משול י. ד. ברקוביץ המספר למי שיודע כי מרגליות נפלו בין החול של החיים והוא ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגליות. כברה זו נפש המספר היא, רגישה וענוגה ונוהה אל אור ונפנית אל צל ורושמת בתוך עצמה את הניד הקל ביותר. והמרגלית היא אותה טיפה מועטת שהגבישוה החיים והטילו בה תמצית חזקה וחריפה מסערות תאוותיהם, ממתק נצחונותיהם, מחלי תוחלתם הממושכה ומאימת כליונם, הספונים וטמונים בה כהיות הים ספון בטיפה, כהיות הכושר טמון בגרעין הזרע. על כן ריאליסטי הוא ברקוביץ המספר ולא הלך אחר הסמלים, שהרי אפשר שהסל התופס מרובה לא יתפוס את המרגליות טמונות־החול; ולא ברא דמויות אידיאליסטיות, מהיות אמונתו בכוח יצירתו של הטבע עמוקה מכדי יצירת טיפוסים מקובצים בידי אדם ושרירותו בצירוף המראות והתכונות.

ולא מצא ברקוביץ באדם תשוקה גדולה מזו שהוא מבקש להיות מושרש בקרקע ההוויה, מחובר בשרש־חיוּת אל גזעו ומקבתו. ולא מצא בנפשו של אדם כאב מכלה מזה שרוחו מנשאהו למעלה ועוקרו משרשו לרע לו. מן העפר הזה צמח האדם ואל עפרו תשוקתו, וכאחת עם זה הוא נדחף ממנו והולך בכוח הדחף ההתפתחותי שהוטל בטבע בכלל ובחלוצו האדם בפרט. מאבק זה שבאדם הוא שברא בנפשו את מטוטלת האינמרגוע הגוזרת בלבו על ימין והיא צמאה וחותרת על שמאל ורעבה. מפרכסת היא לצאת אל יעודה האנושי, אל על, אל כוכבים רומזים ממרחקים ; וכלה היא אל מכורתה, להינטע ולהיזרע כעץ בסלעו. מאבק זה שבין ההתמד הביולוגי לבין הזינוק אל הפלא המעלה, הוא הוא האנושי שבאדם; הוא הוא הגרעין הגדל שם מאליו ומפוצץ קירות לבו; הוא שמפנה את הנפש אל מה שלמעלה ואל מה שלמטה. הוא המרגלית המבוקשת בסיפורי ברקוביץ, שלמענה הוא קובר את חולות החיים.

י. ד. ברקוביץ מתנה כל ימיו כאבם של שרשים שנותקו, יסוריהם של ברואים שניסחו מקרקעם. אותו סיפור גן־העדן והגירוש מגן־העדן, שהניחתהו המסורת בשערי תנ"ך, כמה חכמה עליונה בו! מאז מקדם ועד עתה הוא חוזר לדורותיו. יש בכל מעבר ובכל עקירה ממקום למקום משום גירוש מגן־העדן. אדם חדש כי נולד ובא לעולם זה, והיה לו דבר היולדו כאילו גורש מעדן של תשעת ירחי־הוויה מאושרים, שאליהם לא ישוב עוד. ילד כי יבגר ונכנס לחיי דרך־ארץ, וסגרו בעדו שערי עדן ולא יפקדם עוד אלא אם כן אמן הוא ודמיונו ירחמהו שנית והראה לו ילדותו בחזון. איש כי יעזוב מולדתו, קנו העני והחם, כל ימיו יהא מבקשו ומחזר אחריו ואחרי תחליפיו ולא ימצאהו עוד גם בשובו למקום אותו הקן… עני כי יתרומם ממעמדו ויצא לבין העשירים – לא ינעם לו כבודו החדש, יפחד כל ימיו פן יפול משאתו וישוב אל אחיו, ובסתר תכלה נפשו לשוב אל העוני שבחיק אחיו ואחיותיו… ואומה שלמה שגלתה מאדמתה המסוערת, אלפים שנה תחלום עליה כעל עדן ראשיתה ולא תשוב לשם עד הסירה את להט החרב המתהפכת על שעריה.

מכל מיני עצב הללו הוצבר העצב שבסיפורי ברקוביץ. כולם חברו שם יחד לכלות נפש ולהדאיב לב. מ"התלוש" הראשון שלו ועד “אחרונים” ועד האחרון שבהם – ישראל מנוחין שב"ימות המשיח", שרשיהם היו לרגלים מהלכות שהרחיקו מאדמת מטעם והם מבקשים לשוב אל תמימי־עם ואל חיק הורה. לכאורה שפר חלקם של אותם התלושים, שעזבו את הדלות והיו לאנשים, ל"דוקטורים" ול"פרוביזורים", ושלחנם נתדשן, וחברת העשירים והאינטליגנטים פתחה לפניהם דלתות ביתם. אך בנפשם לא שלמו. סימני היחס בינם לבין העניים, בינם לבין מחצבתם, לא נמחו. דוקטור וויניק (ה"תלוש") רואה את עצמו זר ובודד בתוך חברת הבריות היפות, שכל מה שיש להן הביאו אתן מלידה ומבטן, שהכול נאה להן והכול נעשה אצלן בנקל, כדבר הבא מאליו. כבר הוא אדם חשוב במקומו, אך נפשו אינה נפרדת מעברו, מסרבת היא להיפרד, כאילו יקר לו זה העבר בעמק העכור מכל יקר. נוהה הוא אל חיק משפחתו עד שסופו חוזר אליה, עם מות אחיו. נכנס לאורווה שבחצר משפחתו ובכה, בכה והקשיב לבכייתו. “זה היה מעין וידוי של נידח שנשבה לבין המאושרים ועכשיו חזר אל אחיו העניים, ועל כרחו הוא מודה לפניהם, שגם הוא אחד מהם.”

האין אנו שומעים בכי נידחים בכל סיפוריו של ברקוביץ, עד “ימות המשיח”, שבו לא אחד פרט הוא הבוכה, אלא ישראל כולו, עם נידחים, בוכה על סיפונה של אניה המתקרבת למולדת־העברים העתיקה, בראותו שמשנו עולה מרכסי הכרמל? כי בן דורו ושליח דורו הוא ברקוביץ בספרותנו, שומה עליו להכמיה את האדם מישראל, להעריכו ולהכסיפו אל אשר קיים בנפשו כיקר־האוצרות. לאחר שמנדלי יצר את טיפוסיו הנציגים, באי־כוחה של כנסת־ישראל בגלות; ולאחר ששלום־עליכם פתח להם לנציגי גולה פה והשמיע קולם של מנחם־מנדל וטוביה החולב ומוטל בן פייסי – הגיעה שעתו של הפרט מישראל. כשם שיש בכלל מה שאין בפרט: הדרת־עם וקול־שדי ועצמת ספונטאניות ועוז־התלהבות ומהירות היפנוזה ושיתוק הביקורת וכוח־השופט, כך יש בפרט מה שאין בכלל: ערגונות נסתרים שאין שם להם. מאוויים שנחנקו בעבם, נפשות נידחות שאבדה דרכן אל ציבורן וחברתן. היש תקומה לכלל בלי שיוחזרו נדחיו אל חיקו? התהה ספרות לעם בלי דמויותיהם של כל אלה הנידחים, שלא “בנימין” הם ולא “שלמה ברבי חיים”, לא “טוביה החולב” ולא “מנחם־מנדל”, כי המר להם שדי באחת מאלפי דרכיו המיוחדות, החורגות ממסגרת הנציגות הטיפוסית, והיו מפגע לחיצים אחרים, שאינם משוחים ברעל ה"לאומי" דווקא?..,

י. ד. ברקוביץ שם פה ליגונם של אלה, ליסורי שורשיהם. עם “ראשונים” התהלך בראשית יצירתו, וטובים הראשונים וגדולים, ולא נבלע בקרבם, ולא נכחד ייחודו האישי־הספרותי. ולא עוד אלא גם ב"ראשונים" עצמם ביקש לראות את התייחדותו של כל אחד ואחד וצפה בהם כב"בני אדם" ולא כבנציגי־עם. “ראשונים” ראו אומה תלושה והגשימוה בטיפוסים אידיאליים, בצרפם יחידים רבים וסגולותיהם לטופס מבוקש אחד. ריאליזם שלהם היה לאידיאליזם מצד תהליך היצירה. הריאליזם של ברקוביץ נטורליסטי הוא. אין הוא מגלגל טיפוס בטיפוס להיות האחדים לאחד בידו: תפיסתו בהם היא חד־פעמית. כל דמות ודמות מבקשת את שרשה מתוך תשוקה מיוחדת לה. רבות התשוקות ושונים השרשים המתבקשים, אך כל אחד ואחד מהם זיק קטן הוא מן השלהבת הגדולה, בן־רשף המבקש לעוף אל הסנה הבוער, בלי שידע לפי שעה יותר מצערו הפרטי. לפי שעה אין שיבתו של דוקטור וינק אלא שיבה אל משפחתו הענייה. ודוקטור אחר, פייטלסון (“כלי זכוכית”) חושב לשאת נערה יתומה, בת מעמדו, לאשה, והיתה לו זאת פרעון־מה לתביעת השיבה שבנפשו. ומארישקה, בתולה כפרית שגלתה לשרת בני עשירים (“בכפר”), שתי שיבות לה מעונייה ומבדידות תלישותה, האחת קצרה, אל עצמה ואל בשרה; "… הרימה שמלתה, גילתה שוק לבנה וגחנה אל המים – וכך עמדה בודדה רגעים אחדים, כפופת קומה, מבלי נוע, ונדמה היה, כאילו בשעת שלווה זו, באין איש אתה, נמלכה ונתנה את לבה להסתכל בשוקיה החשופות והמלאות ולהתענג על בשרה, שהוא בריא ולבן ורענן… " והשניה ארוכה, בחיק האיש: “… ופתאום שוכחת מארישקה את הכול, עיניה מחשיכות בערפל, ובתנועה מהירה היא מרכינה אליו את גופה החם והרועד, פושטת זרועותיה ומלפפת אותו כולו, חובקת צוארו ומושכה את ראשו מתוך שכחה וטירוף־הדעת אל חזה ההולם וסוער… " ובסיפור “בנכר” נזדמנו שלושה בני עיירה אחת בעיר רוסית פנימית רחוקה. אחד מהם קומתו ענקית. ו”פעמים היה קם ועומד ליד החלון נפעם כולו ומחריש. קומתו הענקית נכפפה ונתקטנה, כאילו צר היה לו באותה שעה, שאחרי ימי ילדותו הטובים גדל פתאום גידול משונה ורחב ורם… " אף הוא מבקש לו חיבור במקום שניתק מחיק הורים, והתכופפות קומתו אינה אלא שיבה סמלית אל הילדות…

בוכים בוכים צער התלישות ותשוקת ההתערות בכל סיפורי ברקוביץ. סיפור התלישות קורא למוטיב זה בספרותנו. ואינו אלא סיפור החיבור וגעגועי התערות. ישראל שבעיירות הגולה היה מתערה על־פי דרכו בקרקע שלו. האדמה נטה תחתיו כל הימים, על כן חצב לו מכורה בחיק המשפחה, בקרקעה של תרבות התורה, המנהגים והנימוסים. ההיעקרות ממכורה זו קשתה על אדם מישראל כהיעקרות בן־האדמה מאדמתו. בסיפור “האחרון” מופיעה שלשלת רבנים של תשעה דורות במוראוואנקה. הראשון היה בחור זר שהגיע למקום, גבה־קומה ורחב־כתפים, רגליו יחפות ונעליו על שכמו, מקל עבה עשוי עץ אלון בידו האחת ובשניה אגודת הושענות רעננות. נפשו חשקה בתורה. מצחו נעשה קמטים עמוקים ועיניו בערו כלפידי אש, כוחו הגדול בתורה עבר לבניו ולבני בניו אחריו. “כולם קמטי מצחיהם עמוקים וגבות עיניהם עבותות וקודרות ומבטם עמוק ורצונם חזק”. והנה היתהה חוליה התשיעית אחרונה בשלשלת. בנו של התשיעי כתב ספר עמוק בחכמת העמים, עשה כנפים והמריא אל מעבר למכורה, וגדול צער ההיעקרות בלב התשיעי. ובבוא חריף צעיר לרשת את מקומו, לא בנקל נמסר לו. רק בהראותו להט המחשבה המתהפכת במוחו, בהתעופף מפיו דברי חידושים בתורה כחזיזים, “צחצוח חרבות ממורטות וחדות, אשר קול דברים לא נשמע אתו, בלתי אם צלצול מהיר של פלדה לטושה, מזוקקת שבעתים”, אז נשמע פתאום מתוך הדממה שבר ונפץ. מקל הירושה של הרב הזקן, התשיעי, זה מקל־האלון שהובא בידי הראשון, אשר הרב נשען עליו, נשבר תחת כובד גופו לשנים…

קול זה של שבר־נפץ אנו שומעים במרבית סיפוריו של ברקוביץ, כל אימת שבאה שעתו של איזה “אחרון” לצמיחה, לגידול, להמשך. בסיפור “כרת” הוא נשמע ביבבתה של הזקנה בשבתה בחדרה על ארגז הספרים שהביאה מעיירתה לאמריקה ולא מצאה את אלוהיה שם לא בבית־הכנסת ולא בבית־הקברות; ורק קול בעלה המת הומה עוד באזני רוחה, המיה מתוקה, קרובה ועגומה, המרמזת למנוחת עולמים…. שבר־נפץ זה אנו שומעים בסיפור “רוחות רעות” בקול בכי תמרוריו של אחי זלטקה הצעיר, בראותו את אחותו מתפלשת בשלג, שמלותיה פרומות ומחשוף לבניה, חן צפונותיה של נערה בתולה, נגלו לעיני בחורי הרחוב. המבקש לדעת מהי אחות לאח, יקשיב רב קשב לבכי זה שב"רוחות רעות"; המבקש לשמוע לשברי־נפצי החיים, כיצד נעקרים שרשים ונוסחות נימי־חיים מלב, ישמעם בסיפורו של ברקוביץ “בני כפר”, במות בלבו של פייבקה רגש־הכבוד לאביו; בסיפורו “פרא אדם”, כשהירשל נעקר מבית אביו, להיות מלמד בכפר, והוא מבקש לחזור לביתו אחר שילוחיו ואינו יכול, והוא יושב בדרך על צרורו, ראשו בכפות ידיו, ונותן קול בבכי; יקשיב להמית לבה של שפרה (בסיפור “ירקות”), שחזרה מהעיר הגדולה לעיירה, הדורה בנוצתה שעל כובעה, והיא מבקשת לשוב ולהתערות במולדתה ואינה יכולה, לאחר שכבר נעקרה ממנה. כל אלה שברי־נפצי החיים הם, שמותאם ברקוביץ המספּר בכברו את חולות החיים, והן הן המרגליות שבסיפוריו, תמציות חריפות מסערות תאוותיהם, ממתק נצחונותיהם, מחלי תוחלתם הממושכה ומאימת כליונם… וכל שעה שאימת־כליון זו פוקדת נפשו של אדם הוא זוכר שרשיו שנעקרו ומבקש להם קרקע־אחיזה, אם בחיק משפחה ואם בחיק אשה, זו קרקע־עולם, שזרועותיה פתוחות ללפף את האדם ולמשכו מתוך טירוף־דעת אל חזה ההולם וסוער, כשעיניה מחשיכות בערפל; ואם בחיק מולדתה העתיקה של האומה, כמסופר ברומן “ימות המשיח”, כשאותם “עבדקנים ביבליים שחורים כל כך, חשובי־פנים, זעומי־עינים וקודרי־מחשבה”, בניהם ובני־בניהם של רבנים “אחרונים”, שנשברו שבטי־מקלותיהם המורשתיים, חוזרים אל המולדת המזרחית, כשארץ זו מנצנצת להם כטל־בוקר, כאושר צעיר לא־נודע, וביניהם ד"ר מנוחין, מגזע רבנים ליטאיים, שביקש לכתוב ספר על חידת היהדות, מלח הארץ, שאילמלא היא לא היה טעם לאנושות, והנה נתמוטט בנינו ונפל, ויורד הוא עתה אל אדמת המציאות, להשריש בה עם כל תמימי האמונה והתקוה בקרב בני עמו, להעמיד ילדים ולהיזרע בגוף ונפש בדור בא.

