אכלתי באמוק לפני שיצאתי. פחות הכמות ויותר המהירות. טוסט שלם בפחות מדקה. זו המומחיות שלי. לאכול מהר. אולי אני מפחדת שהאוכל ייעלם. לא יודעת מה ההיגיון מאחורי זה. אולי הפחד מהרעב שינקר בך. אולי חשש שהאוכל יתחרט לפני שיתמזג אתך. בולעת מהר. לא לועסת. חוץ מהטוסט אכלתי גם שני מלפפונים שאמא שלי קילפה לי. כשאני שוטפת לעצמי ירקות אני אף פעם לא מקלפת. למי יש כוח לזה?

כשסיימתי התחלתי לשתות גלונים של מים. מתוך טירוף. דימיינתי את הצמא והרעב שיענו אותי מחר ובדבקות דחפתי עוד ועוד. גומעת נוגסת ובולעת. שואבת לועסת ודוחפת. יש לי עוד עשר דקות. חייבת להספיק עוד ועוד. אחרת אצטער. אולי כדאי להאט את הקצב? הרי מה שאוכל ואשתה היום לא ינחם אותי מחר. איזו מחשבה טפשית. אני חייבת להתמקד במים. מחר יום חם ואני עלולה להתייבש. אני מתקרבת לשלושה ליטרים. קראתי פעם שכששותים מהר זה יוצא כמו שזה נכנס.

יאללה. אני עפה. ביי. ביי. ביי. ביי. כמה פעמים אפשר להגיד ביי לפני שהולכים. ו–תתקשרי. ברור שאני אתקשר. אני תמיד מתקשרת. הפרידות האלה עדיין נוגעות לי. למרות שהן מתקיימות אחת לשבוע. אני בסך הכול במרחק של שעה נסיעה. אבל זמן הנסיעה לא משנה. אני מניחה שגם אם הייתי גרה בפתח תקווה (לא באמת, זה לא יקרה!) הטקס היה דומה. טוב, יאללה, התיק על הגב ו… יצאתי.

רע לי. לא באמת רע לי. זה רק משפט כזה שאני אומרת כשאיני מרגישה במיטבי. אני בדרך כלל לא מרגישה במיטבי. אתמול בערב שתיתי המון. וכבר בהמתנה לאוטובוס הפנימי בתל אביב אל התחנה המרכזית הייתי חייבת להשתין. אני עומדת וקשה לי. ישבתי. האוטובוס לא מגיע. אני מתקשרת לאמא ומקטרת. היא מנחמת. עליתי על האוטובוס וכבר הייתי על סף התפוצצות. יושבת ולא זזה. כל תזוזה מגבירה את ההתפוצצות הקרובה של שלפוחית השתן. היה שם אדם מבוגר שרצה להגיע לבת ים. הוא היה ממוצא רוסי ודיבר עם הנהג באנגלית. האנשים שאתו ישבו במושבים אחרים ויחד עם ניהלו סימפוזיון קולני, האם לרדת בשדרות הר ציון או בתחנה המרכזית.

הייתי חסרת סבלנות. הייתי עצבנית ציקצקתי ואמרתי ואווי ואווי. מישהי הסתובבה לראות מה עובר עלי. בניתי אסטרטגיות. לאן אלך. אחותי, ששמעה על בעיית האוטובוס שבושש להגיע, התקשרה ולשאלתי ענתה שאין שירותים נקיים בתחנה המרכזית בתל אביב. אולי בקומה שש. האסטרטגיה שלי – אעלה לקומה שבע. זו קומה חדשה עם אוטובוסים מרוחקים (גליל, גולן, אני מניחה שגם לאילת). שם בטח יצרו שירותים נורמליים. כן. זה התיכנון. אכנס לקומה הששית ומשם ארוץ לקומה השביעית לחפש אחר בית שימוש. האוטובוס בינתיים הגיע לתחנה המרכזית. במחסום עמדה בחורה ממוצא אתיופי. היא היתה מחויכת ונראה היה שזה שעומד אתה בבּוטקה מנעים את זמנה. אולי עובד אִתה, אולי חבר שבא לבקר.

