בשלהי המאה שעברה הסתובבתי בניו יורק עם תיק עבודות גדול ושחור. עמדתי לכבוש את אמריקה. הייתי צריך רק למצוא את הגלריה הנכונה. כתבתי לגלריות שמצאתי בדפי זהב. תשובות אדיבות הזמינו אותי להשאיר את התיק שלי לשיפוטם ותשובות אדיבות הודיעו לי שלצערן הן לא רואות כרגע אפשרות וכולי. כיבוש אמריקה נראה רחוק מתמיד. בינתיים גרתי אצל הרוזנברגים, דירת מרתף בקווינס. צינורות דקים ועבים רישתו את תקרת החדר הנמוך. צנרת ההסקה גרגרה. צנרת המטבח רטנה. כל פעם שלמעלה הורידו את המים המתה הצנרת בהתרגשות. עבדתי בבית חרושת לנעליים, בדואר חבילות ובעיטור כתובות לחתונות יהודיות. פוטרתי.
הרביתי לבלות ברכבת התחתית. הרציפים היו לוהטים בקיץ וקפואים בחורף, אבל הקרונות ממוזגים והנוסעים מהפנטים. רציתי לדעת מה הם רואים כשהם מתבוננים בי, אבל הם לא התבוננו. מעטה לא חדיר עטף אותם. אני עצמי הייתי שקוף, רואה ולא נראה. אפשר היה להסתכל דרכי. בסוף עוד מישהו יתיישב עלי. היה לי פנקס ספירלה בכריכה אדומה ועיפרון רך, שנשמר אצלי עוד מימי כיבוש אמריקה. ציירתי את הנוסעים, ניסיתי לפענח מי נמצא בתוך המעטפת. קשר עין היה אסור. הוא חודרני, תוקפני, פולשני. נזהרתי. ציירתי רק נוסעים ישנים או שקועים בעיתון או בספר. השינה ברכבת היא שינה ציורית, מופקרת, פרועה ולא מתחשבת. הראש מוטה לאחור, מיטלטל, הפה פעור, הרגליים שלוחות לפנים. יש שנוטים הצידה, כעץ בסערה, מתמוטטים על השכן, מועכים אותו ומתעוררים פתאום, מבוהלים. כמי שמקיצים מסיוט.
למדתי להתבונן בהם מתוך השפלת הראש והרמת מבט חטופה. העיפרון היה רך והנייר מחוספס. אחזתי בעיפרון אחיזה רופפת, מתחזה למתנמנם. נתתי לעיפרון לציית לתנועות הרכבת, הרשיתי לו לשוטט על הדף המחוספס. קודם כל היה צריך למצוא את קו הכתף, אחר כך את זווית הסנטר, ולא לשכוח את קפלי המעיל. למדתי לתפוס במהירות את הקווים העיקריים, להקים את הפיגומים לבניין שייבנה גם ללא נוכחות דיירים. אחר כך לקחתי את הציור למקדונלדס. שמחתי בו כמו כלב שחוזר לעצם שהחביא, התענגתי על תוספות קטנות, מוסיף משקפיים, מסלסל שיער.
ברכבת הייתי לחוץ, פחדתי שהדיוקן ירד בתחנה הבאה. שוחחתי עם הדיוקנאות ללא קול. שידרתי להם הוראות טלפתיות. התפללתי: בבקשה, בבקשה, אל תזוזו, אל תשנו תנוחה, אל תרדו עכשיו, אני כבר גומר. לא ויתרתי, בחרתי תמיד את הבהמה הכי עייפה שבעדר, מסתער ולא מרפה עד שהיא כושלת אל הדף. ציירתי במהירות. ככל שהנסיעה התארכה והדיוקן לבש צורה חששתי לאבד אותו. עקבתי אחרי דיוקנאות שלא הושלמו והגעתי איתם למקומות שאסור להיות בהם. רדפתי אחרי מישהו בקו D והגעתי לרחוב 205 בברונקס. הרחוב היה חשוך. צלליות השתופפו שם בצדי הבתים. מעשנות, מבעירות מכלי אשפה לחימום, רוקעות ברגליהן לגרש את הקור. קניתי כובע בוקרים אפור עם שוליים. היה נדמה לי שככה אני נראה כמו אחד שלא כדאי להתחיל אתו.
