לעזאזל.

 

א.    🔗

זה לילה, כנראה לילה. זה בוודאי קיא, יש לו ריח חמוץ של קיא והוא גושי ונמרח. דלי. שטיח אמבטיה. תחתית של כיור. סכין גילוח משומש מונח על אדן האמבטיה ליד שמפו “כיף” לשיער גלי. פקעת שערות בכיור. טלוויזיה מקשקשת ברקע: מבצעי אביב, הנחות, הימורי לוטו. פָּלֶרְמוֹ נגד רומא. קונסטרוקטה באה לעבוד. מי זו קונסטרוקטה לעזאזל. מי אתה. מי אני. מי אני. אני שאול, הוא חשב. הביט סביבו: אני נמצא בתנוחה אינטימית עם דלי והבגדים שלי מלוכלכים בקיא וביין ובטינופת וּבְתֹהוּ. אני נמצא באמבטיה שאני לא מכיר ומחר אקום ואדשדש ברגל כואבת אל מטבח שאני לא מכיר ואגיד שלום לשותפה, שתבהה בי בזמן שאחפש בעיניים עצומות קפה בארונות שאני לא מכיר. מה יש להן, בדירות האלה של הבנות, שהן שמות קפה שחור במקום לא נגיש ושותות נס קפה עם סויה. מגעיל. קיא זה מגעיל קיא זה מגעיל מה הסיפור עם האסלה הזאת איך הגעתי לכאן בכלל.

 

ב.    🔗

המכבסה באגריפס, הבין פתאום. היום? אתמול? מתי זה היה, שנכנס למכבסה האוטומטית והתיישב על הספסל וחיכה שהמכונה תסיים את פעולתה ובינתיים קרא בכתב עת קטן שהניחו שם; עיתונאי אחד הגיב לדברים שאמר עיתונאי אחר. שאול נזכר שלפני הבחירות הלך לפאנל עם אחד העיתונאים האלה, וכל הזמן העיתונאי הניח את היד מעל הפה, כאילו ביקש להסתיר סוד. הוא דיבר כאילו הוא יודע מה עומד לקרות. אבל לפעמים השאלה היא מה אתה מבקש להיות. בסוף מתים כולם – מי תהיה כשתמות? מי רצית להיות? הזמן חולף. אתה מזקין. השיניים מעלות ריח, השיער מקליש. אתה בסך הכול בן שלושים, אבל כשאתה מסתכל על פנסי הרחוב אתה רואה אותם כפופים, מאירים בקושי. ואתה מושך בכתפיים והולך לבדוק את הדואר, אם קיבלת חשבון חשמל או פרסומת לפיצה מקפיצה הפיצה הכי טובה בירושלים. אתה אומר לעצמך: איפה אני נמצא עכשיו ביחס לעולם. מה חשבתי שיהיה פה. למה קיוויתי. השעה הייתה שתיים וחצי בלילה. היום עבר בדיוק כמו שימים כאלה עוברים.

כמה סתמיות.

 

ג.    🔗

הייתה ישיבת הסדר בסיפור. מדרשה הייתה? נראה לו שלא. הייתה נילי. הרב נחמני אמר לא לחכות עם החתונה. אם הבחורה נראית לך, תתחתן. אם אתה נתקע בקשר, תתחתן. משיכה מוצאים לפעמים רק אחרי החתונה. העיקר טוּב הלב. לפעמים אתה אומר לעצמך, אני רוצה להתחתן עם הבחורה הזאת שקוראים לה נילי. רק עם הבחורה הזאת אני רוצה להתחתן, היא הכי יפה שראיתי בחיי, היא הכי חכמה שראיתי בחיי, היא הכי־הכי. אתה קצין אחרי שחרור, לומד כמה חודשים בישיבה, והיא לא למדה בישיבה, ולכן אחרי חודשיים אתם נשענים על הגדר מול הים והירח משקיף ממעל והיא אומרת לך שלפעמים קלישאות הן קלישאות כי הן כל כך נכונות, ופתאום היא מחבקת אותך. וזו הפעם הראשונה שמישהי מחבקת אותך בחיים והלב שלך מדלג מסביב ומוחא כפיים ולמרות שאתה יודע שזה אסור, כי דת ואלוהים והכול, עדיין הלב שלך יוצא ונמֵס.

 

ד.    🔗

מה קרה לה?

נפרדנו.

למה נפרדתם?

היא הייתה נורמלית מדי. היא רצתה בית ברעננה ומכונית משפחתית ושלשה ילדים בהירים. היא רצתה שאני אעבוד בהייטק וארוויח משכורת נורמלית ולא אדבר כל הזמן על המוות.

מה רע בזה?

אני לא יודע.

 

ה.    🔗

הייתם ביחד איזה חצי שנה, אבל היא לא יכלה יותר. אתה מופרע, היא אמרה, אתה משוגע. בישיבה למדת איך לדבר עם אנשים שנפטרו לפני מאתיים שנה, חמש מאות, שלושת אלפים, אבל אין לך מושג איך לדבר עם מישהי. איך להוריד את עצמך לקרקע המציאות לכמה רגעים. איך להתעניין במה שעבר עליה היום, ולא בזקן שבא לחנות לקנות חצילים בפעם החמישית היום ואין לך מושג אם זה בגלל שהוא צריך חצילים או בגלל שיש לו אלצהיימר. כל כך הרבה תורה, כל כך מעט חיים. אבל גם זה לא היה הסיפור, ויום אחד ישבתם אחד ליד השני על איזה ספסל בעמק המצלבה והיא אמרה לך: שאול, אני לא מסוגלת להכיל אותך. אתה גדול עלי.

ניסיתי להבין מה זה אומר גדול עלי, ואיך אפשר להתכווץ בחזרה, והיא שתקה, ואז אמרה, אני לא יכולה, אי אפשר לדבר איתך. אני לא מסוגלת לאהוב אותך ככה. והיא קמה והולכת. וזה כל הסיפור על רגל אחת.

 

ו.    🔗

לא יכולת להתגמש?

אני לא יודע איך. אף אחד לא סיפר לי איך. לא דיברו על זה בישיבה. הכל היה כל כך קשיח.

 

ז.    🔗

לפעמים אתה אומר לעצמך, אני צריך מגע. אני צריך מישהי. וכך אתה מוצא את עצמך בתוך חדר שאתה לא מכיר, עם בחורה שאתה לא מכיר. ואומר לעצמך, אבל אנחנו כל כך בודדים בתוך תוכנו. בואי נתכרבל קצת זה בזה. ויודע שזה דבר רע. שלא משחקים ככה עם לב של בחורה, שהיא תקום ותרצה את כולך ואתה לא יודע אם תוכל לתת לה את כולך, ותרצה לעוף והיא תתפוס אותך, ותצטרך לקחת את כל הרצונות שלך ולהפוך אותם לנוחים גם בעיניה של מישהי אחרת. אתה יודע את כל זה, ואתה יודע שאתה רע, באמת־באמת רע. לא עושים דברים כאלה. אבל בכל זאת יש בך חלל עצום בלב שכל מה שהוא מבקש כרגע זה קצת להתקער בגב של מישהי ולהתמלא לכמה רגעים.

בישיבה ניסינו למלא אותו במילים. כמה תמימים היינו.

 

ח.    🔗

לעזאזל לעזאזל לעזאזל.

פָאק.

אני רוצה להגיד פאק. פאק זו המילה שאני רוצה להגיד. אבל פאק, סליחה ליידי. בנאדם יוצא מהישיבה ויכול להגיד לעצמו טוב, סך הכול מדינה נורמלית, בואו נבנה כאן משהו לתפארת. בוא נלך ונעשה איזה סטארט־אפ שאומר לאנשים שבוהים בפלאפון שלהם איפה אפשר לפגוש אנשים אחרים, ונקים מגדל ונכתוב עליו את השם של החברה באותיות ניאון זוהרות בחושך ונבנה כאן את בית המקדש השלישי והרב נחמני יהיה מרוצה וסוף סוף יישאר פה משהו אחרי שנמות.

 

ט.    🔗

צריך לדעת שיש דבר כזה, געגוע של גוף.