פתאום כשאני מספרת את הסיפור אני מבינה את יחסי האדונים־המשרתים במדינה. כל בעלי התפקידים המסריחים באמת הם עולים חדשים. מרוסיה או אתיופיה. למה זה צריך להיות ככה? הם חייבים להיטמע בחברה. חייבים שיהיה מעבר בין מעמדות. בתחתית שרשרת המזון נמצאים אותם אנשים. חבל (חבל, חבל, אבל אני יכולה ללכת להזדיין כי אני לא מתכוונת לעשות את העבודות האלה בעצמי). כשיש שווים יותר ושווים פחות ואתה באלה ששווים יותר – אתה מוצא צידוק לכל דבר. גם לזה אמצא צידוקים שיטשטשו את הדברים הצורמים לעין או שאכחיש שהדברים הם אכן כפי שתיארתי.

אנחנו רוצחים ואוכלים חיות. כשממש צריך אוכלים גם אנשים. לא ביום־יום אבל במצבי מצוקה. כל אדם הוא הכי חשוב לעצמו. אך אין רע בכך. כדי שנשרוד צריך שלכל אחד יהיה חשוב מעצמו. אבל למה הדברים יוצאים ככה. בכל משתמשים וזורקים. אוכל, ספרים, ערים, אנשים. לאחר השימוש הדברים נהפכים לזבל. לא נחוצים, משומשים, מגעילים. אנו זונחים אותם ומשתדלים לזכור את התקופה שהם היו פיתוי עבורנו. התקופה שבה חמדנו אותם. כעת לאחר השימוש הם נראים לנו מסואבים. מלוכלכים. לא רוצים לפגוש בהם שוב. אולי ייעלמו בעת שחדלנו לחפוץ בהם, רק נעוריהם יישארו. את חלקם ממש רוקַנו מתוכן בעת שהשתמשנו בהם. למה ככה? מדוע כך?

כשהגיע האוטובוס לתחנה המרכזית הרוסי דובר האנגלית החל לרדת. הוא היה עם מקל והיה קצת איטי. יאללה יאללה, קיוויתי, יאללה בן אדם. הוא היה לפני בתור לבדיקה הבטחונית והתמהמה כי הוא שאל את הבודק, שהיה גם הוא דובר רוסית, כיצד מגיעים לבת־ים. כשסיים והיה אמור לעבור הוא המתין וקרא לאשה בסוף התור, שאולי היתה אשתו, להתקדם ולעבור אתו. הייתי מסוגלת להרביץ לו באותו רגע. אני בדרך כלל בן אדם סובלני. כך כולם אומרים על עצמם וגם אני. בהקשר אחר הייתי רואה את המשעשע בסיפור אך כשהשלפוחית הולכת ותופחת בכל שנייה אינני משועשעת.

בגלל שנאת חינם חרב בית המקדש. אני מניחה שמצטייר שחטאתי אתמול בשנאת חינם. לא באמת שנאתי את הרוסי דובר־האנגלית ואת אשתו שתחיה. הם פשוט הפריעו לי מאד בדרכי להשפריץ את המים שהצטברו לי בחלל הבטן. אינני יודעת מי הם, אך הערה זו אינה מקלה, אלא רק עונה לקריטריון ה"חינם". טוב. מודה. חטאתי. מזל שתכף יום כיפור והחטא הזה לא ירבץ על לבי הרבה זמן. אני אנקה אותו במהרה. אני ראויה לכפרה שהרי לא עשיתי להם דבר אלא רק התעצבנתי עליהם באותו הרגע. לא שנאתי אותם רק רציתי שיתנדפו ולא יפריעו לי.

בא לי למות. אני כבר לא צעירה. הזמן עובר. הזמן עובר עלי ואני מזדקנת. בעייתי משהו לפחד גם מלמות וגם מלהזדקן. אין פתרון נראה לעין. אלו שתי האופציות היחידות. לכן אולי כולנו במצב בלתי אפשרי. שומרים על עצמנו כדי שלא נמות. אך, כשאנו לא מתים הזמן עובר ונותן את אותותיו בגופנו. תהליך ההזדקנות כל כך מפחיד. אני כבר לא ילדה. אני אשה למרות שאין עדות ברורה לנשיות שלי. אשה זו אחת שיש לה איש, היא יכולה גם להיות אמא. אני לא זו ולא זו. אולי אני עלמה. כן. עלמה זו מלה יפה. אני עלמה או בחורה. הנה שימחתי את עצמי באופן בלשוני.

תחנה מרכזית היא מקום מעבר. דרך בין מקום אחד לאחר. דרך שכולנו מצהירים שהיינו מוותרים עליה. אם אני רוצה להיות בירושלים אשמח להיות משוגרת לשם באותו הרגע. מי צריך את ביזבוז הזמן הזה בדרך. נכון שלעתים אני מעדיפה לראות ולהכיר את הנוף בדרך. לא עכשיו. כרגע אני מעדיפה להיות משוגרת לדירתי בירושלים. אולי התחנה המרכזית הזו נראתה לי מיותרת אולי האנשים ההם נראו לי מיותרים. או כאלה שאין סיבה אמיתית שאפגוש אותם באותם רגעים. ואשוב ואחזור על דברי שאולי לא הובנו כיאות – אני סתם בחורה שמתה להשתין. לא שונאת חינם ולא אשה ולא שונאת רוסים דוברי אנגלית. בבקשה. רק להטיל את השתן החוצה.

עברתי את הבודק הבטחוני. אני ממוקמת בקומה הששית של התחנה המרכזית. פניתי במהירות אל המדרגות הנעות לעבר הקומה השביעית. הן היו נראות לי מעט גבוהות באותו הרגע. יש לי פחד גבהים קל. ממש קל. או אולי לא ממש קל אלא רק קל. אינני יודעת מה הסטנדרטים להגדרות הללו. בתיפקוד היומיומי הוא מפריע לי רק בירידה ממדרגות נעות. קצת מפחדת אך תמיד מתגברת אם אין ברירה, בייחוד אם יש רבים שיורדים במדרגות. כאן לא היו כאלה. המדרגות היו יחסית שוממות.

אני מאוהבת. תוך כדי כל הסיפור הזה אני מאוהבת. זה הרקע לסיפור. בשניית ההתלבטות עם המדרגות הנעות לא הרגשתי את זה. הייתי עסוקה בלהחליט, אך באופן כללי אני מאוהבת. אני לא באמת מאוהבת. אני אובססיבית כלפי מישהו שצריך לצאת לי מהראש וכמה שיותר מהר. כיון ש: 1. הוא לא מעוניין בי. 2. הוא לא איש טוב על פי הגדרה. למרות שהוא לא ממש איש רע על פי הגדרה. אני מניחה שהוא לא הרג אף אחד או שדד. הוא סתם מתייחס אל אנשים בהתנשאות וכמו לזבל. אבל הנה… גם לי זה קורה ברגעים של חולשה. אני רק רוצה להציג את עצמי לעצמי כאדם טוב. קשה לי לקבוע דברים לגביו כיון שאינני מכירה אותו. אבל אני מניחה שאדם חיצוני יחליט שאני יותר אוהבת אדם ממנו. למרות ש… אני והאדם והחיצוני (שיכול להיות אפילו אותו בחור עצמו שיעיד על עצמו שהוא חרא) לא קובעים מיהו אדם טוב.

שאלה. האם באותה שנייה, בדרך למדרגות הנעות, אהבתי אותו? אני מניחה שלא. אינני סוברת שאתה חייב להרגיש את התחושה המצועפת הזו בכל רגע ורגע כדי להכריז על עצמך כמאוהב. ניתן לוותר על שנייה קטנה, שבה אתה טרוד מאד, שלא חשבת בה על אהובך. לא זה הדבר. אני חושבת עליו רוב הזמן, כל הזמן. אני לא מפסיקה לחשוב עליו אך לא באמת אוהבת אותו. נוח לי לברוח במחשבות אליו. כפי שחברה שלי אומרת. את לא מכירה אותו. את לא אוהבת אותו. את אוהבת את מה שהוא גרם לך להרגיש, ואת התחושה של להיות ביחד. והיא סיימה בהבטחה שהתחושה הזו עוד תגיע. עם מישהו אחר. יותר טוב. יותר טוב עבורי. יש לי את זה כתוב. מעניין אם מבחינה משפטית אני יכולה לתבוע אותה אם זה לא יקרה.