לא הייתה לי חברה ולא חברים. אני עצור וביישן. בניו יורק אין לך סיכוי לכלום אם אתה עצור וביישן. ברכבת ישבתי ליד נערות יפות. אילם והמום. הפנקס היה המחזר הערמומי שלי. שפתי חתומות, מבטי שלוח לפנים והפנקס שלי משוגר לפתוח בשיחה. מבטים התלכסנו אליו, חזרו למודל שממול ושוב לפנקס. כך הכרתי סטודנטית קוריאנית וזבנית קולומביאנית. הן היו חדשות בניו יורק, האנגלית שלהן הייתה חלשה. הן עדיין לא ידעו שלא מדברים עם זרים. במילים מועטות פיתיתי אותן לבוא לדירת המרתף עם הצינורות הגועשים. הקוריאנית תיקנה בדממה את הציור, חתמה בשוליו ופרשה בשתיקה. הקולומביאנית טיגנה המבורגר בטוסטר אובן שלי וסיפרה בשמחה על אחיה הקנאים שהורגים בלי חשבון את מי שפוגע בכבודה.
בערב נהגתי לסקור את שלל היום. עורך מסדר דיוקנאות. מדרג אותם לפי סיפורי חיים. לכל דיוקן הייתי מחבר סיפור. הנוסעת עם המכבנות היא תופרת. אם חד־הורית שמשיאה הערב את בתה, גם היום היא עובדת במתפרה בפינת רחוב 14 והשדרה השביעית, איזו ברירה יש לה? אין לה זמן למספרה. היא מסדרת לעצמה משהו בשיער. לא אכפת לה לנסוע עם המכבנות בשיער, שיזדיינו כולם. עד התחנה שלה היא מנמנמת, מספיק זמן כדי להיכנס לפנקס עם הכריכה האדומה.
הפנקס עם הכריכה האדומה היה אהוב עלי במיוחד. בדף שאחרי אשת המכבנות נמנם טכנאי טלפונים אחרי משמרת לילה, ובדף שאחריו מורָה למתמטיקה ששקועה בסטיבן קינג. הפנקס התמלא. את אחד הדפים האחרונים הקדשתי לקשיש עם עניבת פרפר. טיפוסים עם עניבת פרפר מוסיפים תמיד חגיגיות לקרון. קודם המתווה הכללי ואחר כך הפרטים. תפסתי אותו בתחנה של עשרים ושלוש, בקו F שיורד לברוקלין. הוא היה דוגמן למופת. ישב בברכיים פשוקות. היה מרוצה, הוא היטה את ראשו לאחור ושילב את ידיו לפנים. לא זז. עיניו נעצמו. זיכרונות נעימים מתחו את שפתיו לחיוך דק.
הרכבת חצתה את הנהר, עלתה מן המנהרות החשוכות ודהרה על הפסים העיליים. האור החזק סנוור בבת אחת. מפתיע כהבזק פלאש. האיש עם עניבת הפרפר ירד מן הרכבת. ירידה פתאומית, בלתי צפויה. הוא התעורר, מצמץ. העיף מבט סביב והסתער על הדלת. מתנומה מפויסת לקפיצה מבוהלת. הציור שלו כבר היה כמעט גמור, אבל את קפלי המעיל שלו פספסתי. כשישבתי במקדונלדס עם סקיצה עוד יכולתי לשנות הבעות, להוסיף זקנים ולהאריך שיער. עם קפלים היה לי קשה. גרפתי במהירות את הכפפות, המטריה והפנקס ורצתי אחריו. התחנה הייתה בברייטון ביץ' והשעה אחת־עשרה בבוקר. האיש עם עניבת הפרפר מיהר לרדת במדרגות המובילות החוצה, לובש את מעילו תוך כדי ריצה. מי הוא? רווק מזדקן? גר בבניין ללא מעלית ליד המסילה? בחדר קטן, שם יתנפל בבגדיו על המיטה הסתורה ויישן עד מחר?