יודעת נפש המספר מה היא המציאות לאדם ומהי הנאמנות למציאות בספרותו של עם וסיפורו השריש בה במציאות זו וקול שבריהם־נפציהם של החיים נענה לעטו. ובהשרישו יחד עם שאר תמימי האמונה והתקוה בספרותנו, מצא בה עוד בשחר יצירתו את שלום־עליכם ודבק בו כבאב, וכיפר בדבקות אב־בן זו כל אותם סכסוכי־זיקה שבין אב לבן בסיפורו “משקה’לי חזיר”, “פרא אדם”, בן־זכר" וריפה בה את המתיחות שבין בן לאב והפכה לאהבה. מעיין של אמונה ותקוה נפתח לו לברקוביץ, המבקש שרשים וקרקע להווית ישראל, בזו צהלת התום והילדות שביצירת שלום־עליכם. והוא נצמד למעיין זה ופיו לא מש ממנו עוד. וגדולה ברכת ההפראה ביצירה שאין היא מולידה כצלמה וכדמותה; שיש בה מתוספת הדמים ולא משימורם; גם בשעה שהדמים רוהטים יחדיו עדיין משתמרות בהם התכונות הנבדלות וקול הדמים השונים צועק גם מן המזיגה. כך צועק קול דמיו של י. ד. ברקוביץ מתרגומי שלום עליכם שלו. נתמזגו התכונות בגוף־יצירה אחד, אך לא נתאבדה תכונתו של ברקוביץ בתוך תכונתו של שלום־עליכם. היא נשקפת מבין השורות ומבין הניבים, היא מציצה מבין רווחי הנשימה. צחוקו של שלום־עליכם אף הוא נכבר בכברה, נסתנן בנפש שניה, אחרת, שאלוהיה זרח לה מילדות נוגה יותר, משמש צפונית יותר; נתלווה לו קול־לואי מאופק, מרוסן בלשון־חכמים עברית, מרוצנת קמעא, מתורגלת בידיו של גבר ראה עוני. קרבת־הנפשות שבין ברקוביץ ושלום־עליכם אינה קרבה של צליל וניגון והומור, שבאלה רחקו זה מזה, אלא שכנות של צחוק ותוגה, שבמעמקיהם הם דרים זה על יד זה, במחוז טמיר אחד שבנפש. והיה תרגום שלום־עליכם בפי ברקוביץ לא הרקה מכלי אל כלי ולא הטעמת תכנים בלשון אחרת, אלא השלמה וחילוף־משמרות של שני כוחות ההנבעה מן המעמקים, וצחוק וחילופו עולים ויורדים בו חליפות, להשמיעך סודם של חיים בשתי אזניך, לדובב את שני יצריך. וממושכת היא היצמדותו של ברקוביץ אל מעיינו של שלום־עליכם, כאילו הובעו כל כיסופי “תלושיו” לשוב ולהתערות בחיק האומה באותה דבקות שדבק ברקוביץ בשלום־עליכם, משוררו של ישראל בגולה. גם צמאון האמן שבברקוביץ, גם תשוקתם של יצוריו ליד אבהית חמה הטילוהו בזרועותיו של שלום־עליכם עד כדי התמזגות אישית־פיוטית ביצירת התרגום ועד כדי הזדהות בכתיבת “מנחם מנדל בארץ־ישראל” ועד כדי אהבה שבריתות כדרכו של בן מרתת על כסא האב ועל ראשו משק כנפיה של נפש האב.