אני צריכה שלוש. אני צריכה סיבה שלישית לכך שאני חייבת לשכוח ממנו. שתי סיבות לא מספיקות. הנה יש לי. זה מאד פשוט. 3. הוא לא מתאים לי. הוא לא רגיש מספיק. מעיד על עצמו שהוא לא נפגע מבחורות. הוא כרגע בדיכאון, וכששאלתי אם זה בגלל בחורה הוא טען שהוא אף פעם לא בדיכאון מבחורה. איזו תשובה מעצבנת. אני כן צריכה מישהו שירגיש ממש. לא רק קצת. למרות שבהזדמנות אחרת הודה שהוא מרגיש ואולי הפריע לו שמישהי אמרה לו שאין לו רגשות.

למה הוא לא רוצה אותי. אני באמת לא מבינה. באמת שלא. גם לא מבינה איך בחורים יכולים להימשך פיזית למישהי אך לא לרצות את כולה. אני לא יכולה להימשך פרטנית לגוף של מישהו. אני רוצה אותו באופן כללי את כל כולו. לא יכולה לומר שהוא חשב שאני לא יפה מספיק או לא חכמה מספיק או לא מצחיקה או לא מעניינת. אני כן. אני בסדר. אני עכשיו אטען שאולי זה הוא. שמפחד. שסיים קשר. שמפחד ממשהו חדש ועמוק. אבל זה יישמע כשטויות במיץ עגבניות. זה לא מתאים כרגע. ויש זמן ועת לכל דבר. הכל לטובה. מאמינה בזה אך כרגע נשמע לי כמו חרא. יאללה. שילך להזדיין. מדובר בקללה בלבד. מעדיפה שלא יבצע בפועל. זה יטריד אותי אם אכן ילך להזדיין.

לאחר שאמרתי לעצמי “מקסימום נרד במעלית אחרי שאתרוקן” עליתי במדרגות הנעות. הראשון שראיתי היה חייל שכנראה המתין לאחד האוטובוסים הפונים ליעדים הרחוקים בישראל. חמוד. אולי מזוקן, קשה לי להיזכר איך היה נראה. אחד המקצועות הכי מעניינים לדעתי הוא בונה קלסתרונים. או אולי זה לא מקצוע אחד. אולי יש את זה שבונה קלסתרון בפועל וזה שעוזר לאדם להיזכר במראה פניו של מישהו שראה לשנייה. אני מתלהבת מהמדובב! ושוב כדי שלא לעשות עוול, ייתכן שבונה הקלסתרונים עושה גם את העבודה הפסיכולוגית.

כשיצאתי אתו, הבחור אמר לי שיש לי דרך מחשבה מעניינת. שאני חושבת בצורה מאד מיוחדת. ואמר שגם הוא מיוחד כי הוא יכול להבחין שלאחרים יש דרך הסתכלות מעניינת. איזה פלצן. או אולי הוא צודק. כשהוא אמר לי את זה, כמובן שלא הסכמתי. אמרתי שבעצם כולנו דומים. אינטרוול השונוּת של בני האדם מצומצם מאד. אני כנראה מסכימה אתו. קל לי להסכים אתו כיון שהוא נתן לי מחמאה. קנה אותי. ואני הרי לא יכולה להסכים עם הקביעה הראשונה שלו מבלי להסכים לפחות באופן חלקי לקביעה השנייה. הלוגיקה מנצחת אותי. אני חייל קטן שהיא תכף תדרוס. חס וחלילה! נזכרתי בחייל שבקומה השביעית.

כשאתה חייל אתה נוטה להרגיש מדוכא ומבוזבז. תחושה זו משתנה כשאתה יוצא החוצה ונפגש עם אזרחים שאינם חיילים. אתה שייך לכולם. אותך לגיטימי לשאול על מיקום של שירותים בתחנה המרכזית. אם יש אדם שחוטים חשמליים יוצאים לו מהחולצה אתה אמור להתנפל עליו. אם יש ויכוח אתה יכול להיות ההיגיון הבריא שיכריע. לפני שנייה היית ילדון בן שבע־עשרה וזקנים הרגו אותך במבטם כשלא קמת להם באוטובוס ופתאום נהפכת לסמל חי של המדינה.

אז באמת שאלתי את החייל ההוא. החייל שלי. האם יש שירותים בקומה הזו. והוא אמר שלא. יש בקומה הששית. אלו השירותים שפחדתי מהם. מהסירחון שלהם. יש לי פוביה משירותים ציבוריים. הם יכולים להיות כל כך מלוכלכים שזה מפחיד. הליכלוך לא מגעיל אותי. אני חוששת מהריח. קשה לי להתמודד אתו. חייל אחר הולך לעבר המדרגות הנעות. אני ארוץ אחריו וארד אתו יחד. אמרתי שלום או תודה לחייל שלי. סתם, אני לא זוכרת אם עניתי לו. חבל שלא אמרתי לו משהו נחמד ממש. כמו תודה רבה ובהצלחה בנסיעה. אני חושבת שאמרתי לו “תודה רבה” או “טוב תודה”. הוא בטח מבין את מצבי. גם הוא בטח היה צריך להשתין פעם. ירדתי במדרגות, זה מפחיד רק בשנייה שאתה דורך על המדרגה הראשונה, לאחר מכן זו משימה קלה. פשוט לעמוד והמדרגות לוקחות אותך למטה. תוכנית שירותים סבירים בקומה השביעית של התחנה המרכזית נכשלה.

אני לא מתלוננת ואין לי על מה להתלונן בהקשר של השירותים בתחנה המרכזית. לא טריוויאלי לי שמישהו חייב לספק לי מקום שבו יסכימו לקבל את ההפרשות שלי. מקום אולי כן. אבל מקום נקי ובחינם כבר פחות סביר. וידעתי שאני הולכת לעבר שירותים בתשלום רק לא זכרתי בדיוק היכן הם ממוקמים. כשהמדרגות סיימו לרדת בעבורי נתקלתי באיש ביטחון ושאלתי אותו איפה יש שירותים. הוא הצביע לכיווּן ששיערתי שבו ממוקמים השירותים. ואז שאלתי אותו שאלה נוספת. אלה שירותים נקיים? הוא אמר כן. וחייך חיוך ענק (יחסית לאדם כמוהו שהיה נראה לי די עצור רגשית, חייך בניגוד למצופה מאיש־ביטחון ממהר). הוא צחק מאד מבפנים. ראיתי את זה. ואמר לי. כן.

שמתי לב שאני יכולה להיות די משעשעת במצבי לחץ. זה במתכוון. נעים לי שצוחקים אתי או אפילו עלי. חשוב לי שהאנשים שבאים אתי במגע ירגישו טוב. לכן גם הבחור שיצאתי אתו חשב שאני די מצחיקה. כי אני מצחיקה ורוצה להצחיק. יש לי חוש הומור נחמד כזה. כשאני רוצה. ואתו כידוע רציתי.

אני רוצה… מה אני בעצם רוצה. נכון. קצת את הבחור הזה שאנחנו יודעים שהוא לא מתאים לי ושכבר לא יצא מזה כלום. אני רוצה להשתין ולהגיע לבית שלי. לירושלים. הבית שלי בעצם בתל אביב – זה הבית של ההורים שלי. אבל הדירה שאני שוכרת בשנתיים האחרונות בירושלים. אני מאד אוהבת אותה. ואוהבת את השותפה שלי בחמש השנים האחרונות בירושלים. ועכשיו הכל הולך להיגמר.

השותפה שלי ביפן ובקרוב תחזור ותעבור לתל אביב. זה גם סוף החוזה שלנו. עכשיו ביררתי עם חברה שלה וגיליתי שהיא ויתרה על קידום בעבודה כאן בירושלים. זה אומר שהיא סופית עוברת לתל אביב. וגם אני עוברת. התחלתי לעבוד בתל אביב. שם גם העתיד המקצועי. ואולי גם האישי. אני מאד מפחדת לחזור לתל אביב עירי. הפחד שלי מאד מוזר לי. מזכיר לי את החרדה שהייתי בה כשחזרתי לבית הורי לפני חמש שנים. ממש פחדתי לשהות בין הכתלים שם. כמו עכבר במבוך. אין טעם להישאר בירושלים. כולם עוזבים חוץ משתי חברות. אחת מהמרכז במקור. ועוד חברה ירושלמית (הישג אישי שלי) זו שהבטיחה שיבוא אחר. היא נחמדה. החלטתי שלא לתבוע אותה אם זה לא יקרה. זה לא הפסד כזה גדול. כך גם הוא אמר לי כשהבנתי שהוא לא מעוניין. תאמיני לי שלא הפסדת. אני יודעת אבל לא מצליחה להאמין בזה. דיברתי פעם עם תייר במדינה שבה גם אני הייתי תיירת. נדמה לי שהוא היה אנגלי. הגענו לאותו מקום והוא הגיע אליו בשנית. אמר שהוא לא הגיע בשביל לחוות את אותה חוויה. הוא הדגיש את זה. לא הבנתי מה הוא רוצה. היום אני מבינה שהוא מאד חכם. לא ייתכן לחזור למקום ולקבל בדיוק את אותה התחושה. הוא השתנה, המקום השתנה. יהיה זה לא הוגן כלפי שניהם לצפות לאותו הדבר. התקדמתי לעבר השירותים. קצת הסתבכתי ובסוף מצאתי. היתה זו דלת מסתובבת שצריך היה להכניס אליה כסף כדי להיכנס. לא הייתי בטוחה אז קראתי למישהו מבפנים. ענתה לי אשה ואמרה לי להכניס שקל.

הכנסתי והסתובבתי פנימה. ידעתי שהקץ לייסורי יגיע בקרוב. חלפתי על פני האשה המנקה. היא יושבת שם ואחראית על נקיונם של השירותים. נדמה לי שהיא אחראית על הניקיון של שירותי הנשים והגברים יחד. נכנסתי. הצבע האדום שלט שם. מסדרון ארוך שבצדו האחד תאי שירותים רבים ובצדו האחר כיורים רבים. תחושת טינופת אחזה בי. הייתי נקייה. רחצתי את עצמי לפני. שערי היה עדיין רטוב ומריח טוב. פניתי לשירותים האחרונים. הם היו מרווחים מאד, שירותי נכים. הם לא היו מגעילים במיוחד מלבד שהיה מפוזר נייר טואלט בכמויות גדולות. החלטתי לפנות לתאים אחרים.

ניסיתי לפתוח דלת נוספת וזו היתה סגורה. פתחתי דלת אחרת והצחנה שלטה. ריח חזק של צואה. מזה חששתי. זו החוויה שלא רציתי לחוות. אינני מצטיינת בתיאור ריחות במלים. הריח היה חריף ואינני יכולה לתארו במדויק. אין צורך בכך, ניתן פשוט לפנות לתחנה המרכזית ולהיכנס לשירותים. יצאתי החוצה. דיברתי למנַקה שלא ממש דיברה עברית אבל הבינה מה שאמרתי. מהם השירותים הכי נקיים פה? כי אני ממש הולכת להקיא… היא הצביעה על השירותים האחרונים. כן. הם הטובים ביותר. לא היה צורך שאבדוק אחרים. בייחוד במקום כזה ובמצב כמו שלי. אני כנראה רוצה יותר ממה שאפשר.

נכנסתי אליהם. לא העזתי אפילו לשים את התיק והשקית שהיו לי על הרצפה. החזקתי אותם. הורדתי מכנסיים. בשניות הראשונות, על אף הלחץ הנוראי, לא הייתי מסוגלת. אחר כך, לאט לאט, נתתי לזרם האינסופי לחבור אל חבריו הנוזלים. הורדתי את המים. הרגשתי מטונפת. רציתי לרחוץ ידיים. שטפתי רק במים מפני שלא היה סבון. לא זוכרת איך ניגבתי אחר כך יוצאת. מסתובבת בדלת. לא אומרת שלום למנקה.

אני בחורה חד פעמית. במובן הזה שאני לא חוזרת אחורה. מי שלא לוקח אותי עכשיו לא יקבל אותי אחר כך. אז אגיד לך שלום יפה בלב. אומרת את זה לעצמי כאן. התחנה המרכזית תל אביב בשבת בלילה, מדינת עולם שלישי. כאן אני נפרדת (מאז הצבא) שבוע אחר שבוע מהחיים שלי. עכשיו אני נפרדת ממך. עוד בחור שרציתי להיות מאוהבת בו. איזה קישקוש. לשכוח אותך עכשיו?!? אני הרי אהיה עסוקה בך לפחות עוד כמה שבועות. אבל.. ניסיון יפה! בחורה מצחיקה…