כפיזיקאי עיוני, העוסק תמיד במופלא ממנו, זכיתי לרגע נדיר של התרוממות־רוח כשראיתי לראשונה במו־עיני את מושא מחקרי: האטום. כנקודת אור הבזיק האטום בחשכת מלכודת מגנטית שבה כלואים רבבות אטומים בקור עז.

תחושת השׂגב למראה צפוּנות החומר, שעד לא מכבר היו סמויות מן העין, העלתה בי הירהורים על גילגוליה של אידיאת האטום, שהיא כבת 2,500 שנה. במוקד הירהורַי עמדה שאלה מגָרת־דמיון: מה היו חשים דמוקריטוס,¹ אבי האטומיזם, וממשיכי דרכו בעולם העתיק,² אילו נגלה להם, באורח נס, מראה זה של האטום?

יקשה עלינו מאד לדמיין את גודל תמהונם של האטומיסטים הקדמונים לנוכח המראה הפלאי והסבּרו המדעי החדיש. אך אם אמנם היו מאמינים בו, כלום היה גורם להם סיפוק בשל התאמתוּת תורתם? חושש אני שהיו יוצאים ממנו במפח־נפש. דמוקריטוס, שתימצת את המניע לתורתו במלים “האמת במעמקים”, הוא ותלמידיו אחריו ראו באטומים את המציאות האמיתית, החבויה מאחרי מצג־השווא הנגלה לחושינו המתעתעים. והנה המדע המודרני הוציא לאור, פשוטו כמשמעו, את המסתורין של אָשיות המציאות. ומה ערך לאמת אם היא גלויה לעין כל?

יתר על כן, הדעת נותנת שהיו מתאכזבים מאד מהידיעה כי אבדה הפשטוּת האלגנטית של “הבלתי־נחלק” (א־טום),³ אבן־הבניין היסודית של עולמנו המורכב, המשתנה ללא הרף. בפיזיקה העכשווית התחלפה פשטות זו בעושר בלתי־נדלה של “מצבי” האטום. התמדתו הנצחית, הבלתי־משתנה, בתורת דמוקריטוס נתחלפה בהתהוותו של האטום, השתנותו ו"מותו" בתהליכים פיזיקליים שונים.

אך יותר מכל ודאי נדהמים היו לנוכח התופעה שנחזתה ואוּמתה על־ידי הפיזיקה הקוונטית: שבעת ובעונה אחת האטום קיים ואינו קיים במקום נתון. התנהגות משונה זו אפשר לתרצה בתכונת הדוּאליוּת (שניוּת) של עצם קוונטי דוגמת האטום: העובדה שהוא “גל” מפושט במרחב בניסויים מסוימים והוא בניסויים אחרים “חלקיק” הממוקם־היטב במרחב.

לאחר שעמדתי על התהום הפעורה בין האטומיזם העתיק למודרני, עלתה בי מחשבת כפירה באשר לחדשנותו העקרונית של זה האחרון: שמא הפער בינינו לקדמונים נובע בחלקו מכך שאין אנו מוכנים למקם את מושגי הפיזיקה המודרנית בהקשר תרבותי־היסטורי רחב ולנהל דו־שיח עם אופני־חשיבה מסורתיים?

בניסיון לגשר על הפער, ניסיתי למתוח מקבילה בין השניוּת הקוונטית של האטום לבין השניוּת “צורה”–"חומר" אצל אריסטו: התגלות האטום לרגע במקום מסוים, שהיא תולדת הסדר הקוונטי במרחב ובזמן, דומה להתממשות האריסטוטלית, שהיא חיבור בין “צורת” העצם, כלומר מהותו הבלתי־משתנה או הסֵדר הנצחי שביסודו, בין ה"חומר" הזמני והמתכּלה שבו. זוהי מקבילה מאלפת אם גם לא שלמה, שכּן קטגוריות־המחשבה האריסטוטליות אינן תופסות את אפשרות הקיום בכפיפה אחת עם אי־הקיום. אולם מקבילה זו רומזת לאפשרות של סינתזה מושגית בינינו לבין קדמונינו באשר לטבע החומר.

במהלך הירהורי הגעתי לניסיון הנועז מכולם של עיסוק בשאלה שאין המדע רשאי להעלותה באשר הוא נשען על סיבּתיוּת לוגית ואמפיריזם נסיוני: היש תכלית ומשמעות מטפיזית לתכונות האטום שעליהן מושתת העולם החומרי? מיסטיקנים בני דתות שונות, בהם מקובּלים מחוג האר"י ובעל ה"תניא", מייסד חב"ד, אכן העניקו משמעות ערכית לעולם החומר: מבחינתם, עולם זה הוא חלק מהזירה המקיפה עולמות תחתונים ועליונים ובה מתנהל מאבק־איתנים, בשיתוף האדם, בין הרע, המזוהה עם האיִן או הריק, לבין היש – ניצוצות האור האלוהי.

שניוּתו הקוונטית של האטום, המייצגת את תכונות עולם־החומר בזעיר־פנים והמתגלה בדמות ניצנוצי אור ברִיק – האין היא אפוא מטָפוֹרה נפלאה למאבק הקוסמי בין יש לאין או בין סדר לתוהו? ואילו הערגה לעולמות נעלמים, יסוד מרכזי של דתות־מסתורין – האין להמשילה לחתירת הפיזיקה אל חשיפת צפונותיה רבות־הרבדים של המציאות החומרית, משימה שאפשר שלא תושלם לעולם?

השורות הבאות מבטאות את ההירהורים שתוארו לעיל והן מנחה ללוּקרטיוּס,⁴ ששר שיר־הלל לאטומים ביצירתו הכבירה “על טבע הדברים”.