אני לא יודע להגיד לך את זה במילים. אני לא יודע אם אני רוצה להגיד לך את זה בכלל. מה שבאמת אני רוצה לעשות זה להושיב כאן את הרב נחמני משיעור ב' ולשאול אותו מה בדיוק עושים אם אתה יושב במכבסה האוטומטית כי אין לך מכונת כביסה בדירה, והשעה שלוש בלילה והגוף שלך צועק את עצמו ופתאום נכנסת מרילין מונרו רובין רייט בר רפאלי ומתיישבת לידך. והיא חילונייה עד לשד כתפיות הגופיה ומחייכת אליך ואומרת לך היי, מה המצב, אתה השכן החדש, מה קורה. אתם מדברים קצת והיא אומרת יאללה, בוא תעלה לקפה. וקפה אצל חילונים זה לא קפה אצל דתיים, אתה יודע. ואני רוצה לשאול אותך, הרב נחמני, מה ישו היה עושה. מה אתה היית עושה. מה יעשה הבן ולא יחטא. מה כולנו היינו עושים פה אחרי שהיה לנו יום דפוק לאללה, אחרי שאנחנו בני שלושים, אחרי שהגוף שלנו צועק את עצמו לריק כבר לא־יודע־כמה־זמן. בוא, הרב נחמני. אתה שהתחתנת בגיל עשרים ואחת עם הבת של ראש הישיבה. ספר לי קצת על געגוע של גוף.

 

י.    🔗

אתה זוכר שנפגשנו במכבסה?

אני זוכר. הלכנו ביחד. מה היה אחר כך.

אני לא יודעת. נכנסנו לבית, שתינו קצת בסלון, התנודדנו לחדר, פתאום אמרת שאתה לא יכול לעשות את זה איתי והתכווצת בתוך עצמך והתקפלת והלכת להקיא. זה קורה לך הרבה?

כן.

(שתיקה)

אתה לא נמשך אלי?

לא. כלומר, כן. את יפה, אבל–

אבל מה?

(שתיקה)

אתם הדוסים כל כך מוזרים.

 

יא.    🔗

הידיים שלך רועדות. אתה שואל את עצמך מה עשית כדי שתגיע בגיל שלושים לזה שהידיים שלך ירעדו. השתחררת מהצבא והלכת לגור בדירה קטנה בקצה של נחלאות. נראה לכמה רגעים שהעולם נהיה בסדר. כאילו, סך הכול היה בסדר לגמרי. והיינו הולכים לאכול סושי בסושייה הקטנה הזאת באגריפס ולפעמים הולכים לים. עד כאן סבבה. אבל אז יש את הרגע שבו מה שאתה רוצה לעשות זה לקחת אקדח ולירות בכולם. כי יש כל כך הרבה רעש מסביב. אנשים הולכים הלוך ושוב ברחוב לחנות האופניים הזאת ולמסעדה ולחנות הגלידה הקטנה והמכוערת שבדיוק שיפצו אותה. ואת יודעת איך זה שיפוצים, איזה חרא זה. איך זה רועש. אני לא מצליח להתמקד, בנאדם יכול לשנות את העולם ולא מצליח להתמקד, כי כל הזמן יש ארנונה ותשלומי מס הכנסה מחורבנים ואתה יוצא עם הבחורה הכי מדהימה בעולם ופתאום מבין שהיא נורמלית עד אֵימה. וזה מפריע לך.

 

יב.    🔗

תהיה קצת אנושי. מה זו אנושיות בעצם. מה זה אם לא לתמוך במישהו אחר כשהוא לא מצליח לעמוד על הרגליים, ולנקות אותו מכל החרא שדבק בו בכל השנים האלה, ולקלף את כל העור הקשה ואת כל המרירות ולהגיד לו שאול, שב קצת. תירגע. תנשום עמוק. בוא נשים עליך שמפו “כיף” לשיער גלי, נחליק את כל הקוצים הקשים שאספת בדרך. מחר תחזור היישר לתוך האספלט הקשה והעבודה והניסיון לעמוד על הרגליים ולהביט אל האופק. אבל בינתיים לילה, אין כאן אופק, והדברים לא מסובכים כל כך, הם פשוטים וחיים ומותר בם לנגוע.

הכול פה נדמה לאהבה אבל זה לא, זה סתם.

את מבינה?

 

יג.    🔗

היא לא מבינה מי אתה, היא לא מבינה מה אתה אומר, בעיניה הדברים פשוטים: גוף נזקק לגוף, נפש היא רק פונקציה בסיפור הגדול הזה. אתה יושב פה ובוכה על גלות השכינה. אין שכינה, אתה מבין. אין גלות. אין חורבה בחורבות ירושלים, כי אין חורבות בירושלים. סתם עיר, סתם רחוב, סתם דירה. מה יש לך, בנאדם, מה יש לך. תנשום עמוק. תחייך אליה. תגיד לה תודה, שאתה מצטער שנפלת עליה ככה. תפתח את הדלת. תלך לישון. באמת באמת, רק לישון. תנוח קצת, בחייך.