האיש עם עניבת הפרפר אבד לי. בפנקס הוא יהיה רק ראש, עניבת פרפר ומעיל עם קפלים לא משכנעים. ירדתי במדרגות ועליתי שוב לרציף ממול שמוליך למנהטן. את העיפרון הרך דחפתי לכיס המעיל ואת הפנקס מתחת לבית השחי. תוך כדי כך לבשתי את הכפפות. התנועה הייתה חפוזה מדי והפנקס נפל למטה. ממש קרוב, אבל למטה, ליד הפסים והעכברושים שמתרוצצים שם. הפנקס היה הדבר הכי יקר שיש לי. היחיד. ועכשיו הוא בשלולית חומה אפורה, עכורה, ליד פחית קוקה קולה. עד אז לא ידעתי כמה הוא יקר לי. אין לי עבודה, אין לי חברה, השהות שלי בניו יורק היא כישלון אחד גדול, ועכשיו גם הפנקס. בטנו האדומה במים וגבו מופנה אלי.
כרעתי על הרציף. התכופפתי. מתחתי יד אחת. אצבעותיי גיששו, חתרו באוויר. כשלושים סנטימטרים מעליו. רצפת הרציף הייתה קרה ומחוספסת. ברכי כאבו. על הרציף המתינו חמישה או שישה נוסעים. הם נפנו לעברי, לא ממש התבוננו, רק הביטו, בצידוד גוף קל. תכונה לא מורגשת. בכל זאת קורה שם משהו, מישהו מתכופף אל הפסים. מה הוא עומד לעשות? דבר כזה עוד לא ראינו. מה הוא חושב לעצמו.
לי לא הייתה ברירה. השענתי יד אחת על הרצפה הלחה וקפצתי למטה, לשלולית, לפסים הרושפים. זה לא היה גבוה. אספתי את הפנקס הלח, זרקתי אותו למעלה והתרוממתי בעזרת שתי ידיים לרציף.
פחות מחמש שניות עברו מהרכינה, הקפיצה, והחזרה לרציף. בפחות מחמש שניות הפכתי מאזרח מהוגן למישהו שיספרו עליו בבית, במשרד. חמישה או שישה נוסעים נפנו בבת אחת לעברי, נדהמים וכועסים. נקבו אותי במבטים ישירים. עכשיו היה מותר להם. הרי כל הכללים נשברו. המבטים היו חדים, תקיפים ועוינים. אני הייתי מוקע, מגונה ומורחק. מי זה קופץ לפסים? רק משוגע, אידיוט. כשעברתי לידם זזו הצידה בסלידה. ליוו אותי במבטם. הייתי דווקא מרוצה. התפעלתי מהתעוזה. וזה עוד אחרי כל כך הרבה כישלונות, חשבתי.
באותה שנה המשכתי לרדוף אחרי נוסעים ישנים. צברתי עשרות פנקסים. מאות נוסעים נמנמו בהם. מדי פעם חזרתי לפנקס עם הכריכה האדומה. גם שם ישנים לעד.
אחרי שנים חזרתי לניו יורק. היה לי כסף והיה לי זמן. בשנים שעברו מאז הייתי פה העסיקו אותי עניינים אחרים. לא ציירתי. הנה, אמרתי לעצמי, זו הזדמנות. אני יודע בדיוק איזה עיפרון רך לקנות. קניתי גם פנקס חדש. דפיו היו מחוספסים כהלכה וממדיו התאימו לכיס החולצה.
למטה, ברכבת, הם כבר חיכו לי. הם תמיד שם. הם קוראים, הם ישנים, הם נשענים על שכניהם, בפיות פעורים בפיסוק רחב או ברגליים שלוחות לפנים. כמו לפני עשרים שנה. איתרתי מנמנם אחד במגבעת עגולה עם פוטנציאל לנסיעה ארוכה, שרטטתי את קווי המתאר, רשמתי את קו הכתף. ואז זה קרה. בבת אחת. פתאום. כמו הפסקה פתאומית בקולנוע. פתאום זה נגמר. נגוז הדחף, כבתה האש. בתחנה של שלושים וארבע ירדתי וזרקתי את הפנקס.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות