יאללה, היי, הופה! מנהל המשמרת החדש מחא כפיים בקצב, הלוך ושוב משולחנות העץ הכבדים של מסעדת המלון, על השטיח האדום המקולף, עד ליציאה לרחוב ובחזרה. קודם לכן הגביר כמעט עד המקסימום את עוצמת הקול של הדיסק היחיד שהשמיע שוב ושוב, פלמנקו שהולבש עליו קצב דיסקו. וולקאם! וולקאם! סטייקס! קרא אל העוברים והשבים, מחייך לכל עבר. רק פעם אחת ראיתי אותו עגום, זה היה מעט לפני שעמדו לפטר אותו. שוב חשבתי, אין סיכוי שהוא זה שגנב את כתונת הלילה. גם על החדרניות לא הייתי מאמינה, אבל עליו בטח שלא. ובכל זאת, איש לא אמר בפירוש שחושדים בו אבל גם לא טרחו להעיד בעדו.
“מה יש לו זה,” מלמל בן דודו של הבעלים שנשען מולי על דלפק הקבלה. הבטנו יחד במנהל המשמרת החדש המנסה להעסיק את עצמו בעונה המתה. תפוסת החדרים הייתה פחות מעשרים אחוז באותו היום ואחר הצהריים היה שקט מהרגיל. המסעדה של בית המלון הציעה בקר בנוסח ארגנטינאי, מנהל המשמרת החדש היה מצרי כמו מנהל המשמרת הישן, ובן דודו של הבעלים היה ישראלי ממוצא מצרי כמו הבעלים וכמו אחיינו של הבעלים. בחוץ הסתובבו תיירים שזה עתה יצאו מתחנת הרכבת של אמסטרדם והיה צורך שייכנסו פנימה לאכול סטייקים כי יש גבול כמה ימים אפשר ליישן את הבשר.
יאללה, הופה! מנהל המשמרת צעד הנה והנה בתנועות של דבקה, כאילו היה מקל בידו. “הוא רוצה שיחשבו ששמח פה,” אמרתי לבן דודו של הבעלים, תמיד היתה לי שפה משותפת עם בן הדוד של הבעלים כיוון שהיה במקור מבת־ים. “איזה דפוק,” הוא סינן, והזדקף פתאום: “לא עדכנו המון זמן את התעריף טלפון! קחי דף מהמדפסת, תעשי טבלה, תכתבי מימין את התעריף לדקה, תכפילי בשישים ייצא לך לשעה.”
“אבל כמה לדקה?” שאלתי. “תסתכלי בדפי זהב,” הוא הצביע על כרך כבד ששכב בארונית שמאחוריי, “ותכפילי בחמש, פי חמש אנחנו לוקחים על כל שיחה מהחדר. תכתבי את כל היבשות, קודם ארצות הברית אחר כך השאר.”
מנהל המשמרת חדל למחוא כפיים והצטרף לבן דודו של הבעלים שנשען על הדלפק, מחטט בשיניו. “אז מה, אין עבודה? אתם יוצאים להסתכל על בחורות בחלונות?” אמר לו בערבית מצרית. “האדי פַאהַמֶה,” אמר בן דודו של הבעלים בשקט גמור, רומז אליי, אבל אני לא הרמתי מבט כדי לא להראות שהבנתי. שרטטתי ריבועים על נייר לטבלת תעריפי הטלפון, הקובייה הגדולה של דלפק הקבלה הייתה מרופטת מצדה הלא גלוי ואני ישבתי מאחוריה, והיום היה שקט לגמרי, מעטים מאוד באו להתאכסן, עיקר הביקוש היה לסטייקים. המשליכים יהבם על בית המלון התאכזבו בדרך כלל: “כוס אמא שלו,” אמר אחיינו של הבעלים שוב ושוב, מבקש את נפשו למות, אחרי שאורח הוכיח לו נחרצות שטעה, שהעבירו אותו חדר ללא צורך, שהעירו אותו בשעה לא שעה וגבו ממנו תעריף כפול מזה שהוסכם. האורח התלונן בהולנדית ואחיינו של הבעלים ענה לו באנגלית.
אחיינו של הבעלים היה נשוי להולנדית, שלושה מתוך בני הדודים של הבעלים היו נשואים להולנדיות, והשאר קיוו להגיע למעמד הזה פעם. עם הסורינאמיות חתומות הפנים אף אחד לא הצליח להחליף מילה חוץ ממנהל המשמרת החדש, “תגיד לו שיגיד להן, שוב מטונף בסוויטה,” היו אומרים לו; בעצם עיקר עבודתו של מנהל המשמרת החדש הייתה לתווך את הסורינאמיות, אבל גם בזה כשל כי לא הצליח לחלץ אף פיסת מידע בנוגע לכתונת.
