היוונים והסינים הקדמונים ראו בציקדה סמל חשוב של תחייה ואלמוות. הסינים גידלו אותן כחיות־חמד – על שום שירתן. מבין הסופרים והמשוררים שראו את נופו של המקום הזה וכתבו עליו בעברית, רק מאיר שלֵו הקדיש משפט חשוב המגיב על קיומה של הציקדה. אסתר ראב, יעקב פיכמן, זרובבל גלעד, ע. הלל לא נגעו בה. אפילו יזהר ושמיר עוברים עליה בחטף, כחלק מנוף ואוויר מעיקים בחודשי הקיץ החמים. שלו כותב בסוף “רומן רוסי”: “אדם שאינו רגיל בקולה מסמא האוזניים של הציקדה, עלול לצאת מדעתו לאחר כמה דקות, אבל לנו, לאנשי העמק, היתה משוררת אהובה של קיץ ושדה” (עמ' 387). זהו דבר מפתיע. קול הציקדות אינו נדיר ואינו חלוש כלל. הוא ראוי להיקרא קולו של הקיץ. העובדה שאיש לא העיד עליו עדות כתובה שיש בה קשב של ממש אומרת דרשני. משהו במגעה של הספרות העברית עם הנוף המקומי לקוי וחסר; משהו בקשב העברי בעידן החדש לקולות המקום הזה חירש לאיזו אמת שהציקדה היא חלק ממנה.

מאיר שלו מיטיב לנסח את תיאור קולן של הציקדות, “קולה מסמא האוזניים”, משום שהוא נוגע בעוצמה הממשית של הקול הזה ובעיקר משום שהמטפורה שהוא נוקט נטולה מתחום האור והראייה, ואמנם יש זיקה חווייתית עמוקה בין קול הציקדות לבין האור האדיר של הקיץ במקום הזה, כאילו הקול הזה אינו אלא התגבשויות של האור העז לריכוז כה גבוה עד שהוא הופך מסה רוטטת ורועשת.

לא מקרה הוא שמֶלֶאַגרוֹס, המשורר היווני העתיק, שנולד בחמת גדר שעל יד הכנרת וחי רוב ימיו בעיר צור, הקדיש לה שיר עדין:

בחודשי הקיץ החמים, בימים החמים ביותר, שומעים אותן מן העצים ומתוך הקוצים והעשב היבש שבצדי הדרכים. כשאתה הולך בשדרה, בחודשי הקיץ, בכל ארצות הים התיכון, אפילו בשדרות הערים הרועשות ביותר, אתה שומע אותן מן הצמרות בתוך גשר השקט שמעל הרעש. אבל אם זכית להיות בצהרי יום קיץ במקום של שקט, תזכה לשמוע מקהלה מרתקת במיוחד. תמיד יהיה בה דו־שיח, אחד לפחות, בין שתי ציקדות רחוקות המשוחחות זו עם זו מעל הצמרות. שמעתי בחיי מקהלות רבות של ציקדות, בפרדס־חנה, בחורשים של ירושלים, בגליל, בגנים העתיקים של פירנצה, בחורשים השחונים של ספרד; בכל מקום יש להן צליל אחר. בספרד הן צרודות יותר. בישראל הן בעלות הצליל הגבוה ביותר. ציקדות סוֹפְּרַן. אני אוהב לשבת בבוקרי הקיץ במרפסת ביתי, לפני שעות העבודה, ולשמוע את קולן הבא מן החרוב והברושים הזקנים, ולהקשיב להן מתאמנות ומכוונות את קולן לקראת השירה הגדולה של הצהריים.

הציקדות אינן צרצרים של יום, כשם שבגופן אינן דומות כלל לצרצרי הלילה (הן פרפר עבה למדי מסדרת הפשפשנים בעל כנפיים זוהרות־שקופות). גם קולן אחר; הוא בא בדרך אחרת מן האוויר והוא בא אל מקומות אחרים בתודעה. קולו של הצרצר מקוטע, ולכן הפועל צירצור מתאים לו. צירצוריו ערוכים בקשתות מֵלודיות שבסופן ירידה ונסיגה, דבר המקנה להם נימה של עצב או תלונה. זו אולי סיבת ההאנשות המפורסמות של הצרצר כמשורר־זמר מתלונן־מתחנן אצל לה־פונטיין ואצל ביאליק. בואם של הצירצורים מן החושך הלילי הופך אותם לבני־לוויה של קרירות ומסתורין, ולפעמים גם של חרדה כמוסה. הם באים תמיד מתוך מסתור וממקום נמוך מאתנו. קולן של הציקדות הוא רם ורצוף. אין זה צירצור אלא תְזְזְזְזְזְ רועש וישר. הוא עולה מעט בתחילתו ואז הוא נשאר ברמה, תזזזז ארוך מאד שאינו תלוי בנשימה; רצוף וחד וחריף וצולל במרחב ובאוזניים ויוצר מין חיבור רצוף בין החוץ והפנים.

אין רואים את הציקדות. הן אלופות ההסוואה. הן נראות כקוץ על קוץ או כסיקוס על קליפת העץ. קולן לא זו בלבד שאינו בא מן החושך אלא הוא שייך לאור הגדול, החם והמסנוור ביותר; לגלוי עד מועקה. הוא בא מן המראות המהבילים והבוהקים המאלצים אותך לצמצם את עיניך כדי לעמוד בפרץ. לכן הוא קשור, לא לקשב הדרוך, המועצם, של ההולך בלילה, אלא לקשב המוכה, הקהה, המתגונן, של ההולך בצהריים, ערום מסוֹכך, מבית, ממכונית, ממיזוג אוויר. רק בתוך האור המסנוור, הנערם עליך עוד לפני שאתה רואה אותו, ויוצר עליך מין מחסום של ראייה מרוב אור וחום, מוחש הקו הבהיר, הצלול, החותך, של תזזזז הציקדות. ואי אפשר לראותן בחייהן אלא רק ב"חדר הטבע", או אם זכית לראות נֶשל שלם של ציקדה תלוי על ענף או ציקדה שמתה טרם פירוקה לגורמים בידי הנמלים. קולם הוא כה גדול וכה עשיר עד שגם ציקדה בודד נשמע כאקורד ארוך. משום כך נשמע קולם כאילו הוא בא מן המרחב עצמו – מן הקוצים, מן הצמרות ומן האוויר. ואמנם רק לעתים רחוקות תשמע ציקדה בודד. שירת הציקדות היא שירת חיזור; הזכרים הם השרים וקוראים להתקהלות של זכרים נוספים ונקבות. מעשה השירה הוא תיפוף מהיר ורצוף של שתי תיבות־תהודה הצומחות בירכתי הבטן, תיבות זעירות ומשוכללות להפליא הנוקשות זו בזו – מעין תיבות סיניות הפונות זו אל זו כמצלתיים, ושני שרירים אדירי־כוח ממונים על הרעידות המתואמות הללו.

קול הציקדות הוא הקול הרם ביותר בין קולות החרקים בעולם, ועוצמתו, כמו גם מִשכוֹ הארוך, מפתיעים ביותר לאור ממדיהם הצנועים של כלי הנגינה המפיקים אותם. חוקרי החרקים גילו זה־מכבר כי “תוּפֵּי” הציקדה מוקפים, משני צדי הבטן, תיבות־תהודה, ולפיכך הקול עצמו נודד וגדל בגופם עוד לפני יציאתו לעולם, אבל רק לפני שנים מעטות הצליחו להסביר את מנגנון הגדלת הקול ולחקות את מהלכו במוֹדל שהצליח להפיק מתנועה כה צנועה, באנרגיה כה חסכונית, תרועה כה גדולה (עד 15kHz). המנגנון עשוי שתי תיבות־אוויר הערוכות זו מאחרי זו, המוסרות את גלי הקול באמצעות עורות־תוף המגיבים לתדירויות קול שונות (כפי שניתן לזהות גם בשמיעה רגילה – קול הציקדות הוא “דו־קולי”) ומגלגלות כל גירוי ומכפילות אותו עד שהוא מתפוצץ אל המרחב. המנגנון דומה ל"מכלי הלמהוֹלץ", כלומר לתיבות־התהודה שבּנה הלמהולץ, המבוֹדדות רק מנעד מסוים של תדירויות מתוך רצף הקולות ויוצרות בו מעין האצה־קולית המגבירה את עוצמתו ביותר. נקבות הציקדות, אגב, שומעות רק את קול הזכרים, והן חירשות לשאר קולות העולם.²

להקשיב לציקדות הוא מעשה של חדירה והיענות לחדירה. הנטייה האינסטינקטיבית היא לא להקשיב להן. השומע אותן נוטה להתעלם מהן ככל יכולתו ולדחות את קולן ממנו והלאה, כאילו הן הדבר הדוקר, המעַנה ביותר בסנוורי האור והחום, והוא מצרפן באורח אוטומטי לנטל המועקות, החובות והחרדות של חייו המונח עליו ממילא כדבּשת אימתנית. אבל אם הוא חודר את קליפת המגננה הזו ומקשיב לציקדות, משהו אחר מתרחש בקולן: הוא חדל מלהיות סכיני ודוקר והוא נחשף כקול מלא חיים וכוח. יש בקו הקול הרצוף, העז והעשיר שלהן שירטוט של רצף אחר וסוג אחר של נשיאה בעול. לא עוד התנהלות גמלית כזו, העשויה מחזורים־מחזורים של התגברויות על שקיעה מרוב כובד, אלא תזזזזז רצוף, אחר. אין זו רעננות או יופי, אלא מין כוח אחר שיש להכירו בקיץ דווקה. סוג של חיים בקיץ. במה שאינו אביב, ואין לשפוט אותו רק כהיעדר אביב. משהו שיש לקבלו בענווה ולהפכו על אפו וחמתו למקור של חיים ולא לקִצם.

אין מנוס מאיכות הקץ של הקיץ. הלשון העברית עדה לכך, אבל אין זה קץ סופי אלא משך ארוך שעתיד להִמור אל הסתיו. יותר מזה: איכות הקץ של הקיץ תלויה דווקה בהיותו משך רצוף ארוך וחד־גוני במידה כזאת. במטעים, בכרמים ובמקשאות זוהי עונה של אסיף כבד ורב, אבל בשדות־הבוּר ובהרים זוהי עונה שאין בה תמורות. מנבילת הסוככים בסוף האביב ועד פריחת החצבים והחבצלות הכל כמעט קפוא על מקומו, שׂורד בשתיקה, מחכה או נרדם כליל כשבלולים על הקוצים היבשים. הימים הבהירים והחמים דומים זה לזה. משהו יציב וארוך־טווח שולט בהם. המֶשך הארוך הזה, שבימי הילדות הוא נראה כנצח, הוא דימויו העז ביותר של משך אמיתי בחיי היושבים במזרח התיכון. בהיפוך גמור מן החורף, שבו כל יום שונה ממשנהו והוא עשוי פרקים־פרקים של סערות והתבהרות, הקיץ הוא משך חסר־עלילה. כולו מעגלים־מעגלים של יום ולילה, כתנועת ההתנשמות, ורק העננים וצריחת העגורים הנודדים בתחילת הסתיו מגלה פתאום כמה זמן עבר בינתיים.

המֶשך הארוך נראה לרבים כדימויו של המוות עצמו, והחום והאור הקופח נראים כאילו הם נושאי לפידיו חמורי הסבר. אבל את המשך הזה אפשר לשאת אחרת – כנגינתם הישרה והחזקה של הציקדות – נגינה העשויה למשך אמיתי, והיא עשויה משך אמיתי. אתה מקשיב ונדהם איך אין בה עלייה וירידה, אין התנשמות ונסיגה, אלא תנועה רצופה וישרה, שמרוב יושרה נדמה שהיא עולה וממריאה, אבל אין זה כך. אין אפילו ויבּראטוֹ כלשהו שיעיד על ריתמוס של מחזוריות כלשהי. ובכל־זאת – אין זה קול הדומה למכונה או פעמון חשמלי או לתיקתוק דיגיטלי חסר־חיים. הוא מוחש מאד כקול של חיים וכדימוי לא שגור של חיוניות.

אני שומע אותו כקול הנושא את המשך של אנשים השרויים בקיץ של חייהם, אותו פרק ענק שאין בו כבר נעורים ועוד אין בו זיקנה, או שיש בו מין מזג שקול של שני הפרקים הללו.

המלה “מֶשֶך”, במיוחד בצורתה הקדומה, התנ"כית, מחזיקה כפל־פנים מרתק שיש להבינו: “מֶשֶך” הוא שק או צרור, כשׂק הזרעים שבידי הזורע בפסוק המפורסם מתהלים: “הָלוֹךְ יֵלֵך וּבָכֹה נוֹשֵא מֶשֶׁך הזרע” (קכ"ה ו') ואילו בצורת הפועל “מָשַׁך” הוא נשא, גרר, סבל, מטען, שקים וצרורות (ובכלל זה זריעה ממש – בהקבלה לפסוק מתהלים – “ודורך ענבים ומושך הזרע” – עמוס ט' י"ג) ומן המשמעות הזאת נמשכת ההשאלה בדבר משך הזמן: “ותמשוך עליהם שנים רבות” (נחמיה ט' ל'), “וימיה לא יִמָּשֵׁכוּ” (ישעיהו י"ג כ"ב), “תוחלת מְמֻּשָׁכָה מַחֲלָה־לֵב” (משלי י"ג י"ב).

“משך” בצורתה המקראית נושאת אפוא בחובּה קשר צפוף משמעות: היא המטען והיא מעשה נשיאתו לאורך הזמן והיא נוגעת בזמן עצמו הנמשך ומביא עמו אריכות ימים, מוות ומחלה. “משך” איננה כלל הזמן הרחוק, הערום מכל מגע עם חיי האדם, האדיש, הנמשך לאין־סוף, אלא היא הזמן במשמעותו המואנשת, התוֹכית, הפּתוכה בחיי האדם ובחרדת מותם. הקשר המרתק בין שם־העצם והפועל מקנה לזמן נוכחות סמיכה, כבדה וטעונה ערכים ורגשות. ומצד שני – הפועַל הנוגע בזמן אינו אלא מטאפורה הנשענת על שימושים ארציים ומעשיים לחלוטין בפועל – משיכת רשת מן המים, משיכה בעול, משיכה בקשת, לקיחה. התמשכות הזמן והחיים כרוכה אפוא במלה הזאת, בתחושה עזה של התנגדות תווך וכובד־מטען. זהו זמן כבד שההימצאות בו אינה הוויה רפויה אלא היא משיכה, מתיחה, או פריקה איטית ושקולה. מרתקת במיוחד היא תמונת הזורע הסמלית מתהלים שבה מגולם פרק הסבל הארוך של הגלות, טרם הגאולה, בתמונת הזורע “הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע”. פרק הסבל הוא אפוא פרק של נשיאת משא כבד – אבל המשא עצמו הוא שק של זרעים ומהלכו הוא פעולה של זריעה. הפעולה מרמזת שפרק הסבל אינו חד־גוני כפי שהוא נראה אלא הוא תהליך הדרגתי של פריקה, הקלה המובילה לפריון. דומה שאין הרבה ביטויים מרוכזים כל כך לפניו הרציניים והחמורים של מעשה העמל והפרנסה, דווקה משום הדגש החזק באיכות הפריון שבּו: כובד הסבל הוא דווקה בשפע הזרעים ההולך ונפרק ונטמן בקרקע לאורך התלם החרוש. השילוש הצלילי של פעולת ההליכה והבכי המתמיד בה – “הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה”, ונביעתו של המֶשֶך מתוך שלוש המלים הללו, מקנים לה כאן איכות טראגית מרוכזת מאד. הזורע בוכה כי הוא חרד לגורלם של הזרעים, ילדיו ומעשיו; הוא חרד מן העתיד לבוא עליהם, על פיריונם שלהם, העלול להישטף, להינגע, להתייבש לפני השתַבּלם. “נשיאת המשך” היא אפוא פעולה דרוכה של הימצאוּת בזמן, של הימתחוּת מודעת מאד בין העבר והעתיד, של גישור ארוך, של חיבור קשה, שרק הרצון לחיות ולהחיות נושא אותו מעל החרדה. הפסוק הזה מכיל באורח נדיר את פקעת הרגשות הקשה של הסבל האנושי, את כפל פניו של הסבל כנשיאה וכפחד מפני קריסה, ככוח והיעדר־כוח ופגיעוּת הכרוכים זה בזה.

כשאני הולך ושומע את קול הציקדות בקיץ מעל הרחוב, מעלַי ההולך ברחוב, כשבִּי ועָלַי המֶשֶך הגדול של חיי, אני שומע את קול נשיאת המֶשֶך של השרויים בקיץ. נעים לחשוב שקול הציקדות הוא קול של חיזור, אבל לאוזן האנושית הוא קול אחר: זהו קול התנועה הישרה, התנועה שאינה מחַשבת לקרוס, כשם שאינה מבקשת להמריא ולעופף. תנועה ישרה שאינה מוות אלא היפוכו הגמור – מעין הַסְכָּנָה לו והתנגדות שקולה לסכנתו ולפיתוייו. ואין זה קול של קיהיוֹן או היאטמוּת מרוב חום ואורות. להפך: זהו קול פקוח ומפוכּח, חמוּר וצלול. לא נאה במיוחד ולא מכוער. קול שאינו נתון למשפט אסתטי. הוא חזק מאד. מרוכז מאד. הוא מנוגד להתכנסות ולהתקפלות. הוא היפתחוּת מתוחה החוצה ופנימה. ובעיקר – הוא רצוף וארוך מאד וישר. קול של קיץ.