של היטלר – על “נייטראליות” למשטר הנאצים, הצדיק את עצמו בשאיפה להציל את מוסדות הפועלים ואת שרידי הליגאליות של התנועה. ואולם, הפועלים – גם רוב מנינם של חבריו למפלגה – התייחסו בבוז ובשאת־נפש לצעדו המחפיר של וולס. הם בחרו בעינויים נוראים, מאשר לקנות את ה"הצלה" במחיר של הכרזה שפלה על נייטראליות לגבי ממשלת היטלר וגרינג.

עוד לא היתה תקופה, שבה יהיה ערך כל כך חיוני ותוכן כל כך ממשי, כמו עכשיו להכרזה הידועה: “יודען האַבען קיינע רעכטע”² (תרתי משמע). ואילו,דווקא “השמאל”, שהטביע את חותמו על הקונגרס, ויתר על הכרזה גלויה בדבר שיתוף־גורל עם הכוחות, המתנגדים ל"רעכטע" (הימניים) – והסתפק בתביעה לפירורי “רעכטע” (זכויות).

החלטתו של הקונגרס בשאלת־גרמניה; – מפגינה את “הנייטראליות” של ההסתדרות הציונית לגבי עצם המשטר הנאצי, היא תובעת “רק” את זכויות היהודים. אין בהחלטה זו אף דבר, אף רמז קל, על עצם המשטר העקוב מדם, המחניק כל ניצוץ של רעיון חופשי, המענה במחנות־ההסגר אלפי פועלים ואנשי־רוח כנים וישרים, המוציא להורג מאות “אריים טהורים”, המעלה על המוקד את מיטב יצירות הספרות האנושית.

כמה בזויה היא “פוליטיקה” זו, וכמה הרת־סכנות היא בשביל המוני היהודים – סכנות פנימיות וחיצוניות.

פוליטיקה זו נוטעת אשליות מזיקות, שאפשר להם ליהודים בהמוניהם להציל את עצמם, מבלי לשלב את מאמציהם הם במאמציהם של הלוחמים לשחרור האנושות כולה מהעבדות והעריצות הפאשיסטית.

פוליטיקה זו מכניסה דימורליזציה לתוך הציבוריות היהודית. והתנהגותם של צירי גרמניה בקונגרס תוכיח: הם הצביעו והצהירו אפילו נגד ההחלטה העלובה של הקונגרס, שלא נגעה בעצם המשטר הנאצי ותבעה רק את זכויות היהודים. גם זה היה בשבילם “נועז” יותר מדי!…

ויכוחים רבים התנהלו מסביב לחוזה “ההעברה”. אולם לא זו השאלה – האם מותר להעביר מגרמניה לארץ־ישראל את רכושם של יהודים? עיקר־השאלה הוא בזה: מהו המחיר הפוליטי, שההסתדרות הציונית משלמת בעד האפשרות להוציא מגרמניה את ממונם של בעלי־הון יהודים? והמחיר הוא: הכרזת נייטראליות לגבי המשטר הנאצי. מבחינה זו, חוזה־ההעברה הוא מעין מחירון לצרות־היהודים. האנדקים³ בפולין יכולים לפי המחירון הזה לעשות את החשבון המדויק, בכמה מיליוני זהובים מכסף היהודים עצמם – שיורשה להם להוציא בסחורות ולהגדיל אגב כך את היצוא – יוכלו לקנות את הנייטראליות של ההסתדרות־הציונית ולסתום לכל־הפחות למחצה את פיה, אם הם, האנדקים, יעלו לשלטון ויעשו ליהודי פולין את אשר עשה היטלר ליהודי גרמניה, והוא הדין לגבי ארצות אחרות.

ולא זו בלבד. – הרי מאמינים אנו, כי בוא יבוא היום ולוחמרי־השיחרור ימגרו את שלטון הפאשיזם. ואז? או־אז יוכלו המנצחים להגיד “לנייטראליסטים”: היכן הייתם אתם – בשעה שנאבקנו קשות עם משטר הדמים, בשעה שהאויב התעלל בנו ושפך את דמנו כמים? אז התנכרתם והתכחשתם לסבלנו ולמלחמתנו, הכרזתם על “נייטראליות” והייתם מוכנים להתפשר עם מלכות־הרשע במחיר פירורי־זכויות עלובות שקיוויתם לרכוש? אם כן – אין לכם חלק בנצחוננו!

האם רצתה ההסתדרות הציונית להדריך את המוני היהודים לקראת פרספקטיבה כזו? והרי זו היא המסקנה מהשיטה, מונח אי־האמון בכוחות־השחרור של האנושות והרצון להתעלם מהמתרחש בעולם הסובב אותנו ולהסתגר בד' אמותיה של “ציונות מעשית” בלבד. “רק־ציונות” זו הופכת בהכרח ובהחלט לריאקציוניות, העלולה להתנקם בהמוני־העם.

לאות מחאה נגד רדיפת היהודים בגרמניה – הורד בלוצרן הדגל התכול־לבן עטוף־שחורים לחצי התורן… סמל לעמידתם של יוזמי “המחאה האילמת” אבל לא ציון־דרך בשביל ההמונים. גאולתם יכולה לבוא אך ורק בסימן הדגל־האדום, הנישא ברמה!

“דרך הפועל”, 13 בספטמבר 1935.

אותו “דוּצה”¹, שטירוף־דעתו מתגבר ככל שהשפעתו פוחתת והולכת, עשה שוב מעשה רב. למה לו לבזבז את דבריו על אוזניהם האטומות של ההמונים היהודים, שאינם יודעים להעריך את גודל בינתו המדינית? מוטב לו ללכת אצל צוררי היהודים ולהביא להם את דבר השחרור – שחרורם הם מהיהודים שנואי נפשם. ואמנם במחנה של שונאי־ישראל זכה ה"דוצ’ה" הרביזיוניסטי לקבלת פנים נלהבת. האצילים הפולנים פתחו לפניו את שערי עתונם “טשאס”, האנדקים מחאו לו כף, כל הפאשיסטים האנטישמים שבפולין מרבים להלל ולשבח את תכניתו ואת פיקחותו ומעוף־מחשבתו הממלכתית. עשרות בשנים עמל וטרח ויגע האיש ואף פעם לא זכה אצל היהודים לשמינית שבשמינית מאותה ההכרה, אהדה והערצה, שהעניקו לו… האנטישמיים. הנה, סוף־סוף מצא את הכתובת הנכונה ואת מלת הקסם, שפתחה לפניו את הלבבות – את ליבות… האנטישמיים למיניהם.

מלת הקסם הוא: “אבקואציה” בלע"ז. ופירושה: גירוש היהודים! אכן, זה ולא אחר הוא פירוש ה"אבקואציה", הידועה לנו היטב מימי פרדיננד ואיזבלה בספרד ועד לימי ניקולאי ניקולאיביץ'² ברוסיה הצארית. כל “אבקואציה” של יהודי פולין (ולא פולין בלבד. –תכניתו של ז’בוטינסקי מכוונת לכל המדינות,הרוצות להיפטר מהיהודים). פירושה: לא הגירה של היהודים על דעת עצמם, מתוך רצונם הם להיטיב את מצבם, כי־אם – הוצאתם למרות רצונם, לפי רצונן של הממשלות המבקשות להיפטר מהם, בהיקף, ובמשך־הזמן ולפי תכנית שהן, הממשלות האנטישמיות תקבענה. המכריע והקובע הוא לא האינטרס של ההמונים היהודים ורצונם שלהם, – אלא: האינטרס של הממשלות האנטישמיות ורצונן שלהן.

עצם הדיבור על “אבקואציה” מחייב הודאה מפורשת, כי היהודים הם זרים בארצות מגוריהם, “אורחים בלתי־רצויים”, החיים לא בזכות ככל תושבי הארץ, אלא בחסד “בעל־הבית”, הרשאי להגיד להם בכל־עת ובכל־שעה: איני רוצה בכם, אין כאן מקום בשבילכם, לכו לכם, ואם לא תסתלקו די מהר, אשלח אתכם על־כורחכם. ואמנם, ז’בוטינסקי הודה בזה בפה מלא. הוא הצדיק במפורש את טענות האנטישמיים, כי היהודים נופלים למעמסה על תושבי הארץ; כי אין שום מדינה יכולה “לעכל” מספר גדול של יהודים, מבלי שזה יביא נזק לעצמה; כי הרצון להיפטר מהיהודים הוא מוצדק בהחלט ואין לראותו, אלא כ"שאיפה להגנה לאומית" מצד המדינות, “הסובלות מעודף של יהודים”.

המסקנה הראשונה, שהסיקו האנדקים מהצהרתו של האדון ז’בוטינסקי, נשמעה בזמן הבחירות לעירית לודז': הם דרשו לשלול את זכות הבחירה מהיהודים, שכן הם זרים המיועדים ל"אבקואציה".

הרעיון של גירוש שיטתי של יהודי פולין קיבל תוקף רשמי, וכל התומכים בו יכולים מעכשיו להסתמך על הצהרתו של “המנהיג הציוני”.

ואולם, לא רק על הצהרתו של מר ז’בוטינסקי בלבד!

אחרי שהצהרותיו של ז’בוטינסקי והמשא־ומתן שלו עם החוגים הרשמיים בפולין עוררו התרגזות עצומה בין ההמונים היהודים בפולין ומחוצה לה, התחילה גם העתונות של הציונות הבורגנית להביע התמרמרות על ההרפתקה של ז’בוטינסקי. אך, כלום יש להם, לקברניטי־הציונות הבורגנית, רשות כל־שהוא ליידות אבן בז’בוטינסקי? לא ולא! אין כל רשות מוסרית לכך, לא לציונים הבורגניים ה"מתקדמים", וגם לא לאותם ה"סוציאליסטים", רחמנא ליצלן, הכרוכים אחרי הציונות הבורגנית. ז’בוטינסקי הלך בעקבותיהם הם, הוא רק הזדרז קצת לקצור את אשר זרעו הם.

מי היה הראשון שהכריז, כי “לא מענינינו להגן על יהודי גרמניה”, באשר הגנה זו משוללת כל ערך “ולנו רק מלחמה אחת – קיבוץ גלויות”?! “דבר” – הוא, שהכריז זאת! מי היה האיש, שהכריז קבל העולם כולו, שהמלחמה באנטישמיות היא “תחבולות שווא ותרופות־אליל”? בן־גוריון – הוא שהכריז זאת! מי היה הראשון, שהורה בפומבי בפני מדינאים ועיתונאים אנטישמיים בפולין, כי יש אמנם בפולין מיליון יהודים “מיותרים”? י. גרינבוים היה האיש, שהכריז זאת! והוא גם שלימד זכות, בוועידת עתונאים פולניים, על המלחמה ברוכל היהודי. הן לא נשכח כי “שטירמר” הנאצי הכריז אחרי הרצאתו של גרינבוים בוועידת העתונאים בווארשה: “גרינבוים הוא יהודי הגון”! אכן, זו היא נשיקה, שיש בה כדי להמית מיתה מוסרית. – – – כאילו זכות העליה־היהודית – והצורך ביצירתו של המרכז־הטריטוריאלי בא"י – מחייב את היהודים לראות עצמם כנכרים ואוכלי לחם־חסד בארצות פזוריהם.

ובכן, למה רגשו כל אלה על ההרפתקה של ז’בוטינסקי? הלואי והיתה זו התרגשות מתוך התפכחות ומתוך ראייה ברורה – להיכן מוליכות הדרכים העקלקלות, שהם התנהלו בהן עד־כה. ואולם, דומה, שכל אותה ההתמרמרות שתקפה אותם – אינה אלא התחסדות־שווא, רצון לרחוץ בניקיון כפיהם, למען לא תפגע בהם חמת ההמונים היהודים, הרואים – ובצדק! – בכל ההצהרות האלה נעיצת סכין בגבם, בעוד הם נאבקים קשות בנחשולים האנטישמיים, המאיימים להביא עליהם כליה.

ה"בונד", כדרכו, התנפל על השערוריה החדשה של ז’בוטינסקי, כמוצא שלל רב, והוא מבקש להוכיח, כי הציונות מוכרחה לצקת מים על טחנתם של האנטישמיים. אין צורך להוכיח, שאין זה אלא שקר וסילוף! הן היה זמן שה"בונד" התחיל לטפל בהגירה היהודית וגם הקים לשם זה לשכת־הגירה משלו. ואחד המנהיגים הבונדאים כבר כתב בימים־ההם: “אין לבונדאים כל יסוד לפחד מפני המלים “המסוכנות” אמיגרציה וכיוון־האמיגרציה”. והוא גם הודה, כי “ההגירה כשהיא־לעצמה מהווה גורם חשוב בהתפתחותה של האנושות”, ו"בחייהם של היהודים מילאה ההגירה, במשך 50 השנים האחרונות, תפקיד חשוב מכמה בחינות, וגם כגורם, שהקל על תהליך הפרודוקטיביזציה של ההמונים היהודים" (י. כמורנר).

אלא מאי? רק לא עליה לארץ־ישראל ולא הרהור ורעיון בדבר מרכז טריטוריאלי. ואולם, לגבי האנטישמיים – הרי אין כל הבדל, אם – כתוצאה מההגירה היהודית – יוקם מרכז טריטוריאלי בא"י או לאו. העיקר בשבילם היא ההגירה של היהודים מפולין. כלום כשהקים ה"בונד" את לשכת־ההגירה שלו, ראה עצמו שותף לכוונות האנטישמיים?! והרי גם עכשיו, בעצם הימים הללו, מתפרסמות בעתון ה"בונד" ידיעות על העברת אלף משפחות יהודיות מפולין לבירובידג’אן – כלום יש בעובדה זו משום מתן תוקף לטענותיהם של האנטישמיים ולמילוי רצונם? ובכלל, כל ענין־בירובידג’אן וכל ההכרזות על הערך הרב של “הריפובליקה היהודית”, באשר “זאת הפעם הראשונה בדברי ימי העם היהודי הולכת ומתגשמת שאיפתו הלוהטת להקים ממלכתיות לאומית עצמאית” (אני מצטט לפי ה"פאלקס־צייטונג" הבונדאי), – האם כל זה מחייב הודאה, שבמינסק ובפולטבה ובכל הערים והעיירות שברחבי ברית־המועצות היהודים הם זרים?! ואולם הצביעות הבונדאית מזדקרת מייד, כשמדובר על הגירה לארץ־ישראל, המניחה יסודות איתנים למרכז טריטוריאלי יהודי. מפעלה של א"י אינו מחייב, כלל וכלל, את המדיניות הריאקציונית של המנהיגים הציונים ואת האוריינטציה שלהם על כוחות השחור. להפך, מדיניות זו היא בעוכריה של הציונות.

ומאידך־גיסא: אין אנטי־ציונות משמשת “קמיע”, השומר מפני הזדהות עם כוחות השחור.וה"בונד" יוכיח! אותו “בונד”, היודע להוקיע את המנהיגים הציוניים, הבאים לחזק את טענותיהם של האנטישמיים, אינו חושש כלל וכלל לחזור על כל הטענות והנימוקים, וגם על כל הדיבות והעלילות של האנטי־ציונים השחורים משחור, והוא מקבל את טענותיהם, תומך בהם, מגן עליהם. ז’בוטינסקי מצדיק את קריאת האנדקים: “יהודים לפלשתינה!”. ה"בונד" מצדיק את קריאתו של המופתי וכת דיליה: “יהודים צאו מפלשתינה”! ז’בוטינסקי תולה את תקוותיו להקמתה של המדינה היהודית בממשלות האנטישמיות; ה"בונד" תולה את תקוותיו ל"חורבן הציונות" באפנדים ערבים, הנתמכים ע"י מוסוליני והיטלר. מי מהם עדיף? לדידנו, שניהם מוקצים מחמת מיאוס.

טענתו של ה"בונד", המתעלם – במתכוון – מערכה הכביר של העליה היהודית לא"י ואינו רוצה – מתוך זדון ושרירות־לב – להבדיל בין שאיפתם של ההמונים היהודים, היוצרים את מרכזם הטריטוריאלי בא"י, ובין המדיניות הריאקציונית של מנהיגי הציונות הבורגנית – טענותיו אינן אלא דימגוגיה עבורה בלבד. ואולם, גם זהו חטא לא יכופר, שהפוליטיקה הפושעת של המנהיגים הציוניים מכשירה את הקרקע לדימגוגיה של שונאי־ציון ונותנת להם את האפשרות להבאיש את הרעיון הארצישראלי בעיני ההמונים היהודים.

הציונות הינה – והיה תהיה – מפעל שחרור כביר של ההמונים היהודים ולא מפעל־שחרור של האנטישמיים היהודים.

בזה נעוץ כוחה ומעופה. מכאן השפעתה העצומה וכוח־משיכתה לגבי ההמונים היהודיים. מכאן ערכה ההיסטורי בשידור־מערכות של הכלכלה היהודית. מכאן בוני־הקבוצות והחיפוש לחיים סוציאליים אחרים, ומכאן משקלו הרב של מעמד־הפועלים בתקומתה של ארץ־ישראל.

ה"בונד" מתכחש למציאות הזאת מתוך טימטום רעיוני; הבורגנות הציונית מסלפת את המציאות הזאת מתוך עניניה המעמדיים. מבחינה זו, מהווים שניהם כאחד כוח ריאקציוני־אויב למפעל השיחרור היהודי, הלאומי והסוציאלי, המתגלם בתנועה הציונית הפרוליטרית. היא היא הציונות, הרואה את דרך־ההגשמה רק בשילוב וקשר אמיץ עם תנועת השיחרור של כל האנושות.

ואילו אלה, הרותמים את שאיפת ההמונים היהודים במרכבת האימפריאליזם והריאקציה האנטישמית, – אינם אלא מנוונים את הציונות, מכשילים אותה, דוחפים אותה למסלול של הרפתקה בנוסח ז’בוטינסקי ומכשירים את הקרקע לתבוסתה.

נגד ציונות־סלף זו, הגורמת נחת־רוח ל"בונד", לייבסקציה ולריאקציה האנטישמית בכל העולם, – יתקוממו ההמונים היהודים ויפנה לה עורף מתוך אכזבה ושאט נפש.

“דרך הפועל”, 23 באוקטובר 1936.

ימים חולפים, והימים מצטרפים לשבועות, וההכרזות החגיגיות, שהוכרזו ערב פירסום “הספר הלבן” ולמחרתו, – נשארות כדברי־מליצה, שעד היום אין בעקבותיהן כל מעש.

אי־שם מתנהל משא־ומתן על תכנית פעולה. ומדוע רק עכשיו? הנשמע כדבר הזה, שמפקדה תתחיל לעבד את תכנית הגיוס והמלחמה רק זמן רב לאחר שהמלחמה הוכרזה?! איך להסביר את התופעה המוזרה הזאת?

לפי דעתנו נעוץ שרשה באותו “חטא קדמון” של מנהיגי ההסתדרות הציונית והמוסדות הישוביים: אמונתם העיוורת בשלטון הבריטי – היא, שמנעה מהם את האפשרות לראות את הנולד. הלא עד היום האחרון, על אף הלקח של שלוש שנות־הדמים, אף אחרי פרשת ארמון ס’ט ג’ימה, עוד הוסיפו להאמין, כי “אנגליה לא תבגוד בנו”. ממילא לא ראו את ההכרח להתכונן בעוד מועד לקראת המלחמה הקשה במזימות השלטון הזה. “הספר הלבן” בא להם כתוצאה מכל מסכת המדיניות האימפריאליסטית לגבי הציונות – ובפרט של “שיטת מינכן”¹ – אלא כשואה, שלא ניתן היה, כביכול, לחזותה מראש. הם שראו עצמם “שותפים” לשלטון הבריטי – הושלכו לפתע־פתאום אל תוך מציאות חדשה, אשר לא פיללו, לא ציפו ולא שיערו אותה.

משום כך מצאה אותם המהלומה הקשה בלתי־מוכנים מכל הבחינות – הנפשית המדינית, הארגונית – ולחלוטין ללא תכנית של היאבקות ממשית בשלטון, שכה שקדו לדבוק בו ולהיצמד אליו והוא בעט בהם בבוז ובגיחוך. על־כן כה גדולה מבוכתם.

לא רק תכנית מחושבת ומפורטת לשעת חירום חסרה – אין גם קו מדיני יסודי, שלפיו תעובד התכנית. על־כל־פנים, עד היום אין איש בישוב יודע מהו הקו העקרוני של ההנהלה הציונית. לא רק “איש ההמון”, – אף הקרובים ביותר להנהלה אינם יודעים זאת. והקוריוז עם הטלגרמה של יט"א² יוכיח.

הנה הודיעה יט"א מלונדון, בשם חוגים הקרובים למנהיגיה של הנהלת־הסוכנות־היהודית, כי “הקו העקרוני ביחסים של הסוכנות היהודית עם הממשלה הבריטית” הוא – מלבד הענינים הנוגעים ישירות להגשמתו של “הספר הלבן” – “שיתוף פעולה נאמן” עם הממשלה, שכן בסוכנות “קיים רצון מוחלט לעשות את כל האפשר לשיתוף־פעולה עם הממשלה בכל שאר הכיוונים”. למחרת באה, כמובן, הכחשתה של הסוכנות. “דבר” נזדרז להתמרמר על “הסכסכנות המתעתעת” של יט"א, המשתמשת למטרותיה בידיעה “קלוטה מן האויר”, בעוד שהקו שעליו הודיעה “אינו מתאים לקו, שבו נוקטת הנהלת הסוכנות”.

“דבר” לא טרח להסביר לקוראיו ענין של מה בכך אחד, לאמור: איך קרה הדבר, שעיתון אשר עורכיו יוצאים ונכנסים לפני ולפנים במוסדות הישוב וההסתדרות־הציונית – פירסם את ידיעתה של יט"א בלי כל הערת הסתייגות, בלי סימן שאלה; אלא אדרבא, בהבלטה והדגשה יתירה ובכותרת שבאה להטעים כי הנה זהו הקו?! איך, שואלים אנו, קרה שיום קודם להכחשה ראה “דבר” ידיעה קלוטה מהאוויר כקו עקרוני, המתקבל בהחלט על הדעת?!… צדקה מערכת “דבר”, ששאלה: “הייתכן, כי בשאלות כה יסודיות של יצירת דעת־הקהל היהודית תשרור הפקרות בלתי־מרוסנת?” אבל האם אין אנו צודקים שבעתיים כשאנו שואלים: הייתכן, כי בשאלות כה יסודיות תשרור אי־ידיעה גמורה של מצב הענינים גם במערכת־העיתון, שיש לו קשרים כל־כך אמיצים עם ההנהלה הציונית?!

הוא אשר אמרנו: אף “המקורבים” אין בידם אבן־בוחן, שתאפשר להם להבחין בין “סכסכנות מתעתעת” ובין מגמותיה ודרכיה של ההנהלה. הייפלא, איפוא, שהמבוכה בציבור הולכת וגדלה?!

והאם יפלא, ששעת מבוכה זו היא שעת־כושר לכת הבריונים, שהגיחה ממאורתה – והיא משתוללת כאוות־נפשה הטמאה?

מעשה הזוועה בביר־עדס, שאינו נופל במאומה ממעשה כפר גבתון, הרציחות השפלות בתל־אביב, שפיכת הדמים בירושלים ובחיפה ועתה מעשה לוביה – והיכן התגובה הראויה לשמה מצד המוסדות?!

גם בשטח זה דרוש קו פעולה ברור ועיקבי. בלעדיו מופקר הרחוב, מופקר הנוער לתוהו־ובוהו. גם כאן אין להסתפק בהכרזות, צריך להתוות דרך למעשים, שישימו קץ לפרובוקציה הנתעבת.

מכל שכן שאין לחפות על המעשים הללו באיזו צורה שהיא. הדבר בנפשנו הוא, ולכן מוטלת עלינו החובה להגיד גלויות וברורות: אם אחרי מעשה נתעב, שאין ספק ידו של מי במעל – באים ומעמידים פני־תם וטוענים “לא הוכח, שיהודים עשו זאת”; ואם גם אחרי, שהבריונים עצמם באים ומכריזים בקולי־קולות, שהם הם ששפכו את הדם והם מתפארים בזה – באים ומתפללים ומוכיחים, כי “האחריות המוסרית המדינית” חלה רק על ראש השלטון הבריטי, באשר במדיניותו הנותנת פרס לרוצחים הוא מעודד למעשים כאלה (מאמרו של ליבשטיין ב"דבר"), – אין בזה משום מלחמה רצינית נגד אנשי הכנופיות הללו ואפוטרופסיהם… אנו בוודאי איננו נוטים להקל במשהו את אשמתם של השלטונות. אבל אל תשמש לנו אשמתם נימוק ואמתלה לחפות חיפוי כל־שהוא על מעשי התועבה של הבריונים היהודים! הפילפולים האלה הם חרב פיפיות. ויותר משחרב זו עלולה לפגוע בשלטון, היא פוגעת בנו, בנוער שלנו, המסיק מסקנה, כי בכל זאת ישנה הצדקה – ולו תהא זאת המדיניות הפושעת של השלטונות – למעשים כאלה.

את המבוכה שהשתררה בישוב ובמוסדות יודעים לנצל יפה כל הגאנגסטרים הפוליטיים של הבורגנות, האמונים עלי סחיטה. הם הופיעו בפני הקהל כשפיהם מלא סיסמאות פטריוטיות, כביכול, בעוד שעינם וידם אינה שלוחה אלא לבצעם. כל חפצם להשתלט על הישוב, להטיל עליו את מרותו של איזה “ועד־עליון”³, אשר הם ימנו אותו על־מנת שיעשה את רצונם, שידכא עד עפר את תנועת הפועלים המאורגנת אשר היא כצנינים בעיניהם, וישמור מכל משמר על עניניהם הם. ואילו מכל מערכה רצינית, שתהא עלולה לפגוע פגיעה כלשהי בצרור כספם – אין כל ספק שישתמטו ויתחמקו.

בשעה שהשורות האלה נכתבות יושבים עדיין בירושלים על המדוכה ועוסקים בקומבינציות ומצרפים צירופים, שיספקו את תאבונם של אנשי השחור. בעצם סחר־מכר זה, בנכונות זו עצמה למנות פרנסים לציבור, מבלי לשאול את פיו, – צפונה סכנה רבה לכל השגינו. מאחורי גבנו עושים פרקמטיה בזכויותינו הדמוקרטיות?

ואילו, יש יסוד מספיק לחשוש שאף אם לא תוקם “הנהלה לשעת חירום”, אשר חוגי הריאקציה יהיו השליטים בה, – הם ישיגו את עיקר מבוקשם גם בידי המוסדות הקיימים, אשר יצייתו להם ויתאימו את “המשטר לשעת חירום” לרצונם ולדרישותיהם.

אל נשכח שאת האיסור על דגל הפועלים הכריז לא “ועד־עליון” מטעם אנשי “הבוקר”, כי אם “הוועד הלאומי”, אשר אנשי מפא"י עומדים בראשו. והם מוכנים להוסיף ולוותר. וכל הויתורים יהיו רק על חשבון ציבור העובדים.

הנה בא ש. לביא ומטיף לנו ב"דבר" ל"אחדות הישוב כולו מתוך הכרה, שאחדות זו עולה על כל האידיאולוגיות", ולכן “ישנו הכרח בוויתורים אחד כלפי השני”. סתם ולא פרש מה הן ה"אידיאולוגיות", שמותר להתפרק מהן ולהקריבן על מזבח האחדות, כאילו היו בבחינת איזו טבעת־קידושין, שמוסרים אותה ל"כופר הישוב"⁴. סתם ולא פרש מה הם הוויתורים הנדרשים מאתנו, מהו הגבול לוויתורים מצדנו ואם ישנו בכלל גבול כזה.

ומיד בא אחריו “ותיק” והתחיל להטיף ב"דבר" ל"הורדת רמת החיים", ולא הסתפק בנוסחה סתומה זו, כי אם הכריז במפורש על התביעה: הורדת שכר העבודה!

ברור, שההטפה לאנשי היכולת, שהם יורידו את רמת חייהם תישאר קול־קורא במדבר (מבלי להכנס כאן בעובי הקורה, אם ציבור הפועלים מעונין באמת בקריאה זו ל"פשטות וצימצום ההוצאות", שפירושה צמצום הקניה והייצור). ברור גם, שכל אותם ה"פיצויים", שאותו “ותיק” מנחם בהם את הפועלים – כגון: שיכון זול וכו’ – הם במקרה הטוב ביותר הילכתא למשיחא. לעת־עתה אנו עדים לכך, שתוך כל הקריאות ל"משטר של שעת חירום" – שכר־הדירה מאמיר, והנה זיכתה אותנו עירית תל־אביב דווקא עכשיו בשכר־לימוד. הדבר הממשי היחידי שבכל ההטפה לוויתורים הוא: ויתור על זכויותינו הדמוקרטיות, ויתור על ערכינו ושאיפותינו החברתיות, ולבסוף – גם ויתור על פת הלחם!! ברור שאויבינו ייאחזו בהטפה זו, הבאה מתוך מחנה הפועלים עצמו, ולא ירפו ממנה והיא תשמש להם קרנים לנגח אותנו.

אנו, ציבור הפועלים, נשלם מחיר יקר מאד בעד מבוכתם ואזלת־ידם של המוסדות, בראש וראשונה מוסדות ההסתדרות, אם לא נדע להתאושש בעוד מועד ולרסן את מגמת הכניעה של קברניטי מעמד הפועלים, המגבירה את חוצפתה של הריאקציה ומסייעת להשתלטותה עלינו.

“דרך הפועל”, 23 ביוני 1939.