יריעת סיפוריו רחבה־רחבה, משתרעת על פני שטחים גיאוגרפיים לכל רוחות העולם וגומאת מרחקים היסטוריים גדולים. ואף־על־פי־כן לא במרחבים כוחו של קבק. התיקון נמצא לו דוקא במיצרים, במעברים, במשעולים הצרים, הגיאוגרפיים וההיסטוריים כאחת. בהררי ארץ ישראל נמשכת העפלתו עם זקנה – “שלמה מולכו” בצפת וישו בנצרת – ובהם מצא את החיים ואת האלוהים. “הנצחון” לא היה אלא התחלה; “במשעול הצר” ש"בין ים ובין מדבר" בא לו לקבק הנצחון הספרותי הראוי לכוחו האפי. “משעולים צרים” הן התקופות שנתקפלו בסיפוריו, הן תקופות המעבר בהיסטוריה שבין סף לסף: “בהמוט ממלכה” קדומה של דויד; על סף תקופה חדשה של הנצרות (“במשעול הצר”); תחילתה של התקופה החדשה במאה השש־עשרה (“שלמה מולכו”); וגם ראשיתה של תקופה חדשה בישראל (“הנצחון”, “דניאל שפרנוב”). מה מבקש המספר באותם “בין הסעיפים”, במעברים ובמשעולים שבין התקופות ההיסטוריות? – את האלוהים הוא מבקש, את האלהי שבאדם, את ההתגלויות שבצפונות אשר בכוח האדם והחיים. צפונות אלה מתגלות לא כשהשנים כתיקונן ועולם כמנהגו נוהג, כשהנשמה כפושה והיצרים כפותים לתנועת ההתמדה ולתנוחת ההתמדה של התקופה, אלא בשעות גדולות, כששמש התקופה נעצרת פתאום בגבעונה ודוממת, ומקדשים נחרבים בימי נקמות, ורוח האדם מתנערת להרים קרנה העלולה בעפרם של עשרת טפחי החיים האפורים. אז עולים הגעגועים לאשר לא נתממש ביעודיו של האדם, גוברים החיפושים למציאת אבדתו של האדם, והבריות חורגות אל מעבר לתחומיהן, אל מעבר לחשבונותיהם וליכולתם, מפליגות מתחום המצוי והלאה, אל מרחבי האפשר. אז, בהתגלע הריב באדם עצמו, בהתלקח אור המאבק שבין הרגליו לבין פירכוסו לצאת מהם אל החירות של אפשרויות לא־משוערות, יתנכר האדם בכל עצמתו ויתודע בכל ממדיו.

לגילויים של כוחות אלו, יוצרי תקופות, משדדי מערכות, מצאה נפש האמן בקבק עם התגברות התהייה הגדולה שבו, לאחר ששככה בו במקצת עצמת הטמפרמנט של הנעורים. יצר זה תבע לעצמו גלגול שני, מעולה, מעודן, מאוצל, העולה בשגבו על היצרים הראשוניים שבאדם, ומצאהו בשלמה מולכו ובישו מנצרת. ב"נצחון" וב"אהבה" נשתקפה נהייתו של האמן להתגלמות המאוויים הלוהטים בתחומי הארציות, בין שארציות זו נדרשת בהיקפה הזעיר, הכולל סיפוק יצריו של פרט, ובין אם היא נדרשת בהיקפה הרחב, הכולל התלהטות יצריו של עם מתנער וחוזר לתחיה ברוח ובגוף כאחד, ואינו אוטם אזניו משמוע שועת גופו המסוגף מדורות. פעולה ספרותית כזאת אפשר שיסתיים בה תפקידו של מספר, אם אין בו כוח של התחדשות עד כדי מיטמורפוזה, ואז יהא נודף מכל יצירותיו רק אותו ריח של עדנתו הראשונה, המנדיפה את עצמה בתערובת של סממנים שונים,לשם תוספת גירויים חדשים. ואולם קבק רוח התחדשות הוערה עליו. מעיין של ריליגיוזיות נפתח לפניו ולחלח שרשיו. נתנסך בו ערגון להתלונן במעלות קדושים. מן האהבה פנה אל האמונה, כ"שלמה מולכו" שלו, שלא נשלמה דמותו עם אהבתו, ומעדנת האהבה נכנס להיכל האמונה, ואת אהבתו לקח עמו, לזככה שם, לצרפה, למרקה ולהתיכה בכור חדש, בוער ואינו אוכל. כן גם קבק בעברו לגיל־יצירה שני לקח עמו את האהבה על כל להטיה, והיא מוסיפה לרגוע ולרחש גם ב"שלמה מולכו" וגם ב"במשעול הצר" ולשלוט בכל היקום, בצומח, ב"שחלבים מלאי התאוה המתפתלים ומתמתחים על גבעוליהם הדקים מתוך כוסף וערגון"; בלבוש האדם, ב"שיראים, הקטיפה והרקמה, המשמיעים אושה חרישית ושמץ תאוה נסתרה, סוד חמדה גנוזה"; בגוף האדם והבושם הדק הנודף מבין קפלי שמלתו; בדומם, בה"תבור המלא חן שמתכדר ועולה כשד בתולה צעירה" – – – ואולם משב הריליגיוזיות מתהלך בעקב אהבה זו בעולם. היא לא לספק תאוה נועדה ולא לקיום המין ניתנה. היא ממקורות נעלמים של נפש העולם זורמת וממלאת כל לב; זרועותיה יפוזו בכל מיתרי הבריאה ובכל הצורות והדמויות תתגלה, באלם של ר' שבתי וטביתא, במשטמתו של יהודה איש־קריות, בטירופו של יקותיאל הפרנקפורטי, בשירת הדודים של מקובלי צפת, בתורתו של ר' יוסף קארו, בחסדיו המוצנעים של סעוד, בגעש דמיו של דייגו פירס, בריפויים הסוגסטיבי של שלמה מולכו וישו מנצרת, בטלית המצויצת שמתעטפת בה מרים המגדלית, במרדם של חנינא ויוסף, – כל אלו הדמויות והמעשים ביטויי אהבה הם, צורותיה של אהבת־עולם, שרבות הן מאד, היא והיפוכיה וצלליה ובנות גווניה, וכולן ממקור אחד נעלם באו להחיות תבל ולתת נשמה לדרים עליה.

אותה אהבה רבה, אהבת עולם, הנשואה בחובו של האמן, אין העין מבחינה בה לאור שיגרת־הדורות העושה את דרכה על אדמה דרוכה וארחות סלולות בהיסטוריה. רק עם התגלות כוחותיו המוצנעים של האדם בבוא שעתו הגדולה, בהשתדד פתאום מערכתו, בהשתבש נתיבותיו של הזמן, בהתבשל הגרעין החדש הטמון בקליפת הישן להרוס את הקליפה ולפרוץ לאור חדש, המפציע מאפקיה של תקופה חדשה, – אז יקום האדם לגורלו וגאל את מעינותיו הטמירים, מעינות־אהבה כבושים, ושלח זרועותיו לחבוק עולם ולגאלו, גאולה כנגד גאלה, גאולת הכלל כנגד גאולת הפרט. גם שלמה מולכו וגם ישו מנצרת עתירי־אהבה היו; שניהם ראו לפניהם ארץ ושמים וכוכבי־לכת שכורי־אהבה ויוצאים במחול־אושר ושמחת־עולם מסביב לבריאה הצעירה, המתחדשת יום יום. ושניהם, עמוסי משא־אהבה לאין־הכיל, נשאו זרועות־אהבה לגאולת עם ועולם. ואפילו נפרדו דרכיהם, הרי שניהם נפגשו וחזרו ונפגשו בשתי מדרגות של עילוי אהבתם: בהינתך אהבתם בכור האמונה, ובעלותם לקרבן, הראשון למדורת־אש והשני לעץ־הצלב.

ולא בהיסטוריה בלבד ביקש קבק את המעבר הצר, המאזר את האדם להתגלות בכל כוחו, אלא גם את נפש האדם השיג המספר בין־המצרים, “במשעול הצר”. אותה נפש־אדם אחת היא בכל אדם כשהמספר מעמידה בנסיונו של המשעול הצר, כשאין לפניה אלא הנתיב האחד, נתיב היעוד, כשהחלום הולך לפניה והגורל מאחרי היגוד עקבה. מה מאד קלה הרידוקציה באותה שפעה של גבורי קבק, שאף־על־פי שנתן דעתו וכשרונו לעצב דמותו של כל אחד עיצוב מלא, חד־פעמי, מיוחד בסגולותיו ובקורותיו, הרי הם בכל זאת מתאחדים לא פחות משהם מתיחדים, מזדהים זה בזה לא פחות משהם מתפרדים ומתפרטים. מוצגיהם דלתתא, בגופי חייהם הארציים, נבדלים זה מזה, ואילו מושגיהם הטהורים מתאחדים לעילא, ברומה של האידיאה היצירתית. שלמה מולכו וישו מנצרת שנים שהם אחד; יקותיאל הפרנקפורטי ויהודה איש־קריות שנים שהם אחד; ג’וליה מן ההבסבורגים, דבורה, פרידלין ומרים המגדלית ארבע שהן אחת… אך כיון ש"במשעול הצר" היא יצירתו המעולה ביותר של קבק, הבגורה ביותר, נטלו גבוריו של רומן זה לעצמם את הכוח הריפריזינטטיבי, את הקלסיות שבסגולות גיבוריהם של הסיפורים הקודמים; הבליעו אל קרבם תמציתם של הקודמים וחיים את חייהם בכל השאת והעוז.

אישיותם של שלמה מולכו וישו מנצרת צוירה בידי קבק בשתי מתכונות. מבקש־האלוהים שבמספר הגה אותם ואת גורלם מתוך דחף להעלאת היצרים הארציים למעלת חיי קדושים וטהורים, המקדשים את החיים במות ואת המות בחיים. שניהם לא רצו במות וגורלם הוא שהוליכם לכך. אך הגורליות ביצירתו של קבק לא עיורת היא ולא בגזירה טמירה נקבעת דרכו של אדם, כי אם מקרי־חיים חורתים להם רשמים עמוקים בנפש וסוללים בה את הדרך עד קצם של החיים, בלי שיהא עוד מנוס ממנה. בשלמה מולכו ובישו נקבעה הדרך הזו מתוך השניות שבנפשם. שלמה מולכו יצא מן המערה, מערת אנוסים, אל טירת מלכים, ושלטון ניתן לו, שלטון של פקידות־מלכות גבוהה ושלטון על נפשה וגופה של האשה. אותו רושם קצר בזמנו וגדול בהשפעתו, שדבק באישיותו של מולכו בהתלוננו במערה, לא יניח לו עוד; הוא יהיה לחלום רוגע במעמקיו והורס אל כל אושר ואל כל חוית־עדנים וכבר בספר הראשון של הטרילוגיה, המספר באהבתו של מולכו, באותה מגילת הלהטים של הבשר ותבערת התאוות, מתנגנת נעימת־לווי אחרת, רחוקה ממנגינת הבשר, שבמרבית הימים תהא היא המנגינה הראשית בנשמת מולכו ותדחוק משם את שאר הקולות והשועות של הגוף. צמאון המגע הגופני לא נתרווה במולכו גם בתקופת אהבתו הארצית; ואילו עוד בזמן ההוא מצא לו צמאון אחר את מעיינו להתרוות בו. ברגעים שעברה ג’וליה באולם הארמון רווה בו בפירס (שלמה מולכו) צמאון הדורות אל חירות הנשמה ופדותה מכלא הבשר; נתקיימו בו געגועי מאות השנים של הנשמה להזדווג עם רוח עילאה ונאצלה, לשם יחוד קודשא… מעין זה של כוסף נאצל מן המערה הוא נובע, מן המערה שבה הניחוהו אבותיו האנוסים, בעלותם ממנה לקדש את השם. חלום המערה יגדל בו במולכו ולמלאהו תאווה עליונה להזדווג, בחלק “האמונה” של הטרילוגיה, עם השכינה השורה בין “מקובלי” הארץ הקדושה. ולכשיתגלה לו למולכו כי גם שם, בין המקובלים, אין טהרת הזיווג העילאי בכל שלמותה, ושירת־הדודים לשבת המלכה שבפי שלמה אלקבץ היא כאחת עם זאת גם שירת־דודים לבת־אדם – לא תתקרר עוד דעתו של מולכו באהבה זו והוא ילך לדבוק בזרועות־געגועים את האומה כולה, ותאוות הגאולה תכריעהו ותוליכהו למדורה.

כ"חלום המערה" בחיי מולכו כן “חלום הטירה” בחיי ישו מנצרת. גם הוא גורלו נקבע בגזירת התרחשויות נפשיות, שהמספר מלקטן אחד לאחת עד יום השלמת חייו. אך עיקר ההתרחשות באותו הסוד של לידתו, שהשכינה בו את השניות לכל ימי היותו. ישו נולד שלא בטהרה. הקצין הרומי פנדורה, השליט והכובש, כבש את אם ישו, זו הגאה, הזקופה, האוהבת ושותקת. ישו, דמים “מעם זר”, כובש ושליט, קולחים בקרבו, מעורבים בדמו של גזע עתיק, גזע רועים, מחוקקים ונביאים. מורשת־דמים זו, של אם מיסוד הודה של שולמית האהבה והחסד והגאות הגזעית הקמאית, ושל אב חולש על גויים, תתנצח ותתנגש בו בישו כל ימיו. שנים רבות יהא נקלע מקוטב אל קוטב, יהא נשמע לצוים מסותרים ולחלומות כמוסים, ויהא נפנה לתחומים שונים – למלחמה ברומאים, להשתלמות ה"אני", למלכות שדי. כשרבו חנניה דורש לפניו בעיקרי תורתו של הלל הזקן על ערך ה"אני"; “אם אני כאן הכל כאן”, “אם אין אני לי מי לי”, דומה עליו על ישו כאילו חזרה אליו אבידה, כאילו נמצא לו משהו שהיה מהבהב בקרבו בערפלי ישותו מיום שניתנו עשרת הדברים בהר סיני מפי אלוהי־האומה, הפותח אף הוא ב"אנוכי". ואולם ליד חלום ה"אנוכי" הישראלי, שהכל בו, וגם הגאולה בקרבו, לרבות השכינה ו"מלכות שדי", רומז לו לישו עוד חלום רחוק, אף הוא, כנראה, ממעמקים של ירושת הגזע, הגזע האחר, והוא: טירה זרה נראית לו בחזון מרחקים ומבקשת שהוא, ישו, ילך לשלוט עליה. חלום הטירה של ישו, כחלום המערה של מולכו, שאבחת חרב הנזירים הקתוליים מתהפכת עליה, לא נתנהו ליהנות מאושר אדמות ומשכהו לאושר עליון. בישו נוסף גם סוד לידתו. משנתגלה לו סוד זה, נתחללה בנפשו האשה, ולזכר חיי אישות היתה כל ישותו סומרת ומתכנסת לתוכה. הסוד דוכא במעמקיו ובמקומו עלה לתודעתו הכתוב: “בני אתה, אני היום ילדתיך”. הטומאה נתחלפה בטהרה, הרגשת החטא שבחילול נתעצמה בקדושה יתירה ובטהרה גדולה. ובשני הרומנים הגדולים הללו של קבק גבר החלום להשבית חיי אדמות ולהוליך אל הקרבן. מולכו חזר בקרבנו אל המערה, וישו הועבר על־ידי קרבנו אל הטירה, שלולא קרבנו לא היה הולך לשלוט בה. הצלב שלל ממנו את ה"אנוכי" הישראלי, הדורש חיים, והכשירהו לשלוט בטירה הזרה, הרחוקה.

מסביב לדמויות הללו בסיפורי קבק יצר המספר מחנה גדול של יצורים אנושיים חיים, עזי מאויים וגדולים בכאבם. השליליים שבהם, כגון יקותיאל הפרנקפורטי ויהודה איש־קריות, הם החיים שבהם. טבולים במררה ושוצפים רעל, חניכי הצער והדלות, דוויים במעמדם החברתי, מבקשים אף הם את האלוהים. וכשאין אלוהים נמצא להם בחסד, באהבה, יבקשוהו בחטא, בזוהמה. והאשה ביצירתו של קבק – כולה חיים ותנועה ותשוקה; עתים מתחלפת היא בשכינה ועתים מתחרה בה; שולמית ולילית נשקו בה. כל ישותן להט, צמא. אך באוירה זו של סיפורי קבק הופנתה אהבתן הארצית להכרחה של הסובלימציה, כיון שלא תתגשם אהבה ארצית למולכו, אלקבץ, יוסף קארו, ישו מנצרת, שאהבתם גברה עד תאוות גבעות עולם. ואם כי האשה היא המדליקה כל האורות בנפשם, ואהבתן נשואה בלבותיהם כראשיתה של כל התעצמות, הרי בסופן של דרכים, בשיאי ההעפלה, אין מקום עוד לאשה כי גבר בה הקסם הפודה מן התשוקה, ורק פני אם עוד צופה העין חרוכת־העפעפים מתוך המדורה.

סיפוריו של קבק כבשו לה לספרותנו מרחבים ומרחקים, וסיפוריו האחרונים – גם העמיקו במאמץ של חתירה אל שכבות חיים שלמטה ושלמעלה מן השטח. תקופות מכוסות משאון מצאו להן שיקוף אמנותי ביצירה זו, מציאות השקולה בערכה כנגד מציאות היסטורית ונאה ממנה בערכי נפש והרמתה. כי משב של אטמוספירה עילית מהתקופות ההיסטוריות ההן נושב מעל דפי סיפוריו של קבק, ודמויות יקרות לנו, על תוגתן הענוגה, על ריחות מרחקיהן ורוחות מרחביהן ורחשי מעמקיהן, שבו וחיו בסיפורים אלה וחזרו וקשרו אליהם יחסי לב, בין לחיוב ולאהבה ובין לשלילה ולשאט בנפש.