כתונת הלילה הייתה שייכת לבריטית הצעירה שהייתה מגיעה לכנסים מקצועיים בעיר ומתארחת במלון שלוש־ארבע פעמים בשנה. אורחת קבועה זה דבר נדיר, היו לה חיוך דקיק וחצאיות מחויטות, ובכל פעם הייתה מגיעה לדלפק לפני עזיבתה ומודה לכולם. אחרי שגילתה את דבר האבידה, כבר באה אלי חמורת סבר: “זו כתונת לילה (nightie, היא אמרה) שקנה לי הארוס שלי, אני מביאה אותה הנה בכל פעם, אין כל ספק שהשארתי אותה בחדר, האם אפשר לחפש אותה ממש־ממש טוב?” היא הרימה גבות כשביטאה “ממש־ממש טוב” כאילו רמזה לכפל משמעות כלשהו. חייכתי אליה, “בוודאי, נעשה כל מה שאפשר.”
“היא יכולה לשכוח מזה,” פסק בן דודו של הבעלים בעברית, “בטח הסורינאמיות לקחו לה אותה.” אבל חצי שעה אחרי זה כבר היה ברור שאף חדרנית סורינאמית לא לקחה, בן דודו של הבעלים שמע הצהרה מאחותה של החדרנית הוותיקה ביותר, שגם רמזה רמז משמעותי לכיוונו של מנהל המשמרת החדש. כולם ידעו שמנהל המשמרת החדש ימיו ספורים, לאף אחד אין כוח לחאפלות שלו, הוא מבריח את העוברים והשבים, ותיכף ירגיז את הבעלים פעם אחת יותר מדי. לא היה ברור כמה הרגזות מותר לו להרגיז ולכן אף אחד לא נקב בתאריך, כולם רק אמרו “תיכף הוא עף, תיכף הוא עף.” רק אני חשדתי בפקידת הקבלה ההולנדית שלקחה את הכתונת לרפד לעצמה מושב, כי רק זה היה חסר לה, עם כל ביטולי המשמרות שלה, גם להכתים את הכיסא המשרדי.
כתונת הלילה של האורחת הבריטית הייתה קצרצרה ועשויה משי, כך דמיינו אותה כולם כנראה, אבל הבריטית אמרה שהיא עשויה פלנל ומגיעה עד למטה מן הברכיים. “פלנל?” תמה גם בן דודו של הבעלים, כשסיפרתי לו. “קנה לה פלנל הארוס שלה, יענו שלא יהיה לה קר אתו בלילה,” צהל מנהל המשמרת החדש בערבית. בן דודו של הבעלים כמעט חייך וזה היה מעל ומעבר למה שמנהל המשמרת החדש יכול להכיל. “אתה נשוי, הא? כייף לך,” פנה אל אחיינו של הבעלים שעמד מעלי בדלפק. “נשואים כל לילה עושים, ככה בכייף שלהם?” צחק מנהל המשמרת החדש. “בחייאת,” אמר לו אחיינו של הבעלים, מסביר כמו למפגר, “זה לא הולך ככה, עַיֶּז עַיֶּז, מוּש עַיֶּז מוּש עַיֶּז,” רוצים אז בסדר, לא רוצים אז לא. אחיינו של הבעלים היה רציני וחיוור, אשתו הייתה הולנדית ורק ממנה יכול היה לספוג נזיפות. כשהגיעה לבקר אותו היו שניהם זונחים את האנגלית הסבירה שלהם ומדברים בפידג’ין חד־הברתי, “יו דונ’ט טוק טו יור ווייף לייק דיס!” “איים סורי, איים סורי.” רוב הזמן היה אחיינו של הבעלים עומד בתוך מתחם דלפק הקבלה, ממש מעלי, וצופה שקט מאוד לתוך החלל הכפרי הדרום אמריקאי עם רהיטי העץ הכבדים. בכל פעם שהבעלים היה נכנס חלה איזו התמתחות במרחב, גם הכיסאות היו נדמים דקים יותר מתחתיו, ואף פעם לא היו מדברים בתוך המלון על ענייני משפחה.
“תגיד לצ’רנוחה ההוא שם שיכין סטייק אחד, אל תגיד לו שזה בשבילי,” אמר הבעלים פעם בערבית למנהל המשמרת החדש. “למי להגיד?” תמה המצרי. “להוא במטבח,” הבעלים הצביע בראשו. תמיד הבחנתי בעובדי המטבח מרחוק, רק בכיפוף ומתיחת גו מן המושב בדלפק הקבלה. כובע טבחים לבן היה לראשם, ומעבר לזה אי אפשר היה לקלוט עליהם שום דבר ותמיד הופיעו בחלל הגלוי אחד אחד ולא שניים יחד. הבעלים ישב בשולחן שמול הכניסה כפי שיושבים כל בעלי המסעדות, כאילו נולדו על הכיסאות האלה, ממתינים לשום דבר, נועצים באורחים מבטים בלי בושה כי כל זה שלהם. הוא היה גבר כבד גוף עם מבט עצל, וכשביקש את הסטייק לא היה ברור אם הוא רעב בכלל. מנהל המשמרת החדש הלך בצעדי הריקוד שלו, תחת הדציבלים הנוראיים, את כל אורך המסעדה עד לחלון ההגשה של המטבח. הוא ודאי יספר בכל זאת לעובד המטבח שזה בשביל הבעלים, חשבתי, אין מצב שהוא מפיל אותו ככה. לא נראה שהפיל אותו כי הצלחת חזרה עם סטייק ענקי, אולי 800 גרם, איך מקריבים מנה כזאת בשביל בדיקת פתע, חשבתי, לא הצלחתי לחשב בראש את העלות לעומת המחיר בתפריט, לפקידות הקבלה הרשו לאכול ארוחת צהריים חינם, אבל מקסימום מרק או סלט עוף. הבעלים ניסר בסכינו פה ושם ולבסוף אכל לאט את האומצה הגדולה. ישב שרוע בכיסא העץ המתפקע כאילו תש כוחו, למרות שנראה כמו מי שיכול לאכול שני סטייקים ביום.
“נו, יצא טוב הצ’רנוגה?” שאל אותו בערבית מנהל המשמרת החדש, חגג מולו, מתנדנד עם המוזיקה הבלתי נסבלת, היד כבר על כפתור הווליום, אוי לא רק שלא יגביר שוב, אבל מול הבעלים הוא כמובן לא היה מעז להגביר עד הסוף. הבעלים שלח בו מבט בעיניים פקוחות למחצה, ידיים שלובות על כיסא העץ הכהה. “איך הצ’רנוגה?!” שאל מנהל המשמרת החדש שוב, מתבשם מחריפותו ומההצלחה של הסטייק, אחרי הכול הוא היה השליח והצלחת ריקה, כלומר זה הצליח מעל ומעבר לכל ספק אפשרי. “אני אגיד לך איך יצא,” אמר הבעלים בערבית, מאוד לאט, “אחרי שזה ייצא אני אגיד לך.” “בטח! בטח! רק כשזה יוצא אז יודעים,” מנהל המשמרת החדש צחק בקול, עכשיו כבר ממש התלהב, הולך במהירות על השטיח עד היציאה ומוחא כפיים הלוך וחזור. “הסטייקים הכי טובים בעול– – –ם,” סלסל ארוכות, ואני ניחשתי בקושי מה אמר כי קלטתי את המילה דּוּנְיָ־־־א בסוף המשפט, אבל לבן דודו של הבעלים נמאס סופית והוא זרק לו: “חלאס עם זה!” ומנהל המשמרת סתם את הפה סוף־סוף והלך לעמוד בפתח, להגיד וולקאם, קאם אינסייד. היה ברור שזמנו קצוב, עם כאבי הראש שתקפו את כולם בסוף כל משמרת בגלל המוזיקה הצעקנית ויללות הרקדניות הספרדיות. אמנם כתונת לילה מפלנל עד הקרסוליים לא הייתה ברשימת התאוות שלו, וכל כך היה ברור, אם כי לא היה לי דחוף לספר, שפקידת הקבלה ההולנדית לקחה את הסמרטוט הזה ממדף האבידות והמציאות, לשבת עליו.
כל משפחתו של הבעלים עבדה בעסק, וכל משפחתו של מנהל המשמרת הקודם עבדה בעסק, ורק בין פקידות הקבלה ההולנדיות לא היה כל קשר משפחתי, תמיד היו מתוקות ומסורקות, לבושות בצבעי קרם וחום סולידי מרשתות הכלבו הגדולות. ואני, טריז בודד קטן, הישראלית הראשונה והיחידה בין פקידות הקבלה, בטייטס שחור שמצאתי באיזו אכסניה פעם ונראה לי אלגנטי, ישבתי בדלפק וגלגלתי חוויות מחוף בת־ים ושרבטתי על נייר. בכל זאת הם שילמו לא רע ומהכסף הזה יכולתי להשתתף בדמי הביקור של החבר הצרפתי שלי.
“יש לי חבר בפריז,” אמרתי לפקידת הקבלה ההולנדית. “חבר זה תמיד נחמד,” היא חייכה, כדרך ההולנדים הייתה אומרת: חופשה זה תמיד נחמד, לנוח בסוף השבוע זה תמיד נחמד, וכיוצא באלה. רק פעם אחת נזקקה ממני למשהו. “אני מדממת שזה משהו נורא,” אמרה, התקשרה אלי במיוחד הביתה כי נתנו לה את המספר, ביקשה שאתן עוד משמרת במקומה. אבל כבר קבעתי לחכות לחבר מפריז, לא יכולתי לתת עוד משמרת וחשדתי שהיא מנסה להתחמק מבירורי הכתונת, למרות שהיה קצת מסוכן לסרב לה, היה לה משהו עלי, כי קלטה שהרמתי פעם טלפון לפריז ורשמתי אותו תחת התעריף הרגיל.
“אני רוצה שתלמדי אותי עברית,” אמרה אשתו ההולנדית של אחיינו של הבעלים, “זו הפתעה בשבילו.” אבל כששמע על ההפתעה המתוכננת צנחו פניו והוא ניגש שוב לתוך מתחם דלפק הקבלה, צופה אל המטבח בייאוש. “ווט?” שאלה אשתו באנגלית ילידית. “נו מאטר, נו מאטר,” אמר, הסב ממנה את פניו. כלפי המצרים היה תמיד אומר: “מַא פִיש מַשַאכֵּל,” אבל באנגלית בחר לא לומר שאין בעיה ורק אמר שזה לא משנה. בכל זאת הייתה אשתו של אחיינו של הבעלים מבקשת לפעמים שאכתוב לה משפטים בעברית על נייר ולוקחת הביתה. לפקידות הקבלה ההולנדיות לא הייתה לה סבלנות ומעולם לא החליפה אתן מילה, ממילא לא היו זקוקות זו לזו. אבל כשפקידת הקבלה ביקשה החלפה במשמרת כי היא מדממת סירבתי בקושי, באמת לא יכולתי להגיע. “הַאדְי תִּחְכִּי כּל יום מַעַ פריז,” אמר בן דודו של הבעלים למנהל המשמרת החדש, ואני שרבטתי כרגיל ועשיתי עצמי כלא מבינה שעלו על שיחות הטלפון שלי.
עדיין לא ידעו בוודאות מי לקח את כתונת הפלנל, אבל לי היה נדמה שקלטתי את המבט האשם של פקידת הקבלה בכל פעם מחדש. “אני מדממת שזה דבר נורא,” חזרה ואמרה פקידת הקבלה, מבקשת שנחליף, אבל ידעתי ששיחת יחסינו לאן עם החבר מפריז משמשה ובאה, מסמנת את סוף עידן הטלפונים הבין־ארציים. ולמרות שריחמתי עליה נאלצתי לסרב אבל אמרתי לעצמי שלאט מתהפך הגלגל, מי יכול היה לדעת שפקידת הקבלה תיקח את הכתונת לשבת עליה, תוך ידיעה שאף אחד לא ימצא לעולם את החבילה המוכתמת בפח.
“מאה אחוז שזה הוא לקח, הדפקט הזה עם החאפלות שלו,” פסק בן דודו של הבעלים, “הוא כל היום חרמן, רואה דבר כזה, לא ייקח?” הבעלים ישב אז בכיסאו הקבוע, עוצם ופוקח עיניו לסירוגין. “זה,” הוא אמר לאט, “זנב עקום של כלב, גם אם תקשור אותו למקל לא תצליח ליישר אותו, בינינו, כן?” אמר. “בטח בינינו,” אמר בן דודו של הבעלים, “תגיד לו אתה מה שאתה רוצה להגיד לו. אני שם אותך כאן בשביל שאתה תגיד לו,” אמר הבעלים. “בסדר, בסדר,” אמר בן דודו של הבעלים, ואני חשבתי אם לומר להם עכשיו או לא לומר, אם לשתף בניחוש המושכל שלי שנסמך על החבילה בפח, לשמור על מאזן האימה מול פקידת הקבלה. אבל הפלמנקו עלה עכשיו שלב, קסטנייטות וסינתיסייזר הלמו בחלל הכפרי הכבד, הבעלים מצמץ בעיניו בסלידה כאילו רק עכשיו שמע את הפסקול ברקע. קלקול הקיבה המג’ורי של הבעלים עדיין היה בדרך, ומרגע שבא לא היה טעם להגן על מנהל המשמרת החדש, כי גם אחרי שזה נוקה מכל חשד והכתונת נמצאה בסוויטה, שריד למשחקים של ילדי החדרניות הסורינאמיות, היה ברור שימיו כבר ממילא קצובים והוא באמת לא הוציא שם את השבוע. מעט אחריו פוטרתי גם